זה לא אני, בייב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה לא אני, בייב
מכר
מאות
עותקים
זה לא אני, בייב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זה לא אני, בייב

3.9 כוכבים (58 דירוגים)

עוד על הספר

טילי קול נולדה בעיירה קטנה בצפון-מזרח אנגליה. היא גדלה בחווה עם אמה האנגלייה, עם אביה הסקוטי, עם אחותה הגדולה ועם המון חיות שהצילו. ברגע שיכלה, טילי עזבה את שורשיה הכפריים לטובת האורות הבוהקים של העיר הגדולה.
 
אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת ניוקאסל, טילי הלכה בעקבות בעלה, שחקן רוגבי מקצועי. הם נסעו ברחבי העולם במשך עשור, טילי הפכה למורה ונהנתה מאוד ללמד תלמידי תיכון במשך שבע שנים.
 
טילי מתגוררת עכשיו בקלגרי, קנדה, שם היא יכולה סוף-סוף לשבת ולכתוב (בלי האיום שבעלה יועבר למקום אחר), ולהשליך את עצמה אל תוך עולמות פנטזיה ואל תוך המוחות המופלאים של דמויותיה.
 
טילי כותבת קומדיה רומנטית, רומנטיקה עכשווית, רומנטיקה אפלה וספרים לנוער בוגר ולמבוגרים צעירים, וחולקת בשמחה עם קוראותיה את אהבתה לזכרי אלפא מובילים (בעיקר עם שרירים וקעקועים) ולדמויות נשיות חזקות.
 
כשהיא לא כותבת, הדבר שטילי הכי נהנית ממנו הוא לטופף עטורה בנוצצים על רחבת הריקודים (בעיקר לצלילי ליידי גאגא), לצפות בסרטים (בעיקר כל דבר עם טום הארדי או וויל פרל - מסיבות שונות מאוד!), להקשיב למוזיקה או לבלות זמן עם חברים ומשפחה.

תקציר

החטא מעולם לא היה נעים כל-כך...
מפגש מקרי. פגישה שלא הייתה אמורה להתרחש.
לפני שנים רבות נוצר קשר בין שני ילדים משני עולמות שונים לחלוטין והפך לחיבור גורלי, לברית בלתי ניתנת להתרה שתשנה את חייהם לתמיד...
סלומה מכירה רק דרך חיים אחת – תחת שלטונו של הנביא דיוויד. חייה בקומונה הדתית הנוּקשה שבה נולדה לא לימדו אותה דבר על החיים שמעבר לגדר – הגדר שכולאת אותה במעגל בלתי נגמר של סבל. היא מאמינה שאלה החיים שנועדו לה ושכך תחיה לעד, עד שאירוע קשה משחרר אותה לחופשי.
במנוסתה מהבית היחיד שהכירה בחייה, סלומה נזרקת לעולם החיצון – עולם מפחיד, מלא באי-ודאות ובחטאים, ולזרועותיו של אדם שלא האמינה שתראה שוב.
ריבר "סטיקס" נאש ידע בוודאות דבר אחד כל חייו – הוא נולד לחיים במועדון האופנועים. סטיקס גדל בעולם סוער ואלים של סקס, אופנועים וסמים, ונאלץ במפתיע לעמוד בראש מועדון "התליינים מהאדס" בגיל עשרים ושש – לשמחתם הרבה של יריביו.
סטיקס, שלקות דיבור קשה ממררת את חייו, לומד במהרה להתמודד עם שונאיו. בעולם המפוקפק של מועדוני האופנועים המתפרנסים מפעילות לא חוקית, אגרופים חזקים, לסת מברזל ומיומנות בסכין הקנו לו שם שאנשים יראים מפניו, של אדם שעדיף לא להתעסק איתו. שם שהצליח להרחיק מעליו את רוב האנשים.
כל חייו האמין סטיקס בכלל אחד ויחיד – לעולם אל תיתן לאף אחד להתקרב יותר מדי. הוא דבק בכלל הזה במשך שנים, עד שמצא בשטח המועדון שלו אישה צעירה ופצועה... אישה שנראית מוכרת, אישה שאינה שייכת לעולם שלו, אבל הוא מרגיש שלא יוכל להיפרד ממנה...

פרק ראשון

פרולוג
 
 
"תישאר כאן, ריבר. ברור?"
 
הגברתי את המזגן בטנדר, הנהנתי לו וסימנתי בידי, ברור.
 
אבא שלי טרק את הדלת בצד הנהג והלך עם המועמד לכיוון היער. הם סחבו איתם שק גופות ובו אחד מתוך ארבעת המקסיקנים המתים.
 
ברגע שהם נעלמו מהעין יצאתי. העשב היבש רשרש מתחת לרגליי.
 
הרמתי את ראשי ונשמתי עמוק. אהבתי כל-כך להיות בטבע. אהבתי להיות מאחורי גבו של אבא על האופנוע, אהבתי להיות בכל מקום שלא היו בו אנשים שציפו ממני לדבר.
 
בדרך לארגז של הטנדר שברתי ענף גמיש מעץ ארז סמוך והתחלתי להכות בקנים, סתם כי לא היה לי מה לעשות. העברת הגופות למעבורת יכולה לקחת שעות – צריך לחפור, לפזר סיד, לכסות – אז הלכתי לכיוון העצים לחפש נחשים בעשב הגבוה.
 
