לפני שאת הולכת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני שאת הולכת
מכר
מאות
עותקים
לפני שאת הולכת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לפני שאת הולכת

4.1 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    מקנזי טאקר – בחיים עטופים ומוגנים, ברגע לא צפוי, כל מה שהיה מוכר לי נעלם. אני נאלצת לצאת אל מחוץ לחומות שהגנו עליי לחיים האמיתיים וכל מה שהם מביאים איתם. לראשונה בחיי אני לומדת להתמודד בכוחות עצמי עם כל מה שהחיים משליכים לעברי. אבל אז הם משליכים לעברי את פטריק פוקס.

     

    "אף פעם לא ייחסתי חשיבות למה שחסר לי. בכל פעם שתקווה נואשת הציצה, דחקתי אותה הרחק ממני. עד שהגעתָּ, וכפיתָ עליי לתת לתקווה הזאת להיכנס. ואז הלכתָּ."

     

    פטריק פוקס – המומחיות שלי היא עולם העסקים. אני לא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיי. המוטו שלי היה מאז ומתמיד – 'זה לא אישי, זה עסקים'. אבל אז הגיעה מקנזי טאקר והגבולות נחצו. העסקים הפכו אישיים. אני יודע שאני שומט את הקרקע המוכרת מתחת לרגליה, אבל קשה לי להתגבר על התחושה שהיא מסתירה יותר ממה שנראה לעין.

     

    לפני שאת הולכת מאת סופרת רבי המכר סנדרה הבה הוא רומן עכשווי על שני גיבורים שתמיד מעמידים במקום הראשון את החיים המקצועיים שלהם, ונאלצים להתמודד לראשונה עם החלטות רגשיות.

    קדם לו הספר עד שהגעת והסדרה המצליחה עשי ש...: עשי שאזכור, עשי שאשכח ועשי שאסלח. את כל אחד מהספרים בסדרה אפשר לקרוא בנפרד, כמו את הספר פיית’. כל הספרים יצאו לאור בהוצאה יהלומים, זכו להצלחה רבה וכיכבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים.

    פרק ראשון

    פרולוג
     
    מקנזי, סן דייגו
     
     
    התהפוכות שהחיים מזמנים לנו לעולם יצליחו להפתיע אותי, בכל פעם מחדש. בית הבובות הוורוד עדיין מלווה אותי, כמעט עשרים שנה אחרי שקיבלתי אותו במתנה. אני מתיישבת על המיטה שלי ומסתכלת עליו. הזיכרון הברור כל כך מכה בי ועיניי מתמלאות דמעות.
     
    זה היה עניין של רגע אחד, ביום חג מולד אחד שבו החלטתי שאת הכוח הלא הוגן שהאהבה מעניקה לאדם אחד, ובמקביל גוזלת את כוחו של אחר, אני לא אתן לאף אחד.
     
    בבוקר חג המולד, כשהייתי בת שתים עשרה, ישבנו אבי ואני ליד עץ אשוח מקושט כמיטב המסורת. כמו תמיד, רק שנינו. אבי הגיש לי מתנה ענקית ארוזה בנייר עטיפה אדום ומקושטת בסרט כסוף. "אני מקווה שתאהבי אותה," הוא אמר במבוכה.
     
    לקחתי את האריזה ונתתי לו את המתנה שקניתי לו. עניבה כחולה, בדיוק בצבע העיניים שלו.
     
    פתחתי אותה בשקיקה ובתוכה היה בית בובות ענק. אם הייתי מקבלת את המתנה הזאת לפני ארבע שנים רוב הסיכויים שהייתי קופצת מאושר. אבל הייתי בת שתים עשרה ובית בובות פחות עניין אותי. הרגשתי את המבט שלו עליי, ממתין, ולכן קפצתי על שתי רגליי וחיבקתי אותו באהבה. "תודה רבה, אבא."
     
    "אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך?" קשה היה לא לשמוע את המבוכה הרבה בקולו.
     
    "זה היה רעיון מצוין. אני אוהבת את המתנה שלי."
     
    "כן, אבל כשאני חושב על זה... את כבר ילדה גדולה..." הוא אמר בתבוסה.
     
    "הגיל לא משנה," עניתי לו, משתנקת מעט כשכאב לוחץ בבטני התחתונה הופיע שוב, כמו שקרה בימים האחרונים.
     
    "מה כואב לך?" הוא שאל בדאגה.
     
    "כלום, קצת הבטן, כבר כמה ימים."
     
    "למה לא אמרת לי? אולי את צריכה לראות רופא?"
     
    "לא, זה... הכול בסדר, אבא. אל תדאג."
     
    שעות מאוחר יותר, כשהכאב הפך בלתי נסבל, הוא החליט שהגיע הזמן לצאת לחדר המיון. כאב לי כל כך וכבר לא התווכחתי איתו.
     
