המרד בסוריה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המרד בסוריה
הוספה למועדפים

המרד בסוריה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פואד עג'מי

פואד עג'מי (1945) הוא פרופסור וסופר אמריקאי ממוצא לבנוני שיעי, הכותב בעיקר על נושאים הקשורים למזרח התיכון ולאיסלאם. עג'מי הגיע עם משפחתו לארצות הברית מלבנון לפני שמלאו לו שש-עשרה שנים. הוא למד מדעי המדינה בפרינסטון, ושם התפרסם בזכות תמיכתו הגורפת בעצמאות פלשתינית. כיום הוא עומד בראש המרכז ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ון הופקינס. עג'מי היה היועץ של מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. הוא עיתונאי פורה ומרבה להופיע בכלי התקשורת השונים, בעיקר בסוגיות המזרח התיכון. בשנים האחרונות התעוררה סביב תמיכתו החד-משמעית במלחמה בעיראק מחלוקת עזה. ספרו 'האימאם הנעלם' (עם עובד 2006) דן בשורשי האיסלאם השיעי ובהתפתחותו ו'ארמון החלומות של הערבים' (עם עובד 2000) הוא סיפורן של קבוצות אינטלקטואלים שביקשו לעצב חזון חדש לתרבות וללאומיות הערבית בעולם המודרני. 'המרד בסוריה' (עם עובד 2013) מגולל את פרקי ההתקוממות, את רצונותיהם ושאיפותיהם של העומדים בראשה, ואף משרטט כמה תרחישים אפשריים להתפתחויות במדינה השכנה לנו מצפון.

תקציר

כשנפטר הרודן הזקן חאפז אל אסד, ובנו בשאר תפס את כיסאו, קיוו הסורים כי היורש, רופא עיניים ואיש מחשבים נלהב, יפתח את בתי הכלא של המדינה ויוליך את ארצם למחוזות של חירות וקִדמה. תוחלתם נכזבה. הצהרות הפתיחה המבטיחות הוחלפו במשטר דמים ופחד. הבן התעלה על אביו.
 
בספר המרד בסוריה פורש פואד עג'מי יריעה היסטורית רחבה ומפורטת ומתאר כיצד במשך עשרות שנים השתלטה שושלת אסד, בסיועם של ברוני המודיעין וברוני שירותי הביטחון, על המדינה ושיתקה את כל אזרחיה. אך הסורים הנאנקים התקוממו ובישרו לשליטם העריץ כי אינם מוכנים עוד לחיות במשטר של אימים ופחד, כפי שאבותיהם חיו ונרמסו במשטרו של אביו המייסד הנורא של השושלת.
הספר מגולל את פרקי ההתקוממות, את רצונותיהם ושאיפותיהם של העומדים בראשה, ואף משרטט כמה תרחישים אפשריים להתפתחויות במדינה השכנה לנו מצפון.
 
פואד עג'מי (1945) הוא פרופסור וסופר אמריקאי ממוצא לבנוני שיעי, הכותב בעיקר על נושאים הקשורים למזרח התיכון ולאיסלאם. עג'מי הגיע עם משפחתו לארצות הברית מלבנון לפני שמלאו לו שש-עשרה שנים. הוא למד מדעי המדינה בפרינסטון, ושם התפרסם בזכות תמיכתו הגורפת בעצמאות פלשתינית. כיום הוא עומד בראש המרכז ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ון הופקינס. עג'מי היה היועץ של מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. הוא עיתונאי פורה ומרבה להופיע בכלי התקשורת השונים, בעיקר בסוגיות המזרח התיכון. בשנים האחרונות התעוררה סביב תמיכתו החד-משמעית במלחמה בעיראק מחלוקת עזה. ספרו 'האימאם הנעלם' (עם עובד 2006) דן בשורשי האיסלאם השיעי ובהתפתחותו ו'ארמון החלומות של הערבים' (עם עובד 2000) הוא סיפורן של קבוצות אינטלקטואלים שביקשו לעצב חזון חדש לתרבות וללאומיות הערבית בעולם המודרני. 'המרד בסוריה' (עם עובד 2013) מגולל את פרקי ההתקוממות, את רצונותיהם ושאיפותיהם של העומדים בראשה, ואף משרטט כמה תרחישים אפשריים להתפתחויות במדינה השכנה לנו מצפון.

