מן הפתח הצדדי ראתה הגברת מוסקוביץ' חלקת דשא ובמרכזה עץ רם וענף מאוד ועלים גדולים לו, ירוקים- כהים. שביל יצוק חצה את הגן, הפריד בין חלקת הדשא ובין משטח מרוצף באריחים מרובעים, גדולים, שפזורים עליו כיסאות ושולחנות לבנים, וסוככים בהירים מצילים עליהם. כעשרה מבקרים ישבו שם עם חוליהם והנעימו שיחה חרישית. כנראה חולים ממחלקה אלגנטית יותר, מיוחסת וסודית, אמרה בלבה, קרובים לשררה שהגן הזה מיועד להם בלבד. אף לבושם של החולים פה נראה לה נאה מלבוש החולים במחלקה שלה. פני המבקרים, לבושם והתנהגותם העידו על רום מעמדם. אווירת המקום דמתה לאווירה שבגינה של בית-קפה באירופה או בבית-מלון מהודר בעיר של מעיינות-מרפא, יותר מבבית- חולים מסוג זה. הכל דיברו בנחת ובנימוס, שקט של מנוחה וכבוד היה על הגן ועל יושביו, בלי הילדים הקטנים המתרוצצים כל הזמן במסדרון המחלקה שלה, צוחקים, צועקים, מתקוטטים ומרעישים, גם בעת מנוחת הצהריים, לא נשמעים להוריהם, נכנסים לחדרי החולים, מתקרבים אל מיטותיהם ונועצים בהם עיניים סקרניות, חורשות רע.
כדי לצאת אל הגן הזה הוצרכה הגברת מוסקוביץ' לעבור בפתח הצר ולעלות מדרגה אחת אל המישורת, ששביל הבטון המשופע יוצא ממנה. שיחי פרחים כתומים היו משני צדי השביל. היא ניסתה לסובב את גלגלי הכיסא, להניעם, להעלותם על המדרגה, התאמצה שוב ושוב ולא יכלה. כמעט נואשה והחליטה לוותר, וכבר אמרה להניע לאחור את הגלגלים, להיסוב ולשוב לאגף. פתאום הרגישה כי מאחורי גבה מגביה מישהו את כיסא-הגלגלים ומעלה אותו אט-אט על המדרגה. עד שהבינה את המתרחש והספיקה להפוך את פניה, לראות מי זה, להודות על העזרה, חשה כי כיסא-הגלגלים שלה, שהועלה אל השביל, נדחף מרום השיפוע כלפי מטה, נוסע במורד, תחילה לאטו ואחר-כך במהירות נוראה, השביל לא נראה ארוך כלל, אבל ההידרדרות נמשכה זמן רב כל-כך, שניות ארוכות להחשיד, עד שהתהפך עליה הכיסא בקצה השביל והכרתה אבדה. אין לדעת כמה זמן היתה מוטלת כך עד ששבה אליה רוחה. היא התאמצה להדוף מעליה את כיסא-הגלגלים ולא יכלה. היא צעקה לעזרה, אך לא ידעה אם קולה נשמע. שעה ארוכה עברה עד שהוסר כיסא-הגלגלים מעל גבה, שתי ידיים חזקות הקימוה, הושיבוה על הכיסא והסיעוה במעלה השביל. היא פקחה את עיניה. הגן היה ריק מאדם. איש לא היה במשטח המרוצף, השולחנות הלבנים עמדו שוממים והסוככים היו מכונסים. רק היא עוברת שם עתה והאחות שָטָנָה שנואת-נפשה דוחפת את כיסא-הגלגלים שלה וגוערת בה מאחוריה בקול הגס, השורט כמו ציפורניים בעורפה: "מה הלכת לחפש פה? היה מגיע לך שתמותי. זה לא מקום בשבילך פה, זה בשביל אנשים אחרים. עוד שבע פעמים את תחיי וגם אז לא תגיעי להנה." שנאה רבה כל-כך היתה בקולה של האחות הראשית. לא היה עוד ספק בלבה של הגברת מוסקוביץ' כי שָטָנָה היא שדירדרה אותה קודם-לכן אל מותה, שאך בנס ניצלה ממנו. ולא היה לה שום ספק כי תשוב ותנסה להורגה.
זמן רב עבר עד שהעלה לה זיכרונה את האירוע הזה. מאז, כבר קמה מכיסא-הגלגלים והיא נעזרת בהליכון. ערב-ערב, לאחר הארוחה, יושבות הגברת מוסקוביץ' וחברותיה על הכיסאות לאורך הקיר במסדרון הארוך, מעיפות עין בתוכנית הערבית של הטלוויזיה. באחד הערבים סיפרה להן על ניסיונה של שטנה להתנקש בחייה באופן אכזרי כל-כך. היא דיברה בלחש ועיניה סקרו בלי הרף את המסדרון, שמא תופיע שטנה, היודעת את שפתן ותשמע מה היא מספרת. החברות הגיבו בספקנות ובביטול. הגברת מוסקוביץ' הגנה על כבודה ולא היתה מוכנה לחזור בה מן הסיפור.
