טרילוגיית היכל התהילה 2 - אחיזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגיית היכל התהילה 2 - אחיזה
מכר
מאות
עותקים
טרילוגיית היכל התהילה 2 - אחיזה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טרילוגיית היכל התהילה 2 - אחיזה

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: טל לוי אסקרי
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 501 עמ' מודפסים

    קנדי אוהבת לכתוב על עצמה בגוף שלישי. היא אוהבת דיאט קולה… אף שהיא תמיד מנסה להיגמל. היא מעריצה את בעלה, ולעולם לא תיגמל ממנו. היא אוהבת את בנה, הילד המיוחד ביותר עלי אדמות. והיא תומכת במסירות באנשים שמתמודדים עם אוטיזם במשפחה ומסייעת להם.

    והיא כותבת סיפורי אהבה!

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    שמי בריסטול גריי.
    אולי אין לי כישרון מוזיקלי, אבל אני מוכשרת באיתור הכישרונות האלה ויש לי עין חדה לאלו יוצאי הדופן. מרלון ג'יימס, המכונה בפי כול גריפ, בעיניי ובעיני כל מעריציו, הוא יוצא דופן. 

    פעם, בילינו כמה לילות קסומים יחד ופרטנו זה על מיתריו של זה. מאז חלפו כמה שנים. אכסנתי את הזיכרונות האלה במגירה ואת המפתח אליה זרקתי מזמן. מה שנותר בינינו כיום הם ידידות ויחסי עבודה. הוא נמצא על סף תהילת עולם, כל חלומותיו עומדים להתגשם. התפקיד שלי זה לנהל את הקריירה שלו, אך אני מתקשה מאוד לנהל את המתחולל בליבי. 

    גריפ פזיז, פראי ולא ממושמע, והוא זוכר את כל הדברים שהייתי רוצה לשכוח.

    "אחיזה" מאת סופרת רבי המכר קנדי ריאן הוא הספר השני בטרילוגיית "היכל התהילה". רומן רומנטי עכשווי ומרגש על אהבה, אכזבה והרצון לגונן על הלב גם אם זה אומר לאבד את מי שאנחנו הכי רוצים. הספר הראשון בסדרה, "זרימה", והשלישי, "עדיין", יצאו לאור בהוצאת אדל. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בארצות הברית וזכתה לשבחים רבים. 

    פרק ראשון

    הקדמה
    לפני שמונה שנים – לאחר חופשת האביב – ניו־יורק

    בריסטול


    אני מרגישה כזאת טיפשה.

    כמו הבחורות הטיפשות האלה שנופלות בקסמם של גברים יפים. גברים שדואגים שהנשים שלהם יחכו להם בצד. גברים שבוגדים ולא חושבים פעמיים אם לשקר. בדרך כלל אני קולטת מצוין את האופי של הבן אדם, אבל החיוך הכריזמתי והגוף המשגע סנוורו אותי. המוח המבריק והלשון החלקלקה. הייתי כל־כך נואשת ליחס, שטעיתי וחשבתי שתשומת הלב של גריפ נובעת מטוב לב. שזה משהו שאוכל לסמוך עליו. שכחתי שאני יכולה לסמוך רק על עצמי. להאמין רק בעצמי. אבל עכשיו אני זוכרת. הצרחות של החברה שלו בחצר הקדמית חידדו את זיכרוני.

    "בן זונה בוגדני," אני ממלמלת ומגלגלת את מזוודת ה'לואי ויטון' הענקית שלי דרך דלת הכניסה לדירת הוריי בניו־יורק.

    השיעורים שלי באוניברסיטת קולומביה אמורים להתחיל רק בעוד יומיים, אז אשאר כאן עד שאצטרך לחזור חזרה לעיר. הדירה שלי קרה ובודדה. אני מביטה מסביב במבואה שלנו, עם המרצפות המשובצות בשחור ולבן, ואל גרם המדרגות הרחב. אני מרגישה בבית הזה כמו בקבר, קר ובודד, אחרי השבוע האחרון שביליתי בלוס אנג’לס, מוקפת בחבריו של רייסון. אני מרגישה את הבדידות במלוא עוצמתה.

    לפחות יש כאן מעלית. כי אני לא מתלהבת מלגרור את המזוודה הענקית הזאת אחרי טיסה של חמש שעות. אני עוברת את הפנייה אל המעלית כשרעש מלמעלה מושך את מבטי שוב אל המדרגות.

    גניחות?

    אני מתרכזת ומקשיבה, על אף המחשבה שאולי לא כדאי. גניחות ויללות שנשמעות כאילו מישהו חווה תענוג עילאי.

    "כל הכבוד," אני צוחקת על אף היום המחורבן שהיה לי. "לפחות מישהו פה מקבל משהו, אם כי אלה ההורים שלי. איכס."

    אני לא באמת נגעלת. אני חושבת שאני... שמחה. שמחה שלאחר כל השנים שבהן חשבתי שהוריי לא רוצים או לא אוהבים זה את זה, הם לא חשבו שאהיה בבית אז הם למעלה מזדיינים במלוא תפארת גיל העמידה שלהם. תמיד הנחתי שהנישואים שלהם הם בעיקר הסכם שותפות יותר מכל דבר אחר, כשרייסון ואני שניים־במחיר־אחד היינו היורשים המתבקשים של השידוך רב־העוצמה שביניהם. אבל נראה שהם כן נמשכים זה לזו. זה מקל עליי ולו במעט.

    זה אומר משהו, בהתחשב בכך שנשארתי לבכות בשירותים עד שהדיילת הכריחה אותי לצאת כדי שהמטוס יוכל להמריא. בגלל ה... שמוק עם קסם השוקולד שלו. הבוגד הזה. השקרן הזה. העיניים שלי עדיין קצת נפוחות, זה מצב שאני חייבת לתקן לפני שמבטה החד של אימא שלי יתחיל לחטט. גם ככה אצטרך לעבור חקירה על מצבו של רייסון בלוס אנג’לס. הם לא ראו את אחי התאום מאז אותו יום גורלי בבית המשפט שבו הוא השתחרר מהם. בשנים האחרונות הם דיברו איתו אפילו פחות ממני.

    "אוי, אלוהים! כן. כן!"

    הם נעשים קולניים ומתלהבים יותר. טוב, זו הרגשה מוזרה. כנראה הם לא חושבים שיש עוד מישהו בבית, אחרת הם לא היו מתנהגים בחוסר איפוק שכזה. פשוט אתגנב לחדר שלי ואצא מאוחר יותר.

    מישהו נכנס מבעד דלת הכניסה מאחוריי בדיוק כשהמעלית נפתחת. אולי ברטי, סוכנת הבית שלנו?

    זאת אימא שלי.

    אלוהים אדירים.

    כל שערה ערמונית במקום, ופניה חלקות וללא קמטים כמו בעשרים השנים האחרונות. היא מניחה את תיק הסלין שלה על השולחן סמוך לדלת הכניסה.

    "בריסטול, ברוכה השבה." היא מתקדמת אליי, מאוזנת ומקרינה ביטחון. –ההליכה שלה - זה כמו לראות את עצמי מתהלכת. היא שולחת נשיקה באוויר, הבעת חיבה חסרת משמעות שלא מגיעה ללחיי. "אני רוצה לשמוע הכול על הנסיעה שלך, כמובן."

    "כמובן."

    אני מנסה בכל כוחי לחשוב על דרך להוציא אותה מפה לפני שהזוג למעלה יתחיל לגנוח וליילל שוב. זה אבא? אני לא מסוגלת אפילו לשכנע את עצמי שאבא שלי לא מזיין אישה אחרת למעלה. אין שום הסבר הגיוני אחר.

    "אימא, אני רוצה לספר לך הכול." אני משאירה את המזוודה שלי ליד המעלית וניגשת לדלת הכניסה. "בואי נלך לשתות קפה. במקום הקטן ההוא במעלה הרחוב. פאנו?"

    "קפה?" אימא שלי יודעת איך להזריק כמויות קטנות של לעג לכל דבר כמעט, כולל הצחוק הקטן שהיא פולטת בתגובה להצעה שלי.

    "רק עכשיו הגעת. ואני בדיוק נכנסתי בדלת. למה שנלך—"

    "זין, כן!" ההכרזה מגיעה מלמעלה.

    אימא קופאת במקומה וטיפות הלעג שהתכוננה לספק קופאות על שפתיה הצבועות. עיניה מטפסות באיטיות במעלה המדרגות לפני שהן חוזרות לפגוש את עיניי. היא נראית מלאת ביטחון כמו תמיד, אך את עיניה מכסה שכבה דקה שנראית שבירה כמו זכוכית מנופחת.

