לפני שהיא הכירה אותו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני שהיא הכירה אותו
מכר
מאות
עותקים
לפני שהיא הכירה אותו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לפני שהיא הכירה אותו

4.4 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טלי כ"ץ
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים

פיטר סוונסון

פיטר סוונסון הוא השם החם החדש בתחום ספרי המתח הפסיכולוגיים. בכתיבה מסחררת וחסרת פשרות, הוא מצליח לעשות לקוראים מה שהוא עושה לדמויות שלו – להכניס אותם לתוך משחק חתול ועכבר עמוס בפיתולים ובהפתעות, שאין לדעת איך הוא ייגמר.

פיטר הוא קורא נלהב של מותחנים וסיפורי מסתורין. הוא אוהב מאוד את ספריהן של אגאתה כריסטי ושל פטרישיה הייסמית, ואת הסרטים של היצ'קוק. המותחנים האהובים עליו הם אלה בהם אנשים רגילים נלכדים בסיטואציות בלתי רגילות.

תקציר

לתפוס רוצח זה מסוכן – בעיקר אם הוא גר בבית הסמוך.
 
הֵני ובעלה לויד מתחילים חיים חדשים ושקטים בבית יפה באחד מפרוורי בוסטון. הני היא אומנית הדפסים בעלת היסטוריה של חוסר יציבות מנטלית, והיא משתוקקת בכל ליבה למצוא מעט שלווה ורוגע בחייה. אבל כששכניהם החדשים מזמינים אותם לארוחת ערב, והני מבחינה בגביע ספורט המוצג לראווה בחדר העבודה של מת'יו, הבעל, השלווה שכה קיוותה לה מתחילה להתפוגג. הגביע נראה בדיוק כמו זה שנעלם מביתו של בחור צעיר, שנרצח שנתיים קודם לכן. הני יודעת זאת, כיוון שהבחור ההוא גר ברחוב שלה, והיא פיתחה אובססיה כלפי הרצח הבלתי פתור. האם ייתכן שהשכן שלה הוא רוצח? או האם מדובר בעוד התקף פסיכוטי שהיא עוברת? ככל שהני ממשיכה להתבונן במעשיו של מת'יו, כך היא משוכנעת יותר ויותר שהוא עומד לעשות מעשה מחריד במיוחד. אך איש לא מאמין לה, גם לא בעלה הבטוח שהיא מדמיינת הכול בראשה. ואז לילה אחד היא רואה את מת'יו במגרש חנייה חשוך ומבינה שגם הוא ראה אותה. מרגע זה מתחיל משחק פסיכולוגי מצמרר בין השניים, שבו אין לדעת מי הרודף ומי הנרדף. 
 
פיטר סוונסון הוא השם החם ביותר בתחום ספרי המתח הפסיכולוגיים. כתיבתו מלאה בתפניות עלילתיות ובמניפולציות רגשיות, והקורא מיטלטל ללא הרף בין הזדהות עם גיבוריו והפחד מהם. שלושת ספריו הקודמים, "רצח ראוי", "כל הפחדים בעולם" ו"כל השקרים היפים" יצאו אף הם בהוצאת "דני ספרים" והפכו מיד לרבי מכר. הם תורגמו ליותר מ-30 שפות וזכו בשלל פרסים. סוונסון מתגורר מחוץ לבוסטון ועובד על ספרו החדש.
 
"פיטר סוונסון מגולל את העלילה המצמררת שלו ביד בטוחה של רב-אומן. ההפתעות מגיעות בשרשרת עד הסוף המחשמל."  Wall Street Journal
 
"מותחן מהודק וטורד מנוחה."  New York Times Book Review
 
"זהו סוונסון במיטבו. הוא מותיר את הקוראים מבולבלים, חסרי נשימה ומשתוקקים להגיע במהירות לעמוד האחרון."  The Guardian
 
"מערכת היחסים האפלה הנרקמת בין הני ומת'יו מצמררת ומענגת בו זמנית. זהו ספרו הטוב ביותר של פיטר סוונסון עד עתה."  The Observer
 
"מותחן אפלולי שאינו נותן מנוח לרגע אחד."  Kirkus Reviews

פרק ראשון

פרק 1
 
 
שני הזוגות נפגשו במסיבה שכונתית בשבת השלישית בספטמבר.
 
לויד הצליח לשכנע את הֵני ללכת, למרות שהיא לא רצתה.
 
"זה כאן בהמשך הרחוב. אם ממש תסבלי, את יכולה פשוט להסתובב ולחזור."
 
"זה בדיוק מה שאני לא יכולה לעשות," אמרה הני. "אני חייבת להישאר לפחות שעה, אחרת אנשים ישימו לב."
 
"אף אחד לא ישים לב."
 
"כולם ישימו לב. אני לא יכולה סתם להעיף מבט על השכנים החדשים שלי ואז להסתובב וללכת."
 
"אני לא הולך אם את לא הולכת."
 
"מצוין," אמרה הני, חושפת את הבלוף שלו. היא ידעה שהוא לא יכול לעמוד מאחורי דבריו וילך לשם לבד אם ילחצו עליו.
 
לויד שתק לרגע. הוא עמד מול הספרייה בסלון, מסדר מחדש את אחד המדפים. הם סגרו על צמוד קרקע במערב דרטפורד בתחילת חודש יולי, במהלך גל החום מהקשים שידעה מסצ'וסטס. חודשיים לאחר מכן האוויר התקרר, והני התחילה להרגיש שהבית שייך להם. הרהיטים הוצבו בחדרים המתאימים, התמונות נתלו על הקירות, ואפילו חומץ, חתול המֵיין קוּן הגדול והמבוית שלהם, החל מפעם לפעם לעלות מהמרתף, שם נהג להתחבא.
 
"ומה אם אני אבקש ממך לבוא איתי בתור טובה?"
 
טובה הייתה מילת הצופן שלהם, מהלך אותו נהג לויד להפעיל כשהני לא הרגישה טוב. בעבר הייתה זאת הדרך שלו לגרום לה לקום מהמיטה בבוקר.
 
"אל תעשי את זה בשבילך. תעשי את זה בשבילי. זאת טובה."
 
לעיתים המילה הזאת והאופן שבו לויד השתמש בה עוררו בה תרעומת, עם זאת היא הבינה שהמילה הייתה שמורה לרגעים חשובים לדעתו של לויד. חשובים עבור שניהם.
 
"אוקיי, אני באה," היא אמרה, ולויד פנה מהספרייה, מחייך.
 
"אני מתנצל מראש אם זה יהיה מזוויע," הוא אמר.
 
