רוחות וגנבים 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוחות וגנבים 1
מכר
מאות
עותקים
רוחות וגנבים 1
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רוחות וגנבים 1

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מורגן רודס

מורגן רודס הוא שם העט של מחברת ספרי פנטזיה פופולריים, ביניהם סדרת 'נפילת הממלכות' האהובה, שרואה אור בהוצאת קוראים. היא מתגוררת באונטריו, קנדה. בילדותה תמיד רצתה להיות נסיכה, מהסוג שיודע איך להשתמש בחרב חדה כדי להציל ממלכות ונסיכים מפני דרקונים יורקי אש ומכשפים אפלים. במקום זאת הפכה להיות סופרת, מקצוע לא פחות מהנה, רק בלי הסכנות.

תקציר

חייהן של קריסטל ובקה האצ’ר נסבים סביב חנות הספרים המשומשים המשפחתית, “המוזה המנומשת”, בטורונטו, קנדה. זו עבודה רגילה למדי, ואותה הן מבצעות אחרי שעות הלימודים.
 
יום אחד מגיעה חבילה מסתורית המיועדת לאימא שלהן. קריס פותחת אותה בתמימות ומגלה ספר עתיק ומוזהב בכריכת עור. היא מעירה בכך קסם קדום, הקושר את גורלן של האחיות לכוחות הבוקעים מהספר המסתורי.
 
בינתיים ביבשת מיטיקה, שקוראי הסדרה “נפילת הממלכות” מכירים היטב, נער בשם מדוקס קורסו מתחיל לגלות את כוחות הקסם שלו.
העולמות המקבילים מתנגשים, ובקה נשארת במצב קטטוני, לאחר שהרוח שלה נחטפת אל העולם העתיק של מיטיקה.
 
קריס אכולת רגשות אשם בגלל האירוע שהתרחש לנגד עיניה. היא נשבעת לעשות כל מה שנחוץ כדי להציל את אחותה. בדרך היא נתקלת בנער יפה תואר ויהיר, פארל גרייסון, בן למשפחת עשירים מפורסמת.
 
הסיפור נע בין נקודות המבט של הדמויות השונות ובין טורונטו של ימינו, על רקע אגודה חשאית הפועלת שם, לבין מיטיקה — עולם שבו יש עדיין אֵלות, מכשפות וספרי לחשים מופלאים.
 
הגורל חיבר בין הדמויות האלה, אבל כוחות קסם קדומים מאיימים להפריד ביניהן לתמיד.
 
 
“’זרה’ של ימינו... מלא הרפתקאות וסכנות... סיפור עוצר נשימה כמו שרק מורגן רודס יודעת לספר”.
Hypable
 
“... קסם ורומנטיקה משולבים בהרפתקה מרתקת. קשה לי להתאפק עד לספר הבא!”
—קלי ארמסטרונג, מחברת סדרת Darkest Powers
 
“קסום, חכם ורומנטי. הספר הכי כייפי שקראתי זה זמן”.
—רייצ’ל הוקינס, מחברת הסדרות Hex Hall ו- Rebel Belle
 
“כתיבה חזקה מניבה סיפור שהוא כמו נסיעה ברכבת שדים, מלא מתח וציפייה”.
School Library Journal—

פרק ראשון

פרק 1
קריסטל
 
 
"תיזהרי לאן שאת מכוונת את הדבר הזה, גברתי הצעירה. זה עוד עלול ביום מן הימים לסבך אותך בצרות."
 
האיש הזקן שאחריו עקבה קריס במשך עשרים דקות נעץ בה מבט מבעד לעדשת מצלמתה. הקמטים העמוקים שכה ריתקו אותה הצטברו כעת בין עיניו ועל מצחו.
 
היא צילמה.
 
"תודה רבה לך על העצה," אמרה והבזיקה לעברו חיוך לפני שמיהרה לברוח.
 
זה יהיה תצלום נהדר, אחד הטובים ביותר שלה עד כה. עיניים שראו לפחות שמונים שנות חיים. פנים חרושות קמטים, למודות ניסיון, המספרות אלפי סיפורים. בהחלט תצלום הראוי לככב בתיק העבודות.
 
קריס חלפה על פני בנק שבחלונו ניצב שעון דיגיטלי והעוותה את פניה למראה השעה. בֶּקָה תהרוג אותי, אמרה לעצמה.
 
השיעור האחרון מסתיים בשעה שלוש, אבל כיוון שהיא לא הלכה לבית הספר היום, היא איבדה לגמרי את תחושת הזמן. היא יכלה סוף סוף להריח אביב באוויר אחרי חורף כל כך ארוך וקר. הרוח הקרירה נראתה לה רעננה, נקייה ומלאה אפשרויות, אפילו מבעד לריחות הבטון, האבק וגזי הפליטה של המכוניות.
 
השעה הייתה חמש דקות לשש כשהגיעה סוף סוף ליעדה. חמש דקות לפני שעת הסגירה.
 
חנות הספרים המוזה המנומשת שכנה בקצה המערבי של שכונת אנֵקְס בטורונטו, הסמוכה לקמפוס אוניברסיטת טורונטו ולמוזיאון רויאל אונטריו. רחובות הומי אדם, קהל צעיר — הודות לסמיכות לאוניברסיטה — הרבה מסעדות וחנויות עצמאיות קטנות.
 
קריס נעצרה וצילמה את השלט בחזית, שפגעי מזג האוויר ניכרו בו. בשנתיים האחרונות היא צילמה אותה תמונה כמעט מכל זווית אפשרית. לצד שמה של החנות, שנצבע באותיות בלתי אחידות, התנוסס על השלט איור של ילדה קטנה במשקפיים גדולים, צמות וקומץ נמשים, יושבת על ערֵמת ספרים.
 
זו הייתה קריקטורה של קריס מגיל חמש, עוד לפני שאפילו ידעה לקרוא. לפני שקיבלה עדשות מגע לתיקון קוצר הראייה המעצבן שלה והתחילה להשתמש במשקפיים עבי העדשות רק במקרי חירום.
 
זה היה עוד בתקופה שמשפחת האצ'ר הייתה שלמה, לא רק שלושה רבעים.
 
משהו חמים התחכך ברגלה, והיא הורידה את המצלמה בקימוט מצח. "מי שחרר אותך, צ'רלי?"
 
צ'רלי, חתלתול מתוק בשחור לבן, השיב מיאו קטן שנראה כאילו סימן שאלה בקצהו.
 
"בוא." קריס התכופפה והרימה אותו, מצמידה אותו אל חזה. "אתה הרבה יותר מדי קרוב לכביש כאן, חמודון."
 
לפני חודש, על סף מארס, כשעדיין שרר קור מקפיא, היא מצאה את הגור ליד פח האשפה במרחק רחוב אחד מהחנות, ליד המסעדה היפנית האהובה עליה. הוא לא היה גדול יותר מכף ידה ונראה גלמוד ואומלל. היא הביאה את החבילונת הרועדת הביתה והתעקשה שהגור יתקבל לחיק המשפחה.
 
אימה העיפה בו מבט אחד ואמרה לא. אבל אחותה הקטנה של קריס, בקה, התערבה מיד לטובת החתלתול הפצפון. ולנוכח טיעוניהן המשותפים של שתי בנותיה, ג'וליה האצ'ר נכנעה לבסוף. זו הייתה הפעם הראשונה זה זמן רב שקריס ובקה הסכימו ביניהן על דבר כלשהו. בקה קראה לגור צ'רלי על שם גיבור הספר צ'רלי בממלכת השוקולד, אחד הספרים האהובים עליה ביותר.
 