אני לא יודע כמה הלכתי, אבל כשהרמתי את העיניים ראיתי שאני עמוק בתוך היער. האוויר סביבי עמד ולא היה לי שמץ של מושג איפה אני.
 
שיט. ההוראות של אבא היו הכי ברורות שאפשר. תישאר כאן, ריבר. ברור? אם הוא יצטרך לבוא לחפש אותי, הוא יהרוג אותי. כללי פינוי הגופות היו פשוטים. חופרים, זורקים, מכסים, נעלמים.
 
הסתכלתי מסביב וראיתי גבעה, אז הלכתי לכיוונה. רציתי להספיק למצוא את דרכי לטנדר לפני שאבא שלי יחזור ויתעצבן עליי.
 
נעזרתי בגזעי העצים בטיפוס על הגבעה התלולה וכשהגעתי למעלה התחלתי לנקות את הבוץ היבש וקליפות העצים הדביקות מהג'ינס. כשהמכנסיים היו סוג של נקיים הזדקפתי לראות איפה אני. בערך מאתיים מטר מולי הייתה גדר בגודל הזוי. הסתכלתי בפה פעור, כולי בהלם מהגודל שלה. היא הייתה גבוהה ורחבה יותר מכל דבר שראיתי עד אז. היא נראתה כמו חומה של בית סוהר, עם סלילי תיל למעלה. סרקתי את השטח אבל לא ראיתי שום סימן חיים, ומעבר לחומה לא ראיתי כלום חוץ מעוד יער. תהיתי מה זה יכול להיות. זה היה מקום מבודד מאוד, קילומטרים רבים מפאתי אוסטין, קילומטרים רבים מכל מקום, בעצם. אנשים בדרך כלל לא מרחיקים מהעיר עד כאן... והם יודעים למה. אבא שלי אמר שרק דברים רעים קורים במקומות כאלה: מוות, היעלמויות, אלימות ודברים אחרים שאין להם הסבר. כך היה במשך שנים, ולכן אבא שלי בחר במקום הזה.
 
דעתי הוסחה לגמרי מהטנדר שאיבדתי והתחלתי לפלס את דרכי בצמחייה לעבר קצה הגדר. כמעט רעדתי מהתרגשות וסקרנות. כל-כך אהבתי לגלות ולחקור מקומות. אבל פתאום קפצתי בבהלה כשמשהו מאחורי הגדר לכד את מבטי.
 
היה שם מישהו.
 
קפאתי. מיקדתי את עיניי בקווי המתאר של אדם זעיר ורזה, גזרה דקה של ילדה שלבשה שמלה אפורה ארוכה. שערה היה אסוף בתסרוקת מוזרה מאחורי ראשה.
 
היא נראתה בערך בת גילי, אולי שנתיים פחות.
 
בלב הולם התגנבתי לכיוונה. גופה הזעיר והשברירי טבע בבד הכהה של שמלתה כשהשתחלה בין שורשיו של עץ גדול. כתפיה רטטו בבכי. גופה רעד כולו בהתייפחות שקטה. היא לא השמיעה קול.
 
ירדתי על ברכיי, השחלתי את אצבעותיי בחוליות הגדר והסתכלתי. רציתי להגיד משהו, אבל לא אמרתי – לא יכולתי – לדבר עם אף אחד חוץ מאשר עם קיילר ואבא שלי. וגם זה לא קרה הרבה.
 
עצמתי עיניים והתרכזתי בגרון שלי. ניסיתי לשחרר אותו, לשחרר את המילים שאף פעם לא רצו לבוא. זה היה קרב מוּכר, שהרביתי להילחם בו אבל רק לעיתים רחוקות בהצלחה.
 
שחררתי את שרירי הלסת והפנים, ופתאום הילדה קפאה במקומה ועיניה ננעלו עליי. התרחקתי מייד מהגדר. היו לה עיניים כחולות ענקיות, אדומות מבכי. ידה הקטנה עלתה אל פניה לנגב את לחייה הרטובות. שפתה התחתונה רטטה והחזה שלה עלה וירד בהתנשפויות.
 
מנקודת התצפית החדשה שלי ראיתי שהשיער שלה שחור כפחם ועורה בהיר מאוד. אף פעם לא ראיתי מישהי כמוה. מצד שני, לא הכרתי הרבה ילדים בגילי. ככה זה בחיים במועדון. הכרתי את קיילר, ברור, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי, אחי למועדון.
 
הילדה נבהלה פתאום. היא החווירה וקפצה על הרגליים, והפנתה את הראש אחורה לכיוון היער. חזרתי מהר לגדר, והמתכת חרקה בתגובה למגע הפתאומי. הנערה קפאה והשיבה את מבטה אליי, כשבידה האחת היא מחזיקה ענף.
 
מי את? סימנתי לה מהר.
 
היא הטתה את ראשה ובחנה אותי בהיסוס. כעבור רגע החלה להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל, סקרנות ברורה על פניה הזעירות. היא הסתכלה על כפות הידיים שלי, שנעו בשפת הסימנים, וגבותיה הכהות ירדו ממש נמוך.
 
ככל שהתקרבה, הנשימה שלי נעשתה מהירה יותר וחום התפשט לי בכל הגוף. שערה השחור היה אסוף בפקעת הדוקה ומכוסה בבד לבן מוזר. אף פעם לא ראיתי מישהו לבוש ככה. היא הייתה כל-כך מוזרה.
 
כשהיא עצרה בערך שני מטר ממני, נשמתי עמוק והידקתי את שרירי הבטן, וסימנתי לה שוב. מי את?
 
