ריפטייד 2 - טיטניום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריפטייד 2 - טיטניום
מכר
מאות
עותקים
ריפטייד 2 - טיטניום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ריפטייד 2 - טיטניום

4.8 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"הייתי רוצח, שבור לב ומכור. הייתי עשוי מהחטאים שלי ומהמעשים שבהם התביישתי, במקום להיות בנוי מפלדה, כמו שיועדתי להיות."
קופר גדל כבן מלוכה, כיורש המבטיח של משפחת ברוקס בעלת תאגיד הענק. טעויות שעשה בעבר ושברון לב הובילו אותו לרצף של החלטות שגויות ולהתמכרות לסמים, עד שאיבד שליטה על חייו.
הארפר טייט, כותבת שירי קאנטרי צעירה וחסרת כול, מגיעה למיילסטון רק עם הגיטרה שברשותה. היא נשכרת על ידי הוריו של קופר, בניגוד גמור לרצונו, לשמש כמלווה בתהליך הפיכחות שלו, בניסיון נואש להצילו. 
 
"ומה אם אי אפשר להציל אותי?"
"אז אני אפול יחד איתך."
 
אוריה מימון כהן, בת 36, עורכת דין ומנהלת השיווק ב"תבליני מימון" וב־"maimon's אפייה", נשואה ליניב ולהם שלושה ילדים: אמרי, יהונתן ואלה.
ספרה הראשון "ארמונות בחול" יצא לאור בהוצאת בוקטיק בשנת 2018.
"טיטניום" הוא ספרה השלישי והמשך ל"ריפטייד". כולם נחלו הצלחה בקרב הקוראים.

פרק ראשון

פרולוג
 
קופר
 
 
אומרים שאתה לעולם לא נגמל מהתמכרות אלא רק מחליף אותה באחרת.
 
הייתי מכור לקוקאין, אחר כך לדילן רייס, ואז שוב לקוקאין.
 
ההתמכרות די דומה להתאהבות, והעניין איתן הוא שאתה לא ממש מבין שאתה שם עד שאתה שקוע עמוק מדי.
 
הקוקאין משתלט עליך מבפנים ומבחוץ, מושל בנפש ובנשמה שלך, קובע את מצב הרוח שלך, אמון על פעימות הלב שלך והופך אותך למישהו אחר.
 
הסם הופך להיות הכול בשבילך, מרכז עולמך - האוכל שמזין אותך, האוויר שאתה נושם, החבר הכי טוב והמאהבת שלך.
 
אתה על גג העולם כשהוא נע בתוך הוורידים שלך, ובקרקעית כשהוא מתפוגג. ההשתוקקות להרגיש אותו עזה וכואבת יותר מכל תאווה אחרת. ואתה יודע, פשוט יודע, שלעולם לא תוכל לחיות בלעדיו.
 
 
 
פרק 1
 
קופר
 
השלב הראשון בתוכנית שנים-עשר השלבים מחייב אותנו להודות בכך שאנו חסרי אונים מול התאווה ושאיבדנו שליטה על חיינו.
 
הרבה לפני שהצלחתי להודות בכך שאני מכור, שאיבדתי שליטה או שאני עלול לאבד את כל מה שעבדתי עבורו במשך כל חיי, הספקתי לגרום ליותר מדי נזק להרבה יותר מדי אנשים. אלה לא השקרים שסיפרתי ליקרים לי מכול או הנשים האקראיות שזיינתי רק כדי להעצים את ה"היי" אלא העובדה הכואבת שהאישה היחידה שאהבתי בחיי לא ידעה מי אני באמת.
 
השתדלתי לא להתעכב על המבטים שנישאו אליי בזמן שפסעתי אל חדר הישיבות הגדול. תקתוק ההקלדה על המקלדת האט עד שנעצר, השקט תפס מקום, והעובדים, מהבכירים ועד המזכירות, הזדקפו במקומם כשחלפתי על פניהם.
 
״תבטל את ארוחת הצהריים עם קורט,״ הוריתי לריאן, העוזר שלי ויד ימיני זה ארבע שנים. ״אני חייב לטפל במשהו דחוף לאחר הישיבה.״
 
״אני על זה.״ הוא פסע לצידי. "מליסה התקשרה,״ הוא הוסיף וניסה לרסן חיוך קטן, כשהבטתי לעברו.
 
״מה היא רוצה?״ כיווצתי את גבותיי, והוא גלגל עיניים כאילו השאלה שלי הייתה כל-כך מיותרת.
 
״הערב מתקיימת הגאלה של העמותה שלה.״
 
״ו...״ רפרפתי בנתונים בדפים שנמסרו לי לפני רגע.
 
״היא רוצה שתהיה בן הזוג שלה, קופר.״
 
שאפתי עמוקות ויישרתי את העניבה שלי. ״לפני שאשכח, תקבע פגישה עם אמט מרסון.״
 
״מרסון? אתה בטוח?״ הוא הפסיק את ההקלדה על מסך הטאבלט והרים אליי עיניים מודאגות.
 
״פשוט תעשה את זה.״
 
חדר הישיבות ב"ברוקס אחזקות" היה סמל לפאר והוכחה להצלחתה האדירה של החברה ושל המשפחה, במקרה שמישהו הטיל ספק בכך. הקירות המחופים עץ סימלו את חוזקה ועושרה של החברה, ושולחן הזכוכית בעל רגלי הפלדה סימל את המורשת המשפחתית.
 
ליוויי ביינס ישב על הכיסא המרופד לצד גולד ונראה מוטרד במיוחד. ידעתי שלישיבה שנקבעה בהתראה של שלושים דקות, שבה נכחו אבא שלי המנכ"ל, דיוויד גולד, מנהל הכספים של הארגון, וליווי ביינס, סמנכ"ל התפעול של תאגיד הפלדה, לא הייתה סיבה טובה.
 
״גולד,״ בירכתי את דיוויד והתעלמתי לחלוטין מביינס, שהזדקף במקומו ברגע שהבחין בי. גולד זרק את העט על השולחן והתרווח לאחור בנינוחות.
 
״קופ, מה איתך?״ דיוויד הכיר אותי מאז שהייתי נער והיה נוכח כמעט בכל שלב בחיי. לא רק פיזית. הוא עזר לי לבחור קולג' וחנך אותי עם כניסתי לחברה. הוא היה מעודד אותי, כשאבא שלי היה קשוח מדי איתי או כשחבר המנהלים סירב להתייחס אליי כאל לא יותר מ״הבן של". אבל הדבר שגרם לי להעריך אותו יותר מכול היה התרומה שלו במיילסטון.
 
גולד תרם את זמנו ואת כישוריו לקרן ברוקס שניהלה את מיילסטון. בזכותו למיילסטון היו כעת שלושה סניפים ברחבי ארצות-הברית ואלפי נערים משוקמים.
 
