המסע אל הלא נודע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסע אל הלא נודע
הוספה למועדפים

המסע אל הלא נודע

עוד על הספר

נושאים

תקציר

״התעוררתי הבוקר מוקדם ליום של שלווה, ניקוי ראש וחשבון נפש. יום שתמיד חששתי איך ומתי הוא יגמר, אבל משום מה השנה יש לי הרגשה קלילה יותר. הפצעים מתחילים להגליד, אבל מה שיותר חשוב לי זה ההשלמה. השלמה יכולה להגיע רק כשמחליטים להשלים. לא להתבייש יותר, לכבד את עצמי, לראות את הטוב והמואר בכל דבר. להסתכל לאחור מבלי לייפות דברים. ביום הכיפורים הזה אני בוחרת לסלוח לעצמי, ובוחרת להאמין שכל דבר שארצה בו אוכל להשיגו. תמיד שחיתי נגד הזרם. אני חייבת ללמוד את הלקח וללמוד לשחות עם הזרם ולא נגדו." 
 
יונית כהן נולדה בתל אביב ומתגוררת כיום עם שני בניה בסן פרנסיסקו. בשנות נעוריה למדה משחק והיא בעלת תואר ראשון בראיית חשבון ומנהל עסקים. בנוסף לקריירה ולאמהות, פנתה יונית לתחום הספורט והתמחתה בלימוד ספינינג, קיקבוקס ועיצוב הגוף. 
לאחר עשור של הדרכה, היא הגשימה את חלומה והרחיבה את לימודיה בעולם היוגה. כיום היא מעניקה שיעורי יוגה בהתנדבות ליחידים, ארגונים וחברות.
דרך הכתיבה היא פורשת בכנות רבה ובאופן סוחף ניסיון חיים עשיר, ומצליחה לנווט בין תיאורים נוגעים ללב, ליכולת להתבונן על הדברים ממרחק ולנסח לעצמה לא מעט תובנות חיים.  
זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרק 1 - המסע אל הלא נודע
 
 
אז מאיפה להתחיל?
 
 
האם מיום הולדתי בשנת 1973?
 
 
או אולי משנות ילדותי בבית הוריי? או אולי מיום גיוסי לצבא? או מהיום בו עזבתי את בית הוריי לאחר שהתחתנתי? או אולי מאותו היום בו התחלתי את המסע אל הלא נודע, אל ארץ זרה ורחוקה שכולם חושקים להיות תושביה וחולמים על אותו האושר שמצטייר לו כנראה רק בעולם הסרטים.
 
 
כן, המסע אל הלא נודע, שטמן בחיקו אין ספור הפתעות והוליך אותי במגוון של דרכים מאתגרות. המסע שהתחיל לפני כעשרים שנה ועדיין ממשיך לאתגר ולהפתיע אותי מחדש מדי יום.
 
 
החיים מלאים פיתולים לא מוכרים, ואני קטונתי מלהבין לאן הם לוקחים אותי, אך עם זאת ברצוני להאמין שכל מה שאספר לכם צריך היה לקרות, וכל שינוי או מכשול נועד להוביל אותי לכאן ועכשיו, here and now.
 
 
תמיד חלמתי לכתוב ולספר את סיפורי אך השאלה הגדולה שבה התלבטתי רבות, הייתה באיזה שפה אכתוב? כמובן שהעברית, שפת אמי, הייתה הברירה הטבעית, אך לעיתים אני מוצאת שיש דברים שנשמעים שונה, או נאמרים בבהירות כשאני משתמשת בשפתי השנייה, שפת ילדיי - השפה האנגלית.
 
כילידת ארץ ישראל גדלתי בבית מסורתי עם שני הורים תומכים ואוהבים שתמיד לימדו אותי לכבד את ערך המשפחה ואת המקום בו נולדתי. שבתות וחגים היו חלק בלתי נפרד מהמסורת בבית הוריי, והיום, כשאני אמא לתאומים בגיל ההתבגרות, אני יודעת להעריך את החשיבות העצומה שיש בגידול הילדים בצילה של מסורת משפחתית תומכת ועשירה.
 
