מנהיגות בעיתות סערה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנהיגות בעיתות סערה
מכר
מאות
עותקים
מנהיגות בעיתות סערה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מנהיגות בעיתות סערה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דוריס קירנס גודווין לימדה היסטוריה באוניברסיטת הרווארד יותר מחמישים שנה. ספריה על לינדון ג‘ונסון ועל פרנקלין רוזוולט (פרס פוליצר) הם אבני דרך רבות חשיבות בחקר ארצות הברית במאה העשרים. ספרה על אייברהם לינקולן וצוותו Team of Rivals עומד ביסוד סרטו עתיר השבחים של הבמאי סטיבן ספילברג “לינקולן“.

תקציר

אין זה מפתיע שבדרכה של דוריס קירנס גודווין לפענח את סוד ההנהגה הנשיאותית, היא נדרשה לארבעה נשיאים שאת חייהם ודרכם חקרה כל שנות הקריירה הארוכה והמפוארת שלה אייברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, פרנקלין דלנו רוזוולט ולינדון ג‘ונסון. קשה להעלות על הדעת קבוצת אישים שנבדלו זה מזה בכל מובן ועניין, החל בעיקרי מנהיגותם וכלה באישיותם ובאורחות חייהם. עם זה, החוקרת מעלה מארג של תכונות ועובדות שהכשירו את הארבעה לתפקיד ההיסטורי שנועד להם.

משבר אישי שהוליד ייאוש ודיכאון מצמיתים היה מנת חלקם של הארבעה, וכשיצאו ממעמקי השקיעה וחזרו אל החיים גמרו אומר שדבר לא יעצור אותם בדרכם אל היעד המכונן שקיבלו עליהם. הייאוש והדיכאון הולידו נחישות שאין לה גבולות, תעוזה, הקרבה וחזון. המנהיגות אחת היא, בין שהיא בידי המנהיג הלאומי ובין שהיא בידי חלוצי התעשייה. דומה שבימי המשבר הפוקדים את הדמוקרטיות בימינו, מנהיגות הוא מתכון להבראה.

המנהיגות אחת היא, בין שהיא בידי המנהיג הלאומי ובין שהיא בידי חלוצי התעשייה. דומה שבימי המשבר הפוקדים את הדמוקרטיות בימינו, מנהיגות הוא מתכון להבראה.

דוריס קירנס גודווין לימדה היסטוריה באוניברסיטת הרווארד יותר מחמישים שנה. ספריה על לינדון ג‘ונסון ועל פרנקלין רוזוולט (פרס פוליצר) הם אבני דרך רבות חשיבות בחקר ארצות הברית במאה העשרים. ספרה על אייברהם לינקולן וצוותו Team of Rivals עומד ביסוד סרטו עתיר השבחים של הבמאי סטיבן ספילברג “לינקולן“.

פרק ראשון

פתח דבר


אייברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט ולינדון ג'ונסון — חייהם ותקופתם של ארבעת האישים הללו מעסיקים אותי זה מחצית המאה. התעוררתי איתם בבוקר וחשבתי עליהם כאשר עליתי על יצועי בלילה. בשקיעה באוסף כתבי היד, ביומנים האישיים, במכתבים, בהיסטוריה שבעל פה, בזיכרונות, בארכיוני העיתונים ובכתבי העת חיפשתי פרטים מאירי עיניים אשר יחד יציעו הבנה של האישים הללו, של משפחותיהם, של חבריהם, של עמיתיהם ושל העולמות שבהם חיו.

לאחר שכתבתי ארבעה ספרים רחבי יריעה על האישים הללו, חשבתי שאני מכירה אותם היטב קודם שניגשתי למחקר הנוכחי על המנהיגות לפני כמעט חמש שנים. אך כאשר התבוננתי בהם אך ורק מבעד לעדשת המנהיגות, חשתי כאילו אני פוגשת אותם בפעם הראשונה. ככל שהסוגיה החמקנית הזאת, סוגיית המנהיגות, תפסה את מרכז הזירה, היה נדמה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. וכאשר פניתי לכתבי פילוסופיה, ספרות, עסקים, מדעי המדינה ומחקרים השוואתיים, נוסף על ההיסטוריה והביוגרפיה, מצאתי את עצמי עסוקה בסוג אישי ורגשי לא צפוי של סיפור־סיפור. חזרתי לסוגיות היסוד שלא עסקתי בהן בצורה פתוחה וגלויה כל כך מאז ימי לימודיי לתואר הראשון ולתארים המתקדמים באוניברסיטה.

האם מנהיגים נולדים או נוצָרים? מנַיין האמביציה, השאפתנות, באה? מה מקומה של המצוקה בצמיחת מנהיגות? האם התקופה היא המולידה את המנהיג או שמא המנהיג הוא המעצב את פני התקופה? כיצד יכול מנהיג להטמיע תחושת שליחות ומשמעות בחיי עמו? מה ההבדל בין כוח, תואר למנהיגות? התיתכן מנהיגות בלי מטרה החורגת מגבולות השאפתנות האישית?

