מארז ג'ק ורוזי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז ג'ק ורוזי
הוספה למועדפים

מארז ג'ק ורוזי

4.1 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מירב איינשטיין

מירב איינשטיין, בת 42, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

מארז ששת ספרי סדרת "הסיפור של ג'ק ורוזי"
 
ג'ק ברח ממני כל החיים.
גדלנו באותה העיר, באותה השכונה, משני צידי הרחוב.
מחלון דירת ילדותו אפשר לראות את החלון בדירה בה אני גדלתי.
סבא וסבתא שלו גרו בית מול סבא וסבתא שלי.
הוא מבוגר ממני בשנתיים.
אולי חלפנו אחד על פני השנייה במסדרונות בית הספר, אולי נתקלנו זה בזו בחצר, ברחוב, בסופר.
סבירות גבוהה שזה קרה.
אבל לא הכרנו.
 
החיים סיפקו לנו מספיק דרכים להיפגש, גרנו קרוב, למדנו קרוב, עבדנו קרוב.
אבל אני התחתנתי, עברתי לעיר אחרת ונולדו לי ילדים. גם הוא.
שנינו למדנו להיות מאושרים עם מה שיש, בדרך שלנו, עד שזה נגמר אצל שנינו ובאותו הזמן.
שנינו התגרשנו באותו החודש.
 
כנראה שהחיים החליטו לחבר אותנו יחד.
שנינו הגענו לאותה אפליקציית היכרויות באותו הזמן, עשינו לייק אחד לשני ומצאנו שפה משותפת.
 
ג'ק הוא מהנדס שחוקר כישלונות. זאת כנראה אחת הסיבות שאני מעניינת אותו :)
לג'ק יש סילברדו, פורד ראפטור, אופנוע כביש, אופנוע שטח, טרקטורון, טרקטור, עגלה וגם רכב פשוט עם מקום בשבילי.
הוא גבר של אייפון ולאחרונה גיליתי שהאנדרואיד זה הקריפטונייט שלו.
יש לו עיניים כחולות, כתפיים רחבות, ידיים עדינות, חיוך רחב והוא תמיד בא בטוב.
הוא אוהב לאכול, לבלות, לנצח את הפחד ולנסוע עד שמחוג הדלק מגיע לאפס.
הוא רגוע ועדין אבל חבל למי שמסתבך איתו.
הוא חכם, שנון וחריף והמזל שלי שהוא איתי.
ג'ק למד להיות בלתי מנוצח.
 
 
הסיפור של ג'ק ורוזי התחיל בסוף 2018, כשג'ק ואני ישבנו לאכול בדיינר מקומי בפיניקס אריזונה.
 
"את צריכה לכתוב עליה. על אנשים כאלה. אנשים אמיתיים." הוא הפתיע אותי והצביע על המלצרית החייכנית ששירתה אותנו. אז, מבלי להבין, הוא שתל בראשי רעיון קטן ובלתי נראה.
 
בינתיים חזרנו לארץ ולשגרה היומיומית שלנו. סיימתי לכתוב את החלק השני בדואט "אהבה בחקירה" וכשהוא יצא לאור, התחלתי לחשוב על הספר הבא שלי. הרעיונות היו רבים אבל אני הייתי אובססיבית עם סיפור אחד – הסיפור שלי.
 
אז החלטתי לנסות. לאחר שכתבתי כמה פרקים עצרתי. לא הייתי בטוחה במה שכתבתי, לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להיחשף ולא הייתי בטוחה שמישהו יתעניין. העליתי לאתר שלי את הפרק הראשון, אבל לא שיערתי לעצמי שהתגובה הכי קשה תתקבל מכיוון בכלל לא צפוי.
 
"אין לי בעיה שאת מוכנה לחשוף כל כך הרבה, אני לא מבין למה את רוצה לעשות את זה, אבל זאת החלטה שלך, לא שלי. הבעיה שלי היא שאת חושפת אנשים אחרים מבלי שהם בחרו בכך או נתנו את הסכמתם. ואת כותבת את זה, כך שמי שמכיר אותך יודע בדיוק על מי מדובר. מה יקרה כשהילדים שלך יקראו את זה יום אחד?"
 
ג'ק. חכם, מתחשב וטוב לב.
 
והוא צדק. המחיר של כתיבת הספר הזה היה גבוה מאוד, כזה שלא הייתי מוכנה לשלם.
 
בבוקר למחרת מחקתי את הספר והייתי באבל כבד, בטוחה שהסיפור שלי כנראה לא יוכל להיכתב לעולם, ומתוך הנקודה הזאת התחלתי לחשוב איך אני ממשיכה ולאן. הרעיון הבלתי נראה ששתל בראשי באותו הדיינר בדיוק נבט והתחלתי לכתוב את הסיפור של רוזי, המלצרית שהייתה צריכה ללמוד לעשות את הצעד הראשון כדי לשנות.
 
ואז קרה דבר מדהים!
 
גיליתי שאני לא כותבת רק על רוזי, אלא גם על עצמי. ערבבתי בין הסיפור הדמיוני לבין המציאות שבחיי, בין מה שהייתי ובין מה שנהייתי ושתלתי בתוכו את הגיבור הפרטי שלי.
 
במשך שנה כתבתי את הסיפורים של ג'ק ורוזי, שישה סיפורים שמכילים בתוכם כל כך הרבה.
 
כל סיפור עומד בפני עצמו.
 
בכל סיפור התמודדות עם אתגר שונה.
 
בכל סיפור ג'ק ורוזי אחרים.
 
אבל הסוד והקשר ביניהם יתגלה בספר השישי.
 
הסיפורים של ג'ק ורוזי הם מסע של שינויים והזדמנות שנייה. הם נכתבו כדי להוות השראה ולעורר בתוך כול אחד את המוטיבציה לחיים טובים יותר. כי כל אחד זכאי לחופש, כל אחד צריך ויכול להיות מאושר.
 
 
סיפור ראשון: אומץ 
 
אומץ הוא לא היעדר פחד. 
אומץ הוא ההבנה שאם רוצים לשנות משהו, חייבים לעשות את הצעד הראשון.
זה קשה. זה מפחיד ותמיד יש לזה מחיר. אבל זה אפשרי.
 
זה סיפור על האומץ לשנות.
 
רוזי פורטר היא מלצרית, נשואה לגבר ציני ומתוסכל ומגדלת ילדה בגיל העשרה. למרות שבתוכה היא מרגישה שמגיע לה יותר, האכזבות שחוותה בחייה הצליחו לכבות כל להבה שבערה בה ולמחוק את הביטחון העצמי שלה.
עד שהיא פוגשת בדוקטור ג'ק אבנס, בנו של זכיין הדיינר שבו היא עובדת. 
מהר מאוד רוזי מבינה שהיא עומדת בפני אתגרים רבים, ביניהם גם להישאר קרובה לג'ק. למרות שהיחסים ביניהם יודעים עליות ומורדות, לראשונה בחייה, רוזי מרגישה כי מישהו סוף סוף מאמין בה. או שאולי זאת היא שמשתנה?
האם רוזי בדרך לשנות את מסלול חייה או שהדיינר וג'ק הם עוד תחנה בדרך רצופה אכזבות?
 