 
כשהייתי בגיל של בניי, כעסתי על הוריי כשלקחו ממני למשל את הזכות לבחור איך לבלות את ערבי השישי שלי, ואפילו קצת קינאתי בחברותיי שהיו חופשיות לעשות כרצונן. היום אני מודה על כך ומבינה את חשיבות החינוך שהעניקו לי הוריי.
 
 
כמו כל מתבגר בגיל שמונה עשרה, התגייסתי לצבא מיד לאחר סיום לימודי בבית הספר התיכון, ולאחר שנתיים של שירות צבאי נרשמתי ללימודי תואר ראשון במנהל עסקים, עם התמחות בראיית חשבון. במהלך ארבעת שנות לימודי הספקתי להתחתן עם החבר הראשון שלי מהתיכון, להתמחות במשרד רואי חשבון, לקנות בית בישוב חדש ומתפתח בארץ, ולאמץ את הכלב הראשון שלי, סקיפ (Skip).
 
 
אלו היו ימים של שגשוג והגשמה, עם חלומות נשגבים שנסקו עד לב השמיים, ועם אופטימיות טהורה שנטעה בנו את ההרגשה שהכל ניתן להשגה והכל נמצא במרחק נגיעה.
 
 
אבל דווקא אז משהו התנפץ בי.
 
 
בחודש השלישי להריוני, נודע לי שלעובר שבבטני אין דופק ועלי לעבור הפלה - תהליך מאוד שכיח לנשים בהריונן הראשון.
 
 
האירוניה בדבר היא שההיריון ממש לא היה מתוכנן ובאותם ימים לא הייתה לנו שום כוונה להרחיב את המשפחה בגיל כה צעיר, אבל לאחר שנודע לנו שאני בהריון, אושר גדול מילא את ליבנו ובהתרגשות רבה התחלנו בהכנות לקראת בואו של התינוק שבדרך.
 
 
לאחר ההפלה כל מה שחשבתי או חשקתי בו היה להיכנס שוב להריון. החודשים חלפו וכל מחזור חודשי הביא עימו צער וכאב על מה שאיבדתי. המשפחה הקרובה, שרק ביקשה את טובתי ורצתה לעזור, הוסיפה שמן למדורה שהתחוללה בקרבי בכל פעם שנשאלה אותה השאלה: ״נו יש חדש, אתם מנסים שוב?״.
 
 
ביום בהיר אחד, העלה בעלי רעיון שהפך מהר מאוד למציאות - להתחיל מחדש במקום אחר, מקום רחוק מאוד מישראל, במדינת קליפורניה מעבר לאוקיאנוס, ביבשת רחוקה. לברוח רחוק מכולם, בלי הלחץ מסביב ובלי האובססיה לשוב ולהיכנס להריון. הרעיון נשמע לי מאוד מפתה, ומבלי כל היסוס, לקחתי אותו ורצתי איתו עד ל״אמריקה״, פשוטו כמשמעו. תוך מספר שבועות התראיינתי לעבודה במשרד שלנו שנמצא בלב הסיליקון וואלי ובעזרת עורכי הדין של הפירמה המקומית קיבלתי ויזת עבודה שאפשרה לי להתחיל לעבוד שם באופן מידי, בעוד בעלי ממתין לויזת עבודה כמהגר בארצות הברית.
 
 
השנה הייתה שנת 2000, שנת המילניום, תחילתה של מאה חדשה, עשור חדש והתחלה חדשה. בחמש עשרה לחודש פברואר, באמצע הלילה, נחתנו בסן פרנסיסקו יחד עם סקיפ, כלבנו בן הארבע. לאחר טיסה ארוכה, צפינו שיהיו עיכובים בשדה, אך נדהמנו לגלות שגם עם סוס ורוכבו יכולנו לעבור מבלי שישאלו אותנו דבר (היו אלו זמנים אחרים, עוד לפני אסון בניני התאומים) ורק כשהגענו למלון, קלטתי פתאום מה עשיתי, ובאותו הרגע ממש נשברתי ופרצתי בבכי מלא בחרטה, פחד וחרדה מהלא נודע בארץ זרה.
 
