נפילת הממלכות 2 - אביב המורדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפילת הממלכות 2 - אביב המורדים
מכר
מאות
עותקים
נפילת הממלכות 2 - אביב המורדים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נפילת הממלכות 2 - אביב המורדים

4.9 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מורגן רודס

מורגן רודס הוא שם העט של מחברת ספרי פנטזיה פופולריים, ביניהם סדרת 'נפילת הממלכות' האהובה, שרואה אור בהוצאת קוראים. היא מתגוררת באונטריו, קנדה. בילדותה תמיד רצתה להיות נסיכה, מהסוג שיודע איך להשתמש בחרב חדה כדי להציל ממלכות ונסיכים מפני דרקונים יורקי אש ומכשפים אפלים. במקום זאת הפכה להיות סופרת, מקצוע לא פחות מהנה, רק בלי הסכנות.

תקציר

"אביב המורדים" הוא ספר ההמשך של רב-המכר "נפילת הממלכות", שכיכב ברשימת רבי-המכר של ה”ניו-יורק טיימס” ונחשב בפי המבקרים “משחקי הכס לנוער”.
 
ממלכת אוראנוס נכבשה. שלוש הממלכות — אוראנוס, לימרוס ופאלסיה — מאוחדות בניגוד לרצונן לארץ אחת, מיטיקה. אך קסם מפתה ומסוכן עדיין מרחף מעל מיטיקה, פנטזיות מופלאות הגולשות מעולם החלום האלמותי אל עולמם המציאותי של בני
התמותה, ולצדן ההזדמנות לשלוט בעולם כולו.
 
הנסיכה קליאו כעת בארמון ונאלצת לשמש שגרירה של המלך הרשע גאיוס, המשקר לבני עמה.
הנסיך מאגנוס, העומד לרשת מתישהו את הממלכה המאוחדת, מאוהב עד כלות באחותו המאומצת, לוסיה.
הנסיכה לוסיה לכודה בתוצאות מפגן הכישוף עוצר-הנשימה, שעזר לאביה לכבוש את הממלכות.
ג’ונאס בן האיכרים מחכה ליד שערי הארמון בראשות קבוצת מורדים צעירים, מתכנן לגבור על המלך גאיוס.
ליסנדרה, בת כפר אמיצה ודעתנית המפליאה לקלוע בקשת וחץ, מצטרפת אל כוחות המורדים.
 
גאיוס מכריז על תוכנית לסלילת דרך המלך אל תוך ההרים האסורים, ובכך לחבר רשמית את שלוש ארצות מיטיקה. בכך הוא פותח פתח לשרשרת אירועים הרי-אסון, שעתידים לשנות לעד את פני הממלכה המאוחדת...

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
המוות הטיל צל ארוך על פני המישורים החשופים של פָּאֶלְסִיָה.
 
הידיעות על הירצחו של צ'יף בּאסילוּס נפוצו במהירות, ובכפרים ברחבי הארץ השתרר אבל עמוק. הם התאבלו על מותו של אדם דגול — מכשף המסוגל לגעת בקסם, אדם שרבים מתושבי הארץ הזו, שאינם דוגלים בדת רשמית, ראו בו אל חי.
 
״מה נעשה בלעדיו?״ קוננו אנשים בימים ובשבועות שלאחר מותו, ״אנחנו אבודים!״
 
״למען האמת,״ מלמלה ליסַנְדְרָה באוזני אחיה הגדול, גְרֶגוֹר, כשחמקו החוצה מבית המשפחה עם שעת הדמדומים, ״הוא מעולם לא עשה שום קסם אמתי. הכול היה רק דיבורים! והם שוכחים שהוא הטיל עלינו מסים כבדים מאוד. הצ'יף היה שקרן וגנב, שחי לו בעושר ובפאר במתחם שלו, זולל וסובא, בעוד כולנו גוועים ברעב!״
 
״ששש...״ הזהיר אותה גרגור, אם כי דבריה הצחיקו אותו, ״את מפטפטת הרבה יותר מדי, ליז הקטנה.״
 
״אני בטוחה שאתה חותר למשהו...״
 
״זה עלול לגרום לך צרות ביום מן הימים.״
 
״אני יכולה להתמודד עם צרות,״ אמרה ליסנדרה, מכוונת את החץ לעבר מטרה תלויה על עץ במרחק עשרים פסיעות משם ומשחררת. היא פגעה בדיוק במרכז. גאווה חיממה אותה בערב הקריר, והיא הביטה באחיה, מחפשת את תגובתו.
 
