עלמה בפריחה
בשנה השנייה ללימודיי באוניברסיטה נותרתי ללא מלגת מחיה. והרי נזקקתי לכסף: קפה, מוניות, סיגריות. סידרתי לי עבודה בדואר, לחלק מברקים.
היה זה ביוני, כשהערב בהיר כמו יום, לא מפחיד ויפה מאוד: לנינגרד ריקה של קיץ, הרחובות הקסומים של רובע פטרוגרדסקי; על קירות הבתים, מעל הכניסות הראשיות — נימפות מים וחתולים, פני עלמות משולשים, נהדרים למראה: עיניים משפילות מבט, שיער שופע, חלומות בהקיץ; מעברים עמוקים, מלאי אפלולית, פרחי לילך סגולים בפארקים ובגינות, והרחק מעבר לנייבה מופיעה מחטו של בית הימייה.1
סניף הדואר שכן בשדרות קרונברקסקי. קיבלו אותי בשמחה: מעטים מוכנים לעבוד בקיץ, כשמזג האוויר נפלא כל כך, תמורת שכר כה זעום. המנהלת, שכרעה תחת נטל הדאגות הציבוריות וקשיי האחריות הפיננסית, סיפרה לי כיצד בנויה עבודתו הקשה של מחלק המברקים.
ישנו מסלול מספר אחת, שמאלה, ומסלול מספר שתיים, ימינה. הדוור מגיע למחלקה, לוקח את המברקים שהגיעו והולך לשם או לכאן, לסירוגין. רשמית, המברק חתום בדבק, אבל הדוור בהכרח מציץ בו — אין שום תכתובת חסויה, מזה אפשר לשכוח. שכן הדוור איננו רובוט מטומטם, כי אם פסיכולוג מעודן.
איך קשורה כאן הפסיכולוגיה? קשורה ועוד איך. קיץ. אנשים טובעים במקווי מים. במהלך החודש יגיע מברק אחד לפחות שמודיע: "ניקולאי טבע". תארי לעצמך: את מביאה את המברק הזה, מוסרת אותו לידי אישה ידידותית, שאולי מסיטה בגב ידה קווצת שיער ממצחה או מנגבת את ידיה בסינר. נשים הרי כל הזמן עסוקות ברקיחת דבר־מה. והנה את עומדת על מפתן הדירה המשותפת, והאישה הזאת מחייכת אלייך, והשמש מאירה את חדר המדרגות מבעד לשאריות הוויטראז'ים הפטרבורגיים שנשתמרו בנס, כמו מבעד למים. נקי.
ואם את, בלי להכיר את תוכן המברק, תחייכי גם כן, אם תשמחי בחייך ותעירי על מזג האוויר הנפלא או על שטויות דומות, ואחר כך היא תפרוש את הדף — ועליו "ניקולאי טבע..." — זו הרי מכה כזאת, זו הרי אכזריות כזאת, זה אולי אפילו התקף לב.
לא. ליגון צריך להוביל, עד כמה שניתן, בהדרגה. את היגון קל יותר לקבל, אם הביא אותו אלייך אדם מרושע. בשל כך יש להעמיד פנים לא נעימים, מרושעים; רק תיפתח הדלת — לנבוח בקדרות: מברק! לא לחייך, להסיט מבט לרצפה. להושיט טופס: לחתום כאן. חָתמו — לדחוף את המברק, ולהתגלגל במורד המדרגות. ובקומה מתחת אפשר לעצור לצד הקיר, בעיניים מכווצות, בשיניים חשוקות ובראש מוטה לאחור, בלי יכולת להוציא מהראש את הפנים הנעימים, הזרים, המאושרים בפעם האחרונה, של אותה אחת שלא חושדת בדבר, שם, למעלה. על החוף.
עמדתְ. ניסיתְ לשכוח. והלאה, לפי המסלול.