"לא היה יכול להיות יותר טוב.״ חייכתי ובחנתי את המסמכים שהיו מונחים לפניי כשהתיישבתי מימין לכיסאו של אבא שלי וחיכיתי שיגיע ונוכל כבר לסיים עם זה.
 
"רבותיי," אבא אמר בקולו חמור הסבר ופרם את כפתור הז'קט שלו לפני שהתיישב על כיסאו. "עברתי על הדו"ח." הוא ניגש ישר לעניין.
 
״גם אני.״ קולי היה זחוח יותר משהתכוונתי וגרם לאבא שלי להרים את ראשו במהרה. ״אני חושב שיש לנו ממש סיבה לדאגה.״
 
״על מה אתה מדבר? למרות שחששנו שהמיזוג של 'ארסלור-מיטאל' לפני עשור יגרום לנפילתה של החברה, הצלחנו להישאר יעילים ותחרותיים, ואפילו שגשגנו. יצרנו בשנה האחרונה חמישים ושניים מיליון טון גולמי, ואנחנו ממשיכים לצמוח." אבא שלח את מבטו אל דיוויד כממתין לאישור.
 
דיוויד הזדקף במקומו, אבל לפני שהספיק לדבר על שורת הרווח או על הגידול במחזור המכירות, נשמתי עמוקות ורכנתי עם מרפקיי על שולחן הזכוכית.
 
"הרווחיות נשחקת, שכר אחזקת הכורים מהווה יותר משליש עלות ייצור הפלדה. אנחנו קונים אבץ יקר מדי ומוכרים במחיר תחרותי מדי עבור השוק."
 
״עלות הכורים מצדיקה את ההכנסות מהם,״ ביינס נדחף לשיחה והגן על קיום הכורים כאילו חייו היו תלויים בכך.
 
"אנחנו נשחקים." המבט החד של אבא שלי שהופנה אליי כשחזרתי על מילותיי היה מנוגד לגיחוך שנפלט מפיו של ביינס.
 
"ירידת הרווחיות תואמת את המצב בשוק..."
 
"אנחנו מתעקשים לשמור על המכרות לחינם," קטעתי את דבריו. "כריית עופרת יקרה מדי היום. אנחנו צריכים לעשות כמו כולם - לייצר את הפלדה מפסולת, מגרוטאות."
 
"ופשוט תשחרר אלפי עובדים נאמנים הביתה? זה לא מתאים לך."
 
"אשחרר אותם עם פיצויים וחבילת הטבות שתבטיח את השתכרותם עד יומם האחרון. זה עדיף מאשר להחזיק במכרות עם כל הציוד, הרישיונות, הביטוחים... אבא, אנחנו חייבים לשנות את החשיבה."
 
"אבל אנחנו מרוויחים." אבא כיווץ את גבותיו.
 
"לא מספיק. ואם נמשיך להחזיק במכרות, ניקבר תחתיהן. אנחנו צריכים לקנות פסולת פלדה וממנה לייצר."
 
״ללא הכורים נהיה סתם עוד חברה. הם היתרון שלנו,״ אבא אמר, וביינס חיזק אותו בהנהונים מיותרים.
 
ביינס היה מהעובדים הבודדים בחברה שלא חיבבתי. הוא היה מתנשא ונהג בכפופים אליו באופן שלא הלם את ערכי החברה. זה לא שאני חסכתי מהסובבים אותי את היהירות שידעתי לכבות ולהדליק כמו מתג של חדר שירותים במסעדת מזון מהיר, בייחוד מאז שחזרתי להשתמש בסמים והרגשתי כאילו הייתי מלך העולם, אבל מעולם לא נהגתי בעובדים שלי ברשעות או בחוסר כבוד. אלא אם כן הם הרוויחו את זה בעצמם.
 
״אתה בכלל יודע מה עלות האחזקה של הכורים? הרישיונות? ההסכמים מול איכות הסביבה?" המצח שלי התכווץ בציפייה, אף שהיה לי ברור שזהו לא מידע שהוא יודע לדקלם, והוא היה אמור. "ברור שלא, כי אתה עסוק מדי בקניית חליפות יקרות ובהנאה מההטבות שבאות עם המעמד. אתה לא ראוי לנייר שעליו מודפס כרטיס הביקור שלך..."
 
"זה מספיק!" קולו של אבא קטע את שטף ההצלפות שלי בביינס ולא אפשר לי לסיים. הוא לא הטיח את אגרופו על השולחן או הרים את קולו, הוא היה עוצמתי מדי עבור זה. לא היה טעם להיכנס לוויכוח עם אבא שלי בחדר שבו יש אנשים נוספים, אם לא הצלחתי לעצבן אותו מספיק כדי להוציא אותו משלוותו.
 
"אני מציע לבחון את דבריו של קופר," דיוויד הפר את הדממה שנוצרה מהרמת קולו של אבא שלי. "אוציא דו"ח מסכם על הכורים ואגיש לכם אותו עד סוף החודש. נבחן את זה אז."
 
"תודה, דיוויד," אבא הודה לקול השפוי היחיד בחדר. כבשתי את הרצון שלי להטיח משהו בפרצופו המרוצה של ביינס, רק כי לא הייתי עושה דבר שיביע זלזול בדיוויד. הערכתי מאוד את העובדה שהוא לא בחר צד, ואף שהיה נאמן לאבא שלי, הוא הסכים איתי.
 
"חיבבתי אותך יותר כשהיית נחמד," ביינס מלמל, כשאבא שלי יצא מהחדר והשאיר אותנו לבד.
 
"ובכן, אני לא." דחפתי את הכיסא לאחור בדרמטיות ויצאתי מבלי לכבד אותו במבט נוסף.
 
נעלתי את דלת הזכוכית השקופה שהפרידה בין המשרד שלי לבין המשרד של ריאן ונעמדתי מול החלון שלרוחב הקיר. קו הרקיע של לוס-אנג'לס נגלה מול עיניי. מכוניות יוקרה ורכבי שטח עירוניים נעו על הרחוב הראשי, ומגדלים מפוארים מחופים בקירות זכוכית הסתירו את יתר הרחובות, כאילו לא היה כלום מעבר למגדלים. נזכרתי בימים רחוקים יותר, שבהם ייחלתי לפקוד את משרדם של ההורים שלי. אמרתי שאני לא מרגיש טוב רק כדי שאימא שלי תיקח אותי איתה לעבודה ואוכל לבלות איתם, כי זו הייתה הדרך היחידה.
 
פנלופה ואני גדלנו בין כתליו של בניין משרדים לא רחוק מכאן, וכשאבא שלי סיפר לי שהם רכשו בניין שלם לטובת "ברוקס", הרגשתי כמו הילד הכי בר מזל בעולם.
 
