מראות מצחיקות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מראות מצחיקות
מכר
מאות
עותקים
מראות מצחיקות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מראות מצחיקות

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

היא רק בת שמונה, הימים הם ימי שנות החמישים, וכבר היא שותפה לסודות עסיסיים, שופעים ורוטטים במשפחה ספרדית ותיקה בירושלים. היא רק ילדה, וכבר היא שותפה מלאה לפרטי פרטים בחייהם הבלתי נסבלים של המבוגרים, המחוללים את הטוב ואת הרע בחיבוקים ובבעיטות, במריבות ובאהבות, אפילו אחרי מותם. היא רק בת שמונה, והיא יודעת שהיא משמשת סיפור-כיסוי לאהבה שנרקמת בין אמה האהובה, היפה, הפרועה, המרדנית לבין ריצ`רד, הג`נטלמן האנגלי. היא העדה היחידה לנס שיכול לקרות לאמה, והיא מבוהלת מסבתא שתלטנית, מאבא כועס, ובעיקר מאמא שרוצה לגעת בחיים אפילו אם זה כואב, אפילו אם זה ממש שורף. זהו ספרה הראשון של עליזה אלראי והוא מקים לחיים תוססים, מצחיקים עד דמעות - את שנות החמישים האלה בשכונות ירושלים הספרדיות של אז.

פרק ראשון

הנסיעה מתל־אביב לירושלים היא מסע מפרך בשבילי, ולא משנה כמה פעמים אני עוברת בדרך הלוך ושוב. בכל נסיעה אני נבהלת מהדרך הצרה והרעועה והמתפתלת, אבל בעיקר מהאיומים ומהסכנות הצפויים לי.
כבר בּמבואות בּאבּ אל־וואד מתחיל להתנגן בראשי השיר בּאבּ אל־וואד לנצח זכור נא את שמותינו, ומגיל שמונה אני כבר יודעת שיגיע הרגע בו נבחין במשוריינים המוטלים בצד הדרך, ואמא תזיז ראשה מצד לצד ותגיד בעברית, "כמה דם נשפך במקום הזה, בחורים כארזים נפלו כאן. אוי לאמהות שקוברות את בניהן," ומייד בלאדינו, "אֵז מוּרִיר אִין וִידָה," שזה אם שַׁכּוּלה שמתה בעודה חיה.
אמא מדברת עברית רהוטה, אבל היא גם משרבבת פתגמים ומשפטים בלאדינו ובכך היא מעוררת התפעלות גדולה, בעיקר כשהיא מוצאת פתגם שמתאים למקום ולזמן, וכאלה יש לה הרבה.
אלה היו השנים של ראשית המדינה, עוד לא מלאו לה עשור, ואני הייתי באותם ימים ילדה בכיתה ב' והתביישתי מאוד כי עוד לא נראיתי בגילי.
הקשר שלי עם הסיפור של בּאבּ אל־וואד היה כל־כך עמוק ומלא רגש שיכולתי לדימיין בעיני רוחי איך בצידי הדרך מוטלים מתינו, ואיך האמהות מתאבלות, או מתות בעודן בחיים, כדברי אמא.
הייתי מתחילה לרעוד ונתקפת בחילות מהתהום המאיימת בצד, אבל גם ממות הגיבורים ובעיקר מהכרטיסן שיעלה לאוטובוס וישאל לגילי ואצטרך להגיד שאני בת חמש כשאני כבר בת שמונה. כך אמא הורתה לי לומר לכרטיסן, כי בגיל חמש אין צורך בכרטיס.
בכל פעם שהמבקר היה עולה לאוטובוס בכובע קסקט עם הסמל של "אגד", אמא היתה מוציאה מהתיק את פלחי הלימון והשקית שהכינה מראש בגלל הבחילות שלי בדרך המתפתלת. כשהמבקר היה מתקרב לספסל שלנו, היא היתה דוחפת לי בכוח פלחי לימון לפה ושמה לי בידיים את השקית, ובינתיים מצווה עלי תנשמי עמוק, קטנטונת שלי, תנשמי עמוק, שיחשוב שמדובר בתינוקת של אמא, והיא היתה מלווה את עצמה בתנועות ידיים גדולות שהסתירו אותי והסיחו את דעתו של המבקר עד אשר עבר הלאה.
מהתנועות הגדולות ומהדיבורים המהירים ידעתי שהיא עצמה לא היתה גיבורה גדולה בשקרים.

