לה סירק - קרקס מערכה שנייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לה סירק - קרקס מערכה שנייה
מכר
מאות
עותקים
לה סירק - קרקס מערכה שנייה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לה סירק - קרקס מערכה שנייה

2.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אשלי ג'יאנוקרו

סופרת רבי המכר אשלי ג'יאנוקרו כותבת רומנים אפלים ואימה ארוטית. היא כותבת את הסיפורים שאחרים לא מעזים לכתוב ומפרסמת עצמאית מתוך בחירה. אשלי מתגוררת כיום ביוהנסבורג שבדרום אפריקה עם בעלה ושתי בנותיה, ונהנית לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראת להתאהב במי שלא ניתן לאהוב ולשאול את עצמה שאלות. כשהיא לא כותבת אפשר למצוא אותה קוראת בשמש עם הקינדל שלה או מטיילת עם המשפחה.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

השקר התגלה.
הליצן היתל בי וחטף אותי לקרקס. 
יש לו שני פנים – הטירוף בהתגלמותו ואהבה צרופה, מי מהם ינצח וישתלט עליי? 
דווקא אני, שמפליאה לשלוט בגופי כלוליינית, לא מסוגלת לשלוט בליבי. ועד שסוף־סוף הצלחתי להימלט ממנו, הבנתי כמה אני קשורה אליו.  

במערכה השנייה של לֶה סירק, הליצן והלוליינית נלחמים ברגשותיהם העזים זה לזה, מול הטירוף שמסתתר מתחת לפני השטח ומאיים להרוס אותם.  
לֶה סירק, קרקס – מערכה שנייה הוא החלק השני בדואט.

אזהרה: ספר זה מכיל תיאורים גרפיים אפלים ותכנים קשים אחרים, ואינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל 21.

פרק ראשון

פרק 1 

 

אימוג'ן

דה־דה־דהדה־דה־־־־דה דה, נעימת הקרקס מתנגנת שוב ושוב בראשי. אני מריחה ניחוח טל בוקר של עשב רטוב ואוויר ים, אבל לא רואה כלום.

החלום הזה כולו קולות וריחות, בלי מראות. גם בשינה גופי מסורבל מכובד הפרידה ממנו. גלים של עצב גואים בי ובחילה של שברון לב לא מרפה ממני. אני מנסה להעלות את פניו בחלום הזה שכולו ניחוחות ומוזיקה, אבל לא מצליחה. עיניי רואות רק את הריקנות השחורה של האובדן.

ההפרעות נעשות מובחנות יותר בעודי מרחפת בחשכה. קולות מעברי מהדהדים במחשבותיי — שריקת שוט האריה המפלח את האוויר ומצליף בבשרה של החיה, רק שהפעם הוא מלווה בזעקה כבושה של אישה, לא בנהמה מחוספסת של אריה.

הצלפה.

יבבה.

הצלפה.

צעקה.

הצלפה.

צרחה.

צרחות מיוסרות מפלחות את אוזניי, נוקבות מספיק כדי לנפץ שמשות ואת עור התוף שלי. אני רועדת, והרגל הימנית שלי מעקצצת מרוב דקירות כאילו נרדמה. אני רוצה למתוח אותה אבל לא מסוגלת לזוז מפני שאני שבויה בחלום. הדקירות והעקצוצים צובטים ומכאיבים. אני חייבת להזיז אותה.

הצרחות הולכות ומתגברות, רועמות באוזניי כמו מערכת שמע גרועה עם הפרעות שידור והדהודי כאב. אני שומעת את קולו עכשיו. המוח שלי ממש מתעתע בי באכזריות.

"תתכופפי. תתכופפי עוד. זה לא מספיק!" קולו נשמע רם וצורמני מרוב כעס.

"אני לא יכולה." הקול המיוסר נשמע כצווחה על רקע צליפת קצה השוט.

"את חייבת. אחרת זה לא יעבוד. זה לא אותו דבר אם את לא מתקפלת כמו שצריך."

נקודות אור מתחילות להבהב מול עיניי והחלום מתחיל גם להיראות — רסיסי אור הופכים לצורות והצורות מתייצבות בהדרגה.

"תתכופפי, זונה! פאקינג תתכופפי!"

האורות המטושטשים מתמקדים ומתחדדים. במרכז הזירה, מואר באור הזרקורים, עומד אהובי והסיוט שלי. ידו אוחזת בשוט משתלשל לרצפה ומבטו האכזרי נעוץ בבחורה. הוא שם עליה יד כדי לכופף בכוח את גבה.

רואים בבירור שהיא לא גמישה מספיק להתקפל בזווית חדה כמו זאת שהוא דורש. הוא דוחף חזק יותר והיא צועקת בקול רם יותר, והצליל נשמע אמיתי כל־כך. שריריי נדרכים ונמתחים, מזהים את התחושה שמישהו לוחץ עלייך לעשות משהו מעבר לגבול היכולת שלך. אני שומעת את השרירים שלה נקרעים כשהוא ממשיך ללחוץ.