זה היה יום שבת שטוף שמש וסוער. משבי רוח אקראיים איימו לקרוע את מפות הפלסטיק מהשולחנות, עליהן הונחו כמשקולות קערות סלט פסטה, צ'יפס והמון חומוס ופיתות. דרטפורד הייתה פרוור שינה אמיד במרחק של ארבעים וחמש דקות נסיעה מבוסטון, אך במערב דרטפורד, שנהר הסיצ'ואֶט חצץ בינה ובין שאר העיירה, היו בתים קטנים וקרובים יותר, אשר נבנו כולם עבור עובדי מפעל הטקסטיל המושבת שהוסב לאחרונה לסטודיו לאומנות. המפעל המומר היה אחת הסיבות שבגללן בחרו לויד והני במקום. הני יכולה הייתה לעבוד בסטודיו משלה במרחק הליכה מהבית, ולויד יכול היה לקחת את הרכבת לעבודה שלו בבוסטון — גם התחנה הייתה במרחק הליכה. הם עדיין נזקקו למכונית אחת, המשכנתא הייתה נמוכה יותר מאשר בקיימברידג', ולמעשה הם חיו באזור הכפרי, הרחק מכל הרעש וההמולה.
 
אך המסיבה השכונתית, שנשלטה כולה על ידי זוגות צעירים וטרנדיים, רובם עם ילדים, לא הייתה שונה בהרבה משכונתם הקודמת. אישה בשם קלייר מארי — אותה אישה שמסרה ידנית את ההזמנה למסיבה השכונתית — הציגה את הני ואת לויד לכולם. כל השיחות התלקחו בקביעות בהתאם לקווי המגדר; הני מצאה את עצמה מסבירה את פירוש שמה — "קיצור של הנרייטה" — לפחות שלוש פעמים, ושהיא אומנית במשרה מלאה — עוד שלוש פעמים — ולשתיים מהנשים אמרה לא, אין לה עדיין ילדים. רק ג'ינג'ית מנומשת אחת, שלבשה טישרט עם סמל של גן ילדים, שאלה את הני אם היא מתכננת ללדת ילדים. "נראה," שיקרה הני.
 
לרווחתם, אחרי שאכלו סלט פסטה טעים למדי וחצי המבורגר יבש, הני ולויד מצאו את עצמם שוב יחד, משוחחים עם מי שנדמה היה כזוג היחיד ללא ילדים מלבדם במסיבה, מת'יו ומירה דולאמור, שהתברר כי הם גרים בבית בסגנון הקולוניאלי־הולנדי ממש בסמוך לבית שלהם.
 
"הם כנראה נבנו באותו זמן, אתה לא חושב?" שאל לויד.
 
"כמו כל הבתים ברחוב הזה," אמר מת'יו ושפשף את הרווח שבין שפתו התחתונה לסנטרו. כשהזיז משם את אצבעו, ראתה הני שיש לו צלקת, כמו להריסון פורד. הני חשבה שהוא נאה, לא כמו הריסון פורד, אבל נראה טוב מהבחינה שכל מאפייניו — שיער חום וסמיך, עיניים בצבע תכלת וקו לסת מרובע — היו מאפיינים של איש שנראה טוב. עם זאת, השלם היה קטן מסכום חלקיו. הוא עמד בנוקשות בחולצה מכופתרת תחובה לתוך ג'ינס נטולי סגנון. הוא הזכיר להני בובת ראווה, עם כתפיו הרחבות וידיו הגדולות והגרומות. מאוחר יותר, כשאכלו כולם יחד ארוחת ערב, היא החליטה שהוא אחד מאותם אנשים שמחים ובלתי מזיקים, מסוג האנשים שאותם תשמח לפגוש אך לעולם לא תחשוב עליהם כשאינם בסביבה. הרבה יותר מאוחר היא תבין עד כמה היה הרושם הראשוני הזה מוטעה. אך באותו אחר צהריים שמשי הני הייתה מאושרת שלויד שוב לצידה, מגלגל שיחה, חוסך לה בכך את הצורך להגן על עצמה. מירה, שהייתה קטנה בערך בחצי ממידותיו של בעלה, נעמדה קרוב יותר להני. "גם לכם אין ילדים," היא הצהירה יותר מאשר שאלה, והני הבינה שללא ספק שכניהם החדשים עקבו אחריהם עוד ביולי כשעברו לשכונה. זה היה מוזר שהם לא באו והציגו את עצמם.
 
"לא, אין ילדים."
 
"נראה לי שאנחנו הזוגות היחידים ברחוב הזה בלי." היא צחקה בעצבנות. הני החליטה שמירה הייתה ההיפוך הגופני של בעלה, שמאפייניה — אף מעט גדול מדי, קו שיער נמוך, מותניים רחבים — הסתכמו לכדי מישהי מושכת הרבה יותר מבעלה.
 
"במה את עוסקת?" שאלה הני, מוטרדת מעצמה על שמייד נשענה על השאלה המסוימת הזאת.
 
הארבעה דיברו בערך עוד עשרים דקות. מת'יו היה מורה להיסטוריה בבית ספר פרטי שלוש עיירות משם, ומירה הייתה אשת מכירות של חברת תוכנה חינוכית, עובדה שפירושה היה, היא חזרה ואמרה כמה פעמים, שהיא בילתה יותר זמן בנסיעות מאשר בבית. "תצטרכו לשים עין על מת'יו," היא אמרה. "ספרו לי מה הוא מעולל כשאני לא בבית." שוב הצחוק העצבני. הני הייתה אמורה לשנוא אותה, אבל איכשהו זה לא קרה. אולי המעבר ריכך אותה מעט, אך סביר יותר שהייתה זאת השפעת התרופות שאותן היא לוקחת עכשיו. משב רוח נוסף, קר יותר, הגיע במורד הרחוב, מרשרש בעלי העצים הירוקים עדיין. הני עטפה את עצמה בסריג ורעד עבר בגופה.
 
"קר לך?" שאל מת'יו.
 
"תמיד," השיבה הני. ואז הוסיפה, "אני חושבת שכדאי שאתחיל לחזור..."
 
לויד הסתובב אליה וחייך. "אני אבוא איתך," הוא אמר ופנה אל מת'יו ומירה. "תאמינו או לא, אנחנו עדיין על ארגזים. היה נעים מאוד להכיר אתכם."
 
"היה נעים להכיר אותך, לויד," אמר מת'יו ואז הסתובב אל הני. "וגם אותך, הני. זה קיצור של..."
 
"הנרייטה, כן, אבל חוץ מתעודת הלידה שלי, בחיים אף אחד לא קרא לי ככה, תמיד קראו לי הני."
 
"בואו ניפגש מתישהו. על האש או משהו כזה, אם זה לא מאוחר מדי." מירה אמרה את הדברים וכיוון שכולם הסכימו במעומעם, הני החליטה שזה לא יקרה אף פעם.
 
