רגשות נעולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רגשות נעולים
הוספה למועדפים

רגשות נעולים

4.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    עמית נגלר (נולד בקריית אתא ב-25 ביוני 1975) הוא אבא, סופר ישראלי ותסריטאי.  
    סיים בהצלחה לימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ומוסמך בחינוך ולימודי משפחה.
    סיים בהצטיינות את בית הספר לקופירייטינג ACC אצל תרצה גרנות.
    מתגורר בפתח תקווה.
     
    לראיון "ראש בראש" עם עמית נגלר
     
    לראיון ברשת 13 עם עמית נגלר
     
    "נפגשים מחוץ לקופסא" עם עמית נגלר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    בגיל עשרים ותשע הסופר אמוץ ברנע עובר את המשבר הגדול של חייו: ניטה, ארוסתו הטרייה, נעלמה והותירה אותו שבור.
    כשמנור נכנסת לחייו ונוטעת בו אהבה, נדמה שאמוץ מצליח להתגבר על המשבר, אלא שהחברות המעמיקה ביניהם מעוררת בו זיכרונות מארוסתו ניטה היפה והסוערת.
    למרות אהבתו למנור הוא אינו מצליח לשכוח את ניטה ולהשתחרר לגמרי מרגשותיו אליה.
    מפגש סופרים במדריד יזמן לאמוץ התמודדות בלתי אפשרית שתהפוך את חייו מן הקצה אל הקצה. 

    פרק ראשון

    1


    פגשתי אותה לראשונה בבית קפה נידח בכפר האומנים אניעם. הייתי רווק בודד בן שלושים ושתיים, אחרי מערכת יחסים הרסנית ובשלהי קריירה ספרותית שלא נסקה כפי שציפיתי.

    באמתחתי היו אז ארבעה ספרי מתח שיצאו לאור וקהל קוראים שנחשף אליי ולספריי בביקורים שערכתי בחנויות הספרים ובספריות ברחבי הארץ.

    ״קשר אילם״, רומן המתח האחרון שכתבתי, נמכר בתוך חודשיים וחצי בשבעה־עשר אלף עותקים. הוא כיכב חמישה־עשר שבועות ברשימות רבי־המכר בישראל בין דוד גרוסמן לג'וג'ו מויס. למרות זאת פינות התרבות בטלוויזיה וברדיו לא מיהרו לגלות בו עניין. מאוחר מדי הבנתי שלצד הספר החדש חשוב שיהיה לי גם סיפור אישי מעניין.

    לא חוויתי ילדות קשה ולא חליתי במחלה שתעניין את אלוהי הרייטינג ותַקנה לי ולספרי חשיפה ראויה. ״דמויות שאינן מצליחות להציל את הסופר מעצמו״ ו״ספר שיכול להיקרא בקלות מהסוף להתחלה ומבלי להתרכז״ סיכמו את דעת המבקרים שהואילו להתייחס לספר.

    העמדתי פנים שזה לא מפריע לי. בכל פעם ניסיתי לפענח מחדש את הפער בין המכירות של הספר להתעלמות המבקרים. וכשזה קרה, שאלתי את עצמי למה אני בכלל כותב ומה לא בסדר בכתיבה שלי.

    למזלי, מאחוריי עמדה הוצאת כיסופים, שהאמינה בי מהספר השני ולאור מכירות ספרי האחרון נתנה לי מקדמה כספית קטנה לכתיבת הספר הבא.

    בד בבד ללימודי הדוקטורט בספרות עברית לימדתי במגמת כתיבה יוצרת בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן. לאחר הבטחות ודחיות אין־ספור מצד מנהל הפקולטה וחיוכי חנפנות ומחמאות מצידי, קיבלתי קביעוּת כמרצה בסגל האקדמי.

    העובדה שסיימתי תואר שני בהצטיינות הייתה בעזרי. לימדתי קורס בספרות עברית וסדנת כתיבת פרוזה. המפגש עם הסטודנטים נטע בי תחושה שהתבגרתי וחידד את הכתיבה שלי. לעיתים קיבלתי השראה מהתנהגות שזיהיתי כשצפיתי בהם קוראים בשיעור את מרכולתם. הם לא תיארו לעצמם כמה עידוד וביטחון אני שואב מהמחמאות שלהם. חשתי גאה למראה הסטודנטים הרבים שנשארו לשוחח איתי, גם לא בנושאי השיעור. לעיתים שאלתי את עצמי מה הם רואים בי שאני לא רואה, ולעיתים נגנב אליי חשש שמא הם יבחינו שאני לא סופר כזה מוצלח כפי שניסיתי לעשות עליהם רושם. השתדלתי להישאר אדיב וסבלני, גם לאחר שעתיים מתישות של העמסת רגשות ואיתות ברור מכיוון שלפוחית השתן שלי.

    ככותב, ליווה אותי תמיד החשש לחזור, ולו במקצת, על מאפייני הדמויות מספריי הקודמים. כל ספר שכתבתי ויצא לאור נטע בי תחושה שיכולתי לכתוב אותו הרבה יותר טוב.

    לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא ממפעל המילים שלי ספר פחות טוב מקודמו. היה עליי לחצוב ולגלות בכל פעם רובד חדש מבאר היצירה שלי. עם השנים זה רק הפך לקשה יותר.

    כדי לכתוב את ״קשר אילם״ נסעתי הרחק מדירת ארבעים ושישה המטרים המרובעים שלי ברמת גן. ביקשתי להתנתק ממציאות חיי. לרוב זה נמשך פחות משבועיים. את רוב כתיבת הספר, שעלילתו התרחשה בניו יורק, כתבתי מקומה 23 במלון BEACON ברחוב 75 במנהטן.

    העיר קיבלה אותי במזג אוויר קריר ומתחשב יחסית לחודש נובמבר. ביומיים הראשונים התפתיתי לעיר האהובה עליי ביותר בעולם ועשיתי הכול חוץ מלכתוב. סיפרתי לעצמי שאני חייב להסתובב במנהטן ולבדוק את אמיתות המקומות והפרטים שישתלבו בעלילת הספר. הלכתי למחזמר ״טוטסי״ בברודווי ליד הטיימס סקוור. צחקתי והזדהיתי עם ייאושו של מייקל דורסי, שאיש לא ראה את כישורי המשחק שלו וגרם לו להתחפש לאישה ולקבל תפקיד ראשי בהצגה. הרגשתי שאף מבקר אינו מנסה להבין את סגנון הכתיבה שלי. בשונה ממייקל דורסי לא חשבתי לרגע לשנות את זהותי או לכתוב בשם עט אחר.

    החורף כבר נתן את אותותיו בסנטרל פארק. גוני העלים שנשרו מהעצים התחלפו לנגד עיניי במהלך הרכיבה לאורך השבילים. אהבתי לעצור ולהתפעל מהעלים הפזורים מכל עבר. התעכבתי ליד עשרות אנשים שעמדו וצפו בהצגת רחוב, שבה הופיעו ארבעה אקרובטים צעירים, שקיפלו את עצמם לקופסה אנושית והלכו על ידיהם לקול מחיאות הכפיים של הקהל. כשהתיישבתי לנוח על הספסל הקר, הבטתי בקנאה בסנאים שהתרוצצו על ידי בשמחה. מה הפלא? הם חיים בעיר הכי מדהימה בעולם. מנהטן שיתפה איתי פעולה במאמציי לחזור למלון מותש מעייפות. זה היה בלתי אפשרי מבחינתי להעביר את הלילות במיטה הזוגית בלעדיה.

    ניטה.

    גם כשחזרתי מאוחר ומותש לחדרי, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה ועלינו.

    יומיים לפני שחזרתי לארץ ללא התקדמות בכתיבה, ירדתי בערב למועדון Beacon Theatre לראות את בוב דילן ולהקתו. ישבתי באולם התיאטרון הגדול במושבי מלכות נוחים ומסודרים בצורת חצי גורן. הבמה הקטנה והשחורה ממול התחבאה בין קירות העץ המגולפים ששיוו לאולם מראה של ארמון מלכים, עם פנסי תאורה צהובים, שהסתתרו בקירות. בוב דילן, באמצע שנות השבעים לחייו, עמד על הבמה עם מפוחית וגיטרה והילך קסם על הקהל. שיערות השיבה שלו בצבצו מכובע הבוקרים הספרדי שחבש. כששר את Knockin’ on Heaven’s Door, ליבי בכה מרוב התרגשות. השיר ליווה אותי לאורך התקופה הקשה שעברתי אחרי שניטה עזבה.

    לאחר ההופעה חזרתי לחדרי בודד ואבוד ולא הצלחתי להירדם. קול מתוכי ניבט וקרא לי לשוב אל המקום שבו תמיד הרגשתי בטוח. הדלקתי את המחשב הנייד וחיממתי מים לקפה. קילפתי את העטיפה משוקולד חלב ואגוזים של גודייבה, שקניתי במרכז רוקפלר ברחוב 52 והתיישבתי מול המחשב.

    מאותו הרגע התחלתי להקליד בקצב מטורף מבלי להוריד את אצבעותיי ממקלדת המחשב. כמו פסנתרן מחונן ניגנתי על מקלדת המחשב ללא הפסקה. הקלדתי כאילו חיי עומדים להסתיים בכל רגע ועליי להשאיר אחריי צוואה ספרותית מרשימה, שתצא לאור ותהפוך לרב מכר אחרי לכתי. לא שמעתי את השקט סביבי ולא את הרעש בתוכי. לא הרגשתי את הקור ולא קמתי להשתין אפילו פעם אחת. כל מה שעשיתי במהלך הלילה היה לכתוב מבלי להביט לאחור או לתקן שגיאות הקלדה. סיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה של הרומן עם הזריחה וידעתי שאני חוזר לארץ עם אבן יקרה לשיוף, שתהפוך בהמשך ליהלום. ניגשתי אל החלון וראיתי דרכו את גגות הבתים שנעטפו בשלג במהלך הלילה. לראשונה חייכתי בסיפוק מאז הגעתי לתפוח הגדול.

    את עלילת ספרי החדש בחרתי לכתוב בצימר מבודָד בקרבת כפר האומנים אניעם ברמת הגולן. ניתקתי את הטלפון ומדי פעם בדקתי מה קורה במציאות שבחוץ. ניסיתי להתחבר לדמויות שלי מבלי לשפוט אותן או להיות מושפע. כל מה שנזקקתי לו הסתכם במיטה נוחה, מים חמים במקלחת ושירותים נקיים. את האוכל הבאתי איתי כדי שלא תהיה לי סיבה ללכת לאיבוד ולצאת ממסגרת הכתיבה.