"סיוואן, תפסיק!" אני צועקת.

צליל קולי מקבע מציאות שלא הייתי מוכנה לה — אני לא חולמת, אני כבר לא ישנה. אני ערה, שוב בקרקס עם סיוואן, והוא החלום הרע שהתגשם.

"אני כל־כך שמח שיכולת להצטרף אלינו להמשך המופע, ילדתי המתוקה." פיו השחור מתעקם והאור משתבר על אפו המבריק ומשווה לו מראה חלקלק ורטוב. הוא צוחק צחוק מטורף ולוחץ עליה חזק יותר, מכופף את עמוד השדרה שלה בדרך שמצריכה אימון מיוחד.

"סיוואן, מה אתה עושה? למה אני פה... איך הגעתי הנה?"

הוא לקח אותי לשדה התעופה. ראיתי את השלט לבניין הטרמינל. נפרדתי לשלום. זה נגמר בינינו.

אני מנסה לקום, לעצור בעדו, אבל לא מצליחה לזוז. ידיי ורגליי כבולות אלו לאלו בחוזקה והדקירות והעקצוצים מהחלום הם בעצם מזרימת הדם שלי שהכבלים עוצרים.

"מה הולך פה, לעזאזל?" אני מצטמררת ונשטפת זיעה קרה כשהמצב נקלט אצלי לאשורו.

רעידות פראיות של היסטריה תוקפות אותי כשאני רואה אותו ככה. הדיוק המושלם שבו הוא חיקה את האויב שלי פשוט בלתי נתפס — זה אמיתי כל־כך שאני משוכנעת שזה באמת הוא. רק שהקול שלו הוא קול אהובי.

"תשתקי ותצפי במופע, אימוג'ן. סיוואן איננו. נפרדת ממנו לשלום, חרצת את דינו ושחררת אותי לחופשי."

הוא משחרר אותה והיא זזה קצת. אני רואה שהיא מנסה לנשום עמוק, לנפח את החזה ולמלא אותו בכמה שיותר אוויר. איפור הבמה שלה מרוח ורטוב מדמעות, ואני קולטת סימני שוט על עורה. הם אדומים כל־כך שאני כמעט מסוגלת להרגיש בחום הנפלט ממנה עד אליי. אני מזהה את המבט בעיניה ומזדהה עם כאבה, אבל ברור לי שזה לא נגמר.

"תפסיק, סיוואן. מה אתה רוצה?" אני מתחננת, מנסה למצוא אותו מתחת למפלצת. עיניים מתות נישאות אל השורה השנייה שבה אני יושבת, קשורה לכיסא כדי שלא אזוז.

"סיוואן איננו ואני השגתי מה שאני רוצה, אימוג'ן. אז תשתקי ותני לי ליהנות מזה." הוא פותח את כפתור מכנסיו, ושיני המתכת של הרוכסן נפתחות ומשחררות אותו לחופשי. הזין המעוטר בפירסינג עומד, מואר באור הזרקורים.

אני מסתכלת לו בעיניים, נאבקת בדמעות, מחפשת את האדם שאני יודעת שנמצא שם.

"את מבינה, ילדה טיפשה, אני מסוגל לעשות את זה..." הוא תופס באיברו הזקור. "רק כשאני ככה." ידו האחרת מצביעה על פרצופו הצבוע. "אם אני לא הליצן, לא עומד לי. אני לא יכול לעשות אהבה, לא נועדתי לאהבה. אבל ככה, אני יכול לזיין כל הלילה."

צחוק שטני מבעבע מתוכו בזמן שהוא מאונן, והבחורה המסכנה מנסה להתיישר בזהירות בלי שיראה. אני יודעת שהוא יראה, כי הוא תמיד ראה מה אני עשיתי.

"שקרן, סיוואן עשה איתי אהבה. בלילה ההוא... כאן."

הצחוק נעשה פסיכוטי והוא מניד אליי בראשו. "לא, לא, אימוג'ן שלי. אני זיינתי אותך, כאן בקרקס שלי. אני זיינתי אותך, וזה הרג את מה שנשאר מסיוואן. לא הייתי מאופר, אבל כאן אני לא צריך את זה." הוא מסתובב במעגל בזרועות מורמות ומחווה על האוהל סביבנו. "המקום הזה מעיר אותנו לחיים, אותך ואותי."

הוא חוזר להתמקד בה, ונדמה לי שאני מתה מבפנים. נצרתי לליבי את הלילה היקר ההוא, ועכשיו גם זה נהרס. הוא מלטף לעצמו את הזין, ממשיך לחוג סביבה כמו נשר סביב פגר. יציבתו משתנה והוא עט עליה.

"אמרתי להתכופף, זונה מחורבנת!" הוא צורח עליה, ונצמד אליה במלוא כובד משקלו כדי להכריח אותה להתכופף.

היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות, בתחינה אילמת שאעצור בעדו, אבל אם אעשה את זה תשומת ליבו תתמקד חזרה בי. לכן אני שותקת וצופה.