בניין שלם משלנו. אם עד אותו יום הערצתי את אבא שלי, מאותו רגע הוא נראה לי יותר כמו ברוס וויין, עומד בקומה העליונה של בניין המשרדים ומשקיף מלמעלה על העיר תחתיו.
 
הסתובבתי והנחתי את הז'קט שלי על משענת כיסא העור המרופד, שעליו ישבתי הרבה יותר מדי שנים. היו בבניין משרדים גדולים יותר, פינתיים יותר, בקומה גבוהה יותר, אבל מעולם לא החלפתי משרד או כיסא או אפילו את הספה השחורה. היא אומנם כבר לא נראתה מתאימה למשרד של סמנכ"ל "ברוקס אחזקות", אבל היא הייתה בין הדברים היחידים שנתנו לי יציבות בעולם שלא הפסיק להשתנות סביבי. הצמיחה המהירה, החברות שרכשנו, המיזוגים שעשינו. האנשים שנכנסו אל חיי ויצאו מהם, ומה שהרגשתי כלפי כל אחד מהאנשים סביבי.
 
ריאן נראה שקוע במסך המחשב. לא ראיתי על איזה דו"ח הוא עבד, אבל מהאופן שבו הוא כיווץ את עיניו, ניחשתי שמדובר בדו"ח כספי שדרש ממנו חישובים ושימוש בנוסחאות. ריאן היה מוכשר מדי כדי להיות רק עוזר, והוא באמת היה עבורי הרבה יותר מזה. קיבלתי אותו לעבודה בסיומו של יום ראיונות מפרך. הוא הגיע עם החליפה הנכונה ועם קורות החיים הנכונים, אבל עם הייחוס השגוי. אבא שלי היה מעדיף שאשכור את אחת מבנותיו של חבריו הרבים ובכך יוכל לסמן טובה נוספת לחובתם, אבל דווקא העובדה שהוא לא הגיע מהעולם הזה היה הדבר הכי מרענן בו. זה לא שהכסף לא דיבר אליו, אבל העשייה היא שגרמה לעיניו לנצוץ בסיפוק.
 
נכנסתי לחדר הרחצה שהיה צמוד למשרד שלי והוצאתי מהשידה שתחת הכיור קופסת פח שהייתה מיועדת להכיל מגבונים סניטריים או איזה בולשיט בסגנון. הדופק שלי עלה, והסבלנות שלי פחתה ככל שהתקרבתי לשקית הלבנה הקטנה. כאילו היה זה משחק "קר-חם" בין ילדים. אפילו לא טרחתי לסדר שורות יפות על משטח זכוכית. פיזרתי את האבקה על גב כף היד שלי, סתמתי נחיר אחד ושאפתי פעם אחת ולאחריה פעם נוספת.
 
נשענתי על גבי האריחים השחורים והטיתי את ראשי לאחור. עיניי נעצמו מאליהן בניסיון לנטרל חושים שאין צורך בהם ולקלוט את התחושה שהתפשטה בתוכי.
 
אלוהות.
 
הייתי נקי במשך שמונה שנים. לא באמת נקי, פשוט מכור למשהו אחר, ולא שכחתי לרגע עד כמה טובה ההרגשה הזאת, עד כמה אני חזק, חכם וחד כשהקוקאין נע לי בדם. עד כמה אני מאושר.
 
ריאן נכנס למשרד שלי כמה דקות לאחר שיצאתי מחדר הרחצה, בחן את קצה אפי הוורדרד ואת הנשימות המהירות שלי, אבל לא אמר דבר. הוא לעולם לא היה מעז.
 
״אימא שלך בדרך למעלה.״
 
״פאק, מה היא רוצה?״ לא שבאמת היה לי אכפת.
 
הוא פשט את ידיו מול חזהו. ״אני רק באתי להזהיר.״
 
״קופר אלכסנדר ברוקס,״ היא הכריזה לפני שריאן סיים את המשפט. סימנתי לו לצאת ולסגור את הדלת.
 
״אימא.״
 
״אתה לא עונה לשיחות שלי.״
 
״אני עסוק.״ זה לא היה שקר מוחלט, אבל זו גם לא הייתה הסיבה שבגללה התחמקתי ממנה. ואני יודע למה היא כאן.
 
״מליסה מצפה לך היום בשעה שמונה. זה הערב שלה, אל תאכזב אותה.״
 
״למה, לעזאזל, היא מצפה לי?״ צמצמתי את עיניי ותהיתי אם מתישהו הסכמתי ללוות אותה ולמה היא בכלל מדברת על זה עם אימא שלי.
 
״למה אתה מרחיק אותה? היא בחורה נפלאה, משכילה, אלגנטית. ממש מושלמת בשבילך.״
 
רציתי להגיד לה שהיא ממש לא מושלמת בשבילי, שהיא רחוקה מלהיות כמו האישה היחידה שאהבתי בחיי, שאין בה את הפשטות והיא לא ניחנה בחוכמה מהשיעורים שהחיים אילצו אותה ללמוד או מהיופי הטבעי ומהפה הלא מתנצל שלה. רציתי גם להגיד לה שמליסה לא באמת אלגנטית, לא כשהיא מוצצת לי על ארבע ולא כשהיא מתחננת שאזיין אותה באלף דרכים שונות.
 
״אני יודעת על מה אתה חושב.״
 
״לא, אימא, את באמת לא,״ אמרתי בחיוך משועשע והגנבתי מבט לגרפים שעל מסך המחשב.
 
״תשכח מדילן. היא כבר מזמן שכחה ממך."
 
בשבע וחצי בדיוק מאק עצר את הרכב מתחת לבניין של מליסה. אימא שלי קיוותה להצליח לשכנע אותי להציל את מליסה מהרווקות שנכפתה עליה רגע לפני גיל שלושים. לא שמישהו מנע ממנה להתחתן, היא בחרה במודע לוותר על כל גבר שחיזר אחריה ולא היה אני. מעולם לא הבטחתי לה דבר, אבל היא הייתה אישה בוגרת עם רוח רומנטית של נערה בת שש-עשרה והאמינה שאתפכח ואבין שהיא האישה בשבילי.
 
מה ששכנע אותי באמת להגיע הייתה ההזדמנות לשדל את סנטור ויליאמס להכניס לתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים מפגשים עם מכורים לשעבר וביקורים במוסדות גמילה.
 
הסנפתי שורה אחת לחיזוק לפני שיצאתי מהרכב כדי להחזיק לה את הדלת. היא נראתה מהממת כמו תמיד בשמלת נשף אדומה ותיק קטן תואם. נשקתי ללחיה והמתנתי שהיא תיכנס לרכב.
 