פרק ראשון

הקדמה לקורא העברי


כה קרוב אך כה רחוק המרחק המפריד בין סוריה לישראל. מבחינתה של ישראל, הגבול עם סוריה הוא ה"שקט" ביותר, אך גם המאיים ביותר מבין גבולותיה. אין נורמליזציה, אין קשרי תרבות בין שני עברי הגבול. במשך ארבעים השנים האחרונות לערך למדו הישראלים להכיר את המצרים, את הירדנים ואת הפלסטינים הודות להסכמים דיפלומטיים שהפיגו במשהו את הסכסוכים הללו. סופרים, מרגלים וסוחרים כוננו קשרים משלהם, אדישים לעמדות ולטיעונים הרשמיים. הלבנונים לא נקטו צעד ולא היו למדינה השנייה, לאחר מצרים, שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, כפי שחזו פרשנויות מוקדמות של האירועים באזור. אך מקובל להניח שהלבנונים, למצער עד לעליית חזבאללה, הם בני החסות ובני הערובה של גורמים גדולים וחזקים מהם, וכי אילו הניחו להם לנפשם היו מגיעים להסכם שלום עם מדינת ישראל. ב-1982 פרצה ישראל לתוך שטח לבנון, וההרפתקה ההיא הסתיימה בכי רע. אך היא לא היתה חד־ משמעית — במשך עשרים שנה נטוותה רשת של קשרים בין שתי המדינות. לבנונים חצו את הגבול, נהריה היתה לרבים מהם מקום מפלט זמני ממצוקות ארצם, פועלים באו מדי יום לעבודה בצפון ישראל, והלבנונים יכלו לספר לישראלים, בדרכם, על הקִרבה שהם חשו כלפי ישראל כמדינה ים־תיכונית וכמקום מקלט למיעוטים. הרעיון שבית לאומי של העם היהודי יכול למצוא ברית טבעית עם בית לאומי נוצרי מצפון לו היה פנטזיה של ממש, אך אפשר לסלוח למניפי הדגל הזה על תקוותיהם.

סוריה לא היתה חלק מכל אלה. בדמשק קמו משטרים ונפלו, אך כולם דבקו במיליטנטיות מרבית כלפי ישראל, ואף התחרו זה בזה על עוצמת איבתם כלפיה. בדמיון הסורי, המדינה היהודית נגזלה מ"סוריה הגדולה", היא "גַ'נוּבּ סוריה", דרום סוריה, טענה שגברה לא רק על הטיעון הלאומי של ישראל אלא גם על זה של הפלסטינים. מאחורי הקלעים רמזו מנהיגים ומחוללי הפיכות סורים שאפשר להביא לסיום האיבה, במחיר מסוים, אך אלה היו דיבורים ריקים. סוריה הבתר־קולוניאלית היתה שסועה באין־ספור שסעים, והיא נזקקה למיתוס מאחד של מדינת חזית ערבית הנחושה בדעתה להחזיר לידיה את כל שאיבדה בעימות עם המפעל הציוני. מלחמת 1967 והדיפלומטיה שהבטיחה את הסכמי השלום עם מצרים, עם הארגון לשחרור פלסטין ועם ירדן, העמיקו את הזעפנות של סוריה ואת בידודה. הסורים היו תקועים עם מיתוס משלהם, מיתוס הקיצוניות, ושליטיהם אף החמירו את המצב. טיטו של סוריה — והרי למעשה, חאפז אל־אסד אכן הפך לטיטו של סוריה — היה חייל־איכר ערמומי. הוא שיחק את משחק האומות, אך המחיר שגבה היה נורא. הוא העניק לארצו יציבות, אך הבטיח שהיא תישאר מדינה נחשלת. בעשרות השנים שחלפו מאז שנת 1948 עברו על ישראל תמורות מפליגות ועוצרות נשימה — מחברת חלוצים, מציונות של חומה ומגדל בראשיתה, למדינה בתר־מודרנית. לא היה בסוריה דבר שקדם לישראל. לא נמצא ולו סופר אחד שינסה לדמות בעיני רוחו את החיים מעבר לגדרי התיל, כפי שהעולם הפלסטיני הילך קסם על סופרים ישראלים צעירים. ישראלים לא שוטטו ברחובות דמשק וחלב כפי שעשו ברחובות ובין האתרים הידועים של מצרים בעקבות הסכם קמפ דיוויד. הירדנים — למצער האיגודים המקצועיים — לא האירו פנים, אך ברבת עמון ישב מלך שבא להיפרד מיצחק רבין בנאום הספד שנחקק בזיכרון כעדות לשותפות של אנושיות. סוריה הסתפקה בערוצים חשאיים ובדיפלומטיה שקטה, ובעסקות שגיבשו מתווכים אמריקנים. הדיפלומטיה המיושנת, כך הניחו הכול, תסתיים בלא כלום. אפשר היה להסתפק בגבול השקט עם סוריה ולא לעסוק במיני שאיפות גדולות. למעשה, הסורים היו ערמומיים ונהנו מחולשתה של לבנון: הם יכלו לשמור על גבול שקט עם ישראל ובד בבד להצית באש את גבולה הצפוני של ישראל.


