סיני שבלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיני שבלב
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"הטנקים כצפוי, נראו באמת 'כמו אחרי מלחמה'... אנטנות קצוצות, כנפיים קרועות וסימני חבטות פגזים על הצריחים. אך האנשים - פלדה."
כך מתאר עמנואל סקל את הטנקים של גדוד 52 בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, ואת לוחמיו ששרדו את הקרבות הקשים, כשהגדוד עליו פיקד בגזרה הדרומית של חזית התעלה, בלם, כמעט לבדו ביום הלחימה הראשון את כוחות ארמיה 3 המצרית. 
 
"סיני שבלב" הוא ספר על אהבה ומלחמה. אהבה למדבר הגדול, למרחבים האינסופיים, לשקיעות המדהימות, לצד קרבות שריון קשים, סיפורי גבורה נועזים ואחוות הלוחמים שבתוך הטנקים כשמסביב סופת אש נוראית. שיר אהבה למדבר המרהיב, וכאב הלוחמים והחברים שלא שרדו. כמילות שירה המופלא של המשוררת רחל שפירא, "השיר על ארץ סיני": 
"אני בגרתי בארץ הזאת, ועצב בשיר הלום המראות,
כי מלחמתה כה ארוכה
ועל חרבה תחייה, ועל חרבה,
כי מלחמתה כה ארוכה,
כי מלחמתה כה ארוכה,
על כן השיר מהול גם בתוגה."
 
אלוף (מיל') עמנואל סקל, שירת כמפקד במרחבי סיני. תחילה כמפקד פלוגת סיור ופלוגת טנקים במלחמת ההתשה בחזית התעלה, סגן מפקד גדוד, מג"ד 52 במלחמת יום הכיפורים שלאחריה קיבל את עיטור העוז, מפקד חטיבה 401 ומפקד אוגדה 252, אוגדת סיני, עליה פיקד במלחמת שלום הגליל.
"סיני שבלב" הוא ספרו החמישי של אלוף (מיל') ד"ר עמנואל סקל. קדמו לו: "הסדיר יבלום", על לחימת הצבא הסדיר בקרבות הבלימה ביום הכיפורים, ספר עליו זכה בפרס יצחק שדה, ספרו האוטוביוגרפי "בן הארץ", "כי מלחמתה כה ארוכה" ו"ימי לבנון" המתאר את לחימת אוגדה 252 במלחמת שלום הגליל.

פרק ראשון

הקדמה
 
שרותי הצבאי הממושך זימן לי, במצטבר, שבע שנים סוערות בסיני, יותר מכל קצין אחר בצה"ל. אפשר שהיו נגדים - איני בטוח בכך — שעשו שרות ממושך משלי בסיני. בשבע השנים הללו עליתי בשרשרת הפיקוד: ממפקד פלוגה במלחמת ההתשה עד מפקד אוגדה 252, תפקיד לו התמניתי בדצמבר 1981, בימי סיני האחרונים, ימים של פינוי במקביל להכנות למלחמת שלום הגליל.
 
היו אלו שנים סוערות. לחמתי בהן בסיני בשתי מלחמות, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. לפני המלחמות, ביניהן ואחריהן, עסקתי כל כולי, כשמו של הספר, בבניין הכוח: אימונים, תרגילים, כוננויות וכיוצא באלו משגרת החיים של יחידות סדירות. הכרתי היטב את מרחביו של חצי האי, לא רק את מרחבי התמרון הענקיים שמצפון לגוש המגמטי, אלא גם את אלה הסמויים מן העין בדרך כלל: ים הדיונות בגזרה הצפונית בואכה הים התיכון וקניוני הגוש המגמטי, ההררי שבין א־טור במערב ועד שארם א- שייך, ראס נצרני, דהב ונואיבה במזרחו של חצי האי סיני.
 
שנים ארוכות וסוערות אלו הטביעו בי את חותמן וחבל ארץ זה חרות בתודעתי, הן על זיכרונותי הקשים מימי מלחמה והן מימי שגרת פעילות והתרוממות הרוח. אלו וגם אלו שמשו בערבוביה. בטרם יימוג זיכרון סיני שבי אל ערפילי היסטוריית המלחמות הארוכה שלנו, בחרתי להעלות את זיכרונותי שלי על הכתב והם תמציתו של ספר זה.
 