פרידה נהמה בקולה העבה כקולו של גבר: "אם זה באמת קרה לך בשבוע הראשון אחרי שהגעת הנה, למה חיכית כל החודשים האלה, למה עוד לא שמענו על זה ממך אף פעם?"
אכן, הגברת מוסקוביץ' לא ידעה מדוע, מדוע נשכח האירוע מלבה זמן כה רב, ורק אמש, כשניעורה משנתה, עלה בזיכרונה חי וחריף כחדש? אבל היא יודעת שהוא קרה לה באמת, אינו חלום ואינו בדיה, הכל חי בזיכרונה כאילו קרה אתמול. ומדוע אינן מאמינות לה?
קלרה אמרה: "זה מתאים לסרט בטלוויזיה," וצחקה חרש.
"את חלמת את זה אולי," רעמה פרידה.
"לא, שום חלום. זה היה באמת, זה קרה במציאות. זה היה בחורף, עוד הייתי על כיסא-גלגלים. זה חי אצלי כאילו קרה אתמול."
"נניח שזה באמת קרה," אמרה אַלֶגְרָה בקולה החרישי, הצרוד תמיד, "איך את יודעת שזאת היתה שטנה! הלא את אומרת בעצמך שלא הספקת להסתכל לאחור בזמן שזה קרה?"
הגברת מוסקוביץ' נתנה בה מבט נדהם, זועם: איך היא מעיזה! מה פירוש "נניח"? האם היא שקרנית בעיניה? ממנה לא ציפתה לתגובה כזאת, שהרי אהבה אותה על שהיא "נשמה פשוטה". ממנה אין היא מוכנה לסבול דבר כזה, ביחוד לא ממנה. כפיות-הטובה הנוראה הרתיחה אותה: הלא היא מפרנסת אותה. אמנם לא בכסף רב על-פי המקובל בימים אלה, אבל גם היא עצמה אינה עשירה וכל קיומה על הפנסיה שלה (לפנים היתה מורה לצרפתית בבית-ספר באחת השכונות הקשות בקצווי הכרך). והרי לגבי מיעוט צרכיה של אלגרה ומצבה הדחוק, גם כמה שקלים ביום אינם סכום מבוטל, תמורת העזרה הקטנה המתבקשת ממנה, להביא משהו או להשיבו למקומו, ומה גם שממילא אלגרה הולכת לכאן ולכאן בלי מטרה. ואת כביסת הלבנים הציעה לה אלגרה מיוזמתה, לאחר שראתה כי היא מתקשה מאוד להתכופף. פעם אחת מצאה אותה אלגרה בחדר הרחצה, גחונה על האגן ששימש אותן לכביסה, נאנקת במכאוביה. והיא כרעה לידה, לקחה מידיה את הכבסים ובלי אומר השלימה את המלאכה. מאז היתה מכבסת דרך-קבע את לבניה של הגברת מוסקוביץ' ובאה על שכרה: עור ידיה היבש, הנסדק, סבל מחריפותו של הסבון, והגברת מוסקוביץ' שילמה לה את מחירו של קרם הידיים. אלגרה השתמשה בקרם הזה בתכיפות רבה, גם לאחר כביסתה שלה, וגם סתם לעת מצוא - והגברת מוסקוביץ' לא העירה לה על זה מעולם. ועכשיו היא אומרת: "נניח שזה קרה..."
"וגם אם זה היה נכון," התעקשה פרידה להוסיף ולהביע את ספקותיה, "מי נהרג מנפילה מכיסא-גלגלים? לכל היותר אפשר להיפצע. אבל כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא!"
פרידה היתה בעלת משפחה. בנה ובתה ונכדיה באו לבקרה יום-יום. הרופאים והאחיות נהגו עמם בחביבות רבה, שמעו למשאלותיהם ושקדו להשביע את רצונם. כל תלונה של פרידה מצאה לה אוזן קשבת בין אנשי סגל. היא לא סיפרה לחברותיה מאומה על פרנסת משפחתה ומצבה החומרי, וכשנשאלה על כך, התחמקה מלהשיב. הגברת מוסקוביץ' שיערה שהם עשירים גדולים ובעלי מעמד.
"מה יש לך, יולנדה? איזה מין דברים את מספרת?" אמרה אלגרה.
בדברי חברתה ניכר איזה ביטחון חדש, נעימה של שווה עם שווה. ריח קנוניה עמד באוויר. עלבון בגידתה של אלגרה רחש בלבה כמו חרק טורדני, אבל היא לא אמרה לה דבר, לא באותו ערב ולא אחר-כך.
