מבוא
היינו זקוקים לגרשון קלימא. רק ידיו יכלו להרים את מכסי הביוב, לחשוף את תוכנו הלוהט, הרב־משמעי של העולם התחתון. מאז רכשו לנו את אנציקלופדיית "תרבות" כבר התוודענו לדמותו של כדור הארץ, קליפה בתוך קליפה בתוך קליפה, ואנחנו, האנשים, עומדים קטנים קטנים על הקליפה החיצונית, לא יודעים שלמטה לוהט, שיש למטה, שמשם מתחיל כל מה שלפעמים מתפרץ למעלה, התפרצויות געש וזרמי לבה, וקיטורי גייזרים, ורעידות אדמה, וריח גופרית נורא במקומות שנראים סתם רגילים (אמיר גוטפרוינד)*
פרשת דמיאניוק התחילה למעשה בארצות הברית באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת. ג'ון איוון דמיאניוק (Demjanjuk), אוקראיני במוצאו, היגר לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא התיישב בקליבלנד שבאוהיו וחי בה כאזרח מן השורה עד שנת 1975. בשנה זו העבירה ברית המועצות לידי השלטונות האמריקניים רשימה של כשבעים שמות של אזרחים סובייטים לשעבר אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. על פי הרשימה הצליחו אותם חשודים להשיג אזרחות אמריקנית תוך כדי הסתרת עברם. שמו של דמיאניוק נכלל ברשימה זו. המסמכים הצביעו עליו כעל אדם ששימש שומר במחנה ההשמדה סוביבור.2 תמונות החשודים ובהן תמונתו של דמיאניוק נשלחו לישראל לשם מסדר זיהוי לפני ניצולי שואה. במפתיע זיהו כמה מהניצולים את החשוד כ"איוון האיום" מטרבלינקה. בעקבות זאת החל בארצות הברית הליך משפטי שבסופו נשללה אזרחותו של דמיאניוק. ישראל פנתה למשרד החוץ של ארצות הברית בבקשה לקבל את דמיאניוק לידיה ולשפוט אותו באשמת פשעים שביצע נגד העם היהודי בתקופת השואה. ארצות הברית נענתה לבקשה, ובשנת 1986 הוא הוסגר לישראל.3
בשנת 1987 נפתח המשפט בירושלים, ובו הועמד דמיאניוק לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950. המשפט נערך עשרים וחמש שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן, אשר נשפט בישראל לפי חוק זה. בכתב האישום נטען שדמיאניוק הוא איוון האיום מטרבלינקה. על פי התביעה היה איוון האיום אחראי לרצח 870 אלף יהודים ונודע באכזריותו הרבה כלפי קורבנותיו. ההגנה הודתה בכל הפרטים ההיסטוריים למעט בזהותו של הרוצח. דמיאניוק טען שהוא היה שבוי בידי הגרמנים בכמה מחנות כפייה, אך שמעולם לא שירת במחנות השמדה, כגון סוביבור או טרבלינקה. על כן, טען, מדובר בטעות בזיהוי, והוא אינו איוון האיום. בית המשפט המחוזי בירושלים מצא את דמיאניוק אשם, וכשנה לאחר פתיחת המשפט גזר עליו גזר דין מוות.4 ההגנה הגישה ערעור, ובשנת 1993, בעקבות חשיפת מסמכים בברית המועצות לשעבר, זוכה הנאשם בבית המשפט העליון ושב אל ביתו בארצות הברית. בתחילת המשפט הוא משך תשומת לב ציבורית רבה, אולם ככל שחלף הזמן פחתה ההתעניינות של החברה בישראל באירוע זה. לאחר הזיכוי מחמת הספק, נראה שהפרשה נעלמה לחלוטין מהזיכרון של החברה הישראלית. בשנת 2009 הוסגר דמיאניוק שנית, הפעם לגרמניה, ועמד שם לדין על פשעיו בסוביבור. בשנת 2011 הוא נמצא אשם ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. הוא מת בשנת 2012 בבית אבות סמוך לעיר מינכן בעודו ממתין לדיון בערעור שהגיש על החלטת בית המשפט בגרמניה.5
שאלת הליבה שספר זה מתמודד איתה היא מה היה מקומה של פרשת דמיאניוק בזיכרון השואה של החברה הישראלית. מכיוון שאי אפשר לחקור את יחסם של כל הגורמים המרכיבים את החברה הישראלית לפרשה, נבחרו חמש מערכות עיקריות במדינה: המערכת הפוליטית (שרים וחברי כנסת), מערכת החינוך, צבא ההגנה לישראל, התקשורת וניצולי שואה וילדיהם. הרציונל ביסודה של בחירה זו הוא הקשר של מרבית אזרחי המדינה למערכות הללו.