עמנואל סקל
 
רחובות, קיץ 2019
 
 
 
 
פרק 1
היכרות ראשונה
 
היכרותו הראשונה של צה"ל עם סיני הייתה במבצע "חורב", בשלהי מלחמת העצמאות, דצמבר 1948-ינואר 1949. שמות כמו אל עריש, אבו עגילה וביר לחפן עלו בעיתונים ובחדשות לראשונה. אלא שבי, ילד בן שמונה, לא הותירו שמות אלה חותם זיכרון של ממש.
 
היכרותי הברורה הראשונה עם השם סיני הייתה בשנים הסוערות של פעולות התגמול כשאני כבר תלמיד תיכון, נער מתבגר, בן חמש עשרה־שש עשרה, עוקב בנשימה עצורה אחר חדשות הבוקר ברדיו שבישרו על הפעולה של אותו לילה, מה היה היעד וכמה לוחמים נפלו בפעולה. היו פעולות תגמול רבות כנגד הצבא הירדני ומעטות כנגד הסורים אך דווקא השמות כמו משלטי הסבחה או משטרת כונתילה שבמערב סיני הציתו בי את הדמיון.
 
השפעה מטלטלת וחריפה במיוחד הייתה להודעתו של רם עברון, קריין קול ישראל בחדשות השעה חמש אחרי הצהריים בקול ישראל, ביום שני, 29 לאוקטובר 1956, שבישר על פרוץ מלחמת סיני או בשמה האחר "מבצע קדש". וכך קרא רם עברון :
 
"כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיון בכונתילה ובראס אל נקב ותפשו עמדות בצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ..."
 
ריצה מהירה לאטלס ברוור - האורים והתומים של הגיאוגרפיה דאז - לברר היכן הם המקומות המסתוריים הללו, הבהירה רק חלק מהסקרנות. עיתוני הבוקר, שצרפו את מפת סיני ל"הוצאה המיוחדת", פתרו חלק מהתעלומה. ליוויתי בנשימה עצורה את שפורסם ברדיו ובעיתונים — טלוויזיה הרי לא הייתה - על התנהלות המלחמה, כולל שמות אקזוטיים שרק יחידי סגולה הכירום לפני כן: אבו עגילה, מעבר המתלה, ראס סודר, ראס נצרני, שארם א־שייך, האי טירן ואחרים. עקבתי בעצב, כמרבית הציבור, אחר תהליך פינוי סיני בלחץ המעצמות בראשית שנת 1957, עם התמונות המפורסמות של כוח האו"ם עם הכומתות הכחולות הנכנס לצד המצרי של הגבול, חרישת כבישי סיני מאחורי הכוחות הנסוגים והורדת הדגל הכחול־לבן בעזה.
 
אל סיני בפעם הראשונה
 
במלחמת ששת הימים לחמתי כקצין מילואים בגדה המערבית, באזור בית חורון, קלנדיה ומבואות רמאללה ובמה שקרוי היום חבל בנימין. עם ישראל, שיכור מן הניצחון ומאוויר הפסגות שנשם לאחר הסרת טבעת החנק, יצא אחר המלחמה לטייל בהמוניו ברחבי ה"אימפריה": לבית לחם, חברון, שילה, סבסטיה ואתרים אחרים בגדה המוזכרים בתנ"ך. טיילו ל"הר שהיה כמפלצת" ברמת הגולן ואף לסיני שדרכיה נפתחו. ואני, גיאולוג במכון הגיאולוגי בירושלים שזה עתה השתחרר משרות המילואים, זכיתי לראשונה לחוות את סיני הלכה למעשה כחלק מסיור גיאולוגי ראשוני אליו יצאנו מספר גיאולוגים מהמכון הגיאולוגי, עם ג'יפ ושני טנדרים, עמוסי חביות וג'ריקנים של בנזין.
 
תדלקנו בצומת אשקלון, ישבנו לשתות כוס קפה, ובעיניים פעורות עקבנו אחר מובילי הטנקים העמוסים בטנקי פטון - המגחים - היורדים לסיני. אני מודה לבושתי שכאיש חי"ר ותיק אז עוד לא כל כך הבחנתי בין השוט - הצנטוריון והמגח — הפטון...
 
