כוכב השטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כוכב השטן
מכר
מאות
עותקים
כוכב השטן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כוכב השטן

4.5 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

    נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.

    תקציר

    הקיץ כבר כאן, אוסלו מעולפת מחום.

     

    גופת אישה צעירה נמצאת בדירתה כשאצבעה כרותה ויהלום אדום בצורת כוכב מחומש מוטמן מתחת לעפעפה.

     

    מכיוון שכמעט כל החוקרים ביחידה לחקירות רצח יצאו לחופשה, החקירה נמסרת בלית בררה למפקח הארי הולה, הבלש הכי טוב ביחידה, אבל גם השוטר הכי בעייתי והכי שיכור בנורווגיה שזה ארבעה שבועות נעדר מהעבודה ושקוע בשתייה.

     

    הפעם עליו לשתף פעולה עם אויבו משכבר הימים, המפקח תום וולר, שעתיד להפוך בקרוב למפקדו הישיר, ושהארי כבר מזמן חושד שהיתה לו יד ברציחתה של הקולגה הקרובה שלו, אלן ילטן.

     

    חמישה ימים אחר כך נעלמת עוד אישה. כשהאצבע הכרותה שלה נמצאת, ועליה טבעת עם יהלום אדום בצורת כוכב מחומש, הארי מתחיל לחשוש שיש להם, לראשונה, עסק עם רוצח סדרתי.

     

    כוכב השטן הוא הספר השלישי בטרילוגיית אוסלו. ביד אמן מוליך יו נסבו את גיבורו הארי הולה בתוך עלילה מורכבת, מקאברית ורבת תפניות שבה סדרה של מעשי רצח מזוויעים מצטרפת לתעלומות הלא-פתורות ולחשבונות הלא-סגורים שמרכיבים את חייו.

     

    "אל תתחילו לקרוא את הספר הזה אם יש לכם תוכניות חשובות כלשהן. לא תוכלו להפסיק לקרוא."

     

      - NRK, נורווגיה.

     

    "קוראים שטרם התוודעו לסדרה המסעירה הזאת, ישתאו על העלילה המורכבת ועל עומק הבנתו של נסבו את נבכיה האפלים של נפש האדם."

     

      - KIRKUS

    פרק ראשון

    1

     

    יום שישי. ביצים

     

     

    הבית נבנה ב-1898 על אדמת טיט, שמאז שקעה מעט בצדו המערבי של הבניין, כך שהמים זרמו מעל המפתן בצד של צירי הדלת, ממערב. הם זרמו על פני רצפת חדר השינה ויצרו פס רטוב על גבי פרקט עץ האלון, שגם הוא נטה בכיוון מערב. בשקע שבתוך הפרקט עמדו להם המים שעה קלה, עד שמים נוספים דחפו אותם מאחור וגרמו להם להיחפז כמו חולדה מפוחדת לעבר הפָּנל בקיר. שם התפשטו המים לצדדים, גיששו וכמו רחרחו את החלק התחתון של הפנל לפני שמצאו לעצמם סדק בין קצה הפרקט לקיר. בתוך הסדק היה אפשר לראות את הצדודית של המלך אוּלָב על מטבע של חמש קרוּנוֹת, שהוטבע ב-1987, שנה לפני שנפל מכיסו של הנָגר. אבל היו אלה זמנים של פריחה כלכלית, היו לו עוד דירות רבות לבנוֹת בעליות גג רבות, והנגר לא טרח לחפש.

