מכל מלמדי

פתח דבר

 

אלון פוטרמן

 

 

הספר הזה מתאר מסע שהחל בספטמבר 2019. ספטמבר, כידוע, הוא חודש מיוחד במערכת החינוך.

 

בנסיעה בין הנגב לגליל התגלה משלטי החוצות שיח העוסק ב"סוגי בתי הספר" המוצעים לילדים: בית הספר שאין בלתו בלימודי אמנות או תקשורת, בית הספר המוביל במדעים, בית הספר המתהדר במקום הראשון במגמת מחשבים וכדומה.

 

אבל למה למתג בית ספר כשאפשר למתג את האנשים שעובדים בו? השאלה הזאת לא נתנה לי מנוח.

 

תלמידי ישראל (והוריהם) לא צריכים "בית ספר לאמנויות" כפי שהם צריכים בית ספר שיש בו אמנים. מורים־אמנים. מורים שמקבלים הזדמנות ללמד את התחומים האהובים עליהם ואת התחביבים הגדולים שלהם, מורים שיש להם רעיונות נפלאים ודרכים מקוריות ללמד תחומים שחשוב שהילדים יכירו וידעו טרם יציאתם אל העתיד הלא־נודע של "אחרי בית הספר".

 

עם פתיחתה של כל שנת לימודים (ובשנה מיוחדת זו שבה נכתב הספר גם במהלכה, בימי משבר הקורונה המטלטל) מתחדש השיח הציבורי הישן־חדש על מעמד המורים, על חשיבות האוטונומיה למנהלי בתי הספר, על הקושי בחיזוי העתיד וביכולת של בתי הספר להכין את תלמידיהם אליו, על חשיבות היצירתיות בחינוך ועל הדרך שבה יש להשוות בין חשיבות היצירתיות לחשיבות הקריאה והכתיבה. אינסוף רעיונות בנוגע למהפכות ושינויים, וכ-180 אלף מורות ומורים שעיני הציבור נשואות אליהם.

 

היום, אולי יותר מתמיד, מערכת החינוך נדרשת לחשיבה חדשה על דרכים שיגדילו את סיכויי המורים להצליח. מצד אחד, יש מי שיגידו שהדרך כרוכה בתגמול גבוה יותר ובהתייחסות ראויה יותר לאיזון שבין "מילות השין" ("שליחות" מול "שחיקה"). מצד שני, נדמה שעד שיושגו המטרות הנעלות המוזכרות בחוזרי מנכ"ל של משרד החינוך, ישנם כבר כאלה שלא מחכים ש"יום יבוא", פשוט משום שהם כבר מביאים בעצמם את היום — בשגרה ובמשבר.

 

אנו, המרכיבים את החברה הישראלית על כל גווניה, נדרשים לראות את ה"טוב" ולתת לו במה. אנו נדרשים להעלות על נס את דמויות המופת המעצבות את הדורות הבאים ולסייע להן להבטיח את מעמדן במדינה. אנחנו צריכים לראותן כדמויות גיבורות, גיבורות תרבות. הרי היחס מצדנו יחייב גם את החדשים בתפקיד, כל אלה שרק החלו במסע חיפוש המשמעות המקצועית שלהם כמורים.

 

