לה סירק - קרקס מערכה ראשונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לה סירק - קרקס מערכה ראשונה
מכר
מאות
עותקים
לה סירק - קרקס מערכה ראשונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לה סירק - קרקס מערכה ראשונה

2.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אשלי ג'יאנוקרו

סופרת רבי המכר אשלי ג'יאנוקרו כותבת רומנים אפלים ואימה ארוטית. היא כותבת את הסיפורים שאחרים לא מעזים לכתוב ומפרסמת עצמאית מתוך בחירה. אשלי מתגוררת כיום ביוהנסבורג שבדרום אפריקה עם בעלה ושתי בנותיה, ונהנית לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראת להתאהב במי שלא ניתן לאהוב ולשאול את עצמה שאלות. כשהיא לא כותבת אפשר למצוא אותה קוראת בשמש עם הקינדל שלה או מטיילת עם המשפחה.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר


הייתי נער צעיר כשהצצתי מבעד לחלון הקרוואן וראיתי אותו איתה – ליצן הקרקס ואשת הטרפז החושנית – במיטה, לכודים תחת צבתות של תשוקה נועזת. המראה נצרב בי לעד. 
באותו היום כמהתי להיות הוא. הליצן המחופש. 
נשאתי איתי את הסוד והעמדתי פנים מול כל העולם, עד שלוליינית חלומותיי הגיעה והבעֵרה להיות מישהו אחר, אותו הליצן שראיתי בילדותי, ניצתה והשתוללה בתוכי.
השריטה שלי תהפוך לתרופה שלה, רק שכעת היא עוד לא יודעת את זה. 
האם נהרוס או נציל זה את זה?  
את התשובה רק הליצן יודע והלוליינית עוד תגלה. 

***
ברומן מתח מטלטל, אפוף מסתורין ותשוקה מתפרצת, נפרשת עלילה מרתקת על אדם פשוט שעובר משבר זהות אשר ניתן לריפוי רק בעזרת הגשמת יצריו הסודיים. 
אשלי ג'יאנוקרו היא מחברת מותחנים אפלים בז'אנר הרומנטי־ארוטי וספריה זוכים להכרה ולהצלחה רבה. עלילותיה המורכבות גורמות לקוראים להיסחף ולהזדהות עם אנטי־גיבורים, ובתום הקריאה מותירות אותם עם תהיות ושאלות. 
לֶה סירק, קרקס – מערכה ראשונה הוא החלק הראשון בדואט.


אזהרה: ספר זה מכיל תיאורים גרפיים אפלים ותכנים קשים אחרים, ואינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל 21.
 

פרק ראשון

פרולוג 

אני מריח רק ריח אמוניה של שתן חיות וצחנה רקובה של גללים. אפילו שאיפה עמוקה מהסיגריה לא מצליחה לסלק אותו. הוא מתעמעם קצת כשאני נושף דרך האף, אבל חוזר בשאיפה הבאה.

הפילים מוחזקים במכלאה מאולתרת לא הרחק מאחוריי, והענקים המטונפים זזים באי־שקט. בגלל הממדים שלהם כל תנועה קטנה נשמעת בקולי קולות. אבל אני לא יכול להסתובב. הם יכולים להשתחרר ולרמוס אותי למוות בלי שאראה אותם מתקרבים. אני שומע את הקופים מפטפטים ומקימים מהומה לא רחוק ממני.

רגל שמאל שלי שורפת. שריר השוק נמתח ומתכווץ ומכאיב כל־כך שהחולצה שלי נרטבת מזיעה. היא נדבקת לעורי ונמסה עליי, ספוגה כולה והבד מוכתם בסימנים כהים.

אני מנסה לזוז קצת כדי שהרגל לא תישא את משקל כל הגוף, אבל הכיסא זז ואני כמעט נופל. באחת הרגליים חסר הגומי הקטן מלמטה, והצינור החלול שוקע לתוך הבוץ הדביק שתחתיי. ביד אחת אני תופס במעקה המתכת הצר והחלוד סביב החלון. רק הציפורניים מונעות ממני ליפול ולהרעיש, עם הסיגריה תקועה בין השפתיים.

אני לא מסוגל להפסיק להסתכל על זה, עליו.

זרועותיי כואבות ואני משתמש בשרירים שאין לי כדי להישאר זקוף. אני רוצה לראות מה הוא עושה לה. אני כל־כך קרוב, הוא כל־כך קרוב, והיא כבר קיבלה את ההזדמנות שלה.

אני מהדק את האחיזה בחלון ובכלי שלי, נאחז על חיי. כל־כך קרוב, כף ידי המיוזעת פועמת והולמת כשאני נותן לזה לקרות. הצמרמורת מטפסת לאורך עמוד השדרה שלי, ואני גועש בפורקן נעורים ופוער פה בנהמת עונג.

הבל הפה שלי מערפל את הזכוכית ואני מפספס את המערכה האחרונה של המופע.

ציפורניי נתלשות ומותירות עקבות דם על הצבע כשאני מאבד אחיזה ונופל בחבטה על הבוץ הכבד שמתחת.

האנקה הרמה שלו מחרישה את קול נפילתי למרות הקירות הדקים. ריאותיי מתרוקנות מאוויר בתגובה לחבטה ורפש רטוב נדבק בין לחיי ישבני החשוף. אני דוחף את עצמי ומתרומם בידיים שוקעות בזוהמה ומתאמץ לנשום בריאותיי המרוקנות.

תוך כדי משיכה זריזה של הג'ינס למעלה, אני מתחיל לרוץ לחזית לפני שמישהו יראה איפה אני, והחול הרטוב מתחכך בתוך התחתונים שלי תוך כדי ריצה, משפשף את בשרי עד כאב כשהוא מתערבב בזרע.

הסיגריה צרבה חור בחולצה והותירה כוויה על חזי. שיט, אימא תחטוף קריזה. אני סוגר את המעיל עד הסוף לפני שאני חוזר לאוהל המהביל והמסריח כדי שהיא לא תראה את זה עכשיו. בלב משתולל, עדיין מתקשה להסדיר נשימה, אני מתיישב ליד אימא. לפחות הזיעה מסווה את ריח העשן.