    למים לא נדרש זמן רב למצוא לעצמם דרך מבעד לרצפה שמתחת לפרקט. לבד מנזילה ב-1968, השנה שבה שופץ ונבנה גג חדש לבניין, הקרשים התייבשו והתכווצו בהדרגה מאז שנת 1898, כך שהסדק בין שני הקרשים הפנימיים ביותר, העשויים מעץ אשוח, כבר הגיע לרוחב של חצי סנטימטר כמעט. מתחת לסדק נתקלו המים באחת הקורות, שהובילה את המים הלאה, מערבה, ואל תוך הקיר החיצוני. שם ספגו אותם הגבס והטיח שעורבבו למעלה ממאה שנה קודם לכן על ידי רב-הבנאים יָקוֹבּ אָנדֶרסן, אב לחמישה. אָנדֶרסן, כמו כל הבנאים באוסלו באותם ימים, הכין במו ידיו את הטיח ואת הגבס שלו. לא זו בלבד שהיתה לו תערובת ייחודית משלו של סיד, חול ומים, היתה לו גם מומחיות ייחודית משלו: שערות סוס ודם חזיר. שכן יָקוֹב אָנדֶרסן היה סבור שזיפי השיער והדם הם חומרי חיבור, ומוסיפים לטיח יתר חוזק. הרעיון לא היה שלו, כך סיפר אז לעמיתיו, שישבו והנידו בראשם בחוסר אמון. אביו וסבו הסְקוֹטים השתמשו באותם מרכיבים מכבשׂים. וגם אם כבר חדל לשאת את שם משפחתו הסקוטי ושאל במקומו את שמו של רב-הבנאים שלו, לא היתה לו כל סיבה לוותר על שש מאות שנות ניסיון. חלק מהבנאים סברו שזה לא מוסרי, אחדים טענו שהשטן מנחה אותו, אך הרוב פשוט צחקו עליו. ואולי אחד מקרב האחרונים היה זה שהתחיל להפיץ סיפור שקנה לו אחיזה - כך התברר - בעיר הצומחת והולכת, ששמה באותם ימים היה קריסטיאָניָה. על עגלון מגרינֶרלוֹקה שהתחתן עם בת דודתו ממחוז וֶרמלָנד בשוודיה, וביחד עברו בני הזוג לחדר עם מטבח בסֵיילדוּקסגָטֶה, באחד הבניינים שאָנדֶרסן לקח חלק בבנייתם. בנם בכורם של בני הזוג הגיח לרוע מזלו לעולם עם תלתלים כהים ועיניים חומות, ומאחר ששניהם היו בהירי שיער וכחולי עיניים - והבעל גם היה קנאי מטִבעו - קשר האיש יום אחד בשעת לילה מאוחרת את ידי אשתו מאחורי גבה, הוריד אותה איתו למרתף הבית וריצף אותה אל תוך הקיר. הקירות העבים עמעמו ביעילות רבה את צעקותיה, כשנותרה קשורה ומחוצה בין שתי שכבות הלבֵנים. הבעל חשב אולי שהיא תיחנק מחוסר חמצן, אבל אם הקירות האלה ידעו משהו, הרי שזה לדאוג לכניסת אוויר. לבסוף הסתערה האישה המסכנה על קיר הלבנים בשיניה. ייתכן שהדבר היה מניב תוצאות, כי מאחר שהסקוטי אָנדֶרסן השתמש בדם ובשיער, היה נדמה לו שהוא יכול לחסוך בסיד היקר בהכנת התערובת, מה ששיווה לקיר איכות נקבובית שהתפרקה כעת תחת מתקפת השיניים החזקות, הווֶרמלָנדיוֹת. אבל תאוות החיים שלה התבטאה למרבה הצער בנגיסות גדולות מדי מהטיח והלבֵנים. לבסוף לא עמד לה כוחה והיא לא היתה מסוגלת ללעוס, לבלוע או לירוק, וחול, חצץ וחֵמר שרוף חסמו את קנה הנשימה שלה. פניה הכחילו, קצב הלב הלך ונחלש ואז חדלה לנשום.

    היא היתה מתה, על פי כל הגדרה מקובלת.

    אבל האגדה מספרת שטעם דם החזיר גרם לאישה חסרת המזל הזאת להאמין שהיא עדיין בחיים. וכך השתחררה לפתע ללא כל קושי מהחבל שבו נקשרה, יצאה מהקיר וחזרה להלך בחוץ. כמה קשישים בגרינֶרלוֹקָה זוכרים עדיין את הסיפור שסופר להם בילדותם על האישה בעלת ראש החזיר שהסתובבה חמושה בסכין כדי לערוף את הראש לילדים קטנים שבילו בחוץ בשעת לילה מאוחרת; היא היתה חייבת לחוש בטעם הדם בפיה כדי לא להיעלם. מעטים בלבד זכרו את שמו של הבנאי, והבנאי אָנדֶרסן המשיך ללא לאות בייצור תערובת הטיח המיוחדת שלו. כשנפל מפיגום, שלוש שנים אחרי שעבד על הבניין שבו דולפים כעת המים, הותיר אחריו מאתיים קרונות וגיטרה; ויעברו עוד מאה שנה בקירוב עד שהבנאים יתחילו להשתמש בתערובת המלט שלהם בסיבים מוזרים דמויי שיער, ובמעבדה במילאנו יתגלה שחוֹמות יריחו חוזקו בדם ובשיער גמלים.

