פרשת קוליני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרשת קוליני
מכר
מאות
עותקים
פרשת קוליני
מכר
מאות
עותקים

פרשת קוליני

4.4 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: נועה קול
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

פרדיננד פון שיראך

פרדיננד פון שיראך נולד במינכן ב־ 1964 . הוא אחד הסנגורים הבולטים בברלין. "פרשת קוליני", ספרו השלישי, תורגם ל־ 30 שפות.

תקציר

במשך שלושים וארבע שנים עבד פבריציו קוליני כמכונאי מומחה במפעל של מרצדס בנץ: אדם שקט וחרוץ, שלא דבק בו רבב. עד שיום אחד הוא נכנס למלון בברלין וללא כל סיבה נראית לעין רוצח את האורח המתאכסן בסוויטת ברנדנבורג.

קספר ליינן, עורך דין צעיר, ממונה לייצג את קוליני. מה שנראה בתחילה כהזדמנות מקצועית מבטיחה הופך לסיוט: המת, תעשיין גרמני מכובד, כך מתברר לליינן, היה סבו של חברו הטוב ביותר, איש הזכור לו מילדות כאדם חביב בעל לב חם. שוב ושוב הוא מנסה לרדת לפשר המעשה אך לשווא, שכן קוליני אמנם מודה ברצח אך מסרב לחשוף את מניעיו. כך נאלץ ליינן להגן על אדם שאינו מעוניין בהגנה. התיק נראה כאתגר חסר סיכוי, אולם אז מוצא העורך דין הצעיר קצה חוט המוביל אותו הרחק מעבר לפרשת קוליני, אל לבו של פרק מזעזע בהיסטוריה המשפטית של גרמניה.

פרשת קוליני הוא מותחן משפטי מושחז ומהוקצע שהיה לרב־ מכר בכל המדינות שבהן ראה אור וזכה לשבחי הביקורת. בעקבות פרסומו בגרמניה מינתה שם שרת המשפטים ועדה לבדיקה מחודשת של התקופה הנדונה בו.

פרדיננד פון שיראך נולד במינכן ב־ 1964 . הוא אחד הסנגורים הבולטים בברלין. פרשת קוליני, ספרו השלישי, תורגם ל־ 30 שפות.

פרק ראשון

1

 

 

אחר כך ייזכרו בזה כולם, המלצר של שירות החדרים, שתי הנשים המבוגרות במעלית, הזוג הנשוי בקומה הרביעית. הם אמרו שהאיש היה ענק. כולם דיברו על הריח: זיעה.

קוליני עלה לקומה הרביעית. הוא סרק את המספרים, חדר 400, "סוויטת ברנדנבורג". הוא דפק בדלת.

"כן?" האיש על מפתן הדלת היה בן שמונים וחמש, אך נראה צעיר בהרבה מכפי שציפה קוליני. זיעה ניגרה במורד צווארו של קוליני.

"שלום, קוליני מ'קוֹרייֵרֶה דֵלָה סֵרָה'." דיבורו היה לא ברור והוא שאל את עצמו אם האיש ידרוש לראות תעודה.

"כן, נעים מאוד, היכנס בבקשה. הכי טוב שנערוך את הריאיון כאן." האיש הושיט את ידו לקוליני. קוליני נסוג אחורנית, הוא לא רצה לגעת בו. עוד לא.

"אני מזיע," אמר קוליני. הוא התעצבן על כך שאמר זאת, זה נשמע משונה. אף אחד לא היה אומר דבר כזה, חשב.

"כן, באמת לח מאוד היום, בטח יֵרד עוד מעט גשם," אמר האיש הזקן בידידות, אף על פי שזה כלל לא היה נכון: החדרים היו קרירים, מיזוג האוויר בקושי נשמע. הם נכנסו אל החדר: שטיח בז', עץ כהה, חלונות גדולים, הכול יוקרתי וסולידי. מבעד לחלון יכול היה קוליני לראות את שער ברנדנבורג, הוא נראה לו קרוב באופן מוזר.

 

עשרים דקות אחר כך האיש היה מת. ארבעה קליעים חדרו לעורפו, אחד הגיע למוח, יצא ממנו וריסק חצי מהפרצוף. שטיח הבז' ספג את הדם, הכתם הכהה הלך וגדל. קוליני הניח את האקדח על השולחן. הוא ניצב ליד האיש שעל הרצפה, נעץ את מבטו בכתמי הזקנה שעל גב כפות ידיו. הוא הפך בנעלו את הגופה. לפתע בעט בעקבו בפני המת, הביט בו ובעט שנית. הוא לא יכול היה להפסיק, בעט שוב ושוב, דם וחלקיקי מוח ניתזו על מכנסיו, על השטיח ועל מסגרת המיטה. הפתולוג המשפטי לא הצליח אחר כך לשחזר את מספר הבעיטות. עצמות הלחיים, הלסת, האף והגולגולת נשברו תחת זעמו. קוליני חדל לבעוט רק כאשר עקב נעלו נתלש ממקומו. הוא התיישב על המיטה, זיעה שטפה את פניו. לקח זמן עד שהדופק שלו נרגע. הוא המתין עד שנשימתו שבה לסדרה. הוא קם, הצטלב, יצא מהחדר וירד במעלית לקומת הקרקע. הוא צלע בגלל העקב שנתלש, המסמרים החשופים שרטו את רצפת השיש. בלובי הוא אמר לאישה הצעירה שמאחורי הדלפק לקרוא למשטרה. היא שאלה שאלות, החוותה בידיה. קוליני אמר רק: "חדר 400. הוא מת." לידו, על השלט האלקטרוני שבלובי, היה רשום: "23 במאי 2001, שעה 20:00, אולם שְׁפְּרֶה, איגוד תעשיית המכונות הגרמנית".