בדרכי חצי האי סיני ניווטנו עם מפות 1:250:000 דרך ניצנה לביר לחפן, לג'בל ליבני, לביר גפגפה ולביר תמדה. בהיעדר מפות גיאולוגיות, ניסינו לפענח בהתבוננות מקצועית את הנוף הסדימנטרי החשוף בבהירות כה רבה, נוף הדומה לתמונות מספר לימוד, עם אנטיקלינות הענק של ג'בל הילל, ג'בל ליבני, ג'בל מע'רה וג'בל יעלק ואת החמדות, הלא הן הסינקלינות הרחבות שביניהן, המלאות סחף - "המישורים שטופי השמש הקיצית" - כפי שכתבה רחל שפירא ב"השיר על ארץ סיני". היה זה חודש יולי ועקבות המלחמה נראו בכל מקום: שיירות שרופות, טנקים קרועים וגם גוויות נפוחות של חיילים מצרים בצידי הדרכים.
 
מביר גפגפה - רפידים לעתיד לבוא - נסענו לאורך המליז לביר תמדה ואל המתלה. בכניסה המזרחית למיצר, מדרום לכביש, עמדה עדיין מצבת פרקר המפורסמת על שמו של קולונל פרקר, המושל הבריטי של סיני בשנים 1907-1910 וכן 1918-1923. בתמונות מ"מבצע קדש" ניתן לראות קבוצת צנחנים מצולמת ליד המצבה. זו, כמה חבל, נהרסה על ידי "כוחותינו" מתישהו בסוף שנות הששים.
 
עברנו את ראס ג'ונדי ונכנסנו בדרך העפר לוואדי סודר בואכה ראס סודר, הדרך ששמשה נתיב בריחה של חיילים מצרים שנמלטו מאימת חיל האוויר. הדרך הייתה זרועה גופות מרקיבות ואכולות למחצה בשמש היוקדת. מחזה קשה. ביקרנו בשדה הנפט של ראס סודר ואפילו עלינו בדרך ההרים לאתר המונומנטלי של סרביט אל ח'אדם. כידוע נשדד האתר בהמשך ולא רק על ידי בדואים שידם בכל... יחד אתנו ביקר באתר סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף חיים בר לב.
 
הדרמנו לא־טור, אז עיירת דייגים עלובה, ולא ויתרנו על נסיעה לסנטה קטרינה המהממת דרך ואדי פיראן. חזרנו מערבה והדרמנו לאורך מפרץ סואץ לשארם א־שייך, שם רחצנו בים עם השוניות הנפלאות. המשכנו לראס נצרני על תותחיה שנותצו לאחר "מבצע קדש" ונותרו בחורבנם מאז וראינו את יער המנגרובים המדהים. חזרנו לחוף המערבי של מפרץ סואץ והצפנו חזרה לראס סודר. חרותה בזיכרוני פסטורליה של שנת לילה תחת כיפת כוכבים, ליד גלגל הג'יפ, כשהרדיו באוטו מנגן את Summer Wine עם ננסי סינטרה ולי היזווד.
 
אף שהיו כבר תקריות אש ראשונות באזור ראס אל עיש שבצפון התעלה, היא הייתה כעת שקטה ואיש לא עצר בעדנו. חזרנו צפונה לאורכה מפורט תאופיק, שם יוקם תוך זמן קצר מעוז "המזח", ראינו את גשר פירדאן וישנו - קשה להאמין - בצומת קנטרה: מפגש כביש התעלה עם הכביש לאל עריש, מקום קרבות קשים במלחמת יום הכיפורים.
 
ממרחק הזמן אני חש שהיכרות ראשונית זו עם סיני, בקיץ 1967, קבעה במידה רבה את הקשר המיוחד שלי לחבל ארץ זה.

עוד על הספר

סיני שבלב אלוף (מיל') עמנואל סקל
הקדמה
 
שרותי הצבאי הממושך זימן לי, במצטבר, שבע שנים סוערות בסיני, יותר מכל קצין אחר בצה"ל. אפשר שהיו נגדים - איני בטוח בכך — שעשו שרות ממושך משלי בסיני. בשבע השנים הללו עליתי בשרשרת הפיקוד: ממפקד פלוגה במלחמת ההתשה עד מפקד אוגדה 252, תפקיד לו התמניתי בדצמבר 1981, בימי סיני האחרונים, ימים של פינוי במקביל להכנות למלחמת שלום הגליל.
 