    אלא שרוב המים לא נזלו לתוך הקיר אלא כלפי מטה. כי מים, מורך לב ותשוקה תמיד מוצאים את דרכם אל נקודת השפל. המים הראשונים נספגו בבידוד הגס, הגרגרי, שבין הקורות התומכות ברצפה, אבל יותר ויותר מים נזלו והבידוד נעשה רווי וספוג, המים חדרו דרכו והרטיבו גיליון של העיתון "אָפטֶנפּוֹסטֶן" מתאריך 11 ביולי 1898 שידע לספר כי השגשוג בענף הבנייה בקריסטיאָניָה ככל הנראה הגיע לשיאו, ושיש לקוות כי לספֶּקולנטים חסרי המצפון בתחום הנדל"ן מחכים זמנים פחות טובים. בעמוד שלוש היה כתוב שלמשטרה עדיין אין שום קצה חוט באשר לרצח התופרת הצעירה שנמצאה שבוע קודם לכן דקורה למוות בחדר האמבטיה. במאי נתגלתה נערה שנרצחה ועברה התעללות דומה באָקֶרשלובָה, אבל המשטרה מסרבת לענות על השאלה אם יש קשר בין שני המקרים.

    המים טפטפו מהעיתון אל בין הקרשים מתחת וירדו לחלק הפנימי של אריג התקרה הצבוע של הדירה שמתחת. מאחר שהאריג נוּקָב בעת הדליפה הראשונה ב-1968, חלחלו המים מבעד לנקבים, היו לטיפות שנצמדו לתקרה עד שנעשו מספיק כבדות כדי שכוח הכבידה יגבר על מתח הפָּנים, השתחררו ונפלו נפילה חופשית מרחק שלושה מטרים ושמונה סנטימטרים. אחר כך נחתו המים ונדָמו. בתוך מים.

     

    ויבֶּקֶה קנוּטסֶן מצצה בחוזקה את הסיגריה ונשפה את העשן מבעד לחלון הפתוח בקומה הרביעית. שעת אחר הצהריים, ואוויר חם עלה מהאספלט הנאפה בשמש של החצר האחורית. הוא נשא עמו כברת דרך את העשן לאורך החזית התכולה של הבניין, ושם התפזר. מעבר לגג נשמע מפעם לפעם רעש של מכונית מאוּלֶבוֹלסוואייֶן העמוס בדרך כלל כלי רכב. אבל עכשיו הכול יצאו לפגרת קיץ מרוכזת והעיר פונתה כמעט כליל מתושבים. על משקוף החלון שכב לו זבוב ששש רגליו באוויר. לא היה לו השכל לברוח מהחום. בצד של הדירה הפונה לאולבולסוואיין היה קריר יותר, אבל היא לא אהבה את הנוף הנשקף מהצד ההוא. בית הקברות "ווֹר פרֶלסֶרס גרָבלוּנד". מלא מפורסמים. מפורסמים מתים. בקומת הקרקע היתה חנות שמוכרת "מזכרות", כפי שצוין על השלט, דהיינו, מצבות. קִרבה לאדמה קוראים לזה, כמדומה.

    ויבֶּקֶה השעינה את מצחה על שמשת החלון הקרירה.

    היא שמחה כשמזג האוויר התחמם, אבל השִמחה היתה קצרה. כבר עכשיו היא מתגעגעת ללילות קרירים ולבני אדם ברחובות. היום הגיעו לגלריה חמישה לקוחות לפני הצהריים ושלושה אחר הצהריים. היא עישנה חפיסה וחצי מתוך שעמום גרידא, הרגישה מעט מודאגת ונתקפה כאב גרון עז, עד שבקושי יכלה לדבר כשהבוס צלצל ושאל איך עבר היום. ויחד עם זאת בקושי הספיקה לחזור הביתה ולהעמיד את תפוחי האדמה על הכיריים כששוב נתקפה חשק לעשן.