״פגיעה לא רעה,״ אמר, חיוכו מתרחב כשהזיז אותה הצדה והתייצב בתורו, ״אבל שלי תהיה טובה יותר.״
 
בקלות רבה פיצל את החץ שלה לשניים. לא הייתה לה בררה אלא להתפעל. הם מתאמנים כך בחשאי כבר חודשים. היא נאלצה להתחנן בפני אחיה לשתף אותה בידע שלו בתחום הקשתוּת, ולבסוף, הוא הסכים. נדיר שנערה לומדת להשתמש בנשק; הרי רוב האנשים מאמינים שנערות אמורות לבשל ולנקות ולשרת את הגברים.
 
וזה לגמרי מגוחך! במיוחד בהתחשב בעובדה שליסנדרה ממש נולדה בשביל זה.
 
״נראה לך שהם יחזרו?״ שאלה את גרגור בשקט, סורקת במבטה את הכפר הקטן הסמוך, בעל גגות סכך וחזיתות עשויות בוץ ואבן. עשן היתמר מארובותיהן של רבות מהבקתות הקטנות.
 
הוא חשק שיניים. ״אני לא יודע,״ השיב.
 
לפני שבוע, נציגים נשואי־פנים של הכובש, המלך גאיוּס, ביקרו בכפרם וחיפשו מתנדבים אשר יֵצאו מזרחה ויתחילו בעבודה על סלילת דרך חדשה שביקש המלך לבנות במהירות, דרך שתתפתל לא רק דרך פאלסיה, אלא גם דרך הארצות השכנות, אוּראנוֹס ולימֶרוֹס.
 
גרגור ואביהם נבחרו לקבל את פני הנציגים. שניהם עמדו מול החיוכים המאירים ודברי החלקלקות, בלי להיבהל ובלי להירתע. תושבי הכפר דחו את ההצעה.
 
מלך הדם חשב שהוא שולט בהם עכשיו, אבל הוא טועה טעות מרה. הם אולי עניים, אך יש להם גאווה. לאיש אין זכות לומר להם מה לעשות!
 
אנשיו של המלך גאיוס עזבו מבלי להתווכח.
 
״באסילוס האידיוט,״ מלמלה ליסנדרה, ״הוא אולי סמך על המלך, אבל לנו היה מספיק שכל לא לבטוח בו. באסילוס שופד למוות בצדק. זה היה רק עניין של זמן. המחשבה על טיפשותו ממש מחליאה אותי.״ החץ הבא שלה החטיא. היא חייבת ללמוד להתרכז יותר. ״ספר לי עוד על המורדים שמתכננים להתייצב מול המלך.״
 
״למה את רוצה לדעת? את רוצה להיות אחת הבנות היחידות שיצטרפו לשורותיהם?״
 
״אולי.״
 
״בואי, ליז הקטנה,״ צחק גרגור ואחז בידה, ״אני בטוח שיש בסביבה כמה ארנבים, כדי שתוכלי להתאמן עליהם. למה לבזבז חצים על עצים ונשימות על שטויות? אל תדאגי לגבי המורדים. אם מישהו יצטרף אליהם בקרוב במאבקם נגד המלך, זה יהיה אני.״
 
״אלה לא שטויות,״ מלמלה.
 