"למה? למה נשים נשארות במערכות יחסים לא טובות? זה ספר מצוין לספק הצצה לתוך הפסיכולוגיה של אותן נשים." - קוראת באמזון.
"זה סיפור על אישה בחיים שמעולם לא רצתה, שמתחילה לשנות." - קוראת באמזון.
"זה אף פעם לא מאוחר מדי לשנות." - קוראת באמזון.
 
סיפור שני: שלמות 
 
אף אחד מאיתנו לא מושלם.
אף אחד לא צריך להיות מושלם, אבל נרגיש טוב יותר אם נהיה שלמים עם עצמנו.
 
זה סיפור על אהבה עצמית וקבלה.
 
בגיל עשרים עולמה של רוזי ברן התהפך - היא גילתה שהיא חולה בסרטן, הפסיקה את לימודיה והחבר שלה עזב אותה. מאז החלמתה היא לא מצליחה לחזור למסלול חיים "רגיל", גם לא לייצר קשר זוגי חדש כי כל גבר ששומע על מחלתה נעלם לה. 
ג'ק בלאק תמיד חלם להיות שף ידוע, אבל מאז שהגיע ללאס וגאס ואיבד את הכסף שאימו השאירה לו לאחר שנפטרה ממחלת הסרטן, נראה שהדבר היחיד שהוא מצליח לעשות הוא להיות נער שעשועים של נשים עשירות.
כשג'ק ורוזי נפגשים, אסור לג'ק לספר לרוזי מי הוא באמת וכשרוזי חושבת שהיא יודעת מה האמת היא מחליטה להעמיד פנים שהיא יכולה להגשים עבורו את החלום.
כיצד יתמודדו עם העובדה שכל אחד מייצג עבור השני את מה שהוא לא אוהב? 
מה יקרה כאשר יגיע הזמן לחשוף את הקלפים? 
 
"הספר הזה נוגע ומרגש. הוא מתאר מסע רגשי של אישה שנאבקת באחת השאלות העיקריות בחיים." - קוראת אמזון.
"היא מעמידה פנים שהיא מישהי אחרת, אבל בנקודה מסוימת היא צריכה להחליט אם להמשיך ולאבד מישהו שהיא רוצה או למוטט את החומות שלה." - קוראת אמזון.
 
סיפור שלישי: סובלנות 
 
עם הזמן אנחנו בונים לעצמנו עולם שלם של אמונות וערכים, חיים לפי תבניות שיצרנו ומחפשים את האדם שיתאים לתוכן.
אבל הדברים המופלאים ביותר מגיעים כשאנחנו מוכנים לשמור על ראש פתוח ולהיות סובלניים כלפי האחר. עמוק בתוך העטיפה הלא מוכרת אנחנו יכולים למצוא אהבה.
 
זה סיפור על סובלנות וקבלת האחר.
 
ג'ק ורוזי הם שני אנשים שונים לגמרי.
ג'ק סטאר מתגורר בסן-פרנסיסקו ומשפץ בתים למחייתו. כבר שנתיים שהוא שבור בגלל התפרקות המשפחה שהייתה לו ומנסה לאסוף את השברים של מה שהיו עבורו פעם חיים מאושרים.
רוזי יאנג היא רווקה שמתגוררת בניו-ג'רזי. היא הצליחה לכבוש כל פסגה מקצועית, אבל כשזה מגיע לאהבה, זוגיות ומשפחה היא פשוט לא מצליחה. 
כשרוזי מקבלת קידום משמעותי היא נדרשת לחלק את חייה בין ניו-ג'רזי לבין סן-פרנסיסקו. התכתבות אחת באפליקציית ההיכרויות משנה את הכול.
"בואי נתחיל לשחק", ג'ק כותב לה. 
כשרוזי נענית לאתגר, אין לה מושג מול מי היא בחרה לשחק. מהצד השני, ג'ק מגלה שהמשחק לא יהיה קל כפי שחשב בהתחלה.
מי ישגע את מי? והאם הם יצליחו להתגבר על כל המכשולים?
 
"...לכולנו יש פלוסים ומינוסים ולכולנו יש פגמים וצלקות... כבר אמרתי לך כמה פעמים שאני מקבל אותך איך שאת..."
"אין שום דבר שאתה עושה בשביל מישהו אחר, אתה עושה דברים רק בשביל עצמך. אם אתה לא רוצה – אתה לא עושה, אבל אם אתה מחליט שאתה רוצה, אתה תוותר בשביל עצמך..."
 
סיפור רביעי: נחישות
 
אנשים חושבים שהצלחה וכישלון הם הפכים.
אבל הצלחה היא הנכונות ליפול ולהיכשל שוב ושוב כדי להגשים חלום.
למעשה, ויתור והרמת ידיים הם הכישלון האמיתי. כי אז הכול מסתיים.
 
זה סיפור על נחישות והגשמת חלומות.
 
מאז שהייתה ילדה קטנה, חלמה רוזי האנטר להיות סופרת. את ספר הביכורים שלה היא בחרה להוציא בשם העט רוזי וורד, כשהיא מאמצת את שם משפחתו של הסופר האהוב עליה. אבל מהר מאוד היא מגלה שהחיים לא מסתדרים לפי התסריט שכתבה לעצמה.
 
ג'ק וורד כבר עשה את זה. הוא סופר מותחנים מפורסם, שכבר שנתיים לא מצליח לסיים את ספרו החדש.
 
כשרוזי מתפרצת לביתו ומבקשת את עזרתו, הוא זורק אותה משם בלי לחשוב פעמיים. אבל רוזי היא לא אחת שמוותרת בקלות. היא בטוחה שחייה סוף-סוף עומדים להשתנות, אבל אין לה מושג למה נכנסה או עד כמה קשה זה עומד להיות, אולי אפילו בלתי אפשרי.
 
האם היא מוכנה למה שהיא עומדת לגלות?
 
נחישות הוא הסיפור הרביעי בסדרת "ג'ק ורוזי" המבוססת על אירועים אמיתיים.
 
"העולם הזה שאנחנו חיים בו הוא לא יפה כמו שהוא נראה. הפרחים לא תמיד פורחים, השמים לא תמיד כחולים, ואנשים לא תמיד טובים. אני מבין את האכזבה שלך ואת תחושת הכישלון. אני מבין הכול. אבל את מצפה מאנשים לעמוד במילה שלהם, את מצפה מהם לעזור לך כי זה מה שאת היית עושה ואת נפגעת שוב ושוב כשזה לא קורה. אז הנה מוסר ההשכל שלך - תפסיקי לצפות. תעשי את הטוב ביותר שאת יכולה, אבל אל תצפי לכלום. להפך, תצפי לכישלון, להפסד, ליחס מגעיל, אבל תמשיכי בדרך שלך. זאת הדרך היחידה לגדל עור של פיל ולהיות חסינה."
 
סיפור חמישי: אלפא
 
"הוא ידע מהרגע הראשון שראה אותי שאני אישה חזקה, אלפא בדיוק כמוהו, והוא רצה ללמד אותי לוותר קצת על השליטה הזאת." רוזי הרגישה מטומטמת כשאמרה את המילים האלו. וג'ק אישר זאת כשפרץ בצחוק מתגלגל."
 
"אלפא" הוא סיפור על חוזק פנימי ושליטה.
 