כעת פתחה קריס את דלת החזית העשויה זכוכית, מפעילה את נגינת הפעמונים המוכרת שאותתה על כניסת לקוח. היא חשה מיד במבטה הקשה של בקה מקצה החנות.
 
כן, אני יודעת, איחרתי, אמרה בליבה. אז מה עוד חדש?
 
דברי הדואר נחו על שולחן קטן ליד הדלת בערֵמה שאיש לא נגע בה. כמה קופסאות קרטון עם ספרים נערמו לידם.
 
חנות המוזה המנומשת שכנה בבניין היסטורי בן שלוש קומות — אחד העתיקים ביותר בטורונטו, מאמצע המאה התשע עשרה. סבא רבא של קריס, אדם עשיר ובעל השפעה בעיר, קנה את הבניין שבעים שנה קודם לכן והעניק אותו במתנה לאשתו חובבת הקריאה כדי שתוכל לפתוח חנות ספרים. השלט הנוכחי היה חדש יחסית, אבל שמה של החנות היה בן יותר משישים שנה.
 
חבל רק שסבא רבא בזבז את הונו על השקעות גרועות ולא השאיר לדורות הבאים דבר פרט לחנות הספרים.
 
המוזה המנומשת היא סימן דרך בטורונטו. זו אחת מחנויות הספרים העתיקות ביותר, באחד הבניינים העתיקים ביותר, וכמו הרבה מבנים עתיקים — היו שמועות שהיא רדופת רוחות. קריס טרם ראתה רוח רפאים אם כי מדי פעם הייתה שומעת גניחות וחריקות, תופעה רגילה למדי בכל בניין ישן.
 
כל הסיפורים האלה, הן האמיתיים והן הנלחשים מפה לאוזן, עזרו לשדל לקוחות להיכנס מבעד לדלת הקדמית אל המדפים דמויי המבוך ואל הפינות השונות בחנות. בניגוד לחזיתה הקטנה והחמודה, חלקה הפנימי של החנות היה ענקי ובאורח פלא נראה אין־סופי.
 
כל הקומה הראשונה של הבניין הוקדשה לחנות. שתי הקומות העליונות היו בית משפחת האצ'ר, שאליו נכנסים דרך גרם מדרגות לולייניות מברזל שתחילתו בחלק האחורי של הקומה הראשית. שלושה חדרי שינה וחדר אמבטיה בקומה העליונה; מטבח, סלון ועוד חדר אמבטיה בקומה השנייה. די והותר לשלושתן. ועכשיו גם לצ'רלי, כמובן.
 
"באמת תודה רבה שהואלת להגיע." בקה עמדה מאחורי הקופה הרושמת והושיטה עודף ללקוחה. שיערה, בלונד דבש, היה אסוף לאחור בצמה רופפת שנחה על כתפה הימנית. מאחורי אוזנה היה נעוץ עיפרון, וקריס הייתה מוכנה להישבע שהיא שכחה בכלל מקיומו. "אני מקווה שתיהני מהספר."
 
"תודה רבה לך שעזרת לי למצוא אותו!" האישה — ג'ינג'ית עם לחיים ורודות וחיוך מלא שיניים, שקריס זיהתה מיד כלקוחה קבועה — הצמידה אל חזה את שקית הניילון עם לוגו החנות. "אימא שלי הקריאה לי את הספר הזה כשהייתי ילדה קטנה. זה אוצר בלום. ובמחיר כזה!"
 
בחיוך קורן היא בירכה את קריס במנוד ראש ידידותי ועזבה את החנות כשהיא לופתת את האוצר שהשיגה במחיר לגמרי סביר.
 
"בקה האצ'ר — מגשימה חלומות, ספר אחד בכל פעם," הכריזה קריס המשועשעת.
 
היא לא קיבלה תגובה, רק מבט נוקב, בעוד אחותה הקטנה עוזבת את דלפק העץ הארוך ומתקדמת לעבר הדלת, עוקפת את ערֵמות הספרים שהיו טעונים רישום וסידור על המדפים. היא סובבה את השלט, לסגור.
 
ריח טחוב עמד בחנות, ריח זוקֶן של נייר ועור. זה היה ריח שקריס אהבה בעבר, ריח של בית, אבל עכשיו היא חשבה שעדיף לאוורר כהוגן את החנות.
 
"שום ברכה לאחותך האהובה ביותר בעולם כולו?" לחצה קריס.
 
"היית אמורה להיות כאן לפני שעתיים."
 
קריס משכה בכתפיה. "הייתי עסוקה בדברים אחרים. ידעתי שתצליחי להסתדר בכוחות עצמך."
 
בקה גנחה. "לא ייאמן. אפילו לא אכפת לך, נכון?"
 
"ממה?"
 
"שאת... שאת..." לחייה של בקה האדימו עם כל מילה שניתזה מפיה. אם יש דבר אחד שאפשר לומר על האחיות האצ'ר — הן לא התאמצו יותר מדי להסתיר את רגשותיהן.
 
"אני... אני...?" דחקה בה קריס. "מה? הכרחתי אותך לבלות שעתיים נוספות ליד החפצים האהובים עלייך ביותר בזמן שאימא עושה את עבודות הבית?"
 
"את גרמת לי להפסיד את מועדון הקריאה."
 
קריס התכווצה מבפנים. היא ידעה שבקה אוהבת את מועדון הקריאה המטופש שלה כמו שילדה בת שש אוהבת דובוני גומי. "את יודעת, את באמת צריכה לנסות למצוא תחביב שלא קשור לספרים. לצמוח, להרחיב אופקים. לחיות קצת." היא החוותה בידה לעבר החלון הקדמי, שנשקף אל רחוב בת'רסט הסואן תמיד. "יש שם בחוץ עולם שלם לגלות."
 
"את צודקת. אני באמת צריכה תחביב אחר," ענתה בקה. "אולי אני צריכה להתחיל לצלם."
 
היא ביטאה את המילה "לצלם" כאילו הייתה עלבון.
 
"לא משנה."
 
"את כל כך דומה לאבא, את יודעת את זה?" הוסיפה בקה.
 
יופי, אמרה לעצמה קריס, תסובבי את הסכין עוד קצת.
 
לפתע התחשק לקריס להניח מידה את המצלמה — פֶּנטקס משנות השמונים עם סרט צילום שצריך לפתח בחדר חושך. המצלמה לא הייתה יקרה. נורת המַבְזֵק התקלקלה מזמן והושלכה, אבל זה לא שינה הרבה מאחר שקריס אהבה להשתמש באור טבעי בצילומים שלה.
 
אבל היא הרימה את המצלמה ביד אחת בעודה מערסלת בידה האחרת את צ'רלי המגרגר וצילמה. בקה הרימה יד להסתיר את פניה. מאוחר מדי.
 
"את יודעת שאני שונאת להצטלם!"
 
"תתמודדי," אמרה קריס. היא ידעה שרוב האנשים שונאים להצטלם, ובגלל זה העדיפה לצלם בגניבה זרים ברחבי העיר. לא היה לה מושג למה בקה כל כך שונאת להצטלם. הרי הילדה הזאת הייתה יכולה להיות דוגמנית. רוב היופי במשפחה הלך לבת הצעירה, עובדה שקריס התאמצה מאוד לא לקחת ללב.
 
"את כזאת מגעילה. את יודעת את זה?" אמרה בקה. "רק על עצמך את חושבת."
 
"תקפצי לי." למרות חוצפתה, קריס חשה נקיפת אשמה, כמו תמיד. בהחלט הגיע הזמן להחליף נושא. "את יודעת שצ'רלי יצא מהחנות?"
 
"מה?" בקה הביטה בחתלתול ופניה החווירו. "לא שמתי לב... אם הוא היה נדרס—" היא הושיטה יד ללטף ברוך את ראשו. "אוי, צ'רלי, סליחה."
 