עיניה מתהפכות בראשה והצרחות משתתקות, הלובן נצבע באדום דם ושפתיה מכחילות. אני לכודה בקולות שמשמיע גופו הצמוד לגופה כשהוא מעקם את עמוד השדרה שלה מעבר לגבול היכולת האנושית ומזיין אותה בלי רחמים. אני צופה בו ננעץ בה ושומעת בדיוק מתי העצמות מתנפצות ועמוד השדרה שלה פוקע כמו ירייה. אני רואה אותה נופחת את נשמתה בעודה נשברת לשניים.

הליצן לא מפסיק. הוא אף פעם לא מפסיק לפני שהוא גומר, מי כמוני יודעת. חבטות של בשר בבשר ונהמת הפורקן שלו חותמים את המופע. כשהוא מזדקף גופתה השמוטה קורסת אל רצפת הפלסטיק, ועיניה המתות מסתכלות ישר אליי.

"אהבת את המופע, אימוג'ן? את מבינה, בטי אהבה אותי, היא כל־כך אהבה אותי שהיא חזרה אליי שוב ושוב. את תאהבי אותי, אימוג'ן. אני אגרום לך לאהוב את הליצן הזה."

הוא מתחיל להתקרב אליי אבל אני לא מסוגלת להסתכל כי אני רואה רק אותה, וחוזרת בזיכרוני אל מאלפת הכלבים. חסרה רק השלולית הארגמנית של דם דביק והן היו יכולות להיות אותה אישה, שנקרעה לשניים והושארה מתה בזירה.

אוושת נעליו כשהוא צועד חרש על רצפת הפלסטיק לעברי גורמת לי לשאת מבט בסופו של דבר. סיוואן עומד מולי. שורת הכיסאות בינינו היא הדבר היחיד שמונע מבעדו להרוג גם אותי. החיוך בתוך הגיחוך השחור והניצוץ בעיניו מוכיחים לי סופית שהפחד הכי גדול שלי התעורר לחיים. הוא רעב לכאב שלי.

נפלתי. נפלתי חזק כל־כך שלא ידעתי בכלל שזה קרה. הוא עבד עליי ואני נפלתי בפח. ועכשיו אני כאן, ניצבת מול הסיוטים שלי שהתגשמו בגוף הגבר שאהבתי.

"מה עשית?" אני לוחשת למראה גופתה השרועה.

הוא מציץ אחורה כאילו היא לא שווה את המאמץ. "היא לא עשתה את זה כמו שצריך. אמרתי לה להתכופף. הייתי צריך שהיא תתכופף כמוך, אימוג'ן, והיא לא עשתה את זה. אז עזרתי לה לעשות את זה כמו שצריך."

הקול שלו שונה, כאילו אני באמת מדברת עם מישהו אחר. איך לא ראיתי את הצד הזה בתוכו? הוא הסתיר את הסודות שלו כל־כך טוב, אפילו טוב יותר ממני.

"סיוואן... היא מתה. הרגת אותה." אני מנסה להסתכל מאחוריו בתקווה שאראה אותה זזה, בתקווה לגלות שהיא לא באמת מתה, אך לשווא.

אני מאמצת עיניים להבחין בתנועה בחזה או ברפרוף בעיניה, אבל היא איננה.

רוח הרפאים שלה מניעה את האוהל בבריזה קלה ושקט מצמרר משתרר סביבנו. המוזיקה השתתקה והכול נדם, חוץ מהרוח החובטת באוהל.

"היא לא מתה. בטי רק עברה למקום טוב יותר, כמו שיקרה לכולנו מתישהו."

התשובה רק מדגישה כמה מעט אני יודעת עליו. אף פעם לא דיברנו על אמונה, מוות או כל דבר עמוק יותר מהחיצוניות הנוצצת שמסתירה את הזוהמה שמתחת. הוא צודק, זה לא הוא, ואני תוהה איך לא הבחנתי בסימנים בכל החודשים שעברו. לא הייתה לו בעיה עם ההרגלים המוזרים שלי כי היו לו הרגלים כאלה משלו.

"סיוואן." אולי השם שלו יחזיר אותו לזהותו האמיתית. "כמה בֶטיות היו? כמה כבר הרגת?"

הגיחוך שפוער את הצבע השחור סביב פיו מספר לי כל מה שאני צריכה לדעת. היו עוד. אני כנראה הולכת להיות אחת מהבֶטיות.

"לא יודע, לא ספרתי אותן. את ספרת את הנפילות שלך, אימוג'ן?" אני מנענעת בראש לשלילה. לא ספרתי. "אז למה שאני אספור את שלי?"

הוא מגשר על הפער בינינו בפסיעה ארוכה מעל שורת הכיסאות. אני קשורה כך שאני לא יכולה לברוח ממנו, רק לשבת בלי לזוז.

"כולם נופלים, זה נורמלי ליפול. לפעמים זה כואב נורא, אבל זה לא בשליטתנו. הנפילה ברשת שלך הייתה הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים," הוא אומר.