המרד בסוריה של 2011 הציב לפני ישראל דילמה לא פשוטה — משטר עוין אך מוכר נקלע למלחמה של ממש עם תושבים שנטיותיהם ומזגם אינם ידועים. המורדים הללו, שעמדו בגילויי האכזריות של בשאר אל־אסד, לא הושיטו לישראל ענף של זית. הם היו עסוקים במלחמה אכזרית ופרועה משלהם. לכאורה, הם היו ערבים סונים שמאסו בתפריט של "סוריה הגדולה" ובלאומנות הערבית. הם תלו במשטר העלווי את האחריות לאובדן רמת הגולן, והאמינו בתפיסת הקנוניה שעל פיה אסד "מכר" את רמת הגולן לישראל בתמורה לסכום כסף דמיוני, ולא היה לו עניין להחזירה לידיו. התעלמות זהירה, לא מזיקה, נראתה למקבלי ההחלטות בישראל כאפשרות סבירה וטובה. הטבח בסוריה היה בעיה לכל שכנותיה של סוריה, אך ישראל היתה החסינה ביותר מפורענות. אך טבעו של טבח שהוא שכן רע, ושום בידוד ונורמליזציה לא יוכלו להתקיים לאורך זמן בשכנות לשדה קטל.


כאשר כתבתי את הספר הזה ייחלתי לשני תרגומים — למהדורה ערבית ולמהדורה עברית. מיותר להסביר את התקווה למהדורה ערבית. סוריה היא התגלמות המדינה הערבית, מראה שבעדה יכולים הערבים לראות את מחיר הגזל והאכזריות הרשמיים, את ניצול הכיתתיות והסולידריות השבטית כדי לשים לאל כל מפעל לאומי אמתי, את פולחן האישיות שהרעיל את חיי הערבים והרס אותם עד היסוד. בשם הגילוי הנאות, מעולם לא היה לי קל להבטיח את פרסום ספרַי בעולם הערבי ואת הפצתם לקהל קוראים. ספרי The Arab Predicament ("המצוקה הערבית"), שראה אור ב-1981, פורסם בערבית רק כעבור זמן רב, באדיבותו של מוציא לאור קטן במרוקו. זה לא היה סיפור הצלחה, והאינטלקטואלים פתחו במערכה משלהם נגד המו"ל. גורלו של האימאם הנעלם, תולדות השיעה בלבנון, כפי שהן מסופרות באמצעות קורות חייו של האימאם מוסא אל־צדר ו"היעלמותו" בלוב בקיץ 1978, לא היה שונה. תרגום רע של הספר ראה אור בבירות. העובדה שהתנועה השיעית "אמל" עמדה מאחורי התרגום הוסיפה לו נופך פוליטי. ארמון החלומות של הערבים, בחינה מדוקדקת של מורשת הסופרים, המשוררים והאינטלקטואלים המודרניסטים, ראה אור לפני דור, אך עד היום לא זכה למוציא לאור ערבי. ואף על פי כן, התקווה לא פסה לעולם, וחשבתי שתיאור תולדותיה של סוריה ימצא דרכו, בערבית, לערבים שהטרגדיה בסוריה תיגע ללבם. האורתודוקסיה של הלאומיות הערבית נסדקה בזמן האחרון בעקבות ההתעוררות הערבית של 2011-2012, ובדובאי גילה מוציא לאור עניין של ממש בהעמדת הספר הזה לרשות קוראים ערבים.