    בדצמבר של אותה שנה הגשם התארח מדי פעם, אך קור הלילה המקפיא של רמת הגולן נכח כתמיד. במהלך השבוע ניסיתי לברוא חיים מסובכים ליובל וענבר, זוג נשוי בשנות השלושים לחייהם וגיבורי הרומן החדש שלי. הולדתי להם את גל ושיר, תאומים בני שנתיים בלידה קיסרית ויצרתי ביניהם משבר בזוגיות. שלחתי את יובל ללונדון בעקבות הצעת עבודה נהדרת כיועץ השקעות ואת ענבר השארתי בארץ לחופשת לידה בתור דוברת עיריית כפר סבא, לגדל את התאומים תוך כדי דיכאון אחרי לידה. כשהבנתי שהתאומים לא מקדמים את ענבר ואת העלילה, החלטתי שהיא לא צריכה את הילדים כדי לבגוד ביובל השמוק, שתמיד ראה רק את עצמו ואת הקריירה המקצועית שלו לפני ענבר. ברקע שמעתי את השיר Wonderful tonight של אריק קלפטון, רדיו בלה בלה של ה״נטשות״ ואת ברוס ספרינגסטין.

    בזמן שחבריי היו בטוחים שהתנתקתי מהעולם כדי לכתוב את רב־המכר הבא, לא הצלחתי לגרד שלושה משפטים רצופים שיניחו את דעתי.

    בכל ערב הבטחתי לעצמי שלמוחרת אקום מוקדם בבוקר ואכתוב עד שהאצבעות או הגב יכאבו לי. כשכבר הצלחתי להתעורר לפני עשר בבוקר, מצאתי את עצמי בוהה בצג הלבן עד הצוהריים ומבזבז את זמני בצפייה בסרטי פעולה ישנים של ברוס ויליס, שהכרתי על פה. לפני כל שעה עגולה נתתי לעצמי עוד כמה דקות עד שאתחיל לכתוב, וברור שלא עמדתי בזה. נשכבתי במיטה והתמכרתי למשחק הרכבה מטופש בטלפון הנייד שלי ומחקתי אנשי קשר לא רלוונטיים. בעשר בערב הבנתי שאני לא מצליח לכתוב ולא נרדם. הצצתי אל השיש במטבחון וראיתי אין־ספור שקיות מרק לחימום בטעם ירקות, חבילת פיתות וממרח שוקולד, כמה שקיות תה וקופסת עוגיות בטעם תות. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? לך תמצא עכשיו בחוֹר הזה פיצרייה או דוכן פלאפל פתוח בעשר בלילה. התחלתי לחוש ניצני שיגעון ומילים מתעופפות בתוך ראשי. התיישבתי על המיטה וניסיתי לתרגל מדיטציה. חשבתי שאם אני כבר רעב, לפחות אנסה להוציא קצת רוחניות מהמצב.

    בישיבה מזרחית ובעיניים עצומות מייד דמיינתי אותה. שום רגע איתה לא היה משעמם. לא יכולתי להתחיל את היום או להתחיל לכתוב מבלי שהרחתי את ריח הגוף שלה בבוקר. ואם ישנתי לבדי, הייתי מוכרח לפחות לשמוע את קולה בטלפון.

    לא זה הזמן להיזכר בה. יש דברים שצריך לשים בצד עד ששוכחים. פקחתי את עיניי ובהיתי בכתם סורר שמצאתי על קיר העץ בצימר, ודרכו צללתי אל גיבורי העלילה שלי.

    אבל שום דבר. רִיק מוחלט.

    ניסיתי לקום מהמיטה ורגליי נרדמו. הנמלים שזחלו בתוכן הוסיפו לתחושת הריקנות וחוסר האונים. ארבעה ימים של ניסיונות כתיבה כושלים נתנו את אותותיהם לא רק על לחיי, שצימחו זקן עבות. ממש כמו ענבר, גם אני הלכתי לאיבוד וזוגתי הייתה המציאות. בלית ברירה החלטתי לחלץ את עצמי מקונכיית העץ ולחפש תרופה יצירתית בבית הקפה שבכפר האומנים. קיוויתי למצוא שם אנשים אמיתיים שיחלצו אותי מעצמי.

    התגלחתי, התבשמתי ולבשתי שלוש שכבות. ההליכה בקור, בעוד עשן מקטרת דמיונית נפלט מפי נשימותיי, עוררה אותי ונטעה בי אופטימיות. ברחבת כפר האומנים גיליתי גלריות שונות. חלק מהן הוארו באור חיוור של עמוד תאורה גבוה ואחרות הוארו באור ירח כמעט מלא. גלריה אחת הייתה בנויה מאבני בזלת ואחרת מעץ שרעפים בהירים קישטו אותה מעל. והייתה גלריה שהורכבה משלדת אוטובוס ישן שפוחלץ ומולא בציורי שמן מרהיבים, שפנסים קטנים ובהירים האירו בתוכו את האפלה.

    הגלריות היו סגורות אך תוֹכנן שקק חיים. הנחתי את ידיי על החלון וניגבתי את האדים בשרוול המעיל. זיהיתי יצירות פיסול, עבודות קדרות, תכשיטים ומוצרי יודאיקה ייחודיים בעבודות יד. לקצתן יהיה זה הלילה האחרון ומחר הן ייקנו ויקשטו מקום אחר. התקדמתי לעבר האורות שקרנו מבעד לחלונות הגדולים של בית הקפה בקצה הרחבה. מרחוק שמעתי צלילי מוזיקה מוכרים. גשם החל לטפטף, טיפה אחת סוררת הצליחה לפרוץ את צווארון מעילי ולצנוח היישר אל מרכז גבי מבלי שאוכל לנגב אותה. הטיפה הזאת הצליחה להעלות בי זיכרון אבוד של שנינו רצים לחפש מחסה בלילה גשום בין סמטאותיה של צפת, לאחר שהרוח שברה את המטרייה שחלַקנו.

    בית הקפה היה מבנה עץ מודרני בעל שתי קומות משולבות אבנים. בקומה העליונה הייתה מרפסת גדולה ופתוחה שמעקה עץ עבה ומגולף עיטר את סביבתה. בקומה הראשונה, בכניסה, ריחות התבשילים חשפו היכן מסתתר המטבח. סמוך לו עמדה במה נמוכה, חצי מאולתרת, ועליה הופיעו קלידן וגיטריסט מוכשרים. הם היו צעירים בשנות העשרים לחייהם, לבושים ג'ינסים קרועים וסוודרים מלוכלכים מעט. הם שרו בהרמוניה שהזכירה לי את סיימון וגורפינקל. שולחנות מלבניים וכיסאות עץ בגדלים שונים היו פזורים לאורך הקומה ויצרו שביל שירות נוח למלצרית עם השם ״מעין״ על התג, שלבשה מכנסי ג'ינס כהים וחולצה ירוקה גדולה למידותיה. בקצה השני עמדה אח שחיממה עד כדי זיעה את היושבים בקרבתה. כשנכנסתי פנימה הגשם התחזק פתאום ונשמע היטב מתוך תיבת נוח. הבטתי סביבי וחשבתי שכל מה שחסר לי, בסיפור ובכלל, זו אהבה. הצלילים המוכרים התבררו כציון יום הולדתו של פרנק סינטרה. כשצמד הנגנים שר את השיר ניו יורק ניו יורק, הרגשתי מעודד שהגעתי בדיוק הערב. הזמנתי כוס תה עם דבש והתיישבתי בפינה הרחוקה ביותר שמצאתי. פשטתי את מעילי תוך שאני מביט סביבי, מנסה לצוד צרות חדשות ומקוריות ליובל ולענבר, גיבורי העלילה שלי. המקום היה כמעט מלא וניסיתי להתרכז בניסיון לקטוף מחשבות ומבטים בשלים לטנא הסיפור שלי. אלו ששקעו במסך הקטן שלהם ולא הרימו את ראשם לא עניינו אותי. חיפשתי אצבעות עם טבעת נישואין וזוגות שמנסים להחיות מחדש את היחסים ביניהם. היו שישבו האחד מול השנייה והיו שישבו ליד אך לא בצמוד. חלקם חייכו בנימוס אך איש לא צחק. חיפשתי גילויי אהבה; נשיקה על היד, על הלחי, קופסת מתנה עטופה על השולחן, כדור גלידה עם זיקוק. אולי שיר שצמד הנגנים יקדיש למישהי מיושבות המקום. חיפשתי זוג שהיא מדברת והוא מקשיב בזמן שהיא מאשימה אותו שהוא זה שבגד ביחסים ביניהם, כשזנח אותה לבדה בארץ.

    מה עם הזוג שם ליד האח? הוא מעט מבוגר יחסית אליה ולה יש פנים נטולות הבעה. למרות שהיא יושבת ליד האח היא מכוסה במעיל, כאילו אין מתחתיו כלום פרט לסודות שהיא מנסה להסתיר. הם נראים יפה יחד אבל לא מביטים זה בזה. הם בטח בסוג של ריב, מתאפקים שלא לצעוק ומחכים לחשבון שיוציא אותם החוצה לסגור את החשבון האמיתי במכונית. בתוכה כבר יוכלו לצרוח וקולות הרעמים יטשטשו את צעקותיהם. לכל אחד מהם יש מנה אחרונה בצלחת משלו. אילו הם היו מאוהבים הם היו אוכלים את המנה האחרונה מאותה הצלחת. הם אפילו לא נותנים לעצמם לטעום מהמנה שלהם. רגע... היא יכולה להיות ענבר והאיש המבוגר מעט הוא המאהב הקמצן שלה. היא עצבנית עליו כי הוא מעדיף להיות איתה במכונית הגדולה שלו מאשר לשלם על צימר לשני לילות ולהסביר לאשתו לאן הוא נעלם כל סוף השבוע.