"הוא כנראה חמק החוצה הרגע עם אחד הלקוחות. זה בסדר. הוא בסדר." החתלתול התחיל להתפתל, וקריס שחררה אותו בעדינות לרצפה. הוא נופף בזנבו והתרחק משם בצעד גאה, מתהלך לאורך מסדרון ארוך עמוס מדפי ספרים לעבר מרבץ הנמנום החביב עליו, במרכזו של אגף ספרי המסתורין.
 
בקה מעבירה מבט רציני על קדמת החנות, עד שעיניה הכחולות כהות נחות שוב על קריס. היא מצמצמת את מבטה ומטה את ראשה הצידה כאילו היא רואה את אחותה בפעם הראשונה רק עכשיו. "שוב שינית את צבע השיער."
 
קריס פיתלה סביב אצבעה קווצת שיער ארוכה ובהירה. בדרך כלל צבע שיערה בלונד אפרפר, בדיוק כמו של אימן. לפני שנה היא התחילה לצבוע אותו לפי מה שהתחשק לה באותו רגע ומאז היא כבר הייתה שחורת שיער, חומת שיער, אדומת שיער, ולזמן קצר — ולמגינת ליבה של ג'וליה האצ'ר — גם סגול עז.
 
אתמול בלילה היא צבעה לבלונד פלטינה. קרקפתה עדיין צרבה ממי החמצן, והיא התאפקה לא לגרד בתקווה ששיערה לא יתחיל לנשור בשל ההתעללות התכופה.
 
אם כי... גם קרחת יכולה להיות מראה מגניב לאיזו תקופה.
 
"יאפ," ענתה. "מוצא חן בעינייך?"
 
"בטח," ענתה בקה כעבור רגע. "העיניים שלך נראות עוד יותר בהירות עכשיו."
 
"תודה, נדמה לי." קריס לא ידעה אם זו מחמאה או רק קביעת עובדה. היא קיבלה את העיניים של אביהן — כחול קרח בהיר כל כך, שלפעמים היה כמעט נטול צבע לחלוטין. לפעמים אמרו שהעיניים שלה מפחידות.
 
לא הייתה לה שום בעיה עם זה.
 
"אימא תחזור בעוד שעה," אמרה בקה והציצה בשעונה.
 
"בואי נלך בינתיים לאכול סושי. אני גוועת ברעב." קריס התרוצצה כל היום ושכחה לגמרי לאכול ארוחת צהריים.
 
"נמאס לי מסושי. בואי נחשוב על ארוחת ערב אחרי שנסיים עם החנות."
 
איך סושי יכול להימאס על מישהו? קריס הייתה מוכנה לטרוף סושי לארוחת בוקר, צהריים וערב. "בסדר. רק תגידי לי מה לעשות, בוס."
 
"תמייני את הדואר." בקה הצביעה לעבר הערֵמה שליד הדלת. "ואני... אני אסדר על המדפים את אלה." היא הרימה ארגז קרטון והניחה אותו על הדלפק. "הגיעה לקוחה עם ערֵמת ספרי ילדים משומשים שהיא רצתה להיפטר מהם. אימא לא הייתה כאן כדי למיין אותם לפי איכות, אז לקחתי את כולם. אני לא יודעת למה מישהו ירצה להיפטר מכל הספרים האלה, אבל זה כנראה טוב לעסקים, נכון?"
 
"בטח," ענתה קריס בהיסח הדעת בעודה בוחנת את דברי הדואר. היא איתרה בראש הערֵמה מכתב חשוד למראה והתחילה להתקדם לעברו. "סדרי לך כאוות נפשך."
 
המכתב היה ממוען לאימה, והשולח היה תיכון סאנדרלנד, התיכון של קריס.
 
היא פתחה את המכתב בלי לחשוב פעמיים וסרקה בעיניה את תכולתו. המכתב בישר לגברת האצ'ר כי בתה, קריסטל, אינה מתייצבת באופן סדיר ללימודים. היא החמיצה במצטבר מאז תחילת השנה שלושה שבועות של לימודים. המנהלת רצתה להיפגש איתה כדי לדון בבחירות של בתה, שעלולות להיות לה לרוֹעֵץ ביוני, בסוף השנה.
 
קריס קרעה את המכתב לחתיכות קטנטנות והשליכה אותו לפח האשפה. היא לא צריכה לסיים את הלימודים עם ציונים גבוהים כדי להיות צלמת. ומאז ששתי חברותיה הטובות ביותר, אמנדה ושרה, עברו דירה ועזבו את בית הספר, לפני שישה חודשים, כבר לא היה לה שום עניין להשתתף בשיעורים.
 
היא ידעה שהיא רק צריכה לשרוד עד יוני כדי להשאיר מאחור את בית הספר לתמיד.
 
ובעוד שבעה חודשים ימלאו לה שמונה עשרה.
 
משמעות הגיל הזה הייתה חופש לעשות ככל העולה על דעתה, מתי שרק תרצה. גיל שמונה עשרה אמר שהיא תוכל סוף כל סוף לעזוב את טורונטו ולטייל ברחבי העולם, לצלם, להעשיר את תיק העבודות שלה כדי שתוכל להשיג עבודה בכתב עת כגון הנשיונל ג'יאוגרפיק.
 
זה היה החלום, זו הייתה התוכנית. ובינה לבין ההגשמה עמדו רק כמה חודשים בודדים ומדי פעם גם מכתב מעצבן.
 
לצד המכתבים והחשבונות נחה חבילה גדולה יותר, עטופה בנייר אריזה חום וקשורה בחוט. החבילה הייתה מכוסה בולים שנראו אירופיים. היא זיהתה מיד את כתובת השולחת.
 
החבילה נשלחה על ידי דודתה ג'קי.
 
היא שוב התעלמה מהעובדה שהחבילה הייתה מיועדת לאימה, לא אליה, וקרעה את האריזה בסקרנות כדי לראות מה שלחה הדודה. קריס הרגישה שעבר נצח נצחים מאז ראתה את ג'קי או דיברה איתה. ג'קי התגוררה רוב הזמן באירופה, חוקרת, צוברת הרפתקאות ורומנים ומסתבכת בצרות, כראוי לנשמה חופשית. גם ג'קי לא סיימה את לימודי התיכון, והיא הייתה האדם המגניב והחכם ביותר שפגשה קריס מעודה. ג'קי קיבלה את השכלתה מהחיים עצמם, לא מקריאת ספרי לימוד.
 
"ואת שלחת לנו..." קריס שלפה את החפץ מתוך האריזה והתלהבותה דעכה מיד. "ספר. הידד..."
 
הספר אכן נראה עתיק מאוד, מה שאומר שהוא עשוי להיות בעל ערך בשוק הספרים המשומשים. נקודה אחת לטובתו. הכריכה הייתה עשויה עור חום ורך. עבודת יד, לפי התחושה. הספר היה בגודל אטלס ישן ועבה כמו מילון. ספר כבד. ג'קי בטח שילמה הון קטן על הבולים לצורך משלוח החבילה אל מעבר לים.
 
לכריכה הוצמד תבליט מתכת של ציפור עשויה ארד, כנפיה פרושות במעופה. קריס טיילה עם אצבעה על הציפור.
 
לא היה שֵם לספר, וכלום לא נכתב על שִׁדְרָתוֹ העתיקה.
 
פיסת נייר נשרה מהספר כשפתחה אותו קריס. היא מיהרה להרים אותה מרצפת הפרקט השחוקה.
 
 
 
זהו זה, ג'וּלס. סוף סוף מצאתי את זה. סבתא בטח הייתה גאה.
 
תשמרי עליו. אני אהיה בקשר בהקדם האפשרי.
 
