הבודהה בעליית הגג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבודהה בעליית הגג
מכר
מאות
עותקים
הבודהה בעליית הגג
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הבודהה בעליית הגג

עוד על הספר

ג׳ולי אוטסוקה נולדה וגדלה בקליפורניה. היא זכתה בפרס הספרות האסיאתית-אמריקאית, פרס אלכס של התאחדות הספריות האמריקאיות ובמלגה על שם גוגנהיים. כשהקיסר היה אלוהי, שיצא לאור בשנת 2003, הוא ספרה הראשון. ספרה השני, הבודהה בעליית הגג (פן הוצאה לאור/ידיעות ספרים, 2012), זיכה אותה בפרסי פן/פוקנר, הספר הלאומי, הספר הנבחר של הניו יורק טיימס, פמינה לספרות מתורגמת וליר לתגלית השנה 2012. אוטסוקה מתגוררת בניו יורק.

תקציר

הרומן עוקב אחר קורותיה של קבוצת נשים צעירות שהובאה מיפן לסן פרנסיסקו, בתחילת המאה שעברה, ככלות לגברים היפנים שבאו לפניהן לעבוד בחקלאות. בסגנון ייחודי (גוף ראשון רבים) ובקצב פיוטי מגוללת המחברת את המסע הימי המייגע, ההגעה לארה"ב והמפגש הראשוני עם הבעל והארץ הנוכרייה; הנסיון להיקלט, לגדל ילדים "יפנים" שעד מהרה מסרבים לדבר בלשון אמם ועד לגורל ההפכפך שמזמנת להם מלחמת העולם השנייה.

הבודהה בעליית הגג זכה בפרס פן/פוקנר 2012

הסגנון המכשף של אוטסוקה מקרב את הפרוזה שלה אל השירה." –The New York Times

"פסיפס יפהפה של תקוות וחלומות שהניעו כל כך הרבה מהגרים לחצות את האוקינוס אל ארץ לא נודעת...אוטסוקה מאירה את האתגרים, הסבל והשמחה הארעית שהם מצאו במולדתם החדשה...הספר הזה הוא תענוג נדיר." - Washington Independent Review of Books

"מדויק, חד, חודר...כשראו אותו תרצו מיד לקחתו לידיכם. כשתתחילו לקרוא בו לא תרצו להניחו מידיכם..." - The Huffington Post

 

ג'ולי אוטסוקה נולדה וגדלה בקליפורניה. היא זכתה בפרס הספרות האסיאתית-אמריקאית, פרס אלכס של התאחדוץ הספריות האמריקאיות ובמלגה על שם גוגנהיים. הבודהה בעליית הגג הוא ספרה השני, קדם לו "כשהקיסר היה אלוהי", 2003. אוטסוקה מתגוררת בניו יורק.

פרק ראשון

בואו, יפניות!
 
על האונייה רובנו היינו בתולות. היו לנו שיער ארוך שחור וכפות רגליים רחבות שטוחות, ולא היינו גבוהות במיוחד. חלקנו לא אכלנו כלום בַּילדוּת מלבד דייסת אורז, ולפיכך רגלינו היו מקושתות קצת, וחלקנו היינו רק בנות ארבע־עשרה וילדות בעצמנו. חלקנו באנו מהעיר, ולבשנו בגדים עירוניים אופנתיים, אבל רובנו באנו מהכפר, ועל האונייה לבשנו את אותם חלוקי הקימונו שלבשנו במשך שנים - ירושות דהויות מאחיותינו, שהוטלאו ונצבעו מחדש פעמים רבות. חלקנו באנו מההרים, ומעולם לא ראינו קודם לכן את הים, מלבד בתמונות, וחלקנו היינו בנות דייגים וגדלנו ליד הים כל חיינו. אולי אבדו לנו בים אח או אב, או ארוס, ואולי מישהו שאהבנו קפץ בוקר אומלל אחד למים ופשוט שחה לדרכו, וכעת הגיעה גם שעתנו להמשיך בדרכנו.
 
*
 
על האונייה הדבר הראשון שעשינו - לפני שהחלטנו את מי אנחנו מחבבות ואת מי לא, לפני שסיפרנו זו לזו מאיזה אי באה כל אחת מאיתנו, ולמה אנחנו עוזבות, לפני שטרחנו בכלל להכיר זו את שמה של זו - הדבר הראשון שעשינו היה להשוות צילומים של בעלינו. הם היו גברים צעירים נאים בעלי עיניים כהות וראשים מלאי שיער, ועור חלק ללא פגמים. סנטריהם היו חזקים. יציבתם טובה. אפיהם היו ישרים וגבוהים. הם נראו כמו אחֵינו ואבותינו שנשארו בבית, רק לבושים טוב יותר, במעילים ארוכים בצבע אפור וחליפות שלושה־חלקים מערביות יפות. כמה מהם עמדו על מדרכות לפני בתי עץ משולשים עם גדרות עץ לבנות ומדשאות מכוסחות למשעי, וכמה נשענו על מכונית פורד מדגם T בחניה. כמה מהם ישבו בסטודיו על כיסאות נוקשים עם משענות גבוהות, ידיהם משולבות היטב והם מסתכלים היישר לתוך המצלמה, כאילו הם מוכנים לכבוש את העולם. כולם הבטיחו להיות שם, לחכות לנו, בסן פרנסיסקו, כשנשייט לתוך הנמל.
 
על האונייה תהינו לעתים קרובות: האם נחבב אותם? האם נאהב אותם? האם נזהה אותם על פי התמונות כשנראה אותם לראשונה על הרציף?
 
על האונייה ישנו למטה בירכתיים, מקום מלוכלך ואפלולי. מיטותינו היו מדפי מתכת צרים שנערמו זה על זה, ומזרנינו היו קשים ודקים ומכוסים כתמים כהים ממסעות אחרים, מחיים אחרים. כרינו מולאו בקליפות חיטה יבשות. שאריות אוכל טינפו את המעברים, והרצפה בכל מקום היתה רטובה וחלקה. לא היה שום אשנב, ובערב, לאחר שפֶּתח הסיפון נסגר, נתמלאה החשכה בלחישות. זה יכאב? גופות התהפכו והתגלגלו מתחת לשמיכות. הים עלה וירד. האוויר הלח היה מחניק. בלילה חלמנו על בעלינו. חלמנו על סנדלי עץ חדשים ואינסוף גלילים של בד משי בצבע כחול עמוק ועל חיים, יום אחד, בבית עם ארובה. חלמנו שאנחנו יפות וגבוהות. חלמנו שחזרנו לשדות האורז, שמהם כל כך שיווענו לברוח. שדות האורז תמיד היו סיוט. חלמנו על אחיותינו הבוגרות, היפות יותר, שאבותינו מכרו לבתי הגיישות כדי שכולנו נוכל לאכול, והתעוררנו עם מחנק בגרוננו. לרגע חשבתי שהיא זו אני.
 
בימים הראשונים על האונייה סבלנו ממחלת ים, ולא יכולנו להפסיק להקיא, ונאלצנו לרוץ שוב ושוב אל המעקה. חלקנו היינו כל כך מסוחררות עד שלא יכולנו אפילו ללכת, ושכבנו על הדרגשים שלנו בקהות חושים מוחלטת, לא מסוגלות לזכור אפילו את שמנו, שלא לדבר על שמות בעלינו הטריים. תזכירו לי עוד פעם אחת, אני גברת מי? חלקנו לפתנו את הבטן והתפללו בקול רם לקיאנון, אלת הרחמים - איפה את? - וחלקנו העדפנו להוריק בשקט. ולעתים קרובות, באמצע הלילה, התעוררנו בבהלה מהתרוממות גל אלים ולרגע קצרצר לא היה לנו מושג איפה אנחנו נמצאות, או למה מיטותינו לא מפסיקות לזוז, או למה לִבותינו פועמים באימה כזאת. רעידת אדמה היתה המחשבה הראשונה שצצה בראשינו בדרך כלל. אז היינו מושיטות ידיים אל אמותינו, שבזרועותיהן ישנו עד לבוקר שבו עזבנו את בתינו. האם הן ישנות עכשיו? האם הן חולמות? האם הן חושבות עלינו יום ולילה? האם הן עדיין צועדות ברחוב שלושה צעדים מאחורי אבותינו, זרועותיהן עמוסות בחבילות בעוד ידיהם של אבותינו ריקות? האם הן מקנאות בנו בחשאי על שהפלגנו לדרכנו? הרי נתתי לך הכול? האם זכרו לאוורר את הקימונו שלנו? האם זכרו להאכיל את החתולים? האם הן בטוחות שסיפרו לנו את כל מה שעלינו לדעת? החזיקי את ספל התה בשתי ידיים, התרחקי מהשמש, לעולם אל תגידי יותר ממה שאת צריכה להגיד.
 