הגברת מוסקוביץ' היתה אשה גדולה וכבדת-גוף, פניה בלות מאוד, ומבין מפולת העפעפיים וקמטי העור הסמוקים בגומה שמתחת לעיניה, מבעד לחרכים צרים, נשקפו רצועות צרות של תכלת מפתיעה, תכלת ראשונית, צלולה ובהירה, כמו פיסות של שמים רחוקים, אבודים. על פניה הנפולות, למודות המכאובים, היה שערה הצבוע תמיד בצבע חום עמום, חסר-ברק, חסר- חיים, אולי בגלל טיפוחו המופרז, מגולגל ומנופח, דומה לפיאה נוכרית יותר מלשער טבעי. היא נהגה בשערה כמעט כבדבר שבקדושה, כאילו יש בו איזו סגולה לגונן עליה; לא למען חזותה הקפידה כל-כך לעשותו, אלא מתוך איזו חובה פנימית שאין לה הסבר מתקבל על הדעת. זה שנים התקשו רגליה החולות להוציאה מדירתה שבקומה הרביעית. על צרכיה המעטים טרחו השכנים ונערים שליחים מן החנויות שטילפנה אליהן. אבל הספרית שטיפלה בשערה כל השנים שיכלה ללכת אל המספרה, אשה קשת-לב ותאבת-בצע, לא הסכימה לבוא אל ביתה משהחמיר מצב רגליה, למרות התשלום המפתה שהציעה לה ולמרות כל הפצרותיה ומאמציה לעורר את רחמיה. והגברת מוסקוביץ' עדיין לא העזה להפקיר את עטרת ראשה בידיים אחרות. יציאותיה היחידות מביתה היו אפוא מסעות-יסורים למען המולך האכזר שעל ראשה, והם נעשו קשים יותר ויותר עם השנים.
מדי כשבועיים היתה מתייגעת ומענה את רגליה בירידה במדרגות מהקומה הרביעית אל המונית שהזמינה, המחכה לה לפני הבית להסיעה אל המספרה שבקרן הרחוב הסמוך. והשכנים כששמעו אותה נאנקת וגונחת ושואפת ונושפת בחדר המדרגות, ידעו כי הגברת מוסקוביץ' הולכת למספרה. והיו מוציאים לה כיסא אל המישורת כדי שתנוח ותאסוף כוח ומציעים לה כוס מים להשיב את נפשה, ומישהו התנדב לצאת ולהרגיע את נהג המונית הצופר בקוצר-רוח. והיא יושבת על הכיסא, חיוורת ומתנשמת, וארנקה הגדול תלוי לה על זרועה, מלא תכשירים ותרסיסים שונים לטיפוח השיער, היתה מראה אז על ירכיה העבות, הכבדות, וממלמלת באפס-קול, ספק לעצמה, ספק לשכנים העומדים עמה: "כמו סכינים בתוכו, כמו אלף סכינים."
באחת היציאות האלו מעדה ונפלה ושברה את רגלה.
כשהתעוררה לאחר הניתוח, אך שבה אליה ההכרה, היתה מחשבתה הראשונה: אילו שמעה להצעת הספרית בעת הביקור האחרון במספרה ועשתה פֶרמַנֶנְט, היתה פטורה עתה מדאגה לשערה לפחות בשבועות הראשונים לשהותה בבית-החולים. הישועה באה לה רק בבית-החולים ג', שהועברה אליו כמה שבועות לאחר הניתוח, לתקופת החלמה ושיקום: ספרית באה לשם פעם בשבוע מן המושבה הסמוכה, מצוידת בכל המכשירים והחומרים, עוברת בין החולים והחולות בכל המחלקות, מספרת, מגלחת, עושה תסרוקות וגם פדיקיור ומניקיור. מפי החולות הוותיקות ממנה שמעה הגברת מוסקוביץ' כי האחות הראשית, רוזה, היא שהביאה את הספרית לבית-החולים והגנה בקנאות על יחידותה שם. אף היו שאמרו כי רוזה מקבלת אחוז כלשהו משכרה של הספרית. אבל השמועות האלו אך חיזקו את אמונה של הגברת מוסקוביץ' בפנינה הספרית, ולאחר שהתנסתה במלאכתה, שבעה רצון כל-כך שהציעה לה שגם אחרי שתחלים ותשוב הביתה, תבוא אליה לתל-אביב לטפל בשערה. באגף של הגברת מוסקוביץ' לא היו דורשות רבות לשירותיה של פנינה. החולות שם קצתן משותקות, קצתן קטועות רגליים, ורובן בינתן משובשת כליל או צורתן כבר נשחתה כל-כך שדעתן אינה נתונה לתסרוקתן. כל שבוע טורחת אפוא פנינה הספרית שעות אחדות עם הגברת מוסקוביץ', המפקידה בידיה את היקר לה מכל, את שערה, וגומלת לה בעין יפה.
למחרת בלילה שוב זכרה את ההידרדרות בכיסא-הגלגלים במורד השביל בגן האלגנטי. קול צחוקו של ליאון במסדרון העיר אותה מן הנמנום. רווח לה כשנוכחה ששום דבר אינו קורה לה עתה, שהאירוס בגן היה מזמן ורק שברי זכרו מתעתעים בה. היא ניסתה להתעלם מן הרעש הבא מהמסדרון ולהירדם, כי היתה עייפה מאוד. אך הקולות גברו. הגברת מוסקוביץ' יכלה להכיר כל אחד מן המדברים במסדרון על-פי קולו. ליד עמדת האחות התורנית, לנוכח פתחי החדרים, נאספו כמה מהם לצפות בטלוויזיה, לצחוק ולהשתעשע. קולו של ליאון נהם משהו, והאחיות נענו לו בצחוק גדול. על-פי הצחוק לא היה קשה לשער שהוא מנבל את פיו, מרמז להן רמזים מגונים או מספר בדיחות גסות. פעמים רבות התחרטה הגברת מוסקוביץ' על שנתנה בליאון את אמונה וברגעי אשליה של קרבת-לבבות אף סיפרה לו על חייה. הוא היה בחור מגושם, חסר-גיל, מקריח ועגול פנים, עיניו גדולות ובולטות ומבטן אינו ממוקד, גון-עורו כהה וכוח רב בידיו העבות, השעירות, היא שיערה כי כמוה, כן האחיות נמשכות משיכה רעה אחר החייתי, האפל והמפוקפק שבו.