בחופש הגדול של סוף כתה ב', כשנסענו לסבתא, בא לי מה שיגורתי ממנו יותר מכול. המבקר עלה לאוטובוס והחל לבדוק את הכרטיסים של היושבים במקומות הראשונים, וככל שהלך והתקרב אלינו יותר הרגשתי שאני עומדת להצטרף לצידי הדרך שם מוטלים מתינו ואמי תצטרף לאמהות שמתות בעודן בחיים.
התחלתי לנגוס בלימון חזק פעם ועוד פעם, וקומתי, שהיתה ממילא זעירה וצנומה, התגמדה בכיסא. התפללתי שיעבור כבר הלאה, אך כמו פטיש ענק נחתה על הראש שלי השאלה, "בת כמה את, ילדה?" נחשול ענק של קיא שנשפך לשקית פתר אותי מהעונש לענות לו. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הגועל שהקיא עורר בו, ואנשים מיהרו לפתוח חלונות כדי להפיג את הריח הרע.
"טוב, אז אם את ילדה קטנה שבי על הברכיים של אמא כדי שיהיה מקום למבוגרים לשבת," אמר ממרחק והתקדם במעבר.
אם לא די היה בהרגשה המעליבה, נוסף גם העלבון לשבת על הברכיים של אמא בגיל שמונה.
"את רואה איזה בושות את עושה כל פעם," לחשתי לאמא.
"אני מצפצפת עליו," היא ענתה, "מי הוא בכלל? בטח לא סיים אפילו כיתה ו', וחוץ מזה, כמה מקום את כבר תופסת? את חושבת שאם היית אומרת לו שאת בת שמונה הוא היה מאמין לך?"
לרגע שנאתי אותה, אך מהר מאוד היא הוסיפה, בלאדינו כמובן, "צִ'יקִיטִיקָה מִיָיה, סוֹז מִיבִידָה," שזה קטנטונת של אמא, אַת החיים שלי, ואני כבר הצטערתי על השנאה המיותרת וסבלתי ממצפון נוקף, כי איך יכולתי לשנוא את אמא שאני כל חייה והיא האמא הכי טובה בעולם.
משהתיישבתי על ברכי אמא ופיניתי מקומי למבוגר לפי הוראת המבקר, התיישבה לידינו אשה ענקית עטופה בשכבות צבעוניות מכף רגל ועד ראש.
"היא לא משלנו," אמרה לי אמא בספניולית, "מדוע היית צריכה לזוז בשבילה?" "אבל המבקר אמר," התגוננתי.
"המבקר אמר?" סיננה והרביצה קללה על המבקר שאילו היתה מתממשת הוא בטח היה נעלם לכל חייו, כי לאמא היו קללות שהיא היתה ממציאה אותן על המקום, ועל המבקר היא מייד אמרה, "המבקר אמר? הלוואי שיאמרו עליו קדיש עם סלסולים."
"אמא!" לחשתי, "האשה יכולה להבין!"
"מה זה, אין לך עיניים? זאת נראית לך אשה שיכולה להבין מה אני אומרת לך?"
"אִיחְנַה כּוּלְנַה אחים," אמרה האשה, "לַא יפה שתגידי ככה לילדה."
הבושה שלי העלתה מחדש את הבחילה, כל מה שיכולתי לעשות כדי לסתום לאמא את הפה היה להעמיד פני ישנה.
"מהיכן את?" שמעתי את אמא מדברת בעברית המעצבנת שלה.
"אני עובדת אצל משפחה אספניול בירושלים," אמרה האשה, כאילו משם הבינה את מה שאמא אמרה.
לאמא זה לא שינה כלום, היא מעולם לא ניסתה להסתיר את ההתנשאות על אנשים שלא החשיבה. להפתעתי, התחלתי לשמוע את שתיהן מפטפטות בערבית ואפילו צוחקות. חשבתי שהאשה הזאת הצליחה להתחבב על אמא, אבל כשהיא קמה לרדת תחנה לפנינו ועדיין לא הספיקה לעשות שני צעדים קדימה, אמא כבר זרקה, "הָא! אִיחְנה כּולְנה אחים, היא אומרת לי, אחות חדשה נולדה לי, שמעת? לאנשים כבר אין שום בושה."
"אמא, היא שומעת הכול!"
"איך היא יכולה לשמוע עם כל הסמרטוטים שיש לה על הראש?"
ליד דלת הנהג האשה פנתה אלינו ונופפה לשלום, ואמא אמרה לי, "תעשי שלום לדודה פטימה, תראי כמה קשה עליה הפרידה."
נופפתי לאשה ושוב שנאתי את אמא.
כשהגענו לקצה העיר איבדתי את הסבלנות. רציתי לפגוש את שתי הסבתות שלי, שאהבתי אותן והתגעגעתי אליהן, אפילו שרק סבתא אחת, הסבתא מצד אמא שלי, היא סבתא באמת, ולסבתא האחרת אנחנו רק קוראים סבתא. ככה התרגלנו כל השנים לקרוא לה. היא אשה בודדה והיא בכלל אשכנזייה שגרה בשכנות לסבתא בזמן שהן גרו בשכונת ימין משה, ומאז היא יודעת לדבר מעט לאדינו.
סבתא ואמא תמיד סיפרו שרוב האשכנזים שגרו בשכונת ימין משה ידעו לדבר לאדינו והיו ספרדים שדיברו יידיש. עוד ידענו על סבתא סוניה זאת, שבעלה נפטר לפני הרבה שנים וכי בנה היחיד יצא להילחם בפורעים ערבים ונרצח בידיהם, וגם שהיה לה אח שהיגר לפני הרבה שנים לאמריקה, עוד לפני מלחמת השחרור. תמיד־תמיד הזהירו אותנו שלא לשאול אותה שאלות, כי זה גורם לה כאב וצער, ובאמת לא שאלנו. כאשר היינו מגיעים לירושלים היינו הולכים לבקר אותה, או שהיא היתה באה לסבתא ומפנקת אותנו במתנות ובמילים של אהבה.
לפעמים, כשאמא רצתה להרגיז את סבתא, היא היתה מביעה התפעלות מוגזמת מהדעתנות ומהחוכמה של סבתא סוניה, ואז סבתא היתה נועצת באמא מבט מסוכן ועונה, "חביבה'לה, מה שסוניה עוד לא למדה בבית־ספר להשכלה גבוהה אני כבר הספקתי לשכוח מבית־הספר של החיים, את הבנת את זה, ילדה יקרה שלי?"
אמא נעצה בי את אצבעותיה ובפעם המאה אמרה, "תקשיבי לי טוב, כשנגיע לסבתא ויבואו לשם כל הדודות, את לא תספרי לאף אחד שאני בריב עם אבא. עכשיו החופש הגדול ובאנו לכמה ימים לסבתא, זה ברור?"
"כן, אמא," לחשתי.
"שימי לב, אה?"
"כן, אמא."
"ובמיוחד יותר מכולם תיזהרי להוציא מלה ליד הנחש הזו, את יודעת למי אני מתכוונת, נכון?"
"כן, אמא."
"נו למי?"
"לדודה רבקה."
"כן, אבל הדודה רבקה היא לא נחש, היא סתם פרה מטומטמת."
"אבל אמא, תמיד את אומרת שמלה אחת שמטומטם זורק אפילו אלף חכמים לא יוכלו לתקן."
"זה נכון, קטנה שלי," היא צחקה, "אבל ממי הכי צריך להיזהר?"
"מדודה לונה המכוערת, נכון?"
כבר אז ידעתי בשביל מה הדודה לונה באה כל פעם לסבתא: היא רצתה לברר מה הביא אותנו לירושלים, ואיזה סיפורים היא יכולה להביא מסבתא לזקנות שנפגשות פעם ביום לדיבורים במכולת, כי לאף אחד לא היה באמת כסף כדי לקנות משהו שצריך לשלם עבורו, אבל לדודה לונה היו סיפורים בחינם.
אמא מילמלה לעצמה בלאדינו פתגם שפירושו, אשה יפה מייחלת למזל של המכוערת. והדודה לונה היתה אומרת שכולם יכולים לומר עליה מכוערת מהיום עד מחר, אבל ביום שכולם עמדו לחכות בתור שמחלקים את היופי היא הלכה לעמוד בתור שמחלקים מזל. ואלוהים נתן לה מלוא החופן היות שהתור הזה היה קצר.

