ג'ק ורוזי 6 - חופש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ק ורוזי 6 - חופש
הוספה למועדפים

ג'ק ורוזי 6 - חופש

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מירב איינשטיין

מירב איינשטיין, בת 42, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

ראיון "ראש בראש"

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"חופש הוא לא משהו פיזי. חופש זה לקחת דברים שקורים לך בחיים ולספר לעצמך סיפור טוב. להיות חופשי זה לדעת שלא משנה מה יקרה, אתה תוכל להתמודד עם הכול כי אתה מאמין בעצמך."
 
זה יכול לקרות בעוד חמישים שנה. זה יכול להיות בעוד עשרים. זה יכול להיות מחר. החיים של כל אחד מאיתנו יגיעו לסופם. 
מרביתנו לא באמת מבינים את זה.  
אם תשאלו אנשים שנמצאים על סף המוות על מה הם הכי מתחרטים, לאף אחד מהם לא יכאב מה שלא הצליח. אנשים שנגעו במוות יבכו על כל הדברים שהם רצו ולא עשו. 
דווקא המפגש עם המוות מלמד אותנו איך לחיות. 
 
המסע של ג'ק ורוזי מציע נקודת מבט שונה על החיים, כאילו סופרה מפיו של אדם בסוף חייו, וכזו שיכולה להפוך את החיים שלכם לכל מה שאי־פעם רציתם. 
באמצע החיים, כשהכול מתפרק להם, ג'ק ורוזי נפגשים. לחוד וביחד הם יוצאים למסע אישי מאתגר. שני אנשים שונים שמגלים שהדבר שמשותף להם, כמו לכולם, הוא הרצון לקום בבוקר ולהיות מאושרים.
 
"חופש" הוא הסיפור השישי והאחרון בסדרת ג'ק ורוזי. את הסיפור הזה חייבים לקרוא אחרי החמישה האחרים, ומסיבה אחת – בסיפור הזה הכול מתחבר.
 
מירב איינשטיין מגדירה את עצמה אישה חדשה. היא אם חד-הורית לשלושה ילדים, מחלימת סרטן, מוקפת במשפחה ובחברים ומאוהבת בג'ק הפרטי שלה.
דואט הביכורים שלה, "אהבה בחקירה", נמכר באלפי עותקים וזכה לביקורות נלהבות. 

פרק ראשון

סדרת ג'ק ורוזי
 
ספר זה הוא חלק מסדרה של סיפורים מעוררי השראה.
 
כל סיפור בסדרה הזאת הוא עצמאי ובלתי תלוי, וממבט ראשון נראה שמה שמשותף בין הדמויות הראשיות בסדרה הוא שמותיהן בלבד. למרות זאת ככל שמתקדמים בקריאת הסדרה מגלים דברים משותפים.
 
אפשר לקרוא את הסיפורים השונים בסדר זה או אחר או בנפרד, שכן הם מאפשרים לקורא להיכנס לעולמם הפרטי של ג'ק ורוזי מכיוונים שונים. למרות זאת המחברת ממליצה לקרוא אותם לפי הסדר הרשום ולהיחשף למסע ההתפתחות האישית של רוזי.
 
כמו כן יש לקרוא את הסיפור השישי בסוף, שכן בין דפיו מתגלה הקשר בין הסיפורים השונים.
 
 
 
קריאה מהנה!
 
 
 
  
 
ג'ק אמר לי פעם שהחיים מורכבים מ-10% עובדות ומ-90% סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
 
כולנו מספרים לעצמנו סיפורים. יותר נכון, כולנו בוחרים איזה סיפור אנחנו רוצים לשמוע.
 
 
 
בשלוש שנים עברתי חיים שלמים.
 
איבוד עבודה, סרטן, גירושים, קריירה חדשה, זוגיות חדשה ועצמאות.
 
היו רגעים שהגעתי לשפל.
 
בכל פעם שחשבתי שלא אוכל להגיע נמוך יותר, גיליתי תהום חדשה.
 
ודווקא שם ניתנה לי ההזדמנות להבין שהחיים אמורים להיות כיף.
 
הכול עניין של החלטה עצמית כיצד להסתכל על מה שקורה לנו.
 
 
 
אין לנו שליטה במה שקורה, רק בסיפור שאנחנו בוחרים לאמץ כדי להתמודד.
 
אנחנו יכולים לבחור להיות ממורמרים ואנחנו יכולים לחייך ולראות את הטוב בכל מצב.
 
אנחנו יכולים לבחור להשתחרר מכל דבר שמפריע לנו להיות מאושרים.
 
אנחנו יכולים להיות חופשיים.
 
 
 
מוקדש לכל האנשים שבוחרים לספר לעצמם בכל יום כמה החיים יפים ולכל אלה שרוצים.
 
 
 
פרק 1
 
 
"אימא, הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל." בקי הגישה לאימה את הטלפון.
 
"ראיתי. אני לא מכירה את המספר הזה." רוזי לקחה את הטלפון מידה, הביטה בו לרגע והניחה אותו בחזרה על שולחן הזכוכית.
 
"אבל אולי זה חשוב?"
 
"מה כבר יכול להיות חשוב כל כך? אנחנו חוגגים יום הולדת, למה לתת לזרים להפריע?" רוזי הושיטה יד לבקי וחייכה. היא הפנתה את מבטה לעבר נכדותיה שהתרוצצו על חוף הים, שבעשר השנים האחרונות היה החצר האחורית של ביתה. מאז ומעולם היא חלמה על בית קטן עם חלונות ענקיים ומרפסת עץ גדולה שמשקיפים אל חוף הים. וכעת, משהשיגה את כל זה, היא הרגישה מסופקת.
 
כן. "מסופקת" הייתה המילה הנכונה לתאר את מה שחשה, למרות שלמתבונן מהצד היא יכלה להיראות אישה בודדה ועצובה. אבל לרוזי היה כל מה שרצתה.
 
הטלפון שהיה מונח על שולחן הזכוכית סירב בעקשנות להפסיק לצלצל.
 
"הלו?" הייתה זאת בקי שענתה לבסוף, בעוד רוזי ממשיכה להביט על נכדותיה המתבגרות מצלמות את עצמן ללא הפסקה.
 
"כן, זה הטלפון של רוזי סטון," אמרה בקי והקשיבה בריכוז לדבריו של הדובר בצד השני של הקו. רוזי הביטה בה כשהתרחקה מעט והבינה שמשהו לא כשורה, במיוחד כשבקי נשאה אליה מדי פעם עיניים מהורהרות ומופתעות.
 
"אימא," בקי הניחה את הטלפון בחזרה על השולחן.
 
"מה קרה?" רוזי נהייתה רצינית.
 
"את מכירה מישהו בשם ג'ק?"
 
 
"אימא, הכול בסדר? את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" שאלה אותה בקי בעודן יושבות ברכב ששכרה בנמל התעופה, ושחנה כעת בפתח בית המלון.
 