כמה וכמה פעמים כבר שינתה את דעתה על ליאון, תמיד נרתעה מגסותו ופחדה מפני האלימות הכבושה בו, ותמיד, כשבא לסייע לה לקום, הושיט אליה את ידיו החזקות, אחז במרפקיה ובאנקת עידוד הקימה עד שעמדה על רגליה ונסמכה על ההליכון, נמלא לבה חמימות כלפיו, והצטערה על שנחפזה להרשיעו, הרגישה כי אשמה לו (הקדימה את המתת החודשית שהוא מקבל מידיה) וחששה כי ישנא אותה. החולות חשדו בו כי ידו בגניבות הכספים שאירעו במחלקה, והיא נטתה להאמין להן, אך לא היתה לה שום הוכחה של ממש. מצב-רוחו היה הפכפך. פעמים אף השתנה לנגד עיניה ממש, בן-רגע נהפך מאיש שמח וטוב-לב לאיש שתקן וקודר. כך פחות-או-יותר היו כל הגברים שהכירה מעודה. בתחילה שיערה שיש לזה קשר לגודל המתת שנתנה לו, אחר-כך הבינה כי לא זה בלבד משפיעעל מצבי-רוחו המשתנים אלא גם דברים הנובעים מנפשו ומנסיבות חייו שלא ידעה.
"בחיי אני יהרוג אותך עכשיו! אוי, אתה לא יודע מה אני יעשה לך!" נשמעה צריחתה של האחות הראשית רוזה - שבינה לבינה ובינה לבין חברותיה כינתה אותה הגברת מוסקוביץ' שָטָנָה – צריחה צרודה, המונית, תאוותנית. ואף קולה הדקוהעדין של שולמית, האתיופית הקטנה שהיתה מוחזקת בעיני הגברת מוסקוביץ' כנשמה צחורה שנכלאה בכלי שחור, נשמעעתה קורא, חנוק מצחוק: "תעזוב, ליאון, תעזוב!"
ברגעים אלה עורר ליאון בגברת מוסקוביץ' סלידה והתמרמרות. וכשם שהחליטה כבר לא פעם, החליטה גם עתה כי להבא תשמור על יתר איפוק וריחוק ביחסיה אתו.
במיטה הסמוכה למיטתה התאנחה חברתה, אלגרה, התיישבה אט-אט, הניעה את ראשה מצד אל צד, כאומרת לא, לא, וקמה והלכה אל בית-השימוש. מישהו במסדרון אמר: "ששש..." והקולות נדמו, אין לדעת מדוע אך לבטח לא מפני שראו את אלגרה הולכת לבית-השימוש. הגברת מוסקוביץ' חיכתה לאלגרה שתחזור, כששבה וקרבה אל המיטה, קראה לה חרש, הושיטה לה את הכוס הריקה שעל הארונית ולחשה לה את מבוקשה. אלגרה פנתה והלכה אל חדר הרחצה, התמהמהה שם יותר מן הראוי ופתאום נשמע משם קול זכוכית מתנפצת וקול חבטה ונפילה. קולה של אלגרה לא נשמע. חנק של אימה אחז את הגברת מוסקוביץ'. רק כעבור רגע ארוך מאוד הצליחה להוציא קול מפיה והיא צעקה: "אחות! אחות! מה קרה לאלגרה בחדר אמבטיה! מהר!"
עדיין התקשתה לקום מן המיטה בלי עזרה. המחסום היה במעבר מישיבה לעמידה, שתי הטבעות התלויות למראשותיה סייעו לה להתיישב אך ברכיה החלשות לא יכלו לשאת את כובד גופה. איש לא נענה לקריאתה. הרעש המופקר שנשמע לפני שעה קלה נהפך לשקט חשוד. הגברת מוסקוביץ' קראה שוב:"אחות! אחות! אלגרה נפלה! מהר!" היא נאחזה בשתי הטבעות, התיישבה על מיטתה, אימצה את כל כוחה וניסתה לקום. לרגע נדמה לה כי תוכל לגבור על הכובד הארור, אך מיד חזר גופה וצנח על המיטה. לבסוף נכנסה האחות סוזי אל החדר:
"מה את צועקת? את תעירי את כל הבית-חולים!"
"אלגרה נפלה בחדר אמבטיה."
