לאהוב בדרכי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאהוב בדרכי
מכר
אלפי
עותקים
לאהוב בדרכי
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

לאהוב בדרכי

4.5 כוכבים (82 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים

קייט סטאריט

קייט סטאריט מתגוררת בסידני, אוסטרליה, עם בעלה ושלושת בניהם. כשהיא לא מתרוצצת בין אימוני כדורגל ומפגשים עם חברים, היא כותבת רומנים שהייתה שמחה לקרוא בעצמה. היא שואבת השראה מניסיון חייה ומדמיונה, וספריה כתובים ברגישות ומלאים באהבה.

תקציר

אמרסון הארט היא אהבת חייו, אלא שלמרבה הצער, הוא לא האהבה היחידה שלה. וכאן טמונה הבעיה.
 
"לאהוב בדרכי הוא רומן מחמם לב שפרט על כל קשת רגשותיי. הסיפור הזה הלך איתי הרבה אחרי העמוד האחרון." בת' פלין, סופרת רבי המכר ברשימת USA Today.
 
"סיפור רגיש ומעוצב להפליא על אהבה, חיים, אובדן, טרגדיה ועל מציאת דרכך בתנאים שלך. מהכריכה המהממת ועד לסיפור קורע הלב שבפנים, כל החלקים בספר הזה מתלכדים ומביאים אותך למסע של גילוי." אי. אס. קארטר, סופרת רבי מכר בין־לאומית.
 
ומילה קטנה מהמו"ליות:
התקציר שפרסמנו, ובו שורה אחת בלבד, הוא התקציר היחיד שנכתב לספר. התלבטנו זמן רב אם להשאיר אותו כך או לשנות אותו. לבסוף הגענו למסקנה שכל מילה נוספת שנגיד על הספר תפגום בחוויית הקריאה, ואנחנו רוצות שתחוו את הספר במלואו כפי שאנחנו חווינו אותו, ומקוות שתתאהבו בדמויות ובמילים כמו שאנחנו התאהבנו.
 
על הסופרת:
קייט סטאריט מתגוררת בסידני, אוסטרליה, עם בעלה ושלושת בניהם. כשהיא לא מתרוצצת בין אימוני כדורגל ומפגשים עם חברים, היא כותבת רומנים שהייתה שמחה לקרוא בעצמה. היא שואבת השראה מניסיון חייה ומדמיונה, וספריה כתובים ברגישות ומלאים באהבה.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
גם מבלי לראות את פניה, אני יודע שהאישה העומדת על שפת המים עצובה עד כאב. גבה אליי וכתפיה שמוטות, כבדות אולי מחרטה. הורג אותי לדעת שחלק מזה באשמתי, ומסיבה זו בלבד, קשה לי להסתכל עליה. אני נשען על גזע העץ המחוספס ועוצם עיניים. חיי יהיו לנצח קשורים בה, ואני לא מסוגל לראות את ליבה נשבר.
 
אני לא יכול להישאר במקום, לכן אני מתחיל לפסוע. האם היא עדיין מחכה לו או שהוא כבר עזב? פחד מתפשט בגופי בשל חוסר הוודאות. יותר מכול אני רוצה לראות אותה מאושרת. אם זה יהיה קשה מדי, אצטרך לעזוב שוב. מתוסכל מהמצב אני משחרר נשיפה ארוכה.
 
אמרסון הארט היא אהבת חיי. אלא שלמרבה הצער, אני לא האהבה היחידה שלה. וכאן טמונה הבעיה.
 
 
 
 
 
חלק א
 
 
פרק 1
הווה
 
 
"תתרכזי, אמרסון!" קולה של הבוסית שלי רועם מקצה המטבח ומהדהד על משטחי הנירוסטה. "העוגות הללו לא ייאפו מעצמן."
 
קארי סינגלטון, הבעלים של 'קארי'ז קאפקייקס', היא פרפקציוניסטית, שתלטנית ואשת עסקים חריפה. הפיוז הקצר שלה גורם לגורדון רמזי להיראות כמו סיגלית נבולה, ולא מעט מעצבי עוגות מתלמדים כבר נסו על נפשם הודות לכך. אני עובדת פה כבר שלושה שבועות, וישנם ימים שבהם נראה לי שהיא רוצה שנהיה חברות. ישנם ימים. לא היום.
 
"מצטערת, קארי," אני עונה.
 
היא מערסלת את הארגונית בידה השמאלית ורושמת הערות. היא מרימה את עיניה ומסתכלת עליי מעל מסגרת משקפיה. "את אמורה להיות בבית משפחת הולנד בצהריים."
 
"אני יודעת," אני מחייכת אליה בביטחון. "לא אאכזב אותך."
 
"כדאי לך שלא. שרה לקוחה חשובה מאוד."
 
"אני יודעת," אני אומרת שוב ודואגת לשמור על נימה מקצועית.
 
כשהיא הולכת, אני מתקשה להתרכז שוב. כבר הפסקתי לעקוב אחרי כל העבודות שהיו לי מאז שעברתי למלבורן, זמן קצר לאחר שסיימתי את התיכון, אבל זה בהחלט שיפור משמעותי מעבודתי הקודמת – מכירת פוליסות ביטוח אצל סוכן מפוקפק. הצלחתי להחזיק מעמד יומיים לפני שחזרתי לאינטרנט לחפש משהו אחר. אף שלא המשכתי ללימודי תואר, אני קולטת מהר ומוכנה לנסות כמעט כל דבר. השתוקקתי לשינוי קצב ועניתי על מודעה לעבודה בחנות עוגות באחד הפרברים היוקרתיים ביותר בעיר. 'קארי'ז קאפקייקס' נמצאת באזור שיש בו בתי קפה אופנתיים, כמה חנויות יוקרה לבית וגלריית אומנות קטנה שעדיין לא ביקרתי בה. הצמחייה ברחובות יוצרת אווירה כפרית קסומה, ולא קשה להבין למה הבתים באזור יקרים כל כך.
 