לכן היא הופתעה כששבוע לאחר מכן יצאה מירה בריצה מפתח ביתה בשעה שהני עשתה את דרכה בחזרה מהסטודיו שלה.
 
"הני, היי," אמרה מירה.
 
"היי, מירי," היא ענתה ומייד הבינה שטעתה בשם. שכנתה לא תיקנה אותה.
 
"התכוונתי לקפוץ בערב, אבל ראיתי אותך עוברת ברחוב. תוכלו לבוא לארוחת ערב בסוף השבוע הזה?"
 
"אֶה..." אמרה הני בניסיון להרוויח זמן.
 
"שישי או שבת, זה לא משנה," אמרה מירה. "אפילו ראשון מתאים לנו."
 
הני ידעה שהיא לא תצליח להיחלץ מזה, במיוחד עכשיו ששלושת הערבים הוצעו לבחירה. לה וללויד לא היו ממש תוכניות לאותו סוף השבוע, אז היא בחרה ביום שבת בערב ושאלה מה להביא.
 
"רק את עצמכם. איזה כיף. יש משהו שאתם לא אוכלים?"
 
"לא, אנחנו אוכלים הכול," אמרה הני, בלי לספר לה על הפוביה של לויד מכל סוג של בשר שמגיע כשהוא מחובר לעצם.
 
בסוף הן סגרו על שבע בערב ביום שבת, והני עדכנה את לויד כשהגיע בערב הביתה.
 
"אוקיי," הוא אמר. "חברים חדשים. יש לך כוח לזה?"
 
הני צחקה. "לא ממש, אבל נחמד שמבשלים לנו ארוחה. אנחנו נשעמם אותם, ובחיים הם לא יזמינו אותנו שוב."
 
היא ולויד הגיעו בדיוק בשעה שבע, חמושים בבקבוק של יין אדום ובבקבוק של יין לבן. הני לבשה את שמלת המשבצות הירוקה שלה עם טייטס מתחתיה. לויד, שלפחות טרח להתקלח, לבש ג'ינס וטישרט עם הדפס של להקת בון איבר, שאותה נהג ללבוש מדי פעם כשהיה יוצא לריצה. הם נלקחו אל הסלון — שצורתו הייתה זהה לסלון שלהם — וכולם התיישבו סביב שולחן קפה נמוך, שעליו היו ערוכים מספיק מתאבנים כדי להאכיל מסיבה קטנה. הני ולויד ישבו על ספה בצבע בז' ומת'יו ומירה ישבו על כורסאות תואמות. החדר היה לבן וסטרילי ממש, נקי מאוד. הדפסים מעניינים היו תלויים על הקירות, אך הני חשבה שהיא מזהה אותם מחנויות הרשת של קרייט אנד בארל.
 
הם שוחחו שיחת חולין במשך כחמש עשרה דקות. הני שמה לב שלא הוצעו להם משקאות — האם זה בית ללא אלכוהול? — וממש לא היה אכפת לה, עד שהיא נזכרה בלויד. אבל בדיוק ברגע שמירה שאלה אם היא תיקח חלק באירועי הסטודיו הפתוח הקרובים, מת'יו נעמד ואמר, "אני יכול להציע לכם משהו לשתות?"
 
"מה אתה מציע?" שאל לויד, מעט נלהב מדי.
 
"יין, בירה."
 
"אני אקח בירה," אמר לויד, והני ומירה ביקשו שתיהן כוס יין לבן.
 
מת'יו יצא מהחדר, ומירה שאלה שוב על הסטודיו הפתוח.
 
"אני לא יודעת," אמרה הני. "אני מרגישה כאילו רק אתמול גמרתי לסדר את החלל. נראה לי מוזר שמצעד של אנשים זרים יעבור לי שם פתאום."
 
"כדאי לך לעשות את זה," אמר לויד.
 
"כן, כדאי לך," אמרה מירה.
 
"כבר היית פעם בסטודיו פתוח?" שאלה הני את מירה.
 
"כן. בכל שנה היינו. אני הולכת, בכל מקרה. לפעמים גם מת'יו. זה נחמד, ממש כדאי לך לעשות את זה. אולי אפילו תמכרי משהו. את ההדפסים האלה קניתי שם."
 
מירה הצביעה על המסגרות עם ההדפסים שעל הקיר, והני הרגישה לא נעים מפני שהיא חשבה שהם הגיעו מחנות רהיטים. מת'יו חזר עם המשקאות, ומירה שמה לב שלעצמו הוא הביא פחית של ג'ינג'ר אייל.
 
"ספרי לנו על היצירה שלך," אמרה מירה.
 
זה לא היה הנושא החביב על הני, להסביר על העיסוק שלה, אך היא עשתה כמיטב יכולתה, ולויד, האביר הנצחי שלה, חש לעזרתה והמשיך להסביר במקומה. מאז תקופת הקולג' הני הייתה אומנית הדפס. היא התחילה בלוחות עץ ומאוחר יותר עברה להשתמש גם בלוחות נחושת ואבץ. במשך שנים היא יצרה עבודות דמיוניות לחלוטין, גרוטסקיות, תמונות חיות, על פי רוב עם כיתוב. היו אלה איורים שנועדו להיראות כאילו שהם נלקחו מספרים, לעיתים קרובות מספרי אימה לילדים, שהיו קיימים רק בדמיונה. היא הצליחה למדי לאורך שנות העשרים שלה, נבחרה להציג בכמה תערוכות קבוצתיות, ואף זכתה לכתבת פרופיל בירחון האומנות של ניו אינגלנד, אך תמיד היה עליה להשלים הכנסה בעבודה בחנות לאספקת צורכי אומנות, ולא פעם גם במסגור עבור צייר נודע מדרום בוסטון. כל זה השתנה כאשר פנה אליה סופר של ספרי ילדים וביקש שתיצור איורים של ממש עבור הספר הראשון מתוך סדרת פנטזיה לנוער. היא נענתה להצעת העבודה, הספר הצליח מאוד, וההצלחה הובילה לסוכן, וכעת היא הייתה מאיירת ספרי ילדים במשרה מלאה שיצרה אומנות מקורית לעיתים רחוקות בלבד. לא היה לה אכפת. בחשאי היא הייתה מאושרת שמישהו אומר לה בימים אלה איך יצירותיה אמורות להיראות. קוקטייל התרופות שלה, שהכיל מייצב מצבי רוח, נוגד דיכאון ומשהו שככל הנראה הגביר את השפעת נוגד הדיכאון, שמר בשנתיים האחרונות שההפרעה הדו־קוטבית של הני לא תרים את ראשה המכוער, ועם זאת היא הרגישה שזה גם החניק כל זכר לדחף יצירתי. היא עדיין הייתה יכולה ליצור את היצירות — עדיין אהבה מאוד את המלאכה — אבל נדיר שהיה לה רעיון מקורי בימים אלה. כמובן, היא לא אמרה דבר מכל זה למירה ומת'יו. מירה התעניינה בעיקר בספרי הפנטזיה, כיוון שהיא שמעה עליהם, והבטיחה לקנות את הראשון בסדרה. מת'יו שאל כמה שאלות על התהליך האומנותי שלה, רוכן קדימה, מקשיב בדריכות לתשובותיה. בסופו של דבר הם עברו לחדר האוכל, שם האוכל היה מסודר על המזנון על גבי משטחי חימום. פירה, שוקיים של עוף ברוטב צהוב בהיר, סלט ירוק. "ככה סבתא וסבא שלי היו מגישים את האוכל," אמרה הני. "ממזנון."
 