רובנו על האונייה היינו מוכשרות, ובטוחות שנהיה נשים טובות לבעלינו. ידענו לבשל ולתפור. ידענו להגיש תה ולסדר פרחים ולשבת בשקט על כפות רגלינו השטוחות במשך שעות רבות, בלי לומר שום דבר בעל ערך. נערה צריכה להתמזג עם החדר: היא חייבת להיות נוכחת בלי שיורגש שהיא קיימת. ידענו איך להתנהג בהלוויות, ואיך לכתוב שירים מלנכוליים קצרים, בני שבע־עשרה הברות בדיוק, על חלוף הסתיו. ידענו לנכש עשבים ולחטוב עצים לבעירה ולשאוב מים, ואחת מאיתנו - בתו של טוחן האורז - ידעה איך לצעוד שלושה קילומטרים העירה עם שק של ארבעים קילו אורז על הגב בלי להגיר טיפת זיעה. הכול תלוי בצורה שאת נושמת. רובנו היינו מאוד מנומסות, ומאוד מאוד אדיבות, חוץ מאשר כשהיינו מתרגזות, ומקללות כמו מלחים. רובנו דיברנו רוב הזמן כמו גברות מכובדות, בקול דק, והעמדנו פנים שאנחנו יודעות הרבה פחות ממה שידענו, ובכל פעם שחלפנו על פני נערי הסיפון הקפדנו להתקדם בצעדים קטנים ומגונדרים ולקפל את אצבעות רגלינו היטב פנימה. כי כל כך הרבה פעמים אמרו לנו אִמותינו: לכי כמו בעיר, לא כמו בכפר!
 
על האונייה נדחקנו בכל לילה זו לדרגשה של זו, ונשארנו ערות שעות ארוכות, משוחחות על היבשת הלא ידועה שלפנינו. אומרים שהאנשים שם לא אוכלים כלום מלבד בשר, ושגופם מכוסה שיער. (אנחנו היינו ברובנו בודהיסטיות, והיה לנו שיער רק במקומות הנכונים.) שהעצים ענקיים. המישורים רחבי ידיים. הנשים קולניות וגבוהות - גבוהות בראש שלם, כך שמענו, מהגברים הגבוהים ביותר שלנו. השפה קשה פי עשרה משפתנו, והמנהגים מוזרים ולגמרי לא מובנים. הספרים נקראים מהסוף להתחלה, וברחצה באמבטיה משתמשים בסבון. את האפים מקנחים בפיסות בד מלוכלכות שנתחבות בחזרה לכיסים רק על מנת שיוצאו אחר כך לשימוש חוזר. ההפך מלבן הוא לא אדום אלא שחור. מה יהיה איתנו, תהינו, בארץ כל כך זרה? ראינו את עצמנו - עַם קטן להפליא, חמוש בספרי ההדרכה של עצמו בלבד - נכנסות לארץ של ענקים. האם יצחקו עלינו? יירקו עלינו? או, גרוע מכך, בכלל לא יתייחסו אלינו ברצינות? אבל אפילו המסויגות ביותר בינינו הודו שעדיף להתחתן עם זר באמריקה מאשר להזדקן עם איכר מהכפר. כי באמריקה הנשים לא חייבות לעבוד בשדות, ויש שפע של אורז ועצי הסקה לכולם. והגברים מחזיקים את הדלת פתוחה עבורן ונוגעים בקצה מגבעתם וקוראים, "ליידיז פֶרסט" ו"אחרייך."
 
*
 
חלקנו על האונייה היינו מקיוטו, עדינות ובהירות, וחיינו כל חיינו בחדרים אפלים בירכתי הבית. חלקנו היינו מנארה, והתפללנו לאבותינו הקדמונים שלוש פעמים ביום, והיינו מוכנות להישבע שאנחנו עדיין שומעות את צלצול פעמוני המקדש. חלקנו היינו בנות איכרים מיָמָגוּצ'י עם פרקי ידיים עבים וכתפיים רחבות, ומעולם לא הלכנו לישון אחרי תשע. חלקנו היינו מכפר הררי קטן ביָמָנָשי, ורק לאחרונה ראינו רכבת בפעם הראשונה בחיינו. חלקנו היינו מטוקיו, וכבר ראינו הכול, ודיברנו יפנית נפלאה, ולא כל כך התערבבנו עם האחרות. חלקנו הגדול־יותר היינו מקָגוֹשימה ודיברנו בניב דרומי כבד, ואנחנו שהיינו מטוקיו העמדנו פנים שאנחנו לא מבינות. חלקנו היינו מהוקאידו, מקום מושלג וקר, וחלמנו על הנוף הלבן הזה שנים רבות. חלקנו היינו מהירושימה, שמאוחר יותר הופצצה, ומזלנו הרב שהיינו על האונייה, אך מובן שאז לא ידענו את זה. הצעירה בינינו היתה בת שתיים־עשרה, מהחוף המזרחי של אגם בּיווה, ולא החלה עדיין לדמם. הורי חיתנו אותי בשביל הכסף שקיבלו באירוסים. המבוגרת ביותר בינינו היתה בת שלושים ושבע, מנִייגָטה, וכל חייה טיפלה באביה הנכה, שמותו לאחרונה שימח והעציב אותה בעת ובעונה אחת. ידעתי שאוכל להתחתן רק אם הוא ימות. אחת מאיתנו היתה מקוּמָמוטו, שם לא נותרו יותר גברים ראויים - כל הגברים הראויים עזבו שנה קודם לכן למצוא עבודה במנצ'וריה - והיא שמחה במזלה הטוב שנמצא לה בכלל בעל. הסתכלתי פעם אחת בתמונה שלו ואמרתי לשדכן, "הוא יספיק לי." אחת מאיתנו היתה מכפר של טוֹוֵי משי בפוּקוּשימה, ואיבדה את בעלה הראשון למחלת השפעת, ואת השני לאישה צעירה יותר ויפה יותר שגרה מצִדה האחר של הגבעה, ועכשיו הפליגה בינינו לאמריקה להינשא לשלישי. הוא בריא, לא שותה, לא מהמר, זה כל מה שאני צריכה לדעת. אחת מאיתנו היתה רקדנית מנָגוֹיה שהתלבשה יפה, והיה לה עור שקוף, והיא ידעה כל מה שצריך לדעת על גברים, ואליה פנינו בשאלות בכל לילה. כמה זמן זה יימשך? עם מנורה דולקת או בחושך? רגליים למעלה או למטה? עיניים פקוחות או עצומות? מה אם אני לא אוכל לנשום? מה לעשות אם אני אהיה צמאה? מה אם הוא יהיה כבד מדי? מה אם הוא יהיה גדול מדי? מה אם הוא לא ירצה אותי בכלל? "הגברים הם בעצם די פשוטים," היא אמרה לנו. ואז החלה להסביר.
 
על האונייה היינו לפעמים שוכבות ערות שעות, בחשכה הלחה, המתנדנדת, של המחסן, מלאות ערגה וחרדה, ותוהות איך נחזיק מעמד שלושה שבועות נוספים.
 
על האונייה סחבנו איתנו בארגזי משא את כל הדברים שנצטרך בחיינו החדשים: קימונו לבן לליל כלולותינו, קימונו צבעוני מכותנה ליומיום, קימונו פשוט מכותנה לעת זקנה, מכחול לקליגרפיה, מקלות עבים של דיו שחור, דפים דקים של נייר אורז לכתוב עליהם מכתבים הביתה, פסלי בודהה קטנים מפליז, פסלוני שנהב של האל־השועל, בובות שישנו איתן מגיל חמש, שקיות של סוכר חום לקנות בהן חסדים, שמיכות טלאים צבעוניות, מניפות נייר, שיחונים באנגלית, צעיפי משי פרחוניים, חלוקי אבן חלקים שחורים מהנהר שזרם מאחורי ביתנו, תלתל של נער שפעם נגענו בו, ואהבנו אותו, והבטחנו לכתוב, למרות שידענו שלעולם לא נעשה את זה, מראות כסף שנתנו לנו אמותינו, שמילותיהן האחרונות המשיכו להדהד באוזנינו. עוד תראי: נשים הן חלשות, אבל אמהות הן חזקות.
 
