מעבר למסכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעבר למסכה
מכר
מאות
עותקים
מעבר למסכה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מעבר למסכה

2.8 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"את תהיי שלי. את תהיי אשתי."
בזהות סמויה נכנסת אלגרה ולנטי אל נשף המסכות המפואר ביותר באיטליה, נחושה בדעתה לצבור זיכרונות שמחים, אשר יסיעו לה להתמודד עם אירוסיה הקרבים ובאים שאורגנו בקור רוח. אך השלכותיו של מפגש מלא תשוקה עם זר עוטה מסיכה קרעו את חייה הצייתניים.
הדוכס הספרדי המהורהר כריסטיאן אקוסטה אינו מצליח להאמין שהיפהפייה שלמענה הוא הוריד את המחסומים הייתה אחותו של חברו הטוב – היורשת המפונקת שהוא בז לה. כדי לשמור על המורשת של בית אקוסטה חייב כריסטיאן לעטר אותה בתכשיט משלו – טבעת נישואין מזהב! 

פרק ראשון

1
 
הוא היה המוות שבא לקחת אותה. כך לפחות הוא נראה, כשירד במדרגות התלולות של אולם הנשפים הוונציאני, גלימתו השחורה מתנופפת מאחוריו וקצות אצבעותיו מלטפות את מעקה השיש האלגנטי. אלגרה הרגישה כאילו נגע בעורה, כאילו למשך שארית חייה, היא תתהה לגבי חוזק הנגיעה.
מסכה כיסתה את פניו, בדומה לנוכחים האחרים באולם, אבל בזה הסתיים הדמיון בינו לבין האחרים – או ליתר דיוק, בינו לבין כל בן תמותה אחר.
הוא לא היה לבוש בבגדי משי בהירים, כמו רבים מהגברים שם, אלא היה כולו עטוי שחורים. המסכה שכיסתה את פניו הייתה עשויה מחומר מנצנץ כלשהו, שחור משחור, גזור בצורת גולגולת. העור שלו בוודאי היה צבוע בצבע פחם עמוק מתחת למסכה, כי היא לא הצליחה לזהות פני גבר או שבריר של בן אנוש ברווחים הקטנים שבמתכת המעוצבת בצורה מורכבת.
היא לא הייתה האישה היחידה שהייתה המומה מהופעתו – גל עבר בחדר. יצורים מפוארים, עטופים במשי, רטטו בציפייה לראות, להציץ. אלגרה לא הייתה יוצאת דופן. זהותה הוחבאה מתחת לדוגמאות היפות שצוירו על פניה, ולכן הרשתה לעצמה להביט בו.
המסיבה, אשר התקיימה באחד מן המלונות ההיסטוריים והיפים ביותר בוונציה, נערכה על-ידי אחד משותפיו העסקיים של אחיה. ההזמנה לאירוע הזה הייתה מן המבוקשות ביותר בעולם, והנוכחים נמנו עם האליטה.
המשפחות הוותיקות והעשירות ביותר באיטליה. כסף ישן וחדש. יורשות ראויות, אשר שָבו אנשים רבים במבטן השובבי.
היא הניחה שהיא אחת מהן. אביה היה כסף ישן וחדש. אצולה עם אילן יוחסין עד תקופת הרנסנס. אבל בניגוד לאביו, הוא לקח את המעמד הזה והפיק ממנו זהב. הוא לקח נכסים מתפוררים שירש וחידש אותם, וכך טיפס אל השכבה החברתית והכלכלית הגבוהה ביותר.
אחיה, רנצו, העלה את משפחת ולנטי גבוה אף יותר, כשהפך את החברה של אביו לבינלאומית והגדיל את הונם במהירות.
אף-על-פי-כן, אלגרה לא הרגישה שייכת לנשים הללו. לא הרגישה מפתה או מלאת מרץ. היא הרגישה... כלואה.
אבל זו הייתה אמורה להיות ההזדמנות שלה. ההזדמנות שלה לאבד את בתוליה לגבר שהיא תבחר, במקום לנסיך שהיא הובטחה לו, אשר לא עשה דבר כדי להלהיט את דמה או להצית את דמיונה.
אולי זה חטא שבגינו אלגרה תישלח ישר אל הגיהינום. אבל מי ייקח אותה לשם, אם לא השטן עצמו? הוא הרי נמצא כאן. ובכניסתו אל תוך החדר, השפיע עליה הרבה יותר לעומק מאשר הארוס ששודך לה.
היא החלה לצעוד אל עבר המדרגות ועצרה. ליבה הלם כה חזק, עד כי הרגישה חולה. מי היא חושבת שהיא? היא לא הייתה מסוג הנשים שניגשות לגבר זר במסיבה.
לגשת אליו ולפלרטט ולהזמין אותו...
לא היה לה מושג, איך היא חשבה על דבר כזה.
אלגרה התרחקה מהאיש הזר. היא לא תחזר אחרי המוות במסיבה הזו, בשום צורה שהיא. כן, הייתה לה פנטזיה למצוא מישהו הערב. מישהו שהיא רוצה. אבל כאשר הגיע הרגע, לא היה לה את האומץ הדרוש.
אחיה הביא אותה אל המסיבה הזו בחסד, ואם היא תגרום לבעיה כלשהי, הוא בוודאי ישרוף את המקום עד היסוד. רנצו ולנטי לא היה ידוע כבעל מזג רגוע. אם כי אלגרה למדה לרסן את המזג שלה.
כילדה, היא בחנה את סבלנותם של הוריה, או כך לפחות הם סיפרו לה. אבל היא אפשרה להם ללמד אותה. נדרשו שיעורים בהליכות ונימוסים ודברים רבים אחרים, אשר אמורים היו להפוך אותה לליידי מסוג כלשהו, שתעשה משהו עם עצמה.
וההשקעה השתלמה. מנקודת המבט של הוריה, לפחות.  בזכות החברות הקרובה בין רנצו לבין כריסטיאן אקוסטה – דוכס ספרדי, שהיה חברו של אחיה מאז ימי בית-הספר הפרטי – הכיר אביה את הנסיך רפאל דה-סנטיס מסנטה פירנצה.
מההיכרות הזו, ובעידודו של כריסטיאן היקר – שאלגרה הייתה רוצה להטביע בים – נולדה הסכמה לאירוסין של אלגרה עם נסיך. ניצחון, בעיני הוריה.
נאמר לה שהיא אמורה להיות נלהבת.