קארי הייתה נואשת לעזרה באותו הזמן וקיבלה אותי לעבודה במקום. כשהיא פיטרה את מקשטת העוגות ביום השני שלי בעבודה, נזרקתי למים, אבל הצלחתי לשחות במידה מפתיעה של כישרון, ומאז כף רגלי לא דרכה בקדמת החנות, וימיי עוברים בהתעסקות בבצק סוכר ובצבעי מאכל.
 
לעת עתה אני מרוצה, וזה מעל ומעבר מבחינתי בשלב זה. אני אורזת את הקאפקייקס בתוך קופסה ויוצאת עם המחשבה הזו בראשי.
 
 
 
השמש הקיצית החמה קופחת על ראשי ומחממת את זרועותיי החשופות. שכבה דקה של זיעה מכסה את המצח שלי כשאני סוחבת בזהירות רבה קופסה עם חמישים קאפקייקס, זרועותיי כואבות ממשקלה הכבד כשאני עולה בשביל החצץ לכיוון דלת הכניסה המרשימה. אני לא רוצה להחמיא לעצמי, אבל אני חייבת לומר שעוגות השוקולד שבפנים, עם בצק הסוכר הלבן והנקודות השחורות, נראות אלגנטיות ומרשימות.
 
אני מצליחה ללחוץ על כפתור האינטרקום בעזרת המרפק, וכשאיש לא עונה, אני מנסה שוב. עדיין כלום. אני נאנחת, מייצבת את קופסת הקאפקייקס בזהירות על יד אחת ומנסה לדפוק בדלת.
 
נדמה לי שאני שומעת קול של אישה מבפנים, אבל אני לא בטוחה.
 
"שלום," אני אומרת ומתקרבת לדלת.
 
כשאין תגובה, אני מנסה את ידית הנחושת הגדולה ומגלה שהדלת נפתחת בקלות. "שלום?"
 
המבואה מפוארת, אבל העיצוב היוקרתי אינו מאיים כמו בבתי הלקוחות האחרים שביקרתי בהם עד היום. אני שואפת את הניחוח הלימוני המזמין הנישא מהנרות הדולקים על שולחן העץ בכניסה. קשה לפספס את יצירת האומנות התלויה על הקיר מעל השולחן, ואני מזהה אותה מייד מספר ההיסטוריה בשיעורי האומנות שלי בתיכון. זה הציור של מונֶה, אישה עם שמשייה. המורה שלנו סיפר שבציור היפהפה הזה מונֶה צייר את אשתו הראשונה ואת בנו הבכור, והוא הוכחה מוקדמת להתמקדותו באור וצבע מעל קווים וצורות. זה השפיע עליי כנערה מתבגרת, אבל לראות את זה באמת, גם אם זה העתק, מבהיל אותי, ואני מפנה את מבטי במהירות.
 
"אפשר לעזור לך?"
 
עיניי עוברות במהירות לעבר גרם המדרגות, שם יושבת אישה אלגנטית, זרועותיה כרוכות בחוזקה סביב רגליה. היא לבושה בשמלה לבנה מפשתן ומצמידה זו לזו את נעלי העקב שלה שנראות יקרות. היא תוחבת תלתל זהוב סורר מאחורי האוזן ונושמת נשימה עמוקה. עיניה אדומות, והמסקרה מרוחה כמו נהרות במורד לחייה. ברור לי שהתפרצתי לתוך רגע אישי, ואני מרגישה לא בנוח.
 
"שלום, גברת הולנד," אני אומרת. "אני אמרסון מקארי'ז קאפקייקס. הבאתי את הקאפקייקס שהזמנת. אם תגידי לי היכן להניח אותם אוכל לדאוג לזה ולעזוב, לא אפריע לך יותר."
 
מבלי לומר מילה היא מניחה את ידיה על המדרגות המכוסות שטיחים, נעמדת, ואז יורדת במדרגות באלגנטיות חסרת מאמץ.
 
"ציפיתי לאחד הבנים שלי," היא אומרת כשהיא על המדרגה האחרונה. "מצטערת שתפסת אותי ככה." שפתה התחתונה רועדת כשהמילים נפלטות מפיה.
 
"בבקשה, אל תתנצלי," אני עונה בכנות.
 
היא מהנהנת ומחייכת אליי בעצב. "המטבח בכיוון הזה." עקביה נוקשים על המרצפות כשהיא צועדת.
 
אני הולכת אחריה כשהיא חולפת על פני המדרגות, דרך מעבר מקושת ובמורד מסדרון המוביל למטבח מפואר.
 
"איפה להניח אותם?" אני שואלת בשקט. היא נראית שברירית כל כך שאני מפחדת שהיא תישבר אם אומר את הדבר הלא נכון.
 
"אה, כן," היא מצביעה לקצה השני של המטבח, לכיוון דלת פתוחה. "שם בפנים. איפה שתמצאי מקום זה מעולה."
 
אני עושה את דרכי למזווה בקצה השני ומניחה את הקאפקייקס בזהירות על ספסל. לאחר שאני בודקת אותם במהירות, אני יוצאת בחזרה למטבח ורואה את גברת הולנד בחוץ, בחצר הסמוכה.
 
היא יושבת ליד שולחן גדול מכוסה מפה לבנה. שורה של אגרטלים מלאים לימונים עומדת במרכזו, מוקפת פרחים טריים.
 