"כן. אני רק צריכה דקה," השיבה רוזי, עצמה את עיניה ונתנה לזיכרונותיה לשטוף אותה. אלה היו אותם הזיכרונות שהלכו ודעכו עם הזמן עד שלבסוף הצליחה להשתיק אותם. ליבה הלם בעוצמה בקצב קבוע, ושכבה קלה של זיעה כיסתה את פניה. היא הוציאה את נרתיק האיפור הקטן מתיק היד שלה ופידרה את פניה בטפיחות עדינות בפעם המי-יודע-כמה. מאז שהבן של ג'ק התקשר אליה, היא ניסתה שוב ושוב להתחמק מהמפגש הזה ולהדחיק אותו מתודעתה. בהתחלה היא תירצה את חוסר יכולתה להגיע לפיניקס בכך שהיא עסוקה מדי, אבל לאחר שהתעקש והתקשר אליה כמה פעמים, לבסוף אזלו לה התירוצים, והיא מצאה את עצמה נענית לפגישה. בקי מייד התנדבה להצטרף אליה לנסיעה, ולמרות שרוזי אמרה לה שאין צורך, היא התעקשה על כך. עד כה היא מעולם לא סיפרה לבתה על ג'ק, מה הוא היה עבורה ומה הוא רוצה עכשיו. היא בעצמה לא ידעה מה הוא רוצה או מה מטרת המפגש הזה. היא לא דיברה איתו ישירות, אלא רק עם בנו. כעת היא עמדה להתייצב מול ג'ק, כשכל איבר בגופה זועק וכמֵהַּ לכך ובה בעת מתנגד לפגישה.
 
"בואי," רוזי אמרה לבסוף ויצאה מהרכב. היא סידרה את שערה שכבר לפני עשור החל להאפיר, ובכך נזכרה בעוד פיסה מהעבר. ג'ק אהב שהיא פיזרה את שערה, ואולי התת-מודע שלה גרם לה להגיע אליו בשיער חלק שהגיע עד כתפיה. היא לבשה חליפת מכנסיים אפורה, חולצת סריג בצבע קרם עם צווארון עגול, ונעלה נעלי סירה שחורות ללא עקב.
 
צעדיה היו איטיים, כאילו מודעת לכך שהיא יכולה להתחרט בכל רגע ולברוח משם, ואילו בקי הלכה מאחוריה, כאילו מודעת לכך שהיא אמורה למנוע בריחה שכזאת.
 
ממש לפני שהגיעה אל הכניסה לבית המלון המודרני, נעצרה רוזי והסדירה את נשימתה. זה היה בית המלון של ג'ק, כמו גם המסעדה הסמוכה, שהשתייכה למלון ושג'ק תמיד אמר שהוא רוצה לפתוח. היא הסתכלה על שמה של המסעדה וחייכה, הוא קרא לה בשם שחשבו עליו יחד כשהיו בלאס וגאס לפני שנים רבות. בעודה מהרהרת ומנסה להתמודד עם עוד שבריר של זיכרון כואב, הדלת נפתחה וגבר כבן ארבעים יצא לקראתן.
 
הוא דמה לג'ק מאוד, ורוזי תהתה מיהו מבין בניו.
 
"מיס סטון? הגעתן, איזה יופי." הוא צעק לקראתן, והחיוך המוכר של אביו היה נסוך על פניו. הוא ניגש קודם כול אל בקי שעמדה לצידה של רוזי ההמומה ולחץ את ידה.
 
"היי, אני כריס פורט, בבקשה, תקראו לי כריס." הוא הציג את עצמו ופנה אל רוזי. היא הגישה לו כף יד רועדת והתקשתה להסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכה.
 
"בואו, תיכנסו," הוא אמר והחווה לעבר דלת הכניסה. בקי טפחה בעדינות על כתפה של רוזי ועודדה אותה להיכנס אל בית המלון. מבחוץ הוא נראה קטן ולא מרשים, אך מייד כשהדלת נפתחה, הזמין אותה פנימה האור החם שהפיצו הנברשות הענקיות.
 
עקבי נעליה של בקי טופפו בצליל עמוק על אריחי השיש הגדולים. בקי נעצרה כשרוזי נעמדה במקומה. גם כריס נעצר במקומו.
 
"תוכלו, בבקשה, להמתין כאן רגע? אני אדאג שיביאו לכן לשתות ולאכול משהו. אתן בטח עייפות אחרי הטיסה," הוא אמר הצביע לעבר הספות, ובטרם מישהי מהן הספיקה להוציא הגה, הוא כבר הסתובב והלך. כריס הלך בדחיפות לדלפק הקבלה. הוא נראה מוטרד עוד יותר כשגבר נוסף ניגש אליו ולחש דבר-מה באוזנו. רוזי הביטה בהם, גם הגבר הנוסף היה דומה לג'ק.
 
"איזה איש נחמד. בואי נשב, אימא," בקי הפצירה בה, אך רוזי המשיכה לעמוד שם ולבהות.
 
"אימא, את שומעת אותי?"
 
רוזי עצמה את עיניה. היא רצתה להיות שם ובה במידה ללכת משם. היא עמדה לבקש מבקי לעזוב את המקום, כשקול עמוק ומוכר מהעבר קרא לה מאחור.
 
"רוזי."
 
הקול הזה והדרך שבה קרא בשמה פילחו את עמוד השדרה שלה כמו גרזן המפלח בול עץ. בחבטה מהירה וכואבת.
 
היא נשמה עמוק, אספה את עצמה והסתובבה לקראתו.
 
"רוזי," הוא קרא בשמה פעם נוספת וידיו נפרשו לצדדים, בהזמנה ברורה. אבל רוזי לא זזה והמשיכה לסקור אותו. שיערו האפיר, עיניו נשארו טובות למרות אותות השנים שנחרטו סביבן וחיוכו היה אמיתי וכובש. הוא היה לבוש בפשטות, במכנסיים שחורים, חולצת כפתורים בהירה בעלת שרוולים קצרים, וידיו החשופות הסגירו שיזוף קל.
 
"את כאן, רוזי," הוא עשה צעד לקראתה ובקי, שהבחינה בתגובתה של אימה מיהרה לעמוד לצידה. גם שני הגברים מקודם הצטרפו אליהם ועוד אחד, מבוגר יותר שהיה הדומה ביותר לג'ק.
 
ואולי הדמיון המפתיע הזה היה מה שגרם לרוזי לרצות להרים את ידה באוויר ולהנחית אותה בעוצמה על לחיו של ג'ק. היא יכלה לראות את עצמה עושה זאת. היא כמעט עשתה זאת.
 
"אימא..." בקי חיבקה אותה.
 
ורוזי המשיכה לבהות בו. היא רצתה לבכות. שפתיה רעדו במהירות בניסיון להשתלט על הבכי הזה שהודחק במשך שנים.
 
"עשרים שנה." היה כל מה שרוזי אמרה לו לפני שהרוח עזבה את גופה והיא צנחה לתוך הכורסה הקרובה אליה. המבטים כולם הופנו אליה, ואז לג'ק הרגוע שלא זז ממקומו ובחזרה אליה.
 
אף אחד לא ידע מה לומר ברגע מביך זה.
 
"אני שמח שחזרת אליי," אמר ג'ק והתיישב בכורסה לידה.
 
"עשרים שנה לקח לך?" היא חזרה על שתי המילים האלה, ושפתיה רעדו ללא שליטה. איפה הכפתור הזה שבאמצעותו יכלה לכבות את מה שהרגישה? הכפתור שלפני עשרים שנה היא הצליחה לכוון לעוצמה נסבלת.
 
 
חצי שעה לאחר מכן ישבה רוזי על המיטה המוצעת בחדר שהוכן עבורן.
 
"את יודעת, אימא, תמיד שמתי לב שמשהו חסר. תמיד שאלתי את עצמי איך זה שלא התאהבת, איך יכולת לחיות לבד כל השנים האלה, ועכשיו... עכשיו... אני כבר לא יודעת מה לחשוב." בקי לא מצאה את המילים הנכונות לסיים בהן את המשפט.
 