השואה תופסת מקום מרכזי בזהותה של החברה הישראלית. לזיכרון השואה יש השפעה ניכרת על התנהלותה של מדינת ישראל בשנות קיומה.6 מחקר העוסק בחברה הישראלית ובשואה נוגע למעשה בזהותה של החברה בתקופה הנידונה, ומכאן חשיבותו. ספר זה יוצא מנקודת הנחה שפרשת דמיאניוק יכולה לשמש ראי לשיח השואה בישראל. משפט דמיאניוק הוא המשפט האחרון שנערך בישראל על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (תש"י, 1950). זיהוי הפרשה כאירוע חשוב שמשקף את השיח ומשפיע עליו כאחד יכול לעורר בעוסקים בנושא מחשבה על עיצוב זיכרון השואה בישראל במציאות שאין בה עוד "אירועי שואה" כגון פרשת קסטנר, משפט אייכמן ופרשת דמיאניוק.
ספר זה הוא תולדה של מחקר ראשון מסוגו שנעזר בפרשת דמיאניוק כמקרה בוחן לזיהוי מאפייניו של הקשר בין החברה הישראלית ובין זיכרון השואה. ההשפעה של קבוצות מרכזיות בחברה בישראל ושל פרשת דמיאניוק זו על זו מוצגת בניסיון לזהות קשר זה. הספרים המעטים שנכתבו בנושא מסתמכים על ניסיונם האישי של הכותבים ועל תפיסתם את הפרשה שהשתתפו בה.7 בכל הנוגע למחקר האקדמי, המצב אינו שונה, ורק מחקרים מעטים נכתבו על הנושא. לורנס דאגלס (Douglas), פרופסור למשפטים מארצות הברית, פרסם ספר העוסק בדמיאניוק ומנתח את הפרשה מתחילתה בארצות הברית ועד סופה בגרמניה. דאגלס נוגע בספרו בסוגיות המשפטיות הקשורות בפרשה לצד המטרות החוץ־משפטיות שביקשה מדינת ישראל להשיג באמצעות המשפט.8 בספר אחר שכתב ייחד דגלאס פרק למשפט דמיאניוק לצד עוד משפטים, כגון משפטי נירנברג ומשפט אייכמן. בספר זה המחבר נוגע במטרות הדידקטיות של המשפט.9 שני מחקרים שפורסמו בישראל עוסקים בסיקור העיתונאי של המשפט. אחד משני מחקרים אלו כולל את הסיקור העיתונאי של המשפט הראשון (1987-1988) בלבד.10 המחקר האחר התמקד בסיקור העיתונאי של משפט דמיאניוק בערכאה הראשונה לצד משפטים אחרים (נירנברג, קסטנר, אייכמן, אושוויץ).11 שני המחקרים עסקו אך ורק בסיקור העיתונאי של המשפט. מחקר שהתפרסם בשנת 2015 על פרשת דמיאניוק עסק ביחסה של החברה הישראלית לפרשה, אולם בלא פירוט של מגוון הקבוצות המרכיבות את החברה בישראל ובלא ניתוח התקופה שההליכים המשפטיים התנהלו בה בארצות הברית, אשר השפיעה על מה שהתרחש בישראל.12 באוניברסיטה העברית בירושלים נכתבה בזמן האחרון עבודת דוקטור על משפט דמיאניוק בישראל. מחברת העבודה, יהודית דורי דסטון, היא משפטנית, ומחקרה מתמקד בהיבטים משפטיים. בזמן כתיבת ספר זה המחקר הנזכר עדיין לא נחשף לעיון.13
החשיבות של המחקר האקדמי הראשוני שספר זה עוסק בו נעוצה באפשרותו לשפוך אור על נקודות המפגש בין זיכרון השואה, פרשת דמיאניוק והחברה בישראל. בנקודות המפגש יהיה אפשר לנסות לזהות נושאים רבי־חשיבות להבנת החברה בישראל. המחקר חשוב גם בשל חילופי הדורות. מדרך הטבע הניצולים הולכים לעולמם וגם הנאצים ועוזריהם מסתלקים מהעולם. משפט דמיאניוק הוא המשפט האחרון שנערך בישראל על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם ועל כן חשוב לשאול את השאלות ולבחון אותן לעומק: מה נשאר בעקבות המשפט? כיצד מנחילים את הזיכרון במציאות שאין בה "אירועים גדולים" שיזכירו את השואה? מה הפרשה כולה מלמדת על ההתמודדות של ישראל עם זיכרון השואה, ומה תפקידו של זיכרון זה בחייה של החברה הישראלית? בשל סוגיות אלו נודעה למחקר זה חשיבות ועלה הצורך בבחינה מעמיקה של הפרשה. יותר משלושים שנה עברו מאז תחילת הפרשה, ועדיין ישנה האפשרות לגבות עדות ממקור ראשון על אשר אירע. מדובר באפשרות שאי אפשר להתעלם ממנה כאשר עוסקים בנושא כה מרכזי בהוויית חיינו כאן.