כשירדנו מהאוטובוס בתחנה המרכזית של ירושלים היה צריך לחכות שיגיע איש מיוחד שיעלה על גג האוטובוס ויוריד את המזוודות הענקיות כדי שהנוסעים יוכלו לזהות אותן. אמא כדרכה חיפשה דרך לקצר את הזמן, ומייד פנתה אל איזה גבר, "שמע־נא," אמרה לו, "אולי תועיל בטובך לעזור לי? אני עם ילדה קטנה שלא מרגישה טוב מהדרך."
הייתי צריכה להרים את ראשי לשמים כדי לראות עם מי היא מדברת. הבן־אדם הזה הסיר את כובעו מהגובה של השמים, הסתכל בה מקצה ראשה ועד עקבי נעליה ורק בסוף ענה לאט ובמבטא אנגלי, "ישבתי בדרך מאחורייך. רק שמעתי אותך ולא ראיתי איזה אשה יפה ואלגנטית את."
הוא צדק, הג'נטלמן ההוא. כשהייתי בת שמונה אמא היתה אשה יפה, אפילו יפה מאוד, תמיד דיברו במשפחה על יופיה ועל רגליה שהיו כמו הרגליים של מרלן דיטריך שלא ידעתי מי זאת, אבל גם לא ידעתי על המזל השחור שהיה לאמא שלי ביום שהתחתנה עם אבא.