אני זוכרת בחיבה ובחום את הדיונים הממושכים והלוהטים בסוגיות הללו עם חבריי לספסל הלימודים באוניברסיטה, את הוויכוחים עד השעות הקטנות של הלילה בלהט שחרג הרבה מחוץ לגבולות הידע שלנו. אך בבסיס הדיונים הללו היה משהו שקלע היטב למטרה, שכן הם העסיקו אותנו בלב ובנפש, השפיעו על האידיאליזם שלנו ואתגרו אותנו לברר כיצד ברצוננו לחיות את חיינו. היום אני מבינה שוויכוחים מסוג זה העלו אותי על הדרך לגלות את ייעודי כהיסטוריונית.

***

בחלק הראשון של הספר אנו רואים את ארבעת האישים בכניסתם לחיי הציבור. בשנות העשרים לחייהם הם יצאו לדרך לגבש את זהותם הציבורית ונראו שונים מאוד מהדמויות האיקוניות המפוכחות וחמורות הסבר שהציפו מאז את התרבות שלנו, את המטבעות ואת פסלי הזיכרון. דרכיהם היו רחוקות מלהיות סלולות מראש. סיפוריהם רצופים מבוכות, תקוות, כישלונות ופחדים. אנו עוקבים אחר השגיאות שהם עשו מחוסר ניסיון, מגאוותנות, מפזיזות, מטעויות בוטות בשיקול הדעת ומאנוכיות צרופה, וכל אלה מספרות לנו על מאמצים להכיר במשגים הללו, להסתירם ולהתגבר עליהם. המאבקים שלהם אינם שונים ממאבקינו אנו.

הדרך שהובילה אותם לפסגת המנהיגות הפוליטית לא הייתה דרך אחת ברורה ומובהקת. תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט נולדו לחיי ייחוס ועושר יוצאי דופן. אייברהם לינקולן ידע עוני מרוד. לינדון ג'ונסון חווה מפעם לפעם זמנים קשים. הם נבדלו מאוד זה מזה במזגם, במראם ובכישוריהם הגופניים. הם ניחנו במגוון רחב של תכונות המיוחסות בדרך כלל למנהיגות — אינטליגנצייה, אנרגייה, אמפתיה, כישרון ביטוי בכתב ובעל פה ומיומנויות בהתמודדות עם בני אדם. אך מה שאיחד אותם היה אמביציה עזה, יצר מופרז להצליח. בעזרת כוח התמדה ועבודה קשה הצליחו כולם להגיע לעמדות הנהגה על ידי טיפוח ופיתוח התכונות שבהן ניחנו.

כל הארבעה זכו להכרה כמנהיגים זמן רב לפני שהגיעו לכס הנשיאות. וכמו אבני חן במכשיר ליטוש הצליחו הארבעה לזהור בזכות יצירת קשר עם מגוון רחב של בני אדם. הם מצאו את ייעודם בפוליטיקה. ״לא פעם חשבתי", כתב הפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס על העיצוב המסתורי של הזהות, ״שהדרך הטובה ביותר להגדיר את אופיו של אדם היא לגלות את התפיסה המנטלית או המוסרית הייחודית שכאשר הוא הגיע אליה, הוא חש בכל ליבו מלא חיים ופעילות. ברגעים כאלה נשמע בליבו קול האומר: זה אני האמיתי!"1

התהפוכות הדרמטיות אשר ניפצו את חייהם האישיים והציבוריים של הארבעה עומדות במרכז החלק השני של הספר. הם היו בשלבים שונים בחייהם כאשר אולצו להתמודד עם אירועים שריסקו את תחושת העצמי שלהם ואיימו לחבל בסיכוייהם. אופי המצוקה שבה מצא את עצמו כל אחד מהארבעה היה שונה: אייברהם לינקולן (Lincoln) ספג מהלומה למוניטין הציבוריים שלו ולתחושת הכבוד האישית שלו שהביאה אותו לסף התאבדות; תאודור רוזוולט (Roosevelt) איבד את רעייתו הצעירה ואת אימו ביום אחד; פרנקלין רוזוולט חלה בפוליו ונותר משותק ממותניו ומטה עד יומו האחרון; ולינדון ג'ונסון (Johnson) הפסיד בבחירות לסנט של ארצות הברית. כל ניסיון להשוות בין הפסד בבחירות לטרגדיות שהיו מנת חלקם של האחרים יהיה לכאורה מגוחך; אך לינדון ג'ונסון התייחס אל הדחייה מצד העם כאל שיפוט ודחייה של העצמי הפנימי העמוק ביותר שלו. למשך זמן רב שינה ההפסד בבחירות לרעה את מהלך הקריירה שלו עד שהתקף לב קשה וקרבת המוות גרמו לו לבחון מחדש את תכלית חייו.

חוקרים שבחנו את התפתחותם של מנהיגים העמידו בלב יכולת הצמיחה שלהם כמנהיגים את כושר העמידה ואת היכולת לדבוק בשאיפת חייהם גם לנוכח תסכולים ומפח נפש לרוב. וחשוב יותר מהאירועים השליליים שהתרחשו בחייהם היה האופן שבו הם התמודדו איתם, האופן שבו הם הצליחו, איש־איש בדרכו, לחזור לעשתונותיהם, האופן שבו חוויות מכוננות אלו חיבלו תחילה במנהיגות שלהם, אחר כך העמיקו אותה עד שלבסוף עיצבו אותה.