מושג מפתח: החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם התש"י-1950
פרשת דמיאניוק בישראל צמחה מתוך ההליכים המשפטיים שנערכו על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם התש"י-1950. לחוק זה מאפיינים ייחודיים בתחום המשפט הפלילי, שכן הוא מפגיש בין שני תחומים: היסטוריה ומשפט. בשנים 1948-1949 עלו לישראל יותר ממאתיים אלף בני אדם ששרדו בשואה - שארית הפלֵטה. זמן קצר אחר כך החלו להתקבל במשטרת ישראל תלונות רבות נגד ניצולי שואה שעלו לארץ ונחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים. התלונות הגיעו לאחר שניצולים זיהו את החשודים בעוברם ברחוב, בזמן תפילה בבית הכנסת, במפגש חברתי ועוד.14 העולים שנחשדו בשיתוף פעולה שימשו בעת המלחמה לרוב ראשי יחידות עבודה, ראשי בלוק במחנה ושוטרים יהודים. משטרת ישראל עמדה חסרת אונים לנוכח התלונות הרבות שהצטברו משום שלא היה חוק שבחסותו היה אפשר להעמיד חשודים אלו לדין. באותה תקופה החלו כמה חברי כנסת לפעול בעניין. לאחר דיונים שעסקו במהותו ובתוכנו של החוק הוא התקבל ונכנס לתוקפו באוגוסט 1950. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הגדיר שלושה פשעים שבגינם יעמוד אדם לדין, ואם יימצא אשם דינו יהיה מיתה:15 (1) "בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת עשה מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי"; (2) "בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת עשה מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות"; (3) "בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת עשה מעשה שהוא בגדר פשע מלחמה".
ההיסטוריונית חנה יבלונקה מצאה שנערכו כארבעים משפטים נגד חשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים. במרבית המקרים, כאשר החשוד נמצא אשם, הסתיימו המשפטים בעונש של שנות מאסר אחדות. המקרה היחיד שנקבע בו גזר דין מוות היה משפטו של יחזקאל אגניסטר, ששימש קאפו במחנות הכפייה קרדיץ ופאולבריק.16 גם במקרה זה הומתק העונש, ואגניסטר נכלא לשנתיים ימים וזמן קצר לאחר שחרורו הלך לעולמו. כל המשפטים שנערכו על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם במהלך שנות ה-50 וה-60 למעט שניים היו נגד יהודים. על פי יבלונקה, כמו גם על פי ההיסטוריון יחיעם ויץ, עניינו משפטים אלו בעיקר את ניצולי השואה, דבר שנלמד הן מתוך מאפייני הנוכחים שפקדו את אולמות בתי המשפט והן מתוך מאפייני הסיקור של המשפטים בעיתונות היומית.17
בעקבות משפט אייכמן, שנערך בשנת 1961, השתנה יחסו של הציבור לניצולי השואה. השפעת השינוי ניכרה גם בכך שמערכת המשפט הגיעה להבנה שחסרים לה כלים לשפוט יהודים אשר התמודדו עם זוועות השואה, ובעקבות זאת מאמצע שנות ה-60 הפסיקו לשפוט יהודים חשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. תלונות שהגיעו למשטרה לאחר משפט אייכמן נדחו בטענה שהמעשים שייכים להיסטוריה.18 למעשה, משפט דמיאניוק נערך לאחר שנים רבות שחוק זה לא יושם.