    ויבֶּקֶה הפסיקה לעשן כשפגשה את אָנדֶרס, שנתיים קודם לכן. הוא לא ביקש זאת ממנה. נהפוך הוא. כשנפגשו בגרָאן קָנָריָה הוא אפילו לקח ממנה סיגריה. בשביל הכיף, כאילו. וכשהם עברו לגור יחד, חודש בלבד אחרי שחזרו הביתה, לאוסלו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה שמערכת היחסים שלהם מן הסתם תוכל לעמוד בקצת עישון פסיבי. ושחוקרי הסרטן בטח מגזימים. ושעם הזמן הוא בטח יתרגל לריח העשן שנודף מבגדיהם. למחרת היא החליטה. כמה ימים לאחר מכן, כשציין ליד שולחן ארוחת הערב שמזמן לא ראה אותה עם סיגריה ביד, השיבה כי למען האמת מעולם לא היתה מעשנת ממש. אָנדֶרס חייך, רכן על השולחן וליטף לה את הלחי.

    "את יודעת מה, ויבֶּקֶה? היתה לי הרגשה כזאת כל הזמן."

    היא שמעה את המים מבעבעים בסיר והסתכלה על הסיגריה. עוד שלוש שאיפות. היא שאפה את הראשונה. טעמה היה תפל.

    היא לא זכרה מתי בדיוק חזרה לעשן. אולי בשנה שעברה, בערך בתקופה שהוא התחיל להיעדר תקופות ארוכות לרגל נסיעות העסקים שלו. או אולי סביב ראשית השנה החדשה, כשהתחיל לעבוד שעות נוספות כמעט כל ערב. האם זה מה שמאמלל אותה? האם היא אומללה? הם אף פעם לא רבו. הם גם לא שכבו כמעט אף פעם, אבל זה משום שאָנדֶרס עבד כל כך הרבה, כך אמר, ובכך הסתיים הדיון בנושא. לא שזה חסר לה באופן מיוחד. כשהיה להם מפעם לפעם משגל פושר, הוא כמו לא היה נוכח. אז היא הבינה שגם היא לא חייבת להיות נוכחת.

    אבל כאמור הם לא רבו. אָנדֶרס אינו אוהב שמרימים את הקול.

    ויבֶּקֶה הציצה בשעון. חמש ורבע. איפה הוא? לרוב הוא לפחות נוהג להודיע אם הוא מאחר. היא כיבתה את הסיגריה, שמטה את הבְּדל לחצר, נפנתה אל הכיריים ובדקה את תפוחי האדמה. היא תקעה מזלג בגדול שבהם. כמעט מבושל. כמה גושים שחורים צפו על פני המים המבעבעים. מוזר. הם מגיעים מתפוחי האדמה או מהסיר?

    היא בדיוק ניסתה להיזכר מה בישלה בסיר הזה בפעם האחרונה, כששמעה את דלת הכניסה נפתחת. מן המבואה שמעה נשימות מאומצות ונעליים הנבעטות מהרגליים. אָנדֶרס נכנס למטבח ופתח את המקרר.

    "מה אוכלים?" אמר.

    "קרוֹקֶטים."

    "או-קיי...?" המשפט הסתיים בנימת שאלה, שאת פירושה ידעה פחות או יותר. שוב בשר? לא כדאי שנאכל דגים לעתים יותר קרובות?

    "זה בטח יהיה טוב," הוא אמר בקול חסר חיים ורכן מעל הסיר.

    "מה עשית, שאתה נוטף זיעה?"

    "אני לא יכול לעשות כושר הערב, אז רכבתי על האופניים עד סוֹגנסווֶאן ובחזרה. מה זה הגושים האלה במים?"

    "אני לא יודעת. לא ראיתי אותם עד עכשיו."

    "לא יודעת? את היית פעם כמעט טבחית, לא?"

    במהירות הבזק חטף לעצמו את אחד הגושים בין האצבע לאגודל ותחב את האצבעות לפיו. היא נעצה מבט באחורי ראשו. בשערו הדק והחום שבתקופה הראשונה נראה לה מושך כל כך. מסופר יפה וקצר במידה. עם פסוקת בצד. הוא נראה מהוגן כל כך. כמו אחד שיש לו עתיד. עתיד שיספיק ליותר מאדם אחד.

     "איזה טעם יש לזה?" שאלה.

    "של שום דבר," אמר, עדיין רכון מעל הכירה. "ביצים."

    "ביצים? אבל הרי שטפתי את הסיר..."

    היא השתתקה לפתע.

    הוא הסתובב. "מה קרה?"

    "יש... טפטוף." היא הצביעה מעל ראשו.