היא לא דיברה, רק נעצה בי מבט ריק. אוף! היא לא הבינה את שפת הסימנים, כמו הרבה אנשים אחרים. הייתה לי שמיעה מצוינת, אבל לא דיברתי. קאי ואבא שלי היו היחידים שיכלו לתרגם אותי לאחרים, ובאותו רגע הייתי לבד.
 
שוב נשמתי עמוק, בלעתי את הרוק והשתדלתי בכל הכוח לשחרר את החסימה בגרון. עצמתי את עיניי, חשבתי על מה שאני רוצה לשאול ובנשיפה איטית ומדודה השקעתי את כל מה שיש לי בניסיון לדבר.
 
"מ-מ-מי א-את?"
 
התרחקתי מעט לאחור בהלם, בעיניים פעורות. עד אז, אף פעם לא הצלחתי לדבר עם אדם זר. כפות הידיים שלי קפצו בהתרגשות. אני יכול לדבר איתה! אני יכול לדבר... עם האדם השלישי בחיי.
 
הסקרנות דחפה אותה עוד קצת קדימה. כשהייתה בערך מטר ממני היא כרעה על הברכיים, בראש מוטה הצידה, והסתכלה עליי בהבעה מוזרה על פניה.
 
עיניה הכחולות הגדולות לא עזבו אותי לרגע. היא סרקה אותי במבטה מכף רגל ועד ראש ובחזרה. דמיינתי לעצמי מה היא רואה. שיער כהה פרוע, חולצת טריקו שחורה ומגפיים שחורים כבדים, ועל מפרקי הידיים צמידי עור עם סמל התליינים.
 
עיניה פגשו שוב בעיניי, ושפתיה התעקלו מעט מעלה בסוג של חיוך קטן. סימנתי לה באצבע להתקרב.
 
היא הסתובבה והסתכלה מסביב. כשראתה שאנחנו לבד היא קמה – לאט, כמו קודם – והתקרבה אליי בצעדים קטנים. שובל שמלתה הארוכה התלכלך מהאדמה הבוצית.
 
כשהיא עמדה מולי שמתי לב שוב שהיא קטנטונת. אני הייתי גבוה, אז היא נאלצה להטות את ראשה כלפי מעלה כדי להסתכל עליי. נצמדתי אל הגדר והבטן שלי התהפכה. היא נראתה עייפה כל-כך ועיניה הכחולות הצטמצמו עם כל צעד איטי שעשתה לעברי, כאילו כואב לה משהו.
 
ראיתי שלא נוח לה אז הצבעתי על האדמה, לסמן שנשב. היא הנהנה והשפילה את מבטה ואז ירדה על ברכיה לאט, בעווית כאב.
 
היא לא השמיעה הגה. בתקווה לנס נוסף שאפתי אוויר ונשפתי לאט. "מ-מה ז-זה המ-מ-מקום הז-זה? את... ג-ג-ר-ר-רה פ-פה?" גמגמתי, כי עצרתי תוך כדי דיבור לחשוב על המילים ולהתאמץ להוציא אותן. גל של התרגשות טלטל אותי... דיברתי... שוב!
 
עיניה התמקדו בפה שלי, אבל היא עדיין לא דיברה. גבותיה השחורות היו מכווצות ושפתיה הוורודות מהודקות בריכוז. ידעתי שהיא לא מבינה למה אני מדבר מוזר. זה היה ככה עם כולם. היא תהתה למה אני מגמגם. לא ידעתי את התשובה. תמיד הייתי ככה וזהו. הפסקתי לנסות לתקן את זה כבר לפני שנים, ופשוט עברתי לדבר עם הידיים. לא אהבתי שצחקו על הגמגום שלי... אבל היא לא צחקה עליי. בכלל לא. היא נראתה... מבולבלת.
 
השפלתי את מבטי במבוכה ואז ראיתי שהידיים שלה ממש קרובות לגדר בצד שלה, סנטימטרים ממני. בלי לחשוב השחלתי את האצבעות וליטפתי את פרקי האצבעות שלה. רק רציתי לגעת בה, לוודא שהיא אמיתית. העור שלה נראה רך כל-כך.
 
בשאיפה מבוהלת היא משכה את ידה כאילו נגעה באש, והצמידה אותה לחזה שלה.
 
"א-אני ל-לא אעש-שה ל-לך ש-שום דבר-ר." פלטתי בכל המהירות שהצלחתי. נבהלתי מהאימה על פניה... פנים בצורת לב. לא רציתי שהיא תפחד ממני. אבא שלי אמר לי שאנשים צריכים לפחד ממני, לא לבטוח בי, למען ביטחוני האישי. רוב האנשים בעולם שלי, ידעתי, יראו בשפת הסימנים שלי חולשה, אז אבא שלי אמר לי שאני חייב להתקשח ולהשתמש באגרופים במקום במילים. עכשיו אנשים פשוט חשבו על פי רוב שאני מסוכן. כמו שקאי אמר, נולדתי להפחיד. התליין האילם.
 
אבל ברגע הזה הייתי מוכן לתת הכול כדי לדבר נורמלי. לא רציתי שהיא תפחד ממני. הנערה עם העיניים הכחולות בצבע של עיני זאב.
 
נשאבתי כמו בטראנס לעיני הזאב שלה. היא נראתה כמו רוח רפאים – לא, כמו אֵלָה – כמו הציורים על הקירות במתחם. כמו האלה פרספונה, אשתו של האדס, אל השאול שהתנוסס על הסמלים שענדו התליינים.
 