—ג'יי
 
 
 
קריס פתחה את הספר. נראה שזה ספר יחיד במינו, בדומה לספרים שעליהם שקדו נזירים קדמוניים במשך כל ימי חייהם, עם כתב יד מקושט, מוקפד, ועם ציורים מורכבים. הדפים היו דקיקים כקליפת בצל אך המילים עצמן היו חדות וברורות, והאיורים — פרחים וצמחים, נופים ירוקים, דמויות עטויות גלימות ובעלי חיים צמריריים ומוזרים — היו רעננים כמו צוירו רק השבוע.
 
אך השפה — קריס קימטה את מצחה. השפה לא הייתה מוכרת לה. בהחלט לא לטינית. או איטלקית. או סינית.
 
אותיות האלף בית היו מוזרות, מורכבות מסלסולים ומקווים גליים במקום אותיות מובחנות. לא היו רווחים בין המילים, והטקסט נראה כמו שורות של ג'יבריש וקשקושים, לא כמו שפה אמיתית. אבל הכול היה כתוב בכתב יד מוקפד כאילו זה היה הגיוני לגמרי בעיני מישהו, היכן שהוא.
 
חלק מהטקסט נכתב בדיו מוזהבת, חלקו בשחור. הדיו המוזהבת נצצה אפילו באזורים האפלוליים ביותר של החנות הצפופה, כשקריס הלכה עם הספר אל אגף ספרי הילדים, מנווטת בקלות את דרכה במבוך המדפים בלי להרים את עיניה.
 
בקה הייתה שם, כורעת על ברכיה, מסדרת את הספרים החדשים במקומותיהם על המדפים לאחר שרשמה את פרטיהם ביומן שנח לידה. קריס הביטה במדפים, שבאזור הזה היו צבועים ורוד, כחול וירוק במקום החום והשחור הנהוגים בשאר החנות. באזור הזה היו ספה קטנה וכיסאות קטנים והמיועדים לנוחיותם של הילדים, מרופדים בבד מנוקד בצבעים עליזים.
 
לפני עשר שנים, על הקיר שליד החלון הגדול והעגול שהפך את האזור הזה לחלק המואר ביותר בחנות, אביה צייר ציור קיר של ארץ דמיונית, עם טירה מוזהבת ובה שתי נסיכות שנראו דומות מאוד לבקה ולקריס. המילים המצוירות דמיון הוא קסם התפתלו סביב עננים לבנים אווריריים על רקע שמי תכלת זכים.
 
דניאל האצ'ר היה מארגן ומארח הקראות לילדים מדי שבת בפינת הילד, חינם לכל הילדים ולהוריהם. הוא תמיד הקפיד שיהיו משקאות וחטיפים לאורחים. סופרות וסופרי ילדים המתגוררים באזור היו מבקרים בחנות, משוחחים עם הילדים וחותמים על ספריהם. וזה היה המקום שבו בילו קריס ובקה שעות ארוכות בילדותן, בקריאה ובדיבורים על ספר אחר ספר.
 
הזמנים השתנו. הפינה הזאת, שהייתה פעם מקום של קסם ואגדות, נראתה כעת שחוקה, ישנה. רוחות הרפאים היחידות שנמצאו כאן היו זיכרונות מתקופה אחרת.
 
"מה זה?" שאלה בקה, מנערת את קריס מהרהוריה.
 
"שאלה טובה. ג'קי שלחה את הספה הזה. אני לא יודעת מה זה, אבל אני מקווה שזה שווה המון כסף."
 
בקה קמה על רגליה וטאטאה בידה אבק ממכנסי הג'ינס שלה. "תני לי לראות." קריס הושיטה לה את הכרך, ועיניה של בקה נפערו למראהו. "וואו. זה יפהפה. ממש יפהפה. מעניין ממתי זה."
 
"זה עתיק מאוד," ענתה קריס. "לעניות דעתי המקצועית."
 
בקה התיישבה על הספה הקטנה והתחילה לעלעל בזהירות בספר. "מעניין באיזו שפה זה כתוב."
 
"אין לי שום מושג."
 
"זה נראה כמו משהו שנמצא במוזיאון."
 
"מוזיאונים משלמים הרבה כסף על ספרים עתיקים שאף אחד לא יכול לקרוא בהם?"
 
השאלה הזאת זיכתה את קריס במבט חד. "את יודעת שכסף זה לא הכול, נכון?"
 
"בואי נסכים לא להסכים על זה."
 
בקה העבירה בקלילות את ידה על דף שהיה כתוב כולו באותיות זהב. הכתב כה זעיר וצפוף עד שבקושי נראה משהו מהנייר הדקיק. הדיו נצצה באור שנכנס מהחלון, למרות שעת בין הערביים ירדה על העיר.
 
"אל תגעי בזה באצבעות השמנוניות שלך," אמרה קריס. "זה יפגע בערך שלו."
 
"שקט." קולה של בקה נשמע כעת חלול, מהורהר, והיא הביטה בדפים, מכווצת את גבותיה.
 
"מה קרה?"
 
"אני לא יודעת."
 
"את נראית כאילו את סובלת מעצירות קשה."
 
בקה נענעה בראשה ולא טרחה אפילו לזכות במבט נוזף את ההתחכמות של קריס. "הספר הזה... אני מרגישה כאילו אני יכולה... לא יודעת. להרגיש משהו דרכו."
 
"להרגיש משהו?" קריס צחקה והביטה בתקרה. "רוחות, בואו אלינו עכשיו! דברו אלינו מבעד לדפי הספר הישן והמוזר הזה."
 
"תשתקי. זה לא משהו כזה. זה לא..."
 
"לא מה?" קריס דחקה בבקה לאחר שהשתתקה.
 
נשימותיה של בקה הואצו, החזה שלה עלה וירד במהירות.
 
זה היה מדאיג. "בקה, מה קרה?"
 
"הספר הזה..." בקה לחשה בצרידות, כאילו המילים נתקעו בגרונה. היא התחילה לרעוד. "הוא עושה לי משהו. אני יכולה להרגיש אותו... מושך."
 
"מושך? מושך מה?" בתוך שניות עברה בקריס צמרמורת שהביאה איתה תחושה אפלה וכבדה של אֵימה. "את מתחילה להלחיץ אותי. זה סתם ספר טיפשי. תחזירי לי אותו."
 
היא הושיטה את ידה וחיכתה שאחותה תחזיר לה את הספר. "נו כבר! למה את מחכה?"
 
בקה זינקה על רגליה מהספה הקטנה. "אני לא מצליחה להשתחרר ממנו. אני מנסה, אבל אני לא יכולה."
 
הדף המוזהב התחיל לרצד ולזהור.
 
קריס הפטירה קללה חרישית. מה קורה כאן, לעזאזל?
 
היא הושיטה יד כדי לקחת את הספר מאחותה. ברגע שנגעה הפעם בספר עברה בה טלטלה עזה כאילו הכניסה אצבעות לשקע חשמלי. היא נפלה לאחור, משתרעת על גבה בחלק המרוחק של פינת הילד. האוויר התרוקן מריאותיה והיא התאמצה לנשום. ברגע שיכלה היא מיהרה לקום על רגליים רועדות.
 
"תעיפי ממך את הדבר הזה, בקה!" אמרה בקול חנוק.
 
עיניה של בקה נמלאו באור הזהוב שבקע מהספר. "אני לא יודעת מה קורה. מה... מה זה עושה לי? תעזרי לי!" קולה נסדק מפחד. "בבקשה, קריס, תעזרי לי!"
 