רוזי הרימה את ראשה וחייכה אל בתה שהתהלכה הלוך ושוב בחדר ברגליים יחפות.
 
"את זוכרת שהכרתי מישהו אחרי שהתגרשתי מאבא שלך?" רוזי שאלה את בקי, וזו עצרה לרגע כדי לחשוב על השאלה.
 
"אולי, משהו, אני לא יודעת."
 
"לא פגשת אותו, בדיוק התחלת את הקולג' ולא היית בבית, אבל פעם אחת העזתי לספר לך שאני יוצאת עם מישהו," רוזי הזכירה לה.
 
"כן... אני זוכרת. אבל אני לא זוכרת אם פגשתי אותו או..."
 
"לא פגשת אותו. הקשר שלנו לא החזיק מעמד הרבה זמן," רוזי קטעה אותה והפסיקה לדבר בעצמה כי המשפט הזה העלה בתוכה זעם רב.
 
"למה?" בקי שאלה את השאלה המתבקשת.
 
"תשאלי אותו," רוזי נאנחה, ולא הוסיפה. בקי רצתה להמשיך לשאול, אבל כשראתה את תגובתה של אימה היא החליטה להניח לכל זה כרגע.
 
"אני בהחלט אשאל," היא הסתפקה במילים אלו וניגשה אל חדר הרחצה להתרענן. כשיצאה ממנו, היא מצאה את אימה שוכבת במיטה ועיניה עצומות. זו הייתה אימא שלה, יכולה לישון בכל מצב. בקי חלצה את נעליה של אימה וכיסתה אותה בשמיכה. היא התלבטה אם להעיר אותה כדי שתלבש משהו נוח יותר לשינה, אבל החליטה שלא. השעה הייתה מוקדמת, ואחרי הטיסה הארוכה הן היו צריכות לנוח ואז להתארגן לקראת ארוחת הערב במסעדת המלון שהוזמנו אליה. היא פרקה את מזוודותיהן, חלצה את נעליה ונשכבה בעצמה במיטה הנוספת. בדומה לאימה, היא נרדמה בתוך שניות.
 
שיחת השכמה העירה את שתיהן קרוב לשש בערב, והן התחילו להתארגן. רוזי נכנסה להתקלח ולבשה שמלה צבעונית בעלת גזרה שמרנית ללא מחשוף, שכיסתה את זרועותיה והגיעה עד לכפות רגליה. היא סירקה את שערה, אספה אותו לאחור בסיכה כסופה והתאפרה. כשבקי סיימה גם היא להתארגן, ירדו שתיהן לפגוש את ג'ק ובניו בפעם השנייה, ואולי להתחיל מחדש. פעם נוספת.
 
 
"רוזי," ג'ק קרא בשמה כשהבחין בשתיהן נכנסות למסעדה. הוא עזב את כל עיסוקיו והתקרב אליהן.
 
"ערב טוב, מיס...? אני מקווה שהחדר מצא חן בעיניכן," הוא פנה לבקי שחייכה אליו בחשדנות, תוהה מה הגבר הזה עשה לאימה.
 
"החדר נהדר, תודה רבה, מר פורט. אתה יכול לקרוא לי בקי, כמובן."
 
"בקי," הוא הנהן ופנה אל רוזי.
 
"את נראית טוב. אני יכול לקחת אותך אל השולחן שלנו?" הוא הציע לה את ידו במחווה אבירית שנדמה שכבר נעלמה מן העולם.
 
"תודה, ג'ק. כן." היא שילבה את ידה בשלו, ומייד הוסיפה, "אני מצטערת על שברחתי מהר קודם."
 
"הכול בסדר," הוא אמר והוליך אותה אל השולחן המרכזי שסביבו ישבה משפחה שלמה, הבנים שלו, הנשים שלהם וילדיהם, הנכדים של ג'ק. הוא ערך לה היכרות עם כולם, ורוזי הוצפה רגשות. תחושות חרטה והחמצה שטפו את כל גופה. היא הייתה נסערת, ולא הבינה מה היא עושה שם. למה הוא ביקש שתבוא? למה עכשיו?
 
ג'ק התיישב בראש השולחן, ורוזי לצידו. בקי ישבה לידה והושיטה אליה את ידה מתחת לשולחן, אולי כדי להעביר לה מסר שהכול בסדר. עיניהן נפגשו, ורוזי לחצה את ידה כדי להרגיע אותה שהכול כשורה. לעומתה, ג'ק נראה מאושר ועליז, הוא התבדח לאורך כל הארוחה והתנהג כאילו דבר לא קרה ביניהם, כאילו הם יושבים ככה, זה לצד זה, כשמרחק של עשרים שנה אינו מפריד ביניהם.
 
"אז מי את, רוזי? מה את עושה בחייך, ולמה הגעת לכאן?" שאלה אחת הנשים, וכל העיניים בשולחן נישאו לכיוונה. רוזי כחכחה בגרונה, וכדי להרוויח עוד כמה שניות לקחה בידה את כוס הזכוכית ושתתה באיטיות. השאלה היחידה שיכלה לענות עליה בקלות הייתה השנייה, ולמרות זאת היא התמודדה.
 
"אני רוזי סטון..." היא התחילה לומר, אבל האישה שישבה לצידו של בן קטעה אותה קראה בקול.
 
"רוזי סטון? הסופרת?" היא שאלה, ורוזי חייכה.
 
"כן, זה היה הדבר הבא שרציתי לומר," היא צחקה. גם אחרי שנים היא עדיין התפלאה בכל פעם שמישהו הכיר את שמה.
 
"וואו, ידעתי שאת מוכרת לי, את אחת הסופרות האהובות עליי," היא המשיכה.
 
"תודה רבה. זה מאוד מחמיא לי."
 
"רוזי סטון. וואו," היא המשיכה, ורוזי קיוותה שזה יסתיים במהרה, היא לא אהבה את תשומת הלב הזאת, אחת מהסיבות שהיא בחרה מההתחלה לכתוב בשם עט.
 
"אז מה את עושה כאן?" האישה הזאת הייתה נחושה לקבל תשובה על כל שאלותיה.
 
אבל רוזי בעצמה לא ידעה מה היא עושה שם.
 
"אני מניחה שבאתי לבקר חבר. ג'ק ואני הכרנו פעם, לפני עשרים שנה," רוזי אמרה בקול רגוע ופנתה אל ג'ק שבהה בה כפי שנהג להביט בה בעבר.
 
"מה אתה אומר, ג'ק? למה אני כאן?" היא שאלה אותו, אבל הוא המשיך לבהות בה.
 
"ג'ק?"
 
"ג'ק, אתה בסדר?" רוזי הניחה את ידה ברכות על שלו. ברגע שג'ק הרגיש את מגע ידה, הוא קפץ במקומו ונראה כמו מישהו שהתעורר מחלום.
 
"מה קרה?" הוא שאל במבט מודאג.
 
רוזי החליפה מבטים עם כריס שישב מולה.
 
"רוזי שאלה אותך למה ביקשת ממנה לבוא. האמת היא שכולנו כאן סקרנים לשמוע," כריס עזר, ורוזי הייתה אסירת תודה.
 
"מה זאת אומרת? למה שאני אבקש מרוזי לבוא? לבוא מאיפה?" שאל ג'ק. רוזי לא האמינה למשמע אוזניה. גם בקי הצטרפה לחוסר ההבנה המופגן.
 