    האחות שקיבלה אותנו בחדר המיון ליוותה אותי לחדר השירותים והגישה לי קופסת פלסטיק קטנה לבדיקת שתן. אבל משהו אחר קרה שבגללו צרחתי בבהלה. היא נכנסה וחייכה, "חשבתי כך, יקירה. מזל טוב. את אישה צעירה." הבעת פניה וניגון קולה הביעו אדיבות ורחמים גם יחד.
     
    לאחר פגישה קצרה ומביכה במיוחד עם רופאת נשים, שבה קיבלתי הסבר על המחזור החודשי ועל כל מה שנלווה אליו, שוחררתי הביתה. בדרך עצרנו בבית מרקחת וקניתי כל מה שהיא אמרה לי. אחרי מקלחת חמימה וכדור אדוויל הרגשתי כבר טוב יותר. אבא שלי ישב על הספה בסלון וצפה בחוסר עניין בטלוויזיה. התיישבתי לידו ושתיקה מביכה השתררה בחדר.
     
    הוא כחכח בגרונו כמה פעמים לפני שדיבר. "אני... זה הרגע לומר מזל טוב, לא? אני מצטער..."
     
    "על מה אתה מצטער?"
     
    "על המתנה המטופשת, על זה שביום חשוב כל כך היינו צריכים לנסוע לבית החולים כדי ללמד אותך מה שכל אימא מלמדת את הבת שלה. אני מצטער על זה שבגיל שלך את דואגת לי הרבה פעמים במקום שתהיה כאן אישה שתדאג לך..."
     
    "המתנה לא הייתה מטופשת. ואנחנו מסתדרים כמו שצריך. אין לך על מה להצטער."
     
    "גם זה מצער אותי, מקנזי. את בוגרת כל כך. הייתי רוצה לראות אותך מתעניינת קצת בכל מה שמעסיק בנות בגילך." הוא הושיט את ידו לשערי הארוך וליטף בעדינות, "השיער שלך בדיוק כמו שלה. ארוך, חלק ובהיר מאוד. היא נהגה לקלוע אותו לצמה ארוכה. אני חושב שזו הייתה הדרך היחידה לאסוף אותו, שלא ישתחרר מהגומייה." הגעגוע ששמעתי בקולו הכעיס אותי.
     
    בבוקר שאחרי החג ביקשתי ממנו לקחת אותי למספרה. התיישבתי על הכיסא ולמרות המחאות שלו והתחינה של הספרית התעקשתי להמשיך בתוכנית שלי.
     
    "את יפהפייה," אמרה הספרית, "גם תספורת פיקסי משוגעת מתאימה לפנים כמו שלך." קצוץ מסביב ומעט ארוך מלמעלה. הודיתי לה ויצאנו משם. לא רציתי להסביר לאף אחד מהם שהמטרה הייתה למחות כל זכר לדמיון המתסכל לאישה שנטשה אותי כשהייתי בת שנתיים. הצמה שהגיעה עד לישבני נשארה על רצפת המספרה ולצידה, כך קיוויתי, עול כבד הוסר מעל כתפיי.
     
    אני מוחה את הדמעות ומעבירה את ידי בבלורית הבהירה שעל ראשי. אותה תספורת כבר עשרים שנה. באותו יום חשבתי שהנטל הוסר מעל כתפיי. היום, לצערי הרב, אני יודעת שלא. כובד משקלה של הבדידות שנגזרה על אבי ועליי עדיין מכביד באותה מידה, ואולי אפילו יותר. החיים של אבי נעצרו ביום שאימא שלי עזבה.
     
    אבל החיים שלי עדיין לא התחילו.

    עוד על הספר

    לפני שאת הולכת סנדרה הבה
    פרולוג
     
    מקנזי, סן דייגו
     
     
    התהפוכות שהחיים מזמנים לנו לעולם יצליחו להפתיע אותי, בכל פעם מחדש. בית הבובות הוורוד עדיין מלווה אותי, כמעט עשרים שנה אחרי שקיבלתי אותו במתנה. אני מתיישבת על המיטה שלי ומסתכלת עליו. הזיכרון הברור כל כך מכה בי ועיניי מתמלאות דמעות.
     
    זה היה עניין של רגע אחד, ביום חג מולד אחד שבו החלטתי שאת הכוח הלא הוגן שהאהבה מעניקה לאדם אחד, ובמקביל גוזלת את כוחו של אחר, אני לא אתן לאף אחד.
     
    בבוקר חג המולד, כשהייתי בת שתים עשרה, ישבנו אבי ואני ליד עץ אשוח מקושט כמיטב המסורת. כמו תמיד, רק שנינו. אבי הגיש לי מתנה ענקית ארוזה בנייר עטיפה אדום ומקושטת בסרט כסוף. "אני מקווה שתאהבי אותה," הוא אמר במבוכה.
     
    לקחתי את האריזה ונתתי לו את המתנה שקניתי לו. עניבה כחולה, בדיוק בצבע העיניים שלו.
     
