אשמת הכוכבים

פרק 1

בסוף החורף של שנתי השבע־עשרה, אמא שלי החליטה שאני בדיכאון, כנראה בגלל שרק לעתים רחוקות מאד יצאתי מהבית, ביליתי די הרבה זמן במיטה בקריאת אותו הספר שוב ושוב, אכלתי באופן לא סדיר, והקדשתי לא מעט משפע הזמן הפנוי שלי למחשבות על מוות.

תמיד כשקוראים על סרטן בחוברות הסברה או באתרי אינטרנט או איפה שלא יהיה, רואים שדיכאון הוא אחת מתופעות הלוואי. אבל למעשה, דיכאון הוא לא תופעת לוואי של סרטן. דיכאון הוא תופעת לוואי של סופניוּת. (גם סרטן הוא תופעת לוואי של סופניוּת. כמו כל דבר בעצם.) אבל אמא שלי חשבה שאני זקוקה לטיפול, אז היא לקחה אותי לרופא שלי, ד"ר גִ'ים, שהסכים איתה שאני ממש שוחה בדיכאון משתק ולגמרי קליני, ואי לכך צריך לאזן לי את התרופות מחדש וכדאי גם שאלך למפגשים השבועיים של קבוצת התמיכה.

בקבוצת התמיכה הזאת הופיע מאגר מתחלף של טיפוסים שסבלו מדרגות שונות של חולי על בסיס צמיחת גידולים. למה מאגר מתחלף? תופעת לוואי של סופניוּת.

קבוצת התמיכה היתה, כמובן, מדכאת כמו הגיהינום. נפגשנו כל יום רביעי במקלט של הכנסייה האפיסקופלית, שעוצבה בצורת צלב מקירות אבן. ישבנו כולנו במעגל בדיוק באמצע הצלב, היכן ששתי הקורות שלו היו אמורות להצטלב, היכן שהלב של ישו היה אמור להיות.

שמתי לב לזה בגלל שפַּטְרִיק, המדריך של קבוצת התמיכה והבנאדם היחיד בחדר שהיה מעל גיל שמונה־עשרה, דיבר על הלב של ישו כל פגישה מחורבנת, ועל איך אנחנו, בתור ניצולים צעירים של מחלת הסרטן, יושבים בדיוק במרכז הלב הקדוש כל כך של ישו, או מה שזה לא יהיה.

אז זה מה שהלך שם, במרכז הלב של אלוהים: שישה מאיתנו, או שבעה או עשרה, צעדנו/גִלגלנו את עצמנו פנימה, נִשנשנו משהו מהמבחר המשעמם של העוגיות והלימונדה, התיישבנו ב"מעגל האמון", והקשבנו לפטריק כשסיפר בפעם האלף את סיפור החיים העלוב והמדכא שלו - איך היה לו סרטן באשכים וחשבו שהוא עומד למות אבל הוא לא מת ועכשיו הוא כאן, איש מבוגר במקלט של כנסייה בעיר האמריקנית ה־137 בדירוג הנחמדות, גרוש, מכור למשחקי מחשב, די חסר חברים, גומר בקושי את החודש וגם זה רק תודות לשימוש בעברו המסורטן, מתקדם באִטיות אל עבר השלמת התואר השני, שלא ישפר את סיכוייו להצליח בקריירה כלשהי, ומחכה, כמו כולנו, לחרב דֶמוֹקלֶס, שתעניק לו את ההקלה שחמקה ממנו לפני כל כך הרבה שנים כשהסרטן לקח לו את הביצים אבל השאיר לו ברוב טובו את מה שרק הנפש הנדיבה ביותר תוכל לכנות חיים.

וגם לכם יש סיכוי לשחק אותה ככה!

אחר כך הצגנו את עצמנו: שם. גיל. אבחנה. ומה שלומנו היום. אני הֵייזל, אמרתי כשהגיעו אלי. בת שש־עשרה. במקור בלוטת התריס אבל עם התנחלות מרשימה של גרורות עקשניות ברֵיאות. ואני בסדר.

אחרי שעברנו על כל המעגל, פטריק תמיד שאל אם מישהו רוצה לחלוק משהו עם הקבוצה. ואז היה פורץ במלוא עוזו סבב התמיכה: בדיבורים של כולם על מאבקים ועל מלחמות ועל ניצחונות ועל הקרנות ועל נסיגות. אם להיות הוגנת כלפי פטריק, הוא הרשה לנו לדבר גם על המוות המתקרב. אבל רובם לא עמדו למות. רובם יגיעו לגיל בגרות, כמו פטריק.