על האונייה התלוננו על הכול. פשפשים. כינים. נדודי שינה. ההמהום העמום הקבוע של המנוע, שהצליח לחדור אפילו אל חלומותינו. התלוננו על הסירחון שעלה מבתי השימוש - חורים ענקיים שנפערו אל הים - ועל הריח שלנו שהחמיץ לאטו, ונדמה כאילו החריף בכל יום. התלוננו על התבדלותה של קאזוּקו, על כחכוך הגרון של צ'יו, על הזמזום האינסופי של פוּסאיו את "שיר קוטף התה", שלאט לאט הוציא את כולנו מדעתנו. התלוננו על היעלמותן של סיכות הראש שלנו - מי בינינו היתה הגנבת? - ועל כך שהבנות מהמחלקה הראשונה מעולם לא אמרו שלום מתחת לשמשיות המשי הסגולות שלהן בכל הפעמים שחלפו על פנינו למעלה על הסיפון. מי בדיוק הן חושבות שהן? התלוננו על החום. על הקור. על שמיכות הצמר הדוקרות. התלוננו על התלונות של עצמנו. אך עמוק בפנים, רובנו בעצם היינו מאושרות מאוד, מפני שבקרוב נהיה באמריקה עם בעלינו החדשים, שבמשך החודשים כתבו לנו פעמים רבות. קניתי בית יפהפה. תוכלי לשתול צבעונים בגינה. נרקיסים. מה שתרצי. יש לי חווה. אני מפעיל מלון. אני הנשיא של בנק גדול. עזבתי את יפן לפני כמה שנים בשביל לפתוח עסק משלי ואני יכול לפרנס אותך בכבוד. הגובה שלי 179 סנטימטרים ואני לא סובל מצרעת או מחלת ריאות ואין במשפחה שלי היסטוריה של שיגעון. אני יליד אוקאיָאמה. היוֹגו. מִיָאגי. שיזוּאוֹקה. גדלתי בכפר לידך, ופעם לפני הרבה שנים ראיתי אותך ביריד. אשלח לך כסף לנסיעה ברגע שאוכל.
 
על האונייה נשאנו את תמונות בעלינו בתוך תליונים אליפטיים קטנטנים שהשתלשלו בשרשרות ארוכות מצווארינו. נשאנו אותן בארנקי משי ובפחיות תה ישנות ובקופסאות צבועות לכה אדומה ובמעטפות חומות עבות שבתוכן הן נשלחו מאמריקה. נשאנו אותן בשרוולי הקימונו שלנו ומיששנו אותם לעתים תכופות, רק כדי לוודא שהן עדיין שם. נשאנו אותן משוטחות בין דפי "בואו יפניות!" ו"המדריך לנוסעים לאמריקה" ו"עשר דרכים לרַצות גבר" וכרכים ישנים, מרוטים, של הסוטרות הבודהיסטיות, ואחת מאיתנו, שהיתה נוצרייה, ואכלה בשר, והתפללה אל אֵל אחר ובעל שיער ארוך, נשאה את שלה בין דפי התנ"ך. וכששאלנו אותה את מי היא אוהבת יותר - את האיש בתמונה או את ישו - היא חייכה חיוך מסתורי וענתה, "אותו, כמובן."
 
לכמה מאיתנו על האונייה היו סודות, שנשבענו להסתיר מפני בעלינו עד אחרית ימינו. אולי הסיבה העיקרית להפלגתנו היתה הרצון לעלות על עקבות אב שאבד מזמן, שעזב את משפחתו לפני שנים רבות. הוא נסע לוויוֹמינג לעבוד במכרות הפחם ומאז לא שמענו ממנו. או אולי השארנו מאחורינו בת צעירה שנולדה לגבר שאת פניו בקושי זכרנו - מספר סיפורים נודד ששהה בכפר שבוע, או נזיר בודהיסטי שעצר לילה אחד ליד ביתנו בדרכו להר פוג'י. ואף על פי שידענו שהורינו יטפלו בה היטב - אם תישארי כאן בכפר, הם הזהירו אותנו, לעולם לא תתחתני - עדיין הרגשנו אשמות מפני שהעדפנו את חיינו על חייה, ובאונייה בכינו עליה לילות רבים. ואז בוקר אחד התעוררנו ומחינו את עינינו ואמרנו, "מספיק," והתחלנו לחשוב על דברים אחרים. איזה קימונו נלבש כשנרד מהאונייה. איך נסדר את השיער. מה נאמר כשנראה אותו בפעם הראשונה. כי עכשיו היינו על האונייה, והעבר היה מאחורינו, ולא היתה דרך חזרה.
 
על האונייה לא היה לנו מושג שנחלום על בִּתנו לילה אחר לילה עד יום מותנו, ובחלומותינו היא תמיד תהיה בת שלוש וכפי שראינו אותה בפעם האחרונה: דמות קטנטנה בקימונו אדום כהה יושבת שפופה בקצה שלולית, מהופנטת לחלוטין ממראה דבורה מתה צפה.
 
על האונייה אכלנו כל יום את אותו האוכל, ובכל יום נשמנו את אותו אוויר דחוס. שרנו את אותם שירים וצחקנו מאותן בדיחות, ובבוקר, כשמזג האוויר היה נעים, טיפסנו מתוך המחסן הצפוף ושוטטנו על הסיפון בסנדלי העץ שלנו ובקימונו קיצי קליל, עוצרות, מדי פעם, להתבונן באותו ים כחול אינסופי. לפעמים היה דג מעופף נוחת לרגלינו, מכה בסנפיריו וקצר נשימה, ואחת מאיתנו - בדרך כלל אחת מבנות הדייגים - היתה מרימה אותו ומשליכה אותו בחזרה למים. או שלפתע היתה מופיעה להקת דולפינים ומקפצת לצדי הסירה במשך שעות. בוקר רגוע אחד, נטול רוחות, כשהים היה חלק כמו זכוכית והשמים בגוון כחול בוהק, התרומם לפתע מן המים גופו החלק והשחור של לווייתן ושב ונעלם, ולרגע שכחנו לנשום. זה היה כמו להביט אל תוך עינו של הבודהה.
 
על האונייה היינו לעתים קרובות עומדות על הרציף שעות ארוכות כשהרוח נושבת בשערנו, מתבוננות בנוסעים האחרים החולפים על פנינו. ראינו סיקים חובשי טורבן מפונג'ב שברחו מארץ מולדתם לפנמה. ראינו רוסים לבנים עשירים בורחים מהמהפכה. ראינו פועלים סינים מהונג קונג בדרכם לעבוד בשדות הכותנה בפרו. ראינו את המלך לי איוונוביץ' וכנופיית הצוענים המפורסמת שלו, שהיתה להם חוות בקר גדולה במקסיקו, והשמועה אמרה שזו כנופיית הצוענים העשירה ביותר בעולם. ראינו שלישיית תיירים גרמנים צרובי שמש וכומר ספרדי נאה, ואנגלי גבוה וסמוק לחיים בשם צ'רלס, שהופיע ליד המעקה בכל יום בשלוש ורבע אחר הצהריים וגמא במהירות, כמה פעמים, את אורכו של הרציף. צ'רלס הפליג במחלקה ראשונה, והיו לו עיניים בצבע ירוק כהה ואף בולט ומחודד, והוא דיבר יפנית מעולה, והיה הלבן הראשון שרבות מאיתנו ראו. הוא היה פרופסור לשפות זרות באוניברסיטה של אוסקה, היו לו אישה יפנית וילד, והוא היה פעמים רבות באמריקה והיתה לו סבלנות אין קץ לשאלותינו. זה נכון שלאמריקאים יש ריח חזק של חיה? (צ'רלס צחק ואמר, "לי יש?" והניח לנו להתקרב אליו ולרחרח.) וכמה הם באמת שעירים? ("בערך כמוני," ענה צ'רלס, ואז קיפל את שרווליו והראה לנו את זרועותיו, שהיו מכוסות בשיער חום כהה שגרם לנו חלחלה.) והם באמת מצמיחים שיער על החזה? (צ'רלס הסמיק ואמר שהוא לא יכול להראות לנו את החזה שלו, ואנחנו הסמקנו והסברנו שלא ביקשנו ממנו לעשות את זה.) והאם בערבות משוטטים עדיין שבטי אינדיאנים פראים? (צ'רלס סיפר לנו שכל האינדיאנים הוצאו משם, ואנחנו נשמנו לרווחה.) וזה נכון שהנשים באמריקה לא צריכות לכרוע ברך לפני בעליהן או לכסות את הפה כשהן צוחקות? (צ'רלס התבונן בספינה שחלפה באופק ואחר נאנח ואמר, "לצערי זה נכון.") ונכון שהגברים והנשים שם רוקדים לֶחי אל לֶחי כל הלילה? (רק בשבתות, הסביר צ'רלס.) וצעדי הריקוד קשים? (צ'רלס אמר שהם קלים, ולמחרת בערב העביר לנו שיעור בפוקס־טרוט על הסיפון לאור הירח. לאט, לאט, מהר, מהר.) ובאמת מרכז העיר סן פרנסיסקו גדול יותר מגינזה? (אה, בוודאי.) ובאמת הבתים באמריקה גדולים פי שלושה מאלה שלנו? (אכן כן.) ובכל בית יש פסנתר בסלון? (צ'רלס אמר שיותר נכון בכל בית שני.) והוא חושב שנהיה מאושרות שם? (צ'רלס הסיר את משקפיו והרכין את ראשו להתבונן בנו בעיניו הירוקות היפות ואמר, "כן, מאוד.")
 
