שרה גיבורת ניל"י
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שרה גיבורת ניל"י
מכר
מאות
עותקים
שרה גיבורת ניל"י
מכר
מאות
עותקים

שרה גיבורת ניל"י

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • איור: תרצה
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 244 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 4 דק'

דבורה עומר

דבורה עומר (2013-1932), סופרת אהובה, שילדים ובני נוער רבים מספור גדלו על סיפוריה. עם השנים הפכו רבים מספריה לקלאסיקות, והם נמצאים על מדפיהם ובלבבותיהם של כולנו. דבורה עומר היא כלת פרס ישראל, פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס זאב לספרות ילדים, עיטור הכבוד ע"ש אנדרסן, מדליית קורצ'אק ופרסים רבים נוספים.

תקציר

שרה גיבורת ניל"י, ספרה הקלאסי של דבורה עומר, הוא סיפור שיש בו הכול – אהבה חסרת גבולות, מתח, הרפתקאות ריגול מסמרות שיער ואומץ לב – אך מעל הכול זהו סיפור חיים אנושי ומרתק. ספר זה נקרא בנשימה עצורה על נערה אחת, שלא הניחה לאיש להרחיק אותה מהאמת ומהערכים שלה; על נערה שמהווה מודל להערצה עבור רבים – שרה אהרונסון, שרה גיבורת ניל"י.
 
הספר שרה גיבורת ניל"י נכתב ב-1967, והוא מרגש ומרתק גם היום. הוא מביא את סיפורה של שרה אהרונסון, אחת המנהיגות של ארגון ניל"י – ארגון ציוני, גאה ואמיץ שבמלחמת העולם הראשונה שם לו למטרה לעזור לבריטים במלחמתם נגד הטורקים.

פרק ראשון

פרק א
לבדה בהרים 

"מה יש?"

"קרה משהו?"

טפיפת רגליים רצות ונקישת כלי־פח הפֵרו את שלוות הבוקר של זכרון־יעקב, המושבה הקטנה שלמורדות הכרמל. עדת תרנגולות, שניקרה בשלווה בצד הדרך, התעופפה בקול קרקור מבוהל. עיניים סקרניות הציצו מן החלונות. כלבים ענו בקול נביחה מאיימת. שרה, נערה בהירת שׂער, נושאת בידה שני קנקני פח, רצה במעלה הדרך. שׂערהּ התפזר סביב פניה. נרגשת היתה, נושמת ונושפת בכבדות. בזריזות פתחה את שער החצר ופרצה אל הבית כסופה:

"אמא!" קראה, "הוא בא?"

"הבהלת אותי, שרה," הרימה האם את ראשה מעל עיסת הבצק, "חשבתי כי קרה משהו."

"איפה הוא?" היתה שרה חסרת סבלנות. "אמרו לי שאהרון הגיע."

"בחדרו," השיבה האם קצרות כשהיא לָשָה בתנועות קצובות את הבצק.

שרה מיהרה ויצאה. בצעדים חפוזים חצתה את הרחבה המוריקה שלפני הבית ופסעה אל המבנה המוארך שניצב ממול. כשהגיעה אל הדלת העבה והכֵּהה נעצרה לרגע, היטיבה בידה את שׂערהּ הבהיר שנתפרע במרוצתה, החליקה את חולצתה ותחבה את שוליה לחצאיתה. אחר־כך דפקה קלות על הדלת.

"יבוא!" נשמע הקול מבפנים — קולו הנמוך, האהוב, של האח הבכור, אהרון.

שרה פתחה את הדלת ונכנסה בצעדים חרישיים. המראה שנתגלה לעיניה היה מוּכּר מאוד. בעיניים עצומות יכלה לתאר כיצד ייראו החדרים עם שובו של אהרון ממסעו. בחדר הראשון התרוממה ערֵמת ספרים על השולחן המעוגל. מדפי הספרים שליד הקיר ניצבו פעורים בכל דלתות הזכוכית שלהם, והספרים שהוצאו, עבים, כהי כריכה, הונחו פתוחים זה על גבי זה עד שכיסו כליל את המפה הרקומה. בחדר השני חוברו שני שולחנות ועליהם הונחו צרורות של צמחים ואבנים, פנקסים, עפרונות ודפי נייר. מעל כל הכבודה הזאת רכנה דמותו רחבת הכתפיים של אהרון.