(מה שאומר שהיתה לא מעט תחרותיות שם, כי אנשים רצו להביס לא רק את הסרטן אלא גם את האנשים האחרים בחדר. כאילו, ברור לי שזה לא רציונלי, אבל כשאומרים לךְ שיש לך סיכוי של נאמר 20 אחוזים לחיות עוד חמש שנים, את מתחילה לעשות חישובים ואת קולטת שזה אחד מתוך חמישה... אז את מביטה סביבך וחושבת לעצמך, כמו שכל בנאדם בריא היה חושב: אני צריכה לנצח ארבעה מהחארות האלה.)

הדבר היחיד שהציל את קבוצת התמיכה הזאת היה ילד אחד ששמו אייזק. הוא היה שחיף עם פנים ארוכים ושיער בלונדיני חלק וגולש שכיסה את אחת מעיניו.

העיניים שלו היו הבעיה. היה לו סוג של סרטן עיניים נדיר באופן יוצא דופן. הוציאו לו עין אחת כשהוא היה ילד, אז עכשיו הוא הרכיב משקפיים כל כך עבים ששתי העיניים שלו (גם האמיתית וגם הזכוכית) נראו ענקיות שלא כדרך הטבע, כאילו שכל הראש שלו הורכב בעצם מעין אחת מזויפת ועין אחת אמיתית שנעצה בך מבטים. לפי מה שהבנתי מהפעמים שבהן אייזק חלק משהו עם הקבוצה, הסרטן חזר לו ועכשיו גם העין השנייה שלו היתה בסכנת השמדה.

אייזק ואני תקשרנו בינינו כמעט אך ורק דרך נשיפות. כל פעם שמישהו דיבר על דיאטות נוגדות סרטן או על היתרונות שבהסנפת סנפירי כרישים טחונים או מה שזה לא יהיה, אייזק היה תוקע בי מבט ומסנן את הנשיפה הכי חרישית שאפשר. הייתי מחזירה נשיפה מזערית תוך כדי הנעת הראש מצד לצד בתנועה מיקרוסקופית.

אז קבוצת התמיכה היתה מבאסת ואחרי כמה שבועות התחלתי להתנגד לכל העסק הזה בכל הכוח. אותו יום רביעי שבו פגשתי את אוֹגאסטוּס ווֹטֶרְס בעצם נפתח בכך שעשיתי כמיטב יכולתי להבריז מקבוצת התמיכה. ישבתי עם אמא על הספה בעיצומו של מרתון צפייה בן שתים־עשרה שעות בכל פרקי העונה הקודמת של "הטוֹפּ מוֹדֵל הבאה", שאני מודה שראיתי כבר, ועדיין.

אני: "אני מסרבת ללכת לקבוצת התמיכה."

אמא: "אחד הסימפטומים של דיכאון הוא חוסר עניין בפעילויות שונות."

אני: "בבקשה פשוט תני לי לראות 'הטופ מודל הבאה'. זאת פעילות."

אמא: "צפייה בטלוויזיה היא סבילוּת."

אני: "אוי נו, אמא, בַקשה."

אמא: "הייזל, את בגיל ההתבגרות. את כבר לא ילדה קטנה. את צריכה להכיר חברים, לצאת מהבית, לחיות את החיים שלך."

אני: "אם את רוצה שאני אתנהג כמו מתבגרת אל תשלחי אותי לקבוצת תמיכה. תשיגי לי תעודת זהות מזויפת כדי שאוכל לצאת למועדונים, לשתות וודקה ולקחת חשיש."

אמא: "קודם כל, לא 'לוקחים' חשיש."

אני: "את רואה, אם היית משיגה לי תעודת זהות מזויפת הייתי יודעת את הדברים האלה."

אמא: "את הולכת לקבוצת התמיכה."

אני: "אררררררררגגגגגגגגגג."

אמא: "הייזל, מגיע לך לחיות."

זה השתיק אותי, למרות שלא ממש הצלחתי להבין איך השתתפות בקבוצת תמיכה נכללת בהגדרה "חיים". בכל זאת הסכמתי ללכת, אחרי משא ומתן קצר על הזכות להקליט את הפרק וחצי של "הטופ מודל הבאה" שאפסיד.

הלכתי לקבוצת תמיכה מאותה סיבה שהרשיתי בעבר לאחיות שסיימו קורס הסמכה של בסך הכל שנה וחצי להרעיל אותי בכל מיני כימיקלים עם שמות אקזוטיים: רציתי לשמח את ההורים שלי. בעולם הזה יש רק דבר אחד מחורבן יותר מלחטוף סרטן בגיל שש־עשרה, וזה להיות הורים של ילד שחטף סרטן.