גם היוזמות למהדורה עברית היו טבעיות. בישראל לעולם לא תיתכן אדישות לגורל האזור, שכן גם בעולם המודרני שלנו לא נמחקה הגאוגרפיה. אכן, ישראל שועטת קדימה לעקוף את שכנותיה, אך הערבים השפיעו מאז ומעולם על הבררות ועל האפשרויות המוצעות לה. סוריה היא המדינה הבולטת ביותר המעניקה לאיראן הרוויזיוניסטית גישה לים התיכון, מה שמעצים את האיום האיראני. יהיו אשר יהיו תוצאות המרד בסוריה, אין להכחיש שסוריה שלאחר אסד תנתק את קשריה עם התאוקרטים באיראן. אפילו האפשרות שסוריה תישלט בידי פונדמנטליסטים סונים עדיפה על המשטר השולט היום בדמשק. לישראל יהיה לעולם עניין בזירה הפוליטית שהסורים יכוננו אם העריצות הבעת'יסטית/עלווית תסולק אלי קבר.

ישראל היא עם ספר, וגם אם ממקום מושבי הרחוק אני חושד שהישראלים הצעירים אינם מקובעים כמו קודמיהם בכל הנוגע למתרחש בעולם הערבי, אני מקבל כמובנת מאליה את האפשרות שהקורא הישראלי יגלה עניין ודחיפות שלא קל לשחזר בגרמניה או באיטליה — או אף בארצות הברית. עלי להניח לגאווה ולהודות שפעלתי למען הבטחת תרגום ספרי לעברית. למזלי הרב, פרופסור אלי שאלתיאל מצא עניין בספר, כפי שמצא גם בספרי הקודמים. סופרים, טבעם שהם משתוקקים לקהל מעוניין. הוצאת עם עובד האירה לי פנים בעבר, היא הגישה את ספרי לקוראים ישראלים והעניקה לי אינטימיות עקיפה עם מדינה שמסקרנת אותי כל ימי. נולדתי בדרום לבנון, ממש מעבר לגבול במטולה. וגם אם עולמות גדולים ורחוקים יותר קרצו לי, ישראל, ההיסטוריה שלה ותרבותה לא חדלו להסעיר את לבי.

אין בי יומרות, שכן לישראל יש די חוקרים משלה הבקיאים בסוריה. ברצוני לציין את ההיסטוריון משה מעוז, שערך מחקר היסטורי על סוריה וכתב גם ביוגרפיה של שליטה המנוח, חאפז אל־אסד. בסוגיות החופפות לספר זה פועלים בישראל שני היסטוריונים פוליטיים, איתמר רבינוביץ' ואיל זיסר, והחיבור הזה משקף בדרכים רבות את עבודתם הם. איל זיסר עוסק בקו התפר הסורי־לבנוני במיומנות ובשיקול דעת, ואני מתפעל מעבודתו ונסמך עליה. הידידות ביני לבין איתמר רבינוביץ' החלה לפני יותר משלושים שנה, והיא נמשכת מאז. הוא הכיר את החומרים הנוגעים לסוריה ועבד אתם באופן שאני מעריך מאוד, ומעולם לא היסס להושיט יד. אפילו כאשר הפך ל"א־ספיר" רבינוביץ' (השגריר רבינוביץ'), הוא נותר חבר צנוע ובעל ברית כפי שהיה לפני היוקרה והסמכות שנלוו לתפקיד הזה.

הגבול ה"שקט" שבשאר אל־אסד מבטיח לישראל הוא קובעת רעל. אני חושד שהישראלים יודעים שהיה עדיף להם שכן טוב יותר בדמשק, שיציבות שנותנת רודנות טמונה — כפי שהערבים מגדירים באחד הביטויים הנפלאים ביותר שלהם — בכף ידו של השטן.

 

 

פואד עג'מי

פואד עג'מי (1945) הוא פרופסור וסופר אמריקאי ממוצא לבנוני שיעי, הכותב בעיקר על נושאים הקשורים למזרח התיכון ולאיסלאם. עג'מי הגיע עם משפחתו לארצות הברית מלבנון לפני שמלאו לו שש-עשרה שנים. הוא למד מדעי המדינה בפרינסטון, ושם התפרסם בזכות תמיכתו הגורפת בעצמאות פלשתינית. כיום הוא עומד בראש המרכז ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ון הופקינס. עג'מי היה היועץ של מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. הוא עיתונאי פורה ומרבה להופיע בכלי התקשורת השונים, בעיקר בסוגיות המזרח התיכון. בשנים האחרונות התעוררה סביב תמיכתו החד-משמעית במלחמה בעיראק מחלוקת עזה. ספרו 'האימאם הנעלם' (עם עובד 2006) דן בשורשי האיסלאם השיעי ובהתפתחותו ו'ארמון החלומות של הערבים' (עם עובד 2000) הוא סיפורן של קבוצות אינטלקטואלים שביקשו לעצב חזון חדש לתרבות וללאומיות הערבית בעולם המודרני. 'המרד בסוריה' (עם עובד 2013) מגולל את פרקי ההתקוממות, את רצונותיהם ושאיפותיהם של העומדים בראשה, ואף משרטט כמה תרחישים אפשריים להתפתחויות במדינה השכנה לנו מצפון.