"שלום, שָׂרָתִי," הזדקף ממקומו בראותו את הנכנסת. "אמא אמרה כי יצאת להביא מים."

"שמעתי שבאת ומיהרתי לחזור," אמרה שרה, וסקרה בעיניה את ה"אוצרות" שעל השולחן. "זמן כה רב לא היית בבית, אהרון. כבר חשבתי כי שכחת את הדרך."

"לא שכחתי, שָׂרָתִי," חייך אהרון, "פשוט, סרקנו — סוסתי פרחה ואני — את כל הארץ. מן החרמון שבצפון ועד מדבר סיני בדרום."

"איפה פרחה?" הביטה שרה מבעד לחלון, "לא ראיתי את הסוסה כשנכנסתי לחצר."

"קשרתי אותה כאן, בצל," הורה אהרון בידו לעבר סוסה שחומה, אצילת מראה שהיתה קשורה אל העץ שמאחורי הבית.

"הו, פרחה!" דילגה שרה החוצה, "הנח לי לרכוב עליה קצת. רק סיבוב אחד קטן, אהרון!"

"לא, שרה," אמרה אהרון. "הרי יודעת את שאינני מרשה לך לרכוב לבדך."

"מה יקרה לי? מה יש?" חיננה בקולה.

"איני רוצה אפילו לחשוב מה עלול לקרות לך לבדך בהרים," אמר אהרון.

"דבר לא יקרה, תראה!" ליטפה שרה את צווארה של הסוסה.

"ובכל זאת — לא!" חזר אהרון בעקשנות.

"אל תאמר לי סתם 'לא'. שַכנַע אותי. הסבר לי!" היו פניה של שרה עקשניות לא פחות משל אחיה, "תמיד אתה אומר 'לא' ולעולם אינך מסביר מדוע."

"מדוע? מפני שאת נערה, ונערות אינן יוצאות לבדן לרכיבה."

"מדוע?"

"יש אלף ואחת סיבות."

"תן לי חמש סיבות ואני משתכנעת."

"ובכן," היסס אהרון, "אינני רוצה להפחידך, שָׂרָתִי, אבל..."

"אבל מה?" שיסעה אותו.

"אנחנו חיים בארץ־ישראל בשנת 1905. תחילת המאה העשרים מבשרת קדמה ברוב ארצות העולם, אבל לא כאן. בין תושבי הארץ הזו יש בדואים, שלא יהססו לפגוע בנערה הרוכבת לבדה. שליטי הארץ הם התורכים, שאינם עולים בתרבותם על הבדואים. גם אלה וגם אלה מסוגלים לגזול את הסוסה מתחתייך באם יחשקו בה, והם יכולים לפגוע אף בך. אסור לך לצאת לבדך, נערתי."

"אבל לא אהיה לבדי," אמרה שרה, "פרחה תהיה איתי. והיא כה מהירה, שאם רק אלחש לה לחישה קלה — תדהר כך שאיש לא יוכל להשיגה."

"אי־אפשר להתווכח איתך..." חייך אהרון חיוך עייף.

"ובכך, אתה מרשֶה?" זרחו עיניה של שרה.

"רק אם תבטיחי שלא להרחיק. סיבוב אחד קצר — ואת חוזרת," אמר אהרון.

"בוא איתי, אהרון. זמן כה רב לא יצאנו יחד לטייל בהרים."

"לא היום, שָׂרָתִי. עבודה רבה מצפה לי. עלי למיין את כל הצמחים שהבאתי איתי. לייבּשָם, להדביק, לרשום כתובות על הצמחים. את הללו," אמר והורה בידו על צרור צמחים קטן, "אני עומד להנביט. אוציא את הזרעים ואזרע כאן. עוד תראי איך יתפתח אותו צמח לאחר שניתֵן לו תנאים טובים יותר."

"אז אינך יוצא איתי?" קפצה שרה ודילגה על גבי הסוסה.