"סליחה שאני מתערבת, אבל כריס התקשר אל אימי. הוא אמר שכבר כמה שבועות אתה שואל עליה ומבקש שתבוא," בקי פנתה ישירות אל ג'ק ואל כריס מחשש שמא התרחשה כאן איזו אי-הבנה.
 
שאר השולחן ישב בשקט, למעט הילדים שכבר מזמן איבדו את סבלנותם והתרוצצו ברחבי המסעדה.
 
ג'ק נראה מבולבל, ולאחר כמה שניות שבהן סקר את יושבי השולחן, הוא חייך ולקח את כף ידה של רוזי בשלו.
 
"אני לא יודע על מה הם מדברים, רוזי. תראי איזו משפחה יש לנו, כמו שתמיד רצית," הוא אמר והמשיך לחייך, אינו מודע כלל לסערה שהתחוללה שם. ילדיו נראו מודאגים. משהו בבירור לא היה כשורה. בקי נראתה מודאגת בגלל המבט על פניה של אימה, ורוזי... היא רצתה לברוח משם.
 
המילים שלו היו כמו חץ שפגע בלב המטרה. היא החלה לדמוע כשנזכרה איך חשפה בפניו פעם את הרצון שלה במשפחה גדולה. מכל הדברים בעולם, זה מה שהוא בחר לומר לה?
 
"זאת לא המשפחה שלנו, ג'ק. זאת המשפחה שלך. הילדים שלך, הכלות שלך, הנכדים שלך..." רוזי דיברה בתקיפות מתוך כוונה להעמיד אותו במקומו, אבל הוא השתיק אותה.
 
"מי את? איפה רוזי שלי? למה את מעמידה פנים שאת רוזי שלי?" ג'ק הניח את מפית הבד שלו על השולחן ופניו התקשחו. עיניו התרוצצו מצד לצד בתזזיתיות, פיו רעד, ונראה שהוא עומד לאבד שליטה. הוא צדק בדבר אחד - כמו שהיא לא הייתה רוזי שלו, הגבר הזה לא היה ג'ק שלה.
 
"אבא, אתה לא נראה טוב," כריס היה הראשון שקפץ ממקומו וניגש אליו.
 
"אני בסדר גמור. למה האישה הזאת יושבת כאן? למה היא תופסת את המקום של אימא שלך?" ג'ק המשיך לרטון ולהביט ברוזי בכעס.
 
"היא לא תופסת את המקום של אימא שלי, אבא. זאת רוזי, זאת לא אימא," התנהלותו הרגועה של כריס הזכירה לרוזי את הגרסה הצעירה יותר של אביו.
 
"אני לא רוצה לראות אותה כאן, אתם כולכם משקרים לי," ג'ק התפרץ לפתע ונעמד במהירות. רוזי קפאה. ילדיו מיהרו לעמוד לצידו וניסו להרגיעו.
 
"אני הולכת, אל תדאג. ידעתי שזאת הייתה טעות לבוא," רוזי התרוממה גם היא.
 
"תודה רבה על ארוחת הערב. אני לא יודעת מה קרה כאן בדיוק, אבל ברור שיש לי חלק בכל הבלגן הזה. אני מצטערת." היא אמרה, וכשבקי לצידה היא מיהרה לעזוב את המקום.
 
"ידעתי. ידעתי. זה ג'ק. הוא לא רצה אותי אז, והוא לא רוצה אותי עכשיו. זו הייתה טעות לבוא לכאן," היא דיברה לעצמה כשהלכה לכיוון המעלית, שפתיה רעדו ללא שליטה, וגופה הרגיש כבד באופן יוצא דופן. בקי תפסה את כף ידה ואחזה בה חזק. מזל שהיא התעקשה להגיע איתה.
 
 
"איפה רוזי?" שאל ג'ק כעבור כמה דקות, בזמן שבניו התלחששו ביניהם על ההידרדרות במצבו של אביהם.
 
"מה?" ג'ייסון השתדל לשמור על איפוק.
 
"שאלתי איפה רוזי? למה היא הלכה?" ג'ק הביט לצדדים וחיפש אותה.
 
"אבא, אתה באמת לא זוכר מה קרה כאן רק לפני שתי דקות?" ג'ייסון התיישב לצידו של אביו, השעין את מרפקיו על השולחן והביט לתוך עיניו, אולי כדי למצוא את האמת, ואולי כדי למצוא את ג'ק. הוא התייעץ עם אחיו ועלה למעלה כדי לדבר עם רוזי, לספר לה את האמת ולשכנע אותה להישאר.
 
בקי ניגשה אל הדלת, ורוזי שמעה חילופי דברים ולאחר מכן צעדים נמרצים.
 
"אימא, כדאי שתקשיבי למה שהבן של ג'ק רוצה לומר," בקי התיישבה לצידה של רוזי על המיטה.
 
רוזי לא אמרה מילה. היא רק העבירה את מבטה בין בתה לג'ייסון.
 
"גברת סטון..." ג'ייסון החל לומר, ורוזי קטעה אותו.
 
"תקרא לי רוזי, בבקשה."
 
"כן, סליחה, רוזי... אני רוצה להתנצל על מה שקרה קודם, אבל זו הסיבה שכריס התקשר אלייך וביקש שתבואי," ג'ייסון אמר וקיבל את מלוא תשומת ליבה של רוזי.
 
"לאבא יש דמנציה. זה התחיל לפני שנתיים בערך. בהתחלה אלה היו דברים קטנים, כמו לשכוח מפתחות או לשכוח את שמות הנכדים שלו, אבל בחודש האחרון חלה הידרדרות רצינית," ג'ייסון הפסיק לדבר לרגע וקירב את הכורסה כדי שיוכל לשבת מול רוזי.
 
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הגיעה שהיא חשבה על ג'ק ולא על עצמה. זה העציב אותה, היא ידעה מה זה אומר ויכלה להבין את הדאגה של משפחתו. אבל איך היא קשורה לכך? היא רצתה לשאול את ג'ייסון, אבל לפני שהספיקה הוא המשיך לדבר.
 
"בחודשיים האחרונים הוא לא הפסיק לדבר עלייך ולשאול איפה את ולמה את לא באה. בהתחלה חשבנו שהוא הוזה כי מעולם לא שמענו עלייך, לא ידענו מי את, אבל ככל שהזמן עבר גילינו עוד ועוד פרטים. זה התחיל עם מרי, ואז הבנו שקוראים לך בכלל רוזי סטון, ולפני שבועיים גילינו גם שאת גרה בניו ג'רזי. כשאבא פלט שאת סופרת ידועה, הצלחנו למצוא אותך."
 
רוזי נאנחה. היא נזכרה בשיחת הטלפון מכריס, והדברים התבהרו יותר כעת - העובדה שהוא לא ידע מי היא, שהוא לא ידע אם אביו והיא מכירים, ושהוא התעקש ולא הניח לה עד שהסכימה לבוא.
 
"אני מתנצל. לא ידעתי מה יקרה כשהוא יראה אותך, אולי היינו צריכים לספר לך מלכתחילה על המצב שלו," ג'ייסון שפשף את ראשו. הוא נראה אובד עצות.
 
"אל תדאג," אמרה רוזי ושילבה את ידיה.
 
"אני צריכה לעכל את מה שקרה ואת מה שסיפרת לי. האם נוכל להיפגש מחר בתשע בבוקר בלי ג'ק? אני אספר לכם הכול, אולי נוכל לעזור לו," רוזי הציעה, וכשראתה את החיוך שנמתח על פניו של ג'ייסון, התחרטה על דבריה. האם הרגע התחייבה למשהו שלא היה לה חשק לעשות כלל?
 