או להפך, אם שולחים, למשל, מברק הגעה. כלומר: "אגיע ב-15 לחודש, ברכבת 256, קרון 8". ידיעה טובה, משמחת. אבל את הדלת פותחת סבתא. במשך היום הרי, על פי רוב, נמצאות בבית רק סבתות. והסבתא הזאת — הרי אנחנו בראשית שנות השבעים — הסבתא הזאת זוכרת היטב את המלחמה, וגם מהפינוי מזרחה עדיין לא התאוששה. כמה הודעות נפגעים היא אחזה בידיה! בשל כך, כשהיא מבחינה במברק, סבתא בדרך כלל מתחילה לדדות לאחור בעיניים מפוחדות, ידיה מורמות, מנסות להדוף את הידיעה המתקרבת, בעודה ממלמלת: לא, לא, לא... ולכן במצב כזה, למקרה שתפתח את הדלת סבתא, צריך מראש, עוד מאחורי הדלת, לעטות ארשת שבעת רצון ומאושרת ומיד, עוד מהמפתן, לנופף במברק ולשיר: הכול בסדר, שלחו לכם מברקון טוב, מגיעים, מגיעים, אפו עוגות! ושטויות ממין זה.
עבור מברק שהועבר משלמים שבע קופייקות. עבור מברק שלא הועבר — שלוש. כלומר אם אין אף אחד בבית, את כותבת על פתק קטן הודעה תמציתית: "הגיע עבורכם מברק, הוא נמצא בדואר, מוזמנים לצלצל", וזורקת את הפתק לתיבת הדואר. אבל אין זה אומר שמברק כזה לא צריך להביא שוב. לא, את נושאת אותו כמו מטומטמת גם בפעם הבאה, וגם בפעם שאחריה... אבל אנשים הרי נמצאים בעבודה, בבית הרי אין אף אחד... המנגנון המושחת, אני מקווה, ברור לכם.
לכן משמרת הבוקר משתלמת יותר. שלוש פעמים לא מסרתְ, אחר כך פעם אחת מסרתְ — והנה לךְ שש עשרה קופייקות עבור מברק אחד. רבים חיו מזה. המשכורת הרשמית של מחלק מברקים הייתה, אם אינני טועה, שלושים ושניים רובל לחודש. ואם את עובדת לא בתקן, נפש חופשייה, אז בערך אותו הסכום, רובל ליום עבודה, סך הכול יוצא אחד לאחד. אבל מצד שני יש אפשרות לשדוד מהתקציב שש עשרה קופייקות, ואני בשודדים כאלה לא איידה אבן. לא כל גנב צריך לשבת בבית הסוהר, ככה אני אגיד לכם.2
יגון זר הוא דרך נוספת להתעשר. ניחומי אבלים. פעם אחת התמזל מזלי: אני מביאה מברק תנחומים: "איתכם בכל ליבי, משתתף בצערכם" — את הדלת פותחת אלמנה שאין לנחמה, מאחוריה, מבעד לפתח — דירה תרבותית, בכלל לא ענייה. טפטים כחולים, רהיטים בסגנון אימפריאלי. דיוקנאות במסגרות אליפטיות. בארשת הולמת, מעט עגומה, אני מוסרת לה את המברק. האלמנה חותמת על החשבונית ונותנת לי עשרים קופייקות תשר.
מי היה מאמין! קיבלתי תשר בפעם הראשונה בחיים. תחושה מעניינת. יצאתי והתיישבתי על ספסל בגינה הציבורית כדי לעשן ולהרהר. זה הרי סכום לא רע בכלל. התלבטתי: האם קבלת תשר היא אירוע משפיל? — לא, בכלל לא משפיל, רק משמח; סלחו לי, האלמנה והמנוח. תורכם לנבול, תורי לפרוח. מלאו לי שמונה עשרה, ואני מתכוונת לפרוח. בגוון אדום־סגול של לילך פרסי.