    מה אני עושה עם ענבר? אולי לפני שהיא תבגוד ביובל היא תיסע אליו ללונדון ותנסה לפתור איתו את הבעיות שלהם? שם היא גם תמצא את עצמה. כן... זה נשמע רעיון טוב. ללונדון יש מה להציע. בחיוך המזויף שתמיד האיר את פניה היפות היא תתקבל לעבודה כעוזרת האישית של מנהל השיווק של חברת מישלן באנגלייה. היא תתאהב בו עד כלות עם שׂערו המוכסף והכריזמה שהוא מפזר לכל עבר. היא ידעה שהיא נכנסת למערבל של רגשות ושיש לה את כל המצרכים שזה יקרה ובגדול. הם הגיעו לפגישת עסקים עם השף קלוד בוסי במסעדת Maze יפים ומחויטים כמו שני כוכבי מישלן. בתום הפגישה ולשם הנימוס הם יאכלו רק כבד אווז צלוי וקומפוט תפוח עץ ופלפל סצ'ואן. משם הם יחתכו למלון אמבה גרוסנבור הקרוב לפגישת עבודה אישית. כשיובל יגלה את הרומן ביניהם, יצוצו סודות מעברו הקשורים לבוס של ענבר. לא... מה פתאום... זה לא קשור. אני חייב למצוא דרך אמינה להרוס להם את החיים.

    צמד הנגנים סיים לנגן את השיר ופתאום חשבתי להעביר את העלילה לניו יורק. אוי, געגועיי לניו יורק. שם באמת הכול יכול לקרות. הינה זה מתחיל... שמעת שיר אהוב של פרנק סינטרה ואתה כבר מעביר את מקום העלילה מלונדון לניו יורק. למה לשגע את הגיבורים שלך? למה אתה נופל במלכודת החזרה לעלילה של הסיפור הקודם?

    ואז זה קרה.

    כשצמד הצעירים המוכשר החל לנגן את Strangers In The Night לקול מחיאות כפיים חלושות, נכנסה לבית הקפה בחורה נוטפת מים. היא לבשה שחורים ונראתה כמו חתולת רחוב שלא הספיקה לתפוס מחסה מתחת לאחד הפחים. שׂערה הרטוב לא הסגיר את צבעו. חולצתה הספוגה נצמדה לגופה המלא ונראה שחיפשה עזרה במבטיה.

    מרחוק היא לא משכה תשומת לב מיוחדת אבל חוסר האונים שנקלעה אליו משך אותי לעקוב אחריה ולגלות מה תעשה. השולחנות ליד האח היו תפוסים והמלצרית שניגשה אליה לא הועילה, שכן שירותי הנשים היו תפוסים ובחורה נוספת עמדה וחיכתה שהם יתפנו. לבסוף מצאה שולחן מרובע ובודד כמוני. לפני שהתיישבה דחתה הצידה את התפריט שהיה על השולחן. ראיתי אותה מתלבטת במבט לכיוון האח, אם לגשת אליה ולהתחמם. לבסוף הרכינה את ראשה, סורקת את מצבה הרטוב. נראית זקוקה לעזרה אך אינה בטוחה לאיזו. משנשארה במקומה והעיפה מבט אדיש בתפריט, קמתי ונטלתי את מעילי שהיה רכון על הכיסא. בדרך אליה נזכרתי בזמן הרב שעבר מהפעם האחרונה שלבשתי אותו.

    ״בבקשה,״ אמרתי בטון מנומס שלא השאיר ספק והגשתי לה את המעיל. ״את יכולה להחליף את החולצה שלך במעיל עד שהיא תתייבש.״

    ״זה בסדר,״ היא אמרה במבוכה ובקול מעט צרוד, מבלי להרים אליי מבט. ״כמה דקות וזה מתייבש,״ הוסיפה ומייד התעטשה.

    ״לבריאות,״ חייכתי. ״יהיה לך נעים יותר עם המעיל,״ ניסיתי שוב מבלי לדעת אם היא ביישנית או עקשנית.

    ״בטוח? כי... אני ממש מסריחה,״ היא נתנה מבט לכיוון שירותי הנשים שהתפנו בינתיים.

    קולה הצרוד דווקא הזכיר לי צרחות נשכחות בצרפתית. מדי פעם משכה את אפה הקטן בעקשנות שלא לקנח אותו. שׂערה הרטוב הבליט את פניה היפות והעגולות ושמר על הפוני המלא שהחביא את מצחה. עיניים גדולות ובהירות הביטו בי במבט תמים, כמעט טהור.

    ובכל זאת, צלקת קטנה שזיהיתי מתחת לסנטרה לכדה אותי. רגע, אולי מתחת לפנים היפות האלה מסתתרת בכלל עבריינית מבוקשת שנמלטה ממרדף משטרתי? כנראה ראיתי יותר מדי סרטי פעולה בשבוע האחרון. בכל מקרה, קיוויתי שדרך השיחה איתה אשתחרר מכבלי התחקיר לספר ואתקדם בכתיבה.

    ״זה בסדר גמור,״ אמרתי לבסוף.

    היא ניגשה לשירותי הנשים בדיוק כשהמלצרית שלי הגיעה והניחה על השולחן את כוס התה שהזמנתי. ״תביא כיסא,״ הייתה דרכה להזמין אותי לשבת מולה, תוך כדי שקיפלה את שרוולי מעילי למידותיה. את חולצתה הרטובה הגישה למלצרית שתניח לייבוש על עמוד הברזל ליד האח. הבאתי את הכיסא והתיישבתי. על השולחן כבר הייתה מונחת קערת מרק כתום ומהביל שהזמינה. אחזתי בכוס התה וחיממתי את ידיי.

    ״אני אמוץ,״ אמרתי שעה שקירבה את הכף אל שפתיה לבדוק את חומו וטעמו של המרק.

    ״מנור,״ היא הניחה את הכף וחיכתה שהמרק יתקרר מעט. ״אמרת עמוס?״

    ״אמוץ...״ תיקנתי בסוג של השלמה. ״יש לי הסבר מפורט למה ההורים שלי לא אהבו אותי כשנולדתי, והחליטו להחריב את חיי עם השם הזה.״

    ״מה הבעיה עם אמוץ?״ היא אמרה באדישות. ״דווקא יש משהו עוצמתי בשם הזה.״

    ״את מחכה למישהו?״ הדבר האחרון שהייתי צריך זה להתעמת עם בן זוג.

    היא נשמה נשימה עמוקה והעבירה את אצבעותיה על שׂערה הרטוב באותה נשימה, כמו סיכמה מבחינתה את כל בעיותיה בחיים. ואז הביטה אליי במבט בוחן עד שכמעט הצטערתי ששאלתי אותה. את שתיקתנו קטעה מנגינת השיר Forever Young של להקת Alphaville שבקעה מהטלפון שלה. היא הביטה על השם שעל צג הטלפון ולבסוף השתיקה אותו.

    ״הכול בסדר?״ שאלתי בנימוס, משתדל שלא להיכנס לשדה המוקשים של רגשותיה.

    ״בטח בסדר,״ היא השיבה לי במבט זועף. ״לא צריך לדאוג לי. בסוף אני תמיד בסדר. לא משנה מה יקרה ומה הוא יעשה אני אהיה בסדר. אתה מבין? אני חייבת ללמד את עצמי להפסיק להאמין לכל מיני אנשים דפוקים שרק רוצים לפגוע בי. ביום שאני אפסיק להאמין להם, באמת הכול אצלי יהיה בסדר.״

    ״הבנתי,״ מלמלתי בידיעה שאין לי דרך לצאת מהמלכודת שנכנסתי אליה.

    ״מה הבנת? איזה הבנת? לא הבנת כלום. אתה יודע שיש לי היום יום הולדת?״

    ״כן? מזל טו... רגע, אז את כן מחכה למישהו?״

    ״גם אתה החלטת לעצבן אותי היום?״ היא הרימה את קולה. הישירות שלה דווקא גרמה לי לחבב אותה, במקום לעזוב אותה עם המעיל וללכת. בניגוד אליי, היא לא ניסתה לעשות רושם או להסתיר את מה שהיא מרגישה.

    ״אני כבר לוקחת את החולצה שלי ומחזירה לך את המעיל,״ היא הוסיפה.

    איך אני תמיד נופל על הבחורות המשוגעות האלה?

    לאחר שתיקה ומבטים לצדדים מצד שנינו פלטה לעברי בטון פייסני: ״שמע, אני מצטערת שנבחתי עליך ככה.״

    ״זה בסדר,״ אמרתי באדישות. ״אם הייתי יודע שאת נובחת כל כך יפה, הייתי מביא לך עצם במקום מעיל.״

    ״הופה...״ אמרה בחיוך חמוץ. ״אז עכשיו אנחנו תיקו.״

    ״אז...אה... מה באמת את עושה פה?״

    ״בגדול?״ היא הביטה הצידה כמו חיכתה למי שכבר לא יבוא, ״בורחת מהחיים שלי. ואתה?״

    ״לקחתי צימר לא רחוק מכאן ואני כותב רומן חדש.״

    ״אתה סופר? יפה,״ היא שוב העבירה את אצבעותיה לתוך שׂערה שמעט התייבש ונראה מפוזר ומכוער במיוחד מאמצעו עד קצותיו. ״תגיד, אפשר בכלל להתפרנס מכתיבה?״

    ״ארבעת אלפים שבע מאות עשרים ותשע,״ אמרתי.

    ״לא הבנתי.״

    ״זו הפעם הארבעת אלפים שבע מאות עשרים ותשע ששואלים אותי את השאלה המטומטמת הזאת.״

    ״אהה... למה מטומטמת?״

    ״כי כל מי ששאל אותי אי־פעם את השאלה הזאת גם ידע את התשובה.״

    ״יש בזה משהו,״ היא אמרה ולראשונה חייכה אליי במבוכה. ״אז על מה אתה כותב?״

    ״רומן מתח אבל אני ממש בשלבים הראשונים של בניית העלילה.״

    ״לא נורא, ספר לי. נשמע מעניין.״

    ״אין כל כך מה לספר האמת. בגדול זה על זוג נשוי, הבעל מקבל הזדמנות מקצועית להצליח בלונדון ואשתו לא רוצה להצטרף אליו ונשארת בארץ. עזבי, אמרתי לך, זה ממש בשלבים הראשוניים. אני בכלל לא בטוח שמה שאמרתי יישאר ככה בהמשך.״

    ״למה? תמשיך,״ דרבנה אותי, ״זה באמת נשמע מעניין.״

    ״באמת?״ לא האמנתי שמישהו מתעניין בסיפור שלי בשלב מוקדם כל כך. ״בקיצור, יש תעלומת רצח לא פתורה של החבר הכי טוב של הבעל. בהמשך מתברר שבגלל אותו רצח הוא עזב ללונדון. עם הזמן הוא מגלה כל מיני פרטים מפתיעים על אשתו עד שהוא, רגע... למה אני מספר לך את זה? אני אף פעם לא מספר על מה הספר לפני שאני מסיים את הטיוטה הראשונה. וגם אז אני מראה אותה רק לאדם אחד.״

    ״אז תראה לי,״ קבעה. ״תאמין לי שאני מבינה דבר או שניים בפרֵדות.״

    ״אממ... לא נראה לי,״ חייכתי במבוכה, ״אני מעביר את הטיוטה רק לעורכת הספרות שלי.״

    היא צדה את המלצרית בעיניה וסימנה לה לבוא. כשבאה הסבירה לה בנימוס שאין לה טענות אבל המרק לא טעים לה. היא ביקשה קנקן מים קרים וכוס קקאו חם.