"אין אף שיעור במערכת הלימודים של בני הנוער היום שיכול ללמד אותם מהן הסכנות האמיתיות בשימוש בסמים, סנטור."
 
"הילדים לומדים חינוך מיני, בטיחות ברשת, נוכל ללמד אותם גם להגיד לא לסמים." הסנטור נראה בטוח בעצמו, כשהשווה את סכנת ההתמכרות לאזהרות על חדרי צ'אטים ברשת.
 
"אף ילד לא מתחיל בבוקר אחד להשתמש בקראק. שחקני פוטבול מגזימים עם משככי כאבים אחרי פציעה, נערות גונבות זאנקס מאימא או מהחברה של אבא ומגיעות ללימודים קצת יותר מחויכות. הם מתחילים לערבב את זה עם אלכוהול ולעשות מסיבות מעיכה לכל התרופות הפסיכיאטריות שהם הצליחו למצוא. הם צריכים לדעת שהדרך משם לקראק ולקוקאין לא ארוכה. שאין דרך חזרה. הם צריכים לשמוע את זה ממישהו שעבר את זה."
 
"אני חושש שזה עלול להיות עוצמתי מדי להפגיש ילדים עם מכורים. זה עלול לגרום להם נזק, וההורים ישתוללו מזה."
 
"שנים-עשר אחוזים מהתלמידים בכיתה י"ב התנסו בסמים. אתה חושב שלהורים שלהם יש מושג? מערכת החינוך מפגישה אותם עם אנשים בעלי השפעה, עם פוליטיקאים ועם רופאים, כאלה שמייצגים את הצד הטוב של ההחלטות שלהם, אבל מה יקרה אם נראה להם את הצד השני של הסקאלה? את אלה שרק יכלו להיות כל האנשים האלה?״
 
״אני מסכימה, אבא.״ קולה הגבוה של הבחורה הצעירה היה מנוגד להמהומי הבס שזכיתי להם במהלך חמש-עשרה דקות הפיץ' שלי. הסנטור הפנה את ראשו לעברה ולא היה קשה להבחין באהבה שלו כלפיה.
 
היא לא הייתה דומה אפילו במקצת לגבר המקריח שעומד לצידה. לא בשיער הבלונדיני הארוך ולא בגזרה החטובה שעטופה בשמלה כסופה.
 
״קופר ברוקס, זאת הבת שלי, סשה.״
 
״נעים להכיר אותך, סשה.״ לחצתי את ידה והתעלמתי מהאופן שבו הילדה של אבא העזה לבחון אותי מול עיניו.
 
״גם אותך. אני מסכימה מאוד עם הדברים שלך. כל פעולה שתמנע שימוש בסמים ממכרים מבורכת בעיניי.״
 
אבא שלה ויתר הנוכחים הוקסמו ממנה, ולא היה ניתן להתעלם מההשפעה הרבה שיש לה עליו. אף פעם לא הייתי צריך עזרה בשכנוע אנשים. ניחנתי בכריזמה של משפחת ברוקס כמו גם בביטחון העצמי שלה, אבל נראה שהעלמה ויליאמס הייתה טובה בכך לא פחות ממני.
 
"סשה מצטיינת דיקן של המחזור שלה בקולומביה." הוא ליטף את גבה וקנה את החיוך המזויף שהיא שלחה אליו.
 
מליסה הצטרפה למעגל ולא פספסה הזדמנות להניח את כף ידה על כתפי כמחווה של בעלות. היא השתתפה בשיחה והרביצה את משנתה על בני נוער ושימוש בסמים, חסכה מהם את העובדה שהיא בעצמה הייתה יכולה להרצות לילדים האלה מניסיונה העשיר ומהאופן שבו היא בחרה לבלות את הלילות שלה. הרגשתי איך גופה התרכך תחת ידי, כשהנחתי אותה על גבה ואיך עורה הצטמרר כשקירבתי את פי לאוזנה.
 
"אני גאה בך," אמרתי, והיא קירבה את פניה לשקע צווארי.
 
"האירוע מדהים, נכון?"
 
"מדהים." חייכתי ובחנתי את האולם המפואר של הילטון בוורלי הילס, את מאות האנשים שהגיעו לכתוב המחאות ואת התזמורת שניגנה יצירות קלאסיות ששעממו אותי עד מוות. מלצר עצר לידנו עם מגש עמוס במתאבנים, מעשה ידי השף המפורסם שמליסה גייסה לטובת האירוע. סלמון מעושן, פוקאצ'ה, גבינה כחולה וקוויאר היו מונחים לצד כוסות שמפניה יוקרתית.
 
"אתה חייב לטעום!" היא שלפה מהמגש קציפת כבד על ברוסקטה ותחבה אותה לפי. הבחנתי בהבזק המצלמה, וזה גרם לי להבין שמליסה לא באמת דאגה לרווחתי, כי אם לעין הציבור. היא אהבה את הרעיון של "מליסה דונובן וקופר ברוקס" יותר משאהבה אותי, אם בכלל.
 
גדלנו באותה שכונה סגורה בבל-אייר והלכנו לאותם בתי ספר יסודי ותיכון. ההורים שלנו היו חברים טובים והתבדחו בכל הזדמנות על כך שבסופו של דבר נתחתן. מליסה אומנם הייתה משגעת, אבל לא הרגשתי כלפיה דבר מעבר למשיכה, וידעתי שכדי להחזיק נישואים צריך הרבה יותר מזה.
 
ניגבתי את קצות שפתיי באצבע ואגודל, והתקרבתי אליה.
 
"אני חייב ללכת," התנצלתי. "יש לי משהו דחוף לסגור. מאק יחזור לאסוף אותך."
 
"אין צורך. תודה שבאת." היא נשקה ללחיי למרות האכזבה על פניה.
 
רגע אחרי כן היא עטתה על פניה את החיוך שנועד לגייס כספים והסתובבה בחזרה לעבר האורחים.
 
חלפתי על פני כל האנשים, נפרדתי מההורים שלי, שהגיעו כדי לכבד את מליסה בנוכחותם, והמתנתי בסופו של השטיח האדום הפתטי. האירוע לא היה קרוב לסיומו, אבל מילאתי את חובתי. היי, מחר אפילו תתפרסם תמונה בעיתון שתוכיח את זה. הבנטלי השחורה שלי נעצרה. פסעתי לעברה, כשמישהו אחז בידי ועצר בעדי מלהתקדם. הפניתי את מבטי אל היד שאחזה בי ומשם אל פניה של סשה ויליאמס הצעירה.
 
״מר ברוקס, אכפת לך שאצטרף אליך?״ טון קולה היה ביישני, כמעט ילדותי, אבל המבט שבעיניה היה הכול חוץ מזה.
 