הנערה קירבה את ידה הרועדת לגדר בתנועה מהירה. הנקודות הכחלחלות והלבנות על הקשתיות של עיניה לא ניתקו מגע מעיניי אפילו לרגע אחד.
 
לא זזתי מילימטר. היא הייתה כמו ארנבת מבוהלת ולא רציתי להבריח אותה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרגשתי לחלוחית זיעה בכפות ידיי ואת הלב שלי דופק חזק.
 
היא נגעה באצבע מהוססת בכף ידי, וסומק ורוד פשט בלחייה. התאמצתי לנשום, והקצב הרצחני של פעימות ליבי הוציא אותי מריכוז.
 
כופפתי בעדינות את האצבע שלי מסביב לאצבע שלה והצמדתי את המצח שלי לרשת הברזל.
 
הילדה הידקה את שפתיה הוורודות והפשוקות מעט וקצה אפה עשה ריקוד קטן. היא עצרה לי את הנשימה... היא הייתה יפהפייה.
 
"ת-ת-תק-ק-רב-בי," לחשתי לה, ושמעתי נימה של ייאוש בקולי.
 
אפה רטט שוב וחייכתי. "את כ-כל כ-כך יפ-פה," פלטתי ומייד תפסתי את עצמי. ידיי נסגרו לאגרופים מרוב תסכול על הגמגום העיקש.
 
היא כיווצה את גבותיה והנידה את ראשה, ואז קלטתי שהיא כן מבינה אותי. רציתי כל-כך שהיא תדבר איתי גם.
 
"ל-למה א-את כ-כאן ל-לבד?" היא התחילה לרעוד, והלבן בעיניה איים לגרש את הכחול.
 
היא נראתה כה אבודה, ולא ידעתי למה. רציתי לשפר את ההרגשה שלה, רציתי שההבעה על הפנים היפות האלה תהפוך מעצב לשמחה. לא ידעתי מה לעשות.
 
פתאום חשבתי על האחים במועדון, שתמיד משמחים את הכוסיות שבאות אלינו. לפני שהספקתי להבין מה אני עושה, קירבתי את ראשי לגדר והצמדתי את שפתיי לשפתיה דרך לולאה קטנה ברשת.
 
שפתיה היו רכות כל-כך.
 
לא הזזתי את הפה, כי לא ידעתי מה עושים, אז פשוט השארתי את שפתיי נעולות על שלה. פקחתי את עיניי כדי סדק צר וראיתי שהעיניים שלה עצומות חזק. מייד עצמתי שוב, וקיוויתי שהרגע הזה יימשך עוד קצת.
 
הרמתי את ידי ונגעתי בעדינות בפניה, אבל היא נסוגה פתאום בבת אחת, ומיהרה לנגב את פיה. דמעות זרמו על לחייה.
 
הפחד השתלט עליי וגמגמתי, "א-א-ני מ-מ-מ..." הכיתי את הגדר וקיללתי את אלוהים על חוסר היכולת שלי לדבר כמו שצריך. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים לקראת ניסיון נוסף. "א-אני מ-מצטער... מ-מצטער, ל-לא התכ-כוונתי ל-להפחיד אותך," הצלחתי לומר במאמץ רב.
 
היא נצמדה שוב לעץ כמו קודם. שמלתה האפורה הייתה רפויה על גופה הזעיר וידיה אחזו זו בזו בחוזקה בזמן שפיה מלמל בשקט משהו שנשמע כמו תפילה. הקשבתי למילים שיצאו מפיה של הילדה שהתנועעה קדימה ואחורה, ופניה שטופות דמעות. "סלח לי, אלי, כי חטאתי. עשה בי כרצונך. סלח לי, אלי, כי חטאתי. הייתי חלשה ועליי לכפר."
 
"ד-דברי איתי, א-את ב-בסדר?" שאלתי בקול שהתחזק בהדרגה וניערתי את הגדר כדי שתשתמע אותי. לא הבנתי את זה, אבל מסיבה כלשהי הרגשתי צורך לחבק אותה. ידעתי שאני צריך לתקן את המצב. היא הייתה כל-כך עצובה... ומבוהלת... לא יכולתי לסבול את זה.
 
היא הפסיקה לזוז והשתתקה, ושוב הסתכלה עליי.
 
"ריבר? איפה אתה?! פאק!" קולו העמוק של אבא שלי נשמע מתוך היער ושלף אותי מהטראנס.
 
שמטתי את ראשי לתוך כפות ידיי בייאוש.
 
לא עכשיו, לא עכשיו!
 
מתחתי את צווארי לכיוון הילדה ואמרתי במהירות, "א-איך ק-קוראים ל-לך?" הסתכלתי אחורנית בשיא הלחץ וראיתי את אבא שלי מחפש אותי בפאתי היער.
 
"ב... ב... ב-בקשה... ש-שם... מ-משהו..."
 
היא התחילה להתנועע שוב, מהר, ושפתיה החיוורות נעו בתפילה.
 
"ריבר! יש לך פאקינג חמש שניות להגיע לכאן לפני שאני מזיין לך את הצורה!"
 
"ש-שם! א-אני מ-מתחנן!"
 
היא קפאה כמו פסל והסתכלה עליי – הסתכלה דרכי – בעיניה הכחולות, הענקיות והמוזרות, ולחשה, "אני החטא. כולנו חוטאות."
 