מעניין אם הם יחזרו אחרי ההפסקה? בחיים לא ראיתי דבר כזה.

 

פרק 1 

סיוואן
 

לידתה של האובססיה שלי — הליצן שלי.

אני חולף על פני אימא עם פעוט קטן שבוכה ורועד מפחד, ומתגנב מאחורי האוהל. אני מת לסיגריה. אני עדיין שומע מוזיקת קרנבלים משעשעת ואת צחוקו של הקהל בתגובה למעללים הטיפשיים שמתרחשים בתוך הזירה.

אמרתי לאימא שאני הולך להשתין, אבל ברור לי שהיא יודעת למה יצאתי. אני הולך מסביב לאוהל — הפסים בצבעי כחול ואדום מלוכלכים, מכוסים בכתמים ובסימני שפשוף שמסגירים את גילו. מהעיר הוא נראה נוצץ ויפה, אבל מקרוב הוא מטונף ושחוק. בחפיסת הסיגריות המעוכה שאני מוציא מהכיס נשארו רק ארבע, ועכשיו אצטרך לסחוב כסף מהארנק של אימא כדי לקנות עוד.

צחוק מהדהד מתוך האוהל כשאני מדליק את הסיגריה ושואף את הזוהמה עמוק לריאות. כל הבנים בבית הספר כבר מעשנים. אני אפילו לא נהנה מזה, אבל זאת הדרך שיחשבו שאתה קוּל ולא יציקו לך. אני מפריח טבעות עשן, הולך מסביב לגבול המפוספס ושומע מחיאות כפיים אחרי עוד מופע דבילי שהסתיים.

האוהל נפתח מולי בתנופה וליצן יוצא החוצה. הוא תולש מעליו את החולצה והכתפיות שלו משתלשלות לצדדים. הדשא הרטוב נדבק לנעליו השחורות־לבנות המבריקות. הוא משפשף את הפנים בכף היד. עם האיפור המרוח הוא נראה עוד יותר מפחיד, כמו משהו מסרט אימה.

אני נצמד לאוהל כדי שלא יראה אותי לוטש מבטים. משום מה אני לא מסוגל להוריד את העיניים מהגוף שלו. פתאום אני מתבייש בגוף הנערי האידיוטי והצנום שלי ובזרועותיי הדקות.

הוא עולה בשתי המדרגות המובילות לקרוואן בסגנון צועני וטורק אחריו את הדלת. כל העסק מתנדנד כשהוא זז בפנים. אני מוצא את עצמי מוקסם מהגבר עם הפנים הצבועות, קסם קצת חולני שגורם לבטן שלי להתהפך ולהתכווץ. שממלא אותי בתחושה מלוכלכת ובידיעה שאני עושה משהו לא בסדר. אני זורק מידי את הבדל ודורך עליו, מכבה אותו בעשב הרטוב ובבוץ מתחת לנעל הספורט שלי.

כשאני מרים את המבט אני רואה אישה בבגד גוף מכוסה פאייטים שלא משאיר הרבה מקום לדמיון פותחת את דלת הקרוואן של הליצן, מציצה לצדדים. אני יודע שאני לא אמור להסתכל עליה אבל הגוף החטוב שלה והרגליים השריריות מעמידים לי את הזין ואני רק רוצה להעיף מבט.

שטוף בושה אני מטפס על כיסא מתנדנד מאחורי הקרוואן, מסתכל לכל הכיוונים כדי להיות בטוח שאף אחד לא רואה אותי, אבל פה מאחור יש רק שדה פתוח. החלונות מלוכלכים וקשה לי לראות בבירור, חוץ מאשר דרך חור קטן שנשבר בפינה, כמו חריר הצצה במיוחד בשבילי.

אני יכול להסתכל ישר על התחת שלה שמציץ מתחת לפאייטים. הוורוד העז זורח באור העמום ואני רוצה לראות עוד. השאר מטושטש דרך הזכוכית אבל אני מצליח להבחין בליצן עומד ליד הקיר ממול. ביניהם עומדת מיטה מתקפלת מלוכלכת ומנקודת המבט המוגבלת שלי אני קולט גם סדינים אפורים. הכרית המקומטת מרוחה בכתמי זיעה ואיפור. זה כל־כך דוחה שזה יפה.

הצללים זזים בצד המעורפל, ויד מצליפה בעור. אני מכיר את הצליל, הצליל שאני שומע כשאבא מחטיף לאימא. הצליל שאחריו נשמעות גניחה חרישית ולחישות שאני לא מצליח לפענח דרך הקירות.

האישה בפאייטים נופלת על המיטה. העיניים שלה נראות עצובות כל־כך מתחת לצללית הנוצצת על העפעפיים שלה, כאילו הן מתות מבפנים. הן יפהפיות, חלונות לתוך נשמתה, שמאפשרים לראות מה קורה מאחורי החזות הזוהרת. הפה שלה נפער לעיגול מושלם ושיניה הלבנות מתגלות בין האדום הלוהט של שפתיה. דמעה זולגת על לחייה, שוטפת ממנה את הצבע הלבן וחושפת פס דק מהפרצוף האמיתי שלה. היד הגדולה שלו סוגרת על גרונה הדק, מותירה טביעת איפור מרוח על עורה החיוור.

פיסת הפאייטים שלבשה נזרקת לרצפה לידה ואני רואה את צד הציצי שלה נדחף אל המזרן המלוכלך שתחתיה. ראשה נמשך למעלה בשערה הארוך וחזהּ השופע נחשף לעיניי כשגופה נהדף אל ראש המיטה ופניה נתחבות בכוח לכרית המטונפת שמסתירה ממני את עיניה. עכשיו אני רואה את כל הגוף שלה. על הצלעות שלה יש חבורות כחולות, סגולות ואפילו צהובות. הישבן שלה עגול כל־כך שהוא עושה לי חשק לגעת בעצמי למרות טביעת היד האדומה שבולטת עליו.