גמרתי את הסיגריה, חזרתי לדואר — חיכתה לי עוד איגרת נוגה. בעליזות הלכתי לאלמנה. האלמנה קיבלה את האיגרת, אבל על פניה עבר צל. לא צילו של המוות, אלא צל ההפסד הצפוי: בפעם ההיא העניקה לי חמש עשרה קופייקות. או־קיי, המגמה ברורה. "התרגלת להגיע הנה, לשנורר את הכסף שלי!" — אמרו פניה הבוכיים, אפילו שלא אמרתי מילה, הושטתי בשתיקה את הקבלה ואת העט הכדורי הקשור בחוט רפיה, והלכתי בשתיקה לחשכה הריחנית של חדר המדרגות. זו הייתה קומה ראשונה, ממפלס החצר. רדיאטורים ישנים עם חומר בידוד מתפורר, קפואים למגע בקיץ. קירות חומים בצבע האדמה. בית נורה ריק. המברק השלישי הכניס לי עשר קופייקות, ואת הבאים האלמנה לקחה ממני באיבה לא מוסתרת, ולא נתנה עוד תשר. פשוט חטפה לי אותם מהידיים וטרקה ברעש עמום את דלת הלבד המבודדת.
חצרות פטרבורגיות בנויות בדרך מעניינת ומבלבלת. מספור הדירות בלתי ניתן לחיזוי. 14, 15, 15א', 3, 78, 90, 16, 24, 18, ובקומה העליונה — 1. דירות 7 ו-8 כלל אינן קיימות. דירה מספר 6 קיימת, אבל נכנסים אליה מבניין אחר. או מהחצר. ועל חלק מהדלתות בכלל אין מספרים, ותאורה בחדר המדרגות גם כן אין, והנה את עומדת על מדרגות הכניסה האחורית ומעבירה את ידייך על הלבד, ממששת את הדלת בעודך מרגישה בצחנה הקלה שעולה ממכל הזבל, שניצב בלתי נראה בעלטה, ומבחינה בקולות העמומים מעבר לדלת, או לעיתים קרובות יותר — בשתיקה עמומה, כמו מתחת למים. עד שתמצאי את הדירה הנכונה — תאבדי שפע של זמן יקר. רק לקראת סוף התקופה הדוורית שלי התיידדתי עם דוור נכה, שבפנקסו שורטטה סכמה ברורה ומדויקת של כל הכניסות הראשיות והאחוריות של מסלול מספר 1 ומסלול מספר 2. תאווה לעיניים! הוא היה עובד בתקן מלא, הרוויח שלושים ושניים רובל, וכיבד את עבודתו: לא מיהר לשום מקום, הילך לאיטו, ידע היכן הדירות המסוכנות והיכן הידידותיות, היכן גר המטורף שתופס בידך ומנסה לגרור אותך למגוריו הלוהטים, המדיפים ריח מחניק של מי קולון, והיכן מתגוררות נערות־תאומות, ומי שוכב מרותק למיטה, ואצל מי שבועות על גבי שבועות אין נפש חיה בבית. הוא היה איש מוזר, קצת קוקו, נכה בראש. מלבד חלוקת מברקים לא עניין אותו שום דבר.
הוא היה כמו חייל של שירות הדואר, שליח ציבור, בלי חוש הומור. חלוקת הדואר, ככל הנראה, נחשבה בעיניו לפרויקט זוהר, אחת המערכות שבזכותן מתפקד האורגניזם הלאומי: מערכת הלימפה, או, נגיד, מערכת העצבים. הוא התגאה בהיותו חלק מהפרויקט הזה. אותנו, הזמניים וקלי הדעת, הוא לכל הפחות לא כיבד. הוא ראה את עצמו, קרוב לוודאי, כמין פקיד רשמי עתיק משנת 1808, עם מדי שרד של נציבות הדואר, שעוצבו זה עתה: מקטורן ירוק כהה עם צווארון שחור וחפתים שחורים, על הכפתורים — עוגן וגרזן מוצלבים. בעיניי, בכל אופן, הוא הצטייר בדיוק ככה, וכשהייתי מבחינה בו מרחוק בשטף האנשים הקיצי המדולדל, כולו מתוח, יבשושי, חוזר מהמסלול, הייתי חושבת: הנה צועד, מבעד להמון חסר דאגות וצוהל, הממסד בכבודו ובעצמו, פוסע בצעד סדיר וקפדן, מריח משעוות חותם, מחוטי רפיה, מחותמות גומי ומעפרונות דיו.