קריס זינקה לעבר אחותה בדיוק כשהאור התחיל לנהור החוצה מהספר, מסמא אותה לרגע וגורם לה ליפול שוב לאחור. היא מצמצה, שפשפה את עיניה וראתה שאלומות האור החדות והמסנוורות נעטפו סביב בקה, מתפתלות סביב חזה, סביב זרועותיה וסביב פניה כמו אלף נחשים זהובים.
 
בקה צרחה, והצליל מקפיא הדם גרר זעקה מבועתת גם מגרונה של קריס. הספר צנח לבסוף מידיה של בקה, שקרסה על הרצפה לידו כבובת סמרטוטים.
 
קריס מיהרה לצידה של בקה ואחזה בכתפי אחותה, מנערת אותה. "בקה! בקה, תסתכלי עליי! תסתכלי עליי!"
 
האור הזהוב שבקע מהספר ציפה את עורה ונקווה בעיניה לעוד רגע בטרם כבה.
 
בקה בהתה באוויר בהבעה חתומה.
 
"בבקשה!" צרחה קריס, מנערת אותה בחוזקה, "בבקשה, תגידי משהו!"
 
אבל אחותה לא הגיבה. היא בהתה, היא מצמצה. היא נשמה. אבל בקה האצ'ר נעלמה. נשמתה, מהותה, כבר לא היו שם.
 
נעלמה. בן רגע.
 
משאירה את קריס מאחור, לבדה... עם הספר שגרם לכך.

מורגן רודס

מורגן רודס הוא שם העט של מחברת ספרי פנטזיה פופולריים, ביניהם סדרת 'נפילת הממלכות' האהובה, שרואה אור בהוצאת קוראים. היא מתגוררת באונטריו, קנדה. בילדותה תמיד רצתה להיות נסיכה, מהסוג שיודע איך להשתמש בחרב חדה כדי להציל ממלכות ונסיכים מפני דרקונים יורקי אש ומכשפים אפלים. במקום זאת הפכה להיות סופרת, מקצוע לא פחות מהנה, רק בלי הסכנות.

עוד על הספר

רוחות וגנבים 1 מורגן רודס
פרק 1
קריסטל
 
 
"תיזהרי לאן שאת מכוונת את הדבר הזה, גברתי הצעירה. זה עוד עלול ביום מן הימים לסבך אותך בצרות."
 
האיש הזקן שאחריו עקבה קריס במשך עשרים דקות נעץ בה מבט מבעד לעדשת מצלמתה. הקמטים העמוקים שכה ריתקו אותה הצטברו כעת בין עיניו ועל מצחו.
 
היא צילמה.
 
"תודה רבה לך על העצה," אמרה והבזיקה לעברו חיוך לפני שמיהרה לברוח.
 
זה יהיה תצלום נהדר, אחד הטובים ביותר שלה עד כה. עיניים שראו לפחות שמונים שנות חיים. פנים חרושות קמטים, למודות ניסיון, המספרות אלפי סיפורים. בהחלט תצלום הראוי לככב בתיק העבודות.
 
קריס חלפה על פני בנק שבחלונו ניצב שעון דיגיטלי והעוותה את פניה למראה השעה. בֶּקָה תהרוג אותי, אמרה לעצמה.
 
השיעור האחרון מסתיים בשעה שלוש, אבל כיוון שהיא לא הלכה לבית הספר היום, היא איבדה לגמרי את תחושת הזמן. היא יכלה סוף סוף להריח אביב באוויר אחרי חורף כל כך ארוך וקר. הרוח הקרירה נראתה לה רעננה, נקייה ומלאה אפשרויות, אפילו מבעד לריחות הבטון, האבק וגזי הפליטה של המכוניות.
 
השעה הייתה חמש דקות לשש כשהגיעה סוף סוף ליעדה. חמש דקות לפני שעת הסגירה.
 
חנות הספרים המוזה המנומשת שכנה בקצה המערבי של שכונת אנֵקְס בטורונטו, הסמוכה לקמפוס אוניברסיטת טורונטו ולמוזיאון רויאל אונטריו. רחובות הומי אדם, קהל צעיר — הודות לסמיכות לאוניברסיטה — הרבה מסעדות וחנויות עצמאיות קטנות.
 
קריס נעצרה וצילמה את השלט בחזית, שפגעי מזג האוויר ניכרו בו. בשנתיים האחרונות היא צילמה אותה תמונה כמעט מכל זווית אפשרית. לצד שמה של החנות, שנצבע באותיות בלתי אחידות, התנוסס על השלט איור של ילדה קטנה במשקפיים גדולים, צמות וקומץ נמשים, יושבת על ערֵמת ספרים.
 
זו הייתה קריקטורה של קריס מגיל חמש, עוד לפני שאפילו ידעה לקרוא. לפני שקיבלה עדשות מגע לתיקון קוצר הראייה המעצבן שלה והתחילה להשתמש במשקפיים עבי העדשות רק במקרי חירום.
 
זה היה עוד בתקופה שמשפחת האצ'ר הייתה שלמה, לא רק שלושה רבעים.
 
משהו חמים התחכך ברגלה, והיא הורידה את המצלמה בקימוט מצח. "מי שחרר אותך, צ'רלי?"
 
צ'רלי, חתלתול מתוק בשחור לבן, השיב מיאו קטן שנראה כאילו סימן שאלה בקצהו.
 
"בוא." קריס התכופפה והרימה אותו, מצמידה אותו אל חזה. "אתה הרבה יותר מדי קרוב לכביש כאן, חמודון."
 
לפני חודש, על סף מארס, כשעדיין שרר קור מקפיא, היא מצאה את הגור ליד פח האשפה במרחק רחוב אחד מהחנות, ליד המסעדה היפנית האהובה עליה. הוא לא היה גדול יותר מכף ידה ונראה גלמוד ואומלל. היא הביאה את החבילונת הרועדת הביתה והתעקשה שהגור יתקבל לחיק המשפחה.
 
אימה העיפה בו מבט אחד ואמרה לא. אבל אחותה הקטנה של קריס, בקה, התערבה מיד לטובת החתלתול הפצפון. ולנוכח טיעוניהן המשותפים של שתי בנותיה, ג'וליה האצ'ר נכנעה לבסוף. זו הייתה הפעם הראשונה זה זמן רב שקריס ובקה הסכימו ביניהן על דבר כלשהו. בקה קראה לגור צ'רלי על שם גיבור הספר צ'רלי בממלכת השוקולד, אחד הספרים האהובים עליה ביותר.
 
כעת פתחה קריס את דלת החזית העשויה זכוכית, מפעילה את נגינת הפעמונים המוכרת שאותתה על כניסת לקוח. היא חשה מיד במבטה הקשה של בקה מקצה החנות.
 
כן, אני יודעת, איחרתי, אמרה בליבה. אז מה עוד חדש?
 
דברי הדואר נחו על שולחן קטן ליד הדלת בערֵמה שאיש לא נגע בה. כמה קופסאות קרטון עם ספרים נערמו לידם.
 
חנות המוזה המנומשת שכנה בבניין היסטורי בן שלוש קומות — אחד העתיקים ביותר בטורונטו, מאמצע המאה התשע עשרה. סבא רבא של קריס, אדם עשיר ובעל השפעה בעיר, קנה את הבניין שבעים שנה קודם לכן והעניק אותו במתנה לאשתו חובבת הקריאה כדי שתוכל לפתוח חנות ספרים. השלט הנוכחי היה חדש יחסית, אבל שמה של החנות היה בן יותר משישים שנה.
 
חבל רק שסבא רבא בזבז את הונו על השקעות גרועות ולא השאיר לדורות הבאים דבר פרט לחנות הספרים.
 