״מצטער, מיס ויליאמס." התגברתי על ההפתעה והורדתי בעדינות את ידה ממני. המשכתי בדרכי לרכב, כשהיא השיגה את צעדיי ונעמדה ממש מולי.
 
היא נשענה על כתפי כשלחשה לאוזני, ״אף אחד לא ידע.״
 
"אל תיעלבי, אבל את צעירה מדי בשבילי."
 
"תן לי להראות לך שאני לא," היא אמרה בביטחון וזקפה את גבה ואת סנטרה.
 
"אני מוותר," אמרתי בלי להסגיר את השעשוע שהיא עוררה בי והכנסתי את ידיי אל כיסי המכנסיים המחויטים שלי. לא טרחתי לבחון את התגובה, לפני שהפניתי את עיניי למאק הממתין ופסעתי לעבר הרכב.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

ריפטייד 2 - טיטניום אוריה מימון-כהן
פרולוג
 
קופר
 
 
אומרים שאתה לעולם לא נגמל מהתמכרות אלא רק מחליף אותה באחרת.
 
הייתי מכור לקוקאין, אחר כך לדילן רייס, ואז שוב לקוקאין.
 
ההתמכרות די דומה להתאהבות, והעניין איתן הוא שאתה לא ממש מבין שאתה שם עד שאתה שקוע עמוק מדי.
 
הקוקאין משתלט עליך מבפנים ומבחוץ, מושל בנפש ובנשמה שלך, קובע את מצב הרוח שלך, אמון על פעימות הלב שלך והופך אותך למישהו אחר.
 
הסם הופך להיות הכול בשבילך, מרכז עולמך - האוכל שמזין אותך, האוויר שאתה נושם, החבר הכי טוב והמאהבת שלך.
 
אתה על גג העולם כשהוא נע בתוך הוורידים שלך, ובקרקעית כשהוא מתפוגג. ההשתוקקות להרגיש אותו עזה וכואבת יותר מכל תאווה אחרת. ואתה יודע, פשוט יודע, שלעולם לא תוכל לחיות בלעדיו.
 
 
 
פרק 1
 
קופר
 
השלב הראשון בתוכנית שנים-עשר השלבים מחייב אותנו להודות בכך שאנו חסרי אונים מול התאווה ושאיבדנו שליטה על חיינו.
 
הרבה לפני שהצלחתי להודות בכך שאני מכור, שאיבדתי שליטה או שאני עלול לאבד את כל מה שעבדתי עבורו במשך כל חיי, הספקתי לגרום ליותר מדי נזק להרבה יותר מדי אנשים. אלה לא השקרים שסיפרתי ליקרים לי מכול או הנשים האקראיות שזיינתי רק כדי להעצים את ה"היי" אלא העובדה הכואבת שהאישה היחידה שאהבתי בחיי לא ידעה מי אני באמת.
 
השתדלתי לא להתעכב על המבטים שנישאו אליי בזמן שפסעתי אל חדר הישיבות הגדול. תקתוק ההקלדה על המקלדת האט עד שנעצר, השקט תפס מקום, והעובדים, מהבכירים ועד המזכירות, הזדקפו במקומם כשחלפתי על פניהם.
 
״תבטל את ארוחת הצהריים עם קורט,״ הוריתי לריאן, העוזר שלי ויד ימיני זה ארבע שנים. ״אני חייב לטפל במשהו דחוף לאחר הישיבה.״
 
״אני על זה.״ הוא פסע לצידי. "מליסה התקשרה,״ הוא הוסיף וניסה לרסן חיוך קטן, כשהבטתי לעברו.
 
״מה היא רוצה?״ כיווצתי את גבותיי, והוא גלגל עיניים כאילו השאלה שלי הייתה כל-כך מיותרת.
 
״הערב מתקיימת הגאלה של העמותה שלה.״
 
״ו...״ רפרפתי בנתונים בדפים שנמסרו לי לפני רגע.
 
״היא רוצה שתהיה בן הזוג שלה, קופר.״
 
שאפתי עמוקות ויישרתי את העניבה שלי. ״לפני שאשכח, תקבע פגישה עם אמט מרסון.״
 
״מרסון? אתה בטוח?״ הוא הפסיק את ההקלדה על מסך הטאבלט והרים אליי עיניים מודאגות.
 
״פשוט תעשה את זה.״
 
חדר הישיבות ב"ברוקס אחזקות" היה סמל לפאר והוכחה להצלחתה האדירה של החברה ושל המשפחה, במקרה שמישהו הטיל ספק בכך. הקירות המחופים עץ סימלו את חוזקה ועושרה של החברה, ושולחן הזכוכית בעל רגלי הפלדה סימל את המורשת המשפחתית.
 
ליוויי ביינס ישב על הכיסא המרופד לצד גולד ונראה מוטרד במיוחד. ידעתי שלישיבה שנקבעה בהתראה של שלושים דקות, שבה נכחו אבא שלי המנכ"ל, דיוויד גולד, מנהל הכספים של הארגון, וליווי ביינס, סמנכ"ל התפעול של תאגיד הפלדה, לא הייתה סיבה טובה.
 
״גולד,״ בירכתי את דיוויד והתעלמתי לחלוטין מביינס, שהזדקף במקומו ברגע שהבחין בי. גולד זרק את העט על השולחן והתרווח לאחור בנינוחות.
 
״קופ, מה איתך?״ דיוויד הכיר אותי מאז שהייתי נער והיה נוכח כמעט בכל שלב בחיי. לא רק פיזית. הוא עזר לי לבחור קולג' וחנך אותי עם כניסתי לחברה. הוא היה מעודד אותי, כשאבא שלי היה קשוח מדי איתי או כשחבר המנהלים סירב להתייחס אליי כאל לא יותר מ״הבן של". אבל הדבר שגרם לי להעריך אותו יותר מכול היה התרומה שלו במיילסטון.
 
גולד תרם את זמנו ואת כישוריו לקרן ברוקס שניהלה את מיילסטון. בזכותו למיילסטון היו כעת שלושה סניפים ברחבי ארצות-הברית ואלפי נערים משוקמים.
 
"לא היה יכול להיות יותר טוב.״ חייכתי ובחנתי את המסמכים שהיו מונחים לפניי כשהתיישבתי מימין לכיסאו של אבא שלי וחיכיתי שיגיע ונוכל כבר לסיים עם זה.
 
"רבותיי," אבא אמר בקולו חמור הסבר ופרם את כפתור הז'קט שלו לפני שהתיישב על כיסאו. "עברתי על הדו"ח." הוא ניגש ישר לעניין.
 