הוא הראה לי את הסכמות שלו, בלי להוציא אותן מבין ידיו, בלי לחלוק: אם תרצי, עברי בעצמך כניסה אחר כניסה ושרטטי. הוא נתן לי להבין שהוא שותף לסודות מדינה, לתוכניות של מסילות רכבת, לשרטוטי מפעלים תת־קרקעיים, לתרשימי אסמי תבואה אסטרטגיים, אבל עם אויביו ועם מתחריו — לא יחלוק. גם מול לוע תותח, גם אל מול המוות — חיש קל יחטוף ויבלע את הפנקס, ילעס! והדיו יזלוג מדפי השורות היישר לגרונו המת.
באזור ההוא עמדו לא מעט בתים עתיקים ויפים, נאחזים בחיים, למרות הכול: למרות המצור, למרות הדלות הסובייטית, למרות צללי עצורים חפים מפשע שהובלו בברכיים מתנודדות במורד המדרגות המעט חבוטות האלה. באחת הכניסות, באולם המבואה, ניצב קמין — עמד על כנו, קר ושומם, עוד מהזמנים שלפני המהפכה. פעם, ככל הנראה, הסיקו אותו, כשעל גרם המדרגות נפרש שטיח ארוך, לפחות עד קומת הביניים, אם לא עד הקומה השלישית. והיה חמים, וישב שוער משופם. ועלה ריח קפה וּוניל. והמעלית הייתה קופסת אור בבאר מסורגת. ואילו עכשיו הקמין — בור הקבר — נצבע בצבע שמן ירקרק, כמוהו כמבואה כולה. ישר על השיש, צבע שמן ירוק.
הדירות, ברובן, היו כמובן משותפות. בגלל זה על הדלתות היו כמה פעמוני דלת, ועוד יכולת למצוא פעמונים ישנים־נושנים — כפתור שטוח בגודל חצי פרפר, עם כתובת סיבובית על טבעת פליז: "נא לסובב". זה היה פעמון מכני, לא חשמלי. אני יודעת איך הוא עבד כי למכרים שלנו היה אחד כזה בדירה. מהפרפר נמתח כבל, ואז על התקרה הייתה לוחית פליז, שאליה נקשר פעמון. תסובב את הפרפר — והפעמון יצלצל. (כשהאוכלוסייה למדה שפליז מכיל נחושת — מתכת יקרה — את כל ה"נא לסובב" החביבים הללו עקרו מהדלתות בכוח, כמו בשיר של מנדלשטם, ומסרו למחזור מתכות; הסירו גם את ידיות הנחושת המוברגות מהדלתות, אבל אותן לא מסרו, הן מילאו כמו שהן את חנויות העתיקות. ידיות יפות כל כך עשו בשנת 1914! לא ידיות — חבצלות, אצות ים).
על דלת אחת היה פעמון מדהים. קופסה מזכוכית ועליה שם הדייר, וכשאת מצלצלת, בתוך הקופסה נדלקת נורה ומאירה כתובת: "שמעתי. מגיע." והם שומעים! והם מגיעים! אילו אנשים מופלאים! ואם אין אף אחד בבית, אזי תופיע הכתובת: "עימכם הסליחה, אין אף אחד בבית." שאלתי את הבחורה שפתחה לי, איך מחליפים בין הכתובות? מסתבר שזה עובד דרך המפתח בחדר. לפני העזיבה, את מסובבת את המפתח — והנה, "אין אף אחד". כמה נפלא!