היא הובטחה לרפאל באופן רשמי בגיל שש עשרה, וגם כעת כשהיא בת עשרים ושתיים, הוא לא מצא חן בעיניה יותר מאשר בפגישתם הראשונה. זה היה מוזר. הוא היה גבר נאה, זה לא היה נתון לוויכוח. אבל למרות זאת, הוא לא הלהיב אותה.
בניגוד לאחיה הגדול, הוא התרחק מן הצהובונים. הוא היה התגלמות הכבוד והגבריות, בחליפות ובבגדים רשמיים פחות, כאשר משפחתה התארחה לחופשה באחד מבתיו בעולם.
אולי היה זה האופי ההפכפך שלה, שבגללו לא התפתתה לקבל ממנו יותר מאשר נשיקות שטחיות על הלחי. אי-הצלחתה להרגיש תשוקה כלפיו הייתה אולי חלק ממרד, נגד מה שפקדו עליה לעשות. ואולי היה זה הוא. אולי הוא היה פשוט... קר מדי.
האם היה זה מוגזם, לרצות מישהו עם תשוקה דומה לשלה?
אבל התשוקה שלה הייתה תיאורטית בלבד. הן כלפי החיים והן כלפי גברים. תשוקה שגרמה לה לרצות להשתחרר. גרמה לה לרצות לאתגר את החיים שארגנו בשבילה.
אין ספק, שכריסטיאן יקרא לה אנוכית. כמובן שכריסטיאן התנהג כאילו האירוסין שלה הם עניינו האישי. קרוב לוודאי שהיה זה מפני שהוא ארגן אותם.
היא תהתה מה עוד הוא ירוויח, מהנישואין שלה. ככל הנראה, טובות הנאה אינסופיות מהנסיך רפאל בעצמו. זו ככל הנראה הייתה הסיבה מדוע הוא התנהג בכזאת חשיבות, בכל פעם שהגיע לארוחת ערב בבית הוריה.
כריסטיאן היה האדם היחיד שגרם לה לאבד את קור רוחה. האדם היחיד שגרם לה לאבד שליטה ולגעוש, כאשר הוא הכעיס אותה.
בכל הנוגע להוריה, כאשר לא הייתה ברירה, היא עשתה מה שאמרו לה.
למעשה, הקיום שלה היה מתון. והיא הרגישה שהיא נמצאת במאבק תמידי נגדו.
או לכל הפחות, היא התכוונה להיאבק בו. למשוך, לרמוז בצורה כלשהי שהיא אינה מרוצה. היא בלעה את רוקה בחוזקה והכריחה את עצמה להפנות את תשומת ליבה לאולם הנשפים, ולהימנע מלהביט שוב במוות.
אלגרה עברה אל הקצה המרוחק של אולם הנשפים, נטלה צלחת ולקחה מן המטעמים שהיו מונחים לפניה. אם היא לא יכולה להתפנק עם גברים, היא יכולה להתפנק עם שוקולד. אם אימה הייתה כאן, היא הייתה מזכירה לאלגרה שיש שמלת כלולות, לתוכה היא אמורה להשתחל בעוד חודשים אחדים, ואילו אכילת שוקולד עלולה למנוע זאת.
ואימא שלה הייתה צריכה שכל דבר... יתאים למשהו. היא הייתה צריכה שילדיה יתאימו לתבנית הראויה, כך שיוכלו להגשים את הייעוד שלהם וכל זה. כך שהם יוכלו להמשיך לבנות את מה שאביהם התחיל ויביאו כבוד למשפחתם, ודברים רבים נוספים שהרתיעו את אלגרה.
בהתקף של מרד, אלגרה לקחה פחזנית נוספת. אימה לא נמצאת כאן. ובכל מקרה, הם העסיקו תופרת מקצועית מאוד. היא תוכל בוודאי לעשות משהו עם השמלה, אם היא לא תתאים לחמוקיה השופעים.
רנצו לא יעצור אותה. הוא אמנם לא התנגד לכך שהוריה דחפו אותה אל תוך הנישואין הללו, אבל הוא נראה משועשע ממצבי הרוח שלה.
אבל נראה היה שרנצו לוקח את תפקידו בקלות. היה זה מוזר. כגבר, חייו היו אמורים להתאים את עצמם לעבודה. הוא היה חייב לקחת על עצמו את ניהולה של חברת הנדל"ן של אביו, אבל שום דבר אחר בחייו לא הוכתב לו.
באשר לאלגרה... היא הניחה שהיא יכולה לעבוד בכל דבר שתרצה, כל עוד תוכל להקדיש את חייה האישיים לבעל שהוריה ראו כמתאים.
אולי זו הייתה הסיבה לכך שרנצו היה נוח הרבה יותר. הוא ראה את הפער בין מה שהם התבקשו לעשות, מה שהם התבקשו להיות.
הוריה לא. וכך גם כריסטיאן, אשר תמך בהוריה בניסיונותיהם לחתן אותה. בנוסף, הוא היה מוכן תמיד לשחק את הדמות המנוגדת, חסרת ההומור. היא ידעה שגם חייו היו קשיים, וכמעט חשה אשמה על כי מצאה בו חסרונות כה רבים. אינסופיים למעשה.
ובכל זאת, הטרגדיות הפרטיות שלו – ומעורבותו בנישואיה הקרבים – לא העניקו לו את הזכות להיות כה קשוח איתה.
היא מצמצה והחזירה את מבטה אל האוכל שלה. היא לא ידעה מדוע חשבה עליו עכשיו. אולי כי אם הוא היה פה, הוא היה מרים גבה למראה הצלחת שלה העמוסה במתוקים. והוא בוודאי היה רואה בכך הוכחה לדעתו, שהיא רק ילדה. ילדה מפונקת.
היא חשבה שהוא חמור. אז היא הניחה שאפשר להכריז על תיקו.
המוזיקה החלה. ואלס דרמתי כרך את עצמו סביבה, עוטף אותה בחושניות קלה וחלקה. היא הסתובבה והביטה בזוגות שעל רחבת הריקודים, אוחזים קרוב זה בזו ונעים בחינניות נטולת מאמץ.
מה מרגישים, כשגבר מוביל אותך כך? אוחז בך קרוב כל כך, בחוזק כזה? היא דמיינה שבעלה העתידי היה רקדן מוצלח מאוד. אחרי הכול, הוא היה נסיך. למיטב ידיעתה, הם החלו ללמוד ריקודים קלאסיים באולמות נשפים, ברגע שהם למדו ללכת.