    הוא כיווץ את המצח והעביר את ידו על אחורי ראשו. וכך, כמו על פי פקודה, התכופפו שניהם לאחור והרימו את עיניהם לתקרה. שתי טיפות היו תלויות מהתקרה הלבנה. ויבֶּקֶה שהיתה קצת קצרת רואי, בקושי היתה מצליחה לראות את הטיפות אילו היו שקופות. אבל הן לא היו שקופות.

    "נראה שבדירה של קָמילָה יש הצפה," אמר אָנדֶרס. "תעלי ותצלצלי אצלה בדלת, ואני בינתיים אראה אם אצליח לתפוס את מנהל הבית."

    ויבֶּקֶה כיווצה את עיניה והתבוננה בתקרה. ואחר כך הורידה את עיניה אל הגושים בסיר.

    "אלוהים," לחשה והרגישה איך לבה שוב מתחיל לפעום בחוזקה.

    "מה קרה עכשיו?" שאל אנדרס.

    "לך תביא את מנהל הבית, וביחד תצלצלו אצל קָמילָה בדלת. אני בינתיים מתקשרת למשטרה."

    יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

    נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.

    עוד על הספר

    כוכב השטן יו נסבו

    1

     

    יום שישי. ביצים

     

     

    הבית נבנה ב-1898 על אדמת טיט, שמאז שקעה מעט בצדו המערבי של הבניין, כך שהמים זרמו מעל המפתן בצד של צירי הדלת, ממערב. הם זרמו על פני רצפת חדר השינה ויצרו פס רטוב על גבי פרקט עץ האלון, שגם הוא נטה בכיוון מערב. בשקע שבתוך הפרקט עמדו להם המים שעה קלה, עד שמים נוספים דחפו אותם מאחור וגרמו להם להיחפז כמו חולדה מפוחדת לעבר הפָּנל בקיר. שם התפשטו המים לצדדים, גיששו וכמו רחרחו את החלק התחתון של הפנל לפני שמצאו לעצמם סדק בין קצה הפרקט לקיר. בתוך הסדק היה אפשר לראות את הצדודית של המלך אוּלָב על מטבע של חמש קרוּנוֹת, שהוטבע ב-1987, שנה לפני שנפל מכיסו של הנָגר. אבל היו אלה זמנים של פריחה כלכלית, היו לו עוד דירות רבות לבנוֹת בעליות גג רבות, והנגר לא טרח לחפש.