 
לעולם לא אשכח את אותו הלילה, את גופי הרועד ואת הגעגועים שמילאו את ליבי.
 
למחרת הבטחתי לעצמי שאנסה לפסוע קדימה מבלי להסתכל לאחור ואעשה כל שביכולתי להמתיק את המסע הזה ולהפוך אותו למסע מופלא ומוצלח. וכך היה. עם שפה עילגת וידע מאוד בסיסי בכללי ראיית החשבון בארצות הברית, הפכתי לעובדת מצטיינת במשרד והוקפצתי דרגה, ולאחר כשנה, כשהבועה התפוצצה בוואלי ובעלי איבד את מקום עבודתו, הופתעתי לגלות שמקום עבודתי מוכן לסבסד את מחייתנו עד שהוא ימצא עבודה חדשה.
 
 
במהלך השנים הראשונות רכשנו חברים חדשים שהיו לנו למשפחה, והקריירה ששאבה את רוב זמני הפכה למרכז חיי. חוויות חדשות, כמו למשל רעידות אדמה שפקדו את האזור בו גרנו, הפכו לשגרת יום ובמהרה למדתי את מוסכמות כללי ההתנהגות ואיך לפלס את דרכי בקרב המקומיים.
 
 
עלי להודות שהאמרה: ״משנה מקום משנה מזל״ הוכיחה את עצמה כנכונה, מלבד דבר חשוב אחד והוא הרצון להקים משפחה. במישור הזה השנים שעברו להן ללא הצלחה רק עוררו ספקות והביאו לאיבוד תקווה שיום אחד אהיה אמא. אין ספור טיפולים על ידי גדולי המומחים בסטנפורד רק העצימו את האובססיה שהעסיקה אותי מבוקר עד ערב והבריחות לעבודה לא ממש הועילו שהרי בסוף כל יום הרגשתי שוב את אותה תחושת כישלון.
 
 
אחרי שנים של ניסיונות כושלים, ניגשנו לאחד המומחים בתחום, שבדק את המקרה ביסודיות וניסה לאתר את מקור הבעיה. הוא בישר לנו שצפויים לנו רק כשני אחוזי הצלחה בניסיון להיכנס להריון. הבשורה המרה והמצמררת חלחלה לה לאט לאט ובקושי רב עיכלנו את העובדה שאולי האופציה היחידה שנותרה בפנינו היא לאמץ תינוק.
 
 
האופציה הזאת של אימוץ או הפריה מלאכותית הייתה הרבה מעבר ליכולות הכלכליות שלנו, כשלמדנו שהביטוח הרפואי אינו מכסה את העלויות וכל הפרייה יכולה לעלות לנו הון עתק מבלי לדעת כמה ניסיונות נצטרך לעבור עד שאכנס להריון, אך רגע לפני שאיבדנו תקווה, אמי היקרה ביקשה שאשלח לה את התיק הרפואי כדי לקבל אבחנה שנייה על ידיי אחד המומחים בישראל. מה שלא ידעתי בזמנו זה שכתושבת מדינת ישראל אני זכאית למימון מלא של טיפולי הפרייה עד להיוולדם של שני ילדיי, ואמי שהכירה את החוקים ביקשה להיפגש עם אחד המומחים הידועים בארץ לקבלת יעוץ בנושא.
 
 
היא הופיעה במשרדו של הרופא מצוידת בתיק הרפואי שלי, ולפני שהיא הספיקה לומר מילה, הרופא הסתכל עליה בתדהמה ואמר:
 
״גברתי, ראיתי כבר הרבה דברים בחיי, אבל את בטוחה שבגילך המופלג את רוצה לנסות להיכנס להריון?״.
 