האחות הלכה אל חדר הרחצה ובצאתה, נשאה בזרועותיה את אלגרה. לאחר שהשכיבה אותה על מיטתה, העלתה את האור שליד המיטה, והגברת מוסקוביץ' ראתה את אלגרה מוטלת דוממת על גבה ופניה שותתות דם. האחות יצאה להביא את הדרוש לה לשם טיפול באלגרה והגברת מוסקוביץ' פרצה בבכי.מפחד אך גם מרחמים. בפעם הראשונה לאחר שנים רבות בכתה לא מרחמים על עצמה ועל מר גורלה, אלא על זולתה. היא בכתה מאהבתה את האשה הזאת, ששימשה אותה בשכר דל מאוד, שהיתה לה רגליים במקום רגליה המתאבנות. והבכי הדיח את כל שרידי הטינה שהיתה בלבה על אלגרה, שהעזה להטיל ספק בסיפורה.
האחות חזרה, בידיה צמר-גפן ובקבוק מלא אלכוהול, או נוזל שקוף אחר, שהגברת מוסקוביץ' לא ידעה מה הוא, והחלה להספיג את הדם מפניה של אלגרה. כשראתה את הגברת מוסקוביץ' בוכה, אמרה לה האחות: "זה שום דבר, זה רק מהזכוכית שנשברה לה על הפרצוף. זה יעבור לה. אל תפחדי, לא מזה היא תמות."
אלגרה לא נעה ולא זעה ולא הראתה שום סימן חיים כשנגע צמר-הגפן הלח בשריטות שבלחייה ובמצחה. דמה החולה שתת על פניה. בגופה הרזה, הגרום, בראשה המקריח מחמת הטיפולים במחלתה, היתה דומה לנער שזיקנת פתאום קפצה עליו. אף פעם לא אהבה אותה כמו שאהבה אותה ברגעים אלה.
האחות הראשית נכנסה אל החדר ובדקה את אלגרה. היא הביטה בגברת מוסקוביץ' ואמרה; "את מפחדת, יולנדה, שלא תהיה לך יותר משרתת, שתלך להביא לך כל דבר שאת צריכה?"
"היא לא משרתת," מיחתה הגברת מוסקוביץ' בהרמת הקול; "את לא יודעת מה את מדברת. אנחנו חברות ואנחנו עוזרות אחד את השנייה. את לא מבינה את זה? את לא יודעת שאני אשה חולה עם הרגליים?"
"ושל מי הכוס הזה שחתך לה את הפרצוף, אולי שלך? בטח שלחת אותה להביא לך מים," אמרה האחות.
"לא," אמרה הגברת מוסקוביץ', "לא נכון."
אלגרה החלה לזוע, פקחה את עיניה, הביטה לצדדים, הניחה ידה על מצחה והביטה באדישות מוזרה בכתם הדם שעל כף-ידה. אחר-כך הסתכלה בגברת מוסקוביץ' הבוכייה וסובבה לנגדה את כף-היד המוכתמת בדם, פנים ואחור, ושוב פנים ואחור, בתנועה שמשמעה: מה קרה לי? בינתיים סיימה האחות התורנית את הטיפול בה, כיבתה את האור וחזרה אל מקומה במסדרון.
"לא כואב לי כלום," נשמע קולה הצרוד של אלגרה דובר בלשונן. "זה שום דבר, שום דבר." ומיד הוסיפה כמשתוממת:"אני לא יודעת מה קרה לי. פתאום נפלתי. כנראה התעלפתי. לא היה שום דבר מיוחד. ממש שום דבר." ומאחר שלא באה שום תגובה של הגברת מוסקוביץ', הוסיפה אלגרה ואמרה באותה הנימה: "כבר אמרתי לך אלף פעמים; לא אִכפת לי למות, לא אִכפת לי בכלל מתי אמות. לא אִכפת לי גם אם איזה כאב יהיהברגע ההוא. רק דבר אחד מפחיד אותי נורא: שאני אמות לבדי, בחושך, בחדר ריק, בלי בן-אדם על-ידי. אוי, אלוהים המתוק שלי, רק לא למות לבד. לא לבד. לא לבד. לא לבד..." כך חזרה ולחשה בחשיכה בקול נקי מכל שמץ פחד. כשהיו הדברים אמורים במוות, שיבצה אלגרה בלשונן מלים של לאדינו. לדעת הרופאים נותרו לה רק חודשי חיים אחדים. עתה לא ניתן לה עוד שום טיפול רפואי, ובבית-החולים רצו לשלחה הביתה כי שוב לא יכלו לעזור לה, ולמרות חולשתה יכלה להסתדר בעצמה. לכן השתדלה בכל כוחה לעורר עליה רחמים ולהעביר את רוע הגזירה, לדחות אותה משבוע לשבוע, כי רצתה למות בבית- החולים, ליד חברותיה. אשה אחת, כבת חמישים, הדוברת בלשונן, אַדֶלָה שמה, טיפלה בה ועזרה לה בכל מיני עניינים שונים כשעוד היתה אלגרה בביתה (חדר מתחת למדרגות, בבית-דירות ישן ברמלה), וכל יומיים, שלושה, באה אדלה לבקר את אלגרה בבית-החולים, הביאה לה תבשילים שאהבה, קנתה לה את הדרוש לה, נתנה בידה קצת כסף מדמי הביטוח הלאומי שנכנסו לחשבונה בבנק ואחר-כך עיסתה שעה ארוכה ובעדינות שלא תתואר את הגוף הצנום, הדווי, ובשמן לתינוקות סכה את העור היבש, המחוספס, הנסדק מחמת המחלה.