״גם אני.״ קולי היה זחוח יותר משהתכוונתי וגרם לאבא שלי להרים את ראשו במהרה. ״אני חושב שיש לנו ממש סיבה לדאגה.״
 
״על מה אתה מדבר? למרות שחששנו שהמיזוג של 'ארסלור-מיטאל' לפני עשור יגרום לנפילתה של החברה, הצלחנו להישאר יעילים ותחרותיים, ואפילו שגשגנו. יצרנו בשנה האחרונה חמישים ושניים מיליון טון גולמי, ואנחנו ממשיכים לצמוח." אבא שלח את מבטו אל דיוויד כממתין לאישור.
 
דיוויד הזדקף במקומו, אבל לפני שהספיק לדבר על שורת הרווח או על הגידול במחזור המכירות, נשמתי עמוקות ורכנתי עם מרפקיי על שולחן הזכוכית.
 
"הרווחיות נשחקת, שכר אחזקת הכורים מהווה יותר משליש עלות ייצור הפלדה. אנחנו קונים אבץ יקר מדי ומוכרים במחיר תחרותי מדי עבור השוק."
 
״עלות הכורים מצדיקה את ההכנסות מהם,״ ביינס נדחף לשיחה והגן על קיום הכורים כאילו חייו היו תלויים בכך.
 
"אנחנו נשחקים." המבט החד של אבא שלי שהופנה אליי כשחזרתי על מילותיי היה מנוגד לגיחוך שנפלט מפיו של ביינס.
 
"ירידת הרווחיות תואמת את המצב בשוק..."
 
"אנחנו מתעקשים לשמור על המכרות לחינם," קטעתי את דבריו. "כריית עופרת יקרה מדי היום. אנחנו צריכים לעשות כמו כולם - לייצר את הפלדה מפסולת, מגרוטאות."
 
"ופשוט תשחרר אלפי עובדים נאמנים הביתה? זה לא מתאים לך."
 
"אשחרר אותם עם פיצויים וחבילת הטבות שתבטיח את השתכרותם עד יומם האחרון. זה עדיף מאשר להחזיק במכרות עם כל הציוד, הרישיונות, הביטוחים... אבא, אנחנו חייבים לשנות את החשיבה."
 
"אבל אנחנו מרוויחים." אבא כיווץ את גבותיו.
 
"לא מספיק. ואם נמשיך להחזיק במכרות, ניקבר תחתיהן. אנחנו צריכים לקנות פסולת פלדה וממנה לייצר."
 
״ללא הכורים נהיה סתם עוד חברה. הם היתרון שלנו,״ אבא אמר, וביינס חיזק אותו בהנהונים מיותרים.
 
ביינס היה מהעובדים הבודדים בחברה שלא חיבבתי. הוא היה מתנשא ונהג בכפופים אליו באופן שלא הלם את ערכי החברה. זה לא שאני חסכתי מהסובבים אותי את היהירות שידעתי לכבות ולהדליק כמו מתג של חדר שירותים במסעדת מזון מהיר, בייחוד מאז שחזרתי להשתמש בסמים והרגשתי כאילו הייתי מלך העולם, אבל מעולם לא נהגתי בעובדים שלי ברשעות או בחוסר כבוד. אלא אם כן הם הרוויחו את זה בעצמם.
 
״אתה בכלל יודע מה עלות האחזקה של הכורים? הרישיונות? ההסכמים מול איכות הסביבה?" המצח שלי התכווץ בציפייה, אף שהיה לי ברור שזהו לא מידע שהוא יודע לדקלם, והוא היה אמור. "ברור שלא, כי אתה עסוק מדי בקניית חליפות יקרות ובהנאה מההטבות שבאות עם המעמד. אתה לא ראוי לנייר שעליו מודפס כרטיס הביקור שלך..."
 
"זה מספיק!" קולו של אבא קטע את שטף ההצלפות שלי בביינס ולא אפשר לי לסיים. הוא לא הטיח את אגרופו על השולחן או הרים את קולו, הוא היה עוצמתי מדי עבור זה. לא היה טעם להיכנס לוויכוח עם אבא שלי בחדר שבו יש אנשים נוספים, אם לא הצלחתי לעצבן אותו מספיק כדי להוציא אותו משלוותו.
 
"אני מציע לבחון את דבריו של קופר," דיוויד הפר את הדממה שנוצרה מהרמת קולו של אבא שלי. "אוציא דו"ח מסכם על הכורים ואגיש לכם אותו עד סוף החודש. נבחן את זה אז."
 
"תודה, דיוויד," אבא הודה לקול השפוי היחיד בחדר. כבשתי את הרצון שלי להטיח משהו בפרצופו המרוצה של ביינס, רק כי לא הייתי עושה דבר שיביע זלזול בדיוויד. הערכתי מאוד את העובדה שהוא לא בחר צד, ואף שהיה נאמן לאבא שלי, הוא הסכים איתי.
 
"חיבבתי אותך יותר כשהיית נחמד," ביינס מלמל, כשאבא שלי יצא מהחדר והשאיר אותנו לבד.
 
"ובכן, אני לא." דחפתי את הכיסא לאחור בדרמטיות ויצאתי מבלי לכבד אותו במבט נוסף.
 
נעלתי את דלת הזכוכית השקופה שהפרידה בין המשרד שלי לבין המשרד של ריאן ונעמדתי מול החלון שלרוחב הקיר. קו הרקיע של לוס-אנג'לס נגלה מול עיניי. מכוניות יוקרה ורכבי שטח עירוניים נעו על הרחוב הראשי, ומגדלים מפוארים מחופים בקירות זכוכית הסתירו את יתר הרחובות, כאילו לא היה כלום מעבר למגדלים. נזכרתי בימים רחוקים יותר, שבהם ייחלתי לפקוד את משרדם של ההורים שלי. אמרתי שאני לא מרגיש טוב רק כדי שאימא שלי תיקח אותי איתה לעבודה ואוכל לבלות איתם, כי זו הייתה הדרך היחידה.
 
פנלופה ואני גדלנו בין כתליו של בניין משרדים לא רחוק מכאן, וכשאבא שלי סיפר לי שהם רכשו בניין שלם לטובת "ברוקס", הרגשתי כמו הילד הכי בר מזל בעולם.
 
בניין שלם משלנו. אם עד אותו יום הערצתי את אבא שלי, מאותו רגע הוא נראה לי יותר כמו ברוס וויין, עומד בקומה העליונה של בניין המשרדים ומשקיף מלמעלה על העיר תחתיו.
 
הסתובבתי והנחתי את הז'קט שלי על משענת כיסא העור המרופד, שעליו ישבתי הרבה יותר מדי שנים. היו בבניין משרדים גדולים יותר, פינתיים יותר, בקומה גבוהה יותר, אבל מעולם לא החלפתי משרד או כיסא או אפילו את הספה השחורה. היא אומנם כבר לא נראתה מתאימה למשרד של סמנכ"ל "ברוקס אחזקות", אבל היא הייתה בין הדברים היחידים שנתנו לי יציבות בעולם שלא הפסיק להשתנות סביבי. הצמיחה המהירה, החברות שרכשנו, המיזוגים שעשינו. האנשים שנכנסו אל חיי ויצאו מהם, ומה שהרגשתי כלפי כל אחד מהאנשים סביבי.
 