 
אמי פרצה בצחוק גדול וניסתה להסביר שהיא רק הגיעה לשם כשליחה של ביתה שעדיין לא מלאו לה 30.
 
 
הרופא נאנח ושאל: ״אז למה היא שלחה אותך? איפה היא?״, ואמי גם היא נאנחה וענתה: ״בתי לא גרה בארץ. היא מתגוררת בקליפורניה. תוכל לעזור לה?״
 
 
לשמחתי הרבה הרופא לא סילק מיד את אמי ממשרדו אלא להיפך - הוא ביקש לקבוע איתי שיחה טלפונית כדי לקבל עוד פרטים ולהסביר לי ולבעלי על ההליך. באותה שיחה למדנו כיצד הוא יוכל להדריך אותנו מרחוק ולשלוח לנו את כל התרופות שכאן עלו הון תועפות בכדי שנתחיל בטיפול ונגיע לארץ רק לביצוע ההפריה עצמה.
 
 
בתאריך המיועד טסנו לישראל לפגוש לראשונה את הרופא בבית החולים ולהתחיל בהליך של שאיבת הביציות. לשמחתנו הרבה הייתי מאוד פורייה ומתוך עשרים ביציות הופרו 11 עוברים. ביום המיועד חזרנו לבית החולים והרופא ביקש לדעת כמה עוברים נרצה להחדיר, בתקווה שאחד מהם ייקלט ברחמי.
 
 
לעולם לא אשכח את הסיטואציה שבה מצאתי את עצמי כאשר אני שוכבת על המיטה בחדר הניתוח וצופה בבעלי וברופא מנהלים משא ומתן ארוך ומפורט לגבי מספר העוברים שיוחזרו לבטני. הוויכוח הקולח התנהל לו באריכות כשהרופא התעקש על שלושה עוברים ובעלי שכמעט קיבל שבץ אמר: ״אדוני הרופא, אם אתה מוכן לבוא אתנו בחזרה לאמריקה ולגדל את השלישיה הזאת, אז אני מתיר לך לשים שלושה, אחרת אני לא מוכן שתשים יותר מעובר אחד בבטנה של אשתי״.
 
 
הרופא חשב שהוא מתלוצץ. ״מה פתאום. השתגעת? באתם עד לפה בשביל כלום? בשום פנים ואופן. אני לא שם רק אחד. מה אם זה לא ייקלט בבטנה? תחזרו לפה שוב?״.
 
 
לאחר ויכוח סוער שנמשך כנצח, הצעתי פשרה: לשים שניים. את שני העוברים הכי מפותחים עם הסיכוי הכי גבוה להיקלט ולשרוד. להפתעתי שני ה"ניצים" הסכימו פה אחד לפשרה.
 
 
והנה היום אני אמא לתאומים, לשני אותם עוברים שנקלטו בניסיון הראשון. נס רפואי, ילדיי הפלא שלי, שני אוצרות, שני עולמות, אושר עילאי בו זכיתי לעולמי עולמים.
 
 
אבל רגע לפני שאני קופצת קדימה בואו ונחזור לאותו היום שבו הקסם נוצר ונברא בבטני. זה היה ערב חג סוכות ואצל דודתי התגודדו כולם בסוכה לארוחת ערב החג, כאשר סבתי היקרה מכל התמוטטה לעיני כולם ופונתה לבית החולים בעקבות שבץ מוחי. בצער גדול מנשוא התגודדנו במסדרונות בית החולים, מתפללים לנס שיחזיר את סבתי לחיים ומנסים לשמור על קצה של תקווה.
 
 
אמי, שהייתה היחידה שידעה על ההפריה המלאכותית, ביקשה מבעלי שייקח אותי בחזרה לקליפורניה מתוך דאגה שמצער רב אפיל ואאבד את התינוק. לאחר שכנועים רבים הסכמתי לעלות על המטוס עם הבטחה מאמי שהיא תשמור איתי על קשר ותיידע אותי על מצבה של סבתי.
 