    ״אפשר להגיד לך משהו?״ אמרה לי לאחר שהמלצרית התרחקה.

    ״כן.״

    ״כשאני חושבת עכשיו על מה שסיפרת, זה נשמע לא אמין,״ היא אמרה בישירות.

    ״מה זאת אומרת?״ נעלבתי וייסרתי את עצמי שנפלתי במלכודת וסיפרתי לה חצאי סיפורים שבעצמי לא הייתי שלם איתם.

    ״הינה סיפור מהחיים,״ היא המשיכה להטיף לי מוסר ספרותי, ״אני וחבר שלי טיילנו פה היום ליד נחל אל על. מכיר את האזור הזה?״

    ״לא ממש,״ הודיתי.

    ״אתה חייב לעשות את המסלול הזה,״ היא אמרה בהתלהבות והרגשתי שאני עומד לשמוע הרצאה על נחלי ארצנו עד שתגיע לעניין המרכזי. ״גם אם יורד גשם זה שווה. יש שם שני מפלים, השחור והלבן, יש צמחייה ואפילו פינות ישיבה עם מחסה מהגשם.״

    ״אז מה קרה עם חבר שלך בטיול?״ מיקדתי אותה במה שעניין אותי.

    ״החבר לשעבר. נפרדנו,״ היא אמרה כאילו נגזר דינה מבלי יכולת לערער עליו. ״יום שלם טיילנו ואני כמו איזו מטומטמת נפלתי ב... אתה מבין? אני כל היום מסתובבת עם האידיוט הזה בתחושה שבערב החברים שלנו יחכו לנו באיזו מסעדה או משהו שהוא ארגן.״

    ״הבנתי,״ ניסיתי לשווא להפסיק אותה אבל זה היה חסר סיכוי.

    ״בגלל שהבגדים שלנו היו מלאים בוץ,״ היא התעלמה ממני, ״ניסיתי לנחש איפה הוא החביא את התיק עם הבגדים להחלפה.״

    התחלתי להבין לאן הסיפור שלה מתקדם והקשבתי בנימוס.

    ״ואז אני מוצאת את עצמי יושבת מולו...״

    ״איך קוראים לו?״ לא הצלחתי להתאפק.

    ״אויש, מה זה משנה עכשיו?״ היא רשפה עליי. ״דורון, בסדר? בקיצור, אני יושבת מולו על איזה ספסל מלוכלך מחוץ למזנון מסריח של תחנת דלק. הבגדים שלנו מסריחים מבוץ ומכל היום שטיילנו והוא פשוט זורק אותי. ככה. הדפוק הזה מסביר לי למה זה לא ילך בינינו.״

    המלצרית חזרה עם קנקן מים ושוקו חם. מנור נגעה בכוס החמה, כאילו לא האמינה למלצרית שהזהירה אותה מכך שנייה קודם. היא מזגה לנו מים קרים בכוסות, אבל משום מה רק אני שתיתי.

    ״גברים... איזה עם מטומטם,״ היא מלמלה לעבר השוקו. ״מה נסגר איתכם תגיד לי?״ היא הרימה את מבטה וזרקה עליי את כל האחריות המגדרית, ״למה ברגעים הכי יפים אתם חייבים להרוס?״

    הבטתי בה בהבנה.

    ״למה הוא נפרד ממך?״

    ״לא... תקשיב, זה קטע טוב. תכניס את זה לספר שלך,״ היא אמרה ואני התאפקתי להסתיר את החיוך שלא תיעלב. ״מתברר שהוא התקבל ללימודי קולנוע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא חושב שהקשר שלנו לא יחזיק במקביל ללימודים שלו שם. אתה מבין? הוא בכלל לא סיפר לי שהוא ניסה להתקבל ללימודי קולנוע.״

    ״למה הוא לא סיפר לך?״

    ״הוא אמר שהוא לא האמין שיקבלו אותו ועכשיו הוא לא מוכן לוותר על החלום שלו.״

    ״אידיוט,״ סיננתי.

    ״לא להאמין,״ היא המשיכה במונולוג מבלי שידעתי אם שמעה אותי, ״שמונה חודשים אנחנו יוצאים ופתאום לא מתאים לו לוותר על ה... על מה אתה מסתכל?״

    ״מתאים לך המעיל,״ חייכתי. הפתיחות שלה מצאה חן בעיניי אבל זו הייתה הדרך היחידה לעצור את שטף הדיבור שלה.

    ״כן, אה?״ היא סרקה את המעיל. ״הוא באמת חם וכיפי. אל תדאג, כבר מחזירה לך אותו.״

    ״הוא שלך,״ חייכתי, ״מתנת יום הולדת ממני.״

    ״לא, לא, מה פתאום,״ היא הנידה את ראשה וחיפשה את המלצרית במבטה. לאחר שלכדה אותה סימנה לה לבוא וחזרה להביט בי.

    ״אני מקנאה בך,״ זרקה לעברי פתאום.

    ״בי? למה?״

    ״כי אתה סופר. הכול אצלך ברור. אתה יודע בדיוק מה אתה עושה ומתמקד בזה.״

    הנהנתי בנימוס וחשבתי כמה היא רחוקה מהאמת. לך ספר לה על רגעי הבדידות הבלתי נגמרים מול צג מחשב ריק ממילים, ללא יכולת להקליד משפט אחד שאוכל לחיות איתו.

    נסה להסביר למה בכל יומיים אתה שואל את עצמך אם אתה בכלל מבין על מה אתה כותב ואם אתה לא צריך להחליף מקצוע לפני שיעלו עליך ויגלו שכל הכתיבה שלך היא בלוף אחד גדול.

    איך אסביר את הסבל בכתיבה, את השינויים והתיקונים הרבים בכל פסקה, את ההתלבטויות הבלתי נגמרות והמריבות המקצועיות עם עורכת הספרות עד שנולד הספר. וזה לא נגמר בזה כי כשהוא נולד קרוב לוודאי שייקטל בידי חלק מהמבקרים קלי העט שלא כתבו ספר אחד בימי חייהם.

    ״במה את עוסקת?״

    ״אני כלכלנית בחברת בגדי ילדים בין־לאומית.״

    ״מה זה אומר?״

    ״זה אומר שאני כל הזמן חוקרת את הפעילות הכלכלית של החברה שלנו. זה הרבה מעבר למספרים היבשים. אני צריכה לבדוק ולהבין כל מיני תהליכים שקובעים את הייצור, את הסחורות ואת כל השירותים שהחברה שלנו נותנת.״

    ״אני חושב שמתחילה לי סחרחורת.״

    ״זה תפקיד מורכב ואני טובה בו אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה להמשיך לעשות.״

    ״אני מבין בדיוק על מה את מדברת,״ אמרתי. ״התחלתי לכתוב ספרים רק בגיל עשרים ושבע. עד אז עבדתי בתור רעיונאי, קופירייטר במשרדי פרסום ולמדתי ספרות באוניברסיטה. דווקא הלימודים הדגישו לי מה אני באמת אוהב ורוצה לעשות.״

    ״ומה הרגשת?״

    ״שאני לא נהנה לכתוב פרסומות כמו שאני מאושר לכתוב ספרים. הרבה יותר מרגש אותי לברוא עולמות בכתיבה מלמכור איזה חטיף אגוזים או לשכנע אותך להצטרף למועדון לקוחות של חברת כרטיסי אשראי.״

    ״וואו... ואתה זוכר את הרגע שהבנת שאתה סופר?״

    ״הרגע שהבנתי שאני סופר...״ הסטתי את מבטי מעיניה שאוכל להתרכז, מנסה לחשוב על תשובה שמצד אחד לא תביך אותי ותקלע לאמת מצד אחר. ״אני חושב שזה היה כשעמדתי יום אחד בתור לדוכן סושי בקניון ואישה מבוגרת שאלה אותי אם אני הסופר אמוץ ברנע. כשעניתי לה שכן היא נתנה לי סטירה בפרצוף.״

    לפתע מנור קיבלה התקפת צחוק קולנית. היא ניסתה לשווא לעצור את צחוקה כשהניחה את ידה על פיה והורידה מעט את ראשה. אך זה נראה חסר סיכוי. למרות שניסתה להחריש את צחוקה, הנחירות הקטנות שהשמיעה יצרו בדיוק את ההפך. הרגשתי את מבטיהם הננעצים של יושבי בית הקפה. משום מה זה לא הפריע לי ואפילו חייכתי.

    שאלתי אותה בתמימות מכוּונת למה היא בוכה והוספתי שהיא לא צריכה לקחת ללב את מה שקרה לי. שאני ממש בסדר עם הסטירה שחטפתי ושזה כבר לא כואב לי. זה כמובן הגביר את צחוקה עד דמעות.

    ״למה סטירה?״ שאלה לאחר שנרגעה וניגבה את הדמעות במפית הנייר שנחה על השולחן.

    ״בספר שכתבתי האימא מסרה את הבת שלה לאימוץ כשהיא הייתה תינוקת. כנראה זה הזכיר לאישה הזאת משהו טראומטי. לדעתי, היא לא קראה את הספר עד הסוף כי בסוף האימא מתאחדת עם הבת שלה.״

    הדקות נקפו מבלי שנרגיש. היא אומנם דיברה הרבה, אך משהו ברוגע שבו אמרה את הדברים גרם לי להקשיב לה מעבר למה שרציתי לשמוע לצורך התחקיר. לראשונה זה זמן רב, מישהי גרמה לי להתנהג בטבעיות ומבלי לנסות להרשים. מדי פעם הבטתי בצלקת הקטנה שלה וניסיתי לנחש מה הסיפור שמאחוריה. רציתי להישאר לשוחח איתה כי הרגשתי שהיא נותנת לי מבלי שתרגיש, רעיונות לספר החדש שלי. הרגשתי שנעים לה לשוחח איתי ועם זאת ידעתי שרגשותיה מוצפים ושהיא זקוקה לזמן שירפא את פרֵדתה. בתוכי ידעתי היטב מה היא מרגישה.

    ״היה נעים להכיר אותך, מנור,״ ניצלתי פסק זמן בדיבורה השוטף וקמתי.