אני פותח את כפתור המכנסיים ותופס את הזין כשהוא מפליק לה שם שוב, הפעם יותר ויותר קרוב לאיברים המוצנעים שלה. איברים שיצא לי לראות רק במגזינים הגסים שגאווין גונב מהמגירה ליד המיטה של אבא שלו. יש לה שם שיער. במגזינים אין שם שיער. אני מוחץ את עצמי חזק וצופה בליצן נוגע בגוף שלה ובה גונחת ומייללת.

היא צועקת שהיא רוצה עוד אבל קשה לשמוע אותה עם הראש תקוע ככה בכרית. היא תופסת באגרופים את הסדינים האפורים. אף פעם לא הסתכלתי טוב על זין של גבר, והוא ממש ענק בהשוואה לבולבול הקטן שלי. הוא תופס אותה בידיים והופך אותה על המיטה. הפרצופים של שניהם מרוחים באיפור ושלה מוכתם בדמעות. הוא מחזיק אותה בשיער, שנהיה פרוע ומבולגן, כורע מעל החזה שלה, מושך את המכנסיים למטה וחושף את עצמו מולה. אני מסמיק כמו עגבנייה כשהוא תוקע את האיבר שלו בפנים שלה והיא מפנה את הראש אליי. ברור לי שברגע שהיא תראה אותי העיניים שלה ייפערו קצת, אבל אני לא מסוגל לזוז מרוב שאני מרותק אל רגע התאווה הזה, וכל גופי בוער מהמפגש ביניהם.

הפנים שלה נמשכות קדימה והרגע חולף. אני מצפה שהיא תגיד לו משהו, אבל לפני שהיא מספיקה הוא תוקע לה את הזין בפה, עמוק כל־כך שהוא בטח מגיע לה עד השקדים.

שמעתי את הבנים הגדולים מדברים על אוראלי ומשוויצים שמצצו להם, אבל זה משהו אחר לגמרי לראות את זה מול העיניים. אני משפשף את הזין לפי הקצב שהוא נכנס ויוצא לה מהפה, מתאמץ לכבוש נשימות כבדות. זה נורא טוב, אבל גם נורא רע. אבא היה מרביץ לי אם היה יודע שאני משחק בבולבול. עשיתי את זה בעבר אבל אף פעם לא ככה, בחוץ. או כשאני מסתכל על מישהו. בדרך כלל אני עושה את זה במיטה, מדמיין את אמה מכיתה י' עם הכפתורים פתוחים. אבל מה שקורה פה הוא משהו מיוחד. אני יכול לראות, לשמוע, כמעט להרגיש הכול, וההתרגשות מהידיעה שזה לא בסדר ושיכולים לתפוס אותי רק גורמת לי לרצות את זה עוד יותר.

האיפור על הלחיים שלה נוזל מהדמעות שיורדות לה מהעיניים מחוסר אוויר כשהוא נכנס ויוצא מהפה שלה. אני משפריץ על כל קיר הקרון אבל הזין שלי ממשיך לעמוד.

צביטה נבזית של קנאה עוברת בי ואני מצטער שאני לא הליצן.

אני רוצה להיות כמוהו. אני רוצה להרגיש את זה, אני רוצה לגרום לה לצעוק ולגנוח, אני רוצה את מה שיש לו. למדנו על מין בבית ספר ואימא חיפפה איתי שיחה על קונדומים וכאלה, אבל עד עכשיו לא היה ברור לי מה בדיוק עושים שם.

הוא מרים לה את הברכיים עד לאוזניים והגוף שלה מתקפל לשניים, גוף קרקסי גמיש שמתעקל כל־כך יפה ומציג את הכוס שלה גלוי לעיניו, ולעיניי. אני מרגיש מחנק דוחה ומביש בגרון כשאני מסתכל עליה ככה, כשהידיים הגסות והמלוכלכות שלו נוגעות בה, ננעצות בתוכה וגורמות לה להתפתל ולגנוח.

כשהוא שם עליה את הפה אני כמעט מקיא, אבל זה מחרמן אותי עוד יותר. צבעי השחור־לבן מהפנים שלו נדבקים לעור שלה והיא מתחככת בו כדי לקבל עוד ועוד. האיפור שלו נמרח עליה עוד יותר ואני כמעט יכול כבר לראות את העור שלו. הרוק שלו גורם לבשר שלה להבריק כמו עיניה הנוצצות ואני מהופנט. אני מתקרב קצת כדי לראות שוב את הפנים שלה והיא מסתכלת עליי, היא יודעת שאני מציץ. אני צריך לברוח אבל אני לא רוצה.

אני מסתכל בחזרה עליו ורואה אותו תוקע בתוכה את הזין, כמו בשיעור חינוך מיני רק באמת, ובלי קונדום. כל הגוף שלה מתקמר לקראתו ואני המום שהכול נכנס לתוכה. מעניין אם זה כואב? היא לא נראית כאילו כואב לה. האמת היא שבחיים לא ראיתי אף אחד עושה פרצוף כזה, ארשת פנים שכולה עונג צרוף. אור מרצד בעיניים העצובות שלה וכל הגוף שלה נרעד תחתיו ואני רואה איך הוא נשלף מתוכה, רטוב וחלקלק, ומתיז את הזרע שלו על השדיים היפים שלה בגיחוך חושף שיניים על פרצופו העצוב החצי־צבוע, וגם אני גומר מהמחזה הארוטי שמולי, מלכלך את הג'ינס ואת היד שלי, אבל בכלל לא אכפת לי.

אני מתעורר מההפנוט ממה שראיתי, ושומע שוב את המוזיקה.

אני סוגר את המכנסיים ונשען אחורה על הקרון, עדיין עומד על הכיסא המתנדנד, ומנסה לנשום כמו בן אדם נורמלי. 

 

הווה
 

היום ההוא שינה אותי. חזרתי לשם בכל יום עד שהקרקס עזב והסתכלתי על הליצן מזיין את היפהפייה עם העיניים העצובות. היא ידעה שאני מציץ ולא אמרה מילה, אבל לפעמים המבטים שלנו נפגשו והרגשתי כאילו היא מדברת אליי רק עם המבט.