סיוואן תופס את הסנטר שלי כשאני מפנה ממנו את המבט. שפתיי רועדות ודמעות גואות בעיניי כי אני מרגישה בכאבו. גם לי כואב ככה.

תמיד כואב ליפול.

"אם היית פשוט מוותרת ומקבלת אותי כמו שאני קיבלתי אותך, יכולנו להימנע מכל זה, כי אם יש מי שיתפוס אותך זה לא כואב." הוא רוכן קרוב כל־כך שהאף האדום שלו נוגע באפי ואני ישר מרגישה מלוכלכת. בא לי לנגב את הפנים אבל אני לא יכולה לזוז.

"מה אתה הולך לעשות לי, סיוואן?" אני מקווה שהוא עדיין נמצא שם בפנים, מתחת לאיפור הפנים. "למה הבאת אותי לכאן?"

הנשימות שלו חונקות אותי ואני מתפללת שיתרחק ממני. איפור הפנים הדביק והשמנוני נמרח לי על הלחי.

"אני הולך לגרום לך לאהוב אותי, אימוג'ן. הבאתי אותך הביתה. חשבתי שתשמחי לחזור הביתה. רצית לברוח לקרקס. אז ברוכה הבאה לקרקס שלי, מותק."

הוא מזדקף בתנועה מהירה ומשחרר אותי מכבליי, ואז מרים אותי ונושא אותי החוצה מהאוהל. אין לי מושג אם אני מרגישה פאניקה, פחד או הקלה כשאנחנו יוצאים לאוויר הצח בחוץ, אבל האורות והאוויר הפתוח נראים בטוחים בהרבה מהאפלולית שבתוך האוהל.

הקול הקטן שבראשי לוחש לי שמה שעברתי עם הליצן בתור ילדה היה למעשה מבחן במה לקראת מה שעתיד לקרות עכשיו. אם רק אהיה בשקט, אתנהג יפה ואופיע מולו, לא אפגע יותר מדי.

הוא נושא אותי לקרוואן צהוב שחונה ליד זה שבו שכבנו, זה שבו מוסתרת התיבה שלי. הוא מטיל אותי על כתפו כדי שיוכל לפתוח את הדלת.

שקשוק המפתחות וחריקת הדלת הישנה שנפתחת על צירים עתיקים גורמים לשערי לסמור. מה הוא מתכוון לעשות לי שם?

הוא מניח אותי על רגליי הכבולות ואני מתאמצת לשמור על שיווי המשקל בלי להיעזר בידיים. הדבר האחרון שאני רוצה זה ליפול מולו.

הוא מושך כבל שמשתלשל מהגג ונורה ישנה מצהיבה מתעוררת לחיים בזמזום, מטילה זוהר זהבהב בחדר הצר. הליצן מרים זוג מספרי מתכת קטנים משולחן האיפור. אצבעותיו הגסות גדולות מדי לחורי האצבעות כשהוא מנסה לחתוך את הכבלים מעליי.

יש כאן שולחן איפור קטן עם תאורה, דלת אחת, ארון וכיסא. מיטת היחיד המתקפלת מוצעת במצעים אפורים עם כרית אחת בלבד בראש. משהו חסר. אני לא מוצאת את הדבר היחיד שאני צריכה. אין פה תיבה. אני חייבת תיבה. אני מסתכלת סביב לסקור את סביבותיי, בוחנת כל פרט, ולאט־לאט מתחילה לעכל מה קורה ולהתכווץ לתוך עצמי. אני ננעלת בפנים כי כל זה יהרוג אותי.

"זה הבית, אני אנעל אותך פה. יש פה דלי לצרכים למקרה שתצטרכי. אם רק תנסי לברוח, אימוג'ן, אני אהרוג אותך. את בבית, פשוט קבלי את זה. קבלי אותי והכול ילך בקלות."

אז עכשיו אני נעולה כאן, בקרוואן שברור לי שהיה שייך לליצן שלי, ועבר והווה מתמזגים לתופת כאוטית בתוך הראש שלי.

מי הוא?

למה הוא עושה לי את זה?

סיפרתי את הסודות ועכשיו אמצא את מותי כמו מאלפת הכלבים ובטי.

השמש זרחה ושקעה כמה פעמים מאז שהוא נעל את הדלת. לא עצמתי עין והגוף שלי משווע למזון ולשינה.

בקבוק המים שמצאתי במגירה יגמר בקרוב. אני שומעת אותו מסתובב בחוץ, אבל לא צועקת או מתחננת שישחרר אותי. החלק השבור שבי שמח פשוט למות פה, בבית שלי. זה תמיד היה הבית שלי, ולא היו צריכים לקחת אותי מפה.

כשאני עוצמת עיניים אני יכולה להרגיש את אימא שלי מחבקת אותי בזרועותיה, מרימה אותי אחרי שנפלתי ועוזרת לי להרגיש שאני לא כישלון, מלמדת אותי לעמוד שוב ולהשתפר.

אבל אני רואה גם אותו. אני מרגישה את המגע שלו, מריחה את הבל פיו המעופש כשהוא מתקרב אליי ומנסה לנשק לי את הפנים. לפקוח עיניים — זאת הדרך היחידה שלי לחמוק ממנו.