"סליחה, גברת הולנד," אני אומרת כשאני עומדת בדלת, "אני הולכת עכשיו." אני לא בטוחה אם היא שמעה אותי. כתפיה רועדות מעט, וגופה מזדעזע כשהיא מתייפחת בשקט.
 
"את בסדר?" אני מבינה שזו שאלה טיפשית, אבל זה כל מה שיש לי.
 
היא מרימה את עיניה הדומעות אליי. "תהיי מוכנה לשבת איתי קצת?" היא שואלת בקול צרוד. "אני בטוחה שהבן שלי יגיע בקרוב, אבל אשמח מאוד לחברה."
 
"בטח," אני עונה ומתיישבת בהיסוס על כרית הבז' הרכה. "אני בטוחה שלקארי לא יהיה אכפת אם אתעכב מעט."
 
היא מהנהנת ומנגבת את עיניה במטפחת ורודה בהירה שהוציאה מכיס שמלתה. היא מוזגת שתי כוסות של תה קר מהקנקן שעל השולחן ומושיטה לי אחת. "משהו בך מוכר לי משום מה," היא אומרת לבסוף. "אני לא יודעת למה, כי אני בטוחה שמעולם לא נפגשנו," היא בוחנת אותי, ואין לי מושג מה לענות לה. "ברגע שראיתי אותך, הרגשתי שאני מכירה אותך."
 
אני לוגמת מהתה. "עבדתי בלא מעט עבודות, אולי ראית אותי איפשהו לפני כן."
 
היא בוהה באופק. "אולי. אני יכולה להיות קצת מבולבלת בזמן האחרון."
 
אף אחת מאיתנו לא אומרת דבר במשך כדקה, ואני רואה שהיא שקועה לגמרי במחשבותיה. אני מציצה בשעון ותוהה אם קארי חושבת שהלכתי לאיבוד. אני זזה בכיסא ומחליטה לשבור את השתיקה ואולי למצוא דרך לעזוב. "את עורכת מסיבה?" אני שואלת.
 
"אני מארחת אירוע צדקה אחר הצהריים," היא עונה.
 
אני מהנהנת ושוברת את הראש כדי למצוא מה עוד להגיד כשאני רואה את עיניה של האישה המסכנה נוצצות מדמעות.
 
"רוצה לדבר על זה?" אני שואלת בזהירות.
 
היא מנידה בראשה. "לא ממש." דמעות אחדות זולגות מעיניה הירוקות המרשימות.
 
ועד כמה שאני רוצה לעזוב, אני מחליטה להישאר איתה עד שבנה יגיע. "את גרה פה לבד?"
 
היא מהנהנת. "בעלי נפטר מהתקף לב."
 
"אוי אלוהים. אני כל כך מצטערת. מתי?"
 
היא נושמת עוד נשימה עמוקה ומרימה את עיניה לשלי. "לפני עשר שנים. בטח חשבת שאני עומדת להגיד בשבוע שעבר."
 
אני מנידה בראשי. "האבל אינו מוגבל בזמן."
 
היא מהנהנת ומחייכת אליי בהערכה. "ציפינו כל כך ליהנות משנות הזהב שלנו, אבל אז..." היא מוציאה שוב את המטפחת ומנגבת את עיניה. "אני יודעת שהבית הזה גדול מדי כעת, אבל אני לא מסוגלת למכור אותו. זה הבית שלנו, ואני לא מסוגלת להעלות על דעתי שמישהו אחר יגור פה." דמעות נוספות זולגות במורד לחייה. "אני מצטערת, אמרסון. את פה בסך הכול בשביל הקאפקייקס, ואני פורקת את הצרות שלי בפנייך."
 
"זה בסדר גמור," אני מרגיעה אותה.
 
"ישנם ימים שאני בסדר ויכולה להתמודד עם הכאב," היא מקנחת את האף במטפחת, "אבל בימים אחרים, כמו היום, זה פשוט בלתי נסבל."
 
"אני ממש מצטערת על האובדן שלך, גברת הולנד."
 
"תקראי לי שרה, בבקשה," היא אומרת ומושכת בכתפיה. "עשר שנים," היא מנידה בראשה. "אני לא מאמינה שעשור שלם חלף, ואני עדיין מתאבלת כאילו שזה קרה אתמול. נראה לי שיש אבדות שבלתי אפשרי להתאושש מהן. זה לא משנה מה את עושה או כמה את מתאמצת להמשיך הלאה, הכאב גדול מדי, והמוח שלך לא מאפשר ללב להחלים," היא מסתכלת עליי מבעד לעיניים דומעות, ואני מצטערת שאין משהו שאני יכולה להגיד או לעשות. "איבדתי את אהבת חיי, ויש ימים שאני לא יודעת איך להמשיך."
 
אני נושכת את פנים הלחי שלי ומתלבטת אם יש לי משהו בעל ערך להציע לה, ואז אומרת בשקט, "אני חושבת שאת פשוט צריכה להמשיך לשחות עם הזרם ולקוות שבכל יום שעובר, יהיה לך קל יותר להשאיר את הראש מעל למים."
 
עיניה מתרככות. "בני, ג'וש, נתן לי משהו לפני שנים שעזר לי להשאיר את הראש מעל למים. הוא לקח את מותו של אביו הכי קשה, ותמיד דאג לי יותר מכולם," היא מטה את ראשה לכיוון הדלתות הצרפתיות הפתוחות. "אני יכולה להראות לך מה הוא נתן לי?"
 
אני מהנהנת. "בהחלט."
 
"אימא," קול גברי קורא בקול.
 