    "אימא, אנחנו יכולות—"

    "זה בסדר בריסטול." היא מהנהנת למזוודה שליד המעלית. "קחי את התיקים שלך למעלה ונדבר על הנסיעה שלך לאחיך בארוחת הערב."

    "אבל אימא, כדאי ש..."

    "בריסטול, לעזאזל! את לא יכולה להקשיב לי פעם אחת? את לא יכולה פעם אחת לעשות בדיוק את מה שאני מבקשת ממך בלי להקשות עליי?"

    זה לא נכון. זה לא הוגן. לא הקשיתי עליה. אף פעם. קיבלתי את האומנות שגידלו אותי כשהיא ואבא היו בדרכים עם רייסון. שכבתי על הכורסאות של המטפלים המפורסמים ביותר בניו־יורק כשאימא ויתרה ולא עזרה לי ב"עניינים" שהיו לי כילדה. הייתי תלמידה מצטיינת. כשהיא ביקשה ממני להשתתף במסיבת החברה המטומטמת ההיא עם הבנים והבנות של כל החברים שלה מהאפר איסט סייד, הסכמתי. אני לומדת באוניברסיטה יוקרתית, כמו שהיא רצתה. אם כבר, אז עשיתי סלטות באוויר והתגמשתי ככל יכולתי כדי לרצות אותה כשיכולתי.

    אני מסתובבת ללכת, אבל הדלת למעלה נפתחת, ובחורה בלונדינית, מבוגרת ממני אולי בשנה או שנתיים, יורדת בריצה במדרגות. נינה אלג'יר, חלילנית מבריקה ואחת מהלקוחות של הוריי, נעצרת ובוהה בנו מעבר למעקה למעלה, שיערה פרוע ועיניה פקוחות לרווחה בבעתה. היא גבוהה וחסרת ניסיון, כוכב עולה בתזמורת הסימפונית של בוסטון. היא מביטה לאחור כשאבי מצטרף אליה.

    רייסון ואני דומים לאבי בצבעים הכהים שלו, ומאימא קיבלנו רק את העיניים האפורות. הוא כל־כך דומה לרייסון ולדוד גריידי, נאה, מכובד, עם מעט אפור ברקות. עיניו מביטות בי לפני שהן ממשיכות הלאה. נראה לי שהוא בכלל לא מתייחס אליי. אני לא מוזיקלית; ולפיכך, אני חסרת ערך. כך הרגשתי תמיד. הקשיחות בעיניו מתרככת רק מעט כשהוא רואה את אימי, אולי מחרטה. מעולם לא ראיתי את אבא שלי מצטער על משהו, כך שלא אדע לזהות את זה אם אראה.

    "אנג'לה," הוא לוחש ואנחנו כמעט ולא שומעות אותו מהמקום שלנו ליד הדלת. "הגעת הביתה."

    אני מעבירה את מבטי מאבא לאימא לנינה אלג'יר, ובטוחה שאני נמצאת ביקום מקביל. זהו? זה כל מה שיש לו להגיד לעזאזל?

    נינה, שהייתה דוממת כמו פסל קרח עד לנקודה זו, נכנסת לפעולה ויורדת בריצה במדרגות. חולצת המשי הלבנה שלה חצי מכופתרת ותלויה החוצה מחגורת החצאית שלה, ולחייה סמוקות כשהיא חולפת על פנינו. הריח שלה הוא ריח הבושם של אבא שלי.

    "אני מצטערת, גברת גריי," היא ממלמלת, ונמנעת מלהסתכל לנו בעיניים כשהיא מתעסקת עם ידית הדלת ורצה החוצה כשהיא מצליחה לבסוף לפתוח אותה.

    "לכי לחדר שלך, בריסטול," אימי אומרת, בקול השקט והמאוזן הרגיל שלה. "נדבר על הנסיעה שלך מאוחר יותר."

    אני נקרעת בין להתפרץ על אבי, לנחם את אימי, ולברוח מכאן. אני בוחרת בדלת מספר שלוש.

    או יותר נכון, בוחרת במעלית. ברגע שאני יוצאת ממנה ומתחילה ללכת לכיוון חדר השינה שלי, אני שומעת את קולותיהם הצועקים. הכעס שלהם, הוויכוחים, זה צליל שלא שמעתי מעולם עד לרגע זה. גם כשרייסון תבע אותם כדי להשתחרר, הם לא הציגו שום דבר אחר חוץ מחזית מאוחדת. חזית קרה, אבל תמיד מאוחדת. הוריי אינם נוטים להפגין רגשות חיבה או ביטויים של אהבה, אז הרגשות שעולים מלמטה לפני שאני שומעת את דלת הכניסה נטרקת הם בלתי צפויים.

    לעזאזל עם היום הזה. נמאס לי ממנו לגמרי.

    אני נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים. החדר שלי, שהיה ריק במשך חודשים, קר. ניו־יורק קרה. רק אתמול בלילה נכנסתי לים חצי עירומה, חסרת דאגות, כדי להתענג עם גבר מהמם שחשבתי שהכרתי בזמן כה קצר. גם אם חשבתי שאפילו לאחר רק מספר ימים, שאני מכירה. איך הוא התקרב אליי מספיק כדי לשבור את ליבי, לא ברור לי, אבל אני יודעת שהלב שלי לא שלם. אולי התאהבתי באפשרויות שהוא צופן. המחשבה שאולי יש מישהו בחוץ שרואה אותי, ש'קלט' אותי עם החסרונות והכול, יהיה מוכן לקבל אותי. זה בטוח זה. ועל אף זאת, אני כבר מרגישה את החלקים סביב ליבי שהקשחתי וצרבתי כדי לשכוח אותו… מתרככים. מפנים מעט מקום ושואלים אותי אם לא כדאי לי לתת לו להסביר. שאולי כן מגיעה לו הזדמנות שנייה.

    "כלבה חלשה." אני היחידה בחדר שיכולה לשמוע את התוכחה. אני היחידה שזקוקה לכך.

    התשישות כנראה השתלטה עליי כי אני לא זוכרת שנרדמתי בכלל. כשאני מתעוררת, החדר חשוך יותר וקר יותר. אני לא בלוס אנג’לס, ארץ החול והשמש. אני עדיין בניו־יורק, ועדיין קר, ואולי כך זה צריך להיות. אני מתפשטת מבגדיי המקומטים שאיתם טסתי ואיתם נרדמתי, ולובשת טייטס וסווטשירט של 'קולומביה' לפני שאני יורדת במדרגות כדי לחפש מזון. בטוח ברטי הכינה לי משהו.

    אני במטבח, מחטטת במזווה ובמקרר כשאני שומעת את הבכי. אני מניחה רבע עוף על הדלפק והולכת בעקבות הצליל המתייסר. כילד, תמיד קשה לראות את אימא שלך בוכה בפעם הראשונה. אני לא יודעת אם זה קל יותר כי אני בת עשרים ואחת. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי בכלל את הדמעות שלה, לא ככה. לא שרועה על רצפת הסלון ומוקפת בשברי זכוכית ואלכוהול שנשפך.

    "אימא, תני לי לעזור לך." אני מתכופפת אליה אך היא נרתעת ממני בכעס.

    "לכי." יבבה מתייפחת בולעת את המילה. "אלוהים, למה את לא יכולה פשוט להניח לי כמו כולם?"

    מילותיה תמיד חדות, אך נראה לי שהיא מחדדת אותן במיוחד עבורי. והן תמיד מוצאות את המטרה שלהן, בול לתוך ליבי.

    "קומי." אני אוחזת בזרועה על אף מאמציה להתרחק ממני. "יש זכוכיות בכל מקום."

    "ברטי תנקה את זה," היא בולעת מילים.

    אני מתבוננת בה היטב וקולטת שהיא שיכורה. לגמרי, גמורה.

    אני מרימה את ידה על הכתף שלי וחצי גוררת אותה לכורסא ומניחה אותה עליה. ראשה נופל הצידה, ואני רואה עקבות של דמעות במייק-אפ התמיד מושלם שלה.

    "אימא, הוא לא שווה את זה." אני אומרת בשקט אבל מנסה להישמע משכנעת.

    "איך את יודעת?" המילים מתגלגלות בפיה, כמו תערובת של הברות ופעלים. "אין לך מושג."

    "אני יודעת שאם גבר בוגד פעם אחת, הוא יבגוד שוב."