 
מדי יום דיברנו בטלפון, אבל לאמי לא היה הרבה מה לחדש לגבי מצבה של סבתא שעדיין שכבה בבית החולים מחוסרת הכרה. לאחר שבועיים ניגשתי לרופא נשים להיבדק ולראות האם ההפריה הצליחה. בבדיקת האולטרה סאונד מצא הרופא שאכן אני בהריון. ביקשתי לבדוק אם אני בהריון עם אחד או שניים, ולשמחתי שניהם היו שם עם פעימות לב בריאות וחזקות. מיד התקשרתי לבשר לאמי את החדשות הנפלאות.
 
 
״אמא, אני בהריון עם תאומים״ אמרתי לה,
 
ואמי בלב קרוע ושבור ענתה: ״סבתא נפטרה היום״.

עוד על הספר

נושאים

המסע אל הלא נודע יונית כהן
פרק 1 - המסע אל הלא נודע
 
 
אז מאיפה להתחיל?
 
 
האם מיום הולדתי בשנת 1973?
 
 
או אולי משנות ילדותי בבית הוריי? או אולי מיום גיוסי לצבא? או מהיום בו עזבתי את בית הוריי לאחר שהתחתנתי? או אולי מאותו היום בו התחלתי את המסע אל הלא נודע, אל ארץ זרה ורחוקה שכולם חושקים להיות תושביה וחולמים על אותו האושר שמצטייר לו כנראה רק בעולם הסרטים.
 
 
כן, המסע אל הלא נודע, שטמן בחיקו אין ספור הפתעות והוליך אותי במגוון של דרכים מאתגרות. המסע שהתחיל לפני כעשרים שנה ועדיין ממשיך לאתגר ולהפתיע אותי מחדש מדי יום.
 
 
החיים מלאים פיתולים לא מוכרים, ואני קטונתי מלהבין לאן הם לוקחים אותי, אך עם זאת ברצוני להאמין שכל מה שאספר לכם צריך היה לקרות, וכל שינוי או מכשול נועד להוביל אותי לכאן ועכשיו, here and now.
 
 
תמיד חלמתי לכתוב ולספר את סיפורי אך השאלה הגדולה שבה התלבטתי רבות, הייתה באיזה שפה אכתוב? כמובן שהעברית, שפת אמי, הייתה הברירה הטבעית, אך לעיתים אני מוצאת שיש דברים שנשמעים שונה, או נאמרים בבהירות כשאני משתמשת בשפתי השנייה, שפת ילדיי - השפה האנגלית.
 
כילידת ארץ ישראל גדלתי בבית מסורתי עם שני הורים תומכים ואוהבים שתמיד לימדו אותי לכבד את ערך המשפחה ואת המקום בו נולדתי. שבתות וחגים היו חלק בלתי נפרד מהמסורת בבית הוריי, והיום, כשאני אמא לתאומים בגיל ההתבגרות, אני יודעת להעריך את החשיבות העצומה שיש בגידול הילדים בצילה של מסורת משפחתית תומכת ועשירה.
 
 
כשהייתי בגיל של בניי, כעסתי על הוריי כשלקחו ממני למשל את הזכות לבחור איך לבלות את ערבי השישי שלי, ואפילו קצת קינאתי בחברותיי שהיו חופשיות לעשות כרצונן. היום אני מודה על כך ומבינה את חשיבות החינוך שהעניקו לי הוריי.
 
 
כמו כל מתבגר בגיל שמונה עשרה, התגייסתי לצבא מיד לאחר סיום לימודי בבית הספר התיכון, ולאחר שנתיים של שירות צבאי נרשמתי ללימודי תואר ראשון במנהל עסקים, עם התמחות בראיית חשבון. במהלך ארבעת שנות לימודי הספקתי להתחתן עם החבר הראשון שלי מהתיכון, להתמחות במשרד רואי חשבון, לקנות בית בישוב חדש ומתפתח בארץ, ולאמץ את הכלב הראשון שלי, סקיפ (Skip).
 