עוד על הספר

המרד בסוריה פואד עג'מי

הקדמה לקורא העברי


כה קרוב אך כה רחוק המרחק המפריד בין סוריה לישראל. מבחינתה של ישראל, הגבול עם סוריה הוא ה"שקט" ביותר, אך גם המאיים ביותר מבין גבולותיה. אין נורמליזציה, אין קשרי תרבות בין שני עברי הגבול. במשך ארבעים השנים האחרונות לערך למדו הישראלים להכיר את המצרים, את הירדנים ואת הפלסטינים הודות להסכמים דיפלומטיים שהפיגו במשהו את הסכסוכים הללו. סופרים, מרגלים וסוחרים כוננו קשרים משלהם, אדישים לעמדות ולטיעונים הרשמיים. הלבנונים לא נקטו צעד ולא היו למדינה השנייה, לאחר מצרים, שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, כפי שחזו פרשנויות מוקדמות של האירועים באזור. אך מקובל להניח שהלבנונים, למצער עד לעליית חזבאללה, הם בני החסות ובני הערובה של גורמים גדולים וחזקים מהם, וכי אילו הניחו להם לנפשם היו מגיעים להסכם שלום עם מדינת ישראל. ב-1982 פרצה ישראל לתוך שטח לבנון, וההרפתקה ההיא הסתיימה בכי רע. אך היא לא היתה חד־ משמעית — במשך עשרים שנה נטוותה רשת של קשרים בין שתי המדינות. לבנונים חצו את הגבול, נהריה היתה לרבים מהם מקום מפלט זמני ממצוקות ארצם, פועלים באו מדי יום לעבודה בצפון ישראל, והלבנונים יכלו לספר לישראלים, בדרכם, על הקִרבה שהם חשו כלפי ישראל כמדינה ים־תיכונית וכמקום מקלט למיעוטים. הרעיון שבית לאומי של העם היהודי יכול למצוא ברית טבעית עם בית לאומי נוצרי מצפון לו היה פנטזיה של ממש, אך אפשר לסלוח למניפי הדגל הזה על תקוותיהם.

סוריה לא היתה חלק מכל אלה. בדמשק קמו משטרים ונפלו, אך כולם דבקו במיליטנטיות מרבית כלפי ישראל, ואף התחרו זה בזה על עוצמת איבתם כלפיה. בדמיון הסורי, המדינה היהודית נגזלה מ"סוריה הגדולה", היא "גַ'נוּבּ סוריה", דרום סוריה, טענה שגברה לא רק על הטיעון הלאומי של ישראל אלא גם על זה של הפלסטינים. מאחורי הקלעים רמזו מנהיגים ומחוללי הפיכות סורים שאפשר להביא לסיום האיבה, במחיר מסוים, אך אלה היו דיבורים ריקים. סוריה הבתר־קולוניאלית היתה שסועה באין־ספור שסעים, והיא נזקקה למיתוס מאחד של מדינת חזית ערבית הנחושה בדעתה להחזיר לידיה את כל שאיבדה בעימות עם המפעל הציוני. מלחמת 1967 והדיפלומטיה שהבטיחה את הסכמי השלום עם מצרים, עם הארגון לשחרור פלסטין ועם ירדן, העמיקו את הזעפנות של סוריה ואת בידודה. הסורים היו תקועים עם מיתוס משלהם, מיתוס הקיצוניות, ושליטיהם אף החמירו את המצב. טיטו של סוריה — והרי למעשה, חאפז אל־אסד אכן הפך לטיטו של סוריה — היה חייל־איכר ערמומי. הוא שיחק את משחק האומות, אך המחיר שגבה היה נורא. הוא העניק לארצו יציבות, אך הבטיח שהיא תישאר מדינה נחשלת. בעשרות השנים שחלפו מאז שנת 1948 עברו על ישראל תמורות מפליגות ועוצרות נשימה — מחברת חלוצים, מציונות של חומה ומגדל בראשיתה, למדינה בתר־מודרנית. לא היה בסוריה דבר שקדם לישראל. לא נמצא ולו סופר אחד שינסה לדמות בעיני רוחו את החיים מעבר לגדרי התיל, כפי שהעולם הפלסטיני הילך קסם על סופרים ישראלים צעירים. ישראלים לא שוטטו ברחובות דמשק וחלב כפי שעשו ברחובות ובין האתרים הידועים של מצרים בעקבות הסכם קמפ דיוויד. הירדנים — למצער האיגודים המקצועיים — לא האירו פנים, אך ברבת עמון ישב מלך שבא להיפרד מיצחק רבין בנאום הספד שנחקק בזיכרון כעדות לשותפות של אנושיות. סוריה הסתפקה בערוצים חשאיים ובדיפלומטיה שקטה, ובעסקות שגיבשו מתווכים אמריקנים. הדיפלומטיה המיושנת, כך הניחו הכול, תסתיים בלא כלום. אפשר היה להסתפק בגבול השקט עם סוריה ולא לעסוק במיני שאיפות גדולות. למעשה, הסורים היו ערמומיים ונהנו מחולשתה של לבנון: הם יכלו לשמור על גבול שקט עם ישראל ובד בבד להצית באש את גבולה הצפוני של ישראל.