במשך שנים אחר כך רציתי להיות הליצן ההוא. להיות בדיוק כמוהו, עם השרירים הגדולים והפרצוף המאופר והזין הגברי. חלמתי שאני זה שנוגע בה, זה שגורם לגוף שלה להתפתל ולעיניים שלה לדמוע. קינאתי.

הנורות העגולות מסביב למראה שלי נדלקות ואני בוהה בבבואה שלי. פסי האדום וכחול על הקירות מחשיכים מדי את החדר ואני לא יכול להתאפר בלי אור. קודם הלבן, הבסיס. אני משתמש בספוגית מיוחדת ומורח על עורי את האיפור המקצועי, מכסה כל סנטימטר בפנים ובמורד הצוואר עד לנקודת המפגש עם הצווארון הנפוח, ועוצם עיניים כדי לצבוע את העפעפיים. כשהכול מכוסה בשכבה אחידה אני פותח את המכל הקטן של השחור והאדום, ובעזרת מברשת דקה מצייר את "הפנים" שלי. הפה הפונה מטה ומסתיים בשתי נקודות דקות על הסנטר כך שאני נראה עצוב תמידית, האף האדום כדם. הדמעה היחידה על הלחי והעיניים רבות ההבעה מסביב לעיניי שלי. הטקס תמיד זהה, וכשאני מסתכל במראה אני רואה אותו, לא אותי. אני רואה את הליצן שלי. האיפור על הפנים שלו נצרב בזיכרוני ולקח לי הרבה זמן עד שלמדתי לבצע אותו בשלמות.

האישה שענתה למודעה שפרסמתי בחיפוש אחר בחורה למשחק תפקידים לבושה בבגד גוף מכוסה פאייטים שקניתי בחנות יד שנייה. הוא נצמד לגופה ומנצנץ כמו שצריך. הזרועות שלה כבולות לנדנדת הטרפז שתלויה מהקורה הגבוהה בגג החניה שלי. אורות פנסי במה מסתחררים בחדר ואני נועל את הנעליים השחורות־לבנות המבריקות שגדולות עליי בשתי מידות. תחתוני הסאטן מתחככים בזין הזקור שלי כשאני מושך את הכתפיות על כתפיי העירומות ומתקרב אליה.

צללית נוצצת, שפתיים אדומות ופנים חיוורות, כמעט מושלם. אני מחייך אבל הפרצוף שלי נשאר עצוב בגלל האיפור, וכל פעולה היא דבר והיפוכו. נעימת הקרקס הנכונה מתנגנת בשקט, ממלאת את אוזניי בריגוש ובעונג שאני משתוקק להפיק מהערב הזה.

עכשיו אני חי בשביל לילות הקרקס, הרגעים שבהם אני יכול להיות הליצן שלי, שבהם אני הוא. אני מתעכב רגע ליהנות מהתגובה של גופה לעונג שלי, בשילוב הפחד המובהק שמתעורר בה בתגובה לתלבושת הליצן. אנשים מפחדים מליצנים — תודה, סטיבן קינג, על זה שסיבכת לי את החיים.

היא נרעדת כשאני נוגע בה, מעביר את ידי נגד כיוון הפאייטים כמו נייר זכוכית, מצמיד אותה אליי. היא משלבת סביב מותניי את רגליה המשתלשלות חופשי, ואני שואף את ריחו המתוק של הבושם שלה, נשיקותיי מותירות סימני צבע על כתפיה כשאני מתקדם אט־אט אל השפתיים הדשנות שלה. אני מנשק אותה עד שהאדום שלה מתחלף בשחור שלי, ורק אז חותך לאט את בגד הגוף מעליה במספרי תפירה נושנים.

קול הבד המושמד מתמזג בנעימה שמתנגנת שוב ושוב, פס הקול של הפֶטיש שלי. אני צועד צעד אחד לאחור להתפעל מאומנית הטרפז היפה שלי, הלבושה בגרבי רשת בלבד, לפני שאהרוס אותה לתמיד. חזהּ עולה ויורד. אני מסתכל לתוך עיניה, מחכה לרגע החיבור איתה. הוא אף פעם לא מגיע אבל אני תמיד מחפש אותו, מחפש אותה.

אני כורע וכורך את רגליה מסביב לכתפיי כך שהיא תלויה ואני תומך במשקלה. הכוס שלה מול הפנים שלי, רטוב מתשוקה ומאימה, מטפטף למעני ומחכה לי. אני טועם אותה. היא מצמידה ירכיים עד שהאיפור שלי נמרח ביניהן, וכשהאורגזמה שלה שוככת היא מתרפה סביבי, ראשה נשמט לאחור וגופה רועד.

בשלב הזה אני משעין אותה אחורה ומכופף אותה להפליא עד שכפות רגליה פוגשות בפרקי ידיה. אני נועל את הנדנדה שתפסיק לזוז, פותח את המכנסיים ומשחרר את הזין. הפכתי את הזין שלי ליותר טוב משל הליצן שלי. הוא גדל ונעשה גדול כמו ההוא שכל־כך קינאתי בו, אבל הפירסינג שיפר אותו אפילו יותר. רציתי להיות יותר טוב ממנו.

"תמתחי את הבהונות." אני אומר לה בדיוק מה אני רוצה שתעשה. "תשעיני את הראש אחורה עד הסוף ואל תזוזי." היא כמעט מושלמת, קרובה יותר משהיו כל האחרות. היא רקדנית, וגופה גמיש כמעט כמו זה שאני זוכר.

היא מצייתת לי. אני מלטף את שרירי רגליה ואת הקוביות הסדורות בבטן שהיא מציגה עכשיו לראווה עד שידיי נתקלות בפתח הרטוב שלה. אצבעותיי מחליקות פנימה בקלות ואני מכניס ומוציא אותן, מענה את שנינו ורואה אותה בוכה מכאב התנוחה ומהעונג שאני מחלץ ממנה.

"אל תבכי. את תהרסי את הפרצוף היפה שלך," אני לוחש באוזנה. היא מתנשפת כשאני מפסיק לגעת בה. "אני אוהב את הפרצוף שלך ככה, מאופר ויפה. אל תבכי." אני מושך את הראש שלה עוד יותר אחורה עד שהגוף שלה יוצר מעגל שלם.