המוזה המנומשת היא סימן דרך בטורונטו. זו אחת מחנויות הספרים העתיקות ביותר, באחד הבניינים העתיקים ביותר, וכמו הרבה מבנים עתיקים — היו שמועות שהיא רדופת רוחות. קריס טרם ראתה רוח רפאים אם כי מדי פעם הייתה שומעת גניחות וחריקות, תופעה רגילה למדי בכל בניין ישן.
 
כל הסיפורים האלה, הן האמיתיים והן הנלחשים מפה לאוזן, עזרו לשדל לקוחות להיכנס מבעד לדלת הקדמית אל המדפים דמויי המבוך ואל הפינות השונות בחנות. בניגוד לחזיתה הקטנה והחמודה, חלקה הפנימי של החנות היה ענקי ובאורח פלא נראה אין־סופי.
 
כל הקומה הראשונה של הבניין הוקדשה לחנות. שתי הקומות העליונות היו בית משפחת האצ'ר, שאליו נכנסים דרך גרם מדרגות לולייניות מברזל שתחילתו בחלק האחורי של הקומה הראשית. שלושה חדרי שינה וחדר אמבטיה בקומה העליונה; מטבח, סלון ועוד חדר אמבטיה בקומה השנייה. די והותר לשלושתן. ועכשיו גם לצ'רלי, כמובן.
 
"באמת תודה רבה שהואלת להגיע." בקה עמדה מאחורי הקופה הרושמת והושיטה עודף ללקוחה. שיערה, בלונד דבש, היה אסוף לאחור בצמה רופפת שנחה על כתפה הימנית. מאחורי אוזנה היה נעוץ עיפרון, וקריס הייתה מוכנה להישבע שהיא שכחה בכלל מקיומו. "אני מקווה שתיהני מהספר."
 
"תודה רבה לך שעזרת לי למצוא אותו!" האישה — ג'ינג'ית עם לחיים ורודות וחיוך מלא שיניים, שקריס זיהתה מיד כלקוחה קבועה — הצמידה אל חזה את שקית הניילון עם לוגו החנות. "אימא שלי הקריאה לי את הספר הזה כשהייתי ילדה קטנה. זה אוצר בלום. ובמחיר כזה!"
 
בחיוך קורן היא בירכה את קריס במנוד ראש ידידותי ועזבה את החנות כשהיא לופתת את האוצר שהשיגה במחיר לגמרי סביר.
 
"בקה האצ'ר — מגשימה חלומות, ספר אחד בכל פעם," הכריזה קריס המשועשעת.
 
היא לא קיבלה תגובה, רק מבט נוקב, בעוד אחותה הקטנה עוזבת את דלפק העץ הארוך ומתקדמת לעבר הדלת, עוקפת את ערֵמות הספרים שהיו טעונים רישום וסידור על המדפים. היא סובבה את השלט, לסגור.
 
ריח טחוב עמד בחנות, ריח זוקֶן של נייר ועור. זה היה ריח שקריס אהבה בעבר, ריח של בית, אבל עכשיו היא חשבה שעדיף לאוורר כהוגן את החנות.
 
"שום ברכה לאחותך האהובה ביותר בעולם כולו?" לחצה קריס.
 
"היית אמורה להיות כאן לפני שעתיים."
 
קריס משכה בכתפיה. "הייתי עסוקה בדברים אחרים. ידעתי שתצליחי להסתדר בכוחות עצמך."
 
בקה גנחה. "לא ייאמן. אפילו לא אכפת לך, נכון?"
 
"ממה?"
 
"שאת... שאת..." לחייה של בקה האדימו עם כל מילה שניתזה מפיה. אם יש דבר אחד שאפשר לומר על האחיות האצ'ר — הן לא התאמצו יותר מדי להסתיר את רגשותיהן.
 
"אני... אני...?" דחקה בה קריס. "מה? הכרחתי אותך לבלות שעתיים נוספות ליד החפצים האהובים עלייך ביותר בזמן שאימא עושה את עבודות הבית?"
 
"את גרמת לי להפסיד את מועדון הקריאה."
 
קריס התכווצה מבפנים. היא ידעה שבקה אוהבת את מועדון הקריאה המטופש שלה כמו שילדה בת שש אוהבת דובוני גומי. "את יודעת, את באמת צריכה לנסות למצוא תחביב שלא קשור לספרים. לצמוח, להרחיב אופקים. לחיות קצת." היא החוותה בידה לעבר החלון הקדמי, שנשקף אל רחוב בת'רסט הסואן תמיד. "יש שם בחוץ עולם שלם לגלות."
 
"את צודקת. אני באמת צריכה תחביב אחר," ענתה בקה. "אולי אני צריכה להתחיל לצלם."
 
היא ביטאה את המילה "לצלם" כאילו הייתה עלבון.
 
"לא משנה."
 
"את כל כך דומה לאבא, את יודעת את זה?" הוסיפה בקה.
 
יופי, אמרה לעצמה קריס, תסובבי את הסכין עוד קצת.
 
לפתע התחשק לקריס להניח מידה את המצלמה — פֶּנטקס משנות השמונים עם סרט צילום שצריך לפתח בחדר חושך. המצלמה לא הייתה יקרה. נורת המַבְזֵק התקלקלה מזמן והושלכה, אבל זה לא שינה הרבה מאחר שקריס אהבה להשתמש באור טבעי בצילומים שלה.
 
אבל היא הרימה את המצלמה ביד אחת בעודה מערסלת בידה האחרת את צ'רלי המגרגר וצילמה. בקה הרימה יד להסתיר את פניה. מאוחר מדי.
 
"את יודעת שאני שונאת להצטלם!"
 
"תתמודדי," אמרה קריס. היא ידעה שרוב האנשים שונאים להצטלם, ובגלל זה העדיפה לצלם בגניבה זרים ברחבי העיר. לא היה לה מושג למה בקה כל כך שונאת להצטלם. הרי הילדה הזאת הייתה יכולה להיות דוגמנית. רוב היופי במשפחה הלך לבת הצעירה, עובדה שקריס התאמצה מאוד לא לקחת ללב.
 
"את כזאת מגעילה. את יודעת את זה?" אמרה בקה. "רק על עצמך את חושבת."
 
"תקפצי לי." למרות חוצפתה, קריס חשה נקיפת אשמה, כמו תמיד. בהחלט הגיע הזמן להחליף נושא. "את יודעת שצ'רלי יצא מהחנות?"
 
"מה?" בקה הביטה בחתלתול ופניה החווירו. "לא שמתי לב... אם הוא היה נדרס—" היא הושיטה יד ללטף ברוך את ראשו. "אוי, צ'רלי, סליחה."
 
"הוא כנראה חמק החוצה הרגע עם אחד הלקוחות. זה בסדר. הוא בסדר." החתלתול התחיל להתפתל, וקריס שחררה אותו בעדינות לרצפה. הוא נופף בזנבו והתרחק משם בצעד גאה, מתהלך לאורך מסדרון ארוך עמוס מדפי ספרים לעבר מרבץ הנמנום החביב עליו, במרכזו של אגף ספרי המסתורין.
 
בקה מעבירה מבט רציני על קדמת החנות, עד שעיניה הכחולות כהות נחות שוב על קריס. היא מצמצמת את מבטה ומטה את ראשה הצידה כאילו היא רואה את אחותה בפעם הראשונה רק עכשיו. "שוב שינית את צבע השיער."
 
קריס פיתלה סביב אצבעה קווצת שיער ארוכה ובהירה. בדרך כלל צבע שיערה בלונד אפרפר, בדיוק כמו של אימן. לפני שנה היא התחילה לצבוע אותו לפי מה שהתחשק לה באותו רגע ומאז היא כבר הייתה שחורת שיער, חומת שיער, אדומת שיער, ולזמן קצר — ולמגינת ליבה של ג'וליה האצ'ר — גם סגול עז.
 