היו אלו שנים סוערות. לחמתי בהן בסיני בשתי מלחמות, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. לפני המלחמות, ביניהן ואחריהן, עסקתי כל כולי, כשמו של הספר, בבניין הכוח: אימונים, תרגילים, כוננויות וכיוצא באלו משגרת החיים של יחידות סדירות. הכרתי היטב את מרחביו של חצי האי, לא רק את מרחבי התמרון הענקיים שמצפון לגוש המגמטי, אלא גם את אלה הסמויים מן העין בדרך כלל: ים הדיונות בגזרה הצפונית בואכה הים התיכון וקניוני הגוש המגמטי, ההררי שבין א־טור במערב ועד שארם א- שייך, ראס נצרני, דהב ונואיבה במזרחו של חצי האי סיני.
 
שנים ארוכות וסוערות אלו הטביעו בי את חותמן וחבל ארץ זה חרות בתודעתי, הן על זיכרונותי הקשים מימי מלחמה והן מימי שגרת פעילות והתרוממות הרוח. אלו וגם אלו שמשו בערבוביה. בטרם יימוג זיכרון סיני שבי אל ערפילי היסטוריית המלחמות הארוכה שלנו, בחרתי להעלות את זיכרונותי שלי על הכתב והם תמציתו של ספר זה.
 
עמנואל סקל
 
רחובות, קיץ 2019
 
 
 
 
פרק 1
היכרות ראשונה
 
היכרותו הראשונה של צה"ל עם סיני הייתה במבצע "חורב", בשלהי מלחמת העצמאות, דצמבר 1948-ינואר 1949. שמות כמו אל עריש, אבו עגילה וביר לחפן עלו בעיתונים ובחדשות לראשונה. אלא שבי, ילד בן שמונה, לא הותירו שמות אלה חותם זיכרון של ממש.
 
היכרותי הברורה הראשונה עם השם סיני הייתה בשנים הסוערות של פעולות התגמול כשאני כבר תלמיד תיכון, נער מתבגר, בן חמש עשרה־שש עשרה, עוקב בנשימה עצורה אחר חדשות הבוקר ברדיו שבישרו על הפעולה של אותו לילה, מה היה היעד וכמה לוחמים נפלו בפעולה. היו פעולות תגמול רבות כנגד הצבא הירדני ומעטות כנגד הסורים אך דווקא השמות כמו משלטי הסבחה או משטרת כונתילה שבמערב סיני הציתו בי את הדמיון.
 
השפעה מטלטלת וחריפה במיוחד הייתה להודעתו של רם עברון, קריין קול ישראל בחדשות השעה חמש אחרי הצהריים בקול ישראל, ביום שני, 29 לאוקטובר 1956, שבישר על פרוץ מלחמת סיני או בשמה האחר "מבצע קדש". וכך קרא רם עברון :
 
"כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיון בכונתילה ובראס אל נקב ותפשו עמדות בצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ..."
 
ריצה מהירה לאטלס ברוור - האורים והתומים של הגיאוגרפיה דאז - לברר היכן הם המקומות המסתוריים הללו, הבהירה רק חלק מהסקרנות. עיתוני הבוקר, שצרפו את מפת סיני ל"הוצאה המיוחדת", פתרו חלק מהתעלומה. ליוויתי בנשימה עצורה את שפורסם ברדיו ובעיתונים — טלוויזיה הרי לא הייתה - על התנהלות המלחמה, כולל שמות אקזוטיים שרק יחידי סגולה הכירום לפני כן: אבו עגילה, מעבר המתלה, ראס סודר, ראס נצרני, שארם א־שייך, האי טירן ואחרים. עקבתי בעצב, כמרבית הציבור, אחר תהליך פינוי סיני בלחץ המעצמות בראשית שנת 1957, עם התמונות המפורסמות של כוח האו"ם עם הכומתות הכחולות הנכנס לצד המצרי של הגבול, חרישת כבישי סיני מאחורי הכוחות הנסוגים והורדת הדגל הכחול־לבן בעזה.
 
אל סיני בפעם הראשונה
 
במלחמת ששת הימים לחמתי כקצין מילואים בגדה המערבית, באזור בית חורון, קלנדיה ומבואות רמאללה ובמה שקרוי היום חבל בנימין. עם ישראל, שיכור מן הניצחון ומאוויר הפסגות שנשם לאחר הסרת טבעת החנק, יצא אחר המלחמה לטייל בהמוניו ברחבי ה"אימפריה": לבית לחם, חברון, שילה, סבסטיה ואתרים אחרים בגדה המוזכרים בתנ"ך. טיילו ל"הר שהיה כמפלצת" ברמת הגולן ואף לסיני שדרכיה נפתחו. ואני, גיאולוג במכון הגיאולוגי בירושלים שזה עתה השתחרר משרות המילואים, זכיתי לראשונה לחוות את סיני הלכה למעשה כחלק מסיור גיאולוגי ראשוני אליו יצאנו מספר גיאולוגים מהמכון הגיאולוגי, עם ג'יפ ושני טנדרים, עמוסי חביות וג'ריקנים של בנזין.
 