 
אלו היו ימים של שגשוג והגשמה, עם חלומות נשגבים שנסקו עד לב השמיים, ועם אופטימיות טהורה שנטעה בנו את ההרגשה שהכל ניתן להשגה והכל נמצא במרחק נגיעה.
 
 
אבל דווקא אז משהו התנפץ בי.
 
 
בחודש השלישי להריוני, נודע לי שלעובר שבבטני אין דופק ועלי לעבור הפלה - תהליך מאוד שכיח לנשים בהריונן הראשון.
 
 
האירוניה בדבר היא שההיריון ממש לא היה מתוכנן ובאותם ימים לא הייתה לנו שום כוונה להרחיב את המשפחה בגיל כה צעיר, אבל לאחר שנודע לנו שאני בהריון, אושר גדול מילא את ליבנו ובהתרגשות רבה התחלנו בהכנות לקראת בואו של התינוק שבדרך.
 
 
לאחר ההפלה כל מה שחשבתי או חשקתי בו היה להיכנס שוב להריון. החודשים חלפו וכל מחזור חודשי הביא עימו צער וכאב על מה שאיבדתי. המשפחה הקרובה, שרק ביקשה את טובתי ורצתה לעזור, הוסיפה שמן למדורה שהתחוללה בקרבי בכל פעם שנשאלה אותה השאלה: ״נו יש חדש, אתם מנסים שוב?״.
 
 
ביום בהיר אחד, העלה בעלי רעיון שהפך מהר מאוד למציאות - להתחיל מחדש במקום אחר, מקום רחוק מאוד מישראל, במדינת קליפורניה מעבר לאוקיאנוס, ביבשת רחוקה. לברוח רחוק מכולם, בלי הלחץ מסביב ובלי האובססיה לשוב ולהיכנס להריון. הרעיון נשמע לי מאוד מפתה, ומבלי כל היסוס, לקחתי אותו ורצתי איתו עד ל״אמריקה״, פשוטו כמשמעו. תוך מספר שבועות התראיינתי לעבודה במשרד שלנו שנמצא בלב הסיליקון וואלי ובעזרת עורכי הדין של הפירמה המקומית קיבלתי ויזת עבודה שאפשרה לי להתחיל לעבוד שם באופן מידי, בעוד בעלי ממתין לויזת עבודה כמהגר בארצות הברית.
 
 
השנה הייתה שנת 2000, שנת המילניום, תחילתה של מאה חדשה, עשור חדש והתחלה חדשה. בחמש עשרה לחודש פברואר, באמצע הלילה, נחתנו בסן פרנסיסקו יחד עם סקיפ, כלבנו בן הארבע. לאחר טיסה ארוכה, צפינו שיהיו עיכובים בשדה, אך נדהמנו לגלות שגם עם סוס ורוכבו יכולנו לעבור מבלי שישאלו אותנו דבר (היו אלו זמנים אחרים, עוד לפני אסון בניני התאומים) ורק כשהגענו למלון, קלטתי פתאום מה עשיתי, ובאותו הרגע ממש נשברתי ופרצתי בבכי מלא בחרטה, פחד וחרדה מהלא נודע בארץ זרה.
 
 
לעולם לא אשכח את אותו הלילה, את גופי הרועד ואת הגעגועים שמילאו את ליבי.
 
למחרת הבטחתי לעצמי שאנסה לפסוע קדימה מבלי להסתכל לאחור ואעשה כל שביכולתי להמתיק את המסע הזה ולהפוך אותו למסע מופלא ומוצלח. וכך היה. עם שפה עילגת וידע מאוד בסיסי בכללי ראיית החשבון בארצות הברית, הפכתי לעובדת מצטיינת במשרד והוקפצתי דרגה, ולאחר כשנה, כשהבועה התפוצצה בוואלי ובעלי איבד את מקום עבודתו, הופתעתי לגלות שמקום עבודתי מוכן לסבסד את מחייתנו עד שהוא ימצא עבודה חדשה.
 