לבה של ליסנדרה נחמץ לנוכח צערה של אמה, שסירבה להתנחם. ליסנדרה ניסתה לדבר אתה בהיגיון: ״אני מאמינה שאנחנו קובעים את גורלנו במו ידינו,״ אמרה לה אמש, ״כל אחד ואחד מאתנו. ולא משנה מי המנהיג שלנו.״
 
אמה הגיבה במבט עצוב ויגע, מלא סבלנות. ״את כל כך תמימה, בתי. אני מתפללת שהתמימות הזאת לא תוליך אותך שולל.״
 
ועכשיו מתפללת אמה לצ'יף המת למען ליסנדרה, הבועטת בכללים. זה לא מפתיע. ליסנדרה מאז ומתמיד גרמה צער לאמה, בכך שלא הייתה בת רגילה, העושה את הדברים המקובלים. ליסנדרה רגילה להיות יוצאת דופן בין חברותיה. הן אף פעם לא הבינו את ההיקסמות שלה מהכנת חצים עד שאצבעותיה התכסו יבלות, או מכך שהיא נשארת בחוץ עד שהאף שלה נעשה כל כך אדום, כמעט בוער בחשכה.
 
גרגור שלח את זרועו כדי לעצור בעד ליסנדרה.
 
״מה?״ שאלה.
 
״תראי.״
 
הם היו מרוחקים קילומטר מהכפר. לפניהם נראה שטח קטן, חשוף מכל צמחייה, מוקף שיחים יבשים ועצים קירחים. אישה זקנה, טאליה, קשישת הכפר, עמדה במרכז. גופת שועל אדום נחה לפניה. הזקנה ניקזה את דם החיה לתוך ספל עשוי עץ. באמצעות הדם ציירה באצבעה סמלים על האדמה הצחיחה, הסדוקה.
 
ליסנדרה מעולם לא ראתה משהו כזה. ״מה עושה טאליה? מה היא מציירת שם?״
 
״ארבעה סמלים,״ השיב גרגור בקול מהוסה, ״את יודעת מה המשמעות שלהם?״
 
״לא, מה?״
 
״אלה הסמלים של האלמנטים: אש, אוויר, מים ואדמה,״ אמר והצביע על כל אחד מהם בתורו. משולש, ספירלה, שני גלים מקבילים ועיגול בתוך עיגול. הוא בלע רוק. ״לא היה לי מושג. קשישת הכפר שלנו... היא מְכַשֵּסָבָה.״
 
״רגע, אתה רוצה להגיד לי שטאליה רפת השכל היא... מְכַשֵּׁפָה?״
 
היא חיכתה שיתחיל לחייך ויגיד לה שהוא רק מתלוצץ, אך הוא היה רציני. רציני עד מוות.
 
גרגור כיווץ את גבותיו. ״חשדתי בכך, אבל הנה ההוכחה. היא שמרה היטב על סודה במשך כל השנים האלה. את יודעת מה עלול לקרות למכשפות.״
 
בממלכה השכנה, לימרוס, העלו אותן על המוקד. תלו אותן. ערפו את ראשיהן. המכשפות נחשבו להתגלמות הרשע גם כאן, בפאלסיה. מזל רע. קללה על הארץ הזאת, שגורמת לה לכמוש ולמות. רבים מתושבי לימרוס האמינו שהמכשפות הן הגורם לקללה שהופכת את הארץ הזאת לקרח.
 
ליסנדרה נזכרה בתגובתה המוזרה של טאליה כשנודע לה על רצח הצ'יף בידי המלך גאיוס. היא הנהנה פעם אחת בכובד ראש, הברישה את האבק מחצאיותיה ואמרה ארבע מילים:
 
״והנה הכול מתחיל עכשיו.״
 
האנשים סביב חשבו שהזקנה מטורפת ולא הקדישו תשומת לב למלמוליה, אך מסיבה כלשהי, המילים האלה נגעו בליסנדרה והעבירו צמרמורת בגווה.
 
״הנה מה מתחיל?״ תפסה ליסנדרה בזרועה של הזקנה ושאלה, ״למה את מתכוונת?״
 
טאליה הפנתה אל ליסנדרה את עיניה הבהירות, המימיות. ״הסוף, ילדתי היקרה. הסוף מתחיל.״
 
ליסנדרה השתתקה לרגע, הלמות לבה מחרישה את אוזניה, ואז שאלה: ״מה זאת אומרת מְכַשֵּסָבָה?״
 
״אדם הסוגד לאלמנטים. זאת דת עתיקה, עתיקה יותר מכל דבר אחר מלבד האלמנטיה עצמה. ולפי איך שזה נראה״ — הוא החווה בראשו לעבר הזקנה — ״טאליה עושה הלילה קסם דם.״
 
צמרמורת חלפה בגווה של ליסנדרה. קסם דם.
 