לפתע, יד עטויה בכפפה שחורה נכנסה לשדה הראייה שלה. היא הרימה את מבטה ונשימתה נמלטה מריאותיה. שפתיה נפשקו כאשר חישבה לומר משהו, אך הוא הרים את ידו השנייה ולחץ את אצבעו על הפה הקר והדומם של מסכתו.
הוא ראה אותה. שם לב אליה. היא לא הייתה לבדה. פרץ החום וההתרגשות שהיא חשה כאשר הוא ירד במדרגות, הרושם שהוא לא נוגע במעקה אלא בעור שלה, התפשט בה בצדק. הקשר היה אמיתי.
התרגשות, ריגוש, מילאו את בית החזה שלה כבר כאשר המוזיקה החלה, מציפה את חלל החדר ואת תוכה.
היא הרשתה לו להקים אותה מן הכיסא, ואף-על-פי שעורם לא נגע, כי הכפפה יצרה שכבת הגנה ביניהם, היא הרגישה ברק של חום בין ירכיה.
היא מגוחכת. הוא יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות בן כל גיל. הוא יכול להיות מעוות להחריד מתחת למסכה. למעשה, הוא יכול להיות המוות עצמו.
אבל היא לא חשבה שהוא כזה. כי ההרגשה הייתה מוחלטת מדי. עמוקה מדי.
כאשר הוא משך אותה אל זרועותיו, כאשר שדיה נלחצו אל הקיר הקשה של חזהו וחום התפשט בתוכה, היא ידעה שיהיה מי שיהיה, הוא היה האחד שהיא רוצה.
דבר מוזר. כזו משיכה מידית ועזה, אשר השתלטה על המציאות ברמה פנימית כזו.
הוא סחף אותה אל רחבת הריקודים כאילו הייתה חסרת משקל, והם נעו בין הזוגות האחרים כאילו שהם אינם קיימים. אינם חשובים. היא הרימה את מבטה ותפסה את מבטו הכהה, וגל של תדהמה עבר בה. היא התרכזה בנברשת הקריסטל שלמעלה אשר הפיצה צורות של אור על האנשים שתחתיה, ובווילונות הקטיפה העשירים, שהיו תלויים על הקירות, כשהם מסתירים באופן חלקי ציורי קיר של אלות על משטחי הטיח.
כל מגע מרפרף של גופה על גופו גרם לה לרעוד. כל רפרוף של היד העטויה בכפפה על גבה התחתון שלח גל סוחף של תשוקה בתוכה. היא דאבה בין רגליה, נואשת למגעו. לא היה זה ריקוד בלבד. הייתה זו הקדמה למשהו חושני הרבה יותר.
היא מעולם לא הגיבה לגבר בצורה כזו. כמובן, שהיא מעולם גם לא רקדה עם גבר כזה קודם. בכל זאת, היא לא חשבה שזה קשור לריקוד, יהא מעורר ככל שיהא. היא לא חשבה שזה קשור למוזיקה, גם אם היא השפיעה עליה עמוקות. הכול היה בגללו. וכך היה, מן הרגע שהוא נכנס אל החדר.
היא הייתה מסוחררת. גם זה לא היה בגלל הריקוד.
היא החליקה את ידה מן המקום שבו הייתה כרוכה סביב צווארו ולחצה את כף ידה אל חזהו, מנסה לתפוס את מבטו. המבט היה כהה, שחור ובלתי ניתן להבנה מתחת למסכה. אולי הוא נגעל. אולי אינו יכול להבין מדוע היא חשבה שהבקשה לריקוד היא הזמנה ליותר מזה.
הוא תפס את ידה, עטף באצבעותיו את פרק כף היד והרחיק אותה.
היא קפאה, תוהה אם עשתה טעות חמורה. ואז הוא סובב את ידה וליטף באיטיות את עורה הרגיש, בפנים כף היד, בעזרת אגודלו. היא נרעדה, גופה התייחס אל מגעו בדיוק כפי שהיה. תשובה. הסכמה.
היא בלעה את רוקה והשיבה את מבטה אל רחבת הריקודים, בחיפוש אחר אחיה. הוא לא נראה בשום מקום. ככל הנראה עזב עם אישה כלשהי, שתפסה את תשומת ליבו. טוב מאוד, שהוא איננו כאן להשגיח עליה.
לא היה לה מושג כיצד לעשות את זה. במיוחד ללא דיבורים. ונראה כי איש המסתורין שלה מעדיף להמשיך לשמור על שתיקה ביניהם. זה לא הפריע לה. הדבר הגביר את התחושות המחשמלות שעברו דרכה.
לא היה לה מושג מי הוא, ולו לא היה מושג לגבי זהותה האמיתית. זה היה טוב. האירוסין שלה לנסיך של סנטה פירנצה היו ידועים ברבים. וגם אם היא פקפקה בכך שהיא מוכרת ברחבי העולם, הרי שבוונציה הייתה מודעות מסוימת לזהותה.
אבל, עד מהרה לא היה צריך להחליט דבר. הוא לקח אותה מרחבת הריקודים, הרחק מן ההמון ולאורך מסדרון ריק. ליבה הלם בחוזקה. לרגע, היא החלה לחשוש שחוטפים אותה. היא לא דמיינה שחטיפה יכולה להיות כה קרובה לפיתוי, או להיפך.
המחשבות בראשה היו משוגעות, כי היא רק בקושי יכלה לנשום, מרוב פחד והתרגשות, אשר התחרו על מקום של כבוד בתוכה.
הוא דחף אותה לתוך גומחה, בעוד המוזיקה נעלמת אל תוך הרקע. היא לא שמעה אף אחד ושום דבר. ובאותו הרגע, בעוד האיש המסתורי בשחור ממלא את שדה הראייה שלה, היה נדמה שהם שני האנשים היחידים על פני כדור הארץ.
הוא לחץ את אגודלו אל שפתיה, עוקב אחר שולי פיה, בעוד רעד חושני מענה את גופה. ואז הוא הניח לקצות אצבעותיו לנוע לאורך צווארה, ועוד יותר למטה, אל עבר קו הצוואר של שמלתה. מגעו היה כמגע נוצה סביב הנפיחות העגולה של שדיה, אבל המגע הדהד בתוכה, עמוק ונמוך. משתלט על הכול.