תדלקנו בצומת אשקלון, ישבנו לשתות כוס קפה, ובעיניים פעורות עקבנו אחר מובילי הטנקים העמוסים בטנקי פטון - המגחים - היורדים לסיני. אני מודה לבושתי שכאיש חי"ר ותיק אז עוד לא כל כך הבחנתי בין השוט - הצנטוריון והמגח — הפטון...
 
בדרכי חצי האי סיני ניווטנו עם מפות 1:250:000 דרך ניצנה לביר לחפן, לג'בל ליבני, לביר גפגפה ולביר תמדה. בהיעדר מפות גיאולוגיות, ניסינו לפענח בהתבוננות מקצועית את הנוף הסדימנטרי החשוף בבהירות כה רבה, נוף הדומה לתמונות מספר לימוד, עם אנטיקלינות הענק של ג'בל הילל, ג'בל ליבני, ג'בל מע'רה וג'בל יעלק ואת החמדות, הלא הן הסינקלינות הרחבות שביניהן, המלאות סחף - "המישורים שטופי השמש הקיצית" - כפי שכתבה רחל שפירא ב"השיר על ארץ סיני". היה זה חודש יולי ועקבות המלחמה נראו בכל מקום: שיירות שרופות, טנקים קרועים וגם גוויות נפוחות של חיילים מצרים בצידי הדרכים.
 
מביר גפגפה - רפידים לעתיד לבוא - נסענו לאורך המליז לביר תמדה ואל המתלה. בכניסה המזרחית למיצר, מדרום לכביש, עמדה עדיין מצבת פרקר המפורסמת על שמו של קולונל פרקר, המושל הבריטי של סיני בשנים 1907-1910 וכן 1918-1923. בתמונות מ"מבצע קדש" ניתן לראות קבוצת צנחנים מצולמת ליד המצבה. זו, כמה חבל, נהרסה על ידי "כוחותינו" מתישהו בסוף שנות הששים.
 
עברנו את ראס ג'ונדי ונכנסנו בדרך העפר לוואדי סודר בואכה ראס סודר, הדרך ששמשה נתיב בריחה של חיילים מצרים שנמלטו מאימת חיל האוויר. הדרך הייתה זרועה גופות מרקיבות ואכולות למחצה בשמש היוקדת. מחזה קשה. ביקרנו בשדה הנפט של ראס סודר ואפילו עלינו בדרך ההרים לאתר המונומנטלי של סרביט אל ח'אדם. כידוע נשדד האתר בהמשך ולא רק על ידי בדואים שידם בכל... יחד אתנו ביקר באתר סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף חיים בר לב.
 
הדרמנו לא־טור, אז עיירת דייגים עלובה, ולא ויתרנו על נסיעה לסנטה קטרינה המהממת דרך ואדי פיראן. חזרנו מערבה והדרמנו לאורך מפרץ סואץ לשארם א־שייך, שם רחצנו בים עם השוניות הנפלאות. המשכנו לראס נצרני על תותחיה שנותצו לאחר "מבצע קדש" ונותרו בחורבנם מאז וראינו את יער המנגרובים המדהים. חזרנו לחוף המערבי של מפרץ סואץ והצפנו חזרה לראס סודר. חרותה בזיכרוני פסטורליה של שנת לילה תחת כיפת כוכבים, ליד גלגל הג'יפ, כשהרדיו באוטו מנגן את Summer Wine עם ננסי סינטרה ולי היזווד.
 
אף שהיו כבר תקריות אש ראשונות באזור ראס אל עיש שבצפון התעלה, היא הייתה כעת שקטה ואיש לא עצר בעדנו. חזרנו צפונה לאורכה מפורט תאופיק, שם יוקם תוך זמן קצר מעוז "המזח", ראינו את גשר פירדאן וישנו - קשה להאמין - בצומת קנטרה: מפגש כביש התעלה עם הכביש לאל עריש, מקום קרבות קשים במלחמת יום הכיפורים.
 
ממרחק הזמן אני חש שהיכרות ראשונית זו עם סיני, בקיץ 1967, קבעה במידה רבה את הקשר המיוחד שלי לחבל ארץ זה.