היא כבר שמעה בעבר על דברים כאלה, אך מעודה לא ראתה כל הוכחה, עד עכשיו. גרגור תמיד האמין יותר ממנה בדברים בלתי נראים, אלה שאין מרבים לדבר עליהם — קסם, מכשפות, אגדות. ליסנדרה בקושי הקשיבה לסיפורי המעשיות. היא התעניינה בעובדות מוחשיות הרבה יותר מאשר בסיפורים שנועדו לשעשע. כעת הצטערה על שלא ייחדה להם יותר תשומת לב.
 
״לאיזו מטרה?״ שאלה.
 
אבל בדיוק אז נורו עיניה של טאליה לעברם, כמו נץ, מתבייתת עליהם באור ההולך ומתמעט של שעות בין הערביים.
 
״מאוחר מדי,״ אמרה טאליה, בקול רם מספיק כדי שיוכלו לשמוע אותה, ״אני לא מצליחה לזמן כמות מספקת של קסם כדי להגן עלינו, אלא רק לראות את הצללים של מה שעתיד לבוא. אין בכוחי לעצור אותם.״
 
״טאליה!״ קראה ליסנדרה בהיסוס, ״מה את עושה? זוזי משם. זה לא בסדר.״
 
״את חייבת לעשות משהו למעני, ליסנדרה בּרבַּאס.״
 
ליסנדרה שלחה לעבר גרגור מבט שואל ואז חזרה להביט בטאליה. ״מה את רוצה שאעשה?״
 
טאליה פרשה את ידיה המגואלות בדם לצדדים, עיניה נפערות יותר ויותר, כאילו ראתה משהו מחריד סביבה. משהו מרושע במיוחד. ״ברחי!״
 
בדיוק ברגע זה פילח את האוויר חץ בוער ענק והיכה בטאליה במרכז החזה. היא התנודדה אחור ונפלה ארצה, בגדיה עולים באש לפני שהספיקה ליסנדרה להבין מה קורה.
 
ליסנדרה אחזה בחוזקה בזרועו של גרגור. ״היא מתה!״
 
גרגור מיהר לסובב את ראשו לאחור, לכיוון שממנו הגיע החץ, ואז משך בכוח את ליסנדרה הצדה, כדי לחמוק מחץ נוסף שפילח את האוויר, מכוון לעברם, אך ננעץ במקום זאת בגזע עץ. ״מכך חששתי.״
 
״ממה חששת?״ שאלה ליסנדרה, שהבחינה בדמות מרוחקת חמישים פסיעות מהם, חמושה בקשת מוצלבת. ״הוא הרג אותה! גרגור, הוא הרג אותה! מי זה?״
 
האיש הבחין בהם והתחיל לברוח. גרגור קילל בקול רם ותפס את ליסנדרה בפרק ידה. ״בואי, אנחנו חייבים למהר!״
 
היא לא התווכחה. הם אחזו זה בידו של זה ורצו בחזרה לעבר הכפר כל עוד נשאוּם רגליהם.
 
הכפר בער באש.
 
תוהו ובוהו השׂתרר בכפר. זעקות מבוהלות של פחד וכאב קרעו את האוויר, זעקות של גסיסה. עשרות גברים במדים אדומים דהרו על סוסיהם ברחובות, אוחזים לפידים שבאמצעותם הבעירו ללא רחם כל בית ובית. תושבי הכפר ברחו מבתיהם הבוערים, מנסים לחמוק ממוות בשריפה. החרבות החדות שהחזיקו בידיהם השומרים האחרים היכו ברבים מהכפריים, משספות בשר ועצם.
 