אני זוכרת שהיא נהגה לגרוב גרבי ניילון גם בקיץ הלוהט, מעולם לא נעלה נעליים שטוחות, מעולם לא הסתובבה בבית יחפה, כי "זה עושה רגליים של פלאחית." כשיצאה מהבית היה תלוי על פניה טוּל שקוף כדי להגן על לובן עורה שהיתה גאה בו כל־כך, שערה היה מלא ושופע ושחור במיוחד, גבותיה ארוכות ושחורות מעל עיניים שחורות וקורנות מעוצמה, ואפה היה סולד. "יש לי אף אנגלי," נהגה לומר בסיבוב ראש אחד לשמאל ואחד לימין, ככה בכל פעם שדיברה על האף האנגלי. היא הקפידה להחליף שמלות שהיא בעצמה תפרה ועיצבה את הדוגמה שלהן. למרות שנחשבה לאשה גנדרנית היא לא אהבה להתקשט בתכשיטים משום סוג מלבד טבעת נישואים ותליון זהב שהוא מנעול קטן בצורת לב שהיה תלוי לה על הצוואר כמו אלה שאפשר לפתוח ויש תמונה בפנים, אלא שאצלה הוא לא נפתח וזה רק נראָה כך.
אלה שני הדברים היחידים שענדה ולא הסירה. בארון היתה לה שקית מבד קטיפה אדום מלאה תכשיטי זהב ופנינים שאת רובם סבתא נתנה לה, כי אלה היו תכשיטים שעברו מאם לבת במשך שנים.
היא חייכה אל האיש עם המבטא האנגלי ומייד שמחה להוכיח לו את הידע שלה באנגלית. היא אמרה לו דברים שלא הבנתי ופנתה אלי בלאדינו, "הקוף הזה חושב שהוא נמצא בלונדון, אם לא נדחוף קצת ניתקע כאן עם המזוודות עד החושך."
היא עזבה את האיש, שהבינה שלא תבוא לה ישועה ממנו, הסירה בחטף את הטול השקוף שכיסה את פניה, מסרה אותו לידי, ציוותה עלי שלא אזוז ממקומי והחלה להסתער כשהיא דוחפת את המצטופפים ליד האוטובוס.
הצמדתי את פיסת הטול אל אפי. היה בו הריח המוכר והאהוב שלה, שגרם לי להתגעגע אליה אפילו כשעמדה כמה מטרים ממני.
"מה זה, אתם לא מתביישים לדחוף ככה אשה?" נשמע קולה, "אני עם ילדה קטנה שלא מרגישה טוב."
האיש האנגלי נשאר לידי כשומר עלי בשביל אמא, שעשתה את המלאכה טוב מעשרה כמוהו, והוא הזכיר לי את השכנים החדשים מאמריקה שבאו אלינו לשכונה בחדרה כדי להקים מפעל נייר חדש. אמא אמרה עליהם שהם לא יהודים. גם לשכן האמריקני היו שיער בהיר ועיניים כחולות.
התביישתי מההתנהגות של אמא, אבל נרגעתי כשהאנגלי פרץ בצחוק כשראה אותה חוזרת אלינו עם שתי מזוודות עץ ענקיות. הוא סובב את ראשו מצד אל צד ואמר לה, "יוּ אָר גְרֵיְיט," שהבנתי מה זה רק כשאמא אמרה לו, "בטח שאני גדולה, ומה, אני אחכה לאחד כמוך?"
הוא ביקש ממנה להניח את המזוודות בצד ואמר, "מישהו צריך לבוא לאסוף אותי, אם תחכי קצת אוכל להסיע אותך לאן שתרצי."
משכתי בידה לסמן לה שתסכים, אבל היא רכנה אלי מאנפּפת בלחש, "זה עוד מה שחסר לי, להגיע לסבתא שלך עם האנגלי הזה, ומי יוציא אותי מהלשונות הרעות של השכנות שלה, את?" ומייד פנתה אליו ואמרה, "לא תודה, אני מסתדרת, אתה רואה? וחוץ מזה אני אשה נשואה ויש לי בבית עוד שני ילדים יותר גדולים ממנה," אבל הוא שוב פרץ בצחוק.
אמא הרימה את שתי המזוודות ששקלו לדעתי שני טון והחלה לצעוד בראש זקוף כאילו היא נושאת משקל נוצה. אני חושבת שהיא היתה גאה ולא רצתה להראות לו שהמטען הזה כבד עליה.
ממרחק הוא צעק, "אני ריצ'רד," ועוד כמה מילים, אבל היא לא הזיזה את ראשה, רק אמרה לי, "ריצ'רד שמיצ'רד, רק אתה עוד חסר לי בחיים האלה."
כל הדרך עד לסבתא היא מילמלה דברים בלאדינו, "ראית את הקוף הזה, ראית?" אבל לא העזתי לענות לה, כי האמת שלדעתי הוא היה איש יפה, אפילו יותר יפה מאבא, וחוץ מזה חשבתי שהוא בעצם כן מצא חן בעיניה והיא סתם אמרה מילים.
משיחות הרכילות של אמא עם המכרות והדודות בבית של סבתא הבנתי שהיא לא היתה מעזה לעשות משהו שלא נחשב להגון ומוסרי, גם אם החיים עם אבא היו שחורים כמו שדיברו על זה במשפחה.

אמא היתה בת למשפחה ספרדית מכובדת, דור שביעי בארץ.
היא רכשה את השכלתה בבית־ספר אליאנס וסבלה מחינוך נוקשה וקפדני, אבל משם קיבלה את העברית הרהוטה שהשתמשה בה כשרצתה. היא ידעה לדקלם בעל־פה שירים של ביאליק, אבל תמיד טרחה להוסיף שהיא לא כל־כך אוהבת את ביאליק בגלל דברים שאמר במקום לכתוב עוד שירים.
אחרי חצי שעה כבר היה לי קשה לראות את אמא נסחבת עם שתי המזוודות הענקיות, אבל לא היה טעם להציע לה עזרה, כי בטוח לא הייתי מצליחה לשכנע אותה, וגם כי חיפשתי את הרגע המתאים להגיד לה דבר שהחלטתי לומר אחת ולתמיד, וככה, כששתי ידיה תפוסות במזוודות נמצא לי הרגע המתאים. במצב הזה היא היתה מנועה מלהכניס לי איזו דחיפה מאלה שהיו מקטינות אותי. היא מעולם לא היכתה אותי, אבל היו לה דחיפות כאלה שלא כאבו, אבל היו מעליבות אותי מאוד.
הקדמתי אותה בכמה צעדים והתייצבתי מולה.
"מה יש?" היא שאלה נוזפת.
"כשנחזור הביתה אני לא מסכימה יותר להגיד שאני בת חמש."
"זה מה שיש לך להגיד לי עכשיו בשמש הקופחת הזו, זה???"
שתקתי וחיכיתי שתגיד בסדר.
"אין לך מה לדאוג, אנחנו לא נחזור הביתה כל־כך מהר."
נבהלתי, "מתי כן נחזור?"
"אם נחזור, קטנה שלי, אם נחזור," ולא ידעתי אם לשמוח או לבכות, ובסוף בכיתי.
 