חלקנו על האונייה לא יכולנו לעמוד בפיתוי והתיידדנו עם פועלי הסיפון, שבאו מאותם הכפרים כמונו, והכירו את כל המילים של השירים שלנו, ולא הפסיקו לבקש מאיתנו שנתחתן איתם. אנחנו כבר נשואות, הסברנו, אבל כמה מאיתנו בכל זאת התאהבו בהם. וכשהם שאלו אם הם יכולים להיפגש איתנו לבד - באותו ערב, נגיד, בין שני הסיפונים, בעשר ורבע - התבוננו רגע בכפות רגלינו ואז לקחנו נשימה עמוקה ואמרנו, "כן," וזה דבר נוסף שלעולם לא נגלה לבעלינו. זה היה בגלל איך שהוא הסתכל עלי, נחשוב לעצמנו מאוחר יותר, או, היה לו חיוך יפה.
 
אחת מאיתנו על האונייה נכנסה להיריון אבל לא ידעה, וכאשר התינוק נולד כעבור תשעה חודשים, הדבר הראשון שהבחינה בו היה עד כמה הוא דומה לבעלה החדש. יש לו את העיניים שלך. אחת מאיתנו קפצה למים לאחר שבילתה לילה עם אחד המלחים, והשאירה פתק על הכר שלה: אחריו לא יכול להיות אף אחד אחר. אחת אחרת התאהבה במיסיונר מתודיסטי שפגשה על הסיפון, ולמרות שהתחנן לפניה שתעזוב את בעלה למענו כשיגיעו לאמריקה, היא ענתה שהיא לא יכולה. "אני חייבת להישאר נאמנה לגורלי," אמרה לו. אבל כל חייה אחר כך לא הפסיקה לתהות על החיים שיכלו להיות לה.
 
חלקנו על האונייה נטינו מטבענו להרהורים, והעדפנו להישאר עם עצמנו, ולעשות את רוב המסע בשכיבה על הדרגשים שלנו, בפנים מופנות כלפי מטה, חושבות על כל הגברים שהשארנו מאחור. בנו של מוכר הפירות, שתמיד העמיד פנים שהוא לא מבחין בנו אבל נתן לנו מנדרינה נוספת בכל הזדמנות שאמו לא היתה בחנות. או הגבר הנשוי שחיכינו לו פעם על גשר, מאוחר בלילה, בגשם, במשך שעתיים. ובשביל מה? בשביל נשיקה והבטחה. "אני אבוא שוב מחר," הוא אמר. ולמרות שלא ראינו אותו יותר אף פעם ידענו שנשוב ונעשה את זה בְּרגע, כי להיות איתו היה כמו להרגיש את החיים בפעם הראשונה, רק טוב יותר. ולעתים קרובות, בעודנו נרדמות, מצאנו את עצמנו חושבות על נער האיכרים שהיינו משוחחות איתו מדי אחר צהריים בדרכנו חזרה מבית הספר - הנער הצעיר היפהפה בכפר השכן, שידיו היו מסוגלות לחלץ מן האדמה אפילו את השתיל העקשן ביותר - ואיך אמותינו, שידעו הכול, ולעתים קרובות יכלו לקרוא את מחשבותינו, הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מטורפות. את רוצה לבלות כל חייך כפופה בשדה? (אנחנו היססנו וכמעט אמרנו כן, כי הרי תמיד חלמנו להיות האמא שלנו, לא? האם לא זה כל מה שרצינו פעם?)
 
על האונייה כל אחת מאיתנו היתה צריכה לבחור. איפה לישון ובמי לבטוח ועם מי להתחבר ואיך להתחבר איתה. האם לומר משהו לשכנה שנוחרת, או שמדברת בשנתה, או לשכנה שרגליה מסריחות עוד יותר משלנו, ושבגדיה המלוכלכים פזורים על הרצפה. ואם מישהי שאלה אותנו אם היא נראית טוב בתסרוקת מסוימת - למשל, בסגנון "גלי", שנראה שסחף את האונייה בסערה - והיא לא נראתה טוב כי זה עשה לה ראש גדול, האם אמרנו לה את האמת, או שאמרנו לה שמעולם לא נראתה טוב יותר? והאם היה בסדר להתלונן על הטבח, שבא מסין, וידע לבשל מנה אחת בלבד - אורז קארי - שאותו הגיש לנו יום אחר יום? אבל אילו היינו אומרות משהו והוא היה נשלח בחזרה לסין, שם עלול אדם לא לקבל שום אורז במשך ימים רבים, האם זו היתה אשמתנו? והאם מישהו הקשיב לנו בכלל? למישהו היה אכפת?
 
באיזשהו מקום על האונייה היה קברניט, שעל פי השמועה, עם עלות השחר מדי בוקר הגיחה מתאו נערה יפה. ומובן שכולנו מתנו לדעת: האם זו אחת מאיתנו, או אחת הבנות מהמחלקה הראשונה?
 
על האונייה היינו לפעמים זוחלות זו לדרגשה של זו ושוכבות בשקט זו לצדה של זו, ומשוחחות על כל הדברים שזכרנו מהבית: ריח בטטות צלויות בתחילת הסתיו, פיקניקים בחורשת הבמבוק, משחקי "צללים ושדים" בחצר המקדש המתפורר, היום שבו יצא אבינו להביא דלי מים מהבאר ולא חזר, ואיך אמנו לא הזכירה אותו אפילו פעם אחת אחרי כן. כאילו הוא מעולם לא היה קיים. שנים התבוננתי לתוך הבאר הזו. דנו בהעדפות שלנו בנוגע לקרם פנים, ביתרונות של אבקה עם עופרת כבסיס לבן לאיפור, בפעם הראשונה שראינו את תמונתו של הבעל שלנו, איך זה היה. הוא נראה לי בן אדם רציני, אז החלטתי שבשבילי הוא מספיק טוב. לפעמים מצאנו את עצמנו מספרות דברים שמעולם לא סיפרנו לאף אחד, וכשהתחלנו לא יכולנו להפסיק, ולפעמים היינו משתתקות לפתע ושוכבות מכורבלות האחת בזרועות האחרת עד עלות השחר, ואז אחת מאיתנו חילצה עצמה ושאלה, "אבל האם זה יחזיק מעמד?" וזו היתה בחירה נוספת שהיינו חייבות לבצע. אם ענינו כן, זה יחזיק מעמד, וחזרנו אליה - אם לא באותו לילה אז בלילה הבא, או הבא אחריו - אמרנו לעצמנו שכל מה שעשינו יישכח ברגע שנרד מהאונייה. ובכל מקרה זה אימון טוב לקראת בעלינו.
 
כמה מאיתנו על האונייה לא התרגלנו מעולם להיות עם גבר, ואילו היתה דרך להגיע לאמריקה בלי להתחתן, היינו מוצאות אותה.
 