"מאיפה הם במקור?" שאלה מירה.
 
הני סיפרה שאביה היה בריטי ואימה אמריקאית, ושבילדותה הם נסעו הלוך ושוב מבאת' לניו יורק.
 
"חשבתי שיש לך מבטא," אמרה מירה.
 
"באמת? חשבתי שאין לי."
 
"הוא ממש קל."
 
"גם את מ...?"
 
"אני מקליפורניה, אבל שני ההורים שלי מצפון אנגליה, במקור מפקיסטן. הם תמיד התנהגו כמו בריטים. כל הארוחות שלנו, כולל ארוחת בוקר, הוגשו ממזנון בחדר האוכל."
 
"אני אוהבת את זה," אמרה הני.
 
השיחה בזמן ארוחת הערב הייתה בסדר, אבל לא הגיעה לכדי משהו מסעיר. הרבה דיבורים על המשרות שלהם, על השכונה, על המחירים המוגזמים בטירוף של שוק הדיור. רוב הפעמים שבהן מת'יו דיבר הוא שאל שאלות, בעיקר את הני. היא הבינה, אחרי שהוא שאל אם היא שרדה את המסיבה השכונתית, שיש לו כושר הבחנה לא רע. בניסיון להסב את נושא השיחה לספורט שאל לויד את מת'יו אם יצא לו לאמן בסאסקס הול. מת'יו אמר שלא ("הספורט היחידי שהייתי טוב בו זה בדמינגטון"). הני, שבילתה שלושה חודשים איומים מייד בסיום הקולג' בניסיון ללמד כיתת אומנות בגיל הרך, שאלה אותו אם לדעתו הוראה יכולה להתיש מבחינה רגשית, והוא אמר שהשנתיים הראשונות היו קשות. "אבל עכשיו אני מת על זה. אני אוהב את התלמידים, לומד על חייהם, רואה איך הם משתנים כל כך והופכים מצעירים לבוגרים." הני הרגישה איך לויד, המפלס את דרכו מבעד למספר כוסות יין, מחניק פיהוקים.
 
אחרי הקינוח — דייסת אורז חמה עם צימוקים והל — הני אמרה שהם צריכים לזוז, שלמחרת בבוקר הם נוסעים לבית הוריו של לויד. זה היה נכון, אבל הם לא עמדו לנסוע לפני עשר או אחת עשרה, לכל המוקדם.
 
שני הזוגות עמדו במבואת הכניסה. הני חזרה ואמרה כמה שהיא אוהבת איך שהם עיצבו את הבית.
 
"אוי, אנחנו חייבים לכם סיור," אמרה מירה. "היינו צריכים לעשות את זה קודם."
 
למרבה ההפתעה לויד הסכים, ומירה הובילה אותם דרך המטבח המשופץ, הראתה להם את המרפסת היוצאת מחלקו האחורי של הבית, ומשם אל חדר העבודה של מת'יו בקומה התחתונה. זה היה חדר שונה כל כך מהצבעים הבהירים והקווים הנקיים של יתר הבית עד שהני הרגישה כאילו הם נכנסו לבית שונה לגמרי, אולי אפילו בתקופה שונה לגמרי. על הקירות היה טפט בצבע ירוק כהה עם דוגמה בהירה של קווים מצטלבים, את הרצפה כיסה שטיח פרסי בלוי לגמרי, וכל החדר נשלט על ידי ארון ענק עם דלת זכוכית, מלא בספרים ובתמונות ממוסגרות. בפינת העבודה עמד שולחן עבודה קטן ולידו כיסא בריפוד עור. מקום הישיבה הנוסף היחיד היה ספת קורדרוי. לא היה שום דבר בחדר שהזכיר משהו מודרני, וכל פיסת חלל פנויה נתפסה על ידי חפצי נוי או תמונות ממוסגרות, כולן בשחור־לבן. הני, שנמשכה לחפצים קטנים, במיוחד ישנים, התקדמה שני צעדים לתוך החדר ולא הצליחה לעצור את עצמה מלומר, "או־הו."
 
"זה הכול מת'יו," אמרה מירה.
 
הני הסתובבה וחייכה. היא הבחינה שמת'יו, שבמשך רוב הסיור הדיח את הכלים במטבח, עמד עכשיו עצבני במסדרון. הני חשה נבוכה, כאילו נגלה לפניהם משהו פרטי הרבה יותר מסתם חדר עבודה. "אני מתה על זה," היא אמרה. "כל כך הרבה דברים מעניינים."
 
"אני אספן," אמר מת'יו. "מירה היא יותר... מה ההיפך מאספן? הנפטרת מדברים?"
 
הייתה שם אח, ולויד שאל אם היא עובדת, בזמן שהני סרקה את החפצים לאורך הכרכוב. האוסף היה מוזר — נחש נחושת קטנטן, פמוטי עץ, דיוקן קטן של כלב, גלובוס מואר, ובמרכז — גביע ניצחון עם דמות של סייף כורעת קדימה, ניצבת על גבה של התושבת הכסופה. למשך רגע נוראי אחד הני חששה שתתעלף. ראייתה היטשטשה ורגליה הרגישו כאילו זרם של מים עובר בהן. "זה בטח רק צירוף מקרים," היא אמרה וצעדה קדימה כדי לראות את הכיתוב בבסיסו של הגביע. "מקום שלישי בדקר", היא קראה, ואז בכיתוב הקטן יותר, "אולימפיאדה לנוער" ותאריך שלא הצליחה לפענח. היא לא רצתה להתקרב לזה יותר מדי. היא הסתובבה ושאלה את מת'יו בקול שקיוותה שנשמע נורמלי, "אתה סייף?"
 
"לא, אלוהים," הוא אמר, "בסך הכול התאהבתי בגביע. קניתי אותו במכירת חצר."
 
"הני, את בסדר?" שאל לויד, מביט בפניה בדאגה. "את נראית קצת חיוורת."
 
"אה, כן, אני בסדר. קצת עייפה, נראה לי."
 