    "פעם אחת?" צחוק מריר קורע את פניה לרווחה. "את חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה? אלוהים, כבר הפסקתי לספור. במיטה שלנו יש יותר ממאה רוחות של נשים כמו נינה אלג'יר."

    "אז תעזבי אותו." אני מתיישבת לידה, ואוחזת בידה כדי לדרבן אותה. "את מספיק חזקה בשביל זה."

    "לא." היא אומרת את המילה בעצב, בשקט, בחוסר אונים. "אני לא."

    כשהיא מסתכלת עליי, אני רואה שלא רק קנקן הזכוכית מנופץ לרסיסים על הרצפה. אימא שלי מנופצת, ושברי זכוכית, בני עשרות שנים, מופיעים בעיניה.

    "אני אוהבת אותו," היא לוחשת. "הוא יצטרך לעזוב אותי, כי אני אוהבת אותו, ואני לא יודעת איך להפסיק. אני לא יודעת איך לשחרר."

    האישה החזקה ביותר שאני מכירה? מנהלת המשא ומתן החדה כתער? האויבת שאתה לא רוצה לפגוש, האהבה הביסה אותה?

    "אני לא מאמינה שאת מסכימה לסבול את זה, אימא."

    "אוי, תעשי לי טובה, בריסטול." הגועל והכעס שלה מתאמצים לפגוע בי. "את תהיי במקום הזה יום אחד אם לא תיזהרי. באותה הנקודה, עם אותו לב שבור."

    "את טועה." משהו בליבי לוחש שהיא צודקת, אבל אני מסרבת להכיר בכך. לא מוכנה.

    היא מתיישבת ככה שיכורה, ומסתכלת ישירות בעיניי בבהירות פתאומית.

    "את בדיוק כמוני, אולי גרועה יותר," היא אומרת. "את תלותית מדי. ותאהבי יותר מדי, גם, אם לא תיזהרי. אני התאהבתי בגבר הלא נכון לפני שנים רבות, ואנשים כמוך וכמוני, אנחנו לא יודעים איך להפסיק."

    "תפסיקי להגיד שאני כזאת." המילים פועמות בגרוני לפני שאני מצליחה לשחרר אותן.

    "אני לא צריכה להגיד את זה." היא גוררת את עצמה לבר, לוקחת בקבוק נוסף ומוזגת לעצמה משקה. "את כבר יודעת שזה נכון."

    למרות שאני יודעת את כל מה שגריפ עשה, עדיין יש בי חלק שרוצה להאמין שהכול היה בדיחה אכזרית כדי שאוכל לסלוח לו. לתת לו את ההזדמנות השנייה שלו. אולי היא צודקת. אולי אני כמוה. אבל אם זה נכון, אני לומדת את הלקח שלה כאן, היום. היא כל־כך אוהבת את הגבר הלא נכון שאפילו כשהוא פוגע בה, היא לא יכולה להפסיק עם זה.

    אם ככה אנחנו אוהבות, עדיף כבר לא להתחיל בכלל.

    שנתיים לאחר מכן, אחרי סיום הלימודים – לוס אנג'לס

    גריפ
    כשאני מגיע, המסיבה לרגל חזרתה של בריסטול כבר בעיצומה. אולי עדיף ככה. אולי ככה הכול יהיה פחות מוזר. לא התראינו שנתיים. כשהיא לא הייתה מוכנה לענות לשיחות ולהודעות הטקסט שלי, או אפילו לאשר שקיבלה את ספר השירים של נרודה ששלחתי לה בדואר, עד כמה שהיה לי קשה, נאלצתי לשחרר. פישלתי, והיא הוציאה אותי מחייה. אמרתי לעצמי שאנסה שוב כשתסיים את הלימודים באוניברסיטה ותעבור לגור פה בלוס אנג’לס. רייס ובריסטול שמרו על קשר והתקדמו יפה בשנתיים האחרונות. ועכשיו היא כאן כדי לעשות את מה שאמרה שתעשה – תנהל את קריירת המוזיקה של רייסון.

    המון פעמים כבר נכנסתי לבית של גריידי, אבל מעולם לא הרגשתי מתוח כל־כך כשחציתי את הסף. מתוח מהסוג של לא־יכול־לאכול־חייב־לשתות. ולא ממש היה לי עם מי לדבר על כך. אני יודע שבריסטול לא סיפרה לרייס מה קרה בינינו, ואני עשיתי כמוה. איך נפתור את הבעיה שלנו, זה ענייננו בלבד, ולא של אף אחד אחר. אני מקווה שברגע שנפתור את הבלגן הזה, ברגע שהיא תבין, נוכל לבדוק אם נשאר משהו ממה שהתחלנו לפני שנתיים. אי אפשר לקרוא לזה אהבה, אבל בהחלט היה שם משהו חזק שהרגיש נכון. אני אולי לא יודע איך לקרוא לזה, אך מה שזה לא היה, זה לא עבר לי כשבריסטול עזבה. אני לא מצליח להיפטר מזה.

    הסלון מלא עד אפס מקום באנשים שאני לא חושב שבריסטול מכירה בכלל. הם החברים שלנו, וכל מה שהם יודעים זה שאחותו של רייסון עוברת לגור בלוס אנג’לס. אני נכנס בסוף בדיחה כלשהי כי כולם כבר צוחקים. אני מתגנב בתקווה שלא יבחינו בי. ג'ימי מייד הופכת את זה לבלתי אפשרי.

    "גריפ!" היא יוצאת מתנוחת הישיבה המזרחית שלה על הרצפה ומשליכה את עצמה עליי. "תהיתי איפה אתה."

    אני מחבק את ג'ימי אך מביט מעבר לכתפה ישירות לתוך עיניה הכסופות של בריסטול. רק לשנייה לפני שהיא מפנה את מבטה וצוללת חזרה לשיחה כאילו שאני לא קיים. אך השנייה הזו חושפת הרבה. אני אצטרך הרבה יותר מהתנצלות כדי ליישר את ההדורים בינינו. היא הביטה דרכי ישירות כאילו שלא הייתי שם. כאילו שייחלה שלא אהיה.

    היא נראית טוב יותר משנראתה בעבר. שיערה קצר יותר ומגיע עד כתפיה ולא לאמצע הגב. פניה נראות רזות יותר, כאילו מישהו סיתת והעלים את כל האשליות מהעור הרך ומהעצמות המרשימות, וחידד אותה. ג'ינס שחורים, מגפיים על עקב, וחולצת משי שחושפת זרועות וכתפיים ונקשרת מאחורי הצוואר. כבר קודם הייתה לה אנרגיה קורנת, אך כעת היא נראית מלוטשת יותר. התחכום בוהק חזק יותר. אולי זה בגלל ההתמחות שעשתה בחברה הידועה 'סאונד מנג'מנט' בניו־יורק. או אולי היא פשוט התבגרה.

    "גבר." גם רייסון נעמד וטופח על גבי ומחייך. "איך הייתה ההקלטה?"

    "טובה." עיניי נודדות לבריסטול, והיא עדיין בעיצומה של שיחה עם קבוצת אנשים קטנה. "סיימנו את שני הבתים ממש מהר."

    "יפה." רייסון מציץ בטלפון שלו ועושה פרצוף. "אני עדיין מחכה לשיחה ההיא מחברת התקליטים."

    "באמת?" אני מרגיע אותו בחיוך, אף שאני יודע שאיני יכול להתיר לו את הקשר בבטן או להרגיע את עצביו בזמן שהוא מחכה לשמוע מחברת התקליטים ששוקלת להחתים אותו. "הם יתקשרו."

    רייסון מוכן סוף סוף להופיע שוב, אך הוא חוזר כאומן עכשווי במקום פסנתרן של מוזיקה קלאסית.

    לאחר כמה דקות, אני עושה את דרכי למעגל השיחה שבריסטול שקועה בה. אני אפילו מתיישב על הספה מולה, ומגביל את עצמי למספר הצצות גנובות, אף שהייתי מעדיף לבהות.

    "אז בריס," לוק, חברנו מהתיכון אומר. "מה תעשי בזמן שתחכי שרייסון יצליח בגדול?"

    "אני לא בטוחה שאני 'מחכה' שיצליח." צחוקה של בריסטול צרוד ובטוח. "אני חושבת שהתפקיד שלי הוא לדאוג שהוא יצליח בגדול."

    היא מעבירה את ידיה בשערה, שמסופר בתספורת אופנתית, ומסיטה אותו מפניה.