אמא עצרה את האוטו בכביש הגישה המעגלי שהוביל לכניסה האחורית של הכנסייה בשעה 16:56. העמדתי פנים שאני מתעסקת עם בלון החמצן שלי כדי למשוך עוד קצת זמן.

"את רוצה שאעזור לך לסחוב אותו פנימה?"

"לא, זה בסדר," אמרתי. המכל הירוק והגלילי שקל רק כמה קילו, והיתה לו עגלת ברזל קטנה שיכולתי לגלגל אחרי. הוא סיפק לי שני ליטרים של חמצן לדקה, שנכנסו לגוף שלי דרך קָנוּלָה: צינורית שקופה שמתפצלת לשניים קצת מתחת לעורף שלי, מורכבת מאחורי האוזניים שלי ואז מתאחדת בתוך הנחיריים שלי. כל המתקן המסורבל הזה היה הכרחי לקיומי כי הריאות שלי נכשלו בביצוע תפקידן הריאתי.

"אני אוהבת אותך," היא אמרה כשיצאתי.

"גם אני אותך, אמא. נתראה בשש."

"תכירי חברים!" היא אמרה דרך החלון הפתוח כשהלכתי לעבר הכניסה.

לא רציתי לרדת במעלית כי שימוש במעלית נחשב לפעילות מסוג "הימים האחרונים" בקבוצת התמיכה, אז ירדתי במדרגות. לקחתי לי עוגייה ומזגתי קצת לימונדה לכוס חד־פעמית ואז הסתובבתי.

בחור אחד נעץ בי מבטים.

הייתי די בטוחה שלא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. הוא היה רזה, שרירי וארוך, וגימד את כיסא הפלסטיק הקשיח בגודל בית ספר יסודי שישב עליו. היה לו שיער חלק וקצר בצבע חום מהגוני. הוא נראה בגילי, אולי מבוגר ממני בשנה, והוא ישב כשעצם הזנב שלו על קצה הכיסא, במין יציבה גרועה במיוחד, יד אחת שלו חצי בתוך הכיס של הג'ינס הכהה שלבש.

סובבתי את הראש, בגל של מודעות עצמית פתאומית לכל הפגמים הנוראים שלי. לבשתי ג'ינס ישן, שפעם היה צמוד עלי אבל עכשיו התדלדל במקומות הכי מוזרים, וחולצת טריקו צהובה עם הדפס של להקה שאפילו לא אהבתי יותר. גם השיער שלי: היתה לי תספורת קצרה ומעוגלת כזאת, עם פוני די עבה, ואפילו לא טרחתי כאילו להבריש אותו. מה שיותר גרוע, הלחיים שלי היו שמנות עד כדי גיחוך, נפוחות כמו לחיים של סנאי, תופעת לוואי של הטיפול. נראיתי כמו בנאדם ממוצע עם ראש בלון. שלא לדבר על מצב השוקרסוליים. ובכל זאת - הצצתי שוב לכיוון שלו והוא עדיין הסתכל עלי.

לגמרי קלטתי פתאום למה קוראים לזה קשר עין.

נכנסתי למעגל והתיישבתי ליד אייזק, במרחק שני כיסאות מהבחור. הצצתי שוב. הוא עדיין בחן אותי.

טוב, אני פשוט אגיד את זה: הוא היה לוהט. כשבחור לא־לוהט נועץ בך מבטים בלי הפסקה, במקרה הטוב זה מעורר אי־נעימות ובמקרה הרע זה סוג של הטרדה. אבל כשבחור לוהט עושה את זה... אז נו.

שלפתי את הטלפון שלי ולחצתי על מקש כדי לראות מה השעה: 16:59. המעגל התמלא בכל מיני חסרי מזל בגיל שתים־עשרה עד שמונה־עשרה ואז פטריק התחיל את המפגש, עם תפילת השלווה הרגילה: אלוהים, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין השניים. הבחור עדיין בהה בי. הרגשתי די מוסמקת.

בסופו של דבר החלטתי שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא לנעוץ בו מבטים בחזרה. לבנים הרי אין שום מונופול על נעיצת מבטים. אז בחנתי אותו מכל כיוון בזמן שפטריק השלים בפעם האלף עם מצבו חסר הביצים וכולי, ודי מהר נקלענו לתחרות בהייה. אחרי כמה זמן הבחור חייך, וסוף־סוף הפנה את העיניים הכחולות שלו הצִדה. כשהוא חזר להביט בי הרמתי את הגבות כדי לסמן לו שניצחתי.