רוזי מרי הארט היא היורשת הצעירה של רשת הדיינרים הגדולה ביותר בארצות הברית. כשהיא מגיעה מסן פרנסיסקו לניו ג'רזי כדי לקבל את השליטה ברשת, היא מגלה שירשה גם סיפור מהעבר, שלפני שנתיים הוביל אותה להתמוטטות נפשית.
היא הייתה בטוחה שמה שהיה נגמר, אבל המציאות החדשה תלמד אותה שהיא לא תיפטר כל כך מהר מהטעויות שעשתה. 
כשרוזי פוגשת את ג'ק רייט, הפרמדיק טוב הלב והמצחיק, היא נמשכת אליו כמו אל מגנט. 
אבל כשהיא מבינה שהעבר לא מתכוון להניח לה, היא צריכה להחליט ולבחור בין שני דברים מנוגדים. מה יקרה כשהיא תבין שהמחיר של מה שהיא רוצה כה גבוה, שיכול לעלות לה בכול? 
 
"בייב, גבר אלפא אמיתי זה לא אחד שרוצה לשלוט בך בשום צורה שהיא. זה אחד ששולט רק בעצמו. ואחד כזה ישחרר אותך כדי שתעופי, גם כשאת תחשבי שאת לא יכולה."
 
 
מירב איינשטיין מגדירה את עצמה אישה חדשה. היא אם חד-הורית לשלושה ילדים, מחלימת סרטן, מוקפת במשפחה ובחברים ומאוהבת בג'ק הפרטי שלה.
דואט הביכורים שלה, "אהבה בחקירה", נמכר באלפי עותקים וזכה לביקורות נלהבות. 
 
 
סיפור שישי: חופש
 
"חופש הוא לא משהו פיזי. חופש זה לקחת דברים שקורים לך בחיים ולספר לעצמך סיפור טוב. להיות חופשי זה לדעת שלא משנה מה יקרה, אתה תוכל להתמודד עם הכול כי אתה מאמין בעצמך."
 
זה יכול לקרות בעוד חמישים שנה. זה יכול להיות בעוד עשרים. זה יכול להיות מחר. החיים של כל אחד מאיתנו יגיעו לסופם. 
מרביתנו לא באמת מבינים את זה.  
אם תשאלו אנשים שנמצאים על סף המוות על מה הם הכי מתחרטים, לאף אחד מהם לא יכאב מה שלא הצליח. אנשים שנגעו במוות יבכו על כל הדברים שהם רצו ולא עשו. 
דווקא המפגש עם המוות מלמד אותנו איך לחיות. 
 
המסע של ג'ק ורוזי מציע נקודת מבט שונה על החיים, כאילו סופרה מפיו של אדם בסוף חייו, וכזו שיכולה להפוך את החיים שלכם לכל מה שאי־פעם רציתם. 
באמצע החיים, כשהכול מתפרק להם, ג'ק ורוזי נפגשים. לחוד וביחד הם יוצאים למסע אישי מאתגר. שני אנשים שונים שמגלים שהדבר שמשותף להם, כמו לכולם, הוא הרצון לקום בבוקר ולהיות מאושרים.
 
"חופש" הוא הסיפור השישי והאחרון בסדרת ג'ק ורוזי. את הסיפור הזה חייבים לקרוא אחרי החמישה האחרים, ומסיבה אחת – בסיפור הזה הכול מתחבר.
 
מירב איינשטיין מגדירה את עצמה אישה חדשה. היא אם חד-הורית לשלושה ילדים, מחלימת סרטן, מוקפת במשפחה ובחברים ומאוהבת בג'ק הפרטי שלה.
דואט הביכורים שלה, "אהבה בחקירה", נמכר באלפי עותקים וזכה לביקורות נלהבות. 

פרק ראשון

פרק 1
 
 
רוזי פורטר החנתה את המכונית שלה בחניית הדיינר בחריקת בלמים שפילחה את דממת הבוקר הקפוא.
ונסה, המלצרית של משמרת הלילה, הציצה בדאגה מבעד לחלון הזכוכית הגדול. למרות שרוזי איחרה, ולמרות שידעה שוונסה תכעס עליה כי בגללה תחמיץ את האוטובוס, היא לקחה לעצמה עוד כמה רגעים כדי להסדיר את נשימתה.
היא אספה את שערה הגלי, שעדיין היה בגון הדבש הטבעי שלה, בזנב סוס גבוה, העבירה את הפוני לאחור והידקה אותו עם סיכה כדי שלא יפריע לה, היא שנאה שהוא מתארך ונכנס לה לעיניים.
היא הביטה במראה הפנימית ומייד ראתה את עיניה. האיפור השחור נזל, ונמרח כשהיא ניסתה לנגב את הדמעות הארורות האלה.
ונסה סימנה לה בידיה דרך החלון לבוא במהירות. היא בדרך כלל לא איחרה, אבל הפעם נדרש לה זמן להתאושש מנפילתה. הגב כאב לה, והכתף הציקה לה עד כדי כך שהיא נאלצה לקחת משכך כאבים. היא אפילו רצתה להודיע שהיא חולה, אבל ידעה שאין להם מספיק עובדים, ואין מי שיחליף אותה במשמרת, שהייתה העמוסה ביותר ביום.
אלו היו המשמרות שלה כי ג'ק אוונס, הבוס שלה, סמך רק עליה. מה גם שמשמרת הבוקר הייתה משמרת נוחה שהתאימה לה, מכיוון שביל, בעלה, לרוב עבד משמרות ערב-לילה, וכך בקושי פגשה אותו. אבל אתמול היה יום ראשון, שניהם לא עבדו, והם יצאו לסרט עם זוג חברים ומהר מאוד הערב הידרדר. היא כבר ידעה כיצד הוא יסתיים כשביל שתה את בקבוק הבירה השלישי והתחיל ללעוג לה ולהשפיל אותה. היא שתקה, ולפעמים אפילו צחקה איתו, העמידה פנים שהם צוחקים ביחד, אבל כשהגיעו לביתם, הוא בכל זאת התפוצץ עליה.
ועכשיו, אחרי שלא עצמה עין כל הלילה, היא הייתה צריכה להתעשת, לעטות על פניה חיוך מזויף ולשרת אנשים זרים, שמרביתם התייחסו אליה כמו אל משרתת.
"איפה את? לא ראית אותי מנופפת אלייך?" ונסה ניגשה אליה מייד כשרוזי נכנסה לדיינר, ולחשה בזמן שרוזי קשרה את הסינר השחור מעל המדים השחורים והידקה את הסיכה המוזהבת שנשאה את שמה. הקישוטים של ליל השנה החדשה עדיין היו תלויים בכל מקום, וגם עץ חג המולד הגדול עדיין ניצב מקושט בפינה. רוזי החליטה שהיום היא תפנה את הכול, כך היא תעסיק את עצמה.
"ראיתי, אני מצטערת, לא יום טוב היום," רוזי צמצמה את עיניה הכחולות בניסיון להבהיר לוונסה על מה היא מדברת. כבר יצא להן להיפגש מעבר לשעות העבודה, וּונסה ידעה מעט על בעיותיה של רוזי עם בעלה.
"את בסדר?" היא סקרה בדאגה את רוזי מכף רגל ועד ראש.
"כן. אני אהיה בסדר. את יכולה ללכת, אני מצטערת שתפספסי את האוטובוס בגללי, חייבת לך," רוזי טפחה על כתפה של ונסה וניגשה במהירות לסדר את קנקני הקפה כדי שלא תתחיל להתייפח שם על חייה האומללים.
"שטויות. אני צריכה לספר לך משהו על האדון שיושב שם בפינה," ונסה הלכה אחריה לעמדת הקפה, כשהתיק שלה כבר בידיה.
"עוד אחד ניסה להתחיל איתך?" רוזי שאלה את ונסה בעוקצנות, וכשראתה את מבטה משתנה, היא התחרטה והרגישה צורך להתנצל.
"סליחה, אני לא במצב רוח מתאים לסיפורים האלה. ונסה, אני חייבת להתעסק עם הקפה הזה, אחרת אני אבכה וממש לא בא לי," היא לא הצליחה אפילו להישיר את מבטה אל ונסה.
ונסה המשיכה לבהות ברוזי, פתחה את פיה לומר משהו אך התחרטה.
"טוב, אני אניח לך," היא אמרה והלכה.
רוזי יכלה להישבע ששמעה את ונסה לוחשת לה, "את תגלי בעצמך."
 