זה היה הרגע שבו ידעה בוודאות שהבינה נכון את המצב. היא ידעה בוודאות שזה היה פיתוי. והיא קרובה עד כדי סכנה להתפתות.
אבל האם היא תסכים?
בעודה חושבת מחשבה זו, היא הבינה שזו מגוחכת. היא כבר הסכימה. ברגע שבו אחזה ביד שהוצעה לה, היא אמרה כן.
ידו טיילה עד לירכיה והחלה אוספת את הבד הסגול של השמלה, מעלה עד ירכיה. קצות אצבעותיו רפרפו בין רגליה, מגע מהיר ומפתה, במקום שבו היא התחילה לבעור לקראתו.
הוא לחץ את כף ידו על בטנה, בעודו דוחף את ידו מעלה, מזיז את מפתח הצוואר של שמלתה הצידה וחושף שד אחד, ואז את השני. היא נאנחה, מאמינה אך בקושי למה שמתרחש. מה שהיא מאפשרת לו לעשות.
למען האמת, היא לא מאפשרת דבר. היא פשוט הייתה שבויה. ולא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת כלל.
הוא העביר אגודל על פטמתה הרגישה והיא נאנחה. ואז הוא צבט את עורה העדין, בין אגודל לאצבע.
היא התקמרה עוד יותר אל מגעו והוא הרים את שתי ידיו, חפן אותה ולחץ חזק. לאחר מכן ידיו חזרו אל שמלתה, הרימו אותה וחשפו את גופה בפניו. אצבעותיו החליקו בין ירכיה, כך שיוכל להקניט אותה. ואז הוא נגע מתחת לתחתוניה, באינטימיות רבה יותר מכל אחד אחר בעבר.
היא הרגישה אבודה בתוכו, בתוך זה. היא לא ידעה מעולם עונג כזה. זה היה כמו להיות במרכז סערה חושנית. היא הרגישה את מגעו בכל מקום, מקניט אותה, דוחק אותה אל הסף.
היא הרימה את ידיה, לחצה אותן אל חזהו והחלה לפרום את כפתורי חולצתו. היא נשמה עמוק, אצבעותיה נוגעות בעורו בפעם הראשונה, עוקבות אחר שריריו הקשים, חום גופו מהמם, כה סקסי עד שהיא חשבה שהיא עלולה להתמוטט אל הרצפה. אלגרה מתמוטטת. והיא אינה יכולה לאפשר את זה. כי אז הוא יבין בוודאי שהיא אינה מנוסה ויעזוב אותה, עומדת שם ללא תכלית.
הוא היה מושלם מדי לדיבורים, פיתוי שהיא לא רצתה לעזוב. היא נשענה קדימה ונשקה לצווארו. השפתיים שלו היו מוסתרות על-ידי המסכה, אבל שלה לא. המגע בין עורה לבין עורו הותיר אחריו מריחה של צבע אדום, וקצת לבן מכל הצבע שעל פניה. לא היה לה אכפת. זה מצא חן בעיניה. היא רצתה שהוא יסומן, כי אלוהים יודע שהיא תהיה מסומנת.
היא הורידה את ידיה מטה, אל חזהו הקשה. שריריו והשיער המתולתל על עורו היו תחושות חדשות עבורה. האופן שבו נגעה בו שלח חץ של תשוקה עמוק אל תוך בטנה.
הוא לא היה זקוק לזמן רב, כדי להמשיך את מה שהיא התחילה. ידיו נעו מטה אל הסוגר של מכנסיו ודחפו אותה חזק יותר אל עבר הקיר. גופו היה מקביל לגופה, זקפתו החמה והקשה הייתה ממוקמת לעומת המקום שבו היא הייתה רטובה ומוכנה לקראתו.
הוא כופף את ירכיו, זקפתו לוחצת אל תוך רכותה. גל של עונג השתלט עליה והיא הניחה לראשה ליפול לאחור, בעוד אנחה קטנה נמלטת מפיה.
הוא הזיז את ידו, הרים את ירכה וכרך את רגלה סביב ירכיו, בטרם שינה את עמדתו ונכנס עמוק יותר לתוכה. הפעם, כאשר היא צעקה היה זה מתוך כאב.
היא ידעה שאיבוד בתוליה יהיה כואב, אבל לא הייתה מודעת לעוצמת הכאב.
נראה שהוא לא שם לב שקולה השתנה, כי הוא נסוג באיטיות בטרם לחץ בחזרה. הפעם זה לא כאב כל כך. ועם כל כניסה נוספת הכאב הלך ופחת, עד אשר העונג חזר בהדרגה. עד אשר הכאב החד והקורע התחלף בכאב עמוק מכרסם.
הוא התגבר, התפשט, לחץ עוד יותר, הפך לעונג חם ופראי. היא החלה להתנדנד לעומתו, תופסת את כתפיו, קוברת את פניה בשקע צווארו, בעוד השיא משתלט עליה לחלוטין. היא לחצה את שפתיה אל עורו, האורגזמה שלה שוטפת אותה. תקיפה בלתי נגמרת, שהותירה אותה מותשת וחסרת נשימה.
ואז, בנהמה, הוא נכנס לתוכה בפעם האחרונה, נשען כנגד הקיר בעודו מוצא את פורקנו שלו.
לרגע נדמה היה שהעולם מסתובב סביבם. היא הייתה מסוחררת מעונג, מתשוקה. והיא הרגישה... קשורה לאיש הזה. לאיש הזה שהיא לא הכירה כלל.
הוא נסוג מגופה, צועד לאחור. הוא החל לכפתר את חולצתו, הרים את מכנסיו, המסכה שלו עדיין במקומה. הוא היה חשוך ומסתורי, כפי שהיה מן הרגע הראשון שעיניה נחו עליו. ולולא המריחה של אדום ולבן על צווארו, היא מעולם לא הייתה מנחשת שנגעו בו.
אבל ההוכחה הייתה שם. אם ההרגשה המחשמלת שעברה בגופה והכאב הפועם בין ירכיה אינם הוכחות מספקות, אזי זו תהיה.
הוא הביט בה לרגע, הידק את כפפותיו חזק יותר למקומן והתרחק ממנה, שב אל אולם הנשפים.
היא נותרה לבדה.
אלגרה ולנטי, שמעולם לא עשתה דבר, למעט מחאה שקטה על מקומה בחיים, שבוודאי לא עשתה דבר הדומה למרד אמיתי, נותרה עומדת שם לבדה, לאחר שרגעים אחדים קודם לכן, איבדה את בתוליה לאדם זר.