    "אבל אני עושה כל מיני דברים עם הסניף של 'סאונד מנג'מנט' בלוס אנג’לס בזמן שאנו חותרים אל המטרה." היא מקרבת את הכוס לשפתיה כדי ללגום מהיין הלבן, ומגלה שהיא ריקה. "אני תיכף חוזרת. אני הולכת למלא את הכוס."

    היא לא מתייחסת אליי, אלא נעמדת והולכת למטבח. אני יכול להניח לזה. היא שולחת לי מסרים ברורים. לא נראה לי שהיא רוצה להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו בים באותו הלילה, אבל מצד שני כל החיים שלי הם סדרה של 'לא נראה לי'.

    אני פותח את דלת המטבח בדממה. אני שמח שגריידי משמן את הצירים שלו כי יש לי שנייה לבחון את בריסטול לפני שהיא קולטת שהיא לא לבד. היא רוכנת על דלפק המטבח של גריידי, ידיה פסוקות לצדדים, וכפות ידיה מונחות על השיש. כוס היין מונחת ריקה ליד בקבוק מלא של יין לבן. היא מרכינה את ראשה קדימה ופולטת נשימה כבדה. הנינוחות שהיא הקרינה בחוץ נעלמת. אני יכול לזהות אנשים בורחים. אם היא בורחת ממני, אצטרך לאכזב אותה.

    "היי."

    אני מטיל את המילה הבודדת במטבח השקט והיא קופצת כאילו יריתי מטח יריות. היא מסתכלת עליי בעיניים פקוחות לרווחה, ולשנייה אחת, כל כולה מקרינה פגיעות. העיניים הרחבות והמוטרדות. הקו הרועד של שפתיה המלאות. מבט זועף וחסר וודאות. היא מצליחה להסתיר את הכול במהירות כזו, שאם לא היית מתבונן בה היטב היית מפספס. בפעם האחרונה שבריסטול ביקרה כאן נעשיתי ממש טוב בדבר אחד, וזה להתבונן בה.

    "היי." היא מרימה את בקבוק היין, התירוץ שלה לעזוב את החדר, ומוזגת לעצמה כוס.

    "לחיים." היא מרימה את הכוס שלה וחולפת על פניי.

    אני תופס את המרפק שלה לפני שהיא מגיעה לדלת. עיניה עוברות בחדות מהיד שלי על זרועה אל פניי.

    "אתה צריך משהו גריפ?"

    היא זוקפת גבות, ומבט של בוז על פניה. כשסיפרה לי שהיא מהבנות האלה מהמעמד הגבוה בניו־יורק שהולכות למסיבות עם אנשים מהמעמד שלהן, לא יכולתי לראות את זה בבחורה שפגשתי: הבחורה הפתוחה עם הצחוק הקליל והעיניים הסקרניות. אני רואה זאת כעת במבט הצונן שהיא מעניקה לי. זה נועד להרחיק אותי, אבל היא תצטרך להתאמץ יותר.

    "קיבלת את הספר ששלחתי לך?" אני שואל, בלי לשחרר אותה, ומחכה שתנסה להשתחרר בכוח. היא לא מנסה. היא רוצה שאחשוב שמגע העור־לעור שלנו לא משפיע עליה כמו שהוא משפיע עליי, אך הדופק שלה הוא כמו יונק דבש שמרפרף בבסיס גרונה בכנפיים מהירות. לחייה מסמיקות. האישונים שלה מתרחבים מעבר לכסף שבעיניה.

    "השירים?" היא שואלת בשלווה. "כן."

    "ו...?"

    "תודה." היא משפילה מבט. "הבאתי את זה כדי לתת לך."

    "לא, רציתי שזה יהיה שלך. לא ענית לטלפונים או להודעות הטקסט שלי. שלחתי לך אימייל. אני—"

    "לא הבנתי מה הטעם," היא קוטעת אותי. היא מושכת את זרועה כדי לחלץ את עצמה בעדינות מבין ידיי וניגשת חזרה לשיש, דואגת למרחק בטוח בינינו.

    "לא הבנת מה ה..." אני מנסה להשתלט על התסכול שגואה בי. בסופו של דבר זו אשמתי. אני זה שלא סיפר לה את כל האמת. "אני חושב שאנחנו היינו הטעם, בריס."

    "אז אני שמחה שלא בזבזתי לעצמי או לך את הזמן כי אין אנחנו." היא מביטה בעיניי, אך נראה לי שזה רק כדי להוכיח שהיא יכולה. "אתה שיקרת לי."

    "לא ממש." אני מסתכן ולוקח מספר צעדים עד שאני נשען על השיש לידה. "ניסיתי לחשוב על איך להיפרד מטסה במשך שבועות."

    "אתם כבר לא ביחד?" היא שואלת בנונשלנטיות.

    "זה לא היה הילד שלי." אני משחרר נשימה קצרה, רותחת. "זה מה שאני מנסה לספר לך. אם רק תקשיבי—"

    "להקשיב?" היא קוטעת אותי, ומפגינה ניצוץ של כעס. "למה? אתה מערבב יחד כמה טכניקות וקצת סמנטיקה כדי להסוות את האמת?"

    אני מעדיף את זה, הכעס הכן שלה מאשר האדישות הקרה והמזויפת ההיא.

    "הייתי צריך לספר לך," אני מודה בשקט, ושופך את כל החרטות שלי לתוך המבט שעובר בינינו. "חיפשתי את הזמן המתאים."

    "הזמן המתאים היה אי שם בין שדה התעופה לגלגל הענק." היא מעלה על שפתיה חיוך מזויף. "אבל זה בסדר. זה לא משנה עכשיו. זה הסתדר לטובה."

    "זה לא הסתדר. ניסיתי ליצור איתך קשר. את מעולם לא הגבת."

    "לא היה מה לומר." היא מרימה כתף דקיקה אחת, באופן מושלם, ומקרינה חוסר אכפתיות. "זה מאחורינו עכשיו, ונוכל לפתוח דף חדש."

    היא מתכוונת ל...

    "את מתכוונת ל—"

    "כידידים, כן." היא מביטה בי ישירות. "תראה, אני חדשה בצד השני של המדינה, ומתחילה עבודה חדשה. אני צריכה לראות איפה אגור. להזניק את הקריירה של רייסון. אני צריכה להתמקד בהרבה דברים עכשיו. מה שהיה עלול להיות בינינו אם לא היית משקר הוא לא אחד מהם. בוא נשכח את שאר הדברים."

    אני מפשיל את השרוול של חולצת הג'ינס שלי ומראה לה את השעון השחור שאני עונד מדי יום. השעון הזול שזכתה בשבילי באותו לילה יקר.

    "נראה לך ששכחתי, בריסטול?"

    הפתעה חולפת על פניה לפני שהיא עוטה עליהם שוב את אותה הבעה עניינית.

    "תראה, שנינו חלק מהחיים של רייסון," היא אומרת כשעיניה מביטות ברצפה. "זה שאתה מנסה להפוך את אותו שבוע למשהו שהוא לא ממש היה, רק יעשה את כל זה מביך."

    "אני לא מנסה להפוך אותו למשהו." אני נשמע גוער ומפציר. "זה היה משהו, ואת יודעת את זה."

    "אני יודעת ששיקרת לי." קולה חסר רגש, עיניה יציבות. "והדבר היחיד שנותר לנו הוא ידידות."

    פניה מתרככים, וחיוך מחמם את עיניה לרגע קט.

    "אני באמת חושבת שנוכל להיות חברים טובים," היא אומרת. "מי עוד יוכל ללמד אותי היפ־הופ מרפא?"

    אני לא מצליח לגרום לעצמי לחייך מההערה העליזה שלה. היא מציעה לי פירורים כשאני רוצה את כל הכיכר. אני רוצה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לתת לי. למען ההגינות, אני רוצה יותר ממה שמגיע לי. אבל זה עדיין לא גורם לי לרצות את זה פחות. היה לנו רק שבוע יחד, אבל השיחה, החיבור – מעולם לא היה לי את זה עם אף אחת אחרת לפניה וגם לא אחריה. זה אמיתי, כל־כך אמיתי שזה נדיר, אי אפשר להתעלם מדבר כזה כשמוצאים אותו.

    לא מוותרים על זה.

    דלת המטבח מתנדנדת ונפתחת, ורייסון ממהר להיכנס, פניו מוארות בהתרגשות והטלפון צמוד לו לחזה.

    "זה הם," הוא לוחש לבריסטול. "זה חברת התקליטים לגבי העסקה."

    "אלוהים אדירים!" בריסטול מסמנת לו להתקרב לשולחן במטבח והוא מניח עליו את הטלפון שלו, ולוחץ על רמקול.