אני פשוט משלימה עם זה שהמוות יגיע כשהוא עוטה מסכה של ליצן. הוא טוען שהוא אוהב אותי, אבל הוא עוד יהרוג אותי עם האהבה הזאת. במערבולת אי־שפיות מרוב חוסר בשינה ורעב טורפני, אני מפסידה לבסוף במאבק להישאר ערה, ושוקעת.

הלוואי שזה המוות: איטי, רך ושקט.

 

 

אשלי ג'יאנוקרו

סופרת רבי המכר אשלי ג'יאנוקרו כותבת רומנים אפלים ואימה ארוטית. היא כותבת את הסיפורים שאחרים לא מעזים לכתוב ומפרסמת עצמאית מתוך בחירה. אשלי מתגוררת כיום ביוהנסבורג שבדרום אפריקה עם בעלה ושתי בנותיה, ונהנית לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראת להתאהב במי שלא ניתן לאהוב ולשאול את עצמה שאלות. כשהיא לא כותבת אפשר למצוא אותה קוראת בשמש עם הקינדל שלה או מטיילת עם המשפחה.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

לה סירק - קרקס מערכה שנייה אשלי ג'יאנוקרו

פרק 1 

 

אימוג'ן

דה־דה־דהדה־דה־־־־דה דה, נעימת הקרקס מתנגנת שוב ושוב בראשי. אני מריחה ניחוח טל בוקר של עשב רטוב ואוויר ים, אבל לא רואה כלום.

החלום הזה כולו קולות וריחות, בלי מראות. גם בשינה גופי מסורבל מכובד הפרידה ממנו. גלים של עצב גואים בי ובחילה של שברון לב לא מרפה ממני. אני מנסה להעלות את פניו בחלום הזה שכולו ניחוחות ומוזיקה, אבל לא מצליחה. עיניי רואות רק את הריקנות השחורה של האובדן.

ההפרעות נעשות מובחנות יותר בעודי מרחפת בחשכה. קולות מעברי מהדהדים במחשבותיי — שריקת שוט האריה המפלח את האוויר ומצליף בבשרה של החיה, רק שהפעם הוא מלווה בזעקה כבושה של אישה, לא בנהמה מחוספסת של אריה.

הצלפה.

יבבה.

הצלפה.

צעקה.

הצלפה.

צרחה.

צרחות מיוסרות מפלחות את אוזניי, נוקבות מספיק כדי לנפץ שמשות ואת עור התוף שלי. אני רועדת, והרגל הימנית שלי מעקצצת מרוב דקירות כאילו נרדמה. אני רוצה למתוח אותה אבל לא מסוגלת לזוז מפני שאני שבויה בחלום. הדקירות והעקצוצים צובטים ומכאיבים. אני חייבת להזיז אותה.

הצרחות הולכות ומתגברות, רועמות באוזניי כמו מערכת שמע גרועה עם הפרעות שידור והדהודי כאב. אני שומעת את קולו עכשיו. המוח שלי ממש מתעתע בי באכזריות.

"תתכופפי. תתכופפי עוד. זה לא מספיק!" קולו נשמע רם וצורמני מרוב כעס.

"אני לא יכולה." הקול המיוסר נשמע כצווחה על רקע צליפת קצה השוט.

"את חייבת. אחרת זה לא יעבוד. זה לא אותו דבר אם את לא מתקפלת כמו שצריך."

נקודות אור מתחילות להבהב מול עיניי והחלום מתחיל גם להיראות — רסיסי אור הופכים לצורות והצורות מתייצבות בהדרגה.

"תתכופפי, זונה! פאקינג תתכופפי!"

האורות המטושטשים מתמקדים ומתחדדים. במרכז הזירה, מואר באור הזרקורים, עומד אהובי והסיוט שלי. ידו אוחזת בשוט משתלשל לרצפה ומבטו האכזרי נעוץ בבחורה. הוא שם עליה יד כדי לכופף בכוח את גבה.

רואים בבירור שהיא לא גמישה מספיק להתקפל בזווית חדה כמו זאת שהוא דורש. הוא דוחף חזק יותר והיא צועקת בקול רם יותר, והצליל נשמע אמיתי כל־כך. שריריי נדרכים ונמתחים, מזהים את התחושה שמישהו לוחץ עלייך לעשות משהו מעבר לגבול היכולת שלך. אני שומעת את השרירים שלה נקרעים כשהוא ממשיך ללחוץ.

"סיוואן, תפסיק!" אני צועקת.

צליל קולי מקבע מציאות שלא הייתי מוכנה לה — אני לא חולמת, אני כבר לא ישנה. אני ערה, שוב בקרקס עם סיוואן, והוא החלום הרע שהתגשם.

"אני כל־כך שמח שיכולת להצטרף אלינו להמשך המופע, ילדתי המתוקה." פיו השחור מתעקם והאור משתבר על אפו המבריק ומשווה לו מראה חלקלק ורטוב. הוא צוחק צחוק מטורף ולוחץ עליה חזק יותר, מכופף את עמוד השדרה שלה בדרך שמצריכה אימון מיוחד.