ריאן נראה שקוע במסך המחשב. לא ראיתי על איזה דו"ח הוא עבד, אבל מהאופן שבו הוא כיווץ את עיניו, ניחשתי שמדובר בדו"ח כספי שדרש ממנו חישובים ושימוש בנוסחאות. ריאן היה מוכשר מדי כדי להיות רק עוזר, והוא באמת היה עבורי הרבה יותר מזה. קיבלתי אותו לעבודה בסיומו של יום ראיונות מפרך. הוא הגיע עם החליפה הנכונה ועם קורות החיים הנכונים, אבל עם הייחוס השגוי. אבא שלי היה מעדיף שאשכור את אחת מבנותיו של חבריו הרבים ובכך יוכל לסמן טובה נוספת לחובתם, אבל דווקא העובדה שהוא לא הגיע מהעולם הזה היה הדבר הכי מרענן בו. זה לא שהכסף לא דיבר אליו, אבל העשייה היא שגרמה לעיניו לנצוץ בסיפוק.
 
נכנסתי לחדר הרחצה שהיה צמוד למשרד שלי והוצאתי מהשידה שתחת הכיור קופסת פח שהייתה מיועדת להכיל מגבונים סניטריים או איזה בולשיט בסגנון. הדופק שלי עלה, והסבלנות שלי פחתה ככל שהתקרבתי לשקית הלבנה הקטנה. כאילו היה זה משחק "קר-חם" בין ילדים. אפילו לא טרחתי לסדר שורות יפות על משטח זכוכית. פיזרתי את האבקה על גב כף היד שלי, סתמתי נחיר אחד ושאפתי פעם אחת ולאחריה פעם נוספת.
 
נשענתי על גבי האריחים השחורים והטיתי את ראשי לאחור. עיניי נעצמו מאליהן בניסיון לנטרל חושים שאין צורך בהם ולקלוט את התחושה שהתפשטה בתוכי.
 
אלוהות.
 
הייתי נקי במשך שמונה שנים. לא באמת נקי, פשוט מכור למשהו אחר, ולא שכחתי לרגע עד כמה טובה ההרגשה הזאת, עד כמה אני חזק, חכם וחד כשהקוקאין נע לי בדם. עד כמה אני מאושר.
 
ריאן נכנס למשרד שלי כמה דקות לאחר שיצאתי מחדר הרחצה, בחן את קצה אפי הוורדרד ואת הנשימות המהירות שלי, אבל לא אמר דבר. הוא לעולם לא היה מעז.
 
״אימא שלך בדרך למעלה.״
 
״פאק, מה היא רוצה?״ לא שבאמת היה לי אכפת.
 
הוא פשט את ידיו מול חזהו. ״אני רק באתי להזהיר.״
 
״קופר אלכסנדר ברוקס,״ היא הכריזה לפני שריאן סיים את המשפט. סימנתי לו לצאת ולסגור את הדלת.
 
״אימא.״
 
״אתה לא עונה לשיחות שלי.״
 
״אני עסוק.״ זה לא היה שקר מוחלט, אבל זו גם לא הייתה הסיבה שבגללה התחמקתי ממנה. ואני יודע למה היא כאן.
 
״מליסה מצפה לך היום בשעה שמונה. זה הערב שלה, אל תאכזב אותה.״
 
״למה, לעזאזל, היא מצפה לי?״ צמצמתי את עיניי ותהיתי אם מתישהו הסכמתי ללוות אותה ולמה היא בכלל מדברת על זה עם אימא שלי.
 
״למה אתה מרחיק אותה? היא בחורה נפלאה, משכילה, אלגנטית. ממש מושלמת בשבילך.״
 
רציתי להגיד לה שהיא ממש לא מושלמת בשבילי, שהיא רחוקה מלהיות כמו האישה היחידה שאהבתי בחיי, שאין בה את הפשטות והיא לא ניחנה בחוכמה מהשיעורים שהחיים אילצו אותה ללמוד או מהיופי הטבעי ומהפה הלא מתנצל שלה. רציתי גם להגיד לה שמליסה לא באמת אלגנטית, לא כשהיא מוצצת לי על ארבע ולא כשהיא מתחננת שאזיין אותה באלף דרכים שונות.
 
״אני יודעת על מה אתה חושב.״
 
״לא, אימא, את באמת לא,״ אמרתי בחיוך משועשע והגנבתי מבט לגרפים שעל מסך המחשב.
 
״תשכח מדילן. היא כבר מזמן שכחה ממך."
 
בשבע וחצי בדיוק מאק עצר את הרכב מתחת לבניין של מליסה. אימא שלי קיוותה להצליח לשכנע אותי להציל את מליסה מהרווקות שנכפתה עליה רגע לפני גיל שלושים. לא שמישהו מנע ממנה להתחתן, היא בחרה במודע לוותר על כל גבר שחיזר אחריה ולא היה אני. מעולם לא הבטחתי לה דבר, אבל היא הייתה אישה בוגרת עם רוח רומנטית של נערה בת שש-עשרה והאמינה שאתפכח ואבין שהיא האישה בשבילי.
 
מה ששכנע אותי באמת להגיע הייתה ההזדמנות לשדל את סנטור ויליאמס להכניס לתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים מפגשים עם מכורים לשעבר וביקורים במוסדות גמילה.
 
הסנפתי שורה אחת לחיזוק לפני שיצאתי מהרכב כדי להחזיק לה את הדלת. היא נראתה מהממת כמו תמיד בשמלת נשף אדומה ותיק קטן תואם. נשקתי ללחיה והמתנתי שהיא תיכנס לרכב.
 
"אין אף שיעור במערכת הלימודים של בני הנוער היום שיכול ללמד אותם מהן הסכנות האמיתיות בשימוש בסמים, סנטור."
 
"הילדים לומדים חינוך מיני, בטיחות ברשת, נוכל ללמד אותם גם להגיד לא לסמים." הסנטור נראה בטוח בעצמו, כשהשווה את סכנת ההתמכרות לאזהרות על חדרי צ'אטים ברשת.
 
"אף ילד לא מתחיל בבוקר אחד להשתמש בקראק. שחקני פוטבול מגזימים עם משככי כאבים אחרי פציעה, נערות גונבות זאנקס מאימא או מהחברה של אבא ומגיעות ללימודים קצת יותר מחויכות. הם מתחילים לערבב את זה עם אלכוהול ולעשות מסיבות מעיכה לכל התרופות הפסיכיאטריות שהם הצליחו למצוא. הם צריכים לדעת שהדרך משם לקראק ולקוקאין לא ארוכה. שאין דרך חזרה. הם צריכים לשמוע את זה ממישהו שעבר את זה."
 