J&R
 
השעון הגדול, שהיה תלוי על הקיר שחצץ בין דלפק השירות למטבח הדיינר, הראה שהשעה כבר שש וחצי בבוקר. המשמרת שלה התחילה בשש בדיוק, ולרוב היא הגיעה רבע שעה לפני הזמן, עוד לפני שהשמש זרחה. היום העולם בחוץ הספיק להתעורר לפניה.
רוזי סקרה במהירות את מצב הלקוחות, ולא הבינה מדוע ונסה הייתה כל כך לחוצה. הדיינר היה יכול להכיל קרוב למאה לקוחות, ובשעה הזאת ישבו שם ארבעה בלבד.
היא ניגשה אל הזוג שישב בכורסאות האדומות מול דלפק השירות. זה כבר יום שני ברציפות שהם מגיעים בשעה המוזרה הזאת ואוכלים ארוחת בוקר מלאה, כאילו זה אמצע היום. הם נראו לה בני ארבעים, ארבעים וחמש גג, והם החזיקו ידיים, צחקו בקול ודיברו בשפה שלא זיהתה. תיירים. בטח הגיעו לאיזה כנס או משהו כזה, הדבר היחיד בפיניקס שיכול למשוך אנשים. אבל בעיקר ריתקה אותה העובדה שבגילם הם עדיין התנהגו כמו בני טיפש-עשרה מאוהבים בפעם הראשונה בחייהם, כאילו אין להם ילדים או טרדות יום-יומיות ודאגות פרנסה שהעיבו על שמחת החיים שלהם. היא לא יכלה להיזכר מתי ביל והיא ישבו ככה באיזה דיינר, בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, והשתטו כמו שני בני נוער. היא ניגשה אל שניהם והציעה למלא את ספליהם בקפה. הם נענו להצעתה בשמחה.
לאחר מכן היא המשיכה אל גבר צעיר בסרבל עבודה, שהיה לקוח קבוע שלה זה כמה חודשים, ותמיד התיישב באותו שולחן קטן במרכז הדיינר. היא כבר ניסתה לפתח עימו שיחה כמה פעמים, אבל הוא היה מכונס מאוד בעצמו והעדיף לאכול בשקט. זה התאים לה היום, לא היה לה חשק לשוחח עם אף אחד, אבל דווקא היום הוא הרים את ראשו, חייך לקראתה ושאל לשלומה. היא חייכה חיוך מזויף בחזרה, ענתה שהיא בסדר, אבל לא יכלה שלא לתהות למה פנה אליה דווקא היום. האם ראו עליה שהיא לא במיטבה? האם היא נראית כמי שעלולה להישבר בכל רגע? אבל היא הניחה לזה והעדיפה להתעסק בעבודה ולא במחשבות, כי סופן של אלו לשגע אותה.
היא המשיכה ללקוח הרביעי והאחרון. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו - גבר בעל חזות רצינית ומסודרת. הוא ישב בכורסה בקצה הדיינר והביט בה במבט לא ברור כשהתקרבה אליו. נראה שהוא בוחן אותה מכף רגל ועד ראש, מה שגרם לה מייד להרגיש לא בנוח לידו.
"אני יכולה למלא את הספל שלך, או שאתה מסודר?" היא שאלה וסקרה אותו מקרוב. הוא לבש חולצת כפתורים לבנה, מעליה אפודת צמר בצבע אפור, ומעיל עור נח לצידו. את מכנסיו היא לא יכלה לראות בבירור מכיוון שישב, אך נעליו שהציצו מתחת לשולחן נראו יקרות, מצוחצחות ומבריקות, ללא כתם או הסימן הקטן ביותר לבלאי. הוא ישב בפישוק רחב, מה שהעיד אולי על היותו אדם חשוב ביותר, והיא תהתה מה מעשיו בדיינר המקומי הקטן שלה בשעה המוזרה הזאת.
"כן, אני אשמח לעוד קפה. האמת שאני מחכה כבר הרבה זמן שמישהי תיגש אליי. ונסה נראתה לי עצבנית מאוד בזמן שחיכתה לך, והיא ברחה מכאן מהר בלי להציע לי קפה נוסף," הוא השיב, ורוזי לא יכלה שלא לשים לב לביקורת שבדבריו, אך מעבר לכך היא תהתה מאין הוא מכיר את ונסה.
"אתה מכיר את ונסה?" שאלה רוזי בזמן שמילאה את ספל הקפה והתעלמה מהביקורת שלו.
"אני מכיר אותה מהיום," הוא חייך והושיט את כפות ידיו לאחוז בספל הקפה. הידיים האלה, הן נראו לה כל כך עדינות, בעלות אצבעות ארוכות ומטופחות, לא בדיוק משהו שאפיין את הגברים שהכירה. היא לא יכלה להפסיק לנעוץ מבטים בכפות ידיו שאחזו בספל, והוא היה צריך לקרוא בשמה בפעם השנייה, כדי שתתעורר מהחלום בהקיץ שהייתה שקועה בו.
"מיס פורטר."
"מה? כן, אני איתך. תרצה עוד משהו, אדוני?" היא שאלה בחביבות, חוזרת למציאות.
"אני רוצה לדעת למה איחרת הבוקר, ואם זה משהו שבשגרה."
רוזי נעצה בו מבט. היו בעיניו הכחולות-אפורות רוך ועדינות, אך עם זאת אפו הצר שידר התנשאות, ושפתיו הצרות שהתעקלו לצד אחד כשדיבר השלימו את קביעתה שהוא חתיכת סנוב שלא מכיר אותה, ובכל זאת בא אליה בטענות.
היא נאנחה. אם מישהו שהיא מכירה היה שואל אותה את השאלה הזאת – אולי אפילו זר שהיה מתעניין בנימת קול אחרת, עם כמה מילים נחמדות ואיזו קריצה - היא אולי הייתה מחייכת ועונה איזו תשובה נחמדה ומתחכמת. אבל היום הזה היה שונה, והגבר הזה היה שונה. ומעצבן מאוד.
"למה אתה רוצה לדעת?" היא שאלה בצורה מאופקת למדי.
"ככה. כי אני רוצה לדעת אם זה הרגל," הוא ענה וקירב את ספל הקפה לשפתיו, בזמן שעיניו סקרו במהירות את כל גופה במבט חוקר.
רוזי נעה באי-נוחות במקומה, השפילה את מבטה לעבר מדיה ובדקה אם אחד מכפתורי חולצתה פתוח או שמכנסיה השחורים מלוכלכים או שמשהו אחר בה לא כשורה.
"אני מתנצלת שלא קיבלת את הקפה שלך בזמן, אם אתה רוצה משהו נוסף אני אדאג לך. מעבר לכך, אני לא צריכה לתת לך דין וחשבון כלשהו. אדוני," היא הדגישה את המילה האחרונה, התכופפה מעט לעברו ונעצה את עיניה הכחולות עמוק בשלו.
הפעם היה זה הוא שנע בחוסר נוחות במושבו.
"תיהנה מהקפה," היא הוסיפה בחיוך, הסתובבה והתכוונה ללכת משם ללקוחותיה האחרים.
"עדיין לא שחררתי אותך," הוא הרים את קולו. היא קפאה במקומה והחלה לרעוד. לא הגבר הזה הוא שעורר בה את התגובה הזאת, ולא העובדה שהוא חשב שהוא יכול להתנהג אליה בצורה כזו, היא כבר התמודדה עם לקוחות שחושבים שהעולם נברא עבורם. אלה היו ארבע המילים שאמר באותו טון מצווה שהיא הייתה רגילה לשמוע מביל. את המילים האלו שמעה אתמול בלילה לפני שתפס אותה בזרועותיה, טלטל והטיח אותה בטעות בארון שבחדר השינה. מתוך אינסטינקט הגנתי היא שלחה את ידה השמאלית לעבר מותניה, הרימה את ידה הימנית עם קנקן הקפה ונשמה עמוק כדי להירגע.