עוד על הספר

מראות מצחיקות עליזה אלראי

הנסיעה מתל־אביב לירושלים היא מסע מפרך בשבילי, ולא משנה כמה פעמים אני עוברת בדרך הלוך ושוב. בכל נסיעה אני נבהלת מהדרך הצרה והרעועה והמתפתלת, אבל בעיקר מהאיומים ומהסכנות הצפויים לי.
כבר בּמבואות בּאבּ אל־וואד מתחיל להתנגן בראשי השיר בּאבּ אל־וואד לנצח זכור נא את שמותינו, ומגיל שמונה אני כבר יודעת שיגיע הרגע בו נבחין במשוריינים המוטלים בצד הדרך, ואמא תזיז ראשה מצד לצד ותגיד בעברית, "כמה דם נשפך במקום הזה, בחורים כארזים נפלו כאן. אוי לאמהות שקוברות את בניהן," ומייד בלאדינו, "אֵז מוּרִיר אִין וִידָה," שזה אם שַׁכּוּלה שמתה בעודה חיה.
אמא מדברת עברית רהוטה, אבל היא גם משרבבת פתגמים ומשפטים בלאדינו ובכך היא מעוררת התפעלות גדולה, בעיקר כשהיא מוצאת פתגם שמתאים למקום ולזמן, וכאלה יש לה הרבה.
אלה היו השנים של ראשית המדינה, עוד לא מלאו לה עשור, ואני הייתי באותם ימים ילדה בכיתה ב' והתביישתי מאוד כי עוד לא נראיתי בגילי.
הקשר שלי עם הסיפור של בּאבּ אל־וואד היה כל־כך עמוק ומלא רגש שיכולתי לדימיין בעיני רוחי איך בצידי הדרך מוטלים מתינו, ואיך האמהות מתאבלות, או מתות בעודן בחיים, כדברי אמא.
הייתי מתחילה לרעוד ונתקפת בחילות מהתהום המאיימת בצד, אבל גם ממות הגיבורים ובעיקר מהכרטיסן שיעלה לאוטובוס וישאל לגילי ואצטרך להגיד שאני בת חמש כשאני כבר בת שמונה. כך אמא הורתה לי לומר לכרטיסן, כי בגיל חמש אין צורך בכרטיס.
בכל פעם שהמבקר היה עולה לאוטובוס בכובע קסקט עם הסמל של "אגד", אמא היתה מוציאה מהתיק את פלחי הלימון והשקית שהכינה מראש בגלל הבחילות שלי בדרך המתפתלת. כשהמבקר היה מתקרב לספסל שלנו, היא היתה דוחפת לי בכוח פלחי לימון לפה ושמה לי בידיים את השקית, ובינתיים מצווה עלי תנשמי עמוק, קטנטונת שלי, תנשמי עמוק, שיחשוב שמדובר בתינוקת של אמא, והיא היתה מלווה את עצמה בתנועות ידיים גדולות שהסתירו אותי והסיחו את דעתו של המבקר עד אשר עבר הלאה.
מהתנועות הגדולות ומהדיבורים המהירים ידעתי שהיא עצמה לא היתה גיבורה גדולה בשקרים.