הוא משך בכתפיו. פטריק המשיך לדבר ובסופו של דבר הגיע הזמן לסבב ההיכרויות. "אייזק, אולי תרצה להתחיל היום. אני יודע שאתה עומד בפני תקופה מאתגרת."

"כן," אמר אייזק. "אני אייזק. אני בן שבע־עשרה. מסתמן שאצטרך לעבור ניתוח בעוד כמה שבועות, שאחריו אהיה עיוור. לא שאני מתלונן או משהו, אני יודע שהמצב יותר גרוע אצל אחרים פה, אבל כן, כאילו, להיות עיוור זה די באסה. אבל החברה שלי די עוזרת. וגם חברים כמו אוֹגַאסְטוּס." הוא הִנהן לכיוון של הבחור, שעכשיו היה לו שֵם. "אז, כן," אייזק המשיך. הוא הסתכל על כפות הידיים שלו ושילב אותן זו בזו כמו קצה של אוהל אינדיאני. "אין הרבה מה לעשות לגבי זה."

"אנחנו איתך, אייזק," אמר פטריק. "תנו לאייזק לשמוע אתכם, חברים." ואז אמרנו כולנו בטון אחיד, "אנחנו איתך, אייזק."

מַייקל היה הבא בתור. הוא היה בן שתים־עשרה. חולה בלויקֶמְיָה. היתה לו לויקמיה מאז ומתמיד. הוא היה בסדר. (או לפחות ככה הוא אמר. הוא השתמש במעלית.)

לִידָה היתה בת שש־עשרה, ויפה מספיק בשביל להיות בעצמה מושא לנעיצת מבטים של הבחור הלוהט. היא היתה אחת מהקבועים - בנסיגה ארוכה של סרטן התוספתן, שלפני כן לא ידעתי שקיים בכלל. היא אמרה - כפי שאמרה בכל פעם שהשתתפתי במפגשים של קבוצת התמיכה - שהיא מרגישה חזקה, ובתור מי שיושבת שם עם טפטפות חמצן שמדגדגות לה את הנחיריים זה נשמע לי כמו השווצה מיותרת.

היו עוד חמישה לפני שהסבב הגיע אליו. הוא חייך קצת כשהגיע תורו. הקול שלו היה נמוך, מעושן, וסקסי בטירוף. "קוראים לי אוֹגאסטוּס ווֹטֶרְס," הוא אמר. "אני בן שבע־עשרה. היה לי תקל קטן עם אוֹסְטֵאוֹסַרקוֹמָה (סרטן העצמות) לפני שנה וחצי, אבל היום הגעתי הנה לבקשתו של אייזק."

"ואיך אתה מרגיש?" שאל פטריק.

"אה, ענק." אוגאסטוס ווטרס חייך בזווית הפה. "אני על רכבת הרים שרק עולה ועולה, ידידי."

כשהגיע תורי אמרתי, "קוראים לי הייזל. אני בת שש־עשרה. בלוטת התריס עם גרורות ברֵיאות. אני בסדר."

השעה חלפה במהירות: מאבקים שוחזרו, קרבות שהסתיימו בניצחון מתוך מלחמות שסופן תבוסה ודאית; תקוות טופחו; משפחות שובחו וגוּנוּ; הוסכם שחברים מבחוץ פשוט לא מבינים כלום; דמעות הוזלו; ניחומים הוצעו. גם אוגאסטוס ווטרס וגם אני לא דיברנו שוב עד שפטריק אמר, "אוגאסטוס, אולי תרצה לחלוק עם הקבוצה את הפחדים שלך."

"הפחדים שלי?"

"כן."

"אני פוחד לשקוע בתהום הנשייה," הוא אמר בלי להסס. "אני פוחד מזה כמו שהעיוור מהפתגם פוחד מהחושך."

"מוקדם מדי," אמר אייזק בחיוך עקום.

"זה היה חסר רגישות?" שאל אוגאסטוס. "לפעמים אני ממש עיוור לרגשות של הזולת."

אייזק צחק, אבל פטריק הרים אצבע מוכיחה ואמר, "אוגאסטוס, אנא ממך. בוא נדבר עליך ועל המאבקים שלך. אמרת שאתה פוחד להישכח?"

"אמרתי," ענה אוגאסטוס.