החלק השלישי מביא את הארבעה אל הבית הלבן, ששם, במיטבם המרשים, בעזרת תחושת המטרה המוסרית עלה בידם לתעל את שאפתנותם האישית ולגייס את כל כישרונותיהם כדי להעצים את ההזדמנויות שניתנו לאחרים ואת חייהם. סיפורים על האופן שבו הם פעלו מציעים מענה לחידה: האם מנהיגים מעצבים את תקופתם, או שמא התקופה היא המזמנת את מנהיגיה?

״באין מלחמה", אמר תאודור רוזוולט, ״לא תקבל את הגנרל הגדול ביותר; באין אירוע גדול, לא תקבל את המדינאי הגדול ביותר; אילו חי לינקולן בימים של שלום, איש לא היה מכיר היום את שמו".2 הרעיונות השנויים במחלוקת של רוזוולט היו ביטוי לתפיסות שנשמעו למן ראשיתה של ארצנו. ״לא בימים שקטים ושלווים ולא בשלוות תחנה באוקיינוס השקט אישים דגולים נוצרים", כתבה אביגייל אדמס (Adams) לבנה ג'ון קווינסי אדמס בעיצומה של המהפכה האמריקנית. היא טענה כך: ״הרגלי חשיבה של מוחות נמרצים מתגבשים בהתמודדות עם קשיים. הכורח הגדול ביותר מחייב את המעלות הגדולות ביותר".3

ארבעת המנהיגים המיוצגים בספר זה ניצבו בפני ״כורח גדול". כולם נכנסו לתפקידם בתקופות של אי־ודאות ושיבושים לרוב. אייברהם לינקולן החל את הנשיאות ברגע הקשה ביותר של התפרקות בהיסטוריה האמריקנית. פרנקלין רוזוולט נתקל במשבר אמון מכריע בסיכויי ההישרדות הכלכלית של ארצו ובעצם קיומה של הדמוקרטיה. אמנם הן תאודור רוזוולט הן לינדון ג'ונסון לא נתקלו במשבר לאומי בממדי ההיפרדות או המשבר הכלכלי הגדול, אך שניהם נכנסו לתפקידם בעקבות רצח, קרע אלים של דפוס הרציפות הדמוקרטית בעידן שבו החלו רעשים סייסמיים לשבש את הסדר החברתי כולו.

אמנם אופיו של עידן שהמנהיג נולד לתוכו משפיע עמוקות על אופי ההזדמנות להגיע להנהגה, אך המנהיג חייב להיות מוכן כאשר ההזדמנות נקרית בדרכו. כישוריו של מנהיג אחד, כוחו וסגנונו עשויים להתאים לתקופתו, ואילו אלה של מנהיג אחר — אינם מתאימים לה. הנשיא ג'יימס ביוקנן (Buchanan) לא היה כשיר מבחינת מזגו להגיב על המשבר המתעצם בסוגיית העבדות, שעתיד להיקרות בדרכו של אייברהם לינקולן. הנשיא ויליאם מקינלי (McKinley) מצא את עצמו בעידן סוער בדיוק כמו תאודור רוזוולט, אך לא קלט את גודל הסכנות הנסתרות בעקבות המהפכה התעשייתית. הלוך הנפש המקובע של הנשיא הרברט הובר לא סייע לו להתמודד עם המשבר המעמיק באותה יצירתיות שהפגין פרנקלין רוזוולט בנכונותו המשוחררת לנסות כל חידוש. הנשיא ג'ון קנדי (Kennedy) לא ניחן במיומנויות וביכולת ההתמקדות בחקיקה שהפגין לינדון ג'ונסון באורח שלא היה לו אח ורע בסוגיה המכרעת של זמנו — זכויות האזרח.

״לעיתים נדירות שבנדירות נמצא אדם הולם כל כך את האירוע", ציין הפילוסוף רלף וולדו אמרסון (Emerson) בהספדו על אייברהם לינקולן בכנסייה הראשונה של קונקורד במסצ'וסטס.4 קשה מאוד להמציא מנהיג שיוכל להנהיג אותנו טוב יותר בימי האפלה של מלחמת האזרחים, מנהיג חנון ורחום וחסר רחמים בעת ובעונה אחת, בוטח וצנוע, סובלני ועקשן — שבכוחו לתווך בין סיעות, לרומם את הרוח ולתרגם את משמעות המאבק לדברים של כוח, בהירות ויופי מאין כמותם. אך דברים דומים אפשר לומר גם על תאודור רוזוולט, שיֵצר הלוחמנות הנמרץ שלו הלם היטב את משימת גיוס הארץ כולה והעיתונות להתמודד עם המונופולים הטורפניים ועם העוולות של העידן התעשייתי. הוא הדין בפרנקלין רוזוולט, שביטחונו והאופטימיות המידבקת שלו החזירו את התקווה וזיכו אותו באמון העם האמריקני במשבר הכלכלי הגדול ובמלחמת העולם השנייה; או בלינדון ג'ונסון, ששורשיו הדרומיים ומעשי הכשפים החקיקתיים שלו עשו אותו לדמות המושלמת למאבק על זכויות האזרח ששינתה את פניה של הארץ כולה.