בחופש הגדול של סוף כתה ב', כשנסענו לסבתא, בא לי מה שיגורתי ממנו יותר מכול. המבקר עלה לאוטובוס והחל לבדוק את הכרטיסים של היושבים במקומות הראשונים, וככל שהלך והתקרב אלינו יותר הרגשתי שאני עומדת להצטרף לצידי הדרך שם מוטלים מתינו ואמי תצטרף לאמהות שמתות בעודן בחיים.
התחלתי לנגוס בלימון חזק פעם ועוד פעם, וקומתי, שהיתה ממילא זעירה וצנומה, התגמדה בכיסא. התפללתי שיעבור כבר הלאה, אך כמו פטיש ענק נחתה על הראש שלי השאלה, "בת כמה את, ילדה?" נחשול ענק של קיא שנשפך לשקית פתר אותי מהעונש לענות לו. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הגועל שהקיא עורר בו, ואנשים מיהרו לפתוח חלונות כדי להפיג את הריח הרע.
"טוב, אז אם את ילדה קטנה שבי על הברכיים של אמא כדי שיהיה מקום למבוגרים לשבת," אמר ממרחק והתקדם במעבר.
אם לא די היה בהרגשה המעליבה, נוסף גם העלבון לשבת על הברכיים של אמא בגיל שמונה.
"את רואה איזה בושות את עושה כל פעם," לחשתי לאמא.
"אני מצפצפת עליו," היא ענתה, "מי הוא בכלל? בטח לא סיים אפילו כיתה ו', וחוץ מזה, כמה מקום את כבר תופסת? את חושבת שאם היית אומרת לו שאת בת שמונה הוא היה מאמין לך?"
לרגע שנאתי אותה, אך מהר מאוד היא הוסיפה, בלאדינו כמובן, "צִ'יקִיטִיקָה מִיָיה, סוֹז מִיבִידָה," שזה קטנטונת של אמא, אַת החיים שלי, ואני כבר הצטערתי על השנאה המיותרת וסבלתי ממצפון נוקף, כי איך יכולתי לשנוא את אמא שאני כל חייה והיא האמא הכי טובה בעולם.
משהתיישבתי על ברכי אמא ופיניתי מקומי למבוגר לפי הוראת המבקר, התיישבה לידינו אשה ענקית עטופה בשכבות צבעוניות מכף רגל ועד ראש.
"היא לא משלנו," אמרה לי אמא בספניולית, "מדוע היית צריכה לזוז בשבילה?" "אבל המבקר אמר," התגוננתי.
"המבקר אמר?" סיננה והרביצה קללה על המבקר שאילו היתה מתממשת הוא בטח היה נעלם לכל חייו, כי לאמא היו קללות שהיא היתה ממציאה אותן על המקום, ועל המבקר היא מייד אמרה, "המבקר אמר? הלוואי שיאמרו עליו קדיש עם סלסולים."
"אמא!" לחשתי, "האשה יכולה להבין!"
"מה זה, אין לך עיניים? זאת נראית לך אשה שיכולה להבין מה אני אומרת לך?"
"אִיחְנַה כּוּלְנַה אחים," אמרה האשה, "לַא יפה שתגידי ככה לילדה."
הבושה שלי העלתה מחדש את הבחילה, כל מה שיכולתי לעשות כדי לסתום לאמא את הפה היה להעמיד פני ישנה.
"מהיכן את?" שמעתי את אמא מדברת בעברית המעצבנת שלה.
"אני עובדת אצל משפחה אספניול בירושלים," אמרה האשה, כאילו משם הבינה את מה שאמא אמרה.
לאמא זה לא שינה כלום, היא מעולם לא ניסתה להסתיר את ההתנשאות על אנשים שלא החשיבה. להפתעתי, התחלתי לשמוע את שתיהן מפטפטות בערבית ואפילו צוחקות. חשבתי שהאשה הזאת הצליחה להתחבב על אמא, אבל כשהיא קמה לרדת תחנה לפנינו ועדיין לא הספיקה לעשות שני צעדים קדימה, אמא כבר זרקה, "הָא! אִיחְנה כּולְנה אחים, היא אומרת לי, אחות חדשה נולדה לי, שמעת? לאנשים כבר אין שום בושה."
"אמא, היא שומעת הכול!"
"איך היא יכולה לשמוע עם כל הסמרטוטים שיש לה על הראש?"
ליד דלת הנהג האשה פנתה אלינו ונופפה לשלום, ואמא אמרה לי, "תעשי שלום לדודה פטימה, תראי כמה קשה עליה הפרידה."
נופפתי לאשה ושוב שנאתי את אמא.
כשהגענו לקצה העיר איבדתי את הסבלנות. רציתי לפגוש את שתי הסבתות שלי, שאהבתי אותן והתגעגעתי אליהן, אפילו שרק סבתא אחת, הסבתא מצד אמא שלי, היא סבתא באמת, ולסבתא האחרת אנחנו רק קוראים סבתא. ככה התרגלנו כל השנים לקרוא לה. היא אשה בודדה והיא בכלל אשכנזייה שגרה בשכנות לסבתא בזמן שהן גרו בשכונת ימין משה, ומאז היא יודעת לדבר מעט לאדינו.
סבתא ואמא תמיד סיפרו שרוב האשכנזים שגרו בשכונת ימין משה ידעו לדבר לאדינו והיו ספרדים שדיברו יידיש. עוד ידענו על סבתא סוניה זאת, שבעלה נפטר לפני הרבה שנים וכי בנה היחיד יצא להילחם בפורעים ערבים ונרצח בידיהם, וגם שהיה לה אח שהיגר לפני הרבה שנים לאמריקה, עוד לפני מלחמת השחרור. תמיד־תמיד הזהירו אותנו שלא לשאול אותה שאלות, כי זה גורם לה כאב וצער, ובאמת לא שאלנו. כאשר היינו מגיעים לירושלים היינו הולכים לבקר אותה, או שהיא היתה באה לסבתא ומפנקת אותנו במתנות ובמילים של אהבה.
לפעמים, כשאמא רצתה להרגיז את סבתא, היא היתה מביעה התפעלות מוגזמת מהדעתנות ומהחוכמה של סבתא סוניה, ואז סבתא היתה נועצת באמא מבט מסוכן ועונה, "חביבה'לה, מה שסוניה עוד לא למדה בבית־ספר להשכלה גבוהה אני כבר הספקתי לשכוח מבית־הספר של החיים, את הבנת את זה, ילדה יקרה שלי?"
אמא נעצה בי את אצבעותיה ובפעם המאה אמרה, "תקשיבי לי טוב, כשנגיע לסבתא ויבואו לשם כל הדודות, את לא תספרי לאף אחד שאני בריב עם אבא. עכשיו החופש הגדול ובאנו לכמה ימים לסבתא, זה ברור?"
"כן, אמא," לחשתי.
"שימי לב, אה?"
"כן, אמא."
"ובמיוחד יותר מכולם תיזהרי להוציא מלה ליד הנחש הזו, את יודעת למי אני מתכוונת, נכון?"
"כן, אמא."
"נו למי?"
"לדודה רבקה."
"כן, אבל הדודה רבקה היא לא נחש, היא סתם פרה מטומטמת."
"אבל אמא, תמיד את אומרת שמלה אחת שמטומטם זורק אפילו אלף חכמים לא יוכלו לתקן."
"זה נכון, קטנה שלי," היא צחקה, "אבל ממי הכי צריך להיזהר?"
"מדודה לונה המכוערת, נכון?"
כבר אז ידעתי בשביל מה הדודה לונה באה כל פעם לסבתא: היא רצתה לברר מה הביא אותנו לירושלים, ואיזה סיפורים היא יכולה להביא מסבתא לזקנות שנפגשות פעם ביום לדיבורים במכולת, כי לאף אחד לא היה באמת כסף כדי לקנות משהו שצריך לשלם עבורו, אבל לדודה לונה היו סיפורים בחינם.
אמא מילמלה לעצמה בלאדינו פתגם שפירושו, אשה יפה מייחלת למזל של המכוערת. והדודה לונה היתה אומרת שכולם יכולים לומר עליה מכוערת מהיום עד מחר, אבל ביום שכולם עמדו לחכות בתור שמחלקים את היופי היא הלכה לעמוד בתור שמחלקים מזל. ואלוהים נתן לה מלוא החופן היות שהתור הזה היה קצר.