"אה, הנה ג'וש," היא אומרת ומנגבת שוב את עיניה.
 
"אני גם ככה צריכה ללכת," אני אומרת ומסתכלת על השעון שלי. "אני מקווה שתרגישי יותר טוב במהרה, שרה."
 
היא מהנהנת כשאנחנו נעמדות. "תודה רבה לך, אמרסון. היה נחמד מאוד מצידך להישאר ולהקשיב לי."
 
שרה מלווה אותי. כשאנחנו נכנסות פנימה, אני רואה גבר שומט עיתון מקופל על האי במטבח, ונעצרת במקום. כשהוא מסתובב להסתכל עלינו, פי מתייבש. אני לא מצליחה לזוז או ליצור מחשבה ברורה כשאני עומדת ובוהה בלי בושה בזר העומד מולי.
 
הוא גבוה – אולי מטר שמונים ושמונה או תשעים – כתפיו רחבות, וגופו חסון וחטוב. שערו בצבע בלונד כהה אסוף לאחור בקוקו קצר, וזיפים מכסים את פניו היפות, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב זה שהוא נראה טוב מדי בשביל להיות אמיתי.
 
"יקירי," שרה אומרת בחום. "מה שלומך?
 
בנה מנופף בצרור מפתחות מול פניה. "הדלת לא הייתה נעולה, אימא."
 
היא מסתובבת אליי. "זה בני, ג'וש. הוא קצת קפדן בכל מה שקשור לאבטחה בבית."
 
ג'וש מגלגל עיניים, אבל חיוך מדהים מאיר את פניו, ואחריו מבט מבולבל, כאילו הוא לא בטוח מה בדיוק אני עושה שם.
 
"בדיוק סיפרתי לאמרסון איזה בן טוב אתה ואיך אתה דואג לאימא הכי אהובה עליך."
 
הוא מחייך כשהוא מביט לתוך עיניי ומושיט את ידו.
 
"נעים להכיר אותך, אמרסון."
 
אני צועדת בהיסוס קדימה ולוחצת את ידו. "נעים להכיר גם אותך, ג'וש." אני גאה שקולי נשמע יציב ונורמלי.
 
כשהוא משחרר את ידי, אני קולטת שהוא החזיק אותה זמן רב מדי – או אולי אני המשכתי להחזיק את שלו. כך או כך, זה היה מוזר, ולחיי מתחילות לבעור. אני חושבת שאולי יש קמח או צבע מאכל כלשהו על פניי, כי הוא נראה מוקסם ממני משום מה.
 
"אמרסון הביאה את הקאפקייקס לאירוע שלי, והייתה נחמדה מספיק כדי להישאר ולארח לי חברה," שרה אומרת. "אני חוששת שהיא הגיעה בדיוק באמצע פסטיבל הרחמים העצמיים שלי."
 
"אני מקווה שיש כמה קאפקייקס מיותרים," ג'וש אומר. "אני גווע ברעב."
 
"שלא תעז להניח את ידיך עליהם." קולה נוקשה אך מלא הומור. "זה בשביל האורחים שלי."
 
היא מפנה את תשומת ליבה אליי ושואלת, "את אוהבת אומנות, אמרסון?"
 
מכל השאלות שבעולם היא הצליחה לשאול את זו שגורמת לי אי־נוחות. "אני... אה... טוב, פעם אהבתי, אבל זה לא משהו שהמשכתי איתו."
 
"ג'וש שלי מלמד קורס נפלא של תרפיה באומנות בערבי רביעי וחמישי בגלריה במורד הרחוב, ממש קרוב לעבודה שלך. את בטח מכירה את המקום."
 
כל גופי נרתע, ואני מקווה נואשות שזה לא בולט מדי. "אה ואוו," אני אומרת במבוכה. "זה נשמע... נפלא."
 
"הוא אומן מדהים," היא ממשיכה. "הוא זכה בפרסים והציגו את העבודות שלו בגלריות הנחשבות ביותר ברחבי המדינה."
 
"ברכותיי," אני אומרת לג'וש שמושך בכתפיו אבל מעניק לי עוד אחד מהחיוכים המדהימים שלו. הוא אומן מהמם, שעובד ומטפל באימו האבלה. אני חייבת להתרחק ממנו לפני שהמחשבות הבלתי ראויות שעולות במוחי יגרמו נזק רציני.
 
"תקפצי לגלריה מתישהו. בימים רביעי וחמישי בערב משבע," הוא אומר במבט חודר. "השיעורים שלי קלילים וידידותיים, ואני רוצה להאמין שהתלמידים שלי נהנים מהם."
 
"בסדר. בטח. בהצלחה," אני אומרת ומסתובבת לאימו. "להתראות, גברת הולנד. סליחה, שרה."
 
"שוב תודה על השיחה, אמרסון," היא עונה ומחייכת בחיבה ונראית הרבה יותר נינוחה.
 
ליבי מתהפך כשעיניו של ג'וש מתמקדות בי. "היה נחמד מאוד להכיר אותך," הוא אומר. "אלווה אותך החוצה."
 
בדרך לדלת הכניסה אני מודעת עד כאב לעובדה שהוא מאחוריי. נדמה כאילו אחת מרגליי ארוכה יותר מהשנייה. כמו ג'נטלמן אמיתי, ג'וש חולף על פניי ופותח לי את הדלת. "הי, אמרסון," הוא אומר, ועיני הברקת שלו מקפיאות אותי על מקומי. "תודה לך."
 
"על מה?"
 
"על שהיית פה בשביל אימא כשלא היית חייבת."
 
"זו לא הייתה טרחה," אני מחייכת ומנופפת לו קלות כשאני מתחילה ללכת.
 