    "היי, חזרתי." רייסון מסתכל על אחותו, ועיניהם הזהות נעולות אלה על אלה. "אתה על רמקול עם המנהלת שלי, בריסטול."

    אני חצי מקשיב כשהם מתחילים בדיונים מקדימים למה שיהיו היסודות לעסקה של התקליט הראשון של רייסון. אני יודע שמאוחר יותר אתרגש בשבילו. אבל ברגע זה, כשאני מביט בשעון הגומי הזול שעל מפרק כף היד שלי ונזכר באותו לילה ביריד, בנשיקה שבה המריאו הלבבות שלנו עם הכוכבים, אני עצוב. ואני לא יכול אלא לחשוב ששעון הוא סמל מושלם.

    כי יש לי זמן, ואני מוכן לחכות.

    קנדי אוהבת לכתוב על עצמה בגוף שלישי. היא אוהבת דיאט קולה… אף שהיא תמיד מנסה להיגמל. היא מעריצה את בעלה, ולעולם לא תיגמל ממנו. היא אוהבת את בנה, הילד המיוחד ביותר עלי אדמות. והיא תומכת במסירות באנשים שמתמודדים עם אוטיזם במשפחה ומסייעת להם.

    והיא כותבת סיפורי אהבה!

    עוד על הספר

    • תרגום: טל לוי אסקרי
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 501 עמ' מודפסים

    ניתן לרכישה גם במארז

    טרילוגיית היכל התהילה 2 - אחיזה קנדי ריאן

    הקדמה
    לפני שמונה שנים – לאחר חופשת האביב – ניו־יורק

    בריסטול


    אני מרגישה כזאת טיפשה.

    כמו הבחורות הטיפשות האלה שנופלות בקסמם של גברים יפים. גברים שדואגים שהנשים שלהם יחכו להם בצד. גברים שבוגדים ולא חושבים פעמיים אם לשקר. בדרך כלל אני קולטת מצוין את האופי של הבן אדם, אבל החיוך הכריזמתי והגוף המשגע סנוורו אותי. המוח המבריק והלשון החלקלקה. הייתי כל־כך נואשת ליחס, שטעיתי וחשבתי שתשומת הלב של גריפ נובעת מטוב לב. שזה משהו שאוכל לסמוך עליו. שכחתי שאני יכולה לסמוך רק על עצמי. להאמין רק בעצמי. אבל עכשיו אני זוכרת. הצרחות של החברה שלו בחצר הקדמית חידדו את זיכרוני.

    "בן זונה בוגדני," אני ממלמלת ומגלגלת את מזוודת ה'לואי ויטון' הענקית שלי דרך דלת הכניסה לדירת הוריי בניו־יורק.

    השיעורים שלי באוניברסיטת קולומביה אמורים להתחיל רק בעוד יומיים, אז אשאר כאן עד שאצטרך לחזור חזרה לעיר. הדירה שלי קרה ובודדה. אני מביטה מסביב במבואה שלנו, עם המרצפות המשובצות בשחור ולבן, ואל גרם המדרגות הרחב. אני מרגישה בבית הזה כמו בקבר, קר ובודד, אחרי השבוע האחרון שביליתי בלוס אנג’לס, מוקפת בחבריו של רייסון. אני מרגישה את הבדידות במלוא עוצמתה.

    לפחות יש כאן מעלית. כי אני לא מתלהבת מלגרור את המזוודה הענקית הזאת אחרי טיסה של חמש שעות. אני עוברת את הפנייה אל המעלית כשרעש מלמעלה מושך את מבטי שוב אל המדרגות.

    גניחות?

    אני מתרכזת ומקשיבה, על אף המחשבה שאולי לא כדאי. גניחות ויללות שנשמעות כאילו מישהו חווה תענוג עילאי.

    "כל הכבוד," אני צוחקת על אף היום המחורבן שהיה לי. "לפחות מישהו פה מקבל משהו, אם כי אלה ההורים שלי. איכס."

    אני לא באמת נגעלת. אני חושבת שאני... שמחה. שמחה שלאחר כל השנים שבהן חשבתי שהוריי לא רוצים או לא אוהבים זה את זה, הם לא חשבו שאהיה בבית אז הם למעלה מזדיינים במלוא תפארת גיל העמידה שלהם. תמיד הנחתי שהנישואים שלהם הם בעיקר הסכם שותפות יותר מכל דבר אחר, כשרייסון ואני שניים־במחיר־אחד היינו היורשים המתבקשים של השידוך רב־העוצמה שביניהם. אבל נראה שהם כן נמשכים זה לזו. זה מקל עליי ולו במעט.

    זה אומר משהו, בהתחשב בכך שנשארתי לבכות בשירותים עד שהדיילת הכריחה אותי לצאת כדי שהמטוס יוכל להמריא. בגלל ה... שמוק עם קסם השוקולד שלו. הבוגד הזה. השקרן הזה. העיניים שלי עדיין קצת נפוחות, זה מצב שאני חייבת לתקן לפני שמבטה החד של אימא שלי יתחיל לחטט. גם ככה אצטרך לעבור חקירה על מצבו של רייסון בלוס אנג’לס. הם לא ראו את אחי התאום מאז אותו יום גורלי בבית המשפט שבו הוא השתחרר מהם. בשנים האחרונות הם דיברו איתו אפילו פחות ממני.

    "אוי, אלוהים! כן. כן!"

    הם נעשים קולניים ומתלהבים יותר. טוב, זו הרגשה מוזרה. כנראה הם לא חושבים שיש עוד מישהו בבית, אחרת הם לא היו מתנהגים בחוסר איפוק שכזה. פשוט אתגנב לחדר שלי ואצא מאוחר יותר.

    מישהו נכנס מבעד דלת הכניסה מאחוריי בדיוק כשהמעלית נפתחת. אולי ברטי, סוכנת הבית שלנו?

    זאת אימא שלי.

    אלוהים אדירים.

    כל שערה ערמונית במקום, ופניה חלקות וללא קמטים כמו בעשרים השנים האחרונות. היא מניחה את תיק הסלין שלה על השולחן סמוך לדלת הכניסה.

    "בריסטול, ברוכה השבה." היא מתקדמת אליי, מאוזנת ומקרינה ביטחון. –ההליכה שלה - זה כמו לראות את עצמי מתהלכת. היא שולחת נשיקה באוויר, הבעת חיבה חסרת משמעות שלא מגיעה ללחיי. "אני רוצה לשמוע הכול על הנסיעה שלך, כמובן."

    "כמובן."

    אני מנסה בכל כוחי לחשוב על דרך להוציא אותה מפה לפני שהזוג למעלה יתחיל לגנוח וליילל שוב. זה אבא? אני לא מסוגלת אפילו לשכנע את עצמי שאבא שלי לא מזיין אישה אחרת למעלה. אין שום הסבר הגיוני אחר.

    "אימא, אני רוצה לספר לך הכול." אני משאירה את המזוודה שלי ליד המעלית וניגשת לדלת הכניסה. "בואי נלך לשתות קפה. במקום הקטן ההוא במעלה הרחוב. פאנו?"

    "קפה?" אימא שלי יודעת איך להזריק כמויות קטנות של לעג לכל דבר כמעט, כולל הצחוק הקטן שהיא פולטת בתגובה להצעה שלי.

    "רק עכשיו הגעת. ואני בדיוק נכנסתי בדלת. למה שנלך—"

    "זין, כן!" ההכרזה מגיעה מלמעלה.

    אימא קופאת במקומה וטיפות הלעג שהתכוננה לספק קופאות על שפתיה הצבועות. עיניה מטפסות באיטיות במעלה המדרגות לפני שהן חוזרות לפגוש את עיניי. היא נראית מלאת ביטחון כמו תמיד, אך את עיניה מכסה שכבה דקה שנראית שבירה כמו זכוכית מנופחת.

    "אימא, אנחנו יכולות—"

    "זה בסדר בריסטול." היא מהנהנת למזוודה שליד המעלית. "קחי את התיקים שלך למעלה ונדבר על הנסיעה שלך לאחיך בארוחת הערב."

    "אבל אימא, כדאי ש..."

    "בריסטול, לעזאזל! את לא יכולה להקשיב לי פעם אחת? את לא יכולה פעם אחת לעשות בדיוק את מה שאני מבקשת ממך בלי להקשות עליי?"