דניאל גוטוויין ומנחם מאוטנר טוענים שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם יוצר למעשה נקודות השקה בין תחומי ההיסטוריה והמשפט,19 שכן החוק נוגע לאירוע היסטורי שהתרחש עוד לפני קום המדינה, והוא אף כולל את סעיף 12 שעל פיו, להבדיל מהחוק הפלילי הרגיל, לא חלה התיישנות על הפשעים המפורטים בחוק. גם סעיף 15 מבטא את ייחודו של החוק לעומת החוק הפלילי המקובל ואת השקתו לתחום ההיסטוריה. על פי סעיף 15 השופטים רשאים לסטות מדיני הראיות המקובלים.20 למשל במשפט דמיאניוק קיבלו השופטים מהתביעה עדויות של ניצולים שהלכו לעולמם בשנים שקדמו למשפט. גם ההגנה נהנתה מכך בשלב הערעור כאשר השופטים הסכימו לקבל עדויות שנמסרו לאחר מלחמת העולם השנייה ושמקורן לא היה ברור.21 השופטים במשפטים שנערכו על פי חוק זה תפקדו, לדברי המשפטנית דפנה ברק־ארז, כהיסטוריונים המגוללים סיפור עבר של אומה. לפי ברק־ארז, פסקי הדין של השופטים במקרים אלו ואחרים קבעו למעשה מה ייטמע בזיכרון הקולקטיבי בישראל ומה יישכח ויימחק ממנו.22 המשפטן אביעד הכהן טוען שגם במקרים שבהם נכנס השופט לנעליו של ההיסטוריון, הרי אין בזאת ערובה שיצליח בתפקיד. לטענתו יש מצבים, כמו פרשת דמיאניוק, ש"האמת המשפטית" גוברת בהם על "האמת ההיסטורית", וזאת מכיוון שמערכת המשפט חסרה לעיתים את האמצעים לברר את האמת המוחלטת, ועל כן היא איננה רוצה לגזור את גורלו של אדם אם ישנו צל־צילו של ספק בנוגע למעשים שהוא נחשד בהם ומעדיפה לשחררו לחופשי למרות החשדות.23 במעשה זה בית המשפט מממש את התפיסה העקרונית שלפיה "מוטב כי עשרה פושעים יהלכו חופשי מאשר אדם אחד חף מפשע ייאסר מאחורי סורג ובריח".24 למרות ההבדלים בין העמדות שהוצגו לעיל אפשר להסיק מהן שהחיבור בין ההיסטוריה ובין המשפט הוא אימננטי לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. מכאן אפשר לשער שחיבור זה יבוא לידי ביטוי בפרשת דמיאניוק.
בספר זה שלושה שערים:
השער הראשון עניינו בכרונולוגיה של פרשת דמיאניוק, ויש בו שלושה פרקים. בפרק הראשון דיון בתקופה שבה התנהלו הליכים משפטיים נגד דמיאניוק בארצות הברית משנת 1975 עד שנת 1986. הפרק השני מוקדש לתקופה שהתחילה בהסגרתו של דמיאניוק לישראל ונגמרה בגזר הדין שניתן בשנת 1988 בבית המשפט המחוזי. הפרק השלישי עוסק בפרק הזמן שהחל עם הגשת הערעור ונמשך עד שנת 1993 עם זיכויו של דמיאניוק מחמת הספק.
השער השני עניינו בעיסוק של החברה בישראל בפרשת דמיאניוק, והוא מתמקד בחמישה גורמים המרכיבים את החברה. בשער זה שישה פרקים: בפרק הראשון זיכרון השואה מוגדר בעת פרשת דמיאניוק בישראל. בפרק השני המערכת הפוליטית מתוארת ומקומם של שרים וחברי כנסת בפרשה מוצג. בפרק השלישי סקירה של תפקידה של מערכת החינוך בפרשה. בפרק הרביעי מתוארת נוכחותה של הפרשה בשורות הצבא. בפרק החמישי תיאור של התנהלותה ותפקידה של התקשורת בפרשת דמיאניוק. והפרק השישי בשער זה מיוחד לבחינת יחסם של ניצולי השואה ושל בניהם ובנותיהם לפרשת דמיאניוק ותפקידם בהשתלשלות הפרשה.
בשער השלישי ישנו פרק אחד שעניינו הבירור מדוע נשכחה הפרשה מהזיכרון הקולקטיבי לאחר שדמיאניוק זוכה מאשמה מחמת הספק. בפרק זה השוואה בין פרשת דמיאניוק ובין משפט אייכמן. אלה שני משפטים שנערכו על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם והם נזכרו זה לצד זה במקורות רבים שעסקו בפרשת דמיאניוק. באמצעות ההשוואה נבדק מדוע אירוע אחד נצרב בתודעה הקולקטיבית והשפיע על תודעת השואה בישראל, ואילו האירוע האחר נשכח כמעט לחלוטין. פרק זה חותם את הספר.