המילים נמלטו מגרונה ביבבה מבועתת וחנוקה כששמעה את אבא שלי צועק ממרגלות הגבעה. היא מיהרה על שש לתוך הסבך, בקריאת כאב פתאומית.
 
"לא! אל תלכי!" צעקתי במילים ברורות לעבר דמותה המתרחקת, אבל זה היה מאוחר מדי. התרחקתי מהגדר כששובל השמלה הארוכה נעלם בעלטת היער. כמעט קרסתי תחת הריקנות הכבדה שהכבידה עליי פתאום, אבל אז עיניי התרחבו בתדהמה ואצבעותיי נגעו בשפתיי ההמומות. הגמגום... בפעם הראשונה בחיי דיברתי ברור ובלי לגמגם... לא, אל תלכי...
 
"ריבר!!!"
 
הסתובבתי והתחלתי לרוץ במורד הגבעה אל אבא שלי.
 
"ריבר!!!"
 
הרמתי את ברכיי גבוה וחזק יותר בעשב הגבוה. רצתי בחזרה אל חיי – בחזרה לאבא שלי ולמועדון האופנועים. וכל הזמן תהיתי אם אזכה לראות שוב את הילדה שקראה לעצמה חוטאת...
 
... הנערה עם עיני הזאב.
טילי קול נולדה בעיירה קטנה בצפון-מזרח אנגליה. היא גדלה בחווה עם אמה האנגלייה, עם אביה הסקוטי, עם אחותה הגדולה ועם המון חיות שהצילו. ברגע שיכלה, טילי עזבה את שורשיה הכפריים לטובת האורות הבוהקים של העיר הגדולה.
 
אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת ניוקאסל, טילי הלכה בעקבות בעלה, שחקן רוגבי מקצועי. הם נסעו ברחבי העולם במשך עשור, טילי הפכה למורה ונהנתה מאוד ללמד תלמידי תיכון במשך שבע שנים.
 
טילי מתגוררת עכשיו בקלגרי, קנדה, שם היא יכולה סוף-סוף לשבת ולכתוב (בלי האיום שבעלה יועבר למקום אחר), ולהשליך את עצמה אל תוך עולמות פנטזיה ואל תוך המוחות המופלאים של דמויותיה.
 
טילי כותבת קומדיה רומנטית, רומנטיקה עכשווית, רומנטיקה אפלה וספרים לנוער בוגר ולמבוגרים צעירים, וחולקת בשמחה עם קוראותיה את אהבתה לזכרי אלפא מובילים (בעיקר עם שרירים וקעקועים) ולדמויות נשיות חזקות.
 
כשהיא לא כותבת, הדבר שטילי הכי נהנית ממנו הוא לטופף עטורה בנוצצים על רחבת הריקודים (בעיקר לצלילי ליידי גאגא), לצפות בסרטים (בעיקר כל דבר עם טום הארדי או וויל פרל - מסיבות שונות מאוד!), להקשיב למוזיקה או לבלות זמן עם חברים ומשפחה.

עוד על הספר

זה לא אני, בייב טילי קול
פרולוג
 
 
"תישאר כאן, ריבר. ברור?"
 
הגברתי את המזגן בטנדר, הנהנתי לו וסימנתי בידי, ברור.
 
אבא שלי טרק את הדלת בצד הנהג והלך עם המועמד לכיוון היער. הם סחבו איתם שק גופות ובו אחד מתוך ארבעת המקסיקנים המתים.
 
ברגע שהם נעלמו מהעין יצאתי. העשב היבש רשרש מתחת לרגליי.
 
הרמתי את ראשי ונשמתי עמוק. אהבתי כל-כך להיות בטבע. אהבתי להיות מאחורי גבו של אבא על האופנוע, אהבתי להיות בכל מקום שלא היו בו אנשים שציפו ממני לדבר.
 
בדרך לארגז של הטנדר שברתי ענף גמיש מעץ ארז סמוך והתחלתי להכות בקנים, סתם כי לא היה לי מה לעשות. העברת הגופות למעבורת יכולה לקחת שעות – צריך לחפור, לפזר סיד, לכסות – אז הלכתי לכיוון העצים לחפש נחשים בעשב הגבוה.
 
אני לא יודע כמה הלכתי, אבל כשהרמתי את העיניים ראיתי שאני עמוק בתוך היער. האוויר סביבי עמד ולא היה לי שמץ של מושג איפה אני.
 
שיט. ההוראות של אבא היו הכי ברורות שאפשר. תישאר כאן, ריבר. ברור? אם הוא יצטרך לבוא לחפש אותי, הוא יהרוג אותי. כללי פינוי הגופות היו פשוטים. חופרים, זורקים, מכסים, נעלמים.
 
הסתכלתי מסביב וראיתי גבעה, אז הלכתי לכיוונה. רציתי להספיק למצוא את דרכי לטנדר לפני שאבא שלי יחזור ויתעצבן עליי.
 