"סיוואן, מה אתה עושה? למה אני פה... איך הגעתי הנה?"

הוא לקח אותי לשדה התעופה. ראיתי את השלט לבניין הטרמינל. נפרדתי לשלום. זה נגמר בינינו.

אני מנסה לקום, לעצור בעדו, אבל לא מצליחה לזוז. ידיי ורגליי כבולות אלו לאלו בחוזקה והדקירות והעקצוצים מהחלום הם בעצם מזרימת הדם שלי שהכבלים עוצרים.

"מה הולך פה, לעזאזל?" אני מצטמררת ונשטפת זיעה קרה כשהמצב נקלט אצלי לאשורו.

רעידות פראיות של היסטריה תוקפות אותי כשאני רואה אותו ככה. הדיוק המושלם שבו הוא חיקה את האויב שלי פשוט בלתי נתפס — זה אמיתי כל־כך שאני משוכנעת שזה באמת הוא. רק שהקול שלו הוא קול אהובי.

"תשתקי ותצפי במופע, אימוג'ן. סיוואן איננו. נפרדת ממנו לשלום, חרצת את דינו ושחררת אותי לחופשי."

הוא משחרר אותה והיא זזה קצת. אני רואה שהיא מנסה לנשום עמוק, לנפח את החזה ולמלא אותו בכמה שיותר אוויר. איפור הבמה שלה מרוח ורטוב מדמעות, ואני קולטת סימני שוט על עורה. הם אדומים כל־כך שאני כמעט מסוגלת להרגיש בחום הנפלט ממנה עד אליי. אני מזהה את המבט בעיניה ומזדהה עם כאבה, אבל ברור לי שזה לא נגמר.

"תפסיק, סיוואן. מה אתה רוצה?" אני מתחננת, מנסה למצוא אותו מתחת למפלצת. עיניים מתות נישאות אל השורה השנייה שבה אני יושבת, קשורה לכיסא כדי שלא אזוז.

"סיוואן איננו ואני השגתי מה שאני רוצה, אימוג'ן. אז תשתקי ותני לי ליהנות מזה." הוא פותח את כפתור מכנסיו, ושיני המתכת של הרוכסן נפתחות ומשחררות אותו לחופשי. הזין המעוטר בפירסינג עומד, מואר באור הזרקורים.

אני מסתכלת לו בעיניים, נאבקת בדמעות, מחפשת את האדם שאני יודעת שנמצא שם.

"את מבינה, ילדה טיפשה, אני מסוגל לעשות את זה..." הוא תופס באיברו הזקור. "רק כשאני ככה." ידו האחרת מצביעה על פרצופו הצבוע. "אם אני לא הליצן, לא עומד לי. אני לא יכול לעשות אהבה, לא נועדתי לאהבה. אבל ככה, אני יכול לזיין כל הלילה."

צחוק שטני מבעבע מתוכו בזמן שהוא מאונן, והבחורה המסכנה מנסה להתיישר בזהירות בלי שיראה. אני יודעת שהוא יראה, כי הוא תמיד ראה מה אני עשיתי.

"שקרן, סיוואן עשה איתי אהבה. בלילה ההוא... כאן."

הצחוק נעשה פסיכוטי והוא מניד אליי בראשו. "לא, לא, אימוג'ן שלי. אני זיינתי אותך, כאן בקרקס שלי. אני זיינתי אותך, וזה הרג את מה שנשאר מסיוואן. לא הייתי מאופר, אבל כאן אני לא צריך את זה." הוא מסתובב במעגל בזרועות מורמות ומחווה על האוהל סביבנו. "המקום הזה מעיר אותנו לחיים, אותך ואותי."

הוא חוזר להתמקד בה, ונדמה לי שאני מתה מבפנים. נצרתי לליבי את הלילה היקר ההוא, ועכשיו גם זה נהרס. הוא מלטף לעצמו את הזין, ממשיך לחוג סביבה כמו נשר סביב פגר. יציבתו משתנה והוא עט עליה.

"אמרתי להתכופף, זונה מחורבנת!" הוא צורח עליה, ונצמד אליה במלוא כובד משקלו כדי להכריח אותה להתכופף.

היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות, בתחינה אילמת שאעצור בעדו, אבל אם אעשה את זה תשומת ליבו תתמקד חזרה בי. לכן אני שותקת וצופה.

עיניה מתהפכות בראשה והצרחות משתתקות, הלובן נצבע באדום דם ושפתיה מכחילות. אני לכודה בקולות שמשמיע גופו הצמוד לגופה כשהוא מעקם את עמוד השדרה שלה מעבר לגבול היכולת האנושית ומזיין אותה בלי רחמים. אני צופה בו ננעץ בה ושומעת בדיוק מתי העצמות מתנפצות ועמוד השדרה שלה פוקע כמו ירייה. אני רואה אותה נופחת את נשמתה בעודה נשברת לשניים.