    למים לא נדרש זמן רב למצוא לעצמם דרך מבעד לרצפה שמתחת לפרקט. לבד מנזילה ב-1968, השנה שבה שופץ ונבנה גג חדש לבניין, הקרשים התייבשו והתכווצו בהדרגה מאז שנת 1898, כך שהסדק בין שני הקרשים הפנימיים ביותר, העשויים מעץ אשוח, כבר הגיע לרוחב של חצי סנטימטר כמעט. מתחת לסדק נתקלו המים באחת הקורות, שהובילה את המים הלאה, מערבה, ואל תוך הקיר החיצוני. שם ספגו אותם הגבס והטיח שעורבבו למעלה ממאה שנה קודם לכן על ידי רב-הבנאים יָקוֹבּ אָנדֶרסן, אב לחמישה. אָנדֶרסן, כמו כל הבנאים באוסלו באותם ימים, הכין במו ידיו את הטיח ואת הגבס שלו. לא זו בלבד שהיתה לו תערובת ייחודית משלו של סיד, חול ומים, היתה לו גם מומחיות ייחודית משלו: שערות סוס ודם חזיר. שכן יָקוֹב אָנדֶרסן היה סבור שזיפי השיער והדם הם חומרי חיבור, ומוסיפים לטיח יתר חוזק. הרעיון לא היה שלו, כך סיפר אז לעמיתיו, שישבו והנידו בראשם בחוסר אמון. אביו וסבו הסְקוֹטים השתמשו באותם מרכיבים מכבשׂים. וגם אם כבר חדל לשאת את שם משפחתו הסקוטי ושאל במקומו את שמו של רב-הבנאים שלו, לא היתה לו כל סיבה לוותר על שש מאות שנות ניסיון. חלק מהבנאים סברו שזה לא מוסרי, אחדים טענו שהשטן מנחה אותו, אך הרוב פשוט צחקו עליו. ואולי אחד מקרב האחרונים היה זה שהתחיל להפיץ סיפור שקנה לו אחיזה - כך התברר - בעיר הצומחת והולכת, ששמה באותם ימים היה קריסטיאָניָה. על עגלון מגרינֶרלוֹקה שהתחתן עם בת דודתו ממחוז וֶרמלָנד בשוודיה, וביחד עברו בני הזוג לחדר עם מטבח בסֵיילדוּקסגָטֶה, באחד הבניינים שאָנדֶרסן לקח חלק בבנייתם. בנם בכורם של בני הזוג הגיח לרוע מזלו לעולם עם תלתלים כהים ועיניים חומות, ומאחר ששניהם היו בהירי שיער וכחולי עיניים - והבעל גם היה קנאי מטִבעו - קשר האיש יום אחד בשעת לילה מאוחרת את ידי אשתו מאחורי גבה, הוריד אותה איתו למרתף הבית וריצף אותה אל תוך הקיר. הקירות העבים עמעמו ביעילות רבה את צעקותיה, כשנותרה קשורה ומחוצה בין שתי שכבות הלבֵנים. הבעל חשב אולי שהיא תיחנק מחוסר חמצן, אבל אם הקירות האלה ידעו משהו, הרי שזה לדאוג לכניסת אוויר. לבסוף הסתערה האישה המסכנה על קיר הלבנים בשיניה. ייתכן שהדבר היה מניב תוצאות, כי מאחר שהסקוטי אָנדֶרסן השתמש בדם ובשיער, היה נדמה לו שהוא יכול לחסוך בסיד היקר בהכנת התערובת, מה ששיווה לקיר איכות נקבובית שהתפרקה כעת תחת מתקפת השיניים החזקות, הווֶרמלָנדיוֹת. אבל תאוות החיים שלה התבטאה למרבה הצער בנגיסות גדולות מדי מהטיח והלבֵנים. לבסוף לא עמד לה כוחה והיא לא היתה מסוגלת ללעוס, לבלוע או לירוק, וחול, חצץ וחֵמר שרוף חסמו את קנה הנשימה שלה. פניה הכחילו, קצב הלב הלך ונחלש ואז חדלה לנשום.

    היא היתה מתה, על פי כל הגדרה מקובלת.

    אבל האגדה מספרת שטעם דם החזיר גרם לאישה חסרת המזל הזאת להאמין שהיא עדיין בחיים. וכך השתחררה לפתע ללא כל קושי מהחבל שבו נקשרה, יצאה מהקיר וחזרה להלך בחוץ. כמה קשישים בגרינֶרלוֹקָה זוכרים עדיין את הסיפור שסופר להם בילדותם על האישה בעלת ראש החזיר שהסתובבה חמושה בסכין כדי לערוף את הראש לילדים קטנים שבילו בחוץ בשעת לילה מאוחרת; היא היתה חייבת לחוש בטעם הדם בפיה כדי לא להיעלם. מעטים בלבד זכרו את שמו של הבנאי, והבנאי אָנדֶרסן המשיך ללא לאות בייצור תערובת הטיח המיוחדת שלו. כשנפל מפיגום, שלוש שנים אחרי שעבד על הבניין שבו דולפים כעת המים, הותיר אחריו מאתיים קרונות וגיטרה; ויעברו עוד מאה שנה בקירוב עד שהבנאים יתחילו להשתמש בתערובת המלט שלהם בסיבים מוזרים דמויי שיער, ובמעבדה במילאנו יתגלה שחוֹמות יריחו חוזקו בדם ובשיער גמלים.

    אלא שרוב המים לא נזלו לתוך הקיר אלא כלפי מטה. כי מים, מורך לב ותשוקה תמיד מוצאים את דרכם אל נקודת השפל. המים הראשונים נספגו בבידוד הגס, הגרגרי, שבין הקורות התומכות ברצפה, אבל יותר ויותר מים נזלו והבידוד נעשה רווי וספוג, המים חדרו דרכו והרטיבו גיליון של העיתון "אָפטֶנפּוֹסטֶן" מתאריך 11 ביולי 1898 שידע לספר כי השגשוג בענף הבנייה בקריסטיאָניָה ככל הנראה הגיע לשיאו, ושיש לקוות כי לספֶּקולנטים חסרי המצפון בתחום הנדל"ן מחכים זמנים פחות טובים. בעמוד שלוש היה כתוב שלמשטרה עדיין אין שום קצה חוט באשר לרצח התופרת הצעירה שנמצאה שבוע קודם לכן דקורה למוות בחדר האמבטיה. במאי נתגלתה נערה שנרצחה ועברה התעללות דומה באָקֶרשלובָה, אבל המשטרה מסרבת לענות על השאלה אם יש קשר בין שני המקרים.