"אני מאוד מודה לך," הוא אמר, קם והתכוון ללכת, כאילו חשש שרוזי תשנה את דעתה.
 
"אל תודה לי עדיין," רוזי לחשה, אבל ג'ייסון כבר טרק את הדלת אחריו.
 
רוזי ניגשה לחדר הרחצה כדי להתכונן לשינה. מעבר לדלת היא שמעה את בקי משוחחת עם בנותיה שנשארו בסוף השבוע הזה עם אביהן, והבינה מה עליה לעשות. היא נרדמה כעבור שעתיים, רק אחרי שהתוכנית שהתכוונה להציג בבוקר לבניו של ג'ק הייתה מוכנה. היא הייתה עסוקה בגיבוש התוכנית הזאת, ולא חשבה בכלל על השאלה החשובה ביותר – מדוע ג'ק, שהחל לאבד את הזיכרון, נהג לחזור דווקא לתקופה הקצרה יחסית שהיו יחד.

מירב איינשטיין

מירב איינשטיין, בת 42, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

ג'ק ורוזי 6 - חופש מירב איינשטיין
סדרת ג'ק ורוזי
 
ספר זה הוא חלק מסדרה של סיפורים מעוררי השראה.
 
כל סיפור בסדרה הזאת הוא עצמאי ובלתי תלוי, וממבט ראשון נראה שמה שמשותף בין הדמויות הראשיות בסדרה הוא שמותיהן בלבד. למרות זאת ככל שמתקדמים בקריאת הסדרה מגלים דברים משותפים.
 
אפשר לקרוא את הסיפורים השונים בסדר זה או אחר או בנפרד, שכן הם מאפשרים לקורא להיכנס לעולמם הפרטי של ג'ק ורוזי מכיוונים שונים. למרות זאת המחברת ממליצה לקרוא אותם לפי הסדר הרשום ולהיחשף למסע ההתפתחות האישית של רוזי.
 
כמו כן יש לקרוא את הסיפור השישי בסוף, שכן בין דפיו מתגלה הקשר בין הסיפורים השונים.
 
 
 
קריאה מהנה!
 
 
 
  
 
ג'ק אמר לי פעם שהחיים מורכבים מ-10% עובדות ומ-90% סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
 
כולנו מספרים לעצמנו סיפורים. יותר נכון, כולנו בוחרים איזה סיפור אנחנו רוצים לשמוע.
 
 
 
בשלוש שנים עברתי חיים שלמים.
 
איבוד עבודה, סרטן, גירושים, קריירה חדשה, זוגיות חדשה ועצמאות.
 
היו רגעים שהגעתי לשפל.
 
בכל פעם שחשבתי שלא אוכל להגיע נמוך יותר, גיליתי תהום חדשה.
 
ודווקא שם ניתנה לי ההזדמנות להבין שהחיים אמורים להיות כיף.
 
הכול עניין של החלטה עצמית כיצד להסתכל על מה שקורה לנו.
 
 
 
אין לנו שליטה במה שקורה, רק בסיפור שאנחנו בוחרים לאמץ כדי להתמודד.
 
אנחנו יכולים לבחור להיות ממורמרים ואנחנו יכולים לחייך ולראות את הטוב בכל מצב.
 
אנחנו יכולים לבחור להשתחרר מכל דבר שמפריע לנו להיות מאושרים.
 
אנחנו יכולים להיות חופשיים.
 
 
 
מוקדש לכל האנשים שבוחרים לספר לעצמם בכל יום כמה החיים יפים ולכל אלה שרוצים.
 
 
 
פרק 1
 
 
"אימא, הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל." בקי הגישה לאימה את הטלפון.
 
"ראיתי. אני לא מכירה את המספר הזה." רוזי לקחה את הטלפון מידה, הביטה בו לרגע והניחה אותו בחזרה על שולחן הזכוכית.
 
"אבל אולי זה חשוב?"
 
"מה כבר יכול להיות חשוב כל כך? אנחנו חוגגים יום הולדת, למה לתת לזרים להפריע?" רוזי הושיטה יד לבקי וחייכה. היא הפנתה את מבטה לעבר נכדותיה שהתרוצצו על חוף הים, שבעשר השנים האחרונות היה החצר האחורית של ביתה. מאז ומעולם היא חלמה על בית קטן עם חלונות ענקיים ומרפסת עץ גדולה שמשקיפים אל חוף הים. וכעת, משהשיגה את כל זה, היא הרגישה מסופקת.
 
כן. "מסופקת" הייתה המילה הנכונה לתאר את מה שחשה, למרות שלמתבונן מהצד היא יכלה להיראות אישה בודדה ועצובה. אבל לרוזי היה כל מה שרצתה.
 
הטלפון שהיה מונח על שולחן הזכוכית סירב בעקשנות להפסיק לצלצל.
 
"הלו?" הייתה זאת בקי שענתה לבסוף, בעוד רוזי ממשיכה להביט על נכדותיה המתבגרות מצלמות את עצמן ללא הפסקה.
 
"כן, זה הטלפון של רוזי סטון," אמרה בקי והקשיבה בריכוז לדבריו של הדובר בצד השני של הקו. רוזי הביטה בה כשהתרחקה מעט והבינה שמשהו לא כשורה, במיוחד כשבקי נשאה אליה מדי פעם עיניים מהורהרות ומופתעות.
 
"אימא," בקי הניחה את הטלפון בחזרה על השולחן.
 
"מה קרה?" רוזי נהייתה רצינית.
 
"את מכירה מישהו בשם ג'ק?"
 
 
"אימא, הכול בסדר? את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" שאלה אותה בקי בעודן יושבות ברכב ששכרה בנמל התעופה, ושחנה כעת בפתח בית המלון.
 
"כן. אני רק צריכה דקה," השיבה רוזי, עצמה את עיניה ונתנה לזיכרונותיה לשטוף אותה. אלה היו אותם הזיכרונות שהלכו ודעכו עם הזמן עד שלבסוף הצליחה להשתיק אותם. ליבה הלם בעוצמה בקצב קבוע, ושכבה קלה של זיעה כיסתה את פניה. היא הוציאה את נרתיק האיפור הקטן מתיק היד שלה ופידרה את פניה בטפיחות עדינות בפעם המי-יודע-כמה. מאז שהבן של ג'ק התקשר אליה, היא ניסתה שוב ושוב להתחמק מהמפגש הזה ולהדחיק אותו מתודעתה. בהתחלה היא תירצה את חוסר יכולתה להגיע לפיניקס בכך שהיא עסוקה מדי, אבל לאחר שהתעקש והתקשר אליה כמה פעמים, לבסוף אזלו לה התירוצים, והיא מצאה את עצמה נענית לפגישה. בקי מייד התנדבה להצטרף אליה לנסיעה, ולמרות שרוזי אמרה לה שאין צורך, היא התעקשה על כך. עד כה היא מעולם לא סיפרה לבתה על ג'ק, מה הוא היה עבורה ומה הוא רוצה עכשיו. היא בעצמה לא ידעה מה הוא רוצה או מה מטרת המפגש הזה. היא לא דיברה איתו ישירות, אלא רק עם בנו. כעת היא עמדה להתייצב מול ג'ק, כשכל איבר בגופה זועק וכמֵהַּ לכך ובה בעת מתנגד לפגישה.
 