לא פעם צפתה הגברת מוסקוביץ' במלאכתה של אדלה. אלגרה שוכבת עירומה כביום היוולדה, שדיה קטנים כשדי ילדה שעתה-זה צימחו וכבר צמקו, ירכיה צרות כירכיו של נער ולעורה גוון מוזר, עמום, שחום במקצת. הגברת מוסקוביץ' לא ידעה מנין לה צבע העור הזה, אם בא ממחלתה או ממוצאה הספרדי. החולה שכבה אפוא עירומה, בפישוט אברים, בעיניים עצומות, בסבילות גמורה, פניה אדישות, חתומות, והיא מתנועעת אנה ואנה על-פי קצב ידיה של אדלה הנוצצות מן השמן, המטלטלות אותה מצד אל צד. אצבעותיה של אדלה הסכות את עורה מגיעות לעתים אל המקומות המוצנעים, היותר עדינים של הגוף, אף מתעכבות שם ברכות מיוחדת מפני ששם העור רגיש יותר, גרוי יותר והמכאובים קשים יותר. לא פעם תמהה הגברת מוסקוביץ' מה טיבה של התחושה הזאת: להיות נתונה למגע ידיה העדין, השמנוני, המלומד, של אדלה. לא פעם אמרה בלבה כי על-פי מצב רגליה, היא זקוקה לעיסוי לא פחות מאלגרה. ואולי אף יותר ממנה. שהרי דינה של אלגרה נגזר ומותה הוא עניין של חודשים אחדים, ואילו היא, אם אך יתעוררו חיים חדשים ברגליה, אם תוכל ללכת, עוד נכונו לה שנים רבות וטובות. לא היה לה ספק שהעיסוי הזה עשוי להועיל, כי ידעה שאיננו ככל העיסויים, אך מה הוא בדיוק לא ידעה.
השכם בבוקר, שעה קלה לאחר שהוקמה ממיטתה, ראתה הגברת מוסקוביץ' את אלגרה נושאת את קערת הפלסטיק ובה כבסיה הסחוטים מחדר הרחצה אל המרפסת האחורית, לתלותם שם לייבוש על החבל שמתחה בין העמוד למעקה. היא הלכה אחריה, וכשהיו בחוץ בחנה את פניה באורו של הבוקר. השריטות שעל מצחה ואפה של אלגרה נראו כסדקים בכלי ששבריו הודבקו.
היא אמרה לה: "גם היום את עושה את הכביסה שלי. מאיפה הכוחות האלה, אחרי מה שקרה לך בלילה?"
אלגרה הסתפקה בתנועת ביטול בידה.
"יש לך כאבים!" שאלה הגברת מוסקוביץ'.
"לא," אמרה אלגרה, "את לא צריכה לחשוב על זה."
"אני אשלם לך בשביל כפפות גומי," אמרה לה הגברת מוסקוביץ'. "זה ישמור יותר טוב על הידיים שלך. תוכלי לכבס בכפפות גומי?"
"מה אני יודעת?" אמרה אלגרה, "אף פעם לא לבשתי כפפות כאלה."
"אני אבקש את אדלה שתקנה לך כפפות כאלה, על חשבוני,"אמרה הגברת מוסקוביץ'. "כל-כך נבהלתי בלילה כשנפלת. כל-כך בכיתי בשבילך."
אלגרה גמרה לתלות את כל הכבסים והניחה את קערת הפלסטיק על מעקה המרפסת, ותחבה את ידה לכיס החלוק להעלות מתוכו את שפופרת הקרם. הגברת מוסקוביץ' אחזה את ידה האחרת ולחצה אותה בידידות. "זה היה כל-כך מעליב מה שאמרת לי אחרי שסיפרתי לכן מה ששטנה עשתה לי בשבוע הראשון אחרי שהגעתי הנה. כל זה היה באמת! באמת, אלגרה! לא היה חסר הרבה והייתי מתה שם."
"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרה אלגרה וחילצה את ידה מידה של הגברת מוסקוביץ'. "שוב היא אמרה לי עכשיו שהם רוצים לשלוח אותי הביתה." היא נתנה מבט בגברת מוסקוביץ', כמאשימה אותה שאינה מבינה את חומרת המצב.
"שטנה?" שאלה הגברת מוסקוביץ'.
אלגרה ניענעה לה בראשה, "אילו היתה אוהבת אותי קצת, זה היה יכול לעזור לי. אבל מה אני יכולה לעשות בשבילה?"
היא החלה למשוח את ידיה בקרם, עיסתה היטב את גב היד, להחדיר את השמנונית לעומק העור. אחר-כך קינחה בעדינות את כפות-הידיים המשומנות בפניה הפצועות ולחשה: "שאני אמות שם לבדי בחור ההוא, כמו עכבר, זה מה שהם רוצים."