על האונייה לא יכולנו לדעת שכאשר נראה את בעלינו לראשונה לא יהיה לנו מושג מי הם. שקבוצת הגברים בכובעים סרוגים ומעילים שחורים בלויים שתמתין לנו למטה על הרציף לא תהיה דומה בכלל לגברים הצעירים היפים שבתצלומים. שהתצלומים שנשלחו אלינו היו בני עשרים שנה. שהמכתבים שנכתבו לנו נכתבו על ידי אנשים אחרים ולא בעלינו, אנשי מקצוע עם כתב יד יפה שתפקידם לספר שקרים ולרכוש לבבות. שכאשר נשמע לראשונה את שמותינו נקראים מעבר למים, אחת מאיתנו תכסה את עיניה ותפנה לאחור - אני רוצה הביתה - אבל אנחנו, כל היתר, נשפיל את ראשינו, נחליק את חצאיות הקימונו שלנו ונרד בכבש האונייה ונצעד אל תוך היום החם. זוהי אמריקה, נגיד לעצמנו, אין צורך לדאוג. ותהיה זו טעות מצדנו.

ג׳ולי אוטסוקה נולדה וגדלה בקליפורניה. היא זכתה בפרס הספרות האסיאתית-אמריקאית, פרס אלכס של התאחדות הספריות האמריקאיות ובמלגה על שם גוגנהיים. כשהקיסר היה אלוהי, שיצא לאור בשנת 2003, הוא ספרה הראשון. ספרה השני, הבודהה בעליית הגג (פן הוצאה לאור/ידיעות ספרים, 2012), זיכה אותה בפרסי פן/פוקנר, הספר הלאומי, הספר הנבחר של הניו יורק טיימס, פמינה לספרות מתורגמת וליר לתגלית השנה 2012. אוטסוקה מתגוררת בניו יורק.

עוד על הספר

הבודהה בעליית הגג ג'ולי אוטסוּקה
בואו, יפניות!
 
על האונייה רובנו היינו בתולות. היו לנו שיער ארוך שחור וכפות רגליים רחבות שטוחות, ולא היינו גבוהות במיוחד. חלקנו לא אכלנו כלום בַּילדוּת מלבד דייסת אורז, ולפיכך רגלינו היו מקושתות קצת, וחלקנו היינו רק בנות ארבע־עשרה וילדות בעצמנו. חלקנו באנו מהעיר, ולבשנו בגדים עירוניים אופנתיים, אבל רובנו באנו מהכפר, ועל האונייה לבשנו את אותם חלוקי הקימונו שלבשנו במשך שנים - ירושות דהויות מאחיותינו, שהוטלאו ונצבעו מחדש פעמים רבות. חלקנו באנו מההרים, ומעולם לא ראינו קודם לכן את הים, מלבד בתמונות, וחלקנו היינו בנות דייגים וגדלנו ליד הים כל חיינו. אולי אבדו לנו בים אח או אב, או ארוס, ואולי מישהו שאהבנו קפץ בוקר אומלל אחד למים ופשוט שחה לדרכו, וכעת הגיעה גם שעתנו להמשיך בדרכנו.
 
*
 
על האונייה הדבר הראשון שעשינו - לפני שהחלטנו את מי אנחנו מחבבות ואת מי לא, לפני שסיפרנו זו לזו מאיזה אי באה כל אחת מאיתנו, ולמה אנחנו עוזבות, לפני שטרחנו בכלל להכיר זו את שמה של זו - הדבר הראשון שעשינו היה להשוות צילומים של בעלינו. הם היו גברים צעירים נאים בעלי עיניים כהות וראשים מלאי שיער, ועור חלק ללא פגמים. סנטריהם היו חזקים. יציבתם טובה. אפיהם היו ישרים וגבוהים. הם נראו כמו אחֵינו ואבותינו שנשארו בבית, רק לבושים טוב יותר, במעילים ארוכים בצבע אפור וחליפות שלושה־חלקים מערביות יפות. כמה מהם עמדו על מדרכות לפני בתי עץ משולשים עם גדרות עץ לבנות ומדשאות מכוסחות למשעי, וכמה נשענו על מכונית פורד מדגם T בחניה. כמה מהם ישבו בסטודיו על כיסאות נוקשים עם משענות גבוהות, ידיהם משולבות היטב והם מסתכלים היישר לתוך המצלמה, כאילו הם מוכנים לכבוש את העולם. כולם הבטיחו להיות שם, לחכות לנו, בסן פרנסיסקו, כשנשייט לתוך הנמל.
 
על האונייה תהינו לעתים קרובות: האם נחבב אותם? האם נאהב אותם? האם נזהה אותם על פי התמונות כשנראה אותם לראשונה על הרציף?
 
על האונייה ישנו למטה בירכתיים, מקום מלוכלך ואפלולי. מיטותינו היו מדפי מתכת צרים שנערמו זה על זה, ומזרנינו היו קשים ודקים ומכוסים כתמים כהים ממסעות אחרים, מחיים אחרים. כרינו מולאו בקליפות חיטה יבשות. שאריות אוכל טינפו את המעברים, והרצפה בכל מקום היתה רטובה וחלקה. לא היה שום אשנב, ובערב, לאחר שפֶּתח הסיפון נסגר, נתמלאה החשכה בלחישות. זה יכאב? גופות התהפכו והתגלגלו מתחת לשמיכות. הים עלה וירד. האוויר הלח היה מחניק. בלילה חלמנו על בעלינו. חלמנו על סנדלי עץ חדשים ואינסוף גלילים של בד משי בצבע כחול עמוק ועל חיים, יום אחד, בבית עם ארובה. חלמנו שאנחנו יפות וגבוהות. חלמנו שחזרנו לשדות האורז, שמהם כל כך שיווענו לברוח. שדות האורז תמיד היו סיוט. חלמנו על אחיותינו הבוגרות, היפות יותר, שאבותינו מכרו לבתי הגיישות כדי שכולנו נוכל לאכול, והתעוררנו עם מחנק בגרוננו. לרגע חשבתי שהיא זו אני.
 
בימים הראשונים על האונייה סבלנו ממחלת ים, ולא יכולנו להפסיק להקיא, ונאלצנו לרוץ שוב ושוב אל המעקה. חלקנו היינו כל כך מסוחררות עד שלא יכולנו אפילו ללכת, ושכבנו על הדרגשים שלנו בקהות חושים מוחלטת, לא מסוגלות לזכור אפילו את שמנו, שלא לדבר על שמות בעלינו הטריים. תזכירו לי עוד פעם אחת, אני גברת מי? חלקנו לפתנו את הבטן והתפללו בקול רם לקיאנון, אלת הרחמים - איפה את? - וחלקנו העדפנו להוריק בשקט. ולעתים קרובות, באמצע הלילה, התעוררנו בבהלה מהתרוממות גל אלים ולרגע קצרצר לא היה לנו מושג איפה אנחנו נמצאות, או למה מיטותינו לא מפסיקות לזוז, או למה לִבותינו פועמים באימה כזאת. רעידת אדמה היתה המחשבה הראשונה שצצה בראשינו בדרך כלל. אז היינו מושיטות ידיים אל אמותינו, שבזרועותיהן ישנו עד לבוקר שבו עזבנו את בתינו. האם הן ישנות עכשיו? האם הן חולמות? האם הן חושבות עלינו יום ולילה? האם הן עדיין צועדות ברחוב שלושה צעדים מאחורי אבותינו, זרועותיהן עמוסות בחבילות בעוד ידיהם של אבותינו ריקות? האם הן מקנאות בנו בחשאי על שהפלגנו לדרכנו? הרי נתתי לך הכול? האם זכרו לאוורר את הקימונו שלנו? האם זכרו להאכיל את החתולים? האם הן בטוחות שסיפרו לנו את כל מה שעלינו לדעת? החזיקי את ספל התה בשתי ידיים, התרחקי מהשמש, לעולם אל תגידי יותר ממה שאת צריכה להגיד.
 