פטריק נראה אבוד. "מישהו, אה, אולי מישהו רוצה להשיב לזה?"

לא ביקרתי בבית ספר רגיל כבר שלוש שנים. ההורים שלי היו שני החברים הכי טובים שלי. החבר השלישי הכי טוב שלי היה סוֹפר שבכלל לא ידע שאני קיימת. הייתי בנאדם די ביישני - לא מהסוג שמרים את היד.

ובכל זאת, רק הפעם, החלטתי לדבר. חצי הרמתי את היד ופטריק, בהתלהבות ניכרת לעין, אמר מיד, "הייזל!" אני בטוחה שהוא הניח שאני סוף־סוף נפתחת. הופכת להיות חלק מהקבוצה.

הסתכלתי על אוגאסטוס ווטרס והוא הסתכל עלי בחזרה. אפשר היה כמעט לראות דרך העיניים שלו, מרוב שהן היו כחולות. "יגיע זמן," אמרתי, "שבו כולנו נהיה מתים. כולנו. יגיע זמן שבו לא יישאר אפילו בן אנוש אחד שיזכור שמישהו אי-פעם היה קיים או שהמין האנושי עשה אי-פעם משהו. אף אחד לא יישאר לזכור את אריסטו או את קליאופטרה, שלא לדבר עליך. כל מה שעשינו ובנִינו וכתבנו וחשבנו וגילינו והמצאנו יישכח, וכל זה" - הצבעתי סביבי בתנועה מקיפה - "יהיה לשווא. אולי הזמן הזה יגיע בקרוב ואולי רק בעוד מיליוני שנה, אבל אפילו אם נשרוד אחרי קריסת השמש שלנו, לא נצליח לשרוד לנצח. הזמן היה קיים לפני שבעלי החיים הראשונים פיתחו תודעה והזמן ימשיך להתקיים גם אחריהם. ואם הצלילה הבלתי-נמנעת של האנושות אל תהום הנשייה מטרידה אותך, אני מציעה לך להתעלם מזה. אלוהים יודע שזה מה שעושים כל יתר האנשים."

למדתי את כל זה מהחבר השלישי הכי טוב שלי, שהוזכר לעיל, פֵּטֵר וַאן הָאוּטֶן, הסופר המתבודד שכתב את מכאוב מלכותי, הספר שנהיה כמעט התנ"ך שלי. פטר ואן הָאוּטֶן היה האדם היחיד שיצא לי להיתקל בו, שככל הנראה (א) מבין מה זה למות ו(ב) לא מת.

אחרי שסיימתי היה פרק זמן לא קצר של שתיקה, וראיתי איך חיוך רחב מתפשט לאוגאסטוס על כל הפרצוף - לא החיוך העקום הקטן של בחור שמנסה להיות סקסי כשהוא נועץ בי מבטים, אלא החיוך האמיתי שלו, שהיה גדול מדי לפנים שלו. "לעזאזל," אוגאסטוס אמר בשקט. "את באמת משהו."

אף אחד משנינו לא אמר יותר כלום עד סוף הפגישה. בסוף היינו צריכים להחזיק ידיים ופטריק הנחה אותנו בתפילה. "אדוננו ישו המושיע, נאספנו כאן אל לבך, ממש באופן מילולי אל תוך לבך, כניצולי סרטן. אתה ורק אתה לבדך מכיר אותנו כפי שאנו מכירים את עצמנו. הובל אותנו בדרכנו אל החיים ואל האור בתקופת הניסיון הקשה הזה שאנו מתנסים בו. אנחנו מתפללים על העיניים של אייזק, על הדם של מייקל וג'יימי, על העצמות של אוגאסטוס, על הריאות של הייזל, על הגרון של ג'יימס. אנחנו מתפללים שתרפא אותנו, ושנצליח לחוש באהבתך, בשלוותך, שהיא מעבר לכל יכולת הבנה. אנחנו זוכרים בלִבנו את אלה שהכרנו ואהבנו, שחזרו הביתה, אליך: מריה וקֵייד וג'וֹזף והֵיילִי ואבּיגֵייל ואנג'לינה וטיילוֹר וגייבּריאֵל ו..."

זאת היתה רשימה ארוכה. יש הרבה אנשים מתים בעולם. בזמן שפטריק המשיך וזמזם - הוא קרא את הרשימה מתוך דף נייר כי היא היתה ארוכה מכדי שיזכור אותה בעל פה - השארתי את העיניים שלי עצומות. ניסיתי לחשוב באופן תפילתי אבל בעיקר דמיינתי את היום שבו השם שלי יתווסף לרשימה הזאת, וימצא את מקומו בתחתית, איפה שכולם כבר מפסיקים להקשיב.