שני הזוגות שבו והתכנסו במבואת הכניסה. הני הרגישה את הדם זורם בחזרה אל פניה. זה בסך הכול גביע סיף — בטח יש אלפים כאלה, היא אמרה לעצמה, בזמן שהיללה שוב את ארוחת הערב והודתה להם על הסיור. בכל אותה העת ידו של לויד נחה על ידית הדלת, מנסה להימלט. מירה הסתערה ונישקה את הני על לחייה, בשעה שמת'יו, מאחוריה, חייך ואמר להתראות. אולי היא דמיינה זאת, אך הני חשבה שהוא מביט בה בדריכות.
 
כשהיו שוב באוויר הקר והלח שבחוץ, אחרי שהדלת של משפחת דולאמור נסגרה חרישית, פנה לויד להני ואמר, "את בסדר? מה בדיוק קרה שם?"
 
"אָה, שום דבר. פתאום הרגשתי חלשה. היה שם ממש חם, לא?"
 
"לא ממש," אמר לויד. הם כבר הגיעו לפתח ביתם והני רצתה להמשיך לטייל מעט באוויר הלילה, אך היא ידעה שלויד השתוקק להיכנס ולבדוק אם המשחק של הרד סוקס עדיין משודר.
 
מאוחר יותר, בשעה ששכבה במיטה, לויד ישן לצידה, הני אמרה לעצמה שהייתה זו מחשבה מגוחכת, שהעולם מלא בגביעי סיף וכולם כנראה נראים אותו דבר. אבל זה לא מגוחך, נכון? מת'יו מלמד בסאסקס הול, התיכון שבו דסטין מילר למד.

פיטר סוונסון

פיטר סוונסון הוא השם החם החדש בתחום ספרי המתח הפסיכולוגיים. בכתיבה מסחררת וחסרת פשרות, הוא מצליח לעשות לקוראים מה שהוא עושה לדמויות שלו – להכניס אותם לתוך משחק חתול ועכבר עמוס בפיתולים ובהפתעות, שאין לדעת איך הוא ייגמר.

פיטר הוא קורא נלהב של מותחנים וסיפורי מסתורין. הוא אוהב מאוד את ספריהן של אגאתה כריסטי ושל פטרישיה הייסמית, ואת הסרטים של היצ'קוק. המותחנים האהובים עליו הם אלה בהם אנשים רגילים נלכדים בסיטואציות בלתי רגילות.

עוד על הספר

  • תרגום: טלי כ"ץ
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
לפני שהיא הכירה אותו פיטר סוונסון
פרק 1
 
 
שני הזוגות נפגשו במסיבה שכונתית בשבת השלישית בספטמבר.
 
לויד הצליח לשכנע את הֵני ללכת, למרות שהיא לא רצתה.
 
"זה כאן בהמשך הרחוב. אם ממש תסבלי, את יכולה פשוט להסתובב ולחזור."
 
"זה בדיוק מה שאני לא יכולה לעשות," אמרה הני. "אני חייבת להישאר לפחות שעה, אחרת אנשים ישימו לב."
 
"אף אחד לא ישים לב."
 
"כולם ישימו לב. אני לא יכולה סתם להעיף מבט על השכנים החדשים שלי ואז להסתובב וללכת."
 
"אני לא הולך אם את לא הולכת."
 
"מצוין," אמרה הני, חושפת את הבלוף שלו. היא ידעה שהוא לא יכול לעמוד מאחורי דבריו וילך לשם לבד אם ילחצו עליו.
 
לויד שתק לרגע. הוא עמד מול הספרייה בסלון, מסדר מחדש את אחד המדפים. הם סגרו על צמוד קרקע במערב דרטפורד בתחילת חודש יולי, במהלך גל החום מהקשים שידעה מסצ'וסטס. חודשיים לאחר מכן האוויר התקרר, והני התחילה להרגיש שהבית שייך להם. הרהיטים הוצבו בחדרים המתאימים, התמונות נתלו על הקירות, ואפילו חומץ, חתול המֵיין קוּן הגדול והמבוית שלהם, החל מפעם לפעם לעלות מהמרתף, שם נהג להתחבא.
 
"ומה אם אני אבקש ממך לבוא איתי בתור טובה?"
 
טובה הייתה מילת הצופן שלהם, מהלך אותו נהג לויד להפעיל כשהני לא הרגישה טוב. בעבר הייתה זאת הדרך שלו לגרום לה לקום מהמיטה בבוקר.
 
"אל תעשי את זה בשבילך. תעשי את זה בשבילי. זאת טובה."
 
לעיתים המילה הזאת והאופן שבו לויד השתמש בה עוררו בה תרעומת, עם זאת היא הבינה שהמילה הייתה שמורה לרגעים חשובים לדעתו של לויד. חשובים עבור שניהם.
 
"אוקיי, אני באה," היא אמרה, ולויד פנה מהספרייה, מחייך.
 
"אני מתנצל מראש אם זה יהיה מזוויע," הוא אמר.
 
זה היה יום שבת שטוף שמש וסוער. משבי רוח אקראיים איימו לקרוע את מפות הפלסטיק מהשולחנות, עליהן הונחו כמשקולות קערות סלט פסטה, צ'יפס והמון חומוס ופיתות. דרטפורד הייתה פרוור שינה אמיד במרחק של ארבעים וחמש דקות נסיעה מבוסטון, אך במערב דרטפורד, שנהר הסיצ'ואֶט חצץ בינה ובין שאר העיירה, היו בתים קטנים וקרובים יותר, אשר נבנו כולם עבור עובדי מפעל הטקסטיל המושבת שהוסב לאחרונה לסטודיו לאומנות. המפעל המומר היה אחת הסיבות שבגללן בחרו לויד והני במקום. הני יכולה הייתה לעבוד בסטודיו משלה במרחק הליכה מהבית, ולויד יכול היה לקחת את הרכבת לעבודה שלו בבוסטון — גם התחנה הייתה במרחק הליכה. הם עדיין נזקקו למכונית אחת, המשכנתא הייתה נמוכה יותר מאשר בקיימברידג', ולמעשה הם חיו באזור הכפרי, הרחק מכל הרעש וההמולה.
 
אך המסיבה השכונתית, שנשלטה כולה על ידי זוגות צעירים וטרנדיים, רובם עם ילדים, לא הייתה שונה בהרבה משכונתם הקודמת. אישה בשם קלייר מארי — אותה אישה שמסרה ידנית את ההזמנה למסיבה השכונתית — הציגה את הני ואת לויד לכולם. כל השיחות התלקחו בקביעות בהתאם לקווי המגדר; הני מצאה את עצמה מסבירה את פירוש שמה — "קיצור של הנרייטה" — לפחות שלוש פעמים, ושהיא אומנית במשרה מלאה — עוד שלוש פעמים — ולשתיים מהנשים אמרה לא, אין לה עדיין ילדים. רק ג'ינג'ית מנומשת אחת, שלבשה טישרט עם סמל של גן ילדים, שאלה את הני אם היא מתכננת ללדת ילדים. "נראה," שיקרה הני.
 