"בואי," רוזי אמרה לבסוף ויצאה מהרכב. היא סידרה את שערה שכבר לפני עשור החל להאפיר, ובכך נזכרה בעוד פיסה מהעבר. ג'ק אהב שהיא פיזרה את שערה, ואולי התת-מודע שלה גרם לה להגיע אליו בשיער חלק שהגיע עד כתפיה. היא לבשה חליפת מכנסיים אפורה, חולצת סריג בצבע קרם עם צווארון עגול, ונעלה נעלי סירה שחורות ללא עקב.
 
צעדיה היו איטיים, כאילו מודעת לכך שהיא יכולה להתחרט בכל רגע ולברוח משם, ואילו בקי הלכה מאחוריה, כאילו מודעת לכך שהיא אמורה למנוע בריחה שכזאת.
 
ממש לפני שהגיעה אל הכניסה לבית המלון המודרני, נעצרה רוזי והסדירה את נשימתה. זה היה בית המלון של ג'ק, כמו גם המסעדה הסמוכה, שהשתייכה למלון ושג'ק תמיד אמר שהוא רוצה לפתוח. היא הסתכלה על שמה של המסעדה וחייכה, הוא קרא לה בשם שחשבו עליו יחד כשהיו בלאס וגאס לפני שנים רבות. בעודה מהרהרת ומנסה להתמודד עם עוד שבריר של זיכרון כואב, הדלת נפתחה וגבר כבן ארבעים יצא לקראתן.
 
הוא דמה לג'ק מאוד, ורוזי תהתה מיהו מבין בניו.
 
"מיס סטון? הגעתן, איזה יופי." הוא צעק לקראתן, והחיוך המוכר של אביו היה נסוך על פניו. הוא ניגש קודם כול אל בקי שעמדה לצידה של רוזי ההמומה ולחץ את ידה.
 
"היי, אני כריס פורט, בבקשה, תקראו לי כריס." הוא הציג את עצמו ופנה אל רוזי. היא הגישה לו כף יד רועדת והתקשתה להסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכה.
 
"בואו, תיכנסו," הוא אמר והחווה לעבר דלת הכניסה. בקי טפחה בעדינות על כתפה של רוזי ועודדה אותה להיכנס אל בית המלון. מבחוץ הוא נראה קטן ולא מרשים, אך מייד כשהדלת נפתחה, הזמין אותה פנימה האור החם שהפיצו הנברשות הענקיות.
 
עקבי נעליה של בקי טופפו בצליל עמוק על אריחי השיש הגדולים. בקי נעצרה כשרוזי נעמדה במקומה. גם כריס נעצר במקומו.
 
"תוכלו, בבקשה, להמתין כאן רגע? אני אדאג שיביאו לכן לשתות ולאכול משהו. אתן בטח עייפות אחרי הטיסה," הוא אמר הצביע לעבר הספות, ובטרם מישהי מהן הספיקה להוציא הגה, הוא כבר הסתובב והלך. כריס הלך בדחיפות לדלפק הקבלה. הוא נראה מוטרד עוד יותר כשגבר נוסף ניגש אליו ולחש דבר-מה באוזנו. רוזי הביטה בהם, גם הגבר הנוסף היה דומה לג'ק.
 
"איזה איש נחמד. בואי נשב, אימא," בקי הפצירה בה, אך רוזי המשיכה לעמוד שם ולבהות.
 
"אימא, את שומעת אותי?"
 
רוזי עצמה את עיניה. היא רצתה להיות שם ובה במידה ללכת משם. היא עמדה לבקש מבקי לעזוב את המקום, כשקול עמוק ומוכר מהעבר קרא לה מאחור.
 
"רוזי."
 
הקול הזה והדרך שבה קרא בשמה פילחו את עמוד השדרה שלה כמו גרזן המפלח בול עץ. בחבטה מהירה וכואבת.
 
היא נשמה עמוק, אספה את עצמה והסתובבה לקראתו.
 
"רוזי," הוא קרא בשמה פעם נוספת וידיו נפרשו לצדדים, בהזמנה ברורה. אבל רוזי לא זזה והמשיכה לסקור אותו. שיערו האפיר, עיניו נשארו טובות למרות אותות השנים שנחרטו סביבן וחיוכו היה אמיתי וכובש. הוא היה לבוש בפשטות, במכנסיים שחורים, חולצת כפתורים בהירה בעלת שרוולים קצרים, וידיו החשופות הסגירו שיזוף קל.
 
"את כאן, רוזי," הוא עשה צעד לקראתה ובקי, שהבחינה בתגובתה של אימה מיהרה לעמוד לצידה. גם שני הגברים מקודם הצטרפו אליהם ועוד אחד, מבוגר יותר שהיה הדומה ביותר לג'ק.
 
ואולי הדמיון המפתיע הזה היה מה שגרם לרוזי לרצות להרים את ידה באוויר ולהנחית אותה בעוצמה על לחיו של ג'ק. היא יכלה לראות את עצמה עושה זאת. היא כמעט עשתה זאת.
 
"אימא..." בקי חיבקה אותה.
 
ורוזי המשיכה לבהות בו. היא רצתה לבכות. שפתיה רעדו במהירות בניסיון להשתלט על הבכי הזה שהודחק במשך שנים.
 
"עשרים שנה." היה כל מה שרוזי אמרה לו לפני שהרוח עזבה את גופה והיא צנחה לתוך הכורסה הקרובה אליה. המבטים כולם הופנו אליה, ואז לג'ק הרגוע שלא זז ממקומו ובחזרה אליה.
 
אף אחד לא ידע מה לומר ברגע מביך זה.
 
"אני שמח שחזרת אליי," אמר ג'ק והתיישב בכורסה לידה.
 
"עשרים שנה לקח לך?" היא חזרה על שתי המילים האלה, ושפתיה רעדו ללא שליטה. איפה הכפתור הזה שבאמצעותו יכלה לכבות את מה שהרגישה? הכפתור שלפני עשרים שנה היא הצליחה לכוון לעוצמה נסבלת.
 
 
חצי שעה לאחר מכן ישבה רוזי על המיטה המוצעת בחדר שהוכן עבורן.
 
"את יודעת, אימא, תמיד שמתי לב שמשהו חסר. תמיד שאלתי את עצמי איך זה שלא התאהבת, איך יכולת לחיות לבד כל השנים האלה, ועכשיו... עכשיו... אני כבר לא יודעת מה לחשוב." בקי לא מצאה את המילים הנכונות לסיים בהן את המשפט.
 
רוזי הרימה את ראשה וחייכה אל בתה שהתהלכה הלוך ושוב בחדר ברגליים יחפות.
 
"את זוכרת שהכרתי מישהו אחרי שהתגרשתי מאבא שלך?" רוזי שאלה את בקי, וזו עצרה לרגע כדי לחשוב על השאלה.
 
"אולי, משהו, אני לא יודעת."
 
"לא פגשת אותו, בדיוק התחלת את הקולג' ולא היית בבית, אבל פעם אחת העזתי לספר לך שאני יוצאת עם מישהו," רוזי הזכירה לה.
 
"כן... אני זוכרת. אבל אני לא זוכרת אם פגשתי אותו או..."
 
"לא פגשת אותו. הקשר שלנו לא החזיק מעמד הרבה זמן," רוזי קטעה אותה והפסיקה לדבר בעצמה כי המשפט הזה העלה בתוכה זעם רב.
 
"למה?" בקי שאלה את השאלה המתבקשת.
 