פשוט מהמם. אני מתמקם מאחוריה. חופן את הזין שלי בכוונה לזיין אותה. אני לא יכול לעשות את זה רגיל. אם זה לא כאן, לא עומד לי.

כאן, כשאני מאופר ועם בחורה כמוה.

כאן אני חופשי, ואני ננעץ בה עד שהצעקות שלה גוברות על המוזיקה האהובה שלי, עד שהתחינות שאפסיק מאבדות צלילות, ורק אז אני מצליח להגיע לפורקן, גומר על עורה המושלם וגופה המקושת.

זה הקרקס שלי והיא הכוכבת שלי, אני תמיד רק הליצן העצוב שעושה להן שמח.

אחרי שאני גומר אני משחרר אותה, מלביש אותה, מלווה אותה למונית שמחכה לה. אני משאיר אותה עם האיפור על הפנים כדי שתזכור את המופע.

אנשים מפחדים מליצנים בצדק.

 

 

אשלי ג'יאנוקרו

סופרת רבי המכר אשלי ג'יאנוקרו כותבת רומנים אפלים ואימה ארוטית. היא כותבת את הסיפורים שאחרים לא מעזים לכתוב ומפרסמת עצמאית מתוך בחירה. אשלי מתגוררת כיום ביוהנסבורג שבדרום אפריקה עם בעלה ושתי בנותיה, ונהנית לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראת להתאהב במי שלא ניתן לאהוב ולשאול את עצמה שאלות. כשהיא לא כותבת אפשר למצוא אותה קוראת בשמש עם הקינדל שלה או מטיילת עם המשפחה.

לה סירק - קרקס מערכה ראשונה אשלי ג'יאנוקרו

פרולוג 

אני מריח רק ריח אמוניה של שתן חיות וצחנה רקובה של גללים. אפילו שאיפה עמוקה מהסיגריה לא מצליחה לסלק אותו. הוא מתעמעם קצת כשאני נושף דרך האף, אבל חוזר בשאיפה הבאה.

הפילים מוחזקים במכלאה מאולתרת לא הרחק מאחוריי, והענקים המטונפים זזים באי־שקט. בגלל הממדים שלהם כל תנועה קטנה נשמעת בקולי קולות. אבל אני לא יכול להסתובב. הם יכולים להשתחרר ולרמוס אותי למוות בלי שאראה אותם מתקרבים. אני שומע את הקופים מפטפטים ומקימים מהומה לא רחוק ממני.

רגל שמאל שלי שורפת. שריר השוק נמתח ומתכווץ ומכאיב כל־כך שהחולצה שלי נרטבת מזיעה. היא נדבקת לעורי ונמסה עליי, ספוגה כולה והבד מוכתם בסימנים כהים.

אני מנסה לזוז קצת כדי שהרגל לא תישא את משקל כל הגוף, אבל הכיסא זז ואני כמעט נופל. באחת הרגליים חסר הגומי הקטן מלמטה, והצינור החלול שוקע לתוך הבוץ הדביק שתחתיי. ביד אחת אני תופס במעקה המתכת הצר והחלוד סביב החלון. רק הציפורניים מונעות ממני ליפול ולהרעיש, עם הסיגריה תקועה בין השפתיים.

אני לא מסוגל להפסיק להסתכל על זה, עליו.

זרועותיי כואבות ואני משתמש בשרירים שאין לי כדי להישאר זקוף. אני רוצה לראות מה הוא עושה לה. אני כל־כך קרוב, הוא כל־כך קרוב, והיא כבר קיבלה את ההזדמנות שלה.

אני מהדק את האחיזה בחלון ובכלי שלי, נאחז על חיי. כל־כך קרוב, כף ידי המיוזעת פועמת והולמת כשאני נותן לזה לקרות. הצמרמורת מטפסת לאורך עמוד השדרה שלי, ואני גועש בפורקן נעורים ופוער פה בנהמת עונג.

הבל הפה שלי מערפל את הזכוכית ואני מפספס את המערכה האחרונה של המופע.

ציפורניי נתלשות ומותירות עקבות דם על הצבע כשאני מאבד אחיזה ונופל בחבטה על הבוץ הכבד שמתחת.

האנקה הרמה שלו מחרישה את קול נפילתי למרות הקירות הדקים. ריאותיי מתרוקנות מאוויר בתגובה לחבטה ורפש רטוב נדבק בין לחיי ישבני החשוף. אני דוחף את עצמי ומתרומם בידיים שוקעות בזוהמה ומתאמץ לנשום בריאותיי המרוקנות.

תוך כדי משיכה זריזה של הג'ינס למעלה, אני מתחיל לרוץ לחזית לפני שמישהו יראה איפה אני, והחול הרטוב מתחכך בתוך התחתונים שלי תוך כדי ריצה, משפשף את בשרי עד כאב כשהוא מתערבב בזרע.

הסיגריה צרבה חור בחולצה והותירה כוויה על חזי. שיט, אימא תחטוף קריזה. אני סוגר את המעיל עד הסוף לפני שאני חוזר לאוהל המהביל והמסריח כדי שהיא לא תראה את זה עכשיו. בלב משתולל, עדיין מתקשה להסדיר נשימה, אני מתיישב ליד אימא. לפחות הזיעה מסווה את ריח העשן.

מעניין אם הם יחזרו אחרי ההפסקה? בחיים לא ראיתי דבר כזה.

 

פרק 1 

סיוואן
 

לידתה של האובססיה שלי — הליצן שלי.

אני חולף על פני אימא עם פעוט קטן שבוכה ורועד מפחד, ומתגנב מאחורי האוהל. אני מת לסיגריה. אני עדיין שומע מוזיקת קרנבלים משעשעת ואת צחוקו של הקהל בתגובה למעללים הטיפשיים שמתרחשים בתוך הזירה.

אמרתי לאימא שאני הולך להשתין, אבל ברור לי שהיא יודעת למה יצאתי. אני הולך מסביב לאוהל — הפסים בצבעי כחול ואדום מלוכלכים, מכוסים בכתמים ובסימני שפשוף שמסגירים את גילו. מהעיר הוא נראה נוצץ ויפה, אבל מקרוב הוא מטונף ושחוק. בחפיסת הסיגריות המעוכה שאני מוציא מהכיס נשארו רק ארבע, ועכשיו אצטרך לסחוב כסף מהארנק של אימא כדי לקנות עוד.