ארבע הדוגמאות חושפות ארבעה אישים שונים מאוד זה מזה במעשיהם באירועים שכוננו את זמנם ואת נשיאותם. ארבע הדוגמאות המפורטות הללו מתארות כיצד המנהיגות שלהם תאמה את הרגע ההיסטורי כמפתח בחור המנעול. אין מנעולים זהים; לכל אחד יש חריצים ובליטות בשוליו. אך בעוד אין מפתח־על אחד למנהיגות או מנעול משותף לכל הנסיבות ההיסטוריות באשר הן, אפשר לאתר דמיון משפחתי בתכונות המנהיגות בהתאמת יכולת המנהיגות להקשר ההיסטורי שלה.

***

אין כמעט מקום לספק ששלושת המנהיגים הראשונים הנבחנים כאן — אייברהם לינקולן, תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט — נמנים עם גדולי הנשיאים שלנו. למרות החלטות פגומות וטעויות בשיקול הדעת, כולם תופסים מקום של כבוד בזיכרון המשותף.

סיפורו של לינדון ג'ונסון בעייתי יותר. אני מתמודדת עם שאלת מקומו בהיסטוריה מאז הימים שעבדתי איתו בבית הלבן כמתמחה בת עשרים וארבע בתוכנית העמיתים של הבית הלבן. ההשתתפות בתוכנית העמיתים של הבית הלבן כמעט הגיעה לקיצה הלא נעים עוד בטרם החלה. כמו צעירים רבים מבני דורי, הייתי פעילה בתנועה נגד המלחמה בווייטנם. חודשים אחדים לפני בחירתי לתוכנית העמיתים כתבתי עם חבר לספסל הלימודים מאמר ואותו שיגרנו למערכת הניו ריפבליק. במאמר קראנו למועמד שלישי שיקום ויקרא תיגר על הנשיאות של לינדון ג'ונסון בבחירות 1968. הניו ריפבליק פרסם את המאמר ימים אחדים לאחר ההכרזה על בחירתי. הייתי בטוחה שאסולק מהתוכנית, אך להפתעתי, אמר הנשיא ג'ונסון: ״הביאו אותה הנה לשנה, ואם לא אצליח לשכנע אותה, איש לא יוכל לעשות זאת!" נשארתי גם לאחר תום התוכנית, ובסיום הנשיאות שלו ליוויתי אותו לחוותו בטקסס לסייע לו בכתיבת זיכרונותיו.

התנהגותו של ג'ונסון בתקופת המלחמה מכתימה עד היום את מורשתו, אך השנים החולפות מבהירות שמנהיגותו בסוגיית זכויות האזרח והחזון שלו למדיניות הפנים, חזון ״החברה הגדולה", עומדים במבחן הזמן.

***

לינדון ג'ונסון נכנס לקונגרס כבן חסותו של פרנקלין רוזוולט. משולחנו של ג'ונסון בחדר הסגלגל הוא התבונן בתמונת ״האב הפוליטי" שלו וביקש בתוכנית ״החברה הגדולה" במדיניות הפנים שלו להתעלות אף על חזון ה"ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט. כגבר צעיר חלם פרנקלין רוזוולט בהקיץ על נסיקתו הפוליטית שתעוצב צעד אחר צעד על פי הקריירה של תאודור רוזוולט. מילדותו של רוזוולט היה אייברהם לינקולן גיבורו הגדול, עם נחישותו הסבלנית והחירות מנקמנות שסללו את הדרך שייחל תאודור רוזוולט להלך בה כל חייו. ואילו אייברהם לינקולן — המנהיג שקרב יותר מאחרים לאידיאל בעיניו היה ג'ורג' וושינגטון, והוא נדרש אליו כאשר נפרד לשלום מביתו בשנת 1861. הוא שאב כוח מהנשיא הראשון כאשר יצא מאילינוי למשימה ״גדולה יותר מזו שהוטלה על וושינגטון".5 אם ג'ורג' וושינגטון היה אבי ארצו, אזי מכוח הקרבה וההסתפחות היה אייברהם לינקולן בנו הדגול. ארבעת האישים הללו יוצרים עץ משפחתי, שושלת של מנהיגות המשתרעת על פני כל ההיסטוריה של ארצנו.