את מביאה את המברק עד הקצה המרוחק של המסלול, קילומטר לשם, קילומטר בחזרה. כשתחזרי — מברק חדש כבר יושב, מחכה לך. לכי שוב לאותו המקום. הייתי בת שמונה עשרה, רציתי להשליט סדר והיגיון בעבודת שירות הדואר, אם לא בעולם כולו. רציתי להיות מועילה. אמרתי למנהלת הסניף: "מדוע עליי למהר להביא מברק 'הגעה'? הרי האיש מגיע רק בעוד שבוע! והאנשים גם ככה נמצאים בעבודה במשך היום. עדיף שאאגור עשרה, ועוד שעתיים־שלוש אצא למסלול. גם לי יהיה יותר שמח, וגם הדואר יחסוך."
אבל היא ענתה מבוהלת: לא, לא, אסור; זו ההוראה — לחלק מיד. היא בכלל הייתה אישה מבוהלת, מוטרדת, כפופה תחת איזה משא נעלם. פעם, בבוקר נהדר וזוהר כמו כל חודש יוני ההוא — מטולל, מלא פרחי לילך לבנים וציוץ ציפורים — הבחנתי בה צועדת בחיפזון לעבודה, כפופה, משקפיים קדימה, לא רואה דבר מלבד דאגותיה הציבוריות; הזרועות, כמו שרוכים, נתלו בקדמת הגוף. היא סבלה מנדודי שינה; הבוקר לא שימח אותה; הלאה הטל, לעזאזל הציפורים, פרחי הלילך — לאש. יש הרי הוראה, והאנשים זוממים להפר אותה. איך לעקוב? איך להשליט סדר? את כולם הרי לא תבדוק! לא תלך אחריהם בו בזמן במסלול מספר 1 ובמסלול מספר 2! וכאן הרי גם סודות מדינה! סיגמא! בקווים ממשלתיים מגיעה הודעה מוצפנת לסיגמא הממשלתית, המסווגת! ואת המברק הסודי־ביותר הזה אין ברירה אלא למסור בכאב לידיה של פרגית קלת דעת! ואם האויבים, איכשהו, משהו? אפשר היה לחכות חצי שעה, להמתין לנכה ממסלול מספר 2, להפקיד את סודות המדינה בידיו. הוא חייל! הוא במדים! אבל אסור להמתין! ההוראה! כאן בדיוק התסכול.
והיא מסרה לי מברק חתום בקפדנות עבור סיגמא. הייתי צריכה להתקדם היישר לכיוון אותו מוסד סודי מסתורי ולמסור בשתיקה את סוד המדינה לידיו של שוער שהיה לכל הפחות בדרגת קולונל. בשתיקה היה עליי גם ליטול את אישור הקבלה. ו — בקצב המארש — בחזרה לסניף. היא מחצה את ידיי בידיה הקרות, מביטה עמוק אל תוך עיניי בחרדה ובחוסר אמון: תמסרי? לא תכזיבי? אפשר לסמוך עלייך? היא הביטה בעקבותיי, נוקשת בשיניה מרוב דאגה, אבל אפילו פעם אחת לא קרה שפסעתי בנתיבים תת־קרקעיים לאויב, מעלימה איתי סודות וצפנים.