הן הלכו לארוחת הבוקר בחדר האוכל, ואלגרה, שצעדיה זריזים, עצבניים במקצת, התאימה את עצמה עתה לדשדוש הכבד של הגברת מוסקוביץ' הדוחפת לפניה את ההליכון, גוחנת עליו וגוררת את רגליה.
"אני תמיד טובה אליך," אמרה לה הגברת מוסקוביץ', "אף פעם לא העלבתי אותך, נכון? תגידי, מתי העלבתי?"
אותו רגע בא לקראתן איש חדש בכיסא-גלגלים, והאחות ההולכת מאחוריו קראה להן להצטדד ולהניח לו לעבור. כשעבר על-פניהן, הביטה בו הגברת מוסקוביץ' היטב. פניו הביעו אי-הבנה ומורת-רוח. להרף-עין נפגשו מבטיהם. נדמה לה כי קראה נכונה את המבט הזה. היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעלמו הכיסא והאחות ההולכת אחריו בעיקול המסדרון המוליך לחדר הפיסיותירפיה.
כדרכן, ישבו זו מול זו אל השולחן בחדר האוכל. אך הגברת מוסקוביץ' לא נגעה באוכל. רק לגמה כמה לגימות קטנות מן התה ועיניה הירהרו. היא לא הביטה אל חברתה, לא דיברה אתה, לא שיתפה אותה במחשבות הממלאות את לבה. ואלגרה היושבת מולה, בפניה שנשברו בלילה ואוחו בהדבקה ארעית,בעיניה השחורות, הקטנות, המלוכסנות כעיני סינית, שתמצית הכאב והוויתור ניבטת מהן, שתקה גם היא והבינה.
בשובן מחדר האוכל, נכנסה הגברת מוסקוביץ' לחדר הרחצה. שם בחנה את פניה במראה שמעל לכיור. הצבע בשערה עדיין נשמר, אבל גל השיער היורד מן המצח אל הרקות, במקום שיתעגלו קצותיו, התמרדו והזדקפו. היא הרטיבה את אצבעותיה, הטפיחה את קצות-השיער המרדניים והחזירה אותם למקומם, והידקה אותם בכמה מהדקי-שיער קטנים שהעלתה מתיק הבד שלה התלוי על ההליכון. אחר-כך זקפה את סנטרה לראות אם לא צימחו בו שערות שוטות, הגביהה בלשונה את שפתה העליונה והעבירה את הלשון מצד אל צד, עד שלא נותרה נקודה נסתרת מעיניה הבוחנות. אחר-כך הסבה את פניה ימינה ושמאלה, ובקצות אצבעותיה, משני צדי פניה משכה והרחיקה את העור מעצמות הלחי ומתחה אותו, ליישר את קמטיו. שעות יכלה להתבונן כך בעטרת השער החומה-העמומה, העשויה גלים-גלים, בפניה המתוחות, הנקיות מקמט, בפסי התכלת הצלולה הנשקפים מעיניה, בנחיריה שהתרחבו והביעו חושניות יתירה ובעצמות לחייה הבולטות - כמתבוננת באשה אחרת השוכנת בתוכה, אהובה ולא-מושגת.
קול המים הזורמים באגן הרחצה הטריד אותה והיא ניגשה לסגור את הברז. צעקה התמלטה מפיה. גוף עירום היה מוטל ליד האגן, חציו על הרצפה וחציו על האגן. היא פנתה לאחוריה, הדפה את ההליכון שלה מהר ככל שיכלה וכשעמדה בחוץ צעקה: "מהר! מהר! למה אף אחד לא רואה שהיא נפלה שם!"
רפי חש לשם וכעבור שעה קלה נשא בזרועותיו את הגופה העטופה בסדין, הניחה על מיטתה והסיע את המיטה אל החדר הריק שבקצה המסדרון, החדר הסגור תמיד, שאין בו חולים.המתה היתה הזקנה סניורָה, אשה שקטה, טובת-מזג ומאירה פנים לכל, שקמה תמיד ראשונה, לפני השכמת הבוקר, והחלה מיד במלאכתה, שלא הניחה מידיה עד לכתה לישון, מיד אחרי ארוחת הערב. במסרגת-קרס אחת ובחוטי דֶה-אֶם-צֶה לבנים סרגה מפות ומפיות עגולות בגדלים שונים ובדוגמאות מגוונות, שעוררו התפעלות בלב כל. את מעשי-ידיה נתנה במתנה לחולות באגף ולסגל האחיות והאחים. היא החלימה מניתוח שנעשה לה לאיחוי שבר באגן ירכיה, כבר הסתייעה בהליכון, ועמדה להישלח לביתה כעבור שבוע, שבועיים. שני בניה, גברים גדולים ונבוכים, באו לבקרה כמעט מדי יום ביומו, לפנות ערב, הביאו לה, לבקשתה, מלאי חוטים חדש, ישבו לידה כחצי שעה או שעה, נאנחים, שותקים ומלטפים בלאט את אמות ידיה הגרומות ושער ראשה השב. היא לא ידעה קרוא וכתוב, לא ישבה עם שאר החולות לצפות בטלוויזיה שליד עמדת האחיות, לא היה לה מושג על המתרחש מחוץ לכותלי חדר החולים, אבל ידעה היטב מאוד את מלאכתה האחת ועשתה אותה מעלות השחר ועד שקיעת החמה, באהבה ובמסירות אין-קץ, וגם בבהילות כלשהי, כאילו הוטל עליה לסיים מספר ידוע של מפות כדי שתוכל לצאת בלב שקט מן העולם הזה, והיא ידעה כי שעתה מתקרבת. גם במגירת הארונית של הגברת מוסקוביץ' היתה מפה כזאת שנתנה לה סניורה במתנה, עשויה מתאם נהדר של חורים מרושתים וחוטים שזורים כפרחים, כמקלעת עלים מסובכת וכמשולשים שקודקודיהם נוגעים זה בזה ובסיסיהם מוקפים במעגל. היה בדעתה להניח אותה על הטלוויזיה שבביתה, כאשר תשוב אליו.