הליצן לא מפסיק. הוא אף פעם לא מפסיק לפני שהוא גומר, מי כמוני יודעת. חבטות של בשר בבשר ונהמת הפורקן שלו חותמים את המופע. כשהוא מזדקף גופתה השמוטה קורסת אל רצפת הפלסטיק, ועיניה המתות מסתכלות ישר אליי.

"אהבת את המופע, אימוג'ן? את מבינה, בטי אהבה אותי, היא כל־כך אהבה אותי שהיא חזרה אליי שוב ושוב. את תאהבי אותי, אימוג'ן. אני אגרום לך לאהוב את הליצן הזה."

הוא מתחיל להתקרב אליי אבל אני לא מסוגלת להסתכל כי אני רואה רק אותה, וחוזרת בזיכרוני אל מאלפת הכלבים. חסרה רק השלולית הארגמנית של דם דביק והן היו יכולות להיות אותה אישה, שנקרעה לשניים והושארה מתה בזירה.

אוושת נעליו כשהוא צועד חרש על רצפת הפלסטיק לעברי גורמת לי לשאת מבט בסופו של דבר. סיוואן עומד מולי. שורת הכיסאות בינינו היא הדבר היחיד שמונע מבעדו להרוג גם אותי. החיוך בתוך הגיחוך השחור והניצוץ בעיניו מוכיחים לי סופית שהפחד הכי גדול שלי התעורר לחיים. הוא רעב לכאב שלי.

נפלתי. נפלתי חזק כל־כך שלא ידעתי בכלל שזה קרה. הוא עבד עליי ואני נפלתי בפח. ועכשיו אני כאן, ניצבת מול הסיוטים שלי שהתגשמו בגוף הגבר שאהבתי.

"מה עשית?" אני לוחשת למראה גופתה השרועה.

הוא מציץ אחורה כאילו היא לא שווה את המאמץ. "היא לא עשתה את זה כמו שצריך. אמרתי לה להתכופף. הייתי צריך שהיא תתכופף כמוך, אימוג'ן, והיא לא עשתה את זה. אז עזרתי לה לעשות את זה כמו שצריך."

הקול שלו שונה, כאילו אני באמת מדברת עם מישהו אחר. איך לא ראיתי את הצד הזה בתוכו? הוא הסתיר את הסודות שלו כל־כך טוב, אפילו טוב יותר ממני.

"סיוואן... היא מתה. הרגת אותה." אני מנסה להסתכל מאחוריו בתקווה שאראה אותה זזה, בתקווה לגלות שהיא לא באמת מתה, אך לשווא.

אני מאמצת עיניים להבחין בתנועה בחזה או ברפרוף בעיניה, אבל היא איננה.

רוח הרפאים שלה מניעה את האוהל בבריזה קלה ושקט מצמרר משתרר סביבנו. המוזיקה השתתקה והכול נדם, חוץ מהרוח החובטת באוהל.

"היא לא מתה. בטי רק עברה למקום טוב יותר, כמו שיקרה לכולנו מתישהו."

התשובה רק מדגישה כמה מעט אני יודעת עליו. אף פעם לא דיברנו על אמונה, מוות או כל דבר עמוק יותר מהחיצוניות הנוצצת שמסתירה את הזוהמה שמתחת. הוא צודק, זה לא הוא, ואני תוהה איך לא הבחנתי בסימנים בכל החודשים שעברו. לא הייתה לו בעיה עם ההרגלים המוזרים שלי כי היו לו הרגלים כאלה משלו.

"סיוואן." אולי השם שלו יחזיר אותו לזהותו האמיתית. "כמה בֶטיות היו? כמה כבר הרגת?"

הגיחוך שפוער את הצבע השחור סביב פיו מספר לי כל מה שאני צריכה לדעת. היו עוד. אני כנראה הולכת להיות אחת מהבֶטיות.

"לא יודע, לא ספרתי אותן. את ספרת את הנפילות שלך, אימוג'ן?" אני מנענעת בראש לשלילה. לא ספרתי. "אז למה שאני אספור את שלי?"

הוא מגשר על הפער בינינו בפסיעה ארוכה מעל שורת הכיסאות. אני קשורה כך שאני לא יכולה לברוח ממנו, רק לשבת בלי לזוז.

"כולם נופלים, זה נורמלי ליפול. לפעמים זה כואב נורא, אבל זה לא בשליטתנו. הנפילה ברשת שלך הייתה הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים," הוא אומר.

סיוואן תופס את הסנטר שלי כשאני מפנה ממנו את המבט. שפתיי רועדות ודמעות גואות בעיניי כי אני מרגישה בכאבו. גם לי כואב ככה.

תמיד כואב ליפול.

"אם היית פשוט מוותרת ומקבלת אותי כמו שאני קיבלתי אותך, יכולנו להימנע מכל זה, כי אם יש מי שיתפוס אותך זה לא כואב." הוא רוכן קרוב כל־כך שהאף האדום שלו נוגע באפי ואני ישר מרגישה מלוכלכת. בא לי לנגב את הפנים אבל אני לא יכולה לזוז.