ללא אמצעי מניעה. ללא מחשבה על העתיד, או... מחשבה כלשהי.
ההתרגשות שלה התחלפה בחרדה, בפחד.
בעודה מביטה בו נעלם משדה הראייה שלה, היא לא ידעה אם עליה להיות שבורת לב או להרגיש הקלה, מכך שהיא לא תראה אותו שוב לעולם. 

עוד על הספר

מעבר למסכה מייסי ייטס
1
 
הוא היה המוות שבא לקחת אותה. כך לפחות הוא נראה, כשירד במדרגות התלולות של אולם הנשפים הוונציאני, גלימתו השחורה מתנופפת מאחוריו וקצות אצבעותיו מלטפות את מעקה השיש האלגנטי. אלגרה הרגישה כאילו נגע בעורה, כאילו למשך שארית חייה, היא תתהה לגבי חוזק הנגיעה.
מסכה כיסתה את פניו, בדומה לנוכחים האחרים באולם, אבל בזה הסתיים הדמיון בינו לבין האחרים – או ליתר דיוק, בינו לבין כל בן תמותה אחר.
הוא לא היה לבוש בבגדי משי בהירים, כמו רבים מהגברים שם, אלא היה כולו עטוי שחורים. המסכה שכיסתה את פניו הייתה עשויה מחומר מנצנץ כלשהו, שחור משחור, גזור בצורת גולגולת. העור שלו בוודאי היה צבוע בצבע פחם עמוק מתחת למסכה, כי היא לא הצליחה לזהות פני גבר או שבריר של בן אנוש ברווחים הקטנים שבמתכת המעוצבת בצורה מורכבת.
היא לא הייתה האישה היחידה שהייתה המומה מהופעתו – גל עבר בחדר. יצורים מפוארים, עטופים במשי, רטטו בציפייה לראות, להציץ. אלגרה לא הייתה יוצאת דופן. זהותה הוחבאה מתחת לדוגמאות היפות שצוירו על פניה, ולכן הרשתה לעצמה להביט בו.
המסיבה, אשר התקיימה באחד מן המלונות ההיסטוריים והיפים ביותר בוונציה, נערכה על-ידי אחד משותפיו העסקיים של אחיה. ההזמנה לאירוע הזה הייתה מן המבוקשות ביותר בעולם, והנוכחים נמנו עם האליטה.
המשפחות הוותיקות והעשירות ביותר באיטליה. כסף ישן וחדש. יורשות ראויות, אשר שָבו אנשים רבים במבטן השובבי.
היא הניחה שהיא אחת מהן. אביה היה כסף ישן וחדש. אצולה עם אילן יוחסין עד תקופת הרנסנס. אבל בניגוד לאביו, הוא לקח את המעמד הזה והפיק ממנו זהב. הוא לקח נכסים מתפוררים שירש וחידש אותם, וכך טיפס אל השכבה החברתית והכלכלית הגבוהה ביותר.
אחיה, רנצו, העלה את משפחת ולנטי גבוה אף יותר, כשהפך את החברה של אביו לבינלאומית והגדיל את הונם במהירות.
אף-על-פי-כן, אלגרה לא הרגישה שייכת לנשים הללו. לא הרגישה מפתה או מלאת מרץ. היא הרגישה... כלואה.
אבל זו הייתה אמורה להיות ההזדמנות שלה. ההזדמנות שלה לאבד את בתוליה לגבר שהיא תבחר, במקום לנסיך שהיא הובטחה לו, אשר לא עשה דבר כדי להלהיט את דמה או להצית את דמיונה.
אולי זה חטא שבגינו אלגרה תישלח ישר אל הגיהינום. אבל מי ייקח אותה לשם, אם לא השטן עצמו? הוא הרי נמצא כאן. ובכניסתו אל תוך החדר, השפיע עליה הרבה יותר לעומק מאשר הארוס ששודך לה.
היא החלה לצעוד אל עבר המדרגות ועצרה. ליבה הלם כה חזק, עד כי הרגישה חולה. מי היא חושבת שהיא? היא לא הייתה מסוג הנשים שניגשות לגבר זר במסיבה.
לגשת אליו ולפלרטט ולהזמין אותו...
לא היה לה מושג, איך היא חשבה על דבר כזה.
אלגרה התרחקה מהאיש הזר. היא לא תחזר אחרי המוות במסיבה הזו, בשום צורה שהיא. כן, הייתה לה פנטזיה למצוא מישהו הערב. מישהו שהיא רוצה. אבל כאשר הגיע הרגע, לא היה לה את האומץ הדרוש.
אחיה הביא אותה אל המסיבה הזו בחסד, ואם היא תגרום לבעיה כלשהי, הוא בוודאי ישרוף את המקום עד היסוד. רנצו ולנטי לא היה ידוע כבעל מזג רגוע. אם כי אלגרה למדה לרסן את המזג שלה.
כילדה, היא בחנה את סבלנותם של הוריה, או כך לפחות הם סיפרו לה. אבל היא אפשרה להם ללמד אותה. נדרשו שיעורים בהליכות ונימוסים ודברים רבים אחרים, אשר אמורים היו להפוך אותה לליידי מסוג כלשהו, שתעשה משהו עם עצמה.
וההשקעה השתלמה. מנקודת המבט של הוריה, לפחות.  בזכות החברות הקרובה בין רנצו לבין כריסטיאן אקוסטה – דוכס ספרדי, שהיה חברו של אחיה מאז ימי בית-הספר הפרטי – הכיר אביה את הנסיך רפאל דה-סנטיס מסנטה פירנצה.
מההיכרות הזו, ובעידודו של כריסטיאן היקר – שאלגרה הייתה רוצה להטביע בים – נולדה הסכמה לאירוסין של אלגרה עם נסיך. ניצחון, בעיני הוריה.
נאמר לה שהיא אמורה להיות נלהבת.
היא הובטחה לרפאל באופן רשמי בגיל שש עשרה, וגם כעת כשהיא בת עשרים ושתיים, הוא לא מצא חן בעיניה יותר מאשר בפגישתם הראשונה. זה היה מוזר. הוא היה גבר נאה, זה לא היה נתון לוויכוח. אבל למרות זאת, הוא לא הלהיב אותה.