"בלי אוכף?" הביט בה אהרון.

"בלי... גם את חצאית־הרכיבה שלי לא לבשתי. אני רוצָה כבר לצאת, שמא בעוד רגע תתחרט."

"אני כבר מתחרט," אמר אהרון. "נערה אינה יוצאת לרכוב לבדה..."

"שמעתי, שמעתי!" חייכה שרה, "ובכן, שלום!"

היא משכה קלות במושכות, והסוסה הצייתנית פסעה קלות לעבר שער החצר.

"שרה?!" עלה הקול מן החלון, "לאן זה, שרה?"

מלכה אהרונסון, האֵם, יצאה מן הבית. ידיה היו מכוסות קמח ופתיתי בצק.

"אהרון הִרשָה לי. רק סיבוב אחד, אמא, ואני חוזרת."

"מי זה יוצא לרכוב ביום שישי בשעה כזו? היודעת את מה רבה העבודה היום? ולבדך? אסרנו עליך לצאת לרכוב בהרים לבדך."

"אספיק הכול כשאחזור. תראי, אמא, אני מבטיחה."

הביטה שרה בפני אמה הנוקשות ואחר־כך העבירה מבטה אל אחיה. מבט מבקש, מתחנן:

"אתה נתת לי רשות, נכון, אהרון? אמור לה!"

"אל תהיי כל־כך נוקשה אל שָׂרָתֵנוּ, אמא," חייך אהרון אל אמו. "נרשה לה ליהנות קצת מן החיים, אה?"

"טוב, טוב. רק סיבוב קצר — ומיד את חוזרת," רטנה האם.

"תודה, אמא," צהלה שרה. הניפה את המושכות שבידה: "קדימה, פרחה! רוצי, סוסה טובה שלי!"

בצעדי דהירה קלים וטופפים יצאה הסוסה אל דרך־העפר, ואחר סובבה והחלה יורדת אל הוואדי שמאחורי הבית.

"אתה מפנק אותה יותר מדי," רטנה האם, "אצלנו, ברומניה, לא היה עולה רעיון כזה על דעת שום ילדה בת־טובים — לצאת לרכוב ביום שישי לפני הצהריים. ועוד לרכוב לבד בין השודדים המסתובבים בדרכים."

"אצלכם ברומניה לא היתה מעיזה ילדה בת טובים להתקרב אל סוסה," חייך אהרון, "אבל כאן זו ארץ־ישראל, כאן זכרון־יעקב, והכול אחרת."

"כן. למדתי זאת היטב במשך השנים שאני כאן," אמרה האם, "כל־כך אחרת, עד שלפעמים אני תוהה איך הצלחתי בכלל להסתגל לכל זאת."

"האדם הוא צמח מוזר," אמר אהרון, "הוא יצמח בכל מקום."

"אתה אינך שוכח גם לרגע שהנך בוטניקאי," אמרה האם בחומרה, "אבל את חובתך כאח בכור אינך ממלא. עליך לשמור על אחותך, ולא להניח לה להתרוצץ לבדה בהרים, ועוד בערב שבת!"

האם נכנסה בכעס אל הבית, בעוד אהרון פוסע בחצר. הוא הביט אל ערוגות הפרחים המטופחות והצבעוניות. אל העצים הירוקים, שצמרותיהם נעו קלות ברוח הים. בכול היתה שלווה נפלאה של שעת בוקר. מבין הרכסים הציץ הים, תכול ושלֵיו. השמים היו תכולים והשמש שהתרוממה מפאתי מזרח היתה עגולה וזהובה והאירה את רכסי הכרמל באור מבריק ומסנוור.

"היי, אהרון!" עלתה קריאה עולזת וצלולה. על הרכס שמול ביתם ראה את הסוסה החומה, הדמות הזקופה שעליה נופפה את ידה לקראתו.

"חזרי, שָׂרָתִי!" קרא אליה.

"עוד דהרה קלה — ואני חוזרת," השיבה.