"כרגע אני פשוט לא מצליח להבין למה אבא שלי מעסיק אותך. את האישה הכי לא אחראית, הכי נרגנת, לא נחמדה וחסרת תודעת שירות שאי פעם נתקלתי בה," הוא המשיך להתלונן, בדיוק כמו שביל היה עושה רגע לפני שהיה מתפוצץ עליה. היא הסתובבה לעברו והתקרבה אליו.
"אבא שלך? ג'ק הוא אבא שלך?" היא שאלה, לא מבינה כיצד לבעלים של הדיינר הזה, לאיש הכי חביב שהיא מכירה, שהיה כמו אבא בשבילה, יש בן מרושע ומרוכז בעצמו כל כך.
"כן. ג'ק הוא אבא שלי. נעים מאוד, ג'ק אוונס ג'וניור," הוא הושיט יד ללחיצה, אבל היא התעלמה ממנו. למה הוא חושב שאחרי כל הדברים שאמר לה הוא יכול ללחוץ את ידה ולעשות היכרות רשמית? הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות כרגע זה לנסות להשתלט על הדחף שלה לשפוך עליו את הקפה מהקנקן.
"או-קיי. את ממש אישה לא נחמדה, אבל אנחנו צריכים לשוחח, שבי בבקשה," הוא הצביע על המקום הפנוי מולו.
"אני לא מתכוונת לשבת, ואין לי על מה לשוחח איתך. יש לי עבודה לעשות," היא התכוונה ללכת משם, אך הוא תפס אותה בזרועה בדיוק במקום שביל תפס אותה אמש. ופה הוא חצה את הגבול.
לפני שהוא הספיק לומר לה דבר-מה נוסף, רוזי קפצה במקומה כדי להשתחרר מאחיזתו, שוכחת שהיא מחזיקה בידה קנקן קפה רותח, והקפה ניתז לכל עבר, גם לעברו.
"מטומטמת," הוא מלמל, הניח לה ונרתע לאחור. הוא הסיר במהירות את אפודתו המוכתמת והרחיק מגופו את החולצה הלבנה בניסיון להרחיק מעליו את הקפה הרותח.
רוזי הביטה במתרחש כאילו הייתה צופה מהצד, כלא מאמינה שהיא שפכה על הבן של הבוס שלה קפה רותח. היא לא התכוונה, היא פשוט הגנה על עצמה. סטיב הגיע בריצה מהמטבח לשמע הצרחה, ושאר הלקוחות הסתובבו להביט במתרחש.
"מה קרה כאן?" סטיב שאל את רוזי, ונעמד בין שניהם.
"אני... אני..." רוזי לא מצאה את המילים להסביר מה עשתה.
ג'ק פתח את כפתורי חולצתו, הסיר אותה וזרק אותה על השולחן. הוא נעמד מול רוזי בחזה חשוף שרירי. רוזי הייתה אישה גבוהה שהתנשאה לגובה מטר ושבעים, אבל ג'ק היה גבוה ממנה בראש שלם, כך שהחזה שלו היה בדיוק בגובה עיניה. והיא השתתקה.
"רוזי שלנו כאן קמה על צד שמאל היום, הביאה את זה לעבודה והחליטה לשפוך עליי קפה," ג'ק היה עצבני אבל הוא לא צעק, לא קילל וגם לא איים עליה בשום צורה שהיא. היא ציפתה להתפרצות מצידו, אפילו להרמת יד, זה מה שביל היה עושה אילו הייתה שופכת עליו קפה. כן, היא כנראה הייתה מאושפזת בבית החולים אחרי שהייתה עושה דבר כזה לביל.
אבל ג'ק שמר על ארשת קפואה ואדישה, ורוזי ניסתה להבין את תגובתו.
"ולכן רוזי הולכת הביתה עכשיו. ולא חוזרת," הוא חייך אליה חיוך שנראה לרוזי מרושע.
מה? היא שמעה נכון? ג'ק אמר לה עכשיו ללכת הביתה ולא לחזור? הוא פיטר אותה? אולי רק השעה אותה? למה הוא מתכוון? אחרי חמש-עשרה שנה שהיא עובדת בדיינר הזה, מתפקדת כיד ימינו של ג'ק אוונס ועושה עבורו כל דבר שהוא מבקש, בא הבן שלו ומפטר אותה? לפני הלקוחות האחרים? בלי שימוע או שיחה או כל דבר חוקי אחר? ואיפה אבא שלו בכלל? למה הוא לא כאן כדי למנוע את כל השערורייה הזאת?
"אתה לא יכול לפטר אותי," היא לא ויתרה.
"בטח שאני יכול."
"לא, אתה לא. אני רוצה לדבר עם אבא שלך," היא דרשה.
"אבא שלי? אבא שלי לא יעזור לך עכשיו, הוא בטיפול נמרץ אחרי התקף לב. כרגע אני זה שמחליט מה קורה כאן, ואני מחליט שאת הולכת הביתה. הרגע פיטרתי אותך, רוזי, עופי מכאן," הוא הנחית עליה את כל המידע, והיא הייתה צריכה רגע כדי לעכל את הדברים.
"ג'ק בבית החולים? הוא בסדר? מתי זה קרה?" היא שינתה את טון הדיבור שלה.
"אל תקראי לו ג'ק, הוא מר אוונס בשבילך, וזה כבר לא העניין שלך. אם את לא מסתלקת מכאן בדקה הקרובה, אני אקרא למשטרה," הוא איים עליה, ולה היו עוד כל כך הרבה שאלות.
"סליחה, ג'ק, מר אוונס. סליחה, לא התכוונתי לשפוך עליך קפה. אני מתנצלת. אפשר אולי להתחיל מחדש?" היא הייתה צריכה לגייס את כל כוחותיה כדי להתנצל בפניו כמה פעמים, למרות שזה לא הגיע לו. אבל היא הייתה מוכנה לעשות את זה למען אבא שלו.
"עזבי, זה מיותר. לא נראה לי שאת ואני נסתדר, זה לא משהו אישי, אבל למדתי לסמוך על תחושת הבטן שלי, וכרגע היא אומרת לי לפטר אותך. ברור שנגעתי במשהו שהרגיז אותך וגרם לך להוציא את זה עליי. זה היה יכול להיות לקוח אחר, ואני לא מוכן לסבול התנהגות כזאת," הוא עדיין דיבר בטון רגוע, אבל מתנשא מאוד. במה הוא האשים אותה? בחוסר נחמדות? באימפולסיביות? בתוקפנות? בכל הדברים שהיא לא הייתה? איך זה קרה לה? ביל יהרוג אותה אם ישמע שפיטרו אותה, הם זקוקים למשכורת שלה.
היא פתחה את פיה לומר משהו, ועיניה נמלאו דמעות, אבל הוא עצר בעדה.
"כל מילה מיותרת. בבקשה, אל תגרמי לי להזמין משטרה, לכי מכאן," הוא הצביע לעבר הדלת.
רוזי האבודה הביטה אליו, הביטה אל סטיב ההמום, הביטה אל הלקוחות שישבו בשקט ולא ידעו כיצד לעזור לה. היא סקרה בעיניה את מה שהיה לה סוג של בית מאז שהתחתנה עם ביל. היא פרמה את קשר הסינר שלה וצעדה לעבר הדלפק, הניחה אותו עליו בידיים רועדות, אספה את תיק היד שלה והסתלקה.