לרווחתם, אחרי שאכלו סלט פסטה טעים למדי וחצי המבורגר יבש, הני ולויד מצאו את עצמם שוב יחד, משוחחים עם מי שנדמה היה כזוג היחיד ללא ילדים מלבדם במסיבה, מת'יו ומירה דולאמור, שהתברר כי הם גרים בבית בסגנון הקולוניאלי־הולנדי ממש בסמוך לבית שלהם.
 
"הם כנראה נבנו באותו זמן, אתה לא חושב?" שאל לויד.
 
"כמו כל הבתים ברחוב הזה," אמר מת'יו ושפשף את הרווח שבין שפתו התחתונה לסנטרו. כשהזיז משם את אצבעו, ראתה הני שיש לו צלקת, כמו להריסון פורד. הני חשבה שהוא נאה, לא כמו הריסון פורד, אבל נראה טוב מהבחינה שכל מאפייניו — שיער חום וסמיך, עיניים בצבע תכלת וקו לסת מרובע — היו מאפיינים של איש שנראה טוב. עם זאת, השלם היה קטן מסכום חלקיו. הוא עמד בנוקשות בחולצה מכופתרת תחובה לתוך ג'ינס נטולי סגנון. הוא הזכיר להני בובת ראווה, עם כתפיו הרחבות וידיו הגדולות והגרומות. מאוחר יותר, כשאכלו כולם יחד ארוחת ערב, היא החליטה שהוא אחד מאותם אנשים שמחים ובלתי מזיקים, מסוג האנשים שאותם תשמח לפגוש אך לעולם לא תחשוב עליהם כשאינם בסביבה. הרבה יותר מאוחר היא תבין עד כמה היה הרושם הראשוני הזה מוטעה. אך באותו אחר צהריים שמשי הני הייתה מאושרת שלויד שוב לצידה, מגלגל שיחה, חוסך לה בכך את הצורך להגן על עצמה. מירה, שהייתה קטנה בערך בחצי ממידותיו של בעלה, נעמדה קרוב יותר להני. "גם לכם אין ילדים," היא הצהירה יותר מאשר שאלה, והני הבינה שללא ספק שכניהם החדשים עקבו אחריהם עוד ביולי כשעברו לשכונה. זה היה מוזר שהם לא באו והציגו את עצמם.
 
"לא, אין ילדים."
 
"נראה לי שאנחנו הזוגות היחידים ברחוב הזה בלי." היא צחקה בעצבנות. הני החליטה שמירה הייתה ההיפוך הגופני של בעלה, שמאפייניה — אף מעט גדול מדי, קו שיער נמוך, מותניים רחבים — הסתכמו לכדי מישהי מושכת הרבה יותר מבעלה.
 
"במה את עוסקת?" שאלה הני, מוטרדת מעצמה על שמייד נשענה על השאלה המסוימת הזאת.
 
הארבעה דיברו בערך עוד עשרים דקות. מת'יו היה מורה להיסטוריה בבית ספר פרטי שלוש עיירות משם, ומירה הייתה אשת מכירות של חברת תוכנה חינוכית, עובדה שפירושה היה, היא חזרה ואמרה כמה פעמים, שהיא בילתה יותר זמן בנסיעות מאשר בבית. "תצטרכו לשים עין על מת'יו," היא אמרה. "ספרו לי מה הוא מעולל כשאני לא בבית." שוב הצחוק העצבני. הני הייתה אמורה לשנוא אותה, אבל איכשהו זה לא קרה. אולי המעבר ריכך אותה מעט, אך סביר יותר שהייתה זאת השפעת התרופות שאותן היא לוקחת עכשיו. משב רוח נוסף, קר יותר, הגיע במורד הרחוב, מרשרש בעלי העצים הירוקים עדיין. הני עטפה את עצמה בסריג ורעד עבר בגופה.
 
"קר לך?" שאל מת'יו.
 
"תמיד," השיבה הני. ואז הוסיפה, "אני חושבת שכדאי שאתחיל לחזור..."
 
לויד הסתובב אליה וחייך. "אני אבוא איתך," הוא אמר ופנה אל מת'יו ומירה. "תאמינו או לא, אנחנו עדיין על ארגזים. היה נעים מאוד להכיר אתכם."
 
"היה נעים להכיר אותך, לויד," אמר מת'יו ואז הסתובב אל הני. "וגם אותך, הני. זה קיצור של..."
 
"הנרייטה, כן, אבל חוץ מתעודת הלידה שלי, בחיים אף אחד לא קרא לי ככה, תמיד קראו לי הני."
 
"בואו ניפגש מתישהו. על האש או משהו כזה, אם זה לא מאוחר מדי." מירה אמרה את הדברים וכיוון שכולם הסכימו במעומעם, הני החליטה שזה לא יקרה אף פעם.
 
לכן היא הופתעה כששבוע לאחר מכן יצאה מירה בריצה מפתח ביתה בשעה שהני עשתה את דרכה בחזרה מהסטודיו שלה.
 
"הני, היי," אמרה מירה.
 
"היי, מירי," היא ענתה ומייד הבינה שטעתה בשם. שכנתה לא תיקנה אותה.
 
"התכוונתי לקפוץ בערב, אבל ראיתי אותך עוברת ברחוב. תוכלו לבוא לארוחת ערב בסוף השבוע הזה?"
 
"אֶה..." אמרה הני בניסיון להרוויח זמן.
 
"שישי או שבת, זה לא משנה," אמרה מירה. "אפילו ראשון מתאים לנו."
 
הני ידעה שהיא לא תצליח להיחלץ מזה, במיוחד עכשיו ששלושת הערבים הוצעו לבחירה. לה וללויד לא היו ממש תוכניות לאותו סוף השבוע, אז היא בחרה ביום שבת בערב ושאלה מה להביא.
 
"רק את עצמכם. איזה כיף. יש משהו שאתם לא אוכלים?"
 
"לא, אנחנו אוכלים הכול," אמרה הני, בלי לספר לה על הפוביה של לויד מכל סוג של בשר שמגיע כשהוא מחובר לעצם.
 
בסוף הן סגרו על שבע בערב ביום שבת, והני עדכנה את לויד כשהגיע בערב הביתה.
 
"אוקיי," הוא אמר. "חברים חדשים. יש לך כוח לזה?"
 
הני צחקה. "לא ממש, אבל נחמד שמבשלים לנו ארוחה. אנחנו נשעמם אותם, ובחיים הם לא יזמינו אותנו שוב."
 