 
במהלך השנים הראשונות רכשנו חברים חדשים שהיו לנו למשפחה, והקריירה ששאבה את רוב זמני הפכה למרכז חיי. חוויות חדשות, כמו למשל רעידות אדמה שפקדו את האזור בו גרנו, הפכו לשגרת יום ובמהרה למדתי את מוסכמות כללי ההתנהגות ואיך לפלס את דרכי בקרב המקומיים.
 
 
עלי להודות שהאמרה: ״משנה מקום משנה מזל״ הוכיחה את עצמה כנכונה, מלבד דבר חשוב אחד והוא הרצון להקים משפחה. במישור הזה השנים שעברו להן ללא הצלחה רק עוררו ספקות והביאו לאיבוד תקווה שיום אחד אהיה אמא. אין ספור טיפולים על ידי גדולי המומחים בסטנפורד רק העצימו את האובססיה שהעסיקה אותי מבוקר עד ערב והבריחות לעבודה לא ממש הועילו שהרי בסוף כל יום הרגשתי שוב את אותה תחושת כישלון.
 
 
אחרי שנים של ניסיונות כושלים, ניגשנו לאחד המומחים בתחום, שבדק את המקרה ביסודיות וניסה לאתר את מקור הבעיה. הוא בישר לנו שצפויים לנו רק כשני אחוזי הצלחה בניסיון להיכנס להריון. הבשורה המרה והמצמררת חלחלה לה לאט לאט ובקושי רב עיכלנו את העובדה שאולי האופציה היחידה שנותרה בפנינו היא לאמץ תינוק.
 
 
האופציה הזאת של אימוץ או הפריה מלאכותית הייתה הרבה מעבר ליכולות הכלכליות שלנו, כשלמדנו שהביטוח הרפואי אינו מכסה את העלויות וכל הפרייה יכולה לעלות לנו הון עתק מבלי לדעת כמה ניסיונות נצטרך לעבור עד שאכנס להריון, אך רגע לפני שאיבדנו תקווה, אמי היקרה ביקשה שאשלח לה את התיק הרפואי כדי לקבל אבחנה שנייה על ידיי אחד המומחים בישראל. מה שלא ידעתי בזמנו זה שכתושבת מדינת ישראל אני זכאית למימון מלא של טיפולי הפרייה עד להיוולדם של שני ילדיי, ואמי שהכירה את החוקים ביקשה להיפגש עם אחד המומחים הידועים בארץ לקבלת יעוץ בנושא.
 
 
היא הופיעה במשרדו של הרופא מצוידת בתיק הרפואי שלי, ולפני שהיא הספיקה לומר מילה, הרופא הסתכל עליה בתדהמה ואמר:
 
״גברתי, ראיתי כבר הרבה דברים בחיי, אבל את בטוחה שבגילך המופלג את רוצה לנסות להיכנס להריון?״.
 
 
אמי פרצה בצחוק גדול וניסתה להסביר שהיא רק הגיעה לשם כשליחה של ביתה שעדיין לא מלאו לה 30.
 
 
הרופא נאנח ושאל: ״אז למה היא שלחה אותך? איפה היא?״, ואמי גם היא נאנחה וענתה: ״בתי לא גרה בארץ. היא מתגוררת בקליפורניה. תוכל לעזור לה?״
 
 
לשמחתי הרבה הרופא לא סילק מיד את אמי ממשרדו אלא להיפך - הוא ביקש לקבוע איתי שיחה טלפונית כדי לקבל עוד פרטים ולהסביר לי ולבעלי על ההליך. באותה שיחה למדנו כיצד הוא יוכל להדריך אותנו מרחוק ולשלוח לנו את כל התרופות שכאן עלו הון תועפות בכדי שנתחיל בטיפול ונגיע לארץ רק לביצוע ההפריה עצמה.
 