רובנו על האונייה היינו מוכשרות, ובטוחות שנהיה נשים טובות לבעלינו. ידענו לבשל ולתפור. ידענו להגיש תה ולסדר פרחים ולשבת בשקט על כפות רגלינו השטוחות במשך שעות רבות, בלי לומר שום דבר בעל ערך. נערה צריכה להתמזג עם החדר: היא חייבת להיות נוכחת בלי שיורגש שהיא קיימת. ידענו איך להתנהג בהלוויות, ואיך לכתוב שירים מלנכוליים קצרים, בני שבע־עשרה הברות בדיוק, על חלוף הסתיו. ידענו לנכש עשבים ולחטוב עצים לבעירה ולשאוב מים, ואחת מאיתנו - בתו של טוחן האורז - ידעה איך לצעוד שלושה קילומטרים העירה עם שק של ארבעים קילו אורז על הגב בלי להגיר טיפת זיעה. הכול תלוי בצורה שאת נושמת. רובנו היינו מאוד מנומסות, ומאוד מאוד אדיבות, חוץ מאשר כשהיינו מתרגזות, ומקללות כמו מלחים. רובנו דיברנו רוב הזמן כמו גברות מכובדות, בקול דק, והעמדנו פנים שאנחנו יודעות הרבה פחות ממה שידענו, ובכל פעם שחלפנו על פני נערי הסיפון הקפדנו להתקדם בצעדים קטנים ומגונדרים ולקפל את אצבעות רגלינו היטב פנימה. כי כל כך הרבה פעמים אמרו לנו אִמותינו: לכי כמו בעיר, לא כמו בכפר!
 
על האונייה נדחקנו בכל לילה זו לדרגשה של זו, ונשארנו ערות שעות ארוכות, משוחחות על היבשת הלא ידועה שלפנינו. אומרים שהאנשים שם לא אוכלים כלום מלבד בשר, ושגופם מכוסה שיער. (אנחנו היינו ברובנו בודהיסטיות, והיה לנו שיער רק במקומות הנכונים.) שהעצים ענקיים. המישורים רחבי ידיים. הנשים קולניות וגבוהות - גבוהות בראש שלם, כך שמענו, מהגברים הגבוהים ביותר שלנו. השפה קשה פי עשרה משפתנו, והמנהגים מוזרים ולגמרי לא מובנים. הספרים נקראים מהסוף להתחלה, וברחצה באמבטיה משתמשים בסבון. את האפים מקנחים בפיסות בד מלוכלכות שנתחבות בחזרה לכיסים רק על מנת שיוצאו אחר כך לשימוש חוזר. ההפך מלבן הוא לא אדום אלא שחור. מה יהיה איתנו, תהינו, בארץ כל כך זרה? ראינו את עצמנו - עַם קטן להפליא, חמוש בספרי ההדרכה של עצמו בלבד - נכנסות לארץ של ענקים. האם יצחקו עלינו? יירקו עלינו? או, גרוע מכך, בכלל לא יתייחסו אלינו ברצינות? אבל אפילו המסויגות ביותר בינינו הודו שעדיף להתחתן עם זר באמריקה מאשר להזדקן עם איכר מהכפר. כי באמריקה הנשים לא חייבות לעבוד בשדות, ויש שפע של אורז ועצי הסקה לכולם. והגברים מחזיקים את הדלת פתוחה עבורן ונוגעים בקצה מגבעתם וקוראים, "ליידיז פֶרסט" ו"אחרייך."
 
*
 
חלקנו על האונייה היינו מקיוטו, עדינות ובהירות, וחיינו כל חיינו בחדרים אפלים בירכתי הבית. חלקנו היינו מנארה, והתפללנו לאבותינו הקדמונים שלוש פעמים ביום, והיינו מוכנות להישבע שאנחנו עדיין שומעות את צלצול פעמוני המקדש. חלקנו היינו בנות איכרים מיָמָגוּצ'י עם פרקי ידיים עבים וכתפיים רחבות, ומעולם לא הלכנו לישון אחרי תשע. חלקנו היינו מכפר הררי קטן ביָמָנָשי, ורק לאחרונה ראינו רכבת בפעם הראשונה בחיינו. חלקנו היינו מטוקיו, וכבר ראינו הכול, ודיברנו יפנית נפלאה, ולא כל כך התערבבנו עם האחרות. חלקנו הגדול־יותר היינו מקָגוֹשימה ודיברנו בניב דרומי כבד, ואנחנו שהיינו מטוקיו העמדנו פנים שאנחנו לא מבינות. חלקנו היינו מהוקאידו, מקום מושלג וקר, וחלמנו על הנוף הלבן הזה שנים רבות. חלקנו היינו מהירושימה, שמאוחר יותר הופצצה, ומזלנו הרב שהיינו על האונייה, אך מובן שאז לא ידענו את זה. הצעירה בינינו היתה בת שתיים־עשרה, מהחוף המזרחי של אגם בּיווה, ולא החלה עדיין לדמם. הורי חיתנו אותי בשביל הכסף שקיבלו באירוסים. המבוגרת ביותר בינינו היתה בת שלושים ושבע, מנִייגָטה, וכל חייה טיפלה באביה הנכה, שמותו לאחרונה שימח והעציב אותה בעת ובעונה אחת. ידעתי שאוכל להתחתן רק אם הוא ימות. אחת מאיתנו היתה מקוּמָמוטו, שם לא נותרו יותר גברים ראויים - כל הגברים הראויים עזבו שנה קודם לכן למצוא עבודה במנצ'וריה - והיא שמחה במזלה הטוב שנמצא לה בכלל בעל. הסתכלתי פעם אחת בתמונה שלו ואמרתי לשדכן, "הוא יספיק לי." אחת מאיתנו היתה מכפר של טוֹוֵי משי בפוּקוּשימה, ואיבדה את בעלה הראשון למחלת השפעת, ואת השני לאישה צעירה יותר ויפה יותר שגרה מצִדה האחר של הגבעה, ועכשיו הפליגה בינינו לאמריקה להינשא לשלישי. הוא בריא, לא שותה, לא מהמר, זה כל מה שאני צריכה לדעת. אחת מאיתנו היתה רקדנית מנָגוֹיה שהתלבשה יפה, והיה לה עור שקוף, והיא ידעה כל מה שצריך לדעת על גברים, ואליה פנינו בשאלות בכל לילה. כמה זמן זה יימשך? עם מנורה דולקת או בחושך? רגליים למעלה או למטה? עיניים פקוחות או עצומות? מה אם אני לא אוכל לנשום? מה לעשות אם אני אהיה צמאה? מה אם הוא יהיה כבד מדי? מה אם הוא יהיה גדול מדי? מה אם הוא לא ירצה אותי בכלל? "הגברים הם בעצם די פשוטים," היא אמרה לנו. ואז החלה להסביר.
 
על האונייה היינו לפעמים שוכבות ערות שעות, בחשכה הלחה, המתנדנדת, של המחסן, מלאות ערגה וחרדה, ותוהות איך נחזיק מעמד שלושה שבועות נוספים.
 
על האונייה סחבנו איתנו בארגזי משא את כל הדברים שנצטרך בחיינו החדשים: קימונו לבן לליל כלולותינו, קימונו צבעוני מכותנה ליומיום, קימונו פשוט מכותנה לעת זקנה, מכחול לקליגרפיה, מקלות עבים של דיו שחור, דפים דקים של נייר אורז לכתוב עליהם מכתבים הביתה, פסלי בודהה קטנים מפליז, פסלוני שנהב של האל־השועל, בובות שישנו איתן מגיל חמש, שקיות של סוכר חום לקנות בהן חסדים, שמיכות טלאים צבעוניות, מניפות נייר, שיחונים באנגלית, צעיפי משי פרחוניים, חלוקי אבן חלקים שחורים מהנהר שזרם מאחורי ביתנו, תלתל של נער שפעם נגענו בו, ואהבנו אותו, והבטחנו לכתוב, למרות שידענו שלעולם לא נעשה את זה, מראות כסף שנתנו לנו אמותינו, שמילותיהן האחרונות המשיכו להדהד באוזנינו. עוד תראי: נשים הן חלשות, אבל אמהות הן חזקות.
 