מירב איינשטיין

מירב איינשטיין, בת 42, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

ראיון "ראש בראש"

מארז ג'ק ורוזי מירב איינשטיין
פרק 1
 
 
רוזי פורטר החנתה את המכונית שלה בחניית הדיינר בחריקת בלמים שפילחה את דממת הבוקר הקפוא.
ונסה, המלצרית של משמרת הלילה, הציצה בדאגה מבעד לחלון הזכוכית הגדול. למרות שרוזי איחרה, ולמרות שידעה שוונסה תכעס עליה כי בגללה תחמיץ את האוטובוס, היא לקחה לעצמה עוד כמה רגעים כדי להסדיר את נשימתה.
היא אספה את שערה הגלי, שעדיין היה בגון הדבש הטבעי שלה, בזנב סוס גבוה, העבירה את הפוני לאחור והידקה אותו עם סיכה כדי שלא יפריע לה, היא שנאה שהוא מתארך ונכנס לה לעיניים.
היא הביטה במראה הפנימית ומייד ראתה את עיניה. האיפור השחור נזל, ונמרח כשהיא ניסתה לנגב את הדמעות הארורות האלה.
ונסה סימנה לה בידיה דרך החלון לבוא במהירות. היא בדרך כלל לא איחרה, אבל הפעם נדרש לה זמן להתאושש מנפילתה. הגב כאב לה, והכתף הציקה לה עד כדי כך שהיא נאלצה לקחת משכך כאבים. היא אפילו רצתה להודיע שהיא חולה, אבל ידעה שאין להם מספיק עובדים, ואין מי שיחליף אותה במשמרת, שהייתה העמוסה ביותר ביום.
אלו היו המשמרות שלה כי ג'ק אוונס, הבוס שלה, סמך רק עליה. מה גם שמשמרת הבוקר הייתה משמרת נוחה שהתאימה לה, מכיוון שביל, בעלה, לרוב עבד משמרות ערב-לילה, וכך בקושי פגשה אותו. אבל אתמול היה יום ראשון, שניהם לא עבדו, והם יצאו לסרט עם זוג חברים ומהר מאוד הערב הידרדר. היא כבר ידעה כיצד הוא יסתיים כשביל שתה את בקבוק הבירה השלישי והתחיל ללעוג לה ולהשפיל אותה. היא שתקה, ולפעמים אפילו צחקה איתו, העמידה פנים שהם צוחקים ביחד, אבל כשהגיעו לביתם, הוא בכל זאת התפוצץ עליה.
ועכשיו, אחרי שלא עצמה עין כל הלילה, היא הייתה צריכה להתעשת, לעטות על פניה חיוך מזויף ולשרת אנשים זרים, שמרביתם התייחסו אליה כמו אל משרתת.
"איפה את? לא ראית אותי מנופפת אלייך?" ונסה ניגשה אליה מייד כשרוזי נכנסה לדיינר, ולחשה בזמן שרוזי קשרה את הסינר השחור מעל המדים השחורים והידקה את הסיכה המוזהבת שנשאה את שמה. הקישוטים של ליל השנה החדשה עדיין היו תלויים בכל מקום, וגם עץ חג המולד הגדול עדיין ניצב מקושט בפינה. רוזי החליטה שהיום היא תפנה את הכול, כך היא תעסיק את עצמה.
"ראיתי, אני מצטערת, לא יום טוב היום," רוזי צמצמה את עיניה הכחולות בניסיון להבהיר לוונסה על מה היא מדברת. כבר יצא להן להיפגש מעבר לשעות העבודה, וּונסה ידעה מעט על בעיותיה של רוזי עם בעלה.
"את בסדר?" היא סקרה בדאגה את רוזי מכף רגל ועד ראש.
"כן. אני אהיה בסדר. את יכולה ללכת, אני מצטערת שתפספסי את האוטובוס בגללי, חייבת לך," רוזי טפחה על כתפה של ונסה וניגשה במהירות לסדר את קנקני הקפה כדי שלא תתחיל להתייפח שם על חייה האומללים.
"שטויות. אני צריכה לספר לך משהו על האדון שיושב שם בפינה," ונסה הלכה אחריה לעמדת הקפה, כשהתיק שלה כבר בידיה.
"עוד אחד ניסה להתחיל איתך?" רוזי שאלה את ונסה בעוקצנות, וכשראתה את מבטה משתנה, היא התחרטה והרגישה צורך להתנצל.
"סליחה, אני לא במצב רוח מתאים לסיפורים האלה. ונסה, אני חייבת להתעסק עם הקפה הזה, אחרת אני אבכה וממש לא בא לי," היא לא הצליחה אפילו להישיר את מבטה אל ונסה.
ונסה המשיכה לבהות ברוזי, פתחה את פיה לומר משהו אך התחרטה.
"טוב, אני אניח לך," היא אמרה והלכה.
רוזי יכלה להישבע ששמעה את ונסה לוחשת לה, "את תגלי בעצמך."
 