צחוק מהדהד מתוך האוהל כשאני מדליק את הסיגריה ושואף את הזוהמה עמוק לריאות. כל הבנים בבית הספר כבר מעשנים. אני אפילו לא נהנה מזה, אבל זאת הדרך שיחשבו שאתה קוּל ולא יציקו לך. אני מפריח טבעות עשן, הולך מסביב לגבול המפוספס ושומע מחיאות כפיים אחרי עוד מופע דבילי שהסתיים.

האוהל נפתח מולי בתנופה וליצן יוצא החוצה. הוא תולש מעליו את החולצה והכתפיות שלו משתלשלות לצדדים. הדשא הרטוב נדבק לנעליו השחורות־לבנות המבריקות. הוא משפשף את הפנים בכף היד. עם האיפור המרוח הוא נראה עוד יותר מפחיד, כמו משהו מסרט אימה.

אני נצמד לאוהל כדי שלא יראה אותי לוטש מבטים. משום מה אני לא מסוגל להוריד את העיניים מהגוף שלו. פתאום אני מתבייש בגוף הנערי האידיוטי והצנום שלי ובזרועותיי הדקות.

הוא עולה בשתי המדרגות המובילות לקרוואן בסגנון צועני וטורק אחריו את הדלת. כל העסק מתנדנד כשהוא זז בפנים. אני מוצא את עצמי מוקסם מהגבר עם הפנים הצבועות, קסם קצת חולני שגורם לבטן שלי להתהפך ולהתכווץ. שממלא אותי בתחושה מלוכלכת ובידיעה שאני עושה משהו לא בסדר. אני זורק מידי את הבדל ודורך עליו, מכבה אותו בעשב הרטוב ובבוץ מתחת לנעל הספורט שלי.

כשאני מרים את המבט אני רואה אישה בבגד גוף מכוסה פאייטים שלא משאיר הרבה מקום לדמיון פותחת את דלת הקרוואן של הליצן, מציצה לצדדים. אני יודע שאני לא אמור להסתכל עליה אבל הגוף החטוב שלה והרגליים השריריות מעמידים לי את הזין ואני רק רוצה להעיף מבט.

שטוף בושה אני מטפס על כיסא מתנדנד מאחורי הקרוואן, מסתכל לכל הכיוונים כדי להיות בטוח שאף אחד לא רואה אותי, אבל פה מאחור יש רק שדה פתוח. החלונות מלוכלכים וקשה לי לראות בבירור, חוץ מאשר דרך חור קטן שנשבר בפינה, כמו חריר הצצה במיוחד בשבילי.

אני יכול להסתכל ישר על התחת שלה שמציץ מתחת לפאייטים. הוורוד העז זורח באור העמום ואני רוצה לראות עוד. השאר מטושטש דרך הזכוכית אבל אני מצליח להבחין בליצן עומד ליד הקיר ממול. ביניהם עומדת מיטה מתקפלת מלוכלכת ומנקודת המבט המוגבלת שלי אני קולט גם סדינים אפורים. הכרית המקומטת מרוחה בכתמי זיעה ואיפור. זה כל־כך דוחה שזה יפה.

הצללים זזים בצד המעורפל, ויד מצליפה בעור. אני מכיר את הצליל, הצליל שאני שומע כשאבא מחטיף לאימא. הצליל שאחריו נשמעות גניחה חרישית ולחישות שאני לא מצליח לפענח דרך הקירות.

האישה בפאייטים נופלת על המיטה. העיניים שלה נראות עצובות כל־כך מתחת לצללית הנוצצת על העפעפיים שלה, כאילו הן מתות מבפנים. הן יפהפיות, חלונות לתוך נשמתה, שמאפשרים לראות מה קורה מאחורי החזות הזוהרת. הפה שלה נפער לעיגול מושלם ושיניה הלבנות מתגלות בין האדום הלוהט של שפתיה. דמעה זולגת על לחייה, שוטפת ממנה את הצבע הלבן וחושפת פס דק מהפרצוף האמיתי שלה. היד הגדולה שלו סוגרת על גרונה הדק, מותירה טביעת איפור מרוח על עורה החיוור.

פיסת הפאייטים שלבשה נזרקת לרצפה לידה ואני רואה את צד הציצי שלה נדחף אל המזרן המלוכלך שתחתיה. ראשה נמשך למעלה בשערה הארוך וחזהּ השופע נחשף לעיניי כשגופה נהדף אל ראש המיטה ופניה נתחבות בכוח לכרית המטונפת שמסתירה ממני את עיניה. עכשיו אני רואה את כל הגוף שלה. על הצלעות שלה יש חבורות כחולות, סגולות ואפילו צהובות. הישבן שלה עגול כל־כך שהוא עושה לי חשק לגעת בעצמי למרות טביעת היד האדומה שבולטת עליו.

אני פותח את כפתור המכנסיים ותופס את הזין כשהוא מפליק לה שם שוב, הפעם יותר ויותר קרוב לאיברים המוצנעים שלה. איברים שיצא לי לראות רק במגזינים הגסים שגאווין גונב מהמגירה ליד המיטה של אבא שלו. יש לה שם שיער. במגזינים אין שם שיער. אני מוחץ את עצמי חזק וצופה בליצן נוגע בגוף שלה ובה גונחת ומייללת.

היא צועקת שהיא רוצה עוד אבל קשה לשמוע אותה עם הראש תקוע ככה בכרית. היא תופסת באגרופים את הסדינים האפורים. אף פעם לא הסתכלתי טוב על זין של גבר, והוא ממש ענק בהשוואה לבולבול הקטן שלי. הוא תופס אותה בידיים והופך אותה על המיטה. הפרצופים של שניהם מרוחים באיפור ושלה מוכתם בדמעות. הוא מחזיק אותה בשיער, שנהיה פרוע ומבולגן, כורע מעל החזה שלה, מושך את המכנסיים למטה וחושף את עצמו מולה. אני מסמיק כמו עגבנייה כשהוא תוקע את האיבר שלו בפנים שלה והיא מפנה את הראש אליי. ברור לי שברגע שהיא תראה אותי העיניים שלה ייפערו קצת, אבל אני לא מסוגל לזוז מרוב שאני מרותק אל רגע התאווה הזה, וכל גופי בוער מהמפגש ביניהם.