    המים טפטפו מהעיתון אל בין הקרשים מתחת וירדו לחלק הפנימי של אריג התקרה הצבוע של הדירה שמתחת. מאחר שהאריג נוּקָב בעת הדליפה הראשונה ב-1968, חלחלו המים מבעד לנקבים, היו לטיפות שנצמדו לתקרה עד שנעשו מספיק כבדות כדי שכוח הכבידה יגבר על מתח הפָּנים, השתחררו ונפלו נפילה חופשית מרחק שלושה מטרים ושמונה סנטימטרים. אחר כך נחתו המים ונדָמו. בתוך מים.

     

    ויבֶּקֶה קנוּטסֶן מצצה בחוזקה את הסיגריה ונשפה את העשן מבעד לחלון הפתוח בקומה הרביעית. שעת אחר הצהריים, ואוויר חם עלה מהאספלט הנאפה בשמש של החצר האחורית. הוא נשא עמו כברת דרך את העשן לאורך החזית התכולה של הבניין, ושם התפזר. מעבר לגג נשמע מפעם לפעם רעש של מכונית מאוּלֶבוֹלסוואייֶן העמוס בדרך כלל כלי רכב. אבל עכשיו הכול יצאו לפגרת קיץ מרוכזת והעיר פונתה כמעט כליל מתושבים. על משקוף החלון שכב לו זבוב ששש רגליו באוויר. לא היה לו השכל לברוח מהחום. בצד של הדירה הפונה לאולבולסוואיין היה קריר יותר, אבל היא לא אהבה את הנוף הנשקף מהצד ההוא. בית הקברות "ווֹר פרֶלסֶרס גרָבלוּנד". מלא מפורסמים. מפורסמים מתים. בקומת הקרקע היתה חנות שמוכרת "מזכרות", כפי שצוין על השלט, דהיינו, מצבות. קִרבה לאדמה קוראים לזה, כמדומה.

    ויבֶּקֶה השעינה את מצחה על שמשת החלון הקרירה.

    היא שמחה כשמזג האוויר התחמם, אבל השִמחה היתה קצרה. כבר עכשיו היא מתגעגעת ללילות קרירים ולבני אדם ברחובות. היום הגיעו לגלריה חמישה לקוחות לפני הצהריים ושלושה אחר הצהריים. היא עישנה חפיסה וחצי מתוך שעמום גרידא, הרגישה מעט מודאגת ונתקפה כאב גרון עז, עד שבקושי יכלה לדבר כשהבוס צלצל ושאל איך עבר היום. ויחד עם זאת בקושי הספיקה לחזור הביתה ולהעמיד את תפוחי האדמה על הכיריים כששוב נתקפה חשק לעשן.

    ויבֶּקֶה הפסיקה לעשן כשפגשה את אָנדֶרס, שנתיים קודם לכן. הוא לא ביקש זאת ממנה. נהפוך הוא. כשנפגשו בגרָאן קָנָריָה הוא אפילו לקח ממנה סיגריה. בשביל הכיף, כאילו. וכשהם עברו לגור יחד, חודש בלבד אחרי שחזרו הביתה, לאוסלו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה שמערכת היחסים שלהם מן הסתם תוכל לעמוד בקצת עישון פסיבי. ושחוקרי הסרטן בטח מגזימים. ושעם הזמן הוא בטח יתרגל לריח העשן שנודף מבגדיהם. למחרת היא החליטה. כמה ימים לאחר מכן, כשציין ליד שולחן ארוחת הערב שמזמן לא ראה אותה עם סיגריה ביד, השיבה כי למען האמת מעולם לא היתה מעשנת ממש. אָנדֶרס חייך, רכן על השולחן וליטף לה את הלחי.

    "את יודעת מה, ויבֶּקֶה? היתה לי הרגשה כזאת כל הזמן."

    היא שמעה את המים מבעבעים בסיר והסתכלה על הסיגריה. עוד שלוש שאיפות. היא שאפה את הראשונה. טעמה היה תפל.