    היא נראתה מעט מופתעת, קמה אחריי והשקיפה במבוכה אל עמוד הברזל שייבש מזמן את חולצתה. היא הודתה לי וניגשה לאסוף את חולצתה. כשפרשה לשירותי הנשים להחליף את המעיל בחולצה, השארתי שטר כסף מתחת לכוס התה ועזבתי את בית הקפה.

    עמית נגלר (נולד בקריית אתא ב-25 ביוני 1975) הוא אבא, סופר ישראלי ותסריטאי.  
    סיים בהצלחה לימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ומוסמך בחינוך ולימודי משפחה.
    סיים בהצטיינות את בית הספר לקופירייטינג ACC אצל תרצה גרנות.
    מתגורר בפתח תקווה.
     
    לראיון "ראש בראש" עם עמית נגלר
     
    לראיון ברשת 13 עם עמית נגלר
     
    "נפגשים מחוץ לקופסא" עם עמית נגלר

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    רגשות נעולים עמית נגלר

    1


    פגשתי אותה לראשונה בבית קפה נידח בכפר האומנים אניעם. הייתי רווק בודד בן שלושים ושתיים, אחרי מערכת יחסים הרסנית ובשלהי קריירה ספרותית שלא נסקה כפי שציפיתי.

    באמתחתי היו אז ארבעה ספרי מתח שיצאו לאור וקהל קוראים שנחשף אליי ולספריי בביקורים שערכתי בחנויות הספרים ובספריות ברחבי הארץ.

    ״קשר אילם״, רומן המתח האחרון שכתבתי, נמכר בתוך חודשיים וחצי בשבעה־עשר אלף עותקים. הוא כיכב חמישה־עשר שבועות ברשימות רבי־המכר בישראל בין דוד גרוסמן לג'וג'ו מויס. למרות זאת פינות התרבות בטלוויזיה וברדיו לא מיהרו לגלות בו עניין. מאוחר מדי הבנתי שלצד הספר החדש חשוב שיהיה לי גם סיפור אישי מעניין.

    לא חוויתי ילדות קשה ולא חליתי במחלה שתעניין את אלוהי הרייטינג ותַקנה לי ולספרי חשיפה ראויה. ״דמויות שאינן מצליחות להציל את הסופר מעצמו״ ו״ספר שיכול להיקרא בקלות מהסוף להתחלה ומבלי להתרכז״ סיכמו את דעת המבקרים שהואילו להתייחס לספר.

    העמדתי פנים שזה לא מפריע לי. בכל פעם ניסיתי לפענח מחדש את הפער בין המכירות של הספר להתעלמות המבקרים. וכשזה קרה, שאלתי את עצמי למה אני בכלל כותב ומה לא בסדר בכתיבה שלי.

    למזלי, מאחוריי עמדה הוצאת כיסופים, שהאמינה בי מהספר השני ולאור מכירות ספרי האחרון נתנה לי מקדמה כספית קטנה לכתיבת הספר הבא.

    בד בבד ללימודי הדוקטורט בספרות עברית לימדתי במגמת כתיבה יוצרת בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן. לאחר הבטחות ודחיות אין־ספור מצד מנהל הפקולטה וחיוכי חנפנות ומחמאות מצידי, קיבלתי קביעוּת כמרצה בסגל האקדמי.

    העובדה שסיימתי תואר שני בהצטיינות הייתה בעזרי. לימדתי קורס בספרות עברית וסדנת כתיבת פרוזה. המפגש עם הסטודנטים נטע בי תחושה שהתבגרתי וחידד את הכתיבה שלי. לעיתים קיבלתי השראה מהתנהגות שזיהיתי כשצפיתי בהם קוראים בשיעור את מרכולתם. הם לא תיארו לעצמם כמה עידוד וביטחון אני שואב מהמחמאות שלהם. חשתי גאה למראה הסטודנטים הרבים שנשארו לשוחח איתי, גם לא בנושאי השיעור. לעיתים שאלתי את עצמי מה הם רואים בי שאני לא רואה, ולעיתים נגנב אליי חשש שמא הם יבחינו שאני לא סופר כזה מוצלח כפי שניסיתי לעשות עליהם רושם. השתדלתי להישאר אדיב וסבלני, גם לאחר שעתיים מתישות של העמסת רגשות ואיתות ברור מכיוון שלפוחית השתן שלי.

    ככותב, ליווה אותי תמיד החשש לחזור, ולו במקצת, על מאפייני הדמויות מספריי הקודמים. כל ספר שכתבתי ויצא לאור נטע בי תחושה שיכולתי לכתוב אותו הרבה יותר טוב.

    לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא ממפעל המילים שלי ספר פחות טוב מקודמו. היה עליי לחצוב ולגלות בכל פעם רובד חדש מבאר היצירה שלי. עם השנים זה רק הפך לקשה יותר.

    כדי לכתוב את ״קשר אילם״ נסעתי הרחק מדירת ארבעים ושישה המטרים המרובעים שלי ברמת גן. ביקשתי להתנתק ממציאות חיי. לרוב זה נמשך פחות משבועיים. את רוב כתיבת הספר, שעלילתו התרחשה בניו יורק, כתבתי מקומה 23 במלון BEACON ברחוב 75 במנהטן.

    העיר קיבלה אותי במזג אוויר קריר ומתחשב יחסית לחודש נובמבר. ביומיים הראשונים התפתיתי לעיר האהובה עליי ביותר בעולם ועשיתי הכול חוץ מלכתוב. סיפרתי לעצמי שאני חייב להסתובב במנהטן ולבדוק את אמיתות המקומות והפרטים שישתלבו בעלילת הספר. הלכתי למחזמר ״טוטסי״ בברודווי ליד הטיימס סקוור. צחקתי והזדהיתי עם ייאושו של מייקל דורסי, שאיש לא ראה את כישורי המשחק שלו וגרם לו להתחפש לאישה ולקבל תפקיד ראשי בהצגה. הרגשתי שאף מבקר אינו מנסה להבין את סגנון הכתיבה שלי. בשונה ממייקל דורסי לא חשבתי לרגע לשנות את זהותי או לכתוב בשם עט אחר.

    החורף כבר נתן את אותותיו בסנטרל פארק. גוני העלים שנשרו מהעצים התחלפו לנגד עיניי במהלך הרכיבה לאורך השבילים. אהבתי לעצור ולהתפעל מהעלים הפזורים מכל עבר. התעכבתי ליד עשרות אנשים שעמדו וצפו בהצגת רחוב, שבה הופיעו ארבעה אקרובטים צעירים, שקיפלו את עצמם לקופסה אנושית והלכו על ידיהם לקול מחיאות הכפיים של הקהל. כשהתיישבתי לנוח על הספסל הקר, הבטתי בקנאה בסנאים שהתרוצצו על ידי בשמחה. מה הפלא? הם חיים בעיר הכי מדהימה בעולם. מנהטן שיתפה איתי פעולה במאמציי לחזור למלון מותש מעייפות. זה היה בלתי אפשרי מבחינתי להעביר את הלילות במיטה הזוגית בלעדיה.

    ניטה.

    גם כשחזרתי מאוחר ומותש לחדרי, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה ועלינו.

    יומיים לפני שחזרתי לארץ ללא התקדמות בכתיבה, ירדתי בערב למועדון Beacon Theatre לראות את בוב דילן ולהקתו. ישבתי באולם התיאטרון הגדול במושבי מלכות נוחים ומסודרים בצורת חצי גורן. הבמה הקטנה והשחורה ממול התחבאה בין קירות העץ המגולפים ששיוו לאולם מראה של ארמון מלכים, עם פנסי תאורה צהובים, שהסתתרו בקירות. בוב דילן, באמצע שנות השבעים לחייו, עמד על הבמה עם מפוחית וגיטרה והילך קסם על הקהל. שיערות השיבה שלו בצבצו מכובע הבוקרים הספרדי שחבש. כששר את Knockin’ on Heaven’s Door, ליבי בכה מרוב התרגשות. השיר ליווה אותי לאורך התקופה הקשה שעברתי אחרי שניטה עזבה.

    לאחר ההופעה חזרתי לחדרי בודד ואבוד ולא הצלחתי להירדם. קול מתוכי ניבט וקרא לי לשוב אל המקום שבו תמיד הרגשתי בטוח. הדלקתי את המחשב הנייד וחיממתי מים לקפה. קילפתי את העטיפה משוקולד חלב ואגוזים של גודייבה, שקניתי במרכז רוקפלר ברחוב 52 והתיישבתי מול המחשב.

    מאותו הרגע התחלתי להקליד בקצב מטורף מבלי להוריד את אצבעותיי ממקלדת המחשב. כמו פסנתרן מחונן ניגנתי על מקלדת המחשב ללא הפסקה. הקלדתי כאילו חיי עומדים להסתיים בכל רגע ועליי להשאיר אחריי צוואה ספרותית מרשימה, שתצא לאור ותהפוך לרב מכר אחרי לכתי. לא שמעתי את השקט סביבי ולא את הרעש בתוכי. לא הרגשתי את הקור ולא קמתי להשתין אפילו פעם אחת. כל מה שעשיתי במהלך הלילה היה לכתוב מבלי להביט לאחור או לתקן שגיאות הקלדה. סיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה של הרומן עם הזריחה וידעתי שאני חוזר לארץ עם אבן יקרה לשיוף, שתהפוך בהמשך ליהלום. ניגשתי אל החלון וראיתי דרכו את גגות הבתים שנעטפו בשלג במהלך הלילה. לראשונה חייכתי בסיפוק מאז הגעתי לתפוח הגדול.

    את עלילת ספרי החדש בחרתי לכתוב בצימר מבודָד בקרבת כפר האומנים אניעם ברמת הגולן. ניתקתי את הטלפון ומדי פעם בדקתי מה קורה במציאות שבחוץ. ניסיתי להתחבר לדמויות שלי מבלי לשפוט אותן או להיות מושפע. כל מה שנזקקתי לו הסתכם במיטה נוחה, מים חמים במקלחת ושירותים נקיים. את האוכל הבאתי איתי כדי שלא תהיה לי סיבה ללכת לאיבוד ולצאת ממסגרת הכתיבה.