נעזרתי בגזעי העצים בטיפוס על הגבעה התלולה וכשהגעתי למעלה התחלתי לנקות את הבוץ היבש וקליפות העצים הדביקות מהג'ינס. כשהמכנסיים היו סוג של נקיים הזדקפתי לראות איפה אני. בערך מאתיים מטר מולי הייתה גדר בגודל הזוי. הסתכלתי בפה פעור, כולי בהלם מהגודל שלה. היא הייתה גבוהה ורחבה יותר מכל דבר שראיתי עד אז. היא נראתה כמו חומה של בית סוהר, עם סלילי תיל למעלה. סרקתי את השטח אבל לא ראיתי שום סימן חיים, ומעבר לחומה לא ראיתי כלום חוץ מעוד יער. תהיתי מה זה יכול להיות. זה היה מקום מבודד מאוד, קילומטרים רבים מפאתי אוסטין, קילומטרים רבים מכל מקום, בעצם. אנשים בדרך כלל לא מרחיקים מהעיר עד כאן... והם יודעים למה. אבא שלי אמר שרק דברים רעים קורים במקומות כאלה: מוות, היעלמויות, אלימות ודברים אחרים שאין להם הסבר. כך היה במשך שנים, ולכן אבא שלי בחר במקום הזה.
 
דעתי הוסחה לגמרי מהטנדר שאיבדתי והתחלתי לפלס את דרכי בצמחייה לעבר קצה הגדר. כמעט רעדתי מהתרגשות וסקרנות. כל-כך אהבתי לגלות ולחקור מקומות. אבל פתאום קפצתי בבהלה כשמשהו מאחורי הגדר לכד את מבטי.
 
היה שם מישהו.
 
קפאתי. מיקדתי את עיניי בקווי המתאר של אדם זעיר ורזה, גזרה דקה של ילדה שלבשה שמלה אפורה ארוכה. שערה היה אסוף בתסרוקת מוזרה מאחורי ראשה.
 
היא נראתה בערך בת גילי, אולי שנתיים פחות.
 
בלב הולם התגנבתי לכיוונה. גופה הזעיר והשברירי טבע בבד הכהה של שמלתה כשהשתחלה בין שורשיו של עץ גדול. כתפיה רטטו בבכי. גופה רעד כולו בהתייפחות שקטה. היא לא השמיעה קול.
 
ירדתי על ברכיי, השחלתי את אצבעותיי בחוליות הגדר והסתכלתי. רציתי להגיד משהו, אבל לא אמרתי – לא יכולתי – לדבר עם אף אחד חוץ מאשר עם קיילר ואבא שלי. וגם זה לא קרה הרבה.
 
עצמתי עיניים והתרכזתי בגרון שלי. ניסיתי לשחרר אותו, לשחרר את המילים שאף פעם לא רצו לבוא. זה היה קרב מוּכר, שהרביתי להילחם בו אבל רק לעיתים רחוקות בהצלחה.
 
שחררתי את שרירי הלסת והפנים, ופתאום הילדה קפאה במקומה ועיניה ננעלו עליי. התרחקתי מייד מהגדר. היו לה עיניים כחולות ענקיות, אדומות מבכי. ידה הקטנה עלתה אל פניה לנגב את לחייה הרטובות. שפתה התחתונה רטטה והחזה שלה עלה וירד בהתנשפויות.
 
מנקודת התצפית החדשה שלי ראיתי שהשיער שלה שחור כפחם ועורה בהיר מאוד. אף פעם לא ראיתי מישהי כמוה. מצד שני, לא הכרתי הרבה ילדים בגילי. ככה זה בחיים במועדון. הכרתי את קיילר, ברור, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי, אחי למועדון.
 
הילדה נבהלה פתאום. היא החווירה וקפצה על הרגליים, והפנתה את הראש אחורה לכיוון היער. חזרתי מהר לגדר, והמתכת חרקה בתגובה למגע הפתאומי. הנערה קפאה והשיבה את מבטה אליי, כשבידה האחת היא מחזיקה ענף.
 
מי את? סימנתי לה מהר.
 
היא הטתה את ראשה ובחנה אותי בהיסוס. כעבור רגע החלה להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל, סקרנות ברורה על פניה הזעירות. היא הסתכלה על כפות הידיים שלי, שנעו בשפת הסימנים, וגבותיה הכהות ירדו ממש נמוך.
 
ככל שהתקרבה, הנשימה שלי נעשתה מהירה יותר וחום התפשט לי בכל הגוף. שערה השחור היה אסוף בפקעת הדוקה ומכוסה בבד לבן מוזר. אף פעם לא ראיתי מישהו לבוש ככה. היא הייתה כל-כך מוזרה.
 
כשהיא עצרה בערך שני מטר ממני, נשמתי עמוק והידקתי את שרירי הבטן, וסימנתי לה שוב. מי את?
 
היא לא דיברה, רק נעצה בי מבט ריק. אוף! היא לא הבינה את שפת הסימנים, כמו הרבה אנשים אחרים. הייתה לי שמיעה מצוינת, אבל לא דיברתי. קאי ואבא שלי היו היחידים שיכלו לתרגם אותי לאחרים, ובאותו רגע הייתי לבד.
 
שוב נשמתי עמוק, בלעתי את הרוק והשתדלתי בכל הכוח לשחרר את החסימה בגרון. עצמתי את עיניי, חשבתי על מה שאני רוצה לשאול ובנשיפה איטית ומדודה השקעתי את כל מה שיש לי בניסיון לדבר.
 
"מ-מ-מי א-את?"
 
התרחקתי מעט לאחור בהלם, בעיניים פעורות. עד אז, אף פעם לא הצלחתי לדבר עם אדם זר. כפות הידיים שלי קפצו בהתרגשות. אני יכול לדבר איתה! אני יכול לדבר... עם האדם השלישי בחיי.
 
הסקרנות דחפה אותה עוד קצת קדימה. כשהייתה בערך מטר ממני היא כרעה על הברכיים, בראש מוטה הצידה, והסתכלה עליי בהבעה מוזרה על פניה.
 
