מבוא
אמנות, מעבר להיותה כלי ביטוי, יצירה ואף מעשה בריאה, הייתה מאז ומעולם מראה שמשקפת את התרבות והחברה שבה נוצרה. בחיבורי זה אני מבקשת לבחון תהליכים של גיבוש זהות בחברה היהודית והישראלית דרך השתקפותם באמנות הקולנוע, בסרטים שנוצרו החל מהעשורים המוקדמים של המאה הקודמת.
דרך העיסוק בטקסטים קולנועיים של היצירה העממית היידית והישראלית, ניסיתי להצביע על זרמים ושינויים בחברה כפי שהם משתקפים מבעד לפריזמה של הקרנבל: חגיגה של היפוך סדרי עולם ושל היררכיות, מופע מרהיב של אמביוולנטיות ודיאלוג בין קצוות ורעיונות. ביקשתי לראות כיצד מוכל בסרטים המתח בין קולה של ההגמוניה לבין ביטויים חתרניים וקולן של קבוצות שוליים, ניסיתי להקשיב לקולות הנשמעים בהם ולבחון כיצד הם משקפים תהליכים של עיצוב זהות ואף להצביע על רצף ודיאלוג שמתקיים, לטענתי, בין הקולנוע העממי היידי לקולנוע הישראלי. זה ניסיון להציע קריאה אישית, פרשנות אחת מיני רבות אפשריות.
כאשר פניתי לבחינת הקולנוע היידי שנוצר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הופתעתי לגלות טקסטים קולנועיים רעננים, בועטים ונשכניים, שהכמיהה למודרניות ולקִדמה עומדת בבסיסם. בתקופה של סערות ושינויים היה בטקסטים האלה ביטוי לתהליכים של התנסות והכרעה בין ישן לחדש, בין מסורת לקדמה, בין נשיות לגבריות, בין עבר לעתיד; מצאתי בהם ניסיון כן להגדיר זהות חדשה דרך מאבק בין־דורי, ובעיקר מצאתי בהם את הצורך להסתגל במהירות למציאות החדשה, בתקופה של הגירה בין מזרח למערב; בין מרחבי המסורת של האתמול אל העולם של המחר. הקרנבלסק כמרכיב מרכזי בסרטים האלה מייצג את הרגע הספי הזה, את המצב הלימינלי שבין לבין, מפגיש בין הקצוות ומשמיע את מקהלת הקולות השונים. בהמשך לבחינת מאפייניו, הצעתי לראות בקולנוע היידי תת־ז'אנר של סרטי מהגרים, שנוצקו לתבניתם ועסקו בקרע שבין העולמות.
כשפניתי אל הקולנוע שנוצר בישראל באותם העשורים, מצאתי יצירה שנראתה שונה בתכלית, וזאת על אף שגם יוצרי הקולנוע הישראליים התמודדו עם שאלות של הגירה וגיבוש זהות חדשה. אלו היו שנים שבהן היישוב המתחדש והצעיר בארץ העמיד במרכז תודעתו את הרעיון הציוני של "היהודי החדש", שמעצם הגדרתו היה היפוכו המוחלט של "היהודי הגלותי". לפיכך, ה"צבר" היה חייב להמציא את זהותו מחדש, ללא יכולת להתדיין עם מורשתו ואפילו ללא היכולת למרוד בה. מובן אפוא כי לקרנבלסק, שהיה מושתת על יסודות קומיים, ביקורת ולעג עצמי, לא נמצא מקום באותן השנים, אבל בשנות ה-60 וה-70, כשבשלו התנאים לכך, החלו להופיע בארץ קומדיות עממיות שלימים זכו לכינוי "סרטי בורקס". סרטים אלו שבו לנהל דיאלוג עם המסורת, לחבוט בדור ההורים ולהתחבט בשאלות של זהות, שעולות בכל חברה ויותר מכול בחברות של מהגרים. במבט רחב יריעה ובפרספקטיבה שמאפשר הזמן החולף, דמיונם לקולנוע היידי הוא מפתיע! נדמה כי עלילותיהם נוצקו היישר אל תבניותיהם של הסרטים היידיים, אל הדמויות, הלבטים, המהלכים התסריטאיים, וכמובן - הקרנבלסק, שייצג, ממש כמו בקולנוע היידי, את התהליך הארוך והמתיש של בניית זהות חדשה. ואולם בעוד הקולנוע היידי הצביע לרוב על כיוון ברור, הרי הקולנוע הישראלי פתח שאלות מרכזיות שעליהן לא נתן תשובה אחת, ובכך קידם, בין במודע ובין לאו, את רעיון הגמישות, הפתיחות והיצירה של משהו חדש, שעם הזמן הפך להיות חתרני יותר ויותר.
מנקודה מפתיעה זו של חיבור בין תרבויות, המשכתי את המסע, וניסיתי לזהות מתי הופך הקרנבלסק, ובתוכו ההיפוך, למוטיב מרכזי ביצירה, ומה גורם לדחיקתו ממרכז הבמה. רציתי לשרטט מעגלים־מעגלים שמתארים את ההתרחקות ואת ההתקרבות, את הדיאלוג ואת ההשתנות.
לאחר עיסוק בקולנוע של שנות ה-70, חיפשתי היבטים של יצירה עממית בקולנוע של שנות ה-80, שנחשבות לעשור הפוליטי של הקולנוע הישראלי, ובהמשכן היה מסקרן לבחון את הסרטים שנוצרו כאן בשנות ה-90, בשנים של קליטת עלייה בממדים נרחבים, שבהן שוב הפכה החברה הישראלית לחברת הגירה. מעניין לזהות חזרה אל הקומדיות העממיות, כאשר הסרטים משתמשים בתבניות המוכרות בד בבד עם אתגור המוסכמות ושבירתן כדי ליצוק רעיונות חדשים. רבים מהם עסקו באחר ובאחרות, וגיבוריהם היו חריגים בין חריגים. הזהויות שהוצגו היו מורכבות יותר, היברידיות, כאלו שצמחו מתוך ההכרה בשונות ולא משלילתה.
מגמה זו נמשכת גם ביצירה הקולנועית של שנות האלפיים. נדמה כי הקולנוע הישראלי ממשיך להעמיד במרכז את סיפוריהם של האחרים ובה בעת מרחיב את הגדרת האחר ומאתגר את הנרטיב ההגמוני־לאומי; בד בבד נמשך הדיאלוג הן עם תפיסות שעיצבו את החברה היהודית והישראלית והן עם מסורות הקולנוע שהתייחסו אל הרגע ההיסטורי ואל הזהות שהוא עיצב. בעשורים האחרונים אנו פוגשים יותר ויותר סרטים שנוצרו על ידי האחר ולא רק סרטים שמביטים באחר מבחוץ, והתוצאה בהכרח שונה מאוד. נדמה כי בשנות האלפיים הקולנוע הישראלי מעז, נוקב ומגוון מתמיד. ייתכן שברוח הביקורת על רעיון שלילת הגלות, הקולנוע הישראלי מעז להביא אל קדמת המסך גם גיבורים שהם האנטי־תזה של זהות הצבר, שעעיצבה את דמותה של התרבות בארץ, וכך, כמה מפתיע, הוא מתקרב ברוחו אל הקולנוע היידי.