המרד בסוריה של 2011 הציב לפני ישראל דילמה לא פשוטה — משטר עוין אך מוכר נקלע למלחמה של ממש עם תושבים שנטיותיהם ומזגם אינם ידועים. המורדים הללו, שעמדו בגילויי האכזריות של בשאר אל־אסד, לא הושיטו לישראל ענף של זית. הם היו עסוקים במלחמה אכזרית ופרועה משלהם. לכאורה, הם היו ערבים סונים שמאסו בתפריט של "סוריה הגדולה" ובלאומנות הערבית. הם תלו במשטר העלווי את האחריות לאובדן רמת הגולן, והאמינו בתפיסת הקנוניה שעל פיה אסד "מכר" את רמת הגולן לישראל בתמורה לסכום כסף דמיוני, ולא היה לו עניין להחזירה לידיו. התעלמות זהירה, לא מזיקה, נראתה למקבלי ההחלטות בישראל כאפשרות סבירה וטובה. הטבח בסוריה היה בעיה לכל שכנותיה של סוריה, אך ישראל היתה החסינה ביותר מפורענות. אך טבעו של טבח שהוא שכן רע, ושום בידוד ונורמליזציה לא יוכלו להתקיים לאורך זמן בשכנות לשדה קטל.


כאשר כתבתי את הספר הזה ייחלתי לשני תרגומים — למהדורה ערבית ולמהדורה עברית. מיותר להסביר את התקווה למהדורה ערבית. סוריה היא התגלמות המדינה הערבית, מראה שבעדה יכולים הערבים לראות את מחיר הגזל והאכזריות הרשמיים, את ניצול הכיתתיות והסולידריות השבטית כדי לשים לאל כל מפעל לאומי אמתי, את פולחן האישיות שהרעיל את חיי הערבים והרס אותם עד היסוד. בשם הגילוי הנאות, מעולם לא היה לי קל להבטיח את פרסום ספרַי בעולם הערבי ואת הפצתם לקהל קוראים. ספרי The Arab Predicament ("המצוקה הערבית"), שראה אור ב-1981, פורסם בערבית רק כעבור זמן רב, באדיבותו של מוציא לאור קטן במרוקו. זה לא היה סיפור הצלחה, והאינטלקטואלים פתחו במערכה משלהם נגד המו"ל. גורלו של האימאם הנעלם, תולדות השיעה בלבנון, כפי שהן מסופרות באמצעות קורות חייו של האימאם מוסא אל־צדר ו"היעלמותו" בלוב בקיץ 1978, לא היה שונה. תרגום רע של הספר ראה אור בבירות. העובדה שהתנועה השיעית "אמל" עמדה מאחורי התרגום הוסיפה לו נופך פוליטי. ארמון החלומות של הערבים, בחינה מדוקדקת של מורשת הסופרים, המשוררים והאינטלקטואלים המודרניסטים, ראה אור לפני דור, אך עד היום לא זכה למוציא לאור ערבי. ואף על פי כן, התקווה לא פסה לעולם, וחשבתי שתיאור תולדותיה של סוריה ימצא דרכו, בערבית, לערבים שהטרגדיה בסוריה תיגע ללבם. האורתודוקסיה של הלאומיות הערבית נסדקה בזמן האחרון בעקבות ההתעוררות הערבית של 2011-2012, ובדובאי גילה מוציא לאור עניין של ממש בהעמדת הספר הזה לרשות קוראים ערבים.