בניגוד לאחיה הגדול, הוא התרחק מן הצהובונים. הוא היה התגלמות הכבוד והגבריות, בחליפות ובבגדים רשמיים פחות, כאשר משפחתה התארחה לחופשה באחד מבתיו בעולם.
אולי היה זה האופי ההפכפך שלה, שבגללו לא התפתתה לקבל ממנו יותר מאשר נשיקות שטחיות על הלחי. אי-הצלחתה להרגיש תשוקה כלפיו הייתה אולי חלק ממרד, נגד מה שפקדו עליה לעשות. ואולי היה זה הוא. אולי הוא היה פשוט... קר מדי.
האם היה זה מוגזם, לרצות מישהו עם תשוקה דומה לשלה?
אבל התשוקה שלה הייתה תיאורטית בלבד. הן כלפי החיים והן כלפי גברים. תשוקה שגרמה לה לרצות להשתחרר. גרמה לה לרצות לאתגר את החיים שארגנו בשבילה.
אין ספק, שכריסטיאן יקרא לה אנוכית. כמובן שכריסטיאן התנהג כאילו האירוסין שלה הם עניינו האישי. קרוב לוודאי שהיה זה מפני שהוא ארגן אותם.
היא תהתה מה עוד הוא ירוויח, מהנישואין שלה. ככל הנראה, טובות הנאה אינסופיות מהנסיך רפאל בעצמו. זו ככל הנראה הייתה הסיבה מדוע הוא התנהג בכזאת חשיבות, בכל פעם שהגיע לארוחת ערב בבית הוריה.
כריסטיאן היה האדם היחיד שגרם לה לאבד את קור רוחה. האדם היחיד שגרם לה לאבד שליטה ולגעוש, כאשר הוא הכעיס אותה.
בכל הנוגע להוריה, כאשר לא הייתה ברירה, היא עשתה מה שאמרו לה.
למעשה, הקיום שלה היה מתון. והיא הרגישה שהיא נמצאת במאבק תמידי נגדו.
או לכל הפחות, היא התכוונה להיאבק בו. למשוך, לרמוז בצורה כלשהי שהיא אינה מרוצה. היא בלעה את רוקה בחוזקה והכריחה את עצמה להפנות את תשומת ליבה לאולם הנשפים, ולהימנע מלהביט שוב במוות.
אלגרה עברה אל הקצה המרוחק של אולם הנשפים, נטלה צלחת ולקחה מן המטעמים שהיו מונחים לפניה. אם היא לא יכולה להתפנק עם גברים, היא יכולה להתפנק עם שוקולד. אם אימה הייתה כאן, היא הייתה מזכירה לאלגרה שיש שמלת כלולות, לתוכה היא אמורה להשתחל בעוד חודשים אחדים, ואילו אכילת שוקולד עלולה למנוע זאת.
ואימא שלה הייתה צריכה שכל דבר... יתאים למשהו. היא הייתה צריכה שילדיה יתאימו לתבנית הראויה, כך שיוכלו להגשים את הייעוד שלהם וכל זה. כך שהם יוכלו להמשיך לבנות את מה שאביהם התחיל ויביאו כבוד למשפחתם, ודברים רבים נוספים שהרתיעו את אלגרה.
בהתקף של מרד, אלגרה לקחה פחזנית נוספת. אימה לא נמצאת כאן. ובכל מקרה, הם העסיקו תופרת מקצועית מאוד. היא תוכל בוודאי לעשות משהו עם השמלה, אם היא לא תתאים לחמוקיה השופעים.
רנצו לא יעצור אותה. הוא אמנם לא התנגד לכך שהוריה דחפו אותה אל תוך הנישואין הללו, אבל הוא נראה משועשע ממצבי הרוח שלה.
אבל נראה היה שרנצו לוקח את תפקידו בקלות. היה זה מוזר. כגבר, חייו היו אמורים להתאים את עצמם לעבודה. הוא היה חייב לקחת על עצמו את ניהולה של חברת הנדל"ן של אביו, אבל שום דבר אחר בחייו לא הוכתב לו.
באשר לאלגרה... היא הניחה שהיא יכולה לעבוד בכל דבר שתרצה, כל עוד תוכל להקדיש את חייה האישיים לבעל שהוריה ראו כמתאים.
אולי זו הייתה הסיבה לכך שרנצו היה נוח הרבה יותר. הוא ראה את הפער בין מה שהם התבקשו לעשות, מה שהם התבקשו להיות.
הוריה לא. וכך גם כריסטיאן, אשר תמך בהוריה בניסיונותיהם לחתן אותה. בנוסף, הוא היה מוכן תמיד לשחק את הדמות המנוגדת, חסרת ההומור. היא ידעה שגם חייו היו קשיים, וכמעט חשה אשמה על כי מצאה בו חסרונות כה רבים. אינסופיים למעשה.
ובכל זאת, הטרגדיות הפרטיות שלו – ומעורבותו בנישואיה הקרבים – לא העניקו לו את הזכות להיות כה קשוח איתה.
היא מצמצה והחזירה את מבטה אל האוכל שלה. היא לא ידעה מדוע חשבה עליו עכשיו. אולי כי אם הוא היה פה, הוא היה מרים גבה למראה הצלחת שלה העמוסה במתוקים. והוא בוודאי היה רואה בכך הוכחה לדעתו, שהיא רק ילדה. ילדה מפונקת.
היא חשבה שהוא חמור. אז היא הניחה שאפשר להכריז על תיקו.
המוזיקה החלה. ואלס דרמתי כרך את עצמו סביבה, עוטף אותה בחושניות קלה וחלקה. היא הסתובבה והביטה בזוגות שעל רחבת הריקודים, אוחזים קרוב זה בזו ונעים בחינניות נטולת מאמץ.
מה מרגישים, כשגבר מוביל אותך כך? אוחז בך קרוב כל כך, בחוזק כזה? היא דמיינה שבעלה העתידי היה רקדן מוצלח מאוד. אחרי הכול, הוא היה נסיך. למיטב ידיעתה, הם החלו ללמוד ריקודים קלאסיים באולמות נשפים, ברגע שהם למדו ללכת.
לפתע, יד עטויה בכפפה שחורה נכנסה לשדה הראייה שלה. היא הרימה את מבטה ונשימתה נמלטה מריאותיה. שפתיה נפשקו כאשר חישבה לומר משהו, אך הוא הרים את ידו השנייה ולחץ את אצבעו על הפה הקר והדומם של מסכתו.