על השביל המכוסה צמחייה שמוביל לשער הראשי, אני מבחינה בחלוק אבן קטן וחלק, שנראה לגמרי לא במקום. אני מתכופפת בזהירות, מרימה אותו ומעבירה את האצבע עליו. כמעט מייד נוחת עליי מבול של זיכרונות ילדות שעד לרגע זה הצלחתי לחסום בהצלחה. אני חוצה את הכביש, בחצי ריצה וחצי הליכה, מצליחה להגיע לפארק נטוש ומתיישבת על נדנדה. לא משנה עד כמה ניסיתי לחסום את העבר שלי, הזיכרונות עולים מהר מדי, חדים וברורים. אני עוצמת עיניים בחוזקה ואוחזת בשלשלות הנדנדה, נכנעת לסכר שנפרץ, וזיכרונות של שמונה־עשרה השנים הראשונות של חיי מציפים אותי.

קייט סטאריט

קייט סטאריט מתגוררת בסידני, אוסטרליה, עם בעלה ושלושת בניהם. כשהיא לא מתרוצצת בין אימוני כדורגל ומפגשים עם חברים, היא כותבת רומנים שהייתה שמחה לקרוא בעצמה. היא שואבת השראה מניסיון חייה ומדמיונה, וספריה כתובים ברגישות ומלאים באהבה.

עוד על הספר

  • תרגום: טל שירותי תרגום
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים
לאהוב בדרכי קייט סטאריט
פרולוג
 
 
גם מבלי לראות את פניה, אני יודע שהאישה העומדת על שפת המים עצובה עד כאב. גבה אליי וכתפיה שמוטות, כבדות אולי מחרטה. הורג אותי לדעת שחלק מזה באשמתי, ומסיבה זו בלבד, קשה לי להסתכל עליה. אני נשען על גזע העץ המחוספס ועוצם עיניים. חיי יהיו לנצח קשורים בה, ואני לא מסוגל לראות את ליבה נשבר.
 
אני לא יכול להישאר במקום, לכן אני מתחיל לפסוע. האם היא עדיין מחכה לו או שהוא כבר עזב? פחד מתפשט בגופי בשל חוסר הוודאות. יותר מכול אני רוצה לראות אותה מאושרת. אם זה יהיה קשה מדי, אצטרך לעזוב שוב. מתוסכל מהמצב אני משחרר נשיפה ארוכה.
 
אמרסון הארט היא אהבת חיי. אלא שלמרבה הצער, אני לא האהבה היחידה שלה. וכאן טמונה הבעיה.
 
 
 
 
 
חלק א
 
 
פרק 1
הווה
 
 
"תתרכזי, אמרסון!" קולה של הבוסית שלי רועם מקצה המטבח ומהדהד על משטחי הנירוסטה. "העוגות הללו לא ייאפו מעצמן."
 
קארי סינגלטון, הבעלים של 'קארי'ז קאפקייקס', היא פרפקציוניסטית, שתלטנית ואשת עסקים חריפה. הפיוז הקצר שלה גורם לגורדון רמזי להיראות כמו סיגלית נבולה, ולא מעט מעצבי עוגות מתלמדים כבר נסו על נפשם הודות לכך. אני עובדת פה כבר שלושה שבועות, וישנם ימים שבהם נראה לי שהיא רוצה שנהיה חברות. ישנם ימים. לא היום.
 
"מצטערת, קארי," אני עונה.
 
היא מערסלת את הארגונית בידה השמאלית ורושמת הערות. היא מרימה את עיניה ומסתכלת עליי מעל מסגרת משקפיה. "את אמורה להיות בבית משפחת הולנד בצהריים."
 
"אני יודעת," אני מחייכת אליה בביטחון. "לא אאכזב אותך."
 
"כדאי לך שלא. שרה לקוחה חשובה מאוד."
 
"אני יודעת," אני אומרת שוב ודואגת לשמור על נימה מקצועית.
 
כשהיא הולכת, אני מתקשה להתרכז שוב. כבר הפסקתי לעקוב אחרי כל העבודות שהיו לי מאז שעברתי למלבורן, זמן קצר לאחר שסיימתי את התיכון, אבל זה בהחלט שיפור משמעותי מעבודתי הקודמת – מכירת פוליסות ביטוח אצל סוכן מפוקפק. הצלחתי להחזיק מעמד יומיים לפני שחזרתי לאינטרנט לחפש משהו אחר. אף שלא המשכתי ללימודי תואר, אני קולטת מהר ומוכנה לנסות כמעט כל דבר. השתוקקתי לשינוי קצב ועניתי על מודעה לעבודה בחנות עוגות באחד הפרברים היוקרתיים ביותר בעיר. 'קארי'ז קאפקייקס' נמצאת באזור שיש בו בתי קפה אופנתיים, כמה חנויות יוקרה לבית וגלריית אומנות קטנה שעדיין לא ביקרתי בה. הצמחייה ברחובות יוצרת אווירה כפרית קסומה, ולא קשה להבין למה הבתים באזור יקרים כל כך.
 
קארי הייתה נואשת לעזרה באותו הזמן וקיבלה אותי לעבודה במקום. כשהיא פיטרה את מקשטת העוגות ביום השני שלי בעבודה, נזרקתי למים, אבל הצלחתי לשחות במידה מפתיעה של כישרון, ומאז כף רגלי לא דרכה בקדמת החנות, וימיי עוברים בהתעסקות בבצק סוכר ובצבעי מאכל.
 
לעת עתה אני מרוצה, וזה מעל ומעבר מבחינתי בשלב זה. אני אורזת את הקאפקייקס בתוך קופסה ויוצאת עם המחשבה הזו בראשי.
 