"תשאלי אותו," רוזי נאנחה, ולא הוסיפה. בקי רצתה להמשיך לשאול, אבל כשראתה את תגובתה של אימה היא החליטה להניח לכל זה כרגע.
 
"אני בהחלט אשאל," היא הסתפקה במילים אלו וניגשה אל חדר הרחצה להתרענן. כשיצאה ממנו, היא מצאה את אימה שוכבת במיטה ועיניה עצומות. זו הייתה אימא שלה, יכולה לישון בכל מצב. בקי חלצה את נעליה של אימה וכיסתה אותה בשמיכה. היא התלבטה אם להעיר אותה כדי שתלבש משהו נוח יותר לשינה, אבל החליטה שלא. השעה הייתה מוקדמת, ואחרי הטיסה הארוכה הן היו צריכות לנוח ואז להתארגן לקראת ארוחת הערב במסעדת המלון שהוזמנו אליה. היא פרקה את מזוודותיהן, חלצה את נעליה ונשכבה בעצמה במיטה הנוספת. בדומה לאימה, היא נרדמה בתוך שניות.
 
שיחת השכמה העירה את שתיהן קרוב לשש בערב, והן התחילו להתארגן. רוזי נכנסה להתקלח ולבשה שמלה צבעונית בעלת גזרה שמרנית ללא מחשוף, שכיסתה את זרועותיה והגיעה עד לכפות רגליה. היא סירקה את שערה, אספה אותו לאחור בסיכה כסופה והתאפרה. כשבקי סיימה גם היא להתארגן, ירדו שתיהן לפגוש את ג'ק ובניו בפעם השנייה, ואולי להתחיל מחדש. פעם נוספת.
 
 
"רוזי," ג'ק קרא בשמה כשהבחין בשתיהן נכנסות למסעדה. הוא עזב את כל עיסוקיו והתקרב אליהן.
 
"ערב טוב, מיס...? אני מקווה שהחדר מצא חן בעיניכן," הוא פנה לבקי שחייכה אליו בחשדנות, תוהה מה הגבר הזה עשה לאימה.
 
"החדר נהדר, תודה רבה, מר פורט. אתה יכול לקרוא לי בקי, כמובן."
 
"בקי," הוא הנהן ופנה אל רוזי.
 
"את נראית טוב. אני יכול לקחת אותך אל השולחן שלנו?" הוא הציע לה את ידו במחווה אבירית שנדמה שכבר נעלמה מן העולם.
 
"תודה, ג'ק. כן." היא שילבה את ידה בשלו, ומייד הוסיפה, "אני מצטערת על שברחתי מהר קודם."
 
"הכול בסדר," הוא אמר והוליך אותה אל השולחן המרכזי שסביבו ישבה משפחה שלמה, הבנים שלו, הנשים שלהם וילדיהם, הנכדים של ג'ק. הוא ערך לה היכרות עם כולם, ורוזי הוצפה רגשות. תחושות חרטה והחמצה שטפו את כל גופה. היא הייתה נסערת, ולא הבינה מה היא עושה שם. למה הוא ביקש שתבוא? למה עכשיו?
 
ג'ק התיישב בראש השולחן, ורוזי לצידו. בקי ישבה לידה והושיטה אליה את ידה מתחת לשולחן, אולי כדי להעביר לה מסר שהכול בסדר. עיניהן נפגשו, ורוזי לחצה את ידה כדי להרגיע אותה שהכול כשורה. לעומתה, ג'ק נראה מאושר ועליז, הוא התבדח לאורך כל הארוחה והתנהג כאילו דבר לא קרה ביניהם, כאילו הם יושבים ככה, זה לצד זה, כשמרחק של עשרים שנה אינו מפריד ביניהם.
 
"אז מי את, רוזי? מה את עושה בחייך, ולמה הגעת לכאן?" שאלה אחת הנשים, וכל העיניים בשולחן נישאו לכיוונה. רוזי כחכחה בגרונה, וכדי להרוויח עוד כמה שניות לקחה בידה את כוס הזכוכית ושתתה באיטיות. השאלה היחידה שיכלה לענות עליה בקלות הייתה השנייה, ולמרות זאת היא התמודדה.
 
"אני רוזי סטון..." היא התחילה לומר, אבל האישה שישבה לצידו של בן קטעה אותה קראה בקול.
 
"רוזי סטון? הסופרת?" היא שאלה, ורוזי חייכה.
 
"כן, זה היה הדבר הבא שרציתי לומר," היא צחקה. גם אחרי שנים היא עדיין התפלאה בכל פעם שמישהו הכיר את שמה.
 
"וואו, ידעתי שאת מוכרת לי, את אחת הסופרות האהובות עליי," היא המשיכה.
 
"תודה רבה. זה מאוד מחמיא לי."
 
"רוזי סטון. וואו," היא המשיכה, ורוזי קיוותה שזה יסתיים במהרה, היא לא אהבה את תשומת הלב הזאת, אחת מהסיבות שהיא בחרה מההתחלה לכתוב בשם עט.
 
"אז מה את עושה כאן?" האישה הזאת הייתה נחושה לקבל תשובה על כל שאלותיה.
 
אבל רוזי בעצמה לא ידעה מה היא עושה שם.
 
"אני מניחה שבאתי לבקר חבר. ג'ק ואני הכרנו פעם, לפני עשרים שנה," רוזי אמרה בקול רגוע ופנתה אל ג'ק שבהה בה כפי שנהג להביט בה בעבר.
 
"מה אתה אומר, ג'ק? למה אני כאן?" היא שאלה אותו, אבל הוא המשיך לבהות בה.
 
"ג'ק?"
 
"ג'ק, אתה בסדר?" רוזי הניחה את ידה ברכות על שלו. ברגע שג'ק הרגיש את מגע ידה, הוא קפץ במקומו ונראה כמו מישהו שהתעורר מחלום.
 
"מה קרה?" הוא שאל במבט מודאג.
 
רוזי החליפה מבטים עם כריס שישב מולה.
 
"רוזי שאלה אותך למה ביקשת ממנה לבוא. האמת היא שכולנו כאן סקרנים לשמוע," כריס עזר, ורוזי הייתה אסירת תודה.
 
"מה זאת אומרת? למה שאני אבקש מרוזי לבוא? לבוא מאיפה?" שאל ג'ק. רוזי לא האמינה למשמע אוזניה. גם בקי הצטרפה לחוסר ההבנה המופגן.
 
"סליחה שאני מתערבת, אבל כריס התקשר אל אימי. הוא אמר שכבר כמה שבועות אתה שואל עליה ומבקש שתבוא," בקי פנתה ישירות אל ג'ק ואל כריס מחשש שמא התרחשה כאן איזו אי-הבנה.
 
שאר השולחן ישב בשקט, למעט הילדים שכבר מזמן איבדו את סבלנותם והתרוצצו ברחבי המסעדה.
 
ג'ק נראה מבולבל, ולאחר כמה שניות שבהן סקר את יושבי השולחן, הוא חייך ולקח את כף ידה של רוזי בשלו.
 
"אני לא יודע על מה הם מדברים, רוזי. תראי איזו משפחה יש לנו, כמו שתמיד רצית," הוא אמר והמשיך לחייך, אינו מודע כלל לסערה שהתחוללה שם. ילדיו נראו מודאגים. משהו בבירור לא היה כשורה. בקי נראתה מודאגת בגלל המבט על פניה של אימה, ורוזי... היא רצתה לברוח משם.
 