״גרגור!״ זעקה ליסנדרה כשנעצרו בפתאומיות, מסתתרים מפני החיילים מאחורי בית עשוי אבן, ״המלך גאיוס — זה הכול בגללו! הוא הורג את כולם!״
 
״אנחנו דחינו את בקשתו. התשובה שלנו לא מצאה חן בעיניו,״ אמר גרגור. הוא פנה ואחז בזרועותיה, נועץ מבט נוקב בעיניה, ״ליסנדרה, אחות קטנה, את חייבת ללכת. את חייבת לברוח הרחק מכאן.״
 
האש הלהיטה את האוויר, הופכת את הערב לאור־יום מסויט. ״על מה אתה מדבר? אני לא יכולה לברוח!״
 
״ליז!״
 
״אני חייבת למצוא את אימא!״ היא ניתקה את עצמה מגרגור ורצה דרך הכפר, חומקת מכל מכשול בדרכה. היא נעצרה על עקביה ליד ביתם, שהיה אפוף בלהבות.
 
גופת אמה הייתה מוטלת בפתח הבית. גופת אביה נחה במרחק עשר פסיעות משם, מוטלת בתוך שלולית דם.
 
לפני שהספיקה לקלוט את מלוא הזוועה הגיע גם גרגור. הוא תפס אותה והשליכה על כתפו, רץ אתה עד מעבר לגבולות הכפר ושומט אותה ארצה בכבדות. הוא השליך לעברה את הקשת שלה וקומץ חצים.
 
״הם מתים,״ לחשה, לבה כבד כמו אבן ששקעה לתוך קיבתה.
 
״הסתכלתי סביבי והקשבתי בזמן שברחתי אתך. שומרי המלך אוספים את אלה ששרדו מהשריפה, והם יכריחו אותם לעבוד בסלילת הדרך,״ קולו של גרגור נשבר. ״אני חייב לחזור ולעזור לאחרים. לכי, חפשי את המורדים. עשי כל מה שאת יכולה כדי למנוע מזה לקרות במקומות אחרים, ליז. את מבינה אותי?״
 
היא נדה בראשה, עיניה צורבות מהעשן ומהדמעות המכעיסות. ״לא, אני לא אעזוב אותך! אתה כל מה שנשאר לי!״
 
גרגור חפן את סנטרה ביד חזקה. ״אם רק תחשבי לעקוב אחריי, אני במו ידיי אנעץ חץ בלבך, כדי להציל אותך מהגורל האורב כעת לחברינו ולשכנינו,״ נהם.
 
זה היה הדבר האחרון שאמר בטרם פנה ורץ בחזרה לכיוון הכפר.
 
לא נותר לה אלא לעקוב אחריו במבטה.

מורגן רודס

מורגן רודס הוא שם העט של מחברת ספרי פנטזיה פופולריים, ביניהם סדרת 'נפילת הממלכות' האהובה, שרואה אור בהוצאת קוראים. היא מתגוררת באונטריו, קנדה. בילדותה תמיד רצתה להיות נסיכה, מהסוג שיודע איך להשתמש בחרב חדה כדי להציל ממלכות ונסיכים מפני דרקונים יורקי אש ומכשפים אפלים. במקום זאת הפכה להיות סופרת, מקצוע לא פחות מהנה, רק בלי הסכנות.

עוד על הספר

נפילת הממלכות 2 - אביב המורדים מורגן רודס
פתח דבר
 
 
המוות הטיל צל ארוך על פני המישורים החשופים של פָּאֶלְסִיָה.
 
הידיעות על הירצחו של צ'יף בּאסילוּס נפוצו במהירות, ובכפרים ברחבי הארץ השתרר אבל עמוק. הם התאבלו על מותו של אדם דגול — מכשף המסוגל לגעת בקסם, אדם שרבים מתושבי הארץ הזו, שאינם דוגלים בדת רשמית, ראו בו אל חי.
 
״מה נעשה בלעדיו?״ קוננו אנשים בימים ובשבועות שלאחר מותו, ״אנחנו אבודים!״
 
״למען האמת,״ מלמלה ליסַנְדְרָה באוזני אחיה הגדול, גְרֶגוֹר, כשחמקו החוצה מבית המשפחה עם שעת הדמדומים, ״הוא מעולם לא עשה שום קסם אמתי. הכול היה רק דיבורים! והם שוכחים שהוא הטיל עלינו מסים כבדים מאוד. הצ'יף היה שקרן וגנב, שחי לו בעושר ובפאר במתחם שלו, זולל וסובא, בעוד כולנו גוועים ברעב!״
 
״ששש...״ הזהיר אותה גרגור