היא ולויד הגיעו בדיוק בשעה שבע, חמושים בבקבוק של יין אדום ובבקבוק של יין לבן. הני לבשה את שמלת המשבצות הירוקה שלה עם טייטס מתחתיה. לויד, שלפחות טרח להתקלח, לבש ג'ינס וטישרט עם הדפס של להקת בון איבר, שאותה נהג ללבוש מדי פעם כשהיה יוצא לריצה. הם נלקחו אל הסלון — שצורתו הייתה זהה לסלון שלהם — וכולם התיישבו סביב שולחן קפה נמוך, שעליו היו ערוכים מספיק מתאבנים כדי להאכיל מסיבה קטנה. הני ולויד ישבו על ספה בצבע בז' ומת'יו ומירה ישבו על כורסאות תואמות. החדר היה לבן וסטרילי ממש, נקי מאוד. הדפסים מעניינים היו תלויים על הקירות, אך הני חשבה שהיא מזהה אותם מחנויות הרשת של קרייט אנד בארל.
 
הם שוחחו שיחת חולין במשך כחמש עשרה דקות. הני שמה לב שלא הוצעו להם משקאות — האם זה בית ללא אלכוהול? — וממש לא היה אכפת לה, עד שהיא נזכרה בלויד. אבל בדיוק ברגע שמירה שאלה אם היא תיקח חלק באירועי הסטודיו הפתוח הקרובים, מת'יו נעמד ואמר, "אני יכול להציע לכם משהו לשתות?"
 
"מה אתה מציע?" שאל לויד, מעט נלהב מדי.
 
"יין, בירה."
 
"אני אקח בירה," אמר לויד, והני ומירה ביקשו שתיהן כוס יין לבן.
 
מת'יו יצא מהחדר, ומירה שאלה שוב על הסטודיו הפתוח.
 
"אני לא יודעת," אמרה הני. "אני מרגישה כאילו רק אתמול גמרתי לסדר את החלל. נראה לי מוזר שמצעד של אנשים זרים יעבור לי שם פתאום."
 
"כדאי לך לעשות את זה," אמר לויד.
 
"כן, כדאי לך," אמרה מירה.
 
"כבר היית פעם בסטודיו פתוח?" שאלה הני את מירה.
 
"כן. בכל שנה היינו. אני הולכת, בכל מקרה. לפעמים גם מת'יו. זה נחמד, ממש כדאי לך לעשות את זה. אולי אפילו תמכרי משהו. את ההדפסים האלה קניתי שם."
 
מירה הצביעה על המסגרות עם ההדפסים שעל הקיר, והני הרגישה לא נעים מפני שהיא חשבה שהם הגיעו מחנות רהיטים. מת'יו חזר עם המשקאות, ומירה שמה לב שלעצמו הוא הביא פחית של ג'ינג'ר אייל.
 
"ספרי לנו על היצירה שלך," אמרה מירה.
 
זה לא היה הנושא החביב על הני, להסביר על העיסוק שלה, אך היא עשתה כמיטב יכולתה, ולויד, האביר הנצחי שלה, חש לעזרתה והמשיך להסביר במקומה. מאז תקופת הקולג' הני הייתה אומנית הדפס. היא התחילה בלוחות עץ ומאוחר יותר עברה להשתמש גם בלוחות נחושת ואבץ. במשך שנים היא יצרה עבודות דמיוניות לחלוטין, גרוטסקיות, תמונות חיות, על פי רוב עם כיתוב. היו אלה איורים שנועדו להיראות כאילו שהם נלקחו מספרים, לעיתים קרובות מספרי אימה לילדים, שהיו קיימים רק בדמיונה. היא הצליחה למדי לאורך שנות העשרים שלה, נבחרה להציג בכמה תערוכות קבוצתיות, ואף זכתה לכתבת פרופיל בירחון האומנות של ניו אינגלנד, אך תמיד היה עליה להשלים הכנסה בעבודה בחנות לאספקת צורכי אומנות, ולא פעם גם במסגור עבור צייר נודע מדרום בוסטון. כל זה השתנה כאשר פנה אליה סופר של ספרי ילדים וביקש שתיצור איורים של ממש עבור הספר הראשון מתוך סדרת פנטזיה לנוער. היא נענתה להצעת העבודה, הספר הצליח מאוד, וההצלחה הובילה לסוכן, וכעת היא הייתה מאיירת ספרי ילדים במשרה מלאה שיצרה אומנות מקורית לעיתים רחוקות בלבד. לא היה לה אכפת. בחשאי היא הייתה מאושרת שמישהו אומר לה בימים אלה איך יצירותיה אמורות להיראות. קוקטייל התרופות שלה, שהכיל מייצב מצבי רוח, נוגד דיכאון ומשהו שככל הנראה הגביר את השפעת נוגד הדיכאון, שמר בשנתיים האחרונות שההפרעה הדו־קוטבית של הני לא תרים את ראשה המכוער, ועם זאת היא הרגישה שזה גם החניק כל זכר לדחף יצירתי. היא עדיין הייתה יכולה ליצור את היצירות — עדיין אהבה מאוד את המלאכה — אבל נדיר שהיה לה רעיון מקורי בימים אלה. כמובן, היא לא אמרה דבר מכל זה למירה ומת'יו. מירה התעניינה בעיקר בספרי הפנטזיה, כיוון שהיא שמעה עליהם, והבטיחה לקנות את הראשון בסדרה. מת'יו שאל כמה שאלות על התהליך האומנותי שלה, רוכן קדימה, מקשיב בדריכות לתשובותיה. בסופו של דבר הם עברו לחדר האוכל, שם האוכל היה מסודר על המזנון על גבי משטחי חימום. פירה, שוקיים של עוף ברוטב צהוב בהיר, סלט ירוק. "ככה סבתא וסבא שלי היו מגישים את האוכל," אמרה הני. "ממזנון."
 
"מאיפה הם במקור?" שאלה מירה.
 
הני סיפרה שאביה היה בריטי ואימה אמריקאית, ושבילדותה הם נסעו הלוך ושוב מבאת' לניו יורק.
 
"חשבתי שיש לך מבטא," אמרה מירה.
 
"באמת? חשבתי שאין לי."
 
"הוא ממש קל."
 
"גם את מ...?"
 
"אני מקליפורניה, אבל שני ההורים שלי מצפון אנגליה, במקור מפקיסטן. הם תמיד התנהגו כמו בריטים. כל הארוחות שלנו, כולל ארוחת בוקר, הוגשו ממזנון בחדר האוכל."
 
"אני אוהבת את זה," אמרה הני.
 