    זה לא נכון. זה לא הוגן. לא הקשיתי עליה. אף פעם. קיבלתי את האומנות שגידלו אותי כשהיא ואבא היו בדרכים עם רייסון. שכבתי על הכורסאות של המטפלים המפורסמים ביותר בניו־יורק כשאימא ויתרה ולא עזרה לי ב"עניינים" שהיו לי כילדה. הייתי תלמידה מצטיינת. כשהיא ביקשה ממני להשתתף במסיבת החברה המטומטמת ההיא עם הבנים והבנות של כל החברים שלה מהאפר איסט סייד, הסכמתי. אני לומדת באוניברסיטה יוקרתית, כמו שהיא רצתה. אם כבר, אז עשיתי סלטות באוויר והתגמשתי ככל יכולתי כדי לרצות אותה כשיכולתי.

    אני מסתובבת ללכת, אבל הדלת למעלה נפתחת, ובחורה בלונדינית, מבוגרת ממני אולי בשנה או שנתיים, יורדת בריצה במדרגות. נינה אלג'יר, חלילנית מבריקה ואחת מהלקוחות של הוריי, נעצרת ובוהה בנו מעבר למעקה למעלה, שיערה פרוע ועיניה פקוחות לרווחה בבעתה. היא גבוהה וחסרת ניסיון, כוכב עולה בתזמורת הסימפונית של בוסטון. היא מביטה לאחור כשאבי מצטרף אליה.

    רייסון ואני דומים לאבי בצבעים הכהים שלו, ומאימא קיבלנו רק את העיניים האפורות. הוא כל־כך דומה לרייסון ולדוד גריידי, נאה, מכובד, עם מעט אפור ברקות. עיניו מביטות בי לפני שהן ממשיכות הלאה. נראה לי שהוא בכלל לא מתייחס אליי. אני לא מוזיקלית; ולפיכך, אני חסרת ערך. כך הרגשתי תמיד. הקשיחות בעיניו מתרככת רק מעט כשהוא רואה את אימי, אולי מחרטה. מעולם לא ראיתי את אבא שלי מצטער על משהו, כך שלא אדע לזהות את זה אם אראה.

    "אנג'לה," הוא לוחש ואנחנו כמעט ולא שומעות אותו מהמקום שלנו ליד הדלת. "הגעת הביתה."

    אני מעבירה את מבטי מאבא לאימא לנינה אלג'יר, ובטוחה שאני נמצאת ביקום מקביל. זהו? זה כל מה שיש לו להגיד לעזאזל?

    נינה, שהייתה דוממת כמו פסל קרח עד לנקודה זו, נכנסת לפעולה ויורדת בריצה במדרגות. חולצת המשי הלבנה שלה חצי מכופתרת ותלויה החוצה מחגורת החצאית שלה, ולחייה סמוקות כשהיא חולפת על פנינו. הריח שלה הוא ריח הבושם של אבא שלי.

    "אני מצטערת, גברת גריי," היא ממלמלת, ונמנעת מלהסתכל לנו בעיניים כשהיא מתעסקת עם ידית הדלת ורצה החוצה כשהיא מצליחה לבסוף לפתוח אותה.

    "לכי לחדר שלך, בריסטול," אימי אומרת, בקול השקט והמאוזן הרגיל שלה. "נדבר על הנסיעה שלך מאוחר יותר."

    אני נקרעת בין להתפרץ על אבי, לנחם את אימי, ולברוח מכאן. אני בוחרת בדלת מספר שלוש.

    או יותר נכון, בוחרת במעלית. ברגע שאני יוצאת ממנה ומתחילה ללכת לכיוון חדר השינה שלי, אני שומעת את קולותיהם הצועקים. הכעס שלהם, הוויכוחים, זה צליל שלא שמעתי מעולם עד לרגע זה. גם כשרייסון תבע אותם כדי להשתחרר, הם לא הציגו שום דבר אחר חוץ מחזית מאוחדת. חזית קרה, אבל תמיד מאוחדת. הוריי אינם נוטים להפגין רגשות חיבה או ביטויים של אהבה, אז הרגשות שעולים מלמטה לפני שאני שומעת את דלת הכניסה נטרקת הם בלתי צפויים.

    לעזאזל עם היום הזה. נמאס לי ממנו לגמרי.

    אני נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים. החדר שלי, שהיה ריק במשך חודשים, קר. ניו־יורק קרה. רק אתמול בלילה נכנסתי לים חצי עירומה, חסרת דאגות, כדי להתענג עם גבר מהמם שחשבתי שהכרתי בזמן כה קצר. גם אם חשבתי שאפילו לאחר רק מספר ימים, שאני מכירה. איך הוא התקרב אליי מספיק כדי לשבור את ליבי, לא ברור לי, אבל אני יודעת שהלב שלי לא שלם. אולי התאהבתי באפשרויות שהוא צופן. המחשבה שאולי יש מישהו בחוץ שרואה אותי, ש'קלט' אותי עם החסרונות והכול, יהיה מוכן לקבל אותי. זה בטוח זה. ועל אף זאת, אני כבר מרגישה את החלקים סביב ליבי שהקשחתי וצרבתי כדי לשכוח אותו… מתרככים. מפנים מעט מקום ושואלים אותי אם לא כדאי לי לתת לו להסביר. שאולי כן מגיעה לו הזדמנות שנייה.

    "כלבה חלשה." אני היחידה בחדר שיכולה לשמוע את התוכחה. אני היחידה שזקוקה לכך.

    התשישות כנראה השתלטה עליי כי אני לא זוכרת שנרדמתי בכלל. כשאני מתעוררת, החדר חשוך יותר וקר יותר. אני לא בלוס אנג’לס, ארץ החול והשמש. אני עדיין בניו־יורק, ועדיין קר, ואולי כך זה צריך להיות. אני מתפשטת מבגדיי המקומטים שאיתם טסתי ואיתם נרדמתי, ולובשת טייטס וסווטשירט של 'קולומביה' לפני שאני יורדת במדרגות כדי לחפש מזון. בטוח ברטי הכינה לי משהו.

    אני במטבח, מחטטת במזווה ובמקרר כשאני שומעת את הבכי. אני מניחה רבע עוף על הדלפק והולכת בעקבות הצליל המתייסר. כילד, תמיד קשה לראות את אימא שלך בוכה בפעם הראשונה. אני לא יודעת אם זה קל יותר כי אני בת עשרים ואחת. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי בכלל את הדמעות שלה, לא ככה. לא שרועה על רצפת הסלון ומוקפת בשברי זכוכית ואלכוהול שנשפך.

    "אימא, תני לי לעזור לך." אני מתכופפת אליה אך היא נרתעת ממני בכעס.

    "לכי." יבבה מתייפחת בולעת את המילה. "אלוהים, למה את לא יכולה פשוט להניח לי כמו כולם?"

    מילותיה תמיד חדות, אך נראה לי שהיא מחדדת אותן במיוחד עבורי. והן תמיד מוצאות את המטרה שלהן, בול לתוך ליבי.

    "קומי." אני אוחזת בזרועה על אף מאמציה להתרחק ממני. "יש זכוכיות בכל מקום."

    "ברטי תנקה את זה," היא בולעת מילים.

    אני מתבוננת בה היטב וקולטת שהיא שיכורה. לגמרי, גמורה.

    אני מרימה את ידה על הכתף שלי וחצי גוררת אותה לכורסא ומניחה אותה עליה. ראשה נופל הצידה, ואני רואה עקבות של דמעות במייק-אפ התמיד מושלם שלה.

    "אימא, הוא לא שווה את זה." אני אומרת בשקט אבל מנסה להישמע משכנעת.

    "איך את יודעת?" המילים מתגלגלות בפיה, כמו תערובת של הברות ופעלים. "אין לך מושג."

    "אני יודעת שאם גבר בוגד פעם אחת, הוא יבגוד שוב."

    "פעם אחת?" צחוק מריר קורע את פניה לרווחה. "את חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה? אלוהים, כבר הפסקתי לספור. במיטה שלנו יש יותר ממאה רוחות של נשים כמו נינה אלג'יר."

    "אז תעזבי אותו." אני מתיישבת לידה, ואוחזת בידה כדי לדרבן אותה. "את מספיק חזקה בשביל זה."

    "לא." היא אומרת את המילה בעצב, בשקט, בחוסר אונים. "אני לא."

    כשהיא מסתכלת עליי, אני רואה שלא רק קנקן הזכוכית מנופץ לרסיסים על הרצפה. אימא שלי מנופצת, ושברי זכוכית, בני עשרות שנים, מופיעים בעיניה.

    "אני אוהבת אותו," היא לוחשת. "הוא יצטרך לעזוב אותי, כי אני אוהבת אותו, ואני לא יודעת איך להפסיק. אני לא יודעת איך לשחרר."