כשירדנו מהאוטובוס בתחנה המרכזית של ירושלים היה צריך לחכות שיגיע איש מיוחד שיעלה על גג האוטובוס ויוריד את המזוודות הענקיות כדי שהנוסעים יוכלו לזהות אותן. אמא כדרכה חיפשה דרך לקצר את הזמן, ומייד פנתה אל איזה גבר, "שמע־נא," אמרה לו, "אולי תועיל בטובך לעזור לי? אני עם ילדה קטנה שלא מרגישה טוב מהדרך."
הייתי צריכה להרים את ראשי לשמים כדי לראות עם מי היא מדברת. הבן־אדם הזה הסיר את כובעו מהגובה של השמים, הסתכל בה מקצה ראשה ועד עקבי נעליה ורק בסוף ענה לאט ובמבטא אנגלי, "ישבתי בדרך מאחורייך. רק שמעתי אותך ולא ראיתי איזה אשה יפה ואלגנטית את."
הוא צדק, הג'נטלמן ההוא. כשהייתי בת שמונה אמא היתה אשה יפה, אפילו יפה מאוד, תמיד דיברו במשפחה על יופיה ועל רגליה שהיו כמו הרגליים של מרלן דיטריך שלא ידעתי מי זאת, אבל גם לא ידעתי על המזל השחור שהיה לאמא שלי ביום שהתחתנה עם אבא.