כשפטריק סיים אמרנו את המנטרה המטופשת הזאת - לחיות עוד היום את החיים הכי טובים שאפשר - ואז זה נגמר. אוגאסטוס ווטרס חילץ את עצמו מהכיסא שלו וניגש אלי. ההליכה שלו היתה עקומה כמו החיוך שלו. הוא התנשא מעלי אבל שמר על מרחק כדי שלא איאלץ לעקם את הצוואר בשביל להביט לו בעיניים. "איך קוראים לך?" הוא שאל.

"הייזל."

"לא, השם המלא שלך."

"אממ, הֵייזל גְרֵייס לַנְקֶסְטֵר." הוא עמד להגיד עוד משהו ואז אייזק הגיע. "חכי רגע," אמר אוגאסטוס באצבע מורמת והסתובב לאייזק. "זה היה אפילו יותר גרוע ממה שאמרת שיהיה."

"אמרתי לך שזה עגום."

"למה אתה בכלל טורח לבוא?"

"לא יודע. זה סוג של עוזר?"

אוגאסטוס התכופף עד אליו וחשב שלא אשמע משם. "היא קבועה?" לא הצלחתי לשמוע את התשובה של אייזק, אבל אוגאסטוס ענה לו, "הייתי אומר." הוא תפס את אייזק בשתי הכתפיים ואז התרחק ממנו חצי צעד. "תספר להייזל על המרפאה."

אייזק השעין יד אחת על שולחן הכיבוד ומיקד בי את העין הענקית שלו. "אוקיי, אז הלכתי הבוקר למרפאה ואמרתי למנתח שלי שאני מעדיף להיות חירש מאשר עיוור. והוא אמר, 'זה לא עובד ככה,' ואני אמרתי, כאילו, 'כן, ברור לי שזה לא עובד ככה, אני רק אומר שהייתי מעדיף להיות חירש מאשר להיות עיוור, אם היתה לי אפשרות בחירה, אבל ברור לי שאין לי,' והוא אמר, 'טוב, החדשות הטובות הן שלא תהיה חירש,' ואני הייתי כאילו, 'באמת תודה שהסברת לי עכשיו שסרטן העיניים שלי לא יעשה אותי חירש. אני באמת מרגיש שיש לי כזה מזל אדיר שענק אינטלקטואלי בקנה המידה שלך מואיל בטובו לנתח אותי.'"

"הוא נשמע ממש תותח," אמרתי. "אני אנסה להשיג לי קצת סרטן עיניים רק בשביל להכיר אותו."

"בהצלחה עם זה. טוב, נראה לי שאני צריך לזוז. מוניקה מחכה לי. אני צריך להסתכל עליה המון, כל עוד אני יכול."

"הקץ למרד מחר?" אוגאסטוס שאל.

"בהחלט." אייזק הסתובב ורץ במעלה המדרגות, דילג עליהן שתיים־שתיים.

אוגאסטוס ווטרס פנה אלי. "באופן מילולי," הוא אמר.

"באופן מילולי?" שאלתי.

"אנחנו בתוך לִבו של ישו, באופן מילולי," הוא אמר. "חשבתי שאנחנו במרתף של כנסייה, אבל מתברר שאנחנו מילולית בתוך לִבו של ישו."

"מישהו צריך להגיד לישו," אמרתי. "כלומר, זה בטח מסוכן, לאחסן ילדים מסורטנים בתוך הלב שלך."

"הייתי אומר לו בעצמי," אמר אוגאסטוס, "אבל למרבה הצער אני בדיוק תקוע בתוך הלב שלו, באופן מילולי, ככה שהוא בטח לא יצליח לשמוע אותי." צחקתי. הוא הניד את הראש שלו מצד לצד ושוב נעץ בי מבטים.

"מה?" שאלתי.

"כלום," הוא אמר.

"למה אתה מסתכל עלי ככה?"

אוגאסטוס חייך למחצה. "כי את יפהפייה. אני נהנה להסתכל על אנשים יפים והחלטתי לפני כמה זמן לא למנוע מעצמי את הנאות החיים הפשוטות." השתררה שתיקה קצרה ומביכה. אוגאסטוס ניסה להיחלץ ממנה: "כלומר, בייחוד בהתחשב בכך, כפי שציינת יפה להפליא בעצמך, שכל זה יסתיים בצלילה אל תהום הנשייה וכולי."