אמנם בימי שבתה במקום הזה כבר ראתה הגברת מוסקוביץ' לא פעם איך מובילים גופות מתים עטופות בסדין אל החדר שבקצה המסדרון אבל זו היתה לה הפעם הראשונה שמתה מישהי חביבה עליה, קרובה ללבה. בחדר היו עתה רק אלגרה ואדלה שבאה לבקרה, יושבות על שפת המיטה ומשוחחות חרש כממתיקות סוד. עוד מעט תתחיל אדלה לעסות את גופה של אלגרה ולסוך אותו בשמן, והגברת מוסקוביץ' לא רצתה לראות זאת עתה.
היא צנחה אפוא על אחד הכיסאות שלאורך הקיר במסדרון. הסירה את שקית הבד מן ההליכון והוציאה מתוכה את הפודרייה, בחנה מקרוב את פניה במראת הפודרייה, ומרחה מעט מן האבקה הלבנה-הוורדרדה מתחת לעיניה ובשורש אפה, על לחייה ועל מצחה, העבירה את האודם על שפתיה והקפידה שלא יחרוג הצבע מגבולותיהן, הוציאה מהשקית את העיפרון השחור והדגישה את קימור גבותיה, נגעה שוב בקווצות השיער הסוררות, הסירה את המהדקים ונוכחה לשמחתה כי הן נשארות במקומן, מתעגלות עם כל הגל. כשכילתה את מעשה האיפור, רצתה לקום אך לא ראתה מי שיוכל לסייע לה בכך. עמדת האחיות היתה ריקה, ובמסדרון לא היו שום אח או אחות. רוב הכיסאות שלאורך המסדרון היו נמוכים והיא לא יכלה לקום מהם בלי עזרה. שוב ושוב אימצה את גופה, הטתה אותו לפנים, לחצה בכפות-ידיה על ירכיה, רקעה כמה פעמים בכפות-רגליה על הרצפה, כמבקשת לעוררן, הדפה את גופה קדימה ופלטה קול אנקה לעודד את עצמה, כמו ליאון בשעה שהוא מקימה על רגליה - וצנחה על מושבה, מתנשפת ומזיעה מגודל המאמץ. רפי נכנס למסדרון, ולשמע אנקתה חש אליה ושאל מה לה. היא רצתה לבקש ממנו כי יסייע לה לקום אך הלא זה-עתה ראתה אותו נושא בזרועותיו את סניורה המתה ופחדה ממגע ידיו. הוא היה נמוך-קומה, רחב-כתפיים, כבן עשרים בלבד אך פניו היו גדולות ומבוגרות הרבה מכפי גילו ודומה שאף החל להקריח. ארשת-פניו היתה רצינית ועיניו היו קטנות, משוקעות בחוריהן ומבטן מתחמק תמיד, כמבקש להסתיר איזו אשמה בזויה. הוא מיעט בדברים, לא התערב עם יתר העובדים, אף-על-פי שבדרך-כלל נהגו עמו כמעט כעם אחד מהם. פעם אחת הצליחה הגברת מוסקוביץ' לדובבו והוא סיפר לה כי בא ממחנה פליטים ברצועת עזה. הוא עמד בבחינות הבגרות ושאף להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה ערבית. הוא נשאר ללון בבית- החולים ובשעות שלא עבד, שקד על לימודיו, התכונן למבחני הכניסה לאוניברסיטה. לעתים רחוקות נסע לבית הוריו.
רפי פנה אל חדר הפיסיותירפיה וכעבור שעה קלה ראתה אותו שוב, הולך אחר כיסא-הגלגלים של האיש החדש, שמבטה פגש את מבטו בתחילת הבוקר. היא רצתה לעכבם רגע, על-כן הבליגה על רתיעתה הקודמת, קראה לרפי וביקשה שיסייע לה לקום. רפי עצר את כיסא-הגלגלים וניגש אליה להקימה. היושב בכיסא-הגלגלים הפך את פניו והתבונן בה. ושוב נפגשו עיניה עם עיניו של החדש.
"תודה, רפי, אתה בן-אדם טוב," אמרה לו הגברת מוסקוביץ'.