אומללה, היא תמיד הייתה על המשמר! בינתיים, האוכלוסייה המקומית, כמו שקורה תמיד, ידעה מצוין מה מסתתר מאחורי הקירות חסרי השלט: המכון לכימיה יישומית, העוסק בתרכובות רעילות ובחומרי נפץ, והרעיל למשך עשורים אחדים את המים ואת האדמה במקום היפה ביותר בעיר. למען מי שלא מכיר את הטופוגרפיה שלנו: אם כאן עומד בית פושקין, שם — מעבר לנהר — חביות של סארין וסומאן, או, לא יודעת, איזה גז חרדל. ככה, בשום שכל. בנוסח סובייטי. בפעם הראשונה התבלבלתי, לא ידעתי לאן לפנות: איך לנווט, אם אין כתובת או שלט? "אתם יודעים במקרה איפה יושבת כאן איזו סיגמא?" — "אה, המכון לכימיה יישומית! הנה, לכיוון ההוא ולשם! לאורך הגדר, ומשם הכניסה!" מטבע הדברים, הייתי מקפלת את פינות המברק, מציצה בסקרנות תחת הסרט החותם וקוראת במברקים הסודיים, שנשלחו לסיגמא בקווים הגלויים. כל אחד היה קורא. שום דבר מעניין לא היה שם.
אבל מצידן השני של שדרות קרונברקסקי השתרע הגן הזואולוגי השָׁלֵו, מוצף גם הוא פרחי לילך לבנים וסגולים. גם אליו הלכתי מדי פעם: באלטאי לכדו גור דובים ושאלו: האם זקוקים בגן החיות לדוב? אחר כך משום־מה הגיע מברק המודיע שנגנבו שישים שמיכות. אילו שמיכות? מי יכול לגנוב אותן? איפה? מה הקשר לגן הזואולוגי? כל אלה היו טלאים, קרעי סיפורים זרים, אבני פסיפס מפוזרות, אשנבי הצצה לחיים אחרים — עננת מוזיקה מהחלון, צחוק הבוקע מדלת נפתחת, פינת החדר הסודית, הנגלית מבעד לחריץ בווילון. אי־שם באזור חיה גם החידתית ביותר בנמענים שלי — פלונית בשם קוֹנְקוֹרְדִיה דְרוֹזֵ'יֶדקִינָה.3 בת כמה היא? איך אפשר לתת שם כזה לילדה? האם היא מאושרת? האם היא רואה מבעד לחלונה את הלילה הלבן, את החצרות המלאות אפלולית שקופה, ושיחים בצבעי דמדומים? את מי היא אוהבת? מי אוהב אותה? ואני, את מי אני אוהבת?
הייתי נכנסת לגן הזואולוגי חינם — לדוורים מותר — ומשוטטת בפינות מרוחקות, לעבר המים, לעבר הנייבה, היכן שהציפורים, היכן שאיש אינו מגלה עניין: אנשים הרי מבקשים להביט בפיל, בדובי קוטב, בג'ירף, לבקר בחצר הגורים, איפה שאפשר ללטף גורי טיגריסים קטנים שעדיין אינם יכולים להזיק. איש לא הולך להביט בציפורים. אבל אני זממתי לשלוף נוצה מטווס, כדי שאוכל לקלוע אותה בשערי או אולי במקום אחר, לא הכרעתי סופית. פשוט התעורר בי חשק לנוצה של טווס, וזהו זה. החלטתי לפתות את הטווס בלחמנייה, וכשיתקרב לסורגי הכלוב, לתפוס בזנבו — אולי תיפול איזו נוצה. הנה שם, על הארץ, היכן שהיד לא מגעת, מפוזרות נוצות ציפורים שנשרו. אבל כלוב העופות היה עשוי מרשת צפופה, והטווס הביט בי בעוינות, והלחמנייה שלי לא ריככה אותו, ומעל השביל נשמע פתאום קול צחוק קולני, אכזרי; אין ספק, גילו אותי השומרים.