אהרון הביט בה, כיצד היא מחזיקה במושכות ויושבת בוטחת וזקופה על גב פרחה. כה נאה היתה, מלאת חיים ונעורים בחצאיתה הכהה, החולצה בעלת הצווארון הזקוף והמהודק לצווארה הדק, והשערות הזהובות שהשתפלו בגלים רכים מתחת לכובע השחור הנוקשה שעל ראשה.

'כאילו נולדה על גבי הסוסה,' הרהר, 'נערה מאושרת, שזכתה בימי שמש לפרוח לאורם.'

"קרא לה, שתחזור," הציץ ראש האם מן החלון. מודאגת הביטה אל הסוסה המתרחקת. "אהרון, הילדה לבדה בהרים. אני דואגת לה..."

דבורה עומר

דבורה עומר (2013-1932), סופרת אהובה, שילדים ובני נוער רבים מספור גדלו על סיפוריה. עם השנים הפכו רבים מספריה לקלאסיקות, והם נמצאים על מדפיהם ובלבבותיהם של כולנו. דבורה עומר היא כלת פרס ישראל, פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס זאב לספרות ילדים, עיטור הכבוד ע"ש אנדרסן, מדליית קורצ'אק ופרסים רבים נוספים.

שרה גיבורת ניל"י דבורה עומר

פרק א
לבדה בהרים 

"מה יש?"

"קרה משהו?"

טפיפת רגליים רצות ונקישת כלי־פח הפֵרו את שלוות הבוקר של זכרון־יעקב, המושבה הקטנה שלמורדות הכרמל. עדת תרנגולות, שניקרה בשלווה בצד הדרך, התעופפה בקול קרקור מבוהל. עיניים סקרניות הציצו מן החלונות. כלבים ענו בקול נביחה מאיימת. שרה, נערה בהירת שׂער, נושאת בידה שני קנקני פח, רצה במעלה הדרך. שׂערהּ התפזר סביב פניה. נרגשת היתה, נושמת ונושפת בכבדות. בזריזות פתחה את שער החצר ופרצה אל הבית כסופה:

"אמא!" קראה, "הוא בא?"

"הבהלת אותי, שרה," הרימה האם את ראשה מעל עיסת הבצק, "חשבתי כי קרה משהו."

"איפה הוא?" היתה שרה חסרת סבלנות. "אמרו לי שאהרון הגיע."

"בחדרו," השיבה האם קצרות כשהיא לָשָה בתנועות קצובות את הבצק.

שרה מיהרה ויצאה. בצעדים חפוזים חצתה את הרחבה המוריקה שלפני הבית ופסעה אל המבנה המוארך שניצב ממול. כשהגיעה אל הדלת העבה והכֵּהה נעצרה לרגע, היטיבה בידה את שׂערהּ הבהיר שנתפרע במרוצתה, החליקה את חולצתה ותחבה את שוליה לחצאיתה. אחר־כך דפקה קלות על הדלת.

"יבוא!" נשמע הקול מבפנים — קולו הנמוך, האהוב, של האח הבכור, אהרון.

שרה פתחה את הדלת ונכנסה בצעדים חרישיים. המראה שנתגלה לעיניה היה מוּכּר מאוד. בעיניים עצומות יכלה לתאר כיצד ייראו החדרים עם שובו של אהרון ממסעו. בחדר הראשון התרוממה ערֵמת ספרים על השולחן המעוגל. מדפי הספרים שליד הקיר ניצבו פעורים בכל דלתות הזכוכית שלהם, והספרים שהוצאו, עבים, כהי כריכה, הונחו פתוחים זה על גבי זה עד שכיסו כליל את המפה הרקומה. בחדר השני חוברו שני שולחנות ועליהם הונחו צרורות של צמחים ואבנים, פנקסים, עפרונות ודפי נייר. מעל כל הכבודה הזאת רכנה דמותו רחבת הכתפיים של אהרון.

"שלום, שָׂרָתִי," הזדקף ממקומו בראותו את הנכנסת. "אמא אמרה כי יצאת להביא מים."

"שמעתי שבאת ומיהרתי לחזור," אמרה שרה, וסקרה בעיניה את ה"אוצרות" שעל השולחן. "זמן כה רב לא היית בבית, אהרון. כבר חשבתי כי שכחת את הדרך."