אני זוכרת שהיא נהגה לגרוב גרבי ניילון גם בקיץ הלוהט, מעולם לא נעלה נעליים שטוחות, מעולם לא הסתובבה בבית יחפה, כי "זה עושה רגליים של פלאחית." כשיצאה מהבית היה תלוי על פניה טוּל שקוף כדי להגן על לובן עורה שהיתה גאה בו כל־כך, שערה היה מלא ושופע ושחור במיוחד, גבותיה ארוכות ושחורות מעל עיניים שחורות וקורנות מעוצמה, ואפה היה סולד. "יש לי אף אנגלי," נהגה לומר בסיבוב ראש אחד לשמאל ואחד לימין, ככה בכל פעם שדיברה על האף האנגלי. היא הקפידה להחליף שמלות שהיא בעצמה תפרה ועיצבה את הדוגמה שלהן. למרות שנחשבה לאשה גנדרנית היא לא אהבה להתקשט בתכשיטים משום סוג מלבד טבעת נישואים ותליון זהב שהוא מנעול קטן בצורת לב שהיה תלוי לה על הצוואר כמו אלה שאפשר לפתוח ויש תמונה בפנים, אלא שאצלה הוא לא נפתח וזה רק נראָה כך.
אלה שני הדברים היחידים שענדה ולא הסירה. בארון היתה לה שקית מבד קטיפה אדום מלאה תכשיטי זהב ופנינים שאת רובם סבתא נתנה לה, כי אלה היו תכשיטים שעברו מאם לבת במשך שנים.
היא חייכה אל האיש עם המבטא האנגלי ומייד שמחה להוכיח לו את הידע שלה באנגלית. היא אמרה לו דברים שלא הבנתי ופנתה אלי בלאדינו, "הקוף הזה חושב שהוא נמצא בלונדון, אם לא נדחוף קצת ניתקע כאן עם המזוודות עד החושך."
היא עזבה את האיש, שהבינה שלא תבוא לה ישועה ממנו, הסירה בחטף את הטול השקוף שכיסה את פניה, מסרה אותו לידי, ציוותה עלי שלא אזוז ממקומי והחלה להסתער כשהיא דוחפת את המצטופפים ליד האוטובוס.
הצמדתי את פיסת הטול אל אפי. היה בו הריח המוכר והאהוב שלה, שגרם לי להתגעגע אליה אפילו כשעמדה כמה מטרים ממני.
"מה זה, אתם לא מתביישים לדחוף ככה אשה?" נשמע קולה, "אני עם ילדה קטנה שלא מרגישה טוב."
האיש האנגלי נשאר לידי כשומר עלי בשביל אמא, שעשתה את המלאכה טוב מעשרה כמוהו, והוא הזכיר לי את השכנים החדשים מאמריקה שבאו אלינו לשכונה בחדרה כדי להקים מפעל נייר חדש. אמא אמרה עליהם שהם לא יהודים. גם לשכן האמריקני היו שיער בהיר ועיניים כחולות.
התביישתי מההתנהגות של אמא, אבל נרגעתי כשהאנגלי פרץ בצחוק כשראה אותה חוזרת אלינו עם שתי מזוודות עץ ענקיות. הוא סובב את ראשו מצד אל צד ואמר לה, "יוּ אָר גְרֵיְיט," שהבנתי מה זה רק כשאמא אמרה לו, "בטח שאני גדולה, ומה, אני אחכה לאחד כמוך?"
הוא ביקש ממנה להניח את המזוודות בצד ואמר, "מישהו צריך לבוא לאסוף אותי, אם תחכי קצת אוכל להסיע אותך לאן שתרצי."
משכתי בידה לסמן לה שתסכים, אבל היא רכנה אלי מאנפּפת בלחש, "זה עוד מה שחסר לי, להגיע לסבתא שלך עם האנגלי הזה, ומי יוציא אותי מהלשונות הרעות של השכנות שלה, את?" ומייד פנתה אליו ואמרה, "לא תודה, אני מסתדרת, אתה רואה? וחוץ מזה אני אשה נשואה ויש לי בבית עוד שני ילדים יותר גדולים ממנה," אבל הוא שוב פרץ בצחוק.
אמא הרימה את שתי המזוודות ששקלו לדעתי שני טון והחלה לצעוד בראש זקוף כאילו היא נושאת משקל נוצה. אני חושבת שהיא היתה גאה ולא רצתה להראות לו שהמטען הזה כבד עליה.
ממרחק הוא צעק, "אני ריצ'רד," ועוד כמה מילים, אבל היא לא הזיזה את ראשה, רק אמרה לי, "ריצ'רד שמיצ'רד, רק אתה עוד חסר לי בחיים האלה."
כל הדרך עד לסבתא היא מילמלה דברים בלאדינו, "ראית את הקוף הזה, ראית?" אבל לא העזתי לענות לה, כי האמת שלדעתי הוא היה איש יפה, אפילו יותר יפה מאבא, וחוץ מזה חשבתי שהוא בעצם כן מצא חן בעיניה והיא סתם אמרה מילים.
משיחות הרכילות של אמא עם המכרות והדודות בבית של סבתא הבנתי שהיא לא היתה מעזה לעשות משהו שלא נחשב להגון ומוסרי, גם אם החיים עם אבא היו שחורים כמו שדיברו על זה במשפחה.

אמא היתה בת למשפחה ספרדית מכובדת, דור שביעי בארץ.
היא רכשה את השכלתה בבית־ספר אליאנס וסבלה מחינוך נוקשה וקפדני, אבל משם קיבלה את העברית הרהוטה שהשתמשה בה כשרצתה. היא ידעה לדקלם בעל־פה שירים של ביאליק, אבל תמיד טרחה להוסיף שהיא לא כל־כך אוהבת את ביאליק בגלל דברים שאמר במקום לכתוב עוד שירים.
אחרי חצי שעה כבר היה לי קשה לראות את אמא נסחבת עם שתי המזוודות הענקיות, אבל לא היה טעם להציע לה עזרה, כי בטוח לא הייתי מצליחה לשכנע אותה, וגם כי חיפשתי את הרגע המתאים להגיד לה דבר שהחלטתי לומר אחת ולתמיד, וככה, כששתי ידיה תפוסות במזוודות נמצא לי הרגע המתאים. במצב הזה היא היתה מנועה מלהכניס לי איזו דחיפה מאלה שהיו מקטינות אותי. היא מעולם לא היכתה אותי, אבל היו לה דחיפות כאלה שלא כאבו, אבל היו מעליבות אותי מאוד.
הקדמתי אותה בכמה צעדים והתייצבתי מולה.
"מה יש?" היא שאלה נוזפת.
"כשנחזור הביתה אני לא מסכימה יותר להגיד שאני בת חמש."
"זה מה שיש לך להגיד לי עכשיו בשמש הקופחת הזו, זה???"
שתקתי וחיכיתי שתגיד בסדר.
"אין לך מה לדאוג, אנחנו לא נחזור הביתה כל־כך מהר."
נבהלתי, "מתי כן נחזור?"
"אם נחזור, קטנה שלי, אם נחזור," ולא ידעתי אם לשמוח או לבכות, ובסוף בכיתי.