"מה אתה הולך לעשות לי, סיוואן?" אני מקווה שהוא עדיין נמצא שם בפנים, מתחת לאיפור הפנים. "למה הבאת אותי לכאן?"

הנשימות שלו חונקות אותי ואני מתפללת שיתרחק ממני. איפור הפנים הדביק והשמנוני נמרח לי על הלחי.

"אני הולך לגרום לך לאהוב אותי, אימוג'ן. הבאתי אותך הביתה. חשבתי שתשמחי לחזור הביתה. רצית לברוח לקרקס. אז ברוכה הבאה לקרקס שלי, מותק."

הוא מזדקף בתנועה מהירה ומשחרר אותי מכבליי, ואז מרים אותי ונושא אותי החוצה מהאוהל. אין לי מושג אם אני מרגישה פאניקה, פחד או הקלה כשאנחנו יוצאים לאוויר הצח בחוץ, אבל האורות והאוויר הפתוח נראים בטוחים בהרבה מהאפלולית שבתוך האוהל.

הקול הקטן שבראשי לוחש לי שמה שעברתי עם הליצן בתור ילדה היה למעשה מבחן במה לקראת מה שעתיד לקרות עכשיו. אם רק אהיה בשקט, אתנהג יפה ואופיע מולו, לא אפגע יותר מדי.

הוא נושא אותי לקרוואן צהוב שחונה ליד זה שבו שכבנו, זה שבו מוסתרת התיבה שלי. הוא מטיל אותי על כתפו כדי שיוכל לפתוח את הדלת.

שקשוק המפתחות וחריקת הדלת הישנה שנפתחת על צירים עתיקים גורמים לשערי לסמור. מה הוא מתכוון לעשות לי שם?

הוא מניח אותי על רגליי הכבולות ואני מתאמצת לשמור על שיווי המשקל בלי להיעזר בידיים. הדבר האחרון שאני רוצה זה ליפול מולו.

הוא מושך כבל שמשתלשל מהגג ונורה ישנה מצהיבה מתעוררת לחיים בזמזום, מטילה זוהר זהבהב בחדר הצר. הליצן מרים זוג מספרי מתכת קטנים משולחן האיפור. אצבעותיו הגסות גדולות מדי לחורי האצבעות כשהוא מנסה לחתוך את הכבלים מעליי.

יש כאן שולחן איפור קטן עם תאורה, דלת אחת, ארון וכיסא. מיטת היחיד המתקפלת מוצעת במצעים אפורים עם כרית אחת בלבד בראש. משהו חסר. אני לא מוצאת את הדבר היחיד שאני צריכה. אין פה תיבה. אני חייבת תיבה. אני מסתכלת סביב לסקור את סביבותיי, בוחנת כל פרט, ולאט־לאט מתחילה לעכל מה קורה ולהתכווץ לתוך עצמי. אני ננעלת בפנים כי כל זה יהרוג אותי.

"זה הבית, אני אנעל אותך פה. יש פה דלי לצרכים למקרה שתצטרכי. אם רק תנסי לברוח, אימוג'ן, אני אהרוג אותך. את בבית, פשוט קבלי את זה. קבלי אותי והכול ילך בקלות."

אז עכשיו אני נעולה כאן, בקרוואן שברור לי שהיה שייך לליצן שלי, ועבר והווה מתמזגים לתופת כאוטית בתוך הראש שלי.

מי הוא?

למה הוא עושה לי את זה?

סיפרתי את הסודות ועכשיו אמצא את מותי כמו מאלפת הכלבים ובטי.

השמש זרחה ושקעה כמה פעמים מאז שהוא נעל את הדלת. לא עצמתי עין והגוף שלי משווע למזון ולשינה.

בקבוק המים שמצאתי במגירה יגמר בקרוב. אני שומעת אותו מסתובב בחוץ, אבל לא צועקת או מתחננת שישחרר אותי. החלק השבור שבי שמח פשוט למות פה, בבית שלי. זה תמיד היה הבית שלי, ולא היו צריכים לקחת אותי מפה.

כשאני עוצמת עיניים אני יכולה להרגיש את אימא שלי מחבקת אותי בזרועותיה, מרימה אותי אחרי שנפלתי ועוזרת לי להרגיש שאני לא כישלון, מלמדת אותי לעמוד שוב ולהשתפר.

אבל אני רואה גם אותו. אני מרגישה את המגע שלו, מריחה את הבל פיו המעופש כשהוא מתקרב אליי ומנסה לנשק לי את הפנים. לפקוח עיניים — זאת הדרך היחידה שלי לחמוק ממנו.

אני פשוט משלימה עם זה שהמוות יגיע כשהוא עוטה מסכה של ליצן. הוא טוען שהוא אוהב אותי, אבל הוא עוד יהרוג אותי עם האהבה הזאת. במערבולת אי־שפיות מרוב חוסר בשינה ורעב טורפני, אני מפסידה לבסוף במאבק להישאר ערה, ושוקעת.

הלוואי שזה המוות: איטי, רך ושקט.