אני תקווה שסיפורי המנהיגות הללו בעיתות של ריסוק ופחד יאירו עיניים וירגיעו את הנפש. האישים הללו הציבו אמות מידה לכולנו. כפי שהם למדו זה מזה, כך אנו יכולים ללמוד מהם ולשאוב מהם פרספקטיבה טובה יותר לצרימות של ימינו, שכן מנהיגות אינה מתקיימת בחלל ריק, מנהיגות היא רחוב דו־סטרי. ״הייתי רק מכשיר", טען לינקולן חזור וטעון בדיוק ובצניעות, ״מתנגדי העבדות בארץ והצבא הם שעשו הכול".6 התנועה הפרוגרסיבית סללה את הדרך ל"עסקה ההוגנת" (Square Deal) של תאודור רוזוולט לא פחות משסיפקה התנועה לזכויות האזרח את הדלק שהצית את האקטיביזם הצדקני והפרגמטי שאִפשר את ״החברה הגדולה" (Great Society). ולא היה עוד אדם שתִקשר עם העם ושמע את קולו בבהירות יותר מפרנקלין רוזוולט. הוא קלט את סיפוריהם, האזין ברוב קשב ובמשך שנות דור ניהל שיח מתמשך עם העם.

״בתמיכת דעת הקהל דבר אינו יכול להיכשל", אמר אייברהם לינקולן, ״בלעדיה — דבר אינו יכול להצליח".7 מנהיג שכזה קשור לעם קשר שלא יינתק. מנהיגות שכזו היא מראָה שבה העם רואה את השתקפותו הקולקטיבית.

 

 

דוריס קירנס גודווין לימדה היסטוריה באוניברסיטת הרווארד יותר מחמישים שנה. ספריה על לינדון ג‘ונסון ועל פרנקלין רוזוולט (פרס פוליצר) הם אבני דרך רבות חשיבות בחקר ארצות הברית במאה העשרים. ספרה על אייברהם לינקולן וצוותו Team of Rivals עומד ביסוד סרטו עתיר השבחים של הבמאי סטיבן ספילברג “לינקולן“.

מנהיגות בעיתות סערה דוריס קירנס גודווין

פתח דבר


אייברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט ולינדון ג'ונסון — חייהם ותקופתם של ארבעת האישים הללו מעסיקים אותי זה מחצית המאה. התעוררתי איתם בבוקר וחשבתי עליהם כאשר עליתי על יצועי בלילה. בשקיעה באוסף כתבי היד, ביומנים האישיים, במכתבים, בהיסטוריה שבעל פה, בזיכרונות, בארכיוני העיתונים ובכתבי העת חיפשתי פרטים מאירי עיניים אשר יחד יציעו הבנה של האישים הללו, של משפחותיהם, של חבריהם, של עמיתיהם ושל העולמות שבהם חיו.

לאחר שכתבתי ארבעה ספרים רחבי יריעה על האישים הללו, חשבתי שאני מכירה אותם היטב קודם שניגשתי למחקר הנוכחי על המנהיגות לפני כמעט חמש שנים. אך כאשר התבוננתי בהם אך ורק מבעד לעדשת המנהיגות, חשתי כאילו אני פוגשת אותם בפעם הראשונה. ככל שהסוגיה החמקנית הזאת, סוגיית המנהיגות, תפסה את מרכז הזירה, היה נדמה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. וכאשר פניתי לכתבי פילוסופיה, ספרות, עסקים, מדעי המדינה ומחקרים השוואתיים, נוסף על ההיסטוריה והביוגרפיה, מצאתי את עצמי עסוקה בסוג אישי ורגשי לא צפוי של סיפור־סיפור. חזרתי לסוגיות היסוד שלא עסקתי בהן בצורה פתוחה וגלויה כל כך מאז ימי לימודיי לתואר הראשון ולתארים המתקדמים באוניברסיטה.

האם מנהיגים נולדים או נוצָרים? מנַיין האמביציה, השאפתנות, באה? מה מקומה של המצוקה בצמיחת מנהיגות? האם התקופה היא המולידה את המנהיג או שמא המנהיג הוא המעצב את פני התקופה? כיצד יכול מנהיג להטמיע תחושת שליחות ומשמעות בחיי עמו? מה ההבדל בין כוח, תואר למנהיגות? התיתכן מנהיגות בלי מטרה החורגת מגבולות השאפתנות האישית?

אני זוכרת בחיבה ובחום את הדיונים הממושכים והלוהטים בסוגיות הללו עם חבריי לספסל הלימודים באוניברסיטה, את הוויכוחים עד השעות הקטנות של הלילה בלהט שחרג הרבה מחוץ לגבולות הידע שלנו. אך בבסיס הדיונים הללו היה משהו שקלע היטב למטרה, שכן הם העסיקו אותנו בלב ובנפש, השפיעו על האידיאליזם שלנו ואתגרו אותנו לברר כיצד ברצוננו לחיות את חיינו. היום אני מבינה שוויכוחים מסוג זה העלו אותי על הדרך לגלות את ייעודי כהיסטוריונית.

***

בחלק הראשון של הספר אנו רואים את ארבעת האישים בכניסתם לחיי הציבור. בשנות העשרים לחייהם הם יצאו לדרך לגבש את זהותם הציבורית ונראו שונים מאוד מהדמויות האיקוניות המפוכחות וחמורות הסבר שהציפו מאז את התרבות שלנו, את המטבעות ואת פסלי הזיכרון. דרכיהם היו רחוקות מלהיות סלולות מראש. סיפוריהם רצופים מבוכות, תקוות, כישלונות ופחדים. אנו עוקבים אחר השגיאות שהם עשו מחוסר ניסיון, מגאוותנות, מפזיזות, מטעויות בוטות בשיקול הדעת ומאנוכיות צרופה, וכל אלה מספרות לנו על מאמצים להכיר במשגים הללו, להסתירם ולהתגבר עליהם. המאבקים שלהם אינם שונים ממאבקינו אנו.