    האישה החזקה ביותר שאני מכירה? מנהלת המשא ומתן החדה כתער? האויבת שאתה לא רוצה לפגוש, האהבה הביסה אותה?

    "אני לא מאמינה שאת מסכימה לסבול את זה, אימא."

    "אוי, תעשי לי טובה, בריסטול." הגועל והכעס שלה מתאמצים לפגוע בי. "את תהיי במקום הזה יום אחד אם לא תיזהרי. באותה הנקודה, עם אותו לב שבור."

    "את טועה." משהו בליבי לוחש שהיא צודקת, אבל אני מסרבת להכיר בכך. לא מוכנה.

    היא מתיישבת ככה שיכורה, ומסתכלת ישירות בעיניי בבהירות פתאומית.

    "את בדיוק כמוני, אולי גרועה יותר," היא אומרת. "את תלותית מדי. ותאהבי יותר מדי, גם, אם לא תיזהרי. אני התאהבתי בגבר הלא נכון לפני שנים רבות, ואנשים כמוך וכמוני, אנחנו לא יודעים איך להפסיק."

    "תפסיקי להגיד שאני כזאת." המילים פועמות בגרוני לפני שאני מצליחה לשחרר אותן.

    "אני לא צריכה להגיד את זה." היא גוררת את עצמה לבר, לוקחת בקבוק נוסף ומוזגת לעצמה משקה. "את כבר יודעת שזה נכון."

    למרות שאני יודעת את כל מה שגריפ עשה, עדיין יש בי חלק שרוצה להאמין שהכול היה בדיחה אכזרית כדי שאוכל לסלוח לו. לתת לו את ההזדמנות השנייה שלו. אולי היא צודקת. אולי אני כמוה. אבל אם זה נכון, אני לומדת את הלקח שלה כאן, היום. היא כל־כך אוהבת את הגבר הלא נכון שאפילו כשהוא פוגע בה, היא לא יכולה להפסיק עם זה.

    אם ככה אנחנו אוהבות, עדיף כבר לא להתחיל בכלל.

    שנתיים לאחר מכן, אחרי סיום הלימודים – לוס אנג'לס

    גריפ
    כשאני מגיע, המסיבה לרגל חזרתה של בריסטול כבר בעיצומה. אולי עדיף ככה. אולי ככה הכול יהיה פחות מוזר. לא התראינו שנתיים. כשהיא לא הייתה מוכנה לענות לשיחות ולהודעות הטקסט שלי, או אפילו לאשר שקיבלה את ספר השירים של נרודה ששלחתי לה בדואר, עד כמה שהיה לי קשה, נאלצתי לשחרר. פישלתי, והיא הוציאה אותי מחייה. אמרתי לעצמי שאנסה שוב כשתסיים את הלימודים באוניברסיטה ותעבור לגור פה בלוס אנג’לס. רייס ובריסטול שמרו על קשר והתקדמו יפה בשנתיים האחרונות. ועכשיו היא כאן כדי לעשות את מה שאמרה שתעשה – תנהל את קריירת המוזיקה של רייסון.

    המון פעמים כבר נכנסתי לבית של גריידי, אבל מעולם לא הרגשתי מתוח כל־כך כשחציתי את הסף. מתוח מהסוג של לא־יכול־לאכול־חייב־לשתות. ולא ממש היה לי עם מי לדבר על כך. אני יודע שבריסטול לא סיפרה לרייס מה קרה בינינו, ואני עשיתי כמוה. איך נפתור את הבעיה שלנו, זה ענייננו בלבד, ולא של אף אחד אחר. אני מקווה שברגע שנפתור את הבלגן הזה, ברגע שהיא תבין, נוכל לבדוק אם נשאר משהו ממה שהתחלנו לפני שנתיים. אי אפשר לקרוא לזה אהבה, אבל בהחלט היה שם משהו חזק שהרגיש נכון. אני אולי לא יודע איך לקרוא לזה, אך מה שזה לא היה, זה לא עבר לי כשבריסטול עזבה. אני לא מצליח להיפטר מזה.

    הסלון מלא עד אפס מקום באנשים שאני לא חושב שבריסטול מכירה בכלל. הם החברים שלנו, וכל מה שהם יודעים זה שאחותו של רייסון עוברת לגור בלוס אנג’לס. אני נכנס בסוף בדיחה כלשהי כי כולם כבר צוחקים. אני מתגנב בתקווה שלא יבחינו בי. ג'ימי מייד הופכת את זה לבלתי אפשרי.

    "גריפ!" היא יוצאת מתנוחת הישיבה המזרחית שלה על הרצפה ומשליכה את עצמה עליי. "תהיתי איפה אתה."

    אני מחבק את ג'ימי אך מביט מעבר לכתפה ישירות לתוך עיניה הכסופות של בריסטול. רק לשנייה לפני שהיא מפנה את מבטה וצוללת חזרה לשיחה כאילו שאני לא קיים. אך השנייה הזו חושפת הרבה. אני אצטרך הרבה יותר מהתנצלות כדי ליישר את ההדורים בינינו. היא הביטה דרכי ישירות כאילו שלא הייתי שם. כאילו שייחלה שלא אהיה.

    היא נראית טוב יותר משנראתה בעבר. שיערה קצר יותר ומגיע עד כתפיה ולא לאמצע הגב. פניה נראות רזות יותר, כאילו מישהו סיתת והעלים את כל האשליות מהעור הרך ומהעצמות המרשימות, וחידד אותה. ג'ינס שחורים, מגפיים על עקב, וחולצת משי שחושפת זרועות וכתפיים ונקשרת מאחורי הצוואר. כבר קודם הייתה לה אנרגיה קורנת, אך כעת היא נראית מלוטשת יותר. התחכום בוהק חזק יותר. אולי זה בגלל ההתמחות שעשתה בחברה הידועה 'סאונד מנג'מנט' בניו־יורק. או אולי היא פשוט התבגרה.

    "גבר." גם רייסון נעמד וטופח על גבי ומחייך. "איך הייתה ההקלטה?"

    "טובה." עיניי נודדות לבריסטול, והיא עדיין בעיצומה של שיחה עם קבוצת אנשים קטנה. "סיימנו את שני הבתים ממש מהר."

    "יפה." רייסון מציץ בטלפון שלו ועושה פרצוף. "אני עדיין מחכה לשיחה ההיא מחברת התקליטים."

    "באמת?" אני מרגיע אותו בחיוך, אף שאני יודע שאיני יכול להתיר לו את הקשר בבטן או להרגיע את עצביו בזמן שהוא מחכה לשמוע מחברת התקליטים ששוקלת להחתים אותו. "הם יתקשרו."

    רייסון מוכן סוף סוף להופיע שוב, אך הוא חוזר כאומן עכשווי במקום פסנתרן של מוזיקה קלאסית.

    לאחר כמה דקות, אני עושה את דרכי למעגל השיחה שבריסטול שקועה בה. אני אפילו מתיישב על הספה מולה, ומגביל את עצמי למספר הצצות גנובות, אף שהייתי מעדיף לבהות.

    "אז בריס," לוק, חברנו מהתיכון אומר. "מה תעשי בזמן שתחכי שרייסון יצליח בגדול?"

    "אני לא בטוחה שאני 'מחכה' שיצליח." צחוקה של בריסטול צרוד ובטוח. "אני חושבת שהתפקיד שלי הוא לדאוג שהוא יצליח בגדול."

    היא מעבירה את ידיה בשערה, שמסופר בתספורת אופנתית, ומסיטה אותו מפניה.

    "אבל אני עושה כל מיני דברים עם הסניף של 'סאונד מנג'מנט' בלוס אנג’לס בזמן שאנו חותרים אל המטרה." היא מקרבת את הכוס לשפתיה כדי ללגום מהיין הלבן, ומגלה שהיא ריקה. "אני תיכף חוזרת. אני הולכת למלא את הכוס."

    היא לא מתייחסת אליי, אלא נעמדת והולכת למטבח. אני יכול להניח לזה. היא שולחת לי מסרים ברורים. לא נראה לי שהיא רוצה להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו בים באותו הלילה, אבל מצד שני כל החיים שלי הם סדרה של 'לא נראה לי'.