הוא ראה אותה. שם לב אליה. היא לא הייתה לבדה. פרץ החום וההתרגשות שהיא חשה כאשר הוא ירד במדרגות, הרושם שהוא לא נוגע במעקה אלא בעור שלה, התפשט בה בצדק. הקשר היה אמיתי.
התרגשות, ריגוש, מילאו את בית החזה שלה כבר כאשר המוזיקה החלה, מציפה את חלל החדר ואת תוכה.
היא הרשתה לו להקים אותה מן הכיסא, ואף-על-פי שעורם לא נגע, כי הכפפה יצרה שכבת הגנה ביניהם, היא הרגישה ברק של חום בין ירכיה.
היא מגוחכת. הוא יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות בן כל גיל. הוא יכול להיות מעוות להחריד מתחת למסכה. למעשה, הוא יכול להיות המוות עצמו.
אבל היא לא חשבה שהוא כזה. כי ההרגשה הייתה מוחלטת מדי. עמוקה מדי.
כאשר הוא משך אותה אל זרועותיו, כאשר שדיה נלחצו אל הקיר הקשה של חזהו וחום התפשט בתוכה, היא ידעה שיהיה מי שיהיה, הוא היה האחד שהיא רוצה.
דבר מוזר. כזו משיכה מידית ועזה, אשר השתלטה על המציאות ברמה פנימית כזו.
הוא סחף אותה אל רחבת הריקודים כאילו הייתה חסרת משקל, והם נעו בין הזוגות האחרים כאילו שהם אינם קיימים. אינם חשובים. היא הרימה את מבטה ותפסה את מבטו הכהה, וגל של תדהמה עבר בה. היא התרכזה בנברשת הקריסטל שלמעלה אשר הפיצה צורות של אור על האנשים שתחתיה, ובווילונות הקטיפה העשירים, שהיו תלויים על הקירות, כשהם מסתירים באופן חלקי ציורי קיר של אלות על משטחי הטיח.
כל מגע מרפרף של גופה על גופו גרם לה לרעוד. כל רפרוף של היד העטויה בכפפה על גבה התחתון שלח גל סוחף של תשוקה בתוכה. היא דאבה בין רגליה, נואשת למגעו. לא היה זה ריקוד בלבד. הייתה זו הקדמה למשהו חושני הרבה יותר.
היא מעולם לא הגיבה לגבר בצורה כזו. כמובן, שהיא מעולם גם לא רקדה עם גבר כזה קודם. בכל זאת, היא לא חשבה שזה קשור לריקוד, יהא מעורר ככל שיהא. היא לא חשבה שזה קשור למוזיקה, גם אם היא השפיעה עליה עמוקות. הכול היה בגללו. וכך היה, מן הרגע שהוא נכנס אל החדר.
היא הייתה מסוחררת. גם זה לא היה בגלל הריקוד.
היא החליקה את ידה מן המקום שבו הייתה כרוכה סביב צווארו ולחצה את כף ידה אל חזהו, מנסה לתפוס את מבטו. המבט היה כהה, שחור ובלתי ניתן להבנה מתחת למסכה. אולי הוא נגעל. אולי אינו יכול להבין מדוע היא חשבה שהבקשה לריקוד היא הזמנה ליותר מזה.
הוא תפס את ידה, עטף באצבעותיו את פרק כף היד והרחיק אותה.
היא קפאה, תוהה אם עשתה טעות חמורה. ואז הוא סובב את ידה וליטף באיטיות את עורה הרגיש, בפנים כף היד, בעזרת אגודלו. היא נרעדה, גופה התייחס אל מגעו בדיוק כפי שהיה. תשובה. הסכמה.
היא בלעה את רוקה והשיבה את מבטה אל רחבת הריקודים, בחיפוש אחר אחיה. הוא לא נראה בשום מקום. ככל הנראה עזב עם אישה כלשהי, שתפסה את תשומת ליבו. טוב מאוד, שהוא איננו כאן להשגיח עליה.
לא היה לה מושג כיצד לעשות את זה. במיוחד ללא דיבורים. ונראה כי איש המסתורין שלה מעדיף להמשיך לשמור על שתיקה ביניהם. זה לא הפריע לה. הדבר הגביר את התחושות המחשמלות שעברו דרכה.
לא היה לה מושג מי הוא, ולו לא היה מושג לגבי זהותה האמיתית. זה היה טוב. האירוסין שלה לנסיך של סנטה פירנצה היו ידועים ברבים. וגם אם היא פקפקה בכך שהיא מוכרת ברחבי העולם, הרי שבוונציה הייתה מודעות מסוימת לזהותה.
אבל, עד מהרה לא היה צריך להחליט דבר. הוא לקח אותה מרחבת הריקודים, הרחק מן ההמון ולאורך מסדרון ריק. ליבה הלם בחוזקה. לרגע, היא החלה לחשוש שחוטפים אותה. היא לא דמיינה שחטיפה יכולה להיות כה קרובה לפיתוי, או להיפך.
המחשבות בראשה היו משוגעות, כי היא רק בקושי יכלה לנשום, מרוב פחד והתרגשות, אשר התחרו על מקום של כבוד בתוכה.
הוא דחף אותה לתוך גומחה, בעוד המוזיקה נעלמת אל תוך הרקע. היא לא שמעה אף אחד ושום דבר. ובאותו הרגע, בעוד האיש המסתורי בשחור ממלא את שדה הראייה שלה, היה נדמה שהם שני האנשים היחידים על פני כדור הארץ.
הוא לחץ את אגודלו אל שפתיה, עוקב אחר שולי פיה, בעוד רעד חושני מענה את גופה. ואז הוא הניח לקצות אצבעותיו לנוע לאורך צווארה, ועוד יותר למטה, אל עבר קו הצוואר של שמלתה. מגעו היה כמגע נוצה סביב הנפיחות העגולה של שדיה, אבל המגע הדהד בתוכה, עמוק ונמוך. משתלט על הכול.
זה היה הרגע שבו ידעה בוודאות שהבינה נכון את המצב. היא ידעה בוודאות שזה היה פיתוי. והיא קרובה עד כדי סכנה להתפתות.
אבל האם היא תסכים?
בעודה חושבת מחשבה זו, היא הבינה שזו מגוחכת. היא כבר הסכימה. ברגע שבו אחזה ביד שהוצעה לה, היא אמרה כן.