הדרך שהובילה אותם לפסגת המנהיגות הפוליטית לא הייתה דרך אחת ברורה ומובהקת. תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט נולדו לחיי ייחוס ועושר יוצאי דופן. אייברהם לינקולן ידע עוני מרוד. לינדון ג'ונסון חווה מפעם לפעם זמנים קשים. הם נבדלו מאוד זה מזה במזגם, במראם ובכישוריהם הגופניים. הם ניחנו במגוון רחב של תכונות המיוחסות בדרך כלל למנהיגות — אינטליגנצייה, אנרגייה, אמפתיה, כישרון ביטוי בכתב ובעל פה ומיומנויות בהתמודדות עם בני אדם. אך מה שאיחד אותם היה אמביציה עזה, יצר מופרז להצליח. בעזרת כוח התמדה ועבודה קשה הצליחו כולם להגיע לעמדות הנהגה על ידי טיפוח ופיתוח התכונות שבהן ניחנו.

כל הארבעה זכו להכרה כמנהיגים זמן רב לפני שהגיעו לכס הנשיאות. וכמו אבני חן במכשיר ליטוש הצליחו הארבעה לזהור בזכות יצירת קשר עם מגוון רחב של בני אדם. הם מצאו את ייעודם בפוליטיקה. ״לא פעם חשבתי", כתב הפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס על העיצוב המסתורי של הזהות, ״שהדרך הטובה ביותר להגדיר את אופיו של אדם היא לגלות את התפיסה המנטלית או המוסרית הייחודית שכאשר הוא הגיע אליה, הוא חש בכל ליבו מלא חיים ופעילות. ברגעים כאלה נשמע בליבו קול האומר: זה אני האמיתי!"1

התהפוכות הדרמטיות אשר ניפצו את חייהם האישיים והציבוריים של הארבעה עומדות במרכז החלק השני של הספר. הם היו בשלבים שונים בחייהם כאשר אולצו להתמודד עם אירועים שריסקו את תחושת העצמי שלהם ואיימו לחבל בסיכוייהם. אופי המצוקה שבה מצא את עצמו כל אחד מהארבעה היה שונה: אייברהם לינקולן (Lincoln) ספג מהלומה למוניטין הציבוריים שלו ולתחושת הכבוד האישית שלו שהביאה אותו לסף התאבדות; תאודור רוזוולט (Roosevelt) איבד את רעייתו הצעירה ואת אימו ביום אחד; פרנקלין רוזוולט חלה בפוליו ונותר משותק ממותניו ומטה עד יומו האחרון; ולינדון ג'ונסון (Johnson) הפסיד בבחירות לסנט של ארצות הברית. כל ניסיון להשוות בין הפסד בבחירות לטרגדיות שהיו מנת חלקם של האחרים יהיה לכאורה מגוחך; אך לינדון ג'ונסון התייחס אל הדחייה מצד העם כאל שיפוט ודחייה של העצמי הפנימי העמוק ביותר שלו. למשך זמן רב שינה ההפסד בבחירות לרעה את מהלך הקריירה שלו עד שהתקף לב קשה וקרבת המוות גרמו לו לבחון מחדש את תכלית חייו.

חוקרים שבחנו את התפתחותם של מנהיגים העמידו בלב יכולת הצמיחה שלהם כמנהיגים את כושר העמידה ואת היכולת לדבוק בשאיפת חייהם גם לנוכח תסכולים ומפח נפש לרוב. וחשוב יותר מהאירועים השליליים שהתרחשו בחייהם היה האופן שבו הם התמודדו איתם, האופן שבו הם הצליחו, איש־איש בדרכו, לחזור לעשתונותיהם, האופן שבו חוויות מכוננות אלו חיבלו תחילה במנהיגות שלהם, אחר כך העמיקו אותה עד שלבסוף עיצבו אותה.

החלק השלישי מביא את הארבעה אל הבית הלבן, ששם, במיטבם המרשים, בעזרת תחושת המטרה המוסרית עלה בידם לתעל את שאפתנותם האישית ולגייס את כל כישרונותיהם כדי להעצים את ההזדמנויות שניתנו לאחרים ואת חייהם. סיפורים על האופן שבו הם פעלו מציעים מענה לחידה: האם מנהיגים מעצבים את תקופתם, או שמא התקופה היא המזמנת את מנהיגיה?