הפנים שלה נמשכות קדימה והרגע חולף. אני מצפה שהיא תגיד לו משהו, אבל לפני שהיא מספיקה הוא תוקע לה את הזין בפה, עמוק כל־כך שהוא בטח מגיע לה עד השקדים.

שמעתי את הבנים הגדולים מדברים על אוראלי ומשוויצים שמצצו להם, אבל זה משהו אחר לגמרי לראות את זה מול העיניים. אני משפשף את הזין לפי הקצב שהוא נכנס ויוצא לה מהפה, מתאמץ לכבוש נשימות כבדות. זה נורא טוב, אבל גם נורא רע. אבא היה מרביץ לי אם היה יודע שאני משחק בבולבול. עשיתי את זה בעבר אבל אף פעם לא ככה, בחוץ. או כשאני מסתכל על מישהו. בדרך כלל אני עושה את זה במיטה, מדמיין את אמה מכיתה י' עם הכפתורים פתוחים. אבל מה שקורה פה הוא משהו מיוחד. אני יכול לראות, לשמוע, כמעט להרגיש הכול, וההתרגשות מהידיעה שזה לא בסדר ושיכולים לתפוס אותי רק גורמת לי לרצות את זה עוד יותר.

האיפור על הלחיים שלה נוזל מהדמעות שיורדות לה מהעיניים מחוסר אוויר כשהוא נכנס ויוצא מהפה שלה. אני משפריץ על כל קיר הקרון אבל הזין שלי ממשיך לעמוד.

צביטה נבזית של קנאה עוברת בי ואני מצטער שאני לא הליצן.

אני רוצה להיות כמוהו. אני רוצה להרגיש את זה, אני רוצה לגרום לה לצעוק ולגנוח, אני רוצה את מה שיש לו. למדנו על מין בבית ספר ואימא חיפפה איתי שיחה על קונדומים וכאלה, אבל עד עכשיו לא היה ברור לי מה בדיוק עושים שם.

הוא מרים לה את הברכיים עד לאוזניים והגוף שלה מתקפל לשניים, גוף קרקסי גמיש שמתעקל כל־כך יפה ומציג את הכוס שלה גלוי לעיניו, ולעיניי. אני מרגיש מחנק דוחה ומביש בגרון כשאני מסתכל עליה ככה, כשהידיים הגסות והמלוכלכות שלו נוגעות בה, ננעצות בתוכה וגורמות לה להתפתל ולגנוח.

כשהוא שם עליה את הפה אני כמעט מקיא, אבל זה מחרמן אותי עוד יותר. צבעי השחור־לבן מהפנים שלו נדבקים לעור שלה והיא מתחככת בו כדי לקבל עוד ועוד. האיפור שלו נמרח עליה עוד יותר ואני כמעט יכול כבר לראות את העור שלו. הרוק שלו גורם לבשר שלה להבריק כמו עיניה הנוצצות ואני מהופנט. אני מתקרב קצת כדי לראות שוב את הפנים שלה והיא מסתכלת עליי, היא יודעת שאני מציץ. אני צריך לברוח אבל אני לא רוצה.

אני מסתכל בחזרה עליו ורואה אותו תוקע בתוכה את הזין, כמו בשיעור חינוך מיני רק באמת, ובלי קונדום. כל הגוף שלה מתקמר לקראתו ואני המום שהכול נכנס לתוכה. מעניין אם זה כואב? היא לא נראית כאילו כואב לה. האמת היא שבחיים לא ראיתי אף אחד עושה פרצוף כזה, ארשת פנים שכולה עונג צרוף. אור מרצד בעיניים העצובות שלה וכל הגוף שלה נרעד תחתיו ואני רואה איך הוא נשלף מתוכה, רטוב וחלקלק, ומתיז את הזרע שלו על השדיים היפים שלה בגיחוך חושף שיניים על פרצופו העצוב החצי־צבוע, וגם אני גומר מהמחזה הארוטי שמולי, מלכלך את הג'ינס ואת היד שלי, אבל בכלל לא אכפת לי.

אני מתעורר מההפנוט ממה שראיתי, ושומע שוב את המוזיקה.

אני סוגר את המכנסיים ונשען אחורה על הקרון, עדיין עומד על הכיסא המתנדנד, ומנסה לנשום כמו בן אדם נורמלי. 

 

הווה
 

היום ההוא שינה אותי. חזרתי לשם בכל יום עד שהקרקס עזב והסתכלתי על הליצן מזיין את היפהפייה עם העיניים העצובות. היא ידעה שאני מציץ ולא אמרה מילה, אבל לפעמים המבטים שלנו נפגשו והרגשתי כאילו היא מדברת אליי רק עם המבט.

במשך שנים אחר כך רציתי להיות הליצן ההוא. להיות בדיוק כמוהו, עם השרירים הגדולים והפרצוף המאופר והזין הגברי. חלמתי שאני זה שנוגע בה, זה שגורם לגוף שלה להתפתל ולעיניים שלה לדמוע. קינאתי.

הנורות העגולות מסביב למראה שלי נדלקות ואני בוהה בבבואה שלי. פסי האדום וכחול על הקירות מחשיכים מדי את החדר ואני לא יכול להתאפר בלי אור. קודם הלבן, הבסיס. אני משתמש בספוגית מיוחדת ומורח על עורי את האיפור המקצועי, מכסה כל סנטימטר בפנים ובמורד הצוואר עד לנקודת המפגש עם הצווארון הנפוח, ועוצם עיניים כדי לצבוע את העפעפיים. כשהכול מכוסה בשכבה אחידה אני פותח את המכל הקטן של השחור והאדום, ובעזרת מברשת דקה מצייר את "הפנים" שלי. הפה הפונה מטה ומסתיים בשתי נקודות דקות על הסנטר כך שאני נראה עצוב תמידית, האף האדום כדם. הדמעה היחידה על הלחי והעיניים רבות ההבעה מסביב לעיניי שלי. הטקס תמיד זהה, וכשאני מסתכל במראה אני רואה אותו, לא אותי. אני רואה את הליצן שלי. האיפור על הפנים שלו נצרב בזיכרוני ולקח לי הרבה זמן עד שלמדתי לבצע אותו בשלמות.