J&R
 
השעון הגדול, שהיה תלוי על הקיר שחצץ בין דלפק השירות למטבח הדיינר, הראה שהשעה כבר שש וחצי בבוקר. המשמרת שלה התחילה בשש בדיוק, ולרוב היא הגיעה רבע שעה לפני הזמן, עוד לפני שהשמש זרחה. היום העולם בחוץ הספיק להתעורר לפניה.
רוזי סקרה במהירות את מצב הלקוחות, ולא הבינה מדוע ונסה הייתה כל כך לחוצה. הדיינר היה יכול להכיל קרוב למאה לקוחות, ובשעה הזאת ישבו שם ארבעה בלבד.
היא ניגשה אל הזוג שישב בכורסאות האדומות מול דלפק השירות. זה כבר יום שני ברציפות שהם מגיעים בשעה המוזרה הזאת ואוכלים ארוחת בוקר מלאה, כאילו זה אמצע היום. הם נראו לה בני ארבעים, ארבעים וחמש גג, והם החזיקו ידיים, צחקו בקול ודיברו בשפה שלא זיהתה. תיירים. בטח הגיעו לאיזה כנס או משהו כזה, הדבר היחיד בפיניקס שיכול למשוך אנשים. אבל בעיקר ריתקה אותה העובדה שבגילם הם עדיין התנהגו כמו בני טיפש-עשרה מאוהבים בפעם הראשונה בחייהם, כאילו אין להם ילדים או טרדות יום-יומיות ודאגות פרנסה שהעיבו על שמחת החיים שלהם. היא לא יכלה להיזכר מתי ביל והיא ישבו ככה באיזה דיינר, בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, והשתטו כמו שני בני נוער. היא ניגשה אל שניהם והציעה למלא את ספליהם בקפה. הם נענו להצעתה בשמחה.
לאחר מכן היא המשיכה אל גבר צעיר בסרבל עבודה, שהיה לקוח קבוע שלה זה כמה חודשים, ותמיד התיישב באותו שולחן קטן במרכז הדיינר. היא כבר ניסתה לפתח עימו שיחה כמה פעמים, אבל הוא היה מכונס מאוד בעצמו והעדיף לאכול בשקט. זה התאים לה היום, לא היה לה חשק לשוחח עם אף אחד, אבל דווקא היום הוא הרים את ראשו, חייך לקראתה ושאל לשלומה. היא חייכה חיוך מזויף בחזרה, ענתה שהיא בסדר, אבל לא יכלה שלא לתהות למה פנה אליה דווקא היום. האם ראו עליה שהיא לא במיטבה? האם היא נראית כמי שעלולה להישבר בכל רגע? אבל היא הניחה לזה והעדיפה להתעסק בעבודה ולא במחשבות, כי סופן של אלו לשגע אותה.
היא המשיכה ללקוח הרביעי והאחרון. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו - גבר בעל חזות רצינית ומסודרת. הוא ישב בכורסה בקצה הדיינר והביט בה במבט לא ברור כשהתקרבה אליו. נראה שהוא בוחן אותה מכף רגל ועד ראש, מה שגרם לה מייד להרגיש לא בנוח לידו.
"אני יכולה למלא את הספל שלך, או שאתה מסודר?" היא שאלה וסקרה אותו מקרוב. הוא לבש חולצת כפתורים לבנה, מעליה אפודת צמר בצבע אפור, ומעיל עור נח לצידו. את מכנסיו היא לא יכלה לראות בבירור מכיוון שישב, אך נעליו שהציצו מתחת לשולחן נראו יקרות, מצוחצחות ומבריקות, ללא כתם או הסימן הקטן ביותר לבלאי. הוא ישב בפישוק רחב, מה שהעיד אולי על היותו אדם חשוב ביותר, והיא תהתה מה מעשיו בדיינר המקומי הקטן שלה בשעה המוזרה הזאת.
"כן, אני אשמח לעוד קפה. האמת שאני מחכה כבר הרבה זמן שמישהי תיגש אליי. ונסה נראתה לי עצבנית מאוד בזמן שחיכתה לך, והיא ברחה מכאן מהר בלי להציע לי קפה נוסף," הוא השיב, ורוזי לא יכלה שלא לשים לב לביקורת שבדבריו, אך מעבר לכך היא תהתה מאין הוא מכיר את ונסה.
"אתה מכיר את ונסה?" שאלה רוזי בזמן שמילאה את ספל הקפה והתעלמה מהביקורת שלו.
"אני מכיר אותה מהיום," הוא חייך והושיט את כפות ידיו לאחוז בספל הקפה. הידיים האלה, הן נראו לה כל כך עדינות, בעלות אצבעות ארוכות ומטופחות, לא בדיוק משהו שאפיין את הגברים שהכירה. היא לא יכלה להפסיק לנעוץ מבטים בכפות ידיו שאחזו בספל, והוא היה צריך לקרוא בשמה בפעם השנייה, כדי שתתעורר מהחלום בהקיץ שהייתה שקועה בו.
"מיס פורטר."
"מה? כן, אני איתך. תרצה עוד משהו, אדוני?" היא שאלה בחביבות, חוזרת למציאות.
"אני רוצה לדעת למה איחרת הבוקר, ואם זה משהו שבשגרה."
רוזי נעצה בו מבט. היו בעיניו הכחולות-אפורות רוך ועדינות, אך עם זאת אפו הצר שידר התנשאות, ושפתיו הצרות שהתעקלו לצד אחד כשדיבר השלימו את קביעתה שהוא חתיכת סנוב שלא מכיר אותה, ובכל זאת בא אליה בטענות.
היא נאנחה. אם מישהו שהיא מכירה היה שואל אותה את השאלה הזאת – אולי אפילו זר שהיה מתעניין בנימת קול אחרת, עם כמה מילים נחמדות ואיזו קריצה - היא אולי הייתה מחייכת ועונה איזו תשובה נחמדה ומתחכמת. אבל היום הזה היה שונה, והגבר הזה היה שונה. ומעצבן מאוד.
"למה אתה רוצה לדעת?" היא שאלה בצורה מאופקת למדי.
"ככה. כי אני רוצה לדעת אם זה הרגל," הוא ענה וקירב את ספל הקפה לשפתיו, בזמן שעיניו סקרו במהירות את כל גופה במבט חוקר.
רוזי נעה באי-נוחות במקומה, השפילה את מבטה לעבר מדיה ובדקה אם אחד מכפתורי חולצתה פתוח או שמכנסיה השחורים מלוכלכים או שמשהו אחר בה לא כשורה.
"אני מתנצלת שלא קיבלת את הקפה שלך בזמן, אם אתה רוצה משהו נוסף אני אדאג לך. מעבר לכך, אני לא צריכה לתת לך דין וחשבון כלשהו. אדוני," היא הדגישה את המילה האחרונה, התכופפה מעט לעברו ונעצה את עיניה הכחולות עמוק בשלו.
הפעם היה זה הוא שנע בחוסר נוחות במושבו.
"תיהנה מהקפה," היא הוסיפה בחיוך, הסתובבה והתכוונה ללכת משם ללקוחותיה האחרים.
"עדיין לא שחררתי אותך," הוא הרים את קולו. היא קפאה במקומה והחלה לרעוד. לא הגבר הזה הוא שעורר בה את התגובה הזאת, ולא העובדה שהוא חשב שהוא יכול להתנהג אליה בצורה כזו, היא כבר התמודדה עם לקוחות שחושבים שהעולם נברא עבורם. אלה היו ארבע המילים שאמר באותו טון מצווה שהיא הייתה רגילה לשמוע מביל. את המילים האלו שמעה אתמול בלילה לפני שתפס אותה בזרועותיה, טלטל והטיח אותה בטעות בארון שבחדר השינה. מתוך אינסטינקט הגנתי היא שלחה את ידה השמאלית לעבר מותניה, הרימה את ידה הימנית עם קנקן הקפה ונשמה עמוק כדי להירגע.