עיניה הכחולות הגדולות לא עזבו אותי לרגע. היא סרקה אותי במבטה מכף רגל ועד ראש ובחזרה. דמיינתי לעצמי מה היא רואה. שיער כהה פרוע, חולצת טריקו שחורה ומגפיים שחורים כבדים, ועל מפרקי הידיים צמידי עור עם סמל התליינים.
 
עיניה פגשו שוב בעיניי, ושפתיה התעקלו מעט מעלה בסוג של חיוך קטן. סימנתי לה באצבע להתקרב.
 
היא הסתובבה והסתכלה מסביב. כשראתה שאנחנו לבד היא קמה – לאט, כמו קודם – והתקרבה אליי בצעדים קטנים. שובל שמלתה הארוכה התלכלך מהאדמה הבוצית.
 
כשהיא עמדה מולי שמתי לב שוב שהיא קטנטונת. אני הייתי גבוה, אז היא נאלצה להטות את ראשה כלפי מעלה כדי להסתכל עליי. נצמדתי אל הגדר והבטן שלי התהפכה. היא נראתה עייפה כל-כך ועיניה הכחולות הצטמצמו עם כל צעד איטי שעשתה לעברי, כאילו כואב לה משהו.
 
ראיתי שלא נוח לה אז הצבעתי על האדמה, לסמן שנשב. היא הנהנה והשפילה את מבטה ואז ירדה על ברכיה לאט, בעווית כאב.
 
היא לא השמיעה הגה. בתקווה לנס נוסף שאפתי אוויר ונשפתי לאט. "מ-מה ז-זה המ-מ-מקום הז-זה? את... ג-ג-ר-ר-רה פ-פה?" גמגמתי, כי עצרתי תוך כדי דיבור לחשוב על המילים ולהתאמץ להוציא אותן. גל של התרגשות טלטל אותי... דיברתי... שוב!
 
עיניה התמקדו בפה שלי, אבל היא עדיין לא דיברה. גבותיה השחורות היו מכווצות ושפתיה הוורודות מהודקות בריכוז. ידעתי שהיא לא מבינה למה אני מדבר מוזר. זה היה ככה עם כולם. היא תהתה למה אני מגמגם. לא ידעתי את התשובה. תמיד הייתי ככה וזהו. הפסקתי לנסות לתקן את זה כבר לפני שנים, ופשוט עברתי לדבר עם הידיים. לא אהבתי שצחקו על הגמגום שלי... אבל היא לא צחקה עליי. בכלל לא. היא נראתה... מבולבלת.
 
השפלתי את מבטי במבוכה ואז ראיתי שהידיים שלה ממש קרובות לגדר בצד שלה, סנטימטרים ממני. בלי לחשוב השחלתי את האצבעות וליטפתי את פרקי האצבעות שלה. רק רציתי לגעת בה, לוודא שהיא אמיתית. העור שלה נראה רך כל-כך.
 
בשאיפה מבוהלת היא משכה את ידה כאילו נגעה באש, והצמידה אותה לחזה שלה.
 
"א-אני ל-לא אעש-שה ל-לך ש-שום דבר-ר." פלטתי בכל המהירות שהצלחתי. נבהלתי מהאימה על פניה... פנים בצורת לב. לא רציתי שהיא תפחד ממני. אבא שלי אמר לי שאנשים צריכים לפחד ממני, לא לבטוח בי, למען ביטחוני האישי. רוב האנשים בעולם שלי, ידעתי, יראו בשפת הסימנים שלי חולשה, אז אבא שלי אמר לי שאני חייב להתקשח ולהשתמש באגרופים במקום במילים. עכשיו אנשים פשוט חשבו על פי רוב שאני מסוכן. כמו שקאי אמר, נולדתי להפחיד. התליין האילם.
 
אבל ברגע הזה הייתי מוכן לתת הכול כדי לדבר נורמלי. לא רציתי שהיא תפחד ממני. הנערה עם העיניים הכחולות בצבע של עיני זאב.
 
נשאבתי כמו בטראנס לעיני הזאב שלה. היא נראתה כמו רוח רפאים – לא, כמו אֵלָה – כמו הציורים על הקירות במתחם. כמו האלה פרספונה, אשתו של האדס, אל השאול שהתנוסס על הסמלים שענדו התליינים.
 
הנערה קירבה את ידה הרועדת לגדר בתנועה מהירה. הנקודות הכחלחלות והלבנות על הקשתיות של עיניה לא ניתקו מגע מעיניי אפילו לרגע אחד.
 
לא זזתי מילימטר. היא הייתה כמו ארנבת מבוהלת ולא רציתי להבריח אותה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרגשתי לחלוחית זיעה בכפות ידיי ואת הלב שלי דופק חזק.
 
היא נגעה באצבע מהוססת בכף ידי, וסומק ורוד פשט בלחייה. התאמצתי לנשום, והקצב הרצחני של פעימות ליבי הוציא אותי מריכוז.
 
כופפתי בעדינות את האצבע שלי מסביב לאצבע שלה והצמדתי את המצח שלי לרשת הברזל.
 
הילדה הידקה את שפתיה הוורודות והפשוקות מעט וקצה אפה עשה ריקוד קטן. היא עצרה לי את הנשימה... היא הייתה יפהפייה.
 
"ת-ת-תק-ק-רב-בי," לחשתי לה, ושמעתי נימה של ייאוש בקולי.
 