זינקתי מזירת הפשע, קמתי במהירות מהכריעה והעמדתי פנים שדבר לא קרה. ניערתי את האבק מברכיי ושיוויתי לפניי הבעה מנותקת: אני? אני כלום, אני רק התכופפתי לקרוא את הכיתוב, אני לקוית ראייה. אבל לצידי לא הייתה נפש חיה, ועל השביל גם כן לא נראה אף אחד, והצחוק הנשי הלעגני, המצטלצל, האכזרי, נתלה תחת האוויר החם כמו מטרייה, כמו חופה, כמו כיפת השמיים הקיצית. אה־חה־חה־חה־חה! — על חשבוני, ועל חשבון תוכניותיי לעשוק את הטווס, ועל חשבון התחשיבים הקמצניים שלי — קופייקה לקופייקה, ישר לקופה; על חשבון התוכניות שלי לפרוח, ועל חשבון התוכניות שלי לחיות — הצחוק נתלה עצמאי, כאילו כל הבריאה כולה הבחינה פתאום בקיומי: אהה, זו את שמציצה לחיי אחרים, זבובון קטן שכמותך? — הרי את בעצמך כמו ספר פתוח! אה־חה־חה־חה־חה!...
זה היה רגע של אמת נחרצת, לא ברור איזו אמת, אבל אמת: כשצוחקים עלייך, ולא ברור מי צוחק — נפתחים בתוכך אופקים פנימיים, נסוגים הקירות, נדלק אור, משתרע מרחב. עמדתי, רגליי נטועות בשביל החולי הקשה, מלאת בושה עמומה, קיומית. אז ככה ייראה יום הדין הנורא. אה־חה־חה־חה־חה!... — האישה, היא אלוהים, פרצה בהוקעה בפעם השלישית, ואז ראיתי אותה: בהירה, עם כנפיים אפורות, עם רגליים דקיקות ארוכות. היא פערה מקור, ובראש מוטה לאחור געתה בכלובה: שחף צחקני, הוא־הוא שחף הים הכספי, Larus cachinnans. לכי לעזאזל, ציפור מטומטמת. הבהלת אותי.
"שִׁלחו סיר לילה וחוקן". הבאתי את המברק — אף אחד לא נמצא — פתק לתיבת הדואר — לחזור לסניף. "אין צורך בסיר לילה ובחוקן". אז צריך או שכבר לא צריך? מה קרה להם שם? שאלתי את המנהלת — היא מעולם לא ישנה, ישבה והתבוננה בעיניים מודלקות, אדומות, בעולם הבלתי נשלט — אז להעביר את המברקים האלה, או לא? הרי אחד מבטל את האחר. ובבית בכלל אין איש. אולי הם שטים בספינה על הנייבה? ואולי, שילכו לעזאזל? "העבירי את שניהם! ההוראה אומרת: להעביר! לכי תדעי. אנחנו נישא באחריות!"
הבאתי פעם אחת, פעמיים; שלוש פעמים נשאתי לבעלי האיריגטורים את הבקשות הסותרות. צעדתי הלוך ושוב עד הערב המאוחר, אבל הדירה דממה, איש לא פתח לי את הדלת, איש לא צלצל לדואר, ולמחרת גם כן לא היה אף אחד, וגם יום לאחר מכן. ואחר כך כל זה נמאס לי, והתפטרתי.
הנכה הביט בעקבותיי במבט שיפוטי: הרי הוא כבר ניחש שלא תצא ממני חיילת של שירות הדואר. המנהלת כבר חשבה בחרדה על העובד הבא — הוא רק השתחרר מהכלא, היה חיוור כמו טבוע, והובילה אותו בידו אשתו הצעירה והיפה, שענדה על פרק ידה צמיד זהב עצום, מנופח. "מה את חושבת, אפשר לבטוח בו?" היא שאלה אותי, אבל לא חיכתה לתשובה. הרי היא שוחחה עם עצמה.
התפטרתי, עם משכורת של שלושים וחמישה רובל, ממש כמו מלגת מצטיינים; זללתי גלידת ענבי שועל שחורים עם סירופ ונסעתי לבית הקיט: יולי הבטיח להיות פלאי לפחות כמו יוני. ואכן, פלאי הוא היה. אלא שזמן רב לאחר מכן עוד היה נדמה לי שהעולם השתנה באופן חמקמק. כאילו רעשים מסוימים שככו. או שמא אני התחרשתי.