לפעמים מתחשק לי לפנות אל שלטי החוצות ולבקש מהם שיספרו לי על המנהל המכנס בכל בוקר את צוותו כדי לשבח מדי יום חבר צוות אחר על מעשה מרשים שעשה. הוא יודע שאם לא יראה את אנשי הצוות — הם לא יראו את תלמידיהם. הייתי רוצה לבקש מן השלטים שיספרו לי על המנהלים המקימים צוות רוחבי להוראת המקצועות הנלמדים ביותר אצלם, כזה ששותפים בו מורים ותיקים וחדשים הנחשפים לתכנים ולכלים חדשים ומתחדשים וחוקרים את עשייתם. אני פונה אל השלטים שיספרו לי על מנהל שראיין מורה לעברית ועל הדרך גילה שהיא מנגנת בגיטרה והחליט שהיא תלמד את מה שהיא אוהבת במשך שש שעות שבועיות. שיספרו לי על מורה שפיצח את השיטה היצירתית ביותר ללמד פרבולות גם בלמידה מרחוק באזור חסר תשתיות, או על מורה שהפכה את "פרזנט סימפל" למונח שמעלה אסוציאציה משמחת וגם מרכזת מיוזמתה את המקהלה הבית ספרית, או את מועדון הכנת שיעורי הבית שקם בעזרת פעילי תנועת הנוער בשכונה.

 

אלה אינן דוגמאות פיקטיביות כמובן. המורים הללו קיימים, אך במקום לשמוע עליהם אנו שומעים פעמים רבות דווקא על המקצוע העיקרי הנלמד בבית הספר שבו הם מלמדים, וכך כולנו מחמיצים. כשהמורה הוא ה"גיבור" המתפתח והמגובה, הוא שמח יותר ונשחק פחות. אם נדבר על הדרך שבה המורה מלמדת ולא על המקצוע שהיא מלמדת, על התהליך ולא רק על ההישג הסופי לכאורה, אנחנו עשויים לעצב מערכת שתתגמל מנהלים לפי שימור איכותי של מורים מצוינים בבית הספר, וכמובן להרוויח מערכת עם מורים בעלי מעמד חזק יותר שאוהבים אהבת אמת את התלמידים ואת הוריהם.

 

כדי לתת למורים הללו במה ולהפנות אליהם זרקור גדול החלטתי לשלב בנסיעותי ברחבי הארץ מפגשים עם 14 מורים ומורות שזכו בשנים האחרונות בתואר "המורה של המדינה". המורים הללו מלמדים מקצועות רבים, הם בעלי רקעים ייחודיים, מתגוררים במקומות שונים בישראל ובעלי זהויות מגוונות. המשותף להם הוא שכולם מעוררי השראה במעשיהם. כל אחד ואחת מהם החליטו להגדיר את זהותם המקצועית באמצעות הוראה יצירתית ומחשבה חוצת גבולות ומוסכמות, אפילו בשעות שעבורן אין תגמול מן המערכת.

 

המורים הללו הם רק 14 מתוך רוב גדול של כ-180 אלף המורים בישראל, כך שהמרואיינים בספר הם רק "קצה המזלג". כולי תקווה כי הקוראים והקוראות יבינו כי אם היו בוחרים, היו יכולים גם הם לכתוב ספר על 14 מורים ומורות נפלאים שהם מכירים ממעגליהם האישיים לאורך השנים. אם נכיר בהם ובהן, אם נכיר בשליחותם, בקול רם — שחיקתם תהא אטית יותר ואולי אף תיעלם מן המציאות המורכבת של מערכת החינוך הישראלית.

 

אם נכיר במחנכים ובמחנכות של ילדי ישראל כמי שמבטיחים באמת את עתיד המדינה, נוכל להתקדם בעיצוב מעמדם הראוי ואל הצבת החינוך הציבורי בעדיפות העליונה.

 

ברצוני להודות לחוה, אורית, איאד, חנה, אלמוג, אתי, אמירה, טגיסטו, עינת, ירון, מוסא, נורית, איתן ועינב על שפתחו בפני את לבם ואת דלתות כיתותיהם ועל כך שהשיבו בחפץ לב לשאלות בראיונות שקיימתי איתם.

 

נוסף על כך ברצוני להודות לחברי, מורי ורבותי, שנענו בחיוב לבקשתי וכתבו בגאון על נושאים המעסיקים את הפועלים והפועלות בשדה החינוך: אליעזר, יולי, ליהיא, איל, אילנה, ונדה, גלעד ואבא שלי — מתי.