כִּחכחתי או נאנחתי או נשפתי אוויר באיזו מין השתעלות כזאת ואמרתי, "אני לא יפהפי..."

"את כמו נטלי פורטמן של תחילת האלפיים. כמו נטלי פורטמן בסרט וי עבור נקמת דם."

"לא ראיתי את זה," אמרתי.

"באמת?" הוא שאל. "בחורה יפהפייה עם שׂער פֵיה קצוץ, שלא סובלת סמכות ולא מצליחה להימנע מלהתאהב בבחור שהיא יודעת שיגרום לה רק צרות. סיפור חייך, איך שזה נראה לי."

הוא התחיל איתי בכל הברה. למען האמת הוא די עשה לי את זה. אפילו לא ידעתי שבנים יכולים לעשות לי את זה - כאילו, במציאות.

ילדה קטנה מאיתנו עברה לידנו. "איך הולך, אליסה?" הוא שאל. היא חייכה ומִלמלה, "היי, אוגאסטוס."

"אנשי מֵמוֹרִיאָל," הוא הסביר. "ממוריאל" היה בית חולים מחקרי גדול. "איפה את?"

"בילדים," אמרתי בקול קטן יותר מהצפוי. הוא הִנהן. נראָה שהשיחה הסתיימה. "אז טוב," אמרתי, והבטתי לכיוון הכללי של המדרגות המובילות החוצה מהלב המילולי של ישו. הטיתי את העגלה שלי והתחלתי ללכת. הוא צלע לידי. "אז נתראה בפעם הבאה אולי?" שאלתי.

"את צריכה לראות את זה," הוא אמר. "את וי עבור נקמת דם, כאילו."

"טוב," אמרתי. "אני אחפש את זה."

"לא. איתי. בבית שלי," הוא אמר. "עכשיו."

עצרתי. "אני בקושי מכירה אותך, אוגאסטוס ווטרס. אתה יכול להיות רוצח סדרתי."

הוא הִנהן. "זה נכון, הייזל גרייס." הוא חצה את דרכי והמשיך ללכת, הכתפיים שלו ממלאות את חולצת הפולו הירוקה שלו, הגב שלו זקוף, הצעדים שלו רק טיפה נוטים ימינה כשפסע בבטחה וביציבות על מה שכבר הבנתי שהיתה רגל תותבת. סרטן העצמות לפעמים לוקח לך איבר, רק כדי לבדוק אותך. אחר כך, אם אתה מוצא חן בעיניו, הוא לוקח גם את היתר.

עליתי בעקבותיו במדרגות, שם איבדתי תנופה ככל שהתקדמתי לאִטי. מדרגות לא היו תחום המומחיות העיקרי של הריאות שלי.

ואז יצאנו מלִבו של ישו והגענו אל מגרש החניה. האוויר האביבי היה בצד הקריר של אזור המושלם, ואור אחר הצהריים היה פוגעני מרוב שמימיות.

אמא עדיין לא היתה שם, מה שהיה די חריג בהתחשב בכך שאמא תמיד חיכתה לי, בכל מקום. הבטתי סביב וראיתי בחורה ברונטית גבוהה עם חמוקיים עגלגלים שהצמידה את אייזק לקיר האבן של הכנסייה ונישקה אותו די בתוקפנות. הם היו קרובים מספיק כדי שאשמע את הקולות המוזרים שהפִּיות שלהם הפיקו, והצלחתי גם לשמוע אותו אומר "תמיד", ואותה עונה לו "תמיד" בחזרה.

פתאום אוגאסטוס נצמד אלי ואמר בחצי לחישה, "הם מאד בעניין של גילויי חיבה פומביים."

"מה הקטע של ה'תמיד'?" הצלילים החשקניים התעצמו.

"תמיד זה הקטע שלהם. הם 'תמיד' יאהבו אחד את השני וכל זה. בהערכה זהירה הייתי אומר שהם סימסו אחד לשני את המילה 'תמיד' בערך ארבעה מיליון פעמים בשנה האחרונה."

שתי מכוניות נוספות הגיעו ואספו את מייקל ואת אליסה. עכשיו נשארנו רק אוגאסטוס ואני, עמדנו וצפינו באייזק ומוניקה, שהמשיכו בקצב, כאילו שהם לא שעונים על קיר של מוסד קדוש. היד שלו גיששה לאזור הציצי שלה, מעל החולצה. הוא תפס והחזיק אותו ביד יציבה ובאצבעות מתנועעות. תהיתי אם זה נעים. זה לא נראה ככה. אבל החלטתי לסלוח לאייזק על בסיס העובדה שהוא עומד להתעוור. החושים צריכים לחגוג כל עוד הרעב קיים ומה שזה לא יהיה.