המילים שלו היו כמו חץ שפגע בלב המטרה. היא החלה לדמוע כשנזכרה איך חשפה בפניו פעם את הרצון שלה במשפחה גדולה. מכל הדברים בעולם, זה מה שהוא בחר לומר לה?
 
"זאת לא המשפחה שלנו, ג'ק. זאת המשפחה שלך. הילדים שלך, הכלות שלך, הנכדים שלך..." רוזי דיברה בתקיפות מתוך כוונה להעמיד אותו במקומו, אבל הוא השתיק אותה.
 
"מי את? איפה רוזי שלי? למה את מעמידה פנים שאת רוזי שלי?" ג'ק הניח את מפית הבד שלו על השולחן ופניו התקשחו. עיניו התרוצצו מצד לצד בתזזיתיות, פיו רעד, ונראה שהוא עומד לאבד שליטה. הוא צדק בדבר אחד - כמו שהיא לא הייתה רוזי שלו, הגבר הזה לא היה ג'ק שלה.
 
"אבא, אתה לא נראה טוב," כריס היה הראשון שקפץ ממקומו וניגש אליו.
 
"אני בסדר גמור. למה האישה הזאת יושבת כאן? למה היא תופסת את המקום של אימא שלך?" ג'ק המשיך לרטון ולהביט ברוזי בכעס.
 
"היא לא תופסת את המקום של אימא שלי, אבא. זאת רוזי, זאת לא אימא," התנהלותו הרגועה של כריס הזכירה לרוזי את הגרסה הצעירה יותר של אביו.
 
"אני לא רוצה לראות אותה כאן, אתם כולכם משקרים לי," ג'ק התפרץ לפתע ונעמד במהירות. רוזי קפאה. ילדיו מיהרו לעמוד לצידו וניסו להרגיעו.
 
"אני הולכת, אל תדאג. ידעתי שזאת הייתה טעות לבוא," רוזי התרוממה גם היא.
 
"תודה רבה על ארוחת הערב. אני לא יודעת מה קרה כאן בדיוק, אבל ברור שיש לי חלק בכל הבלגן הזה. אני מצטערת." היא אמרה, וכשבקי לצידה היא מיהרה לעזוב את המקום.
 
"ידעתי. ידעתי. זה ג'ק. הוא לא רצה אותי אז, והוא לא רוצה אותי עכשיו. זו הייתה טעות לבוא לכאן," היא דיברה לעצמה כשהלכה לכיוון המעלית, שפתיה רעדו ללא שליטה, וגופה הרגיש כבד באופן יוצא דופן. בקי תפסה את כף ידה ואחזה בה חזק. מזל שהיא התעקשה להגיע איתה.
 
 
"איפה רוזי?" שאל ג'ק כעבור כמה דקות, בזמן שבניו התלחששו ביניהם על ההידרדרות במצבו של אביהם.
 
"מה?" ג'ייסון השתדל לשמור על איפוק.
 
"שאלתי איפה רוזי? למה היא הלכה?" ג'ק הביט לצדדים וחיפש אותה.
 
"אבא, אתה באמת לא זוכר מה קרה כאן רק לפני שתי דקות?" ג'ייסון התיישב לצידו של אביו, השעין את מרפקיו על השולחן והביט לתוך עיניו, אולי כדי למצוא את האמת, ואולי כדי למצוא את ג'ק. הוא התייעץ עם אחיו ועלה למעלה כדי לדבר עם רוזי, לספר לה את האמת ולשכנע אותה להישאר.
 
בקי ניגשה אל הדלת, ורוזי שמעה חילופי דברים ולאחר מכן צעדים נמרצים.
 
"אימא, כדאי שתקשיבי למה שהבן של ג'ק רוצה לומר," בקי התיישבה לצידה של רוזי על המיטה.
 
רוזי לא אמרה מילה. היא רק העבירה את מבטה בין בתה לג'ייסון.
 
"גברת סטון..." ג'ייסון החל לומר, ורוזי קטעה אותו.
 
"תקרא לי רוזי, בבקשה."
 
"כן, סליחה, רוזי... אני רוצה להתנצל על מה שקרה קודם, אבל זו הסיבה שכריס התקשר אלייך וביקש שתבואי," ג'ייסון אמר וקיבל את מלוא תשומת ליבה של רוזי.
 
"לאבא יש דמנציה. זה התחיל לפני שנתיים בערך. בהתחלה אלה היו דברים קטנים, כמו לשכוח מפתחות או לשכוח את שמות הנכדים שלו, אבל בחודש האחרון חלה הידרדרות רצינית," ג'ייסון הפסיק לדבר לרגע וקירב את הכורסה כדי שיוכל לשבת מול רוזי.
 
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הגיעה שהיא חשבה על ג'ק ולא על עצמה. זה העציב אותה, היא ידעה מה זה אומר ויכלה להבין את הדאגה של משפחתו. אבל איך היא קשורה לכך? היא רצתה לשאול את ג'ייסון, אבל לפני שהספיקה הוא המשיך לדבר.
 
"בחודשיים האחרונים הוא לא הפסיק לדבר עלייך ולשאול איפה את ולמה את לא באה. בהתחלה חשבנו שהוא הוזה כי מעולם לא שמענו עלייך, לא ידענו מי את, אבל ככל שהזמן עבר גילינו עוד ועוד פרטים. זה התחיל עם מרי, ואז הבנו שקוראים לך בכלל רוזי סטון, ולפני שבועיים גילינו גם שאת גרה בניו ג'רזי. כשאבא פלט שאת סופרת ידועה, הצלחנו למצוא אותך."
 
רוזי נאנחה. היא נזכרה בשיחת הטלפון מכריס, והדברים התבהרו יותר כעת - העובדה שהוא לא ידע מי היא, שהוא לא ידע אם אביו והיא מכירים, ושהוא התעקש ולא הניח לה עד שהסכימה לבוא.
 
"אני מתנצל. לא ידעתי מה יקרה כשהוא יראה אותך, אולי היינו צריכים לספר לך מלכתחילה על המצב שלו," ג'ייסון שפשף את ראשו. הוא נראה אובד עצות.
 
"אל תדאג," אמרה רוזי ושילבה את ידיה.
 
"אני צריכה לעכל את מה שקרה ואת מה שסיפרת לי. האם נוכל להיפגש מחר בתשע בבוקר בלי ג'ק? אני אספר לכם הכול, אולי נוכל לעזור לו," רוזי הציעה, וכשראתה את החיוך שנמתח על פניו של ג'ייסון, התחרטה על דבריה. האם הרגע התחייבה למשהו שלא היה לה חשק לעשות כלל?
 
"אני מאוד מודה לך," הוא אמר, קם והתכוון ללכת, כאילו חשש שרוזי תשנה את דעתה.
 
"אל תודה לי עדיין," רוזי לחשה, אבל ג'ייסון כבר טרק את הדלת אחריו.
 
רוזי ניגשה לחדר הרחצה כדי להתכונן לשינה. מעבר לדלת היא שמעה את בקי משוחחת עם בנותיה שנשארו בסוף השבוע הזה עם אביהן, והבינה מה עליה לעשות. היא נרדמה כעבור שעתיים, רק אחרי שהתוכנית שהתכוונה להציג בבוקר לבניו של ג'ק הייתה מוכנה. היא הייתה עסוקה בגיבוש התוכנית הזאת, ולא חשבה בכלל על השאלה החשובה ביותר – מדוע ג'ק, שהחל לאבד את הזיכרון, נהג לחזור דווקא לתקופה הקצרה יחסית שהיו יחד.