״באין מלחמה", אמר תאודור רוזוולט, ״לא תקבל את הגנרל הגדול ביותר; באין אירוע גדול, לא תקבל את המדינאי הגדול ביותר; אילו חי לינקולן בימים של שלום, איש לא היה מכיר היום את שמו".2 הרעיונות השנויים במחלוקת של רוזוולט היו ביטוי לתפיסות שנשמעו למן ראשיתה של ארצנו. ״לא בימים שקטים ושלווים ולא בשלוות תחנה באוקיינוס השקט אישים דגולים נוצרים", כתבה אביגייל אדמס (Adams) לבנה ג'ון קווינסי אדמס בעיצומה של המהפכה האמריקנית. היא טענה כך: ״הרגלי חשיבה של מוחות נמרצים מתגבשים בהתמודדות עם קשיים. הכורח הגדול ביותר מחייב את המעלות הגדולות ביותר".3

ארבעת המנהיגים המיוצגים בספר זה ניצבו בפני ״כורח גדול". כולם נכנסו לתפקידם בתקופות של אי־ודאות ושיבושים לרוב. אייברהם לינקולן החל את הנשיאות ברגע הקשה ביותר של התפרקות בהיסטוריה האמריקנית. פרנקלין רוזוולט נתקל במשבר אמון מכריע בסיכויי ההישרדות הכלכלית של ארצו ובעצם קיומה של הדמוקרטיה. אמנם הן תאודור רוזוולט הן לינדון ג'ונסון לא נתקלו במשבר לאומי בממדי ההיפרדות או המשבר הכלכלי הגדול, אך שניהם נכנסו לתפקידם בעקבות רצח, קרע אלים של דפוס הרציפות הדמוקרטית בעידן שבו החלו רעשים סייסמיים לשבש את הסדר החברתי כולו.

אמנם אופיו של עידן שהמנהיג נולד לתוכו משפיע עמוקות על אופי ההזדמנות להגיע להנהגה, אך המנהיג חייב להיות מוכן כאשר ההזדמנות נקרית בדרכו. כישוריו של מנהיג אחד, כוחו וסגנונו עשויים להתאים לתקופתו, ואילו אלה של מנהיג אחר — אינם מתאימים לה. הנשיא ג'יימס ביוקנן (Buchanan) לא היה כשיר מבחינת מזגו להגיב על המשבר המתעצם בסוגיית העבדות, שעתיד להיקרות בדרכו של אייברהם לינקולן. הנשיא ויליאם מקינלי (McKinley) מצא את עצמו בעידן סוער בדיוק כמו תאודור רוזוולט, אך לא קלט את גודל הסכנות הנסתרות בעקבות המהפכה התעשייתית. הלוך הנפש המקובע של הנשיא הרברט הובר לא סייע לו להתמודד עם המשבר המעמיק באותה יצירתיות שהפגין פרנקלין רוזוולט בנכונותו המשוחררת לנסות כל חידוש. הנשיא ג'ון קנדי (Kennedy) לא ניחן במיומנויות וביכולת ההתמקדות בחקיקה שהפגין לינדון ג'ונסון באורח שלא היה לו אח ורע בסוגיה המכרעת של זמנו — זכויות האזרח.

״לעיתים נדירות שבנדירות נמצא אדם הולם כל כך את האירוע", ציין הפילוסוף רלף וולדו אמרסון (Emerson) בהספדו על אייברהם לינקולן בכנסייה הראשונה של קונקורד במסצ'וסטס.4 קשה מאוד להמציא מנהיג שיוכל להנהיג אותנו טוב יותר בימי האפלה של מלחמת האזרחים, מנהיג חנון ורחום וחסר רחמים בעת ובעונה אחת, בוטח וצנוע, סובלני ועקשן — שבכוחו לתווך בין סיעות, לרומם את הרוח ולתרגם את משמעות המאבק לדברים של כוח, בהירות ויופי מאין כמותם. אך דברים דומים אפשר לומר גם על תאודור רוזוולט, שיֵצר הלוחמנות הנמרץ שלו הלם היטב את משימת גיוס הארץ כולה והעיתונות להתמודד עם המונופולים הטורפניים ועם העוולות של העידן התעשייתי. הוא הדין בפרנקלין רוזוולט, שביטחונו והאופטימיות המידבקת שלו החזירו את התקווה וזיכו אותו באמון העם האמריקני במשבר הכלכלי הגדול ובמלחמת העולם השנייה; או בלינדון ג'ונסון, ששורשיו הדרומיים ומעשי הכשפים החקיקתיים שלו עשו אותו לדמות המושלמת למאבק על זכויות האזרח ששינתה את פניה של הארץ כולה.

ארבע הדוגמאות חושפות ארבעה אישים שונים מאוד זה מזה במעשיהם באירועים שכוננו את זמנם ואת נשיאותם. ארבע הדוגמאות המפורטות הללו מתארות כיצד המנהיגות שלהם תאמה את הרגע ההיסטורי כמפתח בחור המנעול. אין מנעולים זהים; לכל אחד יש חריצים ובליטות בשוליו. אך בעוד אין מפתח־על אחד למנהיגות או מנעול משותף לכל הנסיבות ההיסטוריות באשר הן, אפשר לאתר דמיון משפחתי בתכונות המנהיגות בהתאמת יכולת המנהיגות להקשר ההיסטורי שלה.