    פתחתי אותה בשקיקה ובתוכה היה בית בובות ענק. אם הייתי מקבלת את המתנה הזאת לפני ארבע שנים רוב הסיכויים שהייתי קופצת מאושר. אבל הייתי בת שתים עשרה ובית בובות פחות עניין אותי. הרגשתי את המבט שלו עליי, ממתין, ולכן קפצתי על שתי רגליי וחיבקתי אותו באהבה. "תודה רבה, אבא."
     
    "אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך?" קשה היה לא לשמוע את המבוכה הרבה בקולו.
     
    "זה היה רעיון מצוין. אני אוהבת את המתנה שלי."
     
    "כן, אבל כשאני חושב על זה... את כבר ילדה גדולה..." הוא אמר בתבוסה.
     
    "הגיל לא משנה," עניתי לו, משתנקת מעט כשכאב לוחץ בבטני התחתונה הופיע שוב, כמו שקרה בימים האחרונים.
     
    "מה כואב לך?" הוא שאל בדאגה.
     
    "כלום, קצת הבטן, כבר כמה ימים."
     
    "למה לא אמרת לי? אולי את צריכה לראות רופא?"
     
    "לא, זה... הכול בסדר, אבא. אל תדאג."
     
    שעות מאוחר יותר, כשהכאב הפך בלתי נסבל, הוא החליט שהגיע הזמן לצאת לחדר המיון. כאב לי כל כך וכבר לא התווכחתי איתו.
     
    האחות שקיבלה אותנו בחדר המיון ליוותה אותי לחדר השירותים והגישה לי קופסת פלסטיק קטנה לבדיקת שתן. אבל משהו אחר קרה שבגללו צרחתי בבהלה. היא נכנסה וחייכה, "חשבתי כך, יקירה. מזל טוב. את אישה צעירה." הבעת פניה וניגון קולה הביעו אדיבות ורחמים גם יחד.
     
    לאחר פגישה קצרה ומביכה במיוחד עם רופאת נשים, שבה קיבלתי הסבר על המחזור החודשי ועל כל מה שנלווה אליו, שוחררתי הביתה. בדרך עצרנו בבית מרקחת וקניתי כל מה שהיא אמרה לי. אחרי מקלחת חמימה וכדור אדוויל הרגשתי כבר טוב יותר. אבא שלי ישב על הספה בסלון וצפה בחוסר עניין בטלוויזיה. התיישבתי לידו ושתיקה מביכה השתררה בחדר.
     
    הוא כחכח בגרונו כמה פעמים לפני שדיבר. "אני... זה הרגע לומר מזל טוב, לא? אני מצטער..."
     
    "על מה אתה מצטער?"
     
    "על המתנה המטופשת, על זה שביום חשוב כל כך היינו צריכים לנסוע לבית החולים כדי ללמד אותך מה שכל אימא מלמדת את הבת שלה. אני מצטער על זה שבגיל שלך את דואגת לי הרבה פעמים במקום שתהיה כאן אישה שתדאג לך..."
     
    "המתנה לא הייתה מטופשת. ואנחנו מסתדרים כמו שצריך. אין לך על מה להצטער."
     
    "גם זה מצער אותי, מקנזי. את בוגרת כל כך. הייתי רוצה לראות אותך מתעניינת קצת בכל מה שמעסיק בנות בגילך." הוא הושיט את ידו לשערי הארוך וליטף בעדינות, "השיער שלך בדיוק כמו שלה. ארוך, חלק ובהיר מאוד. היא נהגה לקלוע אותו לצמה ארוכה. אני חושב שזו הייתה הדרך היחידה לאסוף אותו, שלא ישתחרר מהגומייה." הגעגוע ששמעתי בקולו הכעיס אותי.
     
    בבוקר שאחרי החג ביקשתי ממנו לקחת אותי למספרה. התיישבתי על הכיסא ולמרות המחאות שלו והתחינה של הספרית התעקשתי להמשיך בתוכנית שלי.
     
    "את יפהפייה," אמרה הספרית, "גם תספורת פיקסי משוגעת מתאימה לפנים כמו שלך." קצוץ מסביב ומעט ארוך מלמעלה. הודיתי לה ויצאנו משם. לא רציתי להסביר לאף אחד מהם שהמטרה הייתה למחות כל זכר לדמיון המתסכל לאישה שנטשה אותי כשהייתי בת שנתיים. הצמה שהגיעה עד לישבני נשארה על רצפת המספרה ולצידה, כך קיוויתי, עול כבד הוסר מעל כתפיי.
     
    אני מוחה את הדמעות ומעבירה את ידי בבלורית הבהירה שעל ראשי. אותה תספורת כבר עשרים שנה. באותו יום חשבתי שהנטל הוסר מעל כתפיי. היום, לצערי הרב, אני יודעת שלא. כובד משקלה של הבדידות שנגזרה על אבי ועליי עדיין מכביד באותה מידה, ואולי אפילו יותר. החיים של אבי נעצרו ביום שאימא שלי עזבה.
     
    אבל החיים שלי עדיין לא התחילו.