על האונייה התלוננו על הכול. פשפשים. כינים. נדודי שינה. ההמהום העמום הקבוע של המנוע, שהצליח לחדור אפילו אל חלומותינו. התלוננו על הסירחון שעלה מבתי השימוש - חורים ענקיים שנפערו אל הים - ועל הריח שלנו שהחמיץ לאטו, ונדמה כאילו החריף בכל יום. התלוננו על התבדלותה של קאזוּקו, על כחכוך הגרון של צ'יו, על הזמזום האינסופי של פוּסאיו את "שיר קוטף התה", שלאט לאט הוציא את כולנו מדעתנו. התלוננו על היעלמותן של סיכות הראש שלנו - מי בינינו היתה הגנבת? - ועל כך שהבנות מהמחלקה הראשונה מעולם לא אמרו שלום מתחת לשמשיות המשי הסגולות שלהן בכל הפעמים שחלפו על פנינו למעלה על הסיפון. מי בדיוק הן חושבות שהן? התלוננו על החום. על הקור. על שמיכות הצמר הדוקרות. התלוננו על התלונות של עצמנו. אך עמוק בפנים, רובנו בעצם היינו מאושרות מאוד, מפני שבקרוב נהיה באמריקה עם בעלינו החדשים, שבמשך החודשים כתבו לנו פעמים רבות. קניתי בית יפהפה. תוכלי לשתול צבעונים בגינה. נרקיסים. מה שתרצי. יש לי חווה. אני מפעיל מלון. אני הנשיא של בנק גדול. עזבתי את יפן לפני כמה שנים בשביל לפתוח עסק משלי ואני יכול לפרנס אותך בכבוד. הגובה שלי 179 סנטימטרים ואני לא סובל מצרעת או מחלת ריאות ואין במשפחה שלי היסטוריה של שיגעון. אני יליד אוקאיָאמה. היוֹגו. מִיָאגי. שיזוּאוֹקה. גדלתי בכפר לידך, ופעם לפני הרבה שנים ראיתי אותך ביריד. אשלח לך כסף לנסיעה ברגע שאוכל.
 
על האונייה נשאנו את תמונות בעלינו בתוך תליונים אליפטיים קטנטנים שהשתלשלו בשרשרות ארוכות מצווארינו. נשאנו אותן בארנקי משי ובפחיות תה ישנות ובקופסאות צבועות לכה אדומה ובמעטפות חומות עבות שבתוכן הן נשלחו מאמריקה. נשאנו אותן בשרוולי הקימונו שלנו ומיששנו אותם לעתים תכופות, רק כדי לוודא שהן עדיין שם. נשאנו אותן משוטחות בין דפי "בואו יפניות!" ו"המדריך לנוסעים לאמריקה" ו"עשר דרכים לרַצות גבר" וכרכים ישנים, מרוטים, של הסוטרות הבודהיסטיות, ואחת מאיתנו, שהיתה נוצרייה, ואכלה בשר, והתפללה אל אֵל אחר ובעל שיער ארוך, נשאה את שלה בין דפי התנ"ך. וכששאלנו אותה את מי היא אוהבת יותר - את האיש בתמונה או את ישו - היא חייכה חיוך מסתורי וענתה, "אותו, כמובן."
 
לכמה מאיתנו על האונייה היו סודות, שנשבענו להסתיר מפני בעלינו עד אחרית ימינו. אולי הסיבה העיקרית להפלגתנו היתה הרצון לעלות על עקבות אב שאבד מזמן, שעזב את משפחתו לפני שנים רבות. הוא נסע לוויוֹמינג לעבוד במכרות הפחם ומאז לא שמענו ממנו. או אולי השארנו מאחורינו בת צעירה שנולדה לגבר שאת פניו בקושי זכרנו - מספר סיפורים נודד ששהה בכפר שבוע, או נזיר בודהיסטי שעצר לילה אחד ליד ביתנו בדרכו להר פוג'י. ואף על פי שידענו שהורינו יטפלו בה היטב - אם תישארי כאן בכפר, הם הזהירו אותנו, לעולם לא תתחתני - עדיין הרגשנו אשמות מפני שהעדפנו את חיינו על חייה, ובאונייה בכינו עליה לילות רבים. ואז בוקר אחד התעוררנו ומחינו את עינינו ואמרנו, "מספיק," והתחלנו לחשוב על דברים אחרים. איזה קימונו נלבש כשנרד מהאונייה. איך נסדר את השיער. מה נאמר כשנראה אותו בפעם הראשונה. כי עכשיו היינו על האונייה, והעבר היה מאחורינו, ולא היתה דרך חזרה.
 
על האונייה לא היה לנו מושג שנחלום על בִּתנו לילה אחר לילה עד יום מותנו, ובחלומותינו היא תמיד תהיה בת שלוש וכפי שראינו אותה בפעם האחרונה: דמות קטנטנה בקימונו אדום כהה יושבת שפופה בקצה שלולית, מהופנטת לחלוטין ממראה דבורה מתה צפה.
 
על האונייה אכלנו כל יום את אותו האוכל, ובכל יום נשמנו את אותו אוויר דחוס. שרנו את אותם שירים וצחקנו מאותן בדיחות, ובבוקר, כשמזג האוויר היה נעים, טיפסנו מתוך המחסן הצפוף ושוטטנו על הסיפון בסנדלי העץ שלנו ובקימונו קיצי קליל, עוצרות, מדי פעם, להתבונן באותו ים כחול אינסופי. לפעמים היה דג מעופף נוחת לרגלינו, מכה בסנפיריו וקצר נשימה, ואחת מאיתנו - בדרך כלל אחת מבנות הדייגים - היתה מרימה אותו ומשליכה אותו בחזרה למים. או שלפתע היתה מופיעה להקת דולפינים ומקפצת לצדי הסירה במשך שעות. בוקר רגוע אחד, נטול רוחות, כשהים היה חלק כמו זכוכית והשמים בגוון כחול בוהק, התרומם לפתע מן המים גופו החלק והשחור של לווייתן ושב ונעלם, ולרגע שכחנו לנשום. זה היה כמו להביט אל תוך עינו של הבודהה.
 
על האונייה היינו לעתים קרובות עומדות על הרציף שעות ארוכות כשהרוח נושבת בשערנו, מתבוננות בנוסעים האחרים החולפים על פנינו. ראינו סיקים חובשי טורבן מפונג'ב שברחו מארץ מולדתם לפנמה. ראינו רוסים לבנים עשירים בורחים מהמהפכה. ראינו פועלים סינים מהונג קונג בדרכם לעבוד בשדות הכותנה בפרו. ראינו את המלך לי איוונוביץ' וכנופיית הצוענים המפורסמת שלו, שהיתה להם חוות בקר גדולה במקסיקו, והשמועה אמרה שזו כנופיית הצוענים העשירה ביותר בעולם. ראינו שלישיית תיירים גרמנים צרובי שמש וכומר ספרדי נאה, ואנגלי גבוה וסמוק לחיים בשם צ'רלס, שהופיע ליד המעקה בכל יום בשלוש ורבע אחר הצהריים וגמא במהירות, כמה פעמים, את אורכו של הרציף. צ'רלס הפליג במחלקה ראשונה, והיו לו עיניים בצבע ירוק כהה ואף בולט ומחודד, והוא דיבר יפנית מעולה, והיה הלבן הראשון שרבות מאיתנו ראו. הוא היה פרופסור לשפות זרות באוניברסיטה של אוסקה, היו לו אישה יפנית וילד, והוא היה פעמים רבות באמריקה והיתה לו סבלנות אין קץ לשאלותינו. זה נכון שלאמריקאים יש ריח חזק של חיה? (צ'רלס צחק ואמר, "לי יש?" והניח לנו להתקרב אליו ולרחרח.) וכמה הם באמת שעירים? ("בערך כמוני," ענה צ'רלס, ואז קיפל את שרווליו והראה לנו את זרועותיו, שהיו מכוסות בשיער חום כהה שגרם לנו חלחלה.) והם באמת מצמיחים שיער על החזה? (צ'רלס הסמיק ואמר שהוא לא יכול להראות לנו את החזה שלו, ואנחנו הסמקנו והסברנו שלא ביקשנו ממנו לעשות את זה.) והאם בערבות משוטטים עדיין שבטי אינדיאנים פראים? (צ'רלס סיפר לנו שכל האינדיאנים הוצאו משם, ואנחנו נשמנו לרווחה.) וזה נכון שהנשים באמריקה לא צריכות לכרוע ברך לפני בעליהן או לכסות את הפה כשהן צוחקות? (צ'רלס התבונן בספינה שחלפה באופק ואחר נאנח ואמר, "לצערי זה נכון.") ונכון שהגברים והנשים שם רוקדים לֶחי אל לֶחי כל הלילה? (רק בשבתות, הסביר צ'רלס.) וצעדי הריקוד קשים? (צ'רלס אמר שהם קלים, ולמחרת בערב העביר לנו שיעור בפוקס־טרוט על הסיפון לאור הירח. לאט, לאט, מהר, מהר.) ובאמת מרכז העיר סן פרנסיסקו גדול יותר מגינזה? (אה, בוודאי.) ובאמת הבתים באמריקה גדולים פי שלושה מאלה שלנו? (אכן כן.) ובכל בית יש פסנתר בסלון? (צ'רלס אמר שיותר נכון בכל בית שני.) והוא חושב שנהיה מאושרות שם? (צ'רלס הסיר את משקפיו והרכין את ראשו להתבונן בנו בעיניו הירוקות היפות ואמר, "כן, מאוד.")
 