    היא לא זכרה מתי בדיוק חזרה לעשן. אולי בשנה שעברה, בערך בתקופה שהוא התחיל להיעדר תקופות ארוכות לרגל נסיעות העסקים שלו. או אולי סביב ראשית השנה החדשה, כשהתחיל לעבוד שעות נוספות כמעט כל ערב. האם זה מה שמאמלל אותה? האם היא אומללה? הם אף פעם לא רבו. הם גם לא שכבו כמעט אף פעם, אבל זה משום שאָנדֶרס עבד כל כך הרבה, כך אמר, ובכך הסתיים הדיון בנושא. לא שזה חסר לה באופן מיוחד. כשהיה להם מפעם לפעם משגל פושר, הוא כמו לא היה נוכח. אז היא הבינה שגם היא לא חייבת להיות נוכחת.

    אבל כאמור הם לא רבו. אָנדֶרס אינו אוהב שמרימים את הקול.

    ויבֶּקֶה הציצה בשעון. חמש ורבע. איפה הוא? לרוב הוא לפחות נוהג להודיע אם הוא מאחר. היא כיבתה את הסיגריה, שמטה את הבְּדל לחצר, נפנתה אל הכיריים ובדקה את תפוחי האדמה. היא תקעה מזלג בגדול שבהם. כמעט מבושל. כמה גושים שחורים צפו על פני המים המבעבעים. מוזר. הם מגיעים מתפוחי האדמה או מהסיר?

    היא בדיוק ניסתה להיזכר מה בישלה בסיר הזה בפעם האחרונה, כששמעה את דלת הכניסה נפתחת. מן המבואה שמעה נשימות מאומצות ונעליים הנבעטות מהרגליים. אָנדֶרס נכנס למטבח ופתח את המקרר.

    "מה אוכלים?" אמר.

    "קרוֹקֶטים."

    "או-קיי...?" המשפט הסתיים בנימת שאלה, שאת פירושה ידעה פחות או יותר. שוב בשר? לא כדאי שנאכל דגים לעתים יותר קרובות?

    "זה בטח יהיה טוב," הוא אמר בקול חסר חיים ורכן מעל הסיר.

    "מה עשית, שאתה נוטף זיעה?"

    "אני לא יכול לעשות כושר הערב, אז רכבתי על האופניים עד סוֹגנסווֶאן ובחזרה. מה זה הגושים האלה במים?"

    "אני לא יודעת. לא ראיתי אותם עד עכשיו."

    "לא יודעת? את היית פעם כמעט טבחית, לא?"

    במהירות הבזק חטף לעצמו את אחד הגושים בין האצבע לאגודל ותחב את האצבעות לפיו. היא נעצה מבט באחורי ראשו. בשערו הדק והחום שבתקופה הראשונה נראה לה מושך כל כך. מסופר יפה וקצר במידה. עם פסוקת בצד. הוא נראה מהוגן כל כך. כמו אחד שיש לו עתיד. עתיד שיספיק ליותר מאדם אחד.

     "איזה טעם יש לזה?" שאלה.

    "של שום דבר," אמר, עדיין רכון מעל הכירה. "ביצים."

    "ביצים? אבל הרי שטפתי את הסיר..."

    היא השתתקה לפתע.

    הוא הסתובב. "מה קרה?"

    "יש... טפטוף." היא הצביעה מעל ראשו.

    הוא כיווץ את המצח והעביר את ידו על אחורי ראשו. וכך, כמו על פי פקודה, התכופפו שניהם לאחור והרימו את עיניהם לתקרה. שתי טיפות היו תלויות מהתקרה הלבנה. ויבֶּקֶה שהיתה קצת קצרת רואי, בקושי היתה מצליחה לראות את הטיפות אילו היו שקופות. אבל הן לא היו שקופות.

    "נראה שבדירה של קָמילָה יש הצפה," אמר אָנדֶרס. "תעלי ותצלצלי אצלה בדלת, ואני בינתיים אראה אם אצליח לתפוס את מנהל הבית."

    ויבֶּקֶה כיווצה את עיניה והתבוננה בתקרה. ואחר כך הורידה את עיניה אל הגושים בסיר.

    "אלוהים," לחשה והרגישה איך לבה שוב מתחיל לפעום בחוזקה.

    "מה קרה עכשיו?" שאל אנדרס.

    "לך תביא את מנהל הבית, וביחד תצלצלו אצל קָמילָה בדלת. אני בינתיים מתקשרת למשטרה."