גם היוזמות למהדורה עברית היו טבעיות. בישראל לעולם לא תיתכן אדישות לגורל האזור, שכן גם בעולם המודרני שלנו לא נמחקה הגאוגרפיה. אכן, ישראל שועטת קדימה לעקוף את שכנותיה, אך הערבים השפיעו מאז ומעולם על הבררות ועל האפשרויות המוצעות לה. סוריה היא המדינה הבולטת ביותר המעניקה לאיראן הרוויזיוניסטית גישה לים התיכון, מה שמעצים את האיום האיראני. יהיו אשר יהיו תוצאות המרד בסוריה, אין להכחיש שסוריה שלאחר אסד תנתק את קשריה עם התאוקרטים באיראן. אפילו האפשרות שסוריה תישלט בידי פונדמנטליסטים סונים עדיפה על המשטר השולט היום בדמשק. לישראל יהיה לעולם עניין בזירה הפוליטית שהסורים יכוננו אם העריצות הבעת'יסטית/עלווית תסולק אלי קבר.

ישראל היא עם ספר, וגם אם ממקום מושבי הרחוק אני חושד שהישראלים הצעירים אינם מקובעים כמו קודמיהם בכל הנוגע למתרחש בעולם הערבי, אני מקבל כמובנת מאליה את האפשרות שהקורא הישראלי יגלה עניין ודחיפות שלא קל לשחזר בגרמניה או באיטליה — או אף בארצות הברית. עלי להניח לגאווה ולהודות שפעלתי למען הבטחת תרגום ספרי לעברית. למזלי הרב, פרופסור אלי שאלתיאל מצא עניין בספר, כפי שמצא גם בספרי הקודמים. סופרים, טבעם שהם משתוקקים לקהל מעוניין. הוצאת עם עובד האירה לי פנים בעבר, היא הגישה את ספרי לקוראים ישראלים והעניקה לי אינטימיות עקיפה עם מדינה שמסקרנת אותי כל ימי. נולדתי בדרום לבנון, ממש מעבר לגבול במטולה. וגם אם עולמות גדולים ורחוקים יותר קרצו לי, ישראל, ההיסטוריה שלה ותרבותה לא חדלו להסעיר את לבי.

אין בי יומרות, שכן לישראל יש די חוקרים משלה הבקיאים בסוריה. ברצוני לציין את ההיסטוריון משה מעוז, שערך מחקר היסטורי על סוריה וכתב גם ביוגרפיה של שליטה המנוח, חאפז אל־אסד. בסוגיות החופפות לספר זה פועלים בישראל שני היסטוריונים פוליטיים, איתמר רבינוביץ' ואיל זיסר, והחיבור הזה משקף בדרכים רבות את עבודתם הם. איל זיסר עוסק בקו התפר הסורי־לבנוני במיומנות ובשיקול דעת, ואני מתפעל מעבודתו ונסמך עליה. הידידות ביני לבין איתמר רבינוביץ' החלה לפני יותר משלושים שנה, והיא נמשכת מאז. הוא הכיר את החומרים הנוגעים לסוריה ועבד אתם באופן שאני מעריך מאוד, ומעולם לא היסס להושיט יד. אפילו כאשר הפך ל"א־ספיר" רבינוביץ' (השגריר רבינוביץ'), הוא נותר חבר צנוע ובעל ברית כפי שהיה לפני היוקרה והסמכות שנלוו לתפקיד הזה.

הגבול ה"שקט" שבשאר אל־אסד מבטיח לישראל הוא קובעת רעל. אני חושד שהישראלים יודעים שהיה עדיף להם שכן טוב יותר בדמשק, שיציבות שנותנת רודנות טמונה — כפי שהערבים מגדירים באחד הביטויים הנפלאים ביותר שלהם — בכף ידו של השטן.