    אני פותח את דלת המטבח בדממה. אני שמח שגריידי משמן את הצירים שלו כי יש לי שנייה לבחון את בריסטול לפני שהיא קולטת שהיא לא לבד. היא רוכנת על דלפק המטבח של גריידי, ידיה פסוקות לצדדים, וכפות ידיה מונחות על השיש. כוס היין מונחת ריקה ליד בקבוק מלא של יין לבן. היא מרכינה את ראשה קדימה ופולטת נשימה כבדה. הנינוחות שהיא הקרינה בחוץ נעלמת. אני יכול לזהות אנשים בורחים. אם היא בורחת ממני, אצטרך לאכזב אותה.

    "היי."

    אני מטיל את המילה הבודדת במטבח השקט והיא קופצת כאילו יריתי מטח יריות. היא מסתכלת עליי בעיניים פקוחות לרווחה, ולשנייה אחת, כל כולה מקרינה פגיעות. העיניים הרחבות והמוטרדות. הקו הרועד של שפתיה המלאות. מבט זועף וחסר וודאות. היא מצליחה להסתיר את הכול במהירות כזו, שאם לא היית מתבונן בה היטב היית מפספס. בפעם האחרונה שבריסטול ביקרה כאן נעשיתי ממש טוב בדבר אחד, וזה להתבונן בה.

    "היי." היא מרימה את בקבוק היין, התירוץ שלה לעזוב את החדר, ומוזגת לעצמה כוס.

    "לחיים." היא מרימה את הכוס שלה וחולפת על פניי.

    אני תופס את המרפק שלה לפני שהיא מגיעה לדלת. עיניה עוברות בחדות מהיד שלי על זרועה אל פניי.

    "אתה צריך משהו גריפ?"

    היא זוקפת גבות, ומבט של בוז על פניה. כשסיפרה לי שהיא מהבנות האלה מהמעמד הגבוה בניו־יורק שהולכות למסיבות עם אנשים מהמעמד שלהן, לא יכולתי לראות את זה בבחורה שפגשתי: הבחורה הפתוחה עם הצחוק הקליל והעיניים הסקרניות. אני רואה זאת כעת במבט הצונן שהיא מעניקה לי. זה נועד להרחיק אותי, אבל היא תצטרך להתאמץ יותר.

    "קיבלת את הספר ששלחתי לך?" אני שואל, בלי לשחרר אותה, ומחכה שתנסה להשתחרר בכוח. היא לא מנסה. היא רוצה שאחשוב שמגע העור־לעור שלנו לא משפיע עליה כמו שהוא משפיע עליי, אך הדופק שלה הוא כמו יונק דבש שמרפרף בבסיס גרונה בכנפיים מהירות. לחייה מסמיקות. האישונים שלה מתרחבים מעבר לכסף שבעיניה.

    "השירים?" היא שואלת בשלווה. "כן."

    "ו...?"

    "תודה." היא משפילה מבט. "הבאתי את זה כדי לתת לך."

    "לא, רציתי שזה יהיה שלך. לא ענית לטלפונים או להודעות הטקסט שלי. שלחתי לך אימייל. אני—"

    "לא הבנתי מה הטעם," היא קוטעת אותי. היא מושכת את זרועה כדי לחלץ את עצמה בעדינות מבין ידיי וניגשת חזרה לשיש, דואגת למרחק בטוח בינינו.

    "לא הבנת מה ה..." אני מנסה להשתלט על התסכול שגואה בי. בסופו של דבר זו אשמתי. אני זה שלא סיפר לה את כל האמת. "אני חושב שאנחנו היינו הטעם, בריס."

    "אז אני שמחה שלא בזבזתי לעצמי או לך את הזמן כי אין אנחנו." היא מביטה בעיניי, אך נראה לי שזה רק כדי להוכיח שהיא יכולה. "אתה שיקרת לי."

    "לא ממש." אני מסתכן ולוקח מספר צעדים עד שאני נשען על השיש לידה. "ניסיתי לחשוב על איך להיפרד מטסה במשך שבועות."

    "אתם כבר לא ביחד?" היא שואלת בנונשלנטיות.

    "זה לא היה הילד שלי." אני משחרר נשימה קצרה, רותחת. "זה מה שאני מנסה לספר לך. אם רק תקשיבי—"

    "להקשיב?" היא קוטעת אותי, ומפגינה ניצוץ של כעס. "למה? אתה מערבב יחד כמה טכניקות וקצת סמנטיקה כדי להסוות את האמת?"

    אני מעדיף את זה, הכעס הכן שלה מאשר האדישות הקרה והמזויפת ההיא.

    "הייתי צריך לספר לך," אני מודה בשקט, ושופך את כל החרטות שלי לתוך המבט שעובר בינינו. "חיפשתי את הזמן המתאים."

    "הזמן המתאים היה אי שם בין שדה התעופה לגלגל הענק." היא מעלה על שפתיה חיוך מזויף. "אבל זה בסדר. זה לא משנה עכשיו. זה הסתדר לטובה."

    "זה לא הסתדר. ניסיתי ליצור איתך קשר. את מעולם לא הגבת."

    "לא היה מה לומר." היא מרימה כתף דקיקה אחת, באופן מושלם, ומקרינה חוסר אכפתיות. "זה מאחורינו עכשיו, ונוכל לפתוח דף חדש."

    היא מתכוונת ל...

    "את מתכוונת ל—"

    "כידידים, כן." היא מביטה בי ישירות. "תראה, אני חדשה בצד השני של המדינה, ומתחילה עבודה חדשה. אני צריכה לראות איפה אגור. להזניק את הקריירה של רייסון. אני צריכה להתמקד בהרבה דברים עכשיו. מה שהיה עלול להיות בינינו אם לא היית משקר הוא לא אחד מהם. בוא נשכח את שאר הדברים."

    אני מפשיל את השרוול של חולצת הג'ינס שלי ומראה לה את השעון השחור שאני עונד מדי יום. השעון הזול שזכתה בשבילי באותו לילה יקר.

    "נראה לך ששכחתי, בריסטול?"

    הפתעה חולפת על פניה לפני שהיא עוטה עליהם שוב את אותה הבעה עניינית.

    "תראה, שנינו חלק מהחיים של רייסון," היא אומרת כשעיניה מביטות ברצפה. "זה שאתה מנסה להפוך את אותו שבוע למשהו שהוא לא ממש היה, רק יעשה את כל זה מביך."

    "אני לא מנסה להפוך אותו למשהו." אני נשמע גוער ומפציר. "זה היה משהו, ואת יודעת את זה."

    "אני יודעת ששיקרת לי." קולה חסר רגש, עיניה יציבות. "והדבר היחיד שנותר לנו הוא ידידות."

    פניה מתרככים, וחיוך מחמם את עיניה לרגע קט.

    "אני באמת חושבת שנוכל להיות חברים טובים," היא אומרת. "מי עוד יוכל ללמד אותי היפ־הופ מרפא?"

    אני לא מצליח לגרום לעצמי לחייך מההערה העליזה שלה. היא מציעה לי פירורים כשאני רוצה את כל הכיכר. אני רוצה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לתת לי. למען ההגינות, אני רוצה יותר ממה שמגיע לי. אבל זה עדיין לא גורם לי לרצות את זה פחות. היה לנו רק שבוע יחד, אבל השיחה, החיבור – מעולם לא היה לי את זה עם אף אחת אחרת לפניה וגם לא אחריה. זה אמיתי, כל־כך אמיתי שזה נדיר, אי אפשר להתעלם מדבר כזה כשמוצאים אותו.

    לא מוותרים על זה.

    דלת המטבח מתנדנדת ונפתחת, ורייסון ממהר להיכנס, פניו מוארות בהתרגשות והטלפון צמוד לו לחזה.

    "זה הם," הוא לוחש לבריסטול. "זה חברת התקליטים לגבי העסקה."

    "אלוהים אדירים!" בריסטול מסמנת לו להתקרב לשולחן במטבח והוא מניח עליו את הטלפון שלו, ולוחץ על רמקול.

    "היי, חזרתי." רייסון מסתכל על אחותו, ועיניהם הזהות נעולות אלה על אלה. "אתה על רמקול עם המנהלת שלי, בריסטול."

    אני חצי מקשיב כשהם מתחילים בדיונים מקדימים למה שיהיו היסודות לעסקה של התקליט הראשון של רייסון. אני יודע שמאוחר יותר אתרגש בשבילו. אבל ברגע זה, כשאני מביט בשעון הגומי הזול שעל מפרק כף היד שלי ונזכר באותו לילה ביריד, בנשיקה שבה המריאו הלבבות שלנו עם הכוכבים, אני עצוב. ואני לא יכול אלא לחשוב ששעון הוא סמל מושלם.

    כי יש לי זמן, ואני מוכן לחכות.