***

אין כמעט מקום לספק ששלושת המנהיגים הראשונים הנבחנים כאן — אייברהם לינקולן, תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט — נמנים עם גדולי הנשיאים שלנו. למרות החלטות פגומות וטעויות בשיקול הדעת, כולם תופסים מקום של כבוד בזיכרון המשותף.

סיפורו של לינדון ג'ונסון בעייתי יותר. אני מתמודדת עם שאלת מקומו בהיסטוריה מאז הימים שעבדתי איתו בבית הלבן כמתמחה בת עשרים וארבע בתוכנית העמיתים של הבית הלבן. ההשתתפות בתוכנית העמיתים של הבית הלבן כמעט הגיעה לקיצה הלא נעים עוד בטרם החלה. כמו צעירים רבים מבני דורי, הייתי פעילה בתנועה נגד המלחמה בווייטנם. חודשים אחדים לפני בחירתי לתוכנית העמיתים כתבתי עם חבר לספסל הלימודים מאמר ואותו שיגרנו למערכת הניו ריפבליק. במאמר קראנו למועמד שלישי שיקום ויקרא תיגר על הנשיאות של לינדון ג'ונסון בבחירות 1968. הניו ריפבליק פרסם את המאמר ימים אחדים לאחר ההכרזה על בחירתי. הייתי בטוחה שאסולק מהתוכנית, אך להפתעתי, אמר הנשיא ג'ונסון: ״הביאו אותה הנה לשנה, ואם לא אצליח לשכנע אותה, איש לא יוכל לעשות זאת!" נשארתי גם לאחר תום התוכנית, ובסיום הנשיאות שלו ליוויתי אותו לחוותו בטקסס לסייע לו בכתיבת זיכרונותיו.

התנהגותו של ג'ונסון בתקופת המלחמה מכתימה עד היום את מורשתו, אך השנים החולפות מבהירות שמנהיגותו בסוגיית זכויות האזרח והחזון שלו למדיניות הפנים, חזון ״החברה הגדולה", עומדים במבחן הזמן.

***

לינדון ג'ונסון נכנס לקונגרס כבן חסותו של פרנקלין רוזוולט. משולחנו של ג'ונסון בחדר הסגלגל הוא התבונן בתמונת ״האב הפוליטי" שלו וביקש בתוכנית ״החברה הגדולה" במדיניות הפנים שלו להתעלות אף על חזון ה"ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט. כגבר צעיר חלם פרנקלין רוזוולט בהקיץ על נסיקתו הפוליטית שתעוצב צעד אחר צעד על פי הקריירה של תאודור רוזוולט. מילדותו של רוזוולט היה אייברהם לינקולן גיבורו הגדול, עם נחישותו הסבלנית והחירות מנקמנות שסללו את הדרך שייחל תאודור רוזוולט להלך בה כל חייו. ואילו אייברהם לינקולן — המנהיג שקרב יותר מאחרים לאידיאל בעיניו היה ג'ורג' וושינגטון, והוא נדרש אליו כאשר נפרד לשלום מביתו בשנת 1861. הוא שאב כוח מהנשיא הראשון כאשר יצא מאילינוי למשימה ״גדולה יותר מזו שהוטלה על וושינגטון".5 אם ג'ורג' וושינגטון היה אבי ארצו, אזי מכוח הקרבה וההסתפחות היה אייברהם לינקולן בנו הדגול. ארבעת האישים הללו יוצרים עץ משפחתי, שושלת של מנהיגות המשתרעת על פני כל ההיסטוריה של ארצנו.

אני תקווה שסיפורי המנהיגות הללו בעיתות של ריסוק ופחד יאירו עיניים וירגיעו את הנפש. האישים הללו הציבו אמות מידה לכולנו. כפי שהם למדו זה מזה, כך אנו יכולים ללמוד מהם ולשאוב מהם פרספקטיבה טובה יותר לצרימות של ימינו, שכן מנהיגות אינה מתקיימת בחלל ריק, מנהיגות היא רחוב דו־סטרי. ״הייתי רק מכשיר", טען לינקולן חזור וטעון בדיוק ובצניעות, ״מתנגדי העבדות בארץ והצבא הם שעשו הכול".6 התנועה הפרוגרסיבית סללה את הדרך ל"עסקה ההוגנת" (Square Deal) של תאודור רוזוולט לא פחות משסיפקה התנועה לזכויות האזרח את הדלק שהצית את האקטיביזם הצדקני והפרגמטי שאִפשר את ״החברה הגדולה" (Great Society). ולא היה עוד אדם שתִקשר עם העם ושמע את קולו בבהירות יותר מפרנקלין רוזוולט. הוא קלט את סיפוריהם, האזין ברוב קשב ובמשך שנות דור ניהל שיח מתמשך עם העם.

״בתמיכת דעת הקהל דבר אינו יכול להיכשל", אמר אייברהם לינקולן, ״בלעדיה — דבר אינו יכול להצליח".7 מנהיג שכזה קשור לעם קשר שלא יינתק. מנהיגות שכזו היא מראָה שבה העם רואה את השתקפותו הקולקטיבית.