    בדצמבר של אותה שנה הגשם התארח מדי פעם, אך קור הלילה המקפיא של רמת הגולן נכח כתמיד. במהלך השבוע ניסיתי לברוא חיים מסובכים ליובל וענבר, זוג נשוי בשנות השלושים לחייהם וגיבורי הרומן החדש שלי. הולדתי להם את גל ושיר, תאומים בני שנתיים בלידה קיסרית ויצרתי ביניהם משבר בזוגיות. שלחתי את יובל ללונדון בעקבות הצעת עבודה נהדרת כיועץ השקעות ואת ענבר השארתי בארץ לחופשת לידה בתור דוברת עיריית כפר סבא, לגדל את התאומים תוך כדי דיכאון אחרי לידה. כשהבנתי שהתאומים לא מקדמים את ענבר ואת העלילה, החלטתי שהיא לא צריכה את הילדים כדי לבגוד ביובל השמוק, שתמיד ראה רק את עצמו ואת הקריירה המקצועית שלו לפני ענבר. ברקע שמעתי את השיר Wonderful tonight של אריק קלפטון, רדיו בלה בלה של ה״נטשות״ ואת ברוס ספרינגסטין.

    בזמן שחבריי היו בטוחים שהתנתקתי מהעולם כדי לכתוב את רב־המכר הבא, לא הצלחתי לגרד שלושה משפטים רצופים שיניחו את דעתי.

    בכל ערב הבטחתי לעצמי שלמוחרת אקום מוקדם בבוקר ואכתוב עד שהאצבעות או הגב יכאבו לי. כשכבר הצלחתי להתעורר לפני עשר בבוקר, מצאתי את עצמי בוהה בצג הלבן עד הצוהריים ומבזבז את זמני בצפייה בסרטי פעולה ישנים של ברוס ויליס, שהכרתי על פה. לפני כל שעה עגולה נתתי לעצמי עוד כמה דקות עד שאתחיל לכתוב, וברור שלא עמדתי בזה. נשכבתי במיטה והתמכרתי למשחק הרכבה מטופש בטלפון הנייד שלי ומחקתי אנשי קשר לא רלוונטיים. בעשר בערב הבנתי שאני לא מצליח לכתוב ולא נרדם. הצצתי אל השיש במטבחון וראיתי אין־ספור שקיות מרק לחימום בטעם ירקות, חבילת פיתות וממרח שוקולד, כמה שקיות תה וקופסת עוגיות בטעם תות. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? לך תמצא עכשיו בחוֹר הזה פיצרייה או דוכן פלאפל פתוח בעשר בלילה. התחלתי לחוש ניצני שיגעון ומילים מתעופפות בתוך ראשי. התיישבתי על המיטה וניסיתי לתרגל מדיטציה. חשבתי שאם אני כבר רעב, לפחות אנסה להוציא קצת רוחניות מהמצב.

    בישיבה מזרחית ובעיניים עצומות מייד דמיינתי אותה. שום רגע איתה לא היה משעמם. לא יכולתי להתחיל את היום או להתחיל לכתוב מבלי שהרחתי את ריח הגוף שלה בבוקר. ואם ישנתי לבדי, הייתי מוכרח לפחות לשמוע את קולה בטלפון.

    לא זה הזמן להיזכר בה. יש דברים שצריך לשים בצד עד ששוכחים. פקחתי את עיניי ובהיתי בכתם סורר שמצאתי על קיר העץ בצימר, ודרכו צללתי אל גיבורי העלילה שלי.

    אבל שום דבר. רִיק מוחלט.

    ניסיתי לקום מהמיטה ורגליי נרדמו. הנמלים שזחלו בתוכן הוסיפו לתחושת הריקנות וחוסר האונים. ארבעה ימים של ניסיונות כתיבה כושלים נתנו את אותותיהם לא רק על לחיי, שצימחו זקן עבות. ממש כמו ענבר, גם אני הלכתי לאיבוד וזוגתי הייתה המציאות. בלית ברירה החלטתי לחלץ את עצמי מקונכיית העץ ולחפש תרופה יצירתית בבית הקפה שבכפר האומנים. קיוויתי למצוא שם אנשים אמיתיים שיחלצו אותי מעצמי.

    התגלחתי, התבשמתי ולבשתי שלוש שכבות. ההליכה בקור, בעוד עשן מקטרת דמיונית נפלט מפי נשימותיי, עוררה אותי ונטעה בי אופטימיות. ברחבת כפר האומנים גיליתי גלריות שונות. חלק מהן הוארו באור חיוור של עמוד תאורה גבוה ואחרות הוארו באור ירח כמעט מלא. גלריה אחת הייתה בנויה מאבני בזלת ואחרת מעץ שרעפים בהירים קישטו אותה מעל. והייתה גלריה שהורכבה משלדת אוטובוס ישן שפוחלץ ומולא בציורי שמן מרהיבים, שפנסים קטנים ובהירים האירו בתוכו את האפלה.

    הגלריות היו סגורות אך תוֹכנן שקק חיים. הנחתי את ידיי על החלון וניגבתי את האדים בשרוול המעיל. זיהיתי יצירות פיסול, עבודות קדרות, תכשיטים ומוצרי יודאיקה ייחודיים בעבודות יד. לקצתן יהיה זה הלילה האחרון ומחר הן ייקנו ויקשטו מקום אחר. התקדמתי לעבר האורות שקרנו מבעד לחלונות הגדולים של בית הקפה בקצה הרחבה. מרחוק שמעתי צלילי מוזיקה מוכרים. גשם החל לטפטף, טיפה אחת סוררת הצליחה לפרוץ את צווארון מעילי ולצנוח היישר אל מרכז גבי מבלי שאוכל לנגב אותה. הטיפה הזאת הצליחה להעלות בי זיכרון אבוד של שנינו רצים לחפש מחסה בלילה גשום בין סמטאותיה של צפת, לאחר שהרוח שברה את המטרייה שחלַקנו.

    בית הקפה היה מבנה עץ מודרני בעל שתי קומות משולבות אבנים. בקומה העליונה הייתה מרפסת גדולה ופתוחה שמעקה עץ עבה ומגולף עיטר את סביבתה. בקומה הראשונה, בכניסה, ריחות התבשילים חשפו היכן מסתתר המטבח. סמוך לו עמדה במה נמוכה, חצי מאולתרת, ועליה הופיעו קלידן וגיטריסט מוכשרים. הם היו צעירים בשנות העשרים לחייהם, לבושים ג'ינסים קרועים וסוודרים מלוכלכים מעט. הם שרו בהרמוניה שהזכירה לי את סיימון וגורפינקל. שולחנות מלבניים וכיסאות עץ בגדלים שונים היו פזורים לאורך הקומה ויצרו שביל שירות נוח למלצרית עם השם ״מעין״ על התג, שלבשה מכנסי ג'ינס כהים וחולצה ירוקה גדולה למידותיה. בקצה השני עמדה אח שחיממה עד כדי זיעה את היושבים בקרבתה. כשנכנסתי פנימה הגשם התחזק פתאום ונשמע היטב מתוך תיבת נוח. הבטתי סביבי וחשבתי שכל מה שחסר לי, בסיפור ובכלל, זו אהבה. הצלילים המוכרים התבררו כציון יום הולדתו של פרנק סינטרה. כשצמד הנגנים שר את השיר ניו יורק ניו יורק, הרגשתי מעודד שהגעתי בדיוק הערב. הזמנתי כוס תה עם דבש והתיישבתי בפינה הרחוקה ביותר שמצאתי. פשטתי את מעילי תוך שאני מביט סביבי, מנסה לצוד צרות חדשות ומקוריות ליובל ולענבר, גיבורי העלילה שלי. המקום היה כמעט מלא וניסיתי להתרכז בניסיון לקטוף מחשבות ומבטים בשלים לטנא הסיפור שלי. אלו ששקעו במסך הקטן שלהם ולא הרימו את ראשם לא עניינו אותי. חיפשתי אצבעות עם טבעת נישואין וזוגות שמנסים להחיות מחדש את היחסים ביניהם. היו שישבו האחד מול השנייה והיו שישבו ליד אך לא בצמוד. חלקם חייכו בנימוס אך איש לא צחק. חיפשתי גילויי אהבה; נשיקה על היד, על הלחי, קופסת מתנה עטופה על השולחן, כדור גלידה עם זיקוק. אולי שיר שצמד הנגנים יקדיש למישהי מיושבות המקום. חיפשתי זוג שהיא מדברת והוא מקשיב בזמן שהיא מאשימה אותו שהוא זה שבגד ביחסים ביניהם, כשזנח אותה לבדה בארץ.

    מה עם הזוג שם ליד האח? הוא מעט מבוגר יחסית אליה ולה יש פנים נטולות הבעה. למרות שהיא יושבת ליד האח היא מכוסה במעיל, כאילו אין מתחתיו כלום פרט לסודות שהיא מנסה להסתיר. הם נראים יפה יחד אבל לא מביטים זה בזה. הם בטח בסוג של ריב, מתאפקים שלא לצעוק ומחכים לחשבון שיוציא אותם החוצה לסגור את החשבון האמיתי במכונית. בתוכה כבר יוכלו לצרוח וקולות הרעמים יטשטשו את צעקותיהם. לכל אחד מהם יש מנה אחרונה בצלחת משלו. אילו הם היו מאוהבים הם היו אוכלים את המנה האחרונה מאותה הצלחת. הם אפילו לא נותנים לעצמם לטעום מהמנה שלהם. רגע... היא יכולה להיות ענבר והאיש המבוגר מעט הוא המאהב הקמצן שלה. היא עצבנית עליו כי הוא מעדיף להיות איתה במכונית הגדולה שלו מאשר לשלם על צימר לשני לילות ולהסביר לאשתו לאן הוא נעלם כל סוף השבוע.

    מה אני עושה עם ענבר? אולי לפני שהיא תבגוד ביובל היא תיסע אליו ללונדון ותנסה לפתור איתו את הבעיות שלהם? שם היא גם תמצא את עצמה. כן... זה נשמע רעיון טוב. ללונדון יש מה להציע. בחיוך המזויף שתמיד האיר את פניה היפות היא תתקבל לעבודה כעוזרת האישית של מנהל השיווק של חברת מישלן באנגלייה. היא תתאהב בו עד כלות עם שׂערו המוכסף והכריזמה שהוא מפזר לכל עבר. היא ידעה שהיא נכנסת למערבל של רגשות ושיש לה את כל המצרכים שזה יקרה ובגדול. הם הגיעו לפגישת עסקים עם השף קלוד בוסי במסעדת Maze יפים ומחויטים כמו שני כוכבי מישלן. בתום הפגישה ולשם הנימוס הם יאכלו רק כבד אווז צלוי וקומפוט תפוח עץ ופלפל סצ'ואן. משם הם יחתכו למלון אמבה גרוסנבור הקרוב לפגישת עבודה אישית. כשיובל יגלה את הרומן ביניהם, יצוצו סודות מעברו הקשורים לבוס של ענבר. לא... מה פתאום... זה לא קשור. אני חייב למצוא דרך אמינה להרוס להם את החיים.