האישה שענתה למודעה שפרסמתי בחיפוש אחר בחורה למשחק תפקידים לבושה בבגד גוף מכוסה פאייטים שקניתי בחנות יד שנייה. הוא נצמד לגופה ומנצנץ כמו שצריך. הזרועות שלה כבולות לנדנדת הטרפז שתלויה מהקורה הגבוהה בגג החניה שלי. אורות פנסי במה מסתחררים בחדר ואני נועל את הנעליים השחורות־לבנות המבריקות שגדולות עליי בשתי מידות. תחתוני הסאטן מתחככים בזין הזקור שלי כשאני מושך את הכתפיות על כתפיי העירומות ומתקרב אליה.

צללית נוצצת, שפתיים אדומות ופנים חיוורות, כמעט מושלם. אני מחייך אבל הפרצוף שלי נשאר עצוב בגלל האיפור, וכל פעולה היא דבר והיפוכו. נעימת הקרקס הנכונה מתנגנת בשקט, ממלאת את אוזניי בריגוש ובעונג שאני משתוקק להפיק מהערב הזה.

עכשיו אני חי בשביל לילות הקרקס, הרגעים שבהם אני יכול להיות הליצן שלי, שבהם אני הוא. אני מתעכב רגע ליהנות מהתגובה של גופה לעונג שלי, בשילוב הפחד המובהק שמתעורר בה בתגובה לתלבושת הליצן. אנשים מפחדים מליצנים — תודה, סטיבן קינג, על זה שסיבכת לי את החיים.

היא נרעדת כשאני נוגע בה, מעביר את ידי נגד כיוון הפאייטים כמו נייר זכוכית, מצמיד אותה אליי. היא משלבת סביב מותניי את רגליה המשתלשלות חופשי, ואני שואף את ריחו המתוק של הבושם שלה, נשיקותיי מותירות סימני צבע על כתפיה כשאני מתקדם אט־אט אל השפתיים הדשנות שלה. אני מנשק אותה עד שהאדום שלה מתחלף בשחור שלי, ורק אז חותך לאט את בגד הגוף מעליה במספרי תפירה נושנים.

קול הבד המושמד מתמזג בנעימה שמתנגנת שוב ושוב, פס הקול של הפֶטיש שלי. אני צועד צעד אחד לאחור להתפעל מאומנית הטרפז היפה שלי, הלבושה בגרבי רשת בלבד, לפני שאהרוס אותה לתמיד. חזהּ עולה ויורד. אני מסתכל לתוך עיניה, מחכה לרגע החיבור איתה. הוא אף פעם לא מגיע אבל אני תמיד מחפש אותו, מחפש אותה.

אני כורע וכורך את רגליה מסביב לכתפיי כך שהיא תלויה ואני תומך במשקלה. הכוס שלה מול הפנים שלי, רטוב מתשוקה ומאימה, מטפטף למעני ומחכה לי. אני טועם אותה. היא מצמידה ירכיים עד שהאיפור שלי נמרח ביניהן, וכשהאורגזמה שלה שוככת היא מתרפה סביבי, ראשה נשמט לאחור וגופה רועד.

בשלב הזה אני משעין אותה אחורה ומכופף אותה להפליא עד שכפות רגליה פוגשות בפרקי ידיה. אני נועל את הנדנדה שתפסיק לזוז, פותח את המכנסיים ומשחרר את הזין. הפכתי את הזין שלי ליותר טוב משל הליצן שלי. הוא גדל ונעשה גדול כמו ההוא שכל־כך קינאתי בו, אבל הפירסינג שיפר אותו אפילו יותר. רציתי להיות יותר טוב ממנו.

"תמתחי את הבהונות." אני אומר לה בדיוק מה אני רוצה שתעשה. "תשעיני את הראש אחורה עד הסוף ואל תזוזי." היא כמעט מושלמת, קרובה יותר משהיו כל האחרות. היא רקדנית, וגופה גמיש כמעט כמו זה שאני זוכר.

היא מצייתת לי. אני מלטף את שרירי רגליה ואת הקוביות הסדורות בבטן שהיא מציגה עכשיו לראווה עד שידיי נתקלות בפתח הרטוב שלה. אצבעותיי מחליקות פנימה בקלות ואני מכניס ומוציא אותן, מענה את שנינו ורואה אותה בוכה מכאב התנוחה ומהעונג שאני מחלץ ממנה.

"אל תבכי. את תהרסי את הפרצוף היפה שלך," אני לוחש באוזנה. היא מתנשפת כשאני מפסיק לגעת בה. "אני אוהב את הפרצוף שלך ככה, מאופר ויפה. אל תבכי." אני מושך את הראש שלה עוד יותר אחורה עד שהגוף שלה יוצר מעגל שלם.

פשוט מהמם. אני מתמקם מאחוריה. חופן את הזין שלי בכוונה לזיין אותה. אני לא יכול לעשות את זה רגיל. אם זה לא כאן, לא עומד לי.

כאן, כשאני מאופר ועם בחורה כמוה.

כאן אני חופשי, ואני ננעץ בה עד שהצעקות שלה גוברות על המוזיקה האהובה שלי, עד שהתחינות שאפסיק מאבדות צלילות, ורק אז אני מצליח להגיע לפורקן, גומר על עורה המושלם וגופה המקושת.

זה הקרקס שלי והיא הכוכבת שלי, אני תמיד רק הליצן העצוב שעושה להן שמח.

אחרי שאני גומר אני משחרר אותה, מלביש אותה, מלווה אותה למונית שמחכה לה. אני משאיר אותה עם האיפור על הפנים כדי שתזכור את המופע.

אנשים מפחדים מליצנים בצדק.