אתמול בלילה היא צבעה לבלונד פלטינה. קרקפתה עדיין צרבה ממי החמצן, והיא התאפקה לא לגרד בתקווה ששיערה לא יתחיל לנשור בשל ההתעללות התכופה.
 
אם כי... גם קרחת יכולה להיות מראה מגניב לאיזו תקופה.
 
"יאפ," ענתה. "מוצא חן בעינייך?"
 
"בטח," ענתה בקה כעבור רגע. "העיניים שלך נראות עוד יותר בהירות עכשיו."
 
"תודה, נדמה לי." קריס לא ידעה אם זו מחמאה או רק קביעת עובדה. היא קיבלה את העיניים של אביהן — כחול קרח בהיר כל כך, שלפעמים היה כמעט נטול צבע לחלוטין. לפעמים אמרו שהעיניים שלה מפחידות.
 
לא הייתה לה שום בעיה עם זה.
 
"אימא תחזור בעוד שעה," אמרה בקה והציצה בשעונה.
 
"בואי נלך בינתיים לאכול סושי. אני גוועת ברעב." קריס התרוצצה כל היום ושכחה לגמרי לאכול ארוחת צהריים.
 
"נמאס לי מסושי. בואי נחשוב על ארוחת ערב אחרי שנסיים עם החנות."
 
איך סושי יכול להימאס על מישהו? קריס הייתה מוכנה לטרוף סושי לארוחת בוקר, צהריים וערב. "בסדר. רק תגידי לי מה לעשות, בוס."
 
"תמייני את הדואר." בקה הצביעה לעבר הערֵמה שליד הדלת. "ואני... אני אסדר על המדפים את אלה." היא הרימה ארגז קרטון והניחה אותו על הדלפק. "הגיעה לקוחה עם ערֵמת ספרי ילדים משומשים שהיא רצתה להיפטר מהם. אימא לא הייתה כאן כדי למיין אותם לפי איכות, אז לקחתי את כולם. אני לא יודעת למה מישהו ירצה להיפטר מכל הספרים האלה, אבל זה כנראה טוב לעסקים, נכון?"
 
"בטח," ענתה קריס בהיסח הדעת בעודה בוחנת את דברי הדואר. היא איתרה בראש הערֵמה מכתב חשוד למראה והתחילה להתקדם לעברו. "סדרי לך כאוות נפשך."
 
המכתב היה ממוען לאימה, והשולח היה תיכון סאנדרלנד, התיכון של קריס.
 
היא פתחה את המכתב בלי לחשוב פעמיים וסרקה בעיניה את תכולתו. המכתב בישר לגברת האצ'ר כי בתה, קריסטל, אינה מתייצבת באופן סדיר ללימודים. היא החמיצה במצטבר מאז תחילת השנה שלושה שבועות של לימודים. המנהלת רצתה להיפגש איתה כדי לדון בבחירות של בתה, שעלולות להיות לה לרוֹעֵץ ביוני, בסוף השנה.
 
קריס קרעה את המכתב לחתיכות קטנטנות והשליכה אותו לפח האשפה. היא לא צריכה לסיים את הלימודים עם ציונים גבוהים כדי להיות צלמת. ומאז ששתי חברותיה הטובות ביותר, אמנדה ושרה, עברו דירה ועזבו את בית הספר, לפני שישה חודשים, כבר לא היה לה שום עניין להשתתף בשיעורים.
 
היא ידעה שהיא רק צריכה לשרוד עד יוני כדי להשאיר מאחור את בית הספר לתמיד.
 
ובעוד שבעה חודשים ימלאו לה שמונה עשרה.
 
משמעות הגיל הזה הייתה חופש לעשות ככל העולה על דעתה, מתי שרק תרצה. גיל שמונה עשרה אמר שהיא תוכל סוף כל סוף לעזוב את טורונטו ולטייל ברחבי העולם, לצלם, להעשיר את תיק העבודות שלה כדי שתוכל להשיג עבודה בכתב עת כגון הנשיונל ג'יאוגרפיק.
 
זה היה החלום, זו הייתה התוכנית. ובינה לבין ההגשמה עמדו רק כמה חודשים בודדים ומדי פעם גם מכתב מעצבן.
 
לצד המכתבים והחשבונות נחה חבילה גדולה יותר, עטופה בנייר אריזה חום וקשורה בחוט. החבילה הייתה מכוסה בולים שנראו אירופיים. היא זיהתה מיד את כתובת השולחת.
 
החבילה נשלחה על ידי דודתה ג'קי.
 
היא שוב התעלמה מהעובדה שהחבילה הייתה מיועדת לאימה, לא אליה, וקרעה את האריזה בסקרנות כדי לראות מה שלחה הדודה. קריס הרגישה שעבר נצח נצחים מאז ראתה את ג'קי או דיברה איתה. ג'קי התגוררה רוב הזמן באירופה, חוקרת, צוברת הרפתקאות ורומנים ומסתבכת בצרות, כראוי לנשמה חופשית. גם ג'קי לא סיימה את לימודי התיכון, והיא הייתה האדם המגניב והחכם ביותר שפגשה קריס מעודה. ג'קי קיבלה את השכלתה מהחיים עצמם, לא מקריאת ספרי לימוד.
 
"ואת שלחת לנו..." קריס שלפה את החפץ מתוך האריזה והתלהבותה דעכה מיד. "ספר. הידד..."
 
הספר אכן נראה עתיק מאוד, מה שאומר שהוא עשוי להיות בעל ערך בשוק הספרים המשומשים. נקודה אחת לטובתו. הכריכה הייתה עשויה עור חום ורך. עבודת יד, לפי התחושה. הספר היה בגודל אטלס ישן ועבה כמו מילון. ספר כבד. ג'קי בטח שילמה הון קטן על הבולים לצורך משלוח החבילה אל מעבר לים.
 
לכריכה הוצמד תבליט מתכת של ציפור עשויה ארד, כנפיה פרושות במעופה. קריס טיילה עם אצבעה על הציפור.
 
לא היה שֵם לספר, וכלום לא נכתב על שִׁדְרָתוֹ העתיקה.
 
פיסת נייר נשרה מהספר כשפתחה אותו קריס. היא מיהרה להרים אותה מרצפת הפרקט השחוקה.
 
 
 
זהו זה, ג'וּלס. סוף סוף מצאתי את זה. סבתא בטח הייתה גאה.
 
תשמרי עליו. אני אהיה בקשר בהקדם האפשרי.
 
—ג'יי
 
 
 
קריס פתחה את הספר. נראה שזה ספר יחיד במינו, בדומה לספרים שעליהם שקדו נזירים קדמוניים במשך כל ימי חייהם, עם כתב יד מקושט, מוקפד, ועם ציורים מורכבים. הדפים היו דקיקים כקליפת בצל אך המילים עצמן היו חדות וברורות, והאיורים — פרחים וצמחים, נופים ירוקים, דמויות עטויות גלימות ובעלי חיים צמריריים ומוזרים — היו רעננים כמו צוירו רק השבוע.
 
אך השפה — קריס קימטה את מצחה. השפה לא הייתה מוכרת לה. בהחלט לא לטינית. או איטלקית. או סינית.
 
אותיות האלף בית היו מוזרות, מורכבות מסלסולים ומקווים גליים במקום אותיות מובחנות. לא היו רווחים בין המילים, והטקסט נראה כמו שורות של ג'יבריש וקשקושים, לא כמו שפה אמיתית. אבל הכול היה כתוב בכתב יד מוקפד כאילו זה היה הגיוני לגמרי בעיני מישהו, היכן שהוא.
 