"לא שכחתי, שָׂרָתִי," חייך אהרון, "פשוט, סרקנו — סוסתי פרחה ואני — את כל הארץ. מן החרמון שבצפון ועד מדבר סיני בדרום."

"איפה פרחה?" הביטה שרה מבעד לחלון, "לא ראיתי את הסוסה כשנכנסתי לחצר."

"קשרתי אותה כאן, בצל," הורה אהרון בידו לעבר סוסה שחומה, אצילת מראה שהיתה קשורה אל העץ שמאחורי הבית.

"הו, פרחה!" דילגה שרה החוצה, "הנח לי לרכוב עליה קצת. רק סיבוב אחד קטן, אהרון!"

"לא, שרה," אמרה אהרון. "הרי יודעת את שאינני מרשה לך לרכוב לבדך."

"מה יקרה לי? מה יש?" חיננה בקולה.

"איני רוצה אפילו לחשוב מה עלול לקרות לך לבדך בהרים," אמר אהרון.

"דבר לא יקרה, תראה!" ליטפה שרה את צווארה של הסוסה.

"ובכל זאת — לא!" חזר אהרון בעקשנות.

"אל תאמר לי סתם 'לא'. שַכנַע אותי. הסבר לי!" היו פניה של שרה עקשניות לא פחות משל אחיה, "תמיד אתה אומר 'לא' ולעולם אינך מסביר מדוע."

"מדוע? מפני שאת נערה, ונערות אינן יוצאות לבדן לרכיבה."

"מדוע?"

"יש אלף ואחת סיבות."

"תן לי חמש סיבות ואני משתכנעת."

"ובכן," היסס אהרון, "אינני רוצה להפחידך, שָׂרָתִי, אבל..."

"אבל מה?" שיסעה אותו.

"אנחנו חיים בארץ־ישראל בשנת 1905. תחילת המאה העשרים מבשרת קדמה ברוב ארצות העולם, אבל לא כאן. בין תושבי הארץ הזו יש בדואים, שלא יהססו לפגוע בנערה הרוכבת לבדה. שליטי הארץ הם התורכים, שאינם עולים בתרבותם על הבדואים. גם אלה וגם אלה מסוגלים לגזול את הסוסה מתחתייך באם יחשקו בה, והם יכולים לפגוע אף בך. אסור לך לצאת לבדך, נערתי."

"אבל לא אהיה לבדי," אמרה שרה, "פרחה תהיה איתי. והיא כה מהירה, שאם רק אלחש לה לחישה קלה — תדהר כך שאיש לא יוכל להשיגה."

"אי־אפשר להתווכח איתך..." חייך אהרון חיוך עייף.

"ובכך, אתה מרשֶה?" זרחו עיניה של שרה.

"רק אם תבטיחי שלא להרחיק. סיבוב אחד קצר — ואת חוזרת," אמר אהרון.

"בוא איתי, אהרון. זמן כה רב לא יצאנו יחד לטייל בהרים."

"לא היום, שָׂרָתִי. עבודה רבה מצפה לי. עלי למיין את כל הצמחים שהבאתי איתי. לייבּשָם, להדביק, לרשום כתובות על הצמחים. את הללו," אמר והורה בידו על צרור צמחים קטן, "אני עומד להנביט. אוציא את הזרעים ואזרע כאן. עוד תראי איך יתפתח אותו צמח לאחר שניתֵן לו תנאים טובים יותר."

"אז אינך יוצא איתי?" קפצה שרה ודילגה על גבי הסוסה.

"בלי אוכף?" הביט בה אהרון.

"בלי... גם את חצאית־הרכיבה שלי לא לבשתי. אני רוצָה כבר לצאת, שמא בעוד רגע תתחרט."

"אני כבר מתחרט," אמר אהרון. "נערה אינה יוצאת לרכוב לבדה..."

"שמעתי, שמעתי!" חייכה שרה, "ובכן, שלום!"

היא משכה קלות במושכות, והסוסה הצייתנית פסעה קלות לעבר שער החצר.

"שרה?!" עלה הקול מן החלון, "לאן זה, שרה?"