 
בתאריך המיועד טסנו לישראל לפגוש לראשונה את הרופא בבית החולים ולהתחיל בהליך של שאיבת הביציות. לשמחתנו הרבה הייתי מאוד פורייה ומתוך עשרים ביציות הופרו 11 עוברים. ביום המיועד חזרנו לבית החולים והרופא ביקש לדעת כמה עוברים נרצה להחדיר, בתקווה שאחד מהם ייקלט ברחמי.
 
 
לעולם לא אשכח את הסיטואציה שבה מצאתי את עצמי כאשר אני שוכבת על המיטה בחדר הניתוח וצופה בבעלי וברופא מנהלים משא ומתן ארוך ומפורט לגבי מספר העוברים שיוחזרו לבטני. הוויכוח הקולח התנהל לו באריכות כשהרופא התעקש על שלושה עוברים ובעלי שכמעט קיבל שבץ אמר: ״אדוני הרופא, אם אתה מוכן לבוא אתנו בחזרה לאמריקה ולגדל את השלישיה הזאת, אז אני מתיר לך לשים שלושה, אחרת אני לא מוכן שתשים יותר מעובר אחד בבטנה של אשתי״.
 
 
הרופא חשב שהוא מתלוצץ. ״מה פתאום. השתגעת? באתם עד לפה בשביל כלום? בשום פנים ואופן. אני לא שם רק אחד. מה אם זה לא ייקלט בבטנה? תחזרו לפה שוב?״.
 
 
לאחר ויכוח סוער שנמשך כנצח, הצעתי פשרה: לשים שניים. את שני העוברים הכי מפותחים עם הסיכוי הכי גבוה להיקלט ולשרוד. להפתעתי שני ה"ניצים" הסכימו פה אחד לפשרה.
 
 
והנה היום אני אמא לתאומים, לשני אותם עוברים שנקלטו בניסיון הראשון. נס רפואי, ילדיי הפלא שלי, שני אוצרות, שני עולמות, אושר עילאי בו זכיתי לעולמי עולמים.
 
 
אבל רגע לפני שאני קופצת קדימה בואו ונחזור לאותו היום שבו הקסם נוצר ונברא בבטני. זה היה ערב חג סוכות ואצל דודתי התגודדו כולם בסוכה לארוחת ערב החג, כאשר סבתי היקרה מכל התמוטטה לעיני כולם ופונתה לבית החולים בעקבות שבץ מוחי. בצער גדול מנשוא התגודדנו במסדרונות בית החולים, מתפללים לנס שיחזיר את סבתי לחיים ומנסים לשמור על קצה של תקווה.
 
 
אמי, שהייתה היחידה שידעה על ההפריה המלאכותית, ביקשה מבעלי שייקח אותי בחזרה לקליפורניה מתוך דאגה שמצער רב אפיל ואאבד את התינוק. לאחר שכנועים רבים הסכמתי לעלות על המטוס עם הבטחה מאמי שהיא תשמור איתי על קשר ותיידע אותי על מצבה של סבתי.
 
 
מדי יום דיברנו בטלפון, אבל לאמי לא היה הרבה מה לחדש לגבי מצבה של סבתא שעדיין שכבה בבית החולים מחוסרת הכרה. לאחר שבועיים ניגשתי לרופא נשים להיבדק ולראות האם ההפריה הצליחה. בבדיקת האולטרה סאונד מצא הרופא שאכן אני בהריון. ביקשתי לבדוק אם אני בהריון עם אחד או שניים, ולשמחתי שניהם היו שם עם פעימות לב בריאות וחזקות. מיד התקשרתי לבשר לאמי את החדשות הנפלאות.
 
 
״אמא, אני בהריון עם תאומים״ אמרתי לה,
 
ואמי בלב קרוע ושבור ענתה: ״סבתא נפטרה היום״.