"כרגע אני פשוט לא מצליח להבין למה אבא שלי מעסיק אותך. את האישה הכי לא אחראית, הכי נרגנת, לא נחמדה וחסרת תודעת שירות שאי פעם נתקלתי בה," הוא המשיך להתלונן, בדיוק כמו שביל היה עושה רגע לפני שהיה מתפוצץ עליה. היא הסתובבה לעברו והתקרבה אליו.
"אבא שלך? ג'ק הוא אבא שלך?" היא שאלה, לא מבינה כיצד לבעלים של הדיינר הזה, לאיש הכי חביב שהיא מכירה, שהיה כמו אבא בשבילה, יש בן מרושע ומרוכז בעצמו כל כך.
"כן. ג'ק הוא אבא שלי. נעים מאוד, ג'ק אוונס ג'וניור," הוא הושיט יד ללחיצה, אבל היא התעלמה ממנו. למה הוא חושב שאחרי כל הדברים שאמר לה הוא יכול ללחוץ את ידה ולעשות היכרות רשמית? הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות כרגע זה לנסות להשתלט על הדחף שלה לשפוך עליו את הקפה מהקנקן.
"או-קיי. את ממש אישה לא נחמדה, אבל אנחנו צריכים לשוחח, שבי בבקשה," הוא הצביע על המקום הפנוי מולו.
"אני לא מתכוונת לשבת, ואין לי על מה לשוחח איתך. יש לי עבודה לעשות," היא התכוונה ללכת משם, אך הוא תפס אותה בזרועה בדיוק במקום שביל תפס אותה אמש. ופה הוא חצה את הגבול.
לפני שהוא הספיק לומר לה דבר-מה נוסף, רוזי קפצה במקומה כדי להשתחרר מאחיזתו, שוכחת שהיא מחזיקה בידה קנקן קפה רותח, והקפה ניתז לכל עבר, גם לעברו.
"מטומטמת," הוא מלמל, הניח לה ונרתע לאחור. הוא הסיר במהירות את אפודתו המוכתמת והרחיק מגופו את החולצה הלבנה בניסיון להרחיק מעליו את הקפה הרותח.
רוזי הביטה במתרחש כאילו הייתה צופה מהצד, כלא מאמינה שהיא שפכה על הבן של הבוס שלה קפה רותח. היא לא התכוונה, היא פשוט הגנה על עצמה. סטיב הגיע בריצה מהמטבח לשמע הצרחה, ושאר הלקוחות הסתובבו להביט במתרחש.
"מה קרה כאן?" סטיב שאל את רוזי, ונעמד בין שניהם.
"אני... אני..." רוזי לא מצאה את המילים להסביר מה עשתה.
ג'ק פתח את כפתורי חולצתו, הסיר אותה וזרק אותה על השולחן. הוא נעמד מול רוזי בחזה חשוף שרירי. רוזי הייתה אישה גבוהה שהתנשאה לגובה מטר ושבעים, אבל ג'ק היה גבוה ממנה בראש שלם, כך שהחזה שלו היה בדיוק בגובה עיניה. והיא השתתקה.
"רוזי שלנו כאן קמה על צד שמאל היום, הביאה את זה לעבודה והחליטה לשפוך עליי קפה," ג'ק היה עצבני אבל הוא לא צעק, לא קילל וגם לא איים עליה בשום צורה שהיא. היא ציפתה להתפרצות מצידו, אפילו להרמת יד, זה מה שביל היה עושה אילו הייתה שופכת עליו קפה. כן, היא כנראה הייתה מאושפזת בבית החולים אחרי שהייתה עושה דבר כזה לביל.
אבל ג'ק שמר על ארשת קפואה ואדישה, ורוזי ניסתה להבין את תגובתו.
"ולכן רוזי הולכת הביתה עכשיו. ולא חוזרת," הוא חייך אליה חיוך שנראה לרוזי מרושע.
מה? היא שמעה נכון? ג'ק אמר לה עכשיו ללכת הביתה ולא לחזור? הוא פיטר אותה? אולי רק השעה אותה? למה הוא מתכוון? אחרי חמש-עשרה שנה שהיא עובדת בדיינר הזה, מתפקדת כיד ימינו של ג'ק אוונס ועושה עבורו כל דבר שהוא מבקש, בא הבן שלו ומפטר אותה? לפני הלקוחות האחרים? בלי שימוע או שיחה או כל דבר חוקי אחר? ואיפה אבא שלו בכלל? למה הוא לא כאן כדי למנוע את כל השערורייה הזאת?
"אתה לא יכול לפטר אותי," היא לא ויתרה.
"בטח שאני יכול."
"לא, אתה לא. אני רוצה לדבר עם אבא שלך," היא דרשה.
"אבא שלי? אבא שלי לא יעזור לך עכשיו, הוא בטיפול נמרץ אחרי התקף לב. כרגע אני זה שמחליט מה קורה כאן, ואני מחליט שאת הולכת הביתה. הרגע פיטרתי אותך, רוזי, עופי מכאן," הוא הנחית עליה את כל המידע, והיא הייתה צריכה רגע כדי לעכל את הדברים.
"ג'ק בבית החולים? הוא בסדר? מתי זה קרה?" היא שינתה את טון הדיבור שלה.
"אל תקראי לו ג'ק, הוא מר אוונס בשבילך, וזה כבר לא העניין שלך. אם את לא מסתלקת מכאן בדקה הקרובה, אני אקרא למשטרה," הוא איים עליה, ולה היו עוד כל כך הרבה שאלות.
"סליחה, ג'ק, מר אוונס. סליחה, לא התכוונתי לשפוך עליך קפה. אני מתנצלת. אפשר אולי להתחיל מחדש?" היא הייתה צריכה לגייס את כל כוחותיה כדי להתנצל בפניו כמה פעמים, למרות שזה לא הגיע לו. אבל היא הייתה מוכנה לעשות את זה למען אבא שלו.
"עזבי, זה מיותר. לא נראה לי שאת ואני נסתדר, זה לא משהו אישי, אבל למדתי לסמוך על תחושת הבטן שלי, וכרגע היא אומרת לי לפטר אותך. ברור שנגעתי במשהו שהרגיז אותך וגרם לך להוציא את זה עליי. זה היה יכול להיות לקוח אחר, ואני לא מוכן לסבול התנהגות כזאת," הוא עדיין דיבר בטון רגוע, אבל מתנשא מאוד. במה הוא האשים אותה? בחוסר נחמדות? באימפולסיביות? בתוקפנות? בכל הדברים שהיא לא הייתה? איך זה קרה לה? ביל יהרוג אותה אם ישמע שפיטרו אותה, הם זקוקים למשכורת שלה.
היא פתחה את פיה לומר משהו, ועיניה נמלאו דמעות, אבל הוא עצר בעדה.
"כל מילה מיותרת. בבקשה, אל תגרמי לי להזמין משטרה, לכי מכאן," הוא הצביע לעבר הדלת.
רוזי האבודה הביטה אליו, הביטה אל סטיב ההמום, הביטה אל הלקוחות שישבו בשקט ולא ידעו כיצד לעזור לה. היא סקרה בעיניה את מה שהיה לה סוג של בית מאז שהתחתנה עם ביל. היא פרמה את קשר הסינר שלה וצעדה לעבר הדלפק, הניחה אותו עליו בידיים רועדות, אספה את תיק היד שלה והסתלקה.