מלכה אהרונסון, האֵם, יצאה מן הבית. ידיה היו מכוסות קמח ופתיתי בצק.

"אהרון הִרשָה לי. רק סיבוב אחד, אמא, ואני חוזרת."

"מי זה יוצא לרכוב ביום שישי בשעה כזו? היודעת את מה רבה העבודה היום? ולבדך? אסרנו עליך לצאת לרכוב בהרים לבדך."

"אספיק הכול כשאחזור. תראי, אמא, אני מבטיחה."

הביטה שרה בפני אמה הנוקשות ואחר־כך העבירה מבטה אל אחיה. מבט מבקש, מתחנן:

"אתה נתת לי רשות, נכון, אהרון? אמור לה!"

"אל תהיי כל־כך נוקשה אל שָׂרָתֵנוּ, אמא," חייך אהרון אל אמו. "נרשה לה ליהנות קצת מן החיים, אה?"

"טוב, טוב. רק סיבוב קצר — ומיד את חוזרת," רטנה האם.

"תודה, אמא," צהלה שרה. הניפה את המושכות שבידה: "קדימה, פרחה! רוצי, סוסה טובה שלי!"

בצעדי דהירה קלים וטופפים יצאה הסוסה אל דרך־העפר, ואחר סובבה והחלה יורדת אל הוואדי שמאחורי הבית.

"אתה מפנק אותה יותר מדי," רטנה האם, "אצלנו, ברומניה, לא היה עולה רעיון כזה על דעת שום ילדה בת־טובים — לצאת לרכוב ביום שישי לפני הצהריים. ועוד לרכוב לבד בין השודדים המסתובבים בדרכים."

"אצלכם ברומניה לא היתה מעיזה ילדה בת טובים להתקרב אל סוסה," חייך אהרון, "אבל כאן זו ארץ־ישראל, כאן זכרון־יעקב, והכול אחרת."

"כן. למדתי זאת היטב במשך השנים שאני כאן," אמרה האם, "כל־כך אחרת, עד שלפעמים אני תוהה איך הצלחתי בכלל להסתגל לכל זאת."

"האדם הוא צמח מוזר," אמר אהרון, "הוא יצמח בכל מקום."

"אתה אינך שוכח גם לרגע שהנך בוטניקאי," אמרה האם בחומרה, "אבל את חובתך כאח בכור אינך ממלא. עליך לשמור על אחותך, ולא להניח לה להתרוצץ לבדה בהרים, ועוד בערב שבת!"

האם נכנסה בכעס אל הבית, בעוד אהרון פוסע בחצר. הוא הביט אל ערוגות הפרחים המטופחות והצבעוניות. אל העצים הירוקים, שצמרותיהם נעו קלות ברוח הים. בכול היתה שלווה נפלאה של שעת בוקר. מבין הרכסים הציץ הים, תכול ושלֵיו. השמים היו תכולים והשמש שהתרוממה מפאתי מזרח היתה עגולה וזהובה והאירה את רכסי הכרמל באור מבריק ומסנוור.

"היי, אהרון!" עלתה קריאה עולזת וצלולה. על הרכס שמול ביתם ראה את הסוסה החומה, הדמות הזקופה שעליה נופפה את ידה לקראתו.

"חזרי, שָׂרָתִי!" קרא אליה.

"עוד דהרה קלה — ואני חוזרת," השיבה.

אהרון הביט בה, כיצד היא מחזיקה במושכות ויושבת בוטחת וזקופה על גב פרחה. כה נאה היתה, מלאת חיים ונעורים בחצאיתה הכהה, החולצה בעלת הצווארון הזקוף והמהודק לצווארה הדק, והשערות הזהובות שהשתפלו בגלים רכים מתחת לכובע השחור הנוקשה שעל ראשה.

'כאילו נולדה על גבי הסוסה,' הרהר, 'נערה מאושרת, שזכתה בימי שמש לפרוח לאורם.'

"קרא לה, שתחזור," הציץ ראש האם מן החלון. מודאגת הביטה אל הסוסה המתרחקת. "אהרון, הילדה לבדה בהרים. אני דואגת לה..."