חלק מהטקסט נכתב בדיו מוזהבת, חלקו בשחור. הדיו המוזהבת נצצה אפילו באזורים האפלוליים ביותר של החנות הצפופה, כשקריס הלכה עם הספר אל אגף ספרי הילדים, מנווטת בקלות את דרכה במבוך המדפים בלי להרים את עיניה.
 
בקה הייתה שם, כורעת על ברכיה, מסדרת את הספרים החדשים במקומותיהם על המדפים לאחר שרשמה את פרטיהם ביומן שנח לידה. קריס הביטה במדפים, שבאזור הזה היו צבועים ורוד, כחול וירוק במקום החום והשחור הנהוגים בשאר החנות. באזור הזה היו ספה קטנה וכיסאות קטנים והמיועדים לנוחיותם של הילדים, מרופדים בבד מנוקד בצבעים עליזים.
 
לפני עשר שנים, על הקיר שליד החלון הגדול והעגול שהפך את האזור הזה לחלק המואר ביותר בחנות, אביה צייר ציור קיר של ארץ דמיונית, עם טירה מוזהבת ובה שתי נסיכות שנראו דומות מאוד לבקה ולקריס. המילים המצוירות דמיון הוא קסם התפתלו סביב עננים לבנים אווריריים על רקע שמי תכלת זכים.
 
דניאל האצ'ר היה מארגן ומארח הקראות לילדים מדי שבת בפינת הילד, חינם לכל הילדים ולהוריהם. הוא תמיד הקפיד שיהיו משקאות וחטיפים לאורחים. סופרות וסופרי ילדים המתגוררים באזור היו מבקרים בחנות, משוחחים עם הילדים וחותמים על ספריהם. וזה היה המקום שבו בילו קריס ובקה שעות ארוכות בילדותן, בקריאה ובדיבורים על ספר אחר ספר.
 
הזמנים השתנו. הפינה הזאת, שהייתה פעם מקום של קסם ואגדות, נראתה כעת שחוקה, ישנה. רוחות הרפאים היחידות שנמצאו כאן היו זיכרונות מתקופה אחרת.
 
"מה זה?" שאלה בקה, מנערת את קריס מהרהוריה.
 
"שאלה טובה. ג'קי שלחה את הספה הזה. אני לא יודעת מה זה, אבל אני מקווה שזה שווה המון כסף."
 
בקה קמה על רגליה וטאטאה בידה אבק ממכנסי הג'ינס שלה. "תני לי לראות." קריס הושיטה לה את הכרך, ועיניה של בקה נפערו למראהו. "וואו. זה יפהפה. ממש יפהפה. מעניין ממתי זה."
 
"זה עתיק מאוד," ענתה קריס. "לעניות דעתי המקצועית."
 
בקה התיישבה על הספה הקטנה והתחילה לעלעל בזהירות בספר. "מעניין באיזו שפה זה כתוב."
 
"אין לי שום מושג."
 
"זה נראה כמו משהו שנמצא במוזיאון."
 
"מוזיאונים משלמים הרבה כסף על ספרים עתיקים שאף אחד לא יכול לקרוא בהם?"
 
השאלה הזאת זיכתה את קריס במבט חד. "את יודעת שכסף זה לא הכול, נכון?"
 
"בואי נסכים לא להסכים על זה."
 
בקה העבירה בקלילות את ידה על דף שהיה כתוב כולו באותיות זהב. הכתב כה זעיר וצפוף עד שבקושי נראה משהו מהנייר הדקיק. הדיו נצצה באור שנכנס מהחלון, למרות שעת בין הערביים ירדה על העיר.
 
"אל תגעי בזה באצבעות השמנוניות שלך," אמרה קריס. "זה יפגע בערך שלו."
 
"שקט." קולה של בקה נשמע כעת חלול, מהורהר, והיא הביטה בדפים, מכווצת את גבותיה.
 
"מה קרה?"
 
"אני לא יודעת."
 
"את נראית כאילו את סובלת מעצירות קשה."
 
בקה נענעה בראשה ולא טרחה אפילו לזכות במבט נוזף את ההתחכמות של קריס. "הספר הזה... אני מרגישה כאילו אני יכולה... לא יודעת. להרגיש משהו דרכו."
 
"להרגיש משהו?" קריס צחקה והביטה בתקרה. "רוחות, בואו אלינו עכשיו! דברו אלינו מבעד לדפי הספר הישן והמוזר הזה."
 
"תשתקי. זה לא משהו כזה. זה לא..."
 
"לא מה?" קריס דחקה בבקה לאחר שהשתתקה.
 
נשימותיה של בקה הואצו, החזה שלה עלה וירד במהירות.
 
זה היה מדאיג. "בקה, מה קרה?"
 
"הספר הזה..." בקה לחשה בצרידות, כאילו המילים נתקעו בגרונה. היא התחילה לרעוד. "הוא עושה לי משהו. אני יכולה להרגיש אותו... מושך."
 
"מושך? מושך מה?" בתוך שניות עברה בקריס צמרמורת שהביאה איתה תחושה אפלה וכבדה של אֵימה. "את מתחילה להלחיץ אותי. זה סתם ספר טיפשי. תחזירי לי אותו."
 
היא הושיטה את ידה וחיכתה שאחותה תחזיר לה את הספר. "נו כבר! למה את מחכה?"
 
בקה זינקה על רגליה מהספה הקטנה. "אני לא מצליחה להשתחרר ממנו. אני מנסה, אבל אני לא יכולה."
 
הדף המוזהב התחיל לרצד ולזהור.
 
קריס הפטירה קללה חרישית. מה קורה כאן, לעזאזל?
 
היא הושיטה יד כדי לקחת את הספר מאחותה. ברגע שנגעה הפעם בספר עברה בה טלטלה עזה כאילו הכניסה אצבעות לשקע חשמלי. היא נפלה לאחור, משתרעת על גבה בחלק המרוחק של פינת הילד. האוויר התרוקן מריאותיה והיא התאמצה לנשום. ברגע שיכלה היא מיהרה לקום על רגליים רועדות.
 
"תעיפי ממך את הדבר הזה, בקה!" אמרה בקול חנוק.
 
עיניה של בקה נמלאו באור הזהוב שבקע מהספר. "אני לא יודעת מה קורה. מה... מה זה עושה לי? תעזרי לי!" קולה נסדק מפחד. "בבקשה, קריס, תעזרי לי!"
 
קריס זינקה לעבר אחותה בדיוק כשהאור התחיל לנהור החוצה מהספר, מסמא אותה לרגע וגורם לה ליפול שוב לאחור. היא מצמצה, שפשפה את עיניה וראתה שאלומות האור החדות והמסנוורות נעטפו סביב בקה, מתפתלות סביב חזה, סביב זרועותיה וסביב פניה כמו אלף נחשים זהובים.
 
בקה צרחה, והצליל מקפיא הדם גרר זעקה מבועתת גם מגרונה של קריס. הספר צנח לבסוף מידיה של בקה, שקרסה על הרצפה לידו כבובת סמרטוטים.
 
קריס מיהרה לצידה של בקה ואחזה בכתפי אחותה, מנערת אותה. "בקה! בקה, תסתכלי עליי! תסתכלי עליי!"
 
האור הזהוב שבקע מהספר ציפה את עורה ונקווה בעיניה לעוד רגע בטרם כבה.
 
בקה בהתה באוויר בהבעה חתומה.
 
"בבקשה!" צרחה קריס, מנערת אותה בחוזקה, "בבקשה, תגידי משהו!"
 
אבל אחותה לא הגיבה. היא בהתה, היא מצמצה. היא נשמה. אבל בקה האצ'ר נעלמה. נשמתה, מהותה, כבר לא היו שם.
 
נעלמה. בן רגע.
 
משאירה את קריס מאחור, לבדה... עם הספר שגרם לכך.