"אני חושש שזה עלול להיות עוצמתי מדי להפגיש ילדים עם מכורים. זה עלול לגרום להם נזק, וההורים ישתוללו מזה."
 
"שנים-עשר אחוזים מהתלמידים בכיתה י"ב התנסו בסמים. אתה חושב שלהורים שלהם יש מושג? מערכת החינוך מפגישה אותם עם אנשים בעלי השפעה, עם פוליטיקאים ועם רופאים, כאלה שמייצגים את הצד הטוב של ההחלטות שלהם, אבל מה יקרה אם נראה להם את הצד השני של הסקאלה? את אלה שרק יכלו להיות כל האנשים האלה?״
 
״אני מסכימה, אבא.״ קולה הגבוה של הבחורה הצעירה היה מנוגד להמהומי הבס שזכיתי להם במהלך חמש-עשרה דקות הפיץ' שלי. הסנטור הפנה את ראשו לעברה ולא היה קשה להבחין באהבה שלו כלפיה.
 
היא לא הייתה דומה אפילו במקצת לגבר המקריח שעומד לצידה. לא בשיער הבלונדיני הארוך ולא בגזרה החטובה שעטופה בשמלה כסופה.
 
״קופר ברוקס, זאת הבת שלי, סשה.״
 
״נעים להכיר אותך, סשה.״ לחצתי את ידה והתעלמתי מהאופן שבו הילדה של אבא העזה לבחון אותי מול עיניו.
 
״גם אותך. אני מסכימה מאוד עם הדברים שלך. כל פעולה שתמנע שימוש בסמים ממכרים מבורכת בעיניי.״
 
אבא שלה ויתר הנוכחים הוקסמו ממנה, ולא היה ניתן להתעלם מההשפעה הרבה שיש לה עליו. אף פעם לא הייתי צריך עזרה בשכנוע אנשים. ניחנתי בכריזמה של משפחת ברוקס כמו גם בביטחון העצמי שלה, אבל נראה שהעלמה ויליאמס הייתה טובה בכך לא פחות ממני.
 
"סשה מצטיינת דיקן של המחזור שלה בקולומביה." הוא ליטף את גבה וקנה את החיוך המזויף שהיא שלחה אליו.
 
מליסה הצטרפה למעגל ולא פספסה הזדמנות להניח את כף ידה על כתפי כמחווה של בעלות. היא השתתפה בשיחה והרביצה את משנתה על בני נוער ושימוש בסמים, חסכה מהם את העובדה שהיא בעצמה הייתה יכולה להרצות לילדים האלה מניסיונה העשיר ומהאופן שבו היא בחרה לבלות את הלילות שלה. הרגשתי איך גופה התרכך תחת ידי, כשהנחתי אותה על גבה ואיך עורה הצטמרר כשקירבתי את פי לאוזנה.
 
"אני גאה בך," אמרתי, והיא קירבה את פניה לשקע צווארי.
 
"האירוע מדהים, נכון?"
 
"מדהים." חייכתי ובחנתי את האולם המפואר של הילטון בוורלי הילס, את מאות האנשים שהגיעו לכתוב המחאות ואת התזמורת שניגנה יצירות קלאסיות ששעממו אותי עד מוות. מלצר עצר לידנו עם מגש עמוס במתאבנים, מעשה ידי השף המפורסם שמליסה גייסה לטובת האירוע. סלמון מעושן, פוקאצ'ה, גבינה כחולה וקוויאר היו מונחים לצד כוסות שמפניה יוקרתית.
 
"אתה חייב לטעום!" היא שלפה מהמגש קציפת כבד על ברוסקטה ותחבה אותה לפי. הבחנתי בהבזק המצלמה, וזה גרם לי להבין שמליסה לא באמת דאגה לרווחתי, כי אם לעין הציבור. היא אהבה את הרעיון של "מליסה דונובן וקופר ברוקס" יותר משאהבה אותי, אם בכלל.
 
גדלנו באותה שכונה סגורה בבל-אייר והלכנו לאותם בתי ספר יסודי ותיכון. ההורים שלנו היו חברים טובים והתבדחו בכל הזדמנות על כך שבסופו של דבר נתחתן. מליסה אומנם הייתה משגעת, אבל לא הרגשתי כלפיה דבר מעבר למשיכה, וידעתי שכדי להחזיק נישואים צריך הרבה יותר מזה.
 
ניגבתי את קצות שפתיי באצבע ואגודל, והתקרבתי אליה.
 
"אני חייב ללכת," התנצלתי. "יש לי משהו דחוף לסגור. מאק יחזור לאסוף אותך."
 
"אין צורך. תודה שבאת." היא נשקה ללחיי למרות האכזבה על פניה.
 
רגע אחרי כן היא עטתה על פניה את החיוך שנועד לגייס כספים והסתובבה בחזרה לעבר האורחים.
 
חלפתי על פני כל האנשים, נפרדתי מההורים שלי, שהגיעו כדי לכבד את מליסה בנוכחותם, והמתנתי בסופו של השטיח האדום הפתטי. האירוע לא היה קרוב לסיומו, אבל מילאתי את חובתי. היי, מחר אפילו תתפרסם תמונה בעיתון שתוכיח את זה. הבנטלי השחורה שלי נעצרה. פסעתי לעברה, כשמישהו אחז בידי ועצר בעדי מלהתקדם. הפניתי את מבטי אל היד שאחזה בי ומשם אל פניה של סשה ויליאמס הצעירה.
 
״מר ברוקס, אכפת לך שאצטרף אליך?״ טון קולה היה ביישני, כמעט ילדותי, אבל המבט שבעיניה היה הכול חוץ מזה.
 
״מצטער, מיס ויליאמס." התגברתי על ההפתעה והורדתי בעדינות את ידה ממני. המשכתי בדרכי לרכב, כשהיא השיגה את צעדיי ונעמדה ממש מולי.
 
היא נשענה על כתפי כשלחשה לאוזני, ״אף אחד לא ידע.״
 
"אל תיעלבי, אבל את צעירה מדי בשבילי."
 
"תן לי להראות לך שאני לא," היא אמרה בביטחון וזקפה את גבה ואת סנטרה.
 
"אני מוותר," אמרתי בלי להסגיר את השעשוע שהיא עוררה בי והכנסתי את ידיי אל כיסי המכנסיים המחויטים שלי. לא טרחתי לבחון את התגובה, לפני שהפניתי את עיניי למאק הממתין ופסעתי לעבר הרכב.