השיחה בזמן ארוחת הערב הייתה בסדר, אבל לא הגיעה לכדי משהו מסעיר. הרבה דיבורים על המשרות שלהם, על השכונה, על המחירים המוגזמים בטירוף של שוק הדיור. רוב הפעמים שבהן מת'יו דיבר הוא שאל שאלות, בעיקר את הני. היא הבינה, אחרי שהוא שאל אם היא שרדה את המסיבה השכונתית, שיש לו כושר הבחנה לא רע. בניסיון להסב את נושא השיחה לספורט שאל לויד את מת'יו אם יצא לו לאמן בסאסקס הול. מת'יו אמר שלא ("הספורט היחידי שהייתי טוב בו זה בדמינגטון"). הני, שבילתה שלושה חודשים איומים מייד בסיום הקולג' בניסיון ללמד כיתת אומנות בגיל הרך, שאלה אותו אם לדעתו הוראה יכולה להתיש מבחינה רגשית, והוא אמר שהשנתיים הראשונות היו קשות. "אבל עכשיו אני מת על זה. אני אוהב את התלמידים, לומד על חייהם, רואה איך הם משתנים כל כך והופכים מצעירים לבוגרים." הני הרגישה איך לויד, המפלס את דרכו מבעד למספר כוסות יין, מחניק פיהוקים.
 
אחרי הקינוח — דייסת אורז חמה עם צימוקים והל — הני אמרה שהם צריכים לזוז, שלמחרת בבוקר הם נוסעים לבית הוריו של לויד. זה היה נכון, אבל הם לא עמדו לנסוע לפני עשר או אחת עשרה, לכל המוקדם.
 
שני הזוגות עמדו במבואת הכניסה. הני חזרה ואמרה כמה שהיא אוהבת איך שהם עיצבו את הבית.
 
"אוי, אנחנו חייבים לכם סיור," אמרה מירה. "היינו צריכים לעשות את זה קודם."
 
למרבה ההפתעה לויד הסכים, ומירה הובילה אותם דרך המטבח המשופץ, הראתה להם את המרפסת היוצאת מחלקו האחורי של הבית, ומשם אל חדר העבודה של מת'יו בקומה התחתונה. זה היה חדר שונה כל כך מהצבעים הבהירים והקווים הנקיים של יתר הבית עד שהני הרגישה כאילו הם נכנסו לבית שונה לגמרי, אולי אפילו בתקופה שונה לגמרי. על הקירות היה טפט בצבע ירוק כהה עם דוגמה בהירה של קווים מצטלבים, את הרצפה כיסה שטיח פרסי בלוי לגמרי, וכל החדר נשלט על ידי ארון ענק עם דלת זכוכית, מלא בספרים ובתמונות ממוסגרות. בפינת העבודה עמד שולחן עבודה קטן ולידו כיסא בריפוד עור. מקום הישיבה הנוסף היחיד היה ספת קורדרוי. לא היה שום דבר בחדר שהזכיר משהו מודרני, וכל פיסת חלל פנויה נתפסה על ידי חפצי נוי או תמונות ממוסגרות, כולן בשחור־לבן. הני, שנמשכה לחפצים קטנים, במיוחד ישנים, התקדמה שני צעדים לתוך החדר ולא הצליחה לעצור את עצמה מלומר, "או־הו."
 
"זה הכול מת'יו," אמרה מירה.
 
הני הסתובבה וחייכה. היא הבחינה שמת'יו, שבמשך רוב הסיור הדיח את הכלים במטבח, עמד עכשיו עצבני במסדרון. הני חשה נבוכה, כאילו נגלה לפניהם משהו פרטי הרבה יותר מסתם חדר עבודה. "אני מתה על זה," היא אמרה. "כל כך הרבה דברים מעניינים."
 
"אני אספן," אמר מת'יו. "מירה היא יותר... מה ההיפך מאספן? הנפטרת מדברים?"
 
הייתה שם אח, ולויד שאל אם היא עובדת, בזמן שהני סרקה את החפצים לאורך הכרכוב. האוסף היה מוזר — נחש נחושת קטנטן, פמוטי עץ, דיוקן קטן של כלב, גלובוס מואר, ובמרכז — גביע ניצחון עם דמות של סייף כורעת קדימה, ניצבת על גבה של התושבת הכסופה. למשך רגע נוראי אחד הני חששה שתתעלף. ראייתה היטשטשה ורגליה הרגישו כאילו זרם של מים עובר בהן. "זה בטח רק צירוף מקרים," היא אמרה וצעדה קדימה כדי לראות את הכיתוב בבסיסו של הגביע. "מקום שלישי בדקר", היא קראה, ואז בכיתוב הקטן יותר, "אולימפיאדה לנוער" ותאריך שלא הצליחה לפענח. היא לא רצתה להתקרב לזה יותר מדי. היא הסתובבה ושאלה את מת'יו בקול שקיוותה שנשמע נורמלי, "אתה סייף?"
 
"לא, אלוהים," הוא אמר, "בסך הכול התאהבתי בגביע. קניתי אותו במכירת חצר."
 
"הני, את בסדר?" שאל לויד, מביט בפניה בדאגה. "את נראית קצת חיוורת."
 
"אה, כן, אני בסדר. קצת עייפה, נראה לי."
 
שני הזוגות שבו והתכנסו במבואת הכניסה. הני הרגישה את הדם זורם בחזרה אל פניה. זה בסך הכול גביע סיף — בטח יש אלפים כאלה, היא אמרה לעצמה, בזמן שהיללה שוב את ארוחת הערב והודתה להם על הסיור. בכל אותה העת ידו של לויד נחה על ידית הדלת, מנסה להימלט. מירה הסתערה ונישקה את הני על לחייה, בשעה שמת'יו, מאחוריה, חייך ואמר להתראות. אולי היא דמיינה זאת, אך הני חשבה שהוא מביט בה בדריכות.
 
כשהיו שוב באוויר הקר והלח שבחוץ, אחרי שהדלת של משפחת דולאמור נסגרה חרישית, פנה לויד להני ואמר, "את בסדר? מה בדיוק קרה שם?"
 
"אָה, שום דבר. פתאום הרגשתי חלשה. היה שם ממש חם, לא?"
 
"לא ממש," אמר לויד. הם כבר הגיעו לפתח ביתם והני רצתה להמשיך לטייל מעט באוויר הלילה, אך היא ידעה שלויד השתוקק להיכנס ולבדוק אם המשחק של הרד סוקס עדיין משודר.
 
מאוחר יותר, בשעה ששכבה במיטה, לויד ישן לצידה, הני אמרה לעצמה שהייתה זו מחשבה מגוחכת, שהעולם מלא בגביעי סיף וכולם כנראה נראים אותו דבר. אבל זה לא מגוחך, נכון? מת'יו מלמד בסאסקס הול, התיכון שבו דסטין מילר למד.