חלקנו על האונייה לא יכולנו לעמוד בפיתוי והתיידדנו עם פועלי הסיפון, שבאו מאותם הכפרים כמונו, והכירו את כל המילים של השירים שלנו, ולא הפסיקו לבקש מאיתנו שנתחתן איתם. אנחנו כבר נשואות, הסברנו, אבל כמה מאיתנו בכל זאת התאהבו בהם. וכשהם שאלו אם הם יכולים להיפגש איתנו לבד - באותו ערב, נגיד, בין שני הסיפונים, בעשר ורבע - התבוננו רגע בכפות רגלינו ואז לקחנו נשימה עמוקה ואמרנו, "כן," וזה דבר נוסף שלעולם לא נגלה לבעלינו. זה היה בגלל איך שהוא הסתכל עלי, נחשוב לעצמנו מאוחר יותר, או, היה לו חיוך יפה.
 
אחת מאיתנו על האונייה נכנסה להיריון אבל לא ידעה, וכאשר התינוק נולד כעבור תשעה חודשים, הדבר הראשון שהבחינה בו היה עד כמה הוא דומה לבעלה החדש. יש לו את העיניים שלך. אחת מאיתנו קפצה למים לאחר שבילתה לילה עם אחד המלחים, והשאירה פתק על הכר שלה: אחריו לא יכול להיות אף אחד אחר. אחת אחרת התאהבה במיסיונר מתודיסטי שפגשה על הסיפון, ולמרות שהתחנן לפניה שתעזוב את בעלה למענו כשיגיעו לאמריקה, היא ענתה שהיא לא יכולה. "אני חייבת להישאר נאמנה לגורלי," אמרה לו. אבל כל חייה אחר כך לא הפסיקה לתהות על החיים שיכלו להיות לה.
 
חלקנו על האונייה נטינו מטבענו להרהורים, והעדפנו להישאר עם עצמנו, ולעשות את רוב המסע בשכיבה על הדרגשים שלנו, בפנים מופנות כלפי מטה, חושבות על כל הגברים שהשארנו מאחור. בנו של מוכר הפירות, שתמיד העמיד פנים שהוא לא מבחין בנו אבל נתן לנו מנדרינה נוספת בכל הזדמנות שאמו לא היתה בחנות. או הגבר הנשוי שחיכינו לו פעם על גשר, מאוחר בלילה, בגשם, במשך שעתיים. ובשביל מה? בשביל נשיקה והבטחה. "אני אבוא שוב מחר," הוא אמר. ולמרות שלא ראינו אותו יותר אף פעם ידענו שנשוב ונעשה את זה בְּרגע, כי להיות איתו היה כמו להרגיש את החיים בפעם הראשונה, רק טוב יותר. ולעתים קרובות, בעודנו נרדמות, מצאנו את עצמנו חושבות על נער האיכרים שהיינו משוחחות איתו מדי אחר צהריים בדרכנו חזרה מבית הספר - הנער הצעיר היפהפה בכפר השכן, שידיו היו מסוגלות לחלץ מן האדמה אפילו את השתיל העקשן ביותר - ואיך אמותינו, שידעו הכול, ולעתים קרובות יכלו לקרוא את מחשבותינו, הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מטורפות. את רוצה לבלות כל חייך כפופה בשדה? (אנחנו היססנו וכמעט אמרנו כן, כי הרי תמיד חלמנו להיות האמא שלנו, לא? האם לא זה כל מה שרצינו פעם?)
 
על האונייה כל אחת מאיתנו היתה צריכה לבחור. איפה לישון ובמי לבטוח ועם מי להתחבר ואיך להתחבר איתה. האם לומר משהו לשכנה שנוחרת, או שמדברת בשנתה, או לשכנה שרגליה מסריחות עוד יותר משלנו, ושבגדיה המלוכלכים פזורים על הרצפה. ואם מישהי שאלה אותנו אם היא נראית טוב בתסרוקת מסוימת - למשל, בסגנון "גלי", שנראה שסחף את האונייה בסערה - והיא לא נראתה טוב כי זה עשה לה ראש גדול, האם אמרנו לה את האמת, או שאמרנו לה שמעולם לא נראתה טוב יותר? והאם היה בסדר להתלונן על הטבח, שבא מסין, וידע לבשל מנה אחת בלבד - אורז קארי - שאותו הגיש לנו יום אחר יום? אבל אילו היינו אומרות משהו והוא היה נשלח בחזרה לסין, שם עלול אדם לא לקבל שום אורז במשך ימים רבים, האם זו היתה אשמתנו? והאם מישהו הקשיב לנו בכלל? למישהו היה אכפת?
 
באיזשהו מקום על האונייה היה קברניט, שעל פי השמועה, עם עלות השחר מדי בוקר הגיחה מתאו נערה יפה. ומובן שכולנו מתנו לדעת: האם זו אחת מאיתנו, או אחת הבנות מהמחלקה הראשונה?
 
על האונייה היינו לפעמים זוחלות זו לדרגשה של זו ושוכבות בשקט זו לצדה של זו, ומשוחחות על כל הדברים שזכרנו מהבית: ריח בטטות צלויות בתחילת הסתיו, פיקניקים בחורשת הבמבוק, משחקי "צללים ושדים" בחצר המקדש המתפורר, היום שבו יצא אבינו להביא דלי מים מהבאר ולא חזר, ואיך אמנו לא הזכירה אותו אפילו פעם אחת אחרי כן. כאילו הוא מעולם לא היה קיים. שנים התבוננתי לתוך הבאר הזו. דנו בהעדפות שלנו בנוגע לקרם פנים, ביתרונות של אבקה עם עופרת כבסיס לבן לאיפור, בפעם הראשונה שראינו את תמונתו של הבעל שלנו, איך זה היה. הוא נראה לי בן אדם רציני, אז החלטתי שבשבילי הוא מספיק טוב. לפעמים מצאנו את עצמנו מספרות דברים שמעולם לא סיפרנו לאף אחד, וכשהתחלנו לא יכולנו להפסיק, ולפעמים היינו משתתקות לפתע ושוכבות מכורבלות האחת בזרועות האחרת עד עלות השחר, ואז אחת מאיתנו חילצה עצמה ושאלה, "אבל האם זה יחזיק מעמד?" וזו היתה בחירה נוספת שהיינו חייבות לבצע. אם ענינו כן, זה יחזיק מעמד, וחזרנו אליה - אם לא באותו לילה אז בלילה הבא, או הבא אחריו - אמרנו לעצמנו שכל מה שעשינו יישכח ברגע שנרד מהאונייה. ובכל מקרה זה אימון טוב לקראת בעלינו.
 
כמה מאיתנו על האונייה לא התרגלנו מעולם להיות עם גבר, ואילו היתה דרך להגיע לאמריקה בלי להתחתן, היינו מוצאות אותה.
 
על האונייה לא יכולנו לדעת שכאשר נראה את בעלינו לראשונה לא יהיה לנו מושג מי הם. שקבוצת הגברים בכובעים סרוגים ומעילים שחורים בלויים שתמתין לנו למטה על הרציף לא תהיה דומה בכלל לגברים הצעירים היפים שבתצלומים. שהתצלומים שנשלחו אלינו היו בני עשרים שנה. שהמכתבים שנכתבו לנו נכתבו על ידי אנשים אחרים ולא בעלינו, אנשי מקצוע עם כתב יד יפה שתפקידם לספר שקרים ולרכוש לבבות. שכאשר נשמע לראשונה את שמותינו נקראים מעבר למים, אחת מאיתנו תכסה את עיניה ותפנה לאחור - אני רוצה הביתה - אבל אנחנו, כל היתר, נשפיל את ראשינו, נחליק את חצאיות הקימונו שלנו ונרד בכבש האונייה ונצעד אל תוך היום החם. זוהי אמריקה, נגיד לעצמנו, אין צורך לדאוג. ותהיה זו טעות מצדנו.