    צמד הנגנים סיים לנגן את השיר ופתאום חשבתי להעביר את העלילה לניו יורק. אוי, געגועיי לניו יורק. שם באמת הכול יכול לקרות. הינה זה מתחיל... שמעת שיר אהוב של פרנק סינטרה ואתה כבר מעביר את מקום העלילה מלונדון לניו יורק. למה לשגע את הגיבורים שלך? למה אתה נופל במלכודת החזרה לעלילה של הסיפור הקודם?

    ואז זה קרה.

    כשצמד הצעירים המוכשר החל לנגן את Strangers In The Night לקול מחיאות כפיים חלושות, נכנסה לבית הקפה בחורה נוטפת מים. היא לבשה שחורים ונראתה כמו חתולת רחוב שלא הספיקה לתפוס מחסה מתחת לאחד הפחים. שׂערה הרטוב לא הסגיר את צבעו. חולצתה הספוגה נצמדה לגופה המלא ונראה שחיפשה עזרה במבטיה.

    מרחוק היא לא משכה תשומת לב מיוחדת אבל חוסר האונים שנקלעה אליו משך אותי לעקוב אחריה ולגלות מה תעשה. השולחנות ליד האח היו תפוסים והמלצרית שניגשה אליה לא הועילה, שכן שירותי הנשים היו תפוסים ובחורה נוספת עמדה וחיכתה שהם יתפנו. לבסוף מצאה שולחן מרובע ובודד כמוני. לפני שהתיישבה דחתה הצידה את התפריט שהיה על השולחן. ראיתי אותה מתלבטת במבט לכיוון האח, אם לגשת אליה ולהתחמם. לבסוף הרכינה את ראשה, סורקת את מצבה הרטוב. נראית זקוקה לעזרה אך אינה בטוחה לאיזו. משנשארה במקומה והעיפה מבט אדיש בתפריט, קמתי ונטלתי את מעילי שהיה רכון על הכיסא. בדרך אליה נזכרתי בזמן הרב שעבר מהפעם האחרונה שלבשתי אותו.

    ״בבקשה,״ אמרתי בטון מנומס שלא השאיר ספק והגשתי לה את המעיל. ״את יכולה להחליף את החולצה שלך במעיל עד שהיא תתייבש.״

    ״זה בסדר,״ היא אמרה במבוכה ובקול מעט צרוד, מבלי להרים אליי מבט. ״כמה דקות וזה מתייבש,״ הוסיפה ומייד התעטשה.

    ״לבריאות,״ חייכתי. ״יהיה לך נעים יותר עם המעיל,״ ניסיתי שוב מבלי לדעת אם היא ביישנית או עקשנית.

    ״בטוח? כי... אני ממש מסריחה,״ היא נתנה מבט לכיוון שירותי הנשים שהתפנו בינתיים.

    קולה הצרוד דווקא הזכיר לי צרחות נשכחות בצרפתית. מדי פעם משכה את אפה הקטן בעקשנות שלא לקנח אותו. שׂערה הרטוב הבליט את פניה היפות והעגולות ושמר על הפוני המלא שהחביא את מצחה. עיניים גדולות ובהירות הביטו בי במבט תמים, כמעט טהור.

    ובכל זאת, צלקת קטנה שזיהיתי מתחת לסנטרה לכדה אותי. רגע, אולי מתחת לפנים היפות האלה מסתתרת בכלל עבריינית מבוקשת שנמלטה ממרדף משטרתי? כנראה ראיתי יותר מדי סרטי פעולה בשבוע האחרון. בכל מקרה, קיוויתי שדרך השיחה איתה אשתחרר מכבלי התחקיר לספר ואתקדם בכתיבה.

    ״זה בסדר גמור,״ אמרתי לבסוף.

    היא ניגשה לשירותי הנשים בדיוק כשהמלצרית שלי הגיעה והניחה על השולחן את כוס התה שהזמנתי. ״תביא כיסא,״ הייתה דרכה להזמין אותי לשבת מולה, תוך כדי שקיפלה את שרוולי מעילי למידותיה. את חולצתה הרטובה הגישה למלצרית שתניח לייבוש על עמוד הברזל ליד האח. הבאתי את הכיסא והתיישבתי. על השולחן כבר הייתה מונחת קערת מרק כתום ומהביל שהזמינה. אחזתי בכוס התה וחיממתי את ידיי.

    ״אני אמוץ,״ אמרתי שעה שקירבה את הכף אל שפתיה לבדוק את חומו וטעמו של המרק.

    ״מנור,״ היא הניחה את הכף וחיכתה שהמרק יתקרר מעט. ״אמרת עמוס?״

    ״אמוץ...״ תיקנתי בסוג של השלמה. ״יש לי הסבר מפורט למה ההורים שלי לא אהבו אותי כשנולדתי, והחליטו להחריב את חיי עם השם הזה.״

    ״מה הבעיה עם אמוץ?״ היא אמרה באדישות. ״דווקא יש משהו עוצמתי בשם הזה.״

    ״את מחכה למישהו?״ הדבר האחרון שהייתי צריך זה להתעמת עם בן זוג.

    היא נשמה נשימה עמוקה והעבירה את אצבעותיה על שׂערה הרטוב באותה נשימה, כמו סיכמה מבחינתה את כל בעיותיה בחיים. ואז הביטה אליי במבט בוחן עד שכמעט הצטערתי ששאלתי אותה. את שתיקתנו קטעה מנגינת השיר Forever Young של להקת Alphaville שבקעה מהטלפון שלה. היא הביטה על השם שעל צג הטלפון ולבסוף השתיקה אותו.

    ״הכול בסדר?״ שאלתי בנימוס, משתדל שלא להיכנס לשדה המוקשים של רגשותיה.

    ״בטח בסדר,״ היא השיבה לי במבט זועף. ״לא צריך לדאוג לי. בסוף אני תמיד בסדר. לא משנה מה יקרה ומה הוא יעשה אני אהיה בסדר. אתה מבין? אני חייבת ללמד את עצמי להפסיק להאמין לכל מיני אנשים דפוקים שרק רוצים לפגוע בי. ביום שאני אפסיק להאמין להם, באמת הכול אצלי יהיה בסדר.״

    ״הבנתי,״ מלמלתי בידיעה שאין לי דרך לצאת מהמלכודת שנכנסתי אליה.

    ״מה הבנת? איזה הבנת? לא הבנת כלום. אתה יודע שיש לי היום יום הולדת?״

    ״כן? מזל טו... רגע, אז את כן מחכה למישהו?״

    ״גם אתה החלטת לעצבן אותי היום?״ היא הרימה את קולה. הישירות שלה דווקא גרמה לי לחבב אותה, במקום לעזוב אותה עם המעיל וללכת. בניגוד אליי, היא לא ניסתה לעשות רושם או להסתיר את מה שהיא מרגישה.

    ״אני כבר לוקחת את החולצה שלי ומחזירה לך את המעיל,״ היא הוסיפה.

    איך אני תמיד נופל על הבחורות המשוגעות האלה?

    לאחר שתיקה ומבטים לצדדים מצד שנינו פלטה לעברי בטון פייסני: ״שמע, אני מצטערת שנבחתי עליך ככה.״

    ״זה בסדר,״ אמרתי באדישות. ״אם הייתי יודע שאת נובחת כל כך יפה, הייתי מביא לך עצם במקום מעיל.״

    ״הופה...״ אמרה בחיוך חמוץ. ״אז עכשיו אנחנו תיקו.״

    ״אז...אה... מה באמת את עושה פה?״

    ״בגדול?״ היא הביטה הצידה כמו חיכתה למי שכבר לא יבוא, ״בורחת מהחיים שלי. ואתה?״

    ״לקחתי צימר לא רחוק מכאן ואני כותב רומן חדש.״

    ״אתה סופר? יפה,״ היא שוב העבירה את אצבעותיה לתוך שׂערה שמעט התייבש ונראה מפוזר ומכוער במיוחד מאמצעו עד קצותיו. ״תגיד, אפשר בכלל להתפרנס מכתיבה?״

    ״ארבעת אלפים שבע מאות עשרים ותשע,״ אמרתי.

    ״לא הבנתי.״

    ״זו הפעם הארבעת אלפים שבע מאות עשרים ותשע ששואלים אותי את השאלה המטומטמת הזאת.״

    ״אהה... למה מטומטמת?״

    ״כי כל מי ששאל אותי אי־פעם את השאלה הזאת גם ידע את התשובה.״

    ״יש בזה משהו,״ היא אמרה ולראשונה חייכה אליי במבוכה. ״אז על מה אתה כותב?״

    ״רומן מתח אבל אני ממש בשלבים הראשונים של בניית העלילה.״

    ״לא נורא, ספר לי. נשמע מעניין.״

    ״אין כל כך מה לספר האמת. בגדול זה על זוג נשוי, הבעל מקבל הזדמנות מקצועית להצליח בלונדון ואשתו לא רוצה להצטרף אליו ונשארת בארץ. עזבי, אמרתי לך, זה ממש בשלבים הראשוניים. אני בכלל לא בטוח שמה שאמרתי יישאר ככה בהמשך.״

    ״למה? תמשיך,״ דרבנה אותי, ״זה באמת נשמע מעניין.״

    ״באמת?״ לא האמנתי שמישהו מתעניין בסיפור שלי בשלב מוקדם כל כך. ״בקיצור, יש תעלומת רצח לא פתורה של החבר הכי טוב של הבעל. בהמשך מתברר שבגלל אותו רצח הוא עזב ללונדון. עם הזמן הוא מגלה כל מיני פרטים מפתיעים על אשתו עד שהוא, רגע... למה אני מספר לך את זה? אני אף פעם לא מספר על מה הספר לפני שאני מסיים את הטיוטה הראשונה. וגם אז אני מראה אותה רק לאדם אחד.״

    ״אז תראה לי,״ קבעה. ״תאמין לי שאני מבינה דבר או שניים בפרֵדות.״

    ״אממ... לא נראה לי,״ חייכתי במבוכה, ״אני מעביר את הטיוטה רק לעורכת הספרות שלי.״

    היא צדה את המלצרית בעיניה וסימנה לה לבוא. כשבאה הסבירה לה בנימוס שאין לה טענות אבל המרק לא טעים לה. היא ביקשה קנקן מים קרים וכוס קקאו חם.