 
 
השמש הקיצית החמה קופחת על ראשי ומחממת את זרועותיי החשופות. שכבה דקה של זיעה מכסה את המצח שלי כשאני סוחבת בזהירות רבה קופסה עם חמישים קאפקייקס, זרועותיי כואבות ממשקלה הכבד כשאני עולה בשביל החצץ לכיוון דלת הכניסה המרשימה. אני לא רוצה להחמיא לעצמי, אבל אני חייבת לומר שעוגות השוקולד שבפנים, עם בצק הסוכר הלבן והנקודות השחורות, נראות אלגנטיות ומרשימות.
 
אני מצליחה ללחוץ על כפתור האינטרקום בעזרת המרפק, וכשאיש לא עונה, אני מנסה שוב. עדיין כלום. אני נאנחת, מייצבת את קופסת הקאפקייקס בזהירות על יד אחת ומנסה לדפוק בדלת.
 
נדמה לי שאני שומעת קול של אישה מבפנים, אבל אני לא בטוחה.
 
"שלום," אני אומרת ומתקרבת לדלת.
 
כשאין תגובה, אני מנסה את ידית הנחושת הגדולה ומגלה שהדלת נפתחת בקלות. "שלום?"
 
המבואה מפוארת, אבל העיצוב היוקרתי אינו מאיים כמו בבתי הלקוחות האחרים שביקרתי בהם עד היום. אני שואפת את הניחוח הלימוני המזמין הנישא מהנרות הדולקים על שולחן העץ בכניסה. קשה לפספס את יצירת האומנות התלויה על הקיר מעל השולחן, ואני מזהה אותה מייד מספר ההיסטוריה בשיעורי האומנות שלי בתיכון. זה הציור של מונֶה, אישה עם שמשייה. המורה שלנו סיפר שבציור היפהפה הזה מונֶה צייר את אשתו הראשונה ואת בנו הבכור, והוא הוכחה מוקדמת להתמקדותו באור וצבע מעל קווים וצורות. זה השפיע עליי כנערה מתבגרת, אבל לראות את זה באמת, גם אם זה העתק, מבהיל אותי, ואני מפנה את מבטי במהירות.
 
"אפשר לעזור לך?"
 
עיניי עוברות במהירות לעבר גרם המדרגות, שם יושבת אישה אלגנטית, זרועותיה כרוכות בחוזקה סביב רגליה. היא לבושה בשמלה לבנה מפשתן ומצמידה זו לזו את נעלי העקב שלה שנראות יקרות. היא תוחבת תלתל זהוב סורר מאחורי האוזן ונושמת נשימה עמוקה. עיניה אדומות, והמסקרה מרוחה כמו נהרות במורד לחייה. ברור לי שהתפרצתי לתוך רגע אישי, ואני מרגישה לא בנוח.
 
"שלום, גברת הולנד," אני אומרת. "אני אמרסון מקארי'ז קאפקייקס. הבאתי את הקאפקייקס שהזמנת. אם תגידי לי היכן להניח אותם אוכל לדאוג לזה ולעזוב, לא אפריע לך יותר."
 
מבלי לומר מילה היא מניחה את ידיה על המדרגות המכוסות שטיחים, נעמדת, ואז יורדת במדרגות באלגנטיות חסרת מאמץ.
 
"ציפיתי לאחד הבנים שלי," היא אומרת כשהיא על המדרגה האחרונה. "מצטערת שתפסת אותי ככה." שפתה התחתונה רועדת כשהמילים נפלטות מפיה.
 
"בבקשה, אל תתנצלי," אני עונה בכנות.
 
היא מהנהנת ומחייכת אליי בעצב. "המטבח בכיוון הזה." עקביה נוקשים על המרצפות כשהיא צועדת.
 
אני הולכת אחריה כשהיא חולפת על פני המדרגות, דרך מעבר מקושת ובמורד מסדרון המוביל למטבח מפואר.
 
"איפה להניח אותם?" אני שואלת בשקט. היא נראית שברירית כל כך שאני מפחדת שהיא תישבר אם אומר את הדבר הלא נכון.
 
"אה, כן," היא מצביעה לקצה השני של המטבח, לכיוון דלת פתוחה. "שם בפנים. איפה שתמצאי מקום זה מעולה."
 
אני עושה את דרכי למזווה בקצה השני ומניחה את הקאפקייקס בזהירות על ספסל. לאחר שאני בודקת אותם במהירות, אני יוצאת בחזרה למטבח ורואה את גברת הולנד בחוץ, בחצר הסמוכה.
 
היא יושבת ליד שולחן גדול מכוסה מפה לבנה. שורה של אגרטלים מלאים לימונים עומדת במרכזו, מוקפת פרחים טריים.
 
"סליחה, גברת הולנד," אני אומרת כשאני עומדת בדלת, "אני הולכת עכשיו." אני לא בטוחה אם היא שמעה אותי. כתפיה רועדות מעט, וגופה מזדעזע כשהיא מתייפחת בשקט.
 
"את בסדר?" אני מבינה שזו שאלה טיפשית, אבל זה כל מה שיש לי.
 
היא מרימה את עיניה הדומעות אליי. "תהיי מוכנה לשבת איתי קצת?" היא שואלת בקול צרוד. "אני בטוחה שהבן שלי יגיע בקרוב, אבל אשמח מאוד לחברה."
 
"בטח," אני עונה ומתיישבת בהיסוס על כרית הבז' הרכה. "אני בטוחה שלקארי לא יהיה אכפת אם אתעכב מעט."
 