ידו טיילה עד לירכיה והחלה אוספת את הבד הסגול של השמלה, מעלה עד ירכיה. קצות אצבעותיו רפרפו בין רגליה, מגע מהיר ומפתה, במקום שבו היא התחילה לבעור לקראתו.
הוא לחץ את כף ידו על בטנה, בעודו דוחף את ידו מעלה, מזיז את מפתח הצוואר של שמלתה הצידה וחושף שד אחד, ואז את השני. היא נאנחה, מאמינה אך בקושי למה שמתרחש. מה שהיא מאפשרת לו לעשות.
למען האמת, היא לא מאפשרת דבר. היא פשוט הייתה שבויה. ולא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת כלל.
הוא העביר אגודל על פטמתה הרגישה והיא נאנחה. ואז הוא צבט את עורה העדין, בין אגודל לאצבע.
היא התקמרה עוד יותר אל מגעו והוא הרים את שתי ידיו, חפן אותה ולחץ חזק. לאחר מכן ידיו חזרו אל שמלתה, הרימו אותה וחשפו את גופה בפניו. אצבעותיו החליקו בין ירכיה, כך שיוכל להקניט אותה. ואז הוא נגע מתחת לתחתוניה, באינטימיות רבה יותר מכל אחד אחר בעבר.
היא הרגישה אבודה בתוכו, בתוך זה. היא לא ידעה מעולם עונג כזה. זה היה כמו להיות במרכז סערה חושנית. היא הרגישה את מגעו בכל מקום, מקניט אותה, דוחק אותה אל הסף.
היא הרימה את ידיה, לחצה אותן אל חזהו והחלה לפרום את כפתורי חולצתו. היא נשמה עמוק, אצבעותיה נוגעות בעורו בפעם הראשונה, עוקבות אחר שריריו הקשים, חום גופו מהמם, כה סקסי עד שהיא חשבה שהיא עלולה להתמוטט אל הרצפה. אלגרה מתמוטטת. והיא אינה יכולה לאפשר את זה. כי אז הוא יבין בוודאי שהיא אינה מנוסה ויעזוב אותה, עומדת שם ללא תכלית.
הוא היה מושלם מדי לדיבורים, פיתוי שהיא לא רצתה לעזוב. היא נשענה קדימה ונשקה לצווארו. השפתיים שלו היו מוסתרות על-ידי המסכה, אבל שלה לא. המגע בין עורה לבין עורו הותיר אחריו מריחה של צבע אדום, וקצת לבן מכל הצבע שעל פניה. לא היה לה אכפת. זה מצא חן בעיניה. היא רצתה שהוא יסומן, כי אלוהים יודע שהיא תהיה מסומנת.
היא הורידה את ידיה מטה, אל חזהו הקשה. שריריו והשיער המתולתל על עורו היו תחושות חדשות עבורה. האופן שבו נגעה בו שלח חץ של תשוקה עמוק אל תוך בטנה.
הוא לא היה זקוק לזמן רב, כדי להמשיך את מה שהיא התחילה. ידיו נעו מטה אל הסוגר של מכנסיו ודחפו אותה חזק יותר אל עבר הקיר. גופו היה מקביל לגופה, זקפתו החמה והקשה הייתה ממוקמת לעומת המקום שבו היא הייתה רטובה ומוכנה לקראתו.
הוא כופף את ירכיו, זקפתו לוחצת אל תוך רכותה. גל של עונג השתלט עליה והיא הניחה לראשה ליפול לאחור, בעוד אנחה קטנה נמלטת מפיה.
הוא הזיז את ידו, הרים את ירכה וכרך את רגלה סביב ירכיו, בטרם שינה את עמדתו ונכנס עמוק יותר לתוכה. הפעם, כאשר היא צעקה היה זה מתוך כאב.
היא ידעה שאיבוד בתוליה יהיה כואב, אבל לא הייתה מודעת לעוצמת הכאב.
נראה שהוא לא שם לב שקולה השתנה, כי הוא נסוג באיטיות בטרם לחץ בחזרה. הפעם זה לא כאב כל כך. ועם כל כניסה נוספת הכאב הלך ופחת, עד אשר העונג חזר בהדרגה. עד אשר הכאב החד והקורע התחלף בכאב עמוק מכרסם.
הוא התגבר, התפשט, לחץ עוד יותר, הפך לעונג חם ופראי. היא החלה להתנדנד לעומתו, תופסת את כתפיו, קוברת את פניה בשקע צווארו, בעוד השיא משתלט עליה לחלוטין. היא לחצה את שפתיה אל עורו, האורגזמה שלה שוטפת אותה. תקיפה בלתי נגמרת, שהותירה אותה מותשת וחסרת נשימה.
ואז, בנהמה, הוא נכנס לתוכה בפעם האחרונה, נשען כנגד הקיר בעודו מוצא את פורקנו שלו.
לרגע נדמה היה שהעולם מסתובב סביבם. היא הייתה מסוחררת מעונג, מתשוקה. והיא הרגישה... קשורה לאיש הזה. לאיש הזה שהיא לא הכירה כלל.
הוא נסוג מגופה, צועד לאחור. הוא החל לכפתר את חולצתו, הרים את מכנסיו, המסכה שלו עדיין במקומה. הוא היה חשוך ומסתורי, כפי שהיה מן הרגע הראשון שעיניה נחו עליו. ולולא המריחה של אדום ולבן על צווארו, היא מעולם לא הייתה מנחשת שנגעו בו.
אבל ההוכחה הייתה שם. אם ההרגשה המחשמלת שעברה בגופה והכאב הפועם בין ירכיה אינם הוכחות מספקות, אזי זו תהיה.
הוא הביט בה לרגע, הידק את כפפותיו חזק יותר למקומן והתרחק ממנה, שב אל אולם הנשפים.
היא נותרה לבדה.
אלגרה ולנטי, שמעולם לא עשתה דבר, למעט מחאה שקטה על מקומה בחיים, שבוודאי לא עשתה דבר הדומה למרד אמיתי, נותרה עומדת שם לבדה, לאחר שרגעים אחדים קודם לכן, איבדה את בתוליה לאדם זר.
ללא אמצעי מניעה. ללא מחשבה על העתיד, או... מחשבה כלשהי.
ההתרגשות שלה התחלפה בחרדה, בפחד.
בעודה מביטה בו נעלם משדה הראייה שלה, היא לא ידעה אם עליה להיות שבורת לב או להרגיש הקלה, מכך שהיא לא תראה אותו שוב לעולם.