    ״אפשר להגיד לך משהו?״ אמרה לי לאחר שהמלצרית התרחקה.

    ״כן.״

    ״כשאני חושבת עכשיו על מה שסיפרת, זה נשמע לא אמין,״ היא אמרה בישירות.

    ״מה זאת אומרת?״ נעלבתי וייסרתי את עצמי שנפלתי במלכודת וסיפרתי לה חצאי סיפורים שבעצמי לא הייתי שלם איתם.

    ״הינה סיפור מהחיים,״ היא המשיכה להטיף לי מוסר ספרותי, ״אני וחבר שלי טיילנו פה היום ליד נחל אל על. מכיר את האזור הזה?״

    ״לא ממש,״ הודיתי.

    ״אתה חייב לעשות את המסלול הזה,״ היא אמרה בהתלהבות והרגשתי שאני עומד לשמוע הרצאה על נחלי ארצנו עד שתגיע לעניין המרכזי. ״גם אם יורד גשם זה שווה. יש שם שני מפלים, השחור והלבן, יש צמחייה ואפילו פינות ישיבה עם מחסה מהגשם.״

    ״אז מה קרה עם חבר שלך בטיול?״ מיקדתי אותה במה שעניין אותי.

    ״החבר לשעבר. נפרדנו,״ היא אמרה כאילו נגזר דינה מבלי יכולת לערער עליו. ״יום שלם טיילנו ואני כמו איזו מטומטמת נפלתי ב... אתה מבין? אני כל היום מסתובבת עם האידיוט הזה בתחושה שבערב החברים שלנו יחכו לנו באיזו מסעדה או משהו שהוא ארגן.״

    ״הבנתי,״ ניסיתי לשווא להפסיק אותה אבל זה היה חסר סיכוי.

    ״בגלל שהבגדים שלנו היו מלאים בוץ,״ היא התעלמה ממני, ״ניסיתי לנחש איפה הוא החביא את התיק עם הבגדים להחלפה.״

    התחלתי להבין לאן הסיפור שלה מתקדם והקשבתי בנימוס.

    ״ואז אני מוצאת את עצמי יושבת מולו...״

    ״איך קוראים לו?״ לא הצלחתי להתאפק.

    ״אויש, מה זה משנה עכשיו?״ היא רשפה עליי. ״דורון, בסדר? בקיצור, אני יושבת מולו על איזה ספסל מלוכלך מחוץ למזנון מסריח של תחנת דלק. הבגדים שלנו מסריחים מבוץ ומכל היום שטיילנו והוא פשוט זורק אותי. ככה. הדפוק הזה מסביר לי למה זה לא ילך בינינו.״

    המלצרית חזרה עם קנקן מים ושוקו חם. מנור נגעה בכוס החמה, כאילו לא האמינה למלצרית שהזהירה אותה מכך שנייה קודם. היא מזגה לנו מים קרים בכוסות, אבל משום מה רק אני שתיתי.

    ״גברים... איזה עם מטומטם,״ היא מלמלה לעבר השוקו. ״מה נסגר איתכם תגיד לי?״ היא הרימה את מבטה וזרקה עליי את כל האחריות המגדרית, ״למה ברגעים הכי יפים אתם חייבים להרוס?״

    הבטתי בה בהבנה.

    ״למה הוא נפרד ממך?״

    ״לא... תקשיב, זה קטע טוב. תכניס את זה לספר שלך,״ היא אמרה ואני התאפקתי להסתיר את החיוך שלא תיעלב. ״מתברר שהוא התקבל ללימודי קולנוע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא חושב שהקשר שלנו לא יחזיק במקביל ללימודים שלו שם. אתה מבין? הוא בכלל לא סיפר לי שהוא ניסה להתקבל ללימודי קולנוע.״

    ״למה הוא לא סיפר לך?״

    ״הוא אמר שהוא לא האמין שיקבלו אותו ועכשיו הוא לא מוכן לוותר על החלום שלו.״

    ״אידיוט,״ סיננתי.

    ״לא להאמין,״ היא המשיכה במונולוג מבלי שידעתי אם שמעה אותי, ״שמונה חודשים אנחנו יוצאים ופתאום לא מתאים לו לוותר על ה... על מה אתה מסתכל?״

    ״מתאים לך המעיל,״ חייכתי. הפתיחות שלה מצאה חן בעיניי אבל זו הייתה הדרך היחידה לעצור את שטף הדיבור שלה.

    ״כן, אה?״ היא סרקה את המעיל. ״הוא באמת חם וכיפי. אל תדאג, כבר מחזירה לך אותו.״

    ״הוא שלך,״ חייכתי, ״מתנת יום הולדת ממני.״

    ״לא, לא, מה פתאום,״ היא הנידה את ראשה וחיפשה את המלצרית במבטה. לאחר שלכדה אותה סימנה לה לבוא וחזרה להביט בי.

    ״אני מקנאה בך,״ זרקה לעברי פתאום.

    ״בי? למה?״

    ״כי אתה סופר. הכול אצלך ברור. אתה יודע בדיוק מה אתה עושה ומתמקד בזה.״

    הנהנתי בנימוס וחשבתי כמה היא רחוקה מהאמת. לך ספר לה על רגעי הבדידות הבלתי נגמרים מול צג מחשב ריק ממילים, ללא יכולת להקליד משפט אחד שאוכל לחיות איתו.

    נסה להסביר למה בכל יומיים אתה שואל את עצמך אם אתה בכלל מבין על מה אתה כותב ואם אתה לא צריך להחליף מקצוע לפני שיעלו עליך ויגלו שכל הכתיבה שלך היא בלוף אחד גדול.

    איך אסביר את הסבל בכתיבה, את השינויים והתיקונים הרבים בכל פסקה, את ההתלבטויות הבלתי נגמרות והמריבות המקצועיות עם עורכת הספרות עד שנולד הספר. וזה לא נגמר בזה כי כשהוא נולד קרוב לוודאי שייקטל בידי חלק מהמבקרים קלי העט שלא כתבו ספר אחד בימי חייהם.

    ״במה את עוסקת?״

    ״אני כלכלנית בחברת בגדי ילדים בין־לאומית.״

    ״מה זה אומר?״

    ״זה אומר שאני כל הזמן חוקרת את הפעילות הכלכלית של החברה שלנו. זה הרבה מעבר למספרים היבשים. אני צריכה לבדוק ולהבין כל מיני תהליכים שקובעים את הייצור, את הסחורות ואת כל השירותים שהחברה שלנו נותנת.״

    ״אני חושב שמתחילה לי סחרחורת.״

    ״זה תפקיד מורכב ואני טובה בו אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה להמשיך לעשות.״

    ״אני מבין בדיוק על מה את מדברת,״ אמרתי. ״התחלתי לכתוב ספרים רק בגיל עשרים ושבע. עד אז עבדתי בתור רעיונאי, קופירייטר במשרדי פרסום ולמדתי ספרות באוניברסיטה. דווקא הלימודים הדגישו לי מה אני באמת אוהב ורוצה לעשות.״

    ״ומה הרגשת?״

    ״שאני לא נהנה לכתוב פרסומות כמו שאני מאושר לכתוב ספרים. הרבה יותר מרגש אותי לברוא עולמות בכתיבה מלמכור איזה חטיף אגוזים או לשכנע אותך להצטרף למועדון לקוחות של חברת כרטיסי אשראי.״

    ״וואו... ואתה זוכר את הרגע שהבנת שאתה סופר?״

    ״הרגע שהבנתי שאני סופר...״ הסטתי את מבטי מעיניה שאוכל להתרכז, מנסה לחשוב על תשובה שמצד אחד לא תביך אותי ותקלע לאמת מצד אחר. ״אני חושב שזה היה כשעמדתי יום אחד בתור לדוכן סושי בקניון ואישה מבוגרת שאלה אותי אם אני הסופר אמוץ ברנע. כשעניתי לה שכן היא נתנה לי סטירה בפרצוף.״

    לפתע מנור קיבלה התקפת צחוק קולנית. היא ניסתה לשווא לעצור את צחוקה כשהניחה את ידה על פיה והורידה מעט את ראשה. אך זה נראה חסר סיכוי. למרות שניסתה להחריש את צחוקה, הנחירות הקטנות שהשמיעה יצרו בדיוק את ההפך. הרגשתי את מבטיהם הננעצים של יושבי בית הקפה. משום מה זה לא הפריע לי ואפילו חייכתי.

    שאלתי אותה בתמימות מכוּונת למה היא בוכה והוספתי שהיא לא צריכה לקחת ללב את מה שקרה לי. שאני ממש בסדר עם הסטירה שחטפתי ושזה כבר לא כואב לי. זה כמובן הגביר את צחוקה עד דמעות.

    ״למה סטירה?״ שאלה לאחר שנרגעה וניגבה את הדמעות במפית הנייר שנחה על השולחן.

    ״בספר שכתבתי האימא מסרה את הבת שלה לאימוץ כשהיא הייתה תינוקת. כנראה זה הזכיר לאישה הזאת משהו טראומטי. לדעתי, היא לא קראה את הספר עד הסוף כי בסוף האימא מתאחדת עם הבת שלה.״

    הדקות נקפו מבלי שנרגיש. היא אומנם דיברה הרבה, אך משהו ברוגע שבו אמרה את הדברים גרם לי להקשיב לה מעבר למה שרציתי לשמוע לצורך התחקיר. לראשונה זה זמן רב, מישהי גרמה לי להתנהג בטבעיות ומבלי לנסות להרשים. מדי פעם הבטתי בצלקת הקטנה שלה וניסיתי לנחש מה הסיפור שמאחוריה. רציתי להישאר לשוחח איתה כי הרגשתי שהיא נותנת לי מבלי שתרגיש, רעיונות לספר החדש שלי. הרגשתי שנעים לה לשוחח איתי ועם זאת ידעתי שרגשותיה מוצפים ושהיא זקוקה לזמן שירפא את פרֵדתה. בתוכי ידעתי היטב מה היא מרגישה.

    ״היה נעים להכיר אותך, מנור,״ ניצלתי פסק זמן בדיבורה השוטף וקמתי.

    היא נראתה מעט מופתעת, קמה אחריי והשקיפה במבוכה אל עמוד הברזל שייבש מזמן את חולצתה. היא הודתה לי וניגשה לאסוף את חולצתה. כשפרשה לשירותי הנשים להחליף את המעיל בחולצה, השארתי שטר כסף מתחת לכוס התה ועזבתי את בית הקפה.