"דמיין לעצמך את הנסיעה האחרונה לבית חולים," אמרתי בשקט. "הנהיגה האחרונה שלך אי-פעם."

אוגאסטוס ענה בלי להביט בי, "את הורגת לי את הרגע, הייזל גרייס. אני מנסה לתצפת על אהבה צעירה בכל מגוון הסרבולים המרהיב שהיא מציגה."

"אני חושבת שהוא מוחץ לה את הציץ," אמרתי.

"כן, קשה לומר בוודאות אם הוא מנסה לגרות אותה או לאבחן לה את השד." ואז אוגאסטוס ווטרס הכניס את היד לכיס והוציא החוצה, מכל הדברים שבעולם, חפיסת סיגריות. הוא פתח אותה בנקישה והכניס סיגריה בין השפתיים.

"אתה רציני?" שאלתי. "אתה באמת חושב שזה מגניב? אוֹ מיי גוֹד, אתה פשוט הרסת עכשיו את הכל."

"את כל מה?" הוא שאל והסתובב אלי. הסיגריה השתלשלה כבויה מפינת הפה הלא מחייך שלו.

"את כל הדבר הזה שבמסגרתו בחור שהוא לא לא־מושך או לא־חכם או לא־ראוי באיזה אופן אחר נועץ בי מבטים ומדבר איתי בשנינות על אופנִים מילוליים ומשווה אותי לשחקניות ומציע לי לראות איתו סרט אצלו בבית. אבל ברור שתמיד יגיע רגע ההָמַרְטִיָה, וזו ההָמַרְטִיָה שלך, או. מיי. גוד. איך, למרות שהיה לך סרטן מחורבן, אתה נותן את הכסף שלך לאיזו חברה מסחרית בתמורה לאפשרות להשיג לעצמך עוד קצת סרטן. או מיי גוד. תרשה לי רק לציין בפניך, לא להצליח לנשום? זה באסה! מאכזב לגמרי. לגמרי."

"הָמַרְטִיָה?" הוא שאל, עם הסיגריה עדיין בפה. זה גרם ללסת שלו להתהדק. היתה לו חתיכת לסת, למרבה הצער.

"פגם קטלני," הסברתי והפניתי לו את הגב. עשיתי צעד לכיוון שפת המדרכה והשארתי מאחורַי את אוגאסטוס ווטרס, ואז שמעתי מכונית מתניעה במורד הרחוב. זאת היתה אמא. היא חיכתה שאני אכיר חברים או מה שזה לא יהיה.

הרגשתי ערבוב מוזר של אכזבה וכעס גואה בי. אני אפילו לא יודעת מה זאת בדיוק היתה, התחושה הזאת, רק שהיא עלתה על גדותיה, ורציתי להחטיף לאוגאסטוס ווטרס וגם רציתי להחליף את הריאות שלי בריאות שלא נכשלות כל כך במסגרת תפקידן. עמדתי עם האוֹלסטַארז שלי על קצה המדרכה, בלון החמצן לצִדי מחובר אלי כמו כדור ברזל בשלשלת, ואיך שאמא נכנסה לכביש הגישה הרגשתי יד זרה תופסת את שלי.

משכתי את היד שלי ושִחררתי אותה ממנו אבל הסתובבתי אליו.

"זה לא הורג אותך אם אתה לא מדליק," הוא אמר בזמן שאמא האטה ונעצרה בסיבוב. "ואני אף פעם לא הדלקתי. זאת מטאפורה כזאת, את מבינה: אתה שם את הדבר ההורג ממש בין השיניים שלך, אבל אתה לא נותן לו את הכוח להרוג אותך."

"זאת מטאפורה," אמרתי בספקנות. אמא השתהתה.

"זאת מטאפורה," הוא אמר.

"אתה מחליט איך להתנהג לפי איך שזה נשמע באופן מטאפורי..." אמרתי.

"ברור." הוא חייך. את החיוך הגדול מדי, הטיפשי, האמיתי. "אני מאמין גדול במטאפורות, הייזל גרייס."

הסתובבתי אל המכונית. נקשתי על החלון. הוא נפתח. "אני הולכת לראות סרט אצל אוגאסטוס ווטרס," אמרתי. "בבקשה תקליטי לי גם את כל הפרקים הבאים של 'הטופ מודל הבאה'."