היא מהנהנת ומנגבת את עיניה במטפחת ורודה בהירה שהוציאה מכיס שמלתה. היא מוזגת שתי כוסות של תה קר מהקנקן שעל השולחן ומושיטה לי אחת. "משהו בך מוכר לי משום מה," היא אומרת לבסוף. "אני לא יודעת למה, כי אני בטוחה שמעולם לא נפגשנו," היא בוחנת אותי, ואין לי מושג מה לענות לה. "ברגע שראיתי אותך, הרגשתי שאני מכירה אותך."
 
אני לוגמת מהתה. "עבדתי בלא מעט עבודות, אולי ראית אותי איפשהו לפני כן."
 
היא בוהה באופק. "אולי. אני יכולה להיות קצת מבולבלת בזמן האחרון."
 
אף אחת מאיתנו לא אומרת דבר במשך כדקה, ואני רואה שהיא שקועה לגמרי במחשבותיה. אני מציצה בשעון ותוהה אם קארי חושבת שהלכתי לאיבוד. אני זזה בכיסא ומחליטה לשבור את השתיקה ואולי למצוא דרך לעזוב. "את עורכת מסיבה?" אני שואלת.
 
"אני מארחת אירוע צדקה אחר הצהריים," היא עונה.
 
אני מהנהנת ושוברת את הראש כדי למצוא מה עוד להגיד כשאני רואה את עיניה של האישה המסכנה נוצצות מדמעות.
 
"רוצה לדבר על זה?" אני שואלת בזהירות.
 
היא מנידה בראשה. "לא ממש." דמעות אחדות זולגות מעיניה הירוקות המרשימות.
 
ועד כמה שאני רוצה לעזוב, אני מחליטה להישאר איתה עד שבנה יגיע. "את גרה פה לבד?"
 
היא מהנהנת. "בעלי נפטר מהתקף לב."
 
"אוי אלוהים. אני כל כך מצטערת. מתי?"
 
היא נושמת עוד נשימה עמוקה ומרימה את עיניה לשלי. "לפני עשר שנים. בטח חשבת שאני עומדת להגיד בשבוע שעבר."
 
אני מנידה בראשי. "האבל אינו מוגבל בזמן."
 
היא מהנהנת ומחייכת אליי בהערכה. "ציפינו כל כך ליהנות משנות הזהב שלנו, אבל אז..." היא מוציאה שוב את המטפחת ומנגבת את עיניה. "אני יודעת שהבית הזה גדול מדי כעת, אבל אני לא מסוגלת למכור אותו. זה הבית שלנו, ואני לא מסוגלת להעלות על דעתי שמישהו אחר יגור פה." דמעות נוספות זולגות במורד לחייה. "אני מצטערת, אמרסון. את פה בסך הכול בשביל הקאפקייקס, ואני פורקת את הצרות שלי בפנייך."
 
"זה בסדר גמור," אני מרגיעה אותה.
 
"ישנם ימים שאני בסדר ויכולה להתמודד עם הכאב," היא מקנחת את האף במטפחת, "אבל בימים אחרים, כמו היום, זה פשוט בלתי נסבל."
 
"אני ממש מצטערת על האובדן שלך, גברת הולנד."
 
"תקראי לי שרה, בבקשה," היא אומרת ומושכת בכתפיה. "עשר שנים," היא מנידה בראשה. "אני לא מאמינה שעשור שלם חלף, ואני עדיין מתאבלת כאילו שזה קרה אתמול. נראה לי שיש אבדות שבלתי אפשרי להתאושש מהן. זה לא משנה מה את עושה או כמה את מתאמצת להמשיך הלאה, הכאב גדול מדי, והמוח שלך לא מאפשר ללב להחלים," היא מסתכלת עליי מבעד לעיניים דומעות, ואני מצטערת שאין משהו שאני יכולה להגיד או לעשות. "איבדתי את אהבת חיי, ויש ימים שאני לא יודעת איך להמשיך."
 
אני נושכת את פנים הלחי שלי ומתלבטת אם יש לי משהו בעל ערך להציע לה, ואז אומרת בשקט, "אני חושבת שאת פשוט צריכה להמשיך לשחות עם הזרם ולקוות שבכל יום שעובר, יהיה לך קל יותר להשאיר את הראש מעל למים."
 
עיניה מתרככות. "בני, ג'וש, נתן לי משהו לפני שנים שעזר לי להשאיר את הראש מעל למים. הוא לקח את מותו של אביו הכי קשה, ותמיד דאג לי יותר מכולם," היא מטה את ראשה לכיוון הדלתות הצרפתיות הפתוחות. "אני יכולה להראות לך מה הוא נתן לי?"
 
אני מהנהנת. "בהחלט."
 
"אימא," קול גברי קורא בקול.
 
"אה, הנה ג'וש," היא אומרת ומנגבת שוב את עיניה.
 
"אני גם ככה צריכה ללכת," אני אומרת ומסתכלת על השעון שלי. "אני מקווה שתרגישי יותר טוב במהרה, שרה."
 
היא מהנהנת כשאנחנו נעמדות. "תודה רבה לך, אמרסון. היה נחמד מאוד מצידך להישאר ולהקשיב לי."
 
שרה מלווה אותי. כשאנחנו נכנסות פנימה, אני רואה גבר שומט עיתון מקופל על האי במטבח, ונעצרת במקום. כשהוא מסתובב להסתכל עלינו, פי מתייבש. אני לא מצליחה לזוז או ליצור מחשבה ברורה כשאני עומדת ובוהה בלי בושה בזר העומד מולי.
 