אפה רטט שוב וחייכתי. "את כ-כל כ-כך יפ-פה," פלטתי ומייד תפסתי את עצמי. ידיי נסגרו לאגרופים מרוב תסכול על הגמגום העיקש.
 
היא כיווצה את גבותיה והנידה את ראשה, ואז קלטתי שהיא כן מבינה אותי. רציתי כל-כך שהיא תדבר איתי גם.
 
"ל-למה א-את כ-כאן ל-לבד?" היא התחילה לרעוד, והלבן בעיניה איים לגרש את הכחול.
 
היא נראתה כה אבודה, ולא ידעתי למה. רציתי לשפר את ההרגשה שלה, רציתי שההבעה על הפנים היפות האלה תהפוך מעצב לשמחה. לא ידעתי מה לעשות.
 
פתאום חשבתי על האחים במועדון, שתמיד משמחים את הכוסיות שבאות אלינו. לפני שהספקתי להבין מה אני עושה, קירבתי את ראשי לגדר והצמדתי את שפתיי לשפתיה דרך לולאה קטנה ברשת.
 
שפתיה היו רכות כל-כך.
 
לא הזזתי את הפה, כי לא ידעתי מה עושים, אז פשוט השארתי את שפתיי נעולות על שלה. פקחתי את עיניי כדי סדק צר וראיתי שהעיניים שלה עצומות חזק. מייד עצמתי שוב, וקיוויתי שהרגע הזה יימשך עוד קצת.
 
הרמתי את ידי ונגעתי בעדינות בפניה, אבל היא נסוגה פתאום בבת אחת, ומיהרה לנגב את פיה. דמעות זרמו על לחייה.
 
הפחד השתלט עליי וגמגמתי, "א-א-ני מ-מ-מ..." הכיתי את הגדר וקיללתי את אלוהים על חוסר היכולת שלי לדבר כמו שצריך. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים לקראת ניסיון נוסף. "א-אני מ-מצטער... מ-מצטער, ל-לא התכ-כוונתי ל-להפחיד אותך," הצלחתי לומר במאמץ רב.
 
היא נצמדה שוב לעץ כמו קודם. שמלתה האפורה הייתה רפויה על גופה הזעיר וידיה אחזו זו בזו בחוזקה בזמן שפיה מלמל בשקט משהו שנשמע כמו תפילה. הקשבתי למילים שיצאו מפיה של הילדה שהתנועעה קדימה ואחורה, ופניה שטופות דמעות. "סלח לי, אלי, כי חטאתי. עשה בי כרצונך. סלח לי, אלי, כי חטאתי. הייתי חלשה ועליי לכפר."
 
"ד-דברי איתי, א-את ב-בסדר?" שאלתי בקול שהתחזק בהדרגה וניערתי את הגדר כדי שתשתמע אותי. לא הבנתי את זה, אבל מסיבה כלשהי הרגשתי צורך לחבק אותה. ידעתי שאני צריך לתקן את המצב. היא הייתה כל-כך עצובה... ומבוהלת... לא יכולתי לסבול את זה.
 
היא הפסיקה לזוז והשתתקה, ושוב הסתכלה עליי.
 
"ריבר? איפה אתה?! פאק!" קולו העמוק של אבא שלי נשמע מתוך היער ושלף אותי מהטראנס.
 
שמטתי את ראשי לתוך כפות ידיי בייאוש.
 
לא עכשיו, לא עכשיו!
 
מתחתי את צווארי לכיוון הילדה ואמרתי במהירות, "א-איך ק-קוראים ל-לך?" הסתכלתי אחורנית בשיא הלחץ וראיתי את אבא שלי מחפש אותי בפאתי היער.
 
"ב... ב... ב-בקשה... ש-שם... מ-משהו..."
 
היא התחילה להתנועע שוב, מהר, ושפתיה החיוורות נעו בתפילה.
 
"ריבר! יש לך פאקינג חמש שניות להגיע לכאן לפני שאני מזיין לך את הצורה!"
 
"ש-שם! א-אני מ-מתחנן!"
 
היא קפאה כמו פסל והסתכלה עליי – הסתכלה דרכי – בעיניה הכחולות, הענקיות והמוזרות, ולחשה, "אני החטא. כולנו חוטאות."
 
המילים נמלטו מגרונה ביבבה מבועתת וחנוקה כששמעה את אבא שלי צועק ממרגלות הגבעה. היא מיהרה על שש לתוך הסבך, בקריאת כאב פתאומית.
 
"לא! אל תלכי!" צעקתי במילים ברורות לעבר דמותה המתרחקת, אבל זה היה מאוחר מדי. התרחקתי מהגדר כששובל השמלה הארוכה נעלם בעלטת היער. כמעט קרסתי תחת הריקנות הכבדה שהכבידה עליי פתאום, אבל אז עיניי התרחבו בתדהמה ואצבעותיי נגעו בשפתיי ההמומות. הגמגום... בפעם הראשונה בחיי דיברתי ברור ובלי לגמגם... לא, אל תלכי...
 
"ריבר!!!"
 
הסתובבתי והתחלתי לרוץ במורד הגבעה אל אבא שלי.
 
"ריבר!!!"
 
הרמתי את ברכיי גבוה וחזק יותר בעשב הגבוה. רצתי בחזרה אל חיי – בחזרה לאבא שלי ולמועדון האופנועים. וכל הזמן תהיתי אם אזכה לראות שוב את הילדה שקראה לעצמה חוטאת...
 
... הנערה עם עיני הזאב.