הוא התיישב על אחת הספות הכחולות שבלובי. האם להביא לו משהו, שאל המלצר. קוליני לא השיב. הוא נעץ את מבטו ברצפה. אפשר היה לעקוב אחר טביעות נעליו בקומת הקרקע, דרך המעלית ועד לסוויטה. קוליני חיכה למעצרו. הוא חיכה כל חייו, הוא תמיד שמר על שתיקה.

פרדיננד פון שיראך נולד במינכן ב־ 1964 . הוא אחד הסנגורים הבולטים בברלין. "פרשת קוליני", ספרו השלישי, תורגם ל־ 30 שפות.

עוד על הספר

  • תרגום: נועה קול
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'
פרשת קוליני פרדיננד פון שיראך

1

 

 

אחר כך ייזכרו בזה כולם, המלצר של שירות החדרים, שתי הנשים המבוגרות במעלית, הזוג הנשוי בקומה הרביעית. הם אמרו שהאיש היה ענק. כולם דיברו על הריח: זיעה.

קוליני עלה לקומה הרביעית. הוא סרק את המספרים, חדר 400, "סוויטת ברנדנבורג". הוא דפק בדלת.

"כן?" האיש על מפתן הדלת היה בן שמונים וחמש, אך נראה צעיר בהרבה מכפי שציפה קוליני. זיעה ניגרה במורד צווארו של קוליני.

"שלום, קוליני מ'קוֹרייֵרֶה דֵלָה סֵרָה'." דיבורו היה לא ברור והוא שאל את עצמו אם האיש ידרוש לראות תעודה.

"כן, נעים מאוד, היכנס בבקשה. הכי טוב שנערוך את הריאיון כאן." האיש הושיט את ידו לקוליני. קוליני נסוג אחורנית, הוא לא רצה לגעת בו. עוד לא.

"אני מזיע," אמר קוליני. הוא התעצבן על כך שאמר זאת, זה נשמע משונה. אף אחד לא היה אומר דבר כזה, חשב.

"כן, באמת לח מאוד היום, בטח יֵרד עוד מעט גשם," אמר האיש הזקן בידידות, אף על פי שזה כלל לא היה נכון: החדרים היו קרירים, מיזוג האוויר בקושי נשמע. הם נכנסו אל החדר: שטיח בז', עץ כהה, חלונות גדולים, הכול יוקרתי וסולידי. מבעד לחלון יכול היה קוליני לראות את שער ברנדנבורג, הוא נראה לו קרוב באופן מוזר.

 

עשרים דקות אחר כך האיש היה מת. ארבעה קליעים חדרו לעורפו, אחד הגיע למוח, יצא ממנו וריסק חצי מהפרצוף. שטיח הבז' ספג את הדם, הכתם הכהה הלך וגדל. קוליני הניח את האקדח על השולחן. הוא ניצב ליד האיש שעל הרצפה, נעץ את מבטו בכתמי הזקנה שעל גב כפות ידיו. הוא הפך בנעלו את הגופה. לפתע בעט בעקבו בפני המת, הביט בו ובעט שנית. הוא לא יכול היה להפסיק, בעט שוב ושוב, דם וחלקיקי מוח ניתזו על מכנסיו, על השטיח ועל מסגרת המיטה. הפתולוג המשפטי לא הצליח אחר כך לשחזר את מספר הבעיטות. עצמות הלחיים, הלסת, האף והגולגולת נשברו תחת זעמו. קוליני חדל לבעוט רק כאשר עקב נעלו נתלש ממקומו. הוא התיישב על המיטה, זיעה שטפה את פניו. לקח זמן עד שהדופק שלו נרגע. הוא המתין עד שנשימתו שבה לסדרה. הוא קם, הצטלב, יצא מהחדר וירד במעלית לקומת הקרקע. הוא צלע בגלל העקב שנתלש, המסמרים החשופים שרטו את רצפת השיש. בלובי הוא אמר לאישה הצעירה שמאחורי הדלפק לקרוא למשטרה. היא שאלה שאלות, החוותה בידיה. קוליני אמר רק: "חדר 400. הוא מת." לידו, על השלט האלקטרוני שבלובי, היה רשום: "23 במאי 2001, שעה 20:00, אולם שְׁפְּרֶה, איגוד תעשיית המכונות הגרמנית".

הוא התיישב על אחת הספות הכחולות שבלובי. האם להביא לו משהו, שאל המלצר. קוליני לא השיב. הוא נעץ את מבטו ברצפה. אפשר היה לעקוב אחר טביעות נעליו בקומת הקרקע, דרך המעלית ועד לסוויטה. קוליני חיכה למעצרו. הוא חיכה כל חייו, הוא תמיד שמר על שתיקה.