הוא גבוה – אולי מטר שמונים ושמונה או תשעים – כתפיו רחבות, וגופו חסון וחטוב. שערו בצבע בלונד כהה אסוף לאחור בקוקו קצר, וזיפים מכסים את פניו היפות, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב זה שהוא נראה טוב מדי בשביל להיות אמיתי.
 
"יקירי," שרה אומרת בחום. "מה שלומך?
 
בנה מנופף בצרור מפתחות מול פניה. "הדלת לא הייתה נעולה, אימא."
 
היא מסתובבת אליי. "זה בני, ג'וש. הוא קצת קפדן בכל מה שקשור לאבטחה בבית."
 
ג'וש מגלגל עיניים, אבל חיוך מדהים מאיר את פניו, ואחריו מבט מבולבל, כאילו הוא לא בטוח מה בדיוק אני עושה שם.
 
"בדיוק סיפרתי לאמרסון איזה בן טוב אתה ואיך אתה דואג לאימא הכי אהובה עליך."
 
הוא מחייך כשהוא מביט לתוך עיניי ומושיט את ידו.
 
"נעים להכיר אותך, אמרסון."
 
אני צועדת בהיסוס קדימה ולוחצת את ידו. "נעים להכיר גם אותך, ג'וש." אני גאה שקולי נשמע יציב ונורמלי.
 
כשהוא משחרר את ידי, אני קולטת שהוא החזיק אותה זמן רב מדי – או אולי אני המשכתי להחזיק את שלו. כך או כך, זה היה מוזר, ולחיי מתחילות לבעור. אני חושבת שאולי יש קמח או צבע מאכל כלשהו על פניי, כי הוא נראה מוקסם ממני משום מה.
 
"אמרסון הביאה את הקאפקייקס לאירוע שלי, והייתה נחמדה מספיק כדי להישאר ולארח לי חברה," שרה אומרת. "אני חוששת שהיא הגיעה בדיוק באמצע פסטיבל הרחמים העצמיים שלי."
 
"אני מקווה שיש כמה קאפקייקס מיותרים," ג'וש אומר. "אני גווע ברעב."
 
"שלא תעז להניח את ידיך עליהם." קולה נוקשה אך מלא הומור. "זה בשביל האורחים שלי."
 
היא מפנה את תשומת ליבה אליי ושואלת, "את אוהבת אומנות, אמרסון?"
 
מכל השאלות שבעולם היא הצליחה לשאול את זו שגורמת לי אי־נוחות. "אני... אה... טוב, פעם אהבתי, אבל זה לא משהו שהמשכתי איתו."
 
"ג'וש שלי מלמד קורס נפלא של תרפיה באומנות בערבי רביעי וחמישי בגלריה במורד הרחוב, ממש קרוב לעבודה שלך. את בטח מכירה את המקום."
 
כל גופי נרתע, ואני מקווה נואשות שזה לא בולט מדי. "אה ואוו," אני אומרת במבוכה. "זה נשמע... נפלא."
 
"הוא אומן מדהים," היא ממשיכה. "הוא זכה בפרסים והציגו את העבודות שלו בגלריות הנחשבות ביותר ברחבי המדינה."
 
"ברכותיי," אני אומרת לג'וש שמושך בכתפיו אבל מעניק לי עוד אחד מהחיוכים המדהימים שלו. הוא אומן מהמם, שעובד ומטפל באימו האבלה. אני חייבת להתרחק ממנו לפני שהמחשבות הבלתי ראויות שעולות במוחי יגרמו נזק רציני.
 
"תקפצי לגלריה מתישהו. בימים רביעי וחמישי בערב משבע," הוא אומר במבט חודר. "השיעורים שלי קלילים וידידותיים, ואני רוצה להאמין שהתלמידים שלי נהנים מהם."
 
"בסדר. בטח. בהצלחה," אני אומרת ומסתובבת לאימו. "להתראות, גברת הולנד. סליחה, שרה."
 
"שוב תודה על השיחה, אמרסון," היא עונה ומחייכת בחיבה ונראית הרבה יותר נינוחה.
 
ליבי מתהפך כשעיניו של ג'וש מתמקדות בי. "היה נחמד מאוד להכיר אותך," הוא אומר. "אלווה אותך החוצה."
 
בדרך לדלת הכניסה אני מודעת עד כאב לעובדה שהוא מאחוריי. נדמה כאילו אחת מרגליי ארוכה יותר מהשנייה. כמו ג'נטלמן אמיתי, ג'וש חולף על פניי ופותח לי את הדלת. "הי, אמרסון," הוא אומר, ועיני הברקת שלו מקפיאות אותי על מקומי. "תודה לך."
 
"על מה?"
 
"על שהיית פה בשביל אימא כשלא היית חייבת."
 
"זו לא הייתה טרחה," אני מחייכת ומנופפת לו קלות כשאני מתחילה ללכת.
 
על השביל המכוסה צמחייה שמוביל לשער הראשי, אני מבחינה בחלוק אבן קטן וחלק, שנראה לגמרי לא במקום. אני מתכופפת בזהירות, מרימה אותו ומעבירה את האצבע עליו. כמעט מייד נוחת עליי מבול של זיכרונות ילדות שעד לרגע זה הצלחתי לחסום בהצלחה. אני חוצה את הכביש, בחצי ריצה וחצי הליכה, מצליחה להגיע לפארק נטוש ומתיישבת על נדנדה. לא משנה עד כמה ניסיתי לחסום את העבר שלי, הזיכרונות עולים מהר מדי, חדים וברורים. אני עוצמת עיניים בחוזקה ואוחזת בשלשלות הנדנדה, נכנעת לסכר שנפרץ, וזיכרונות של שמונה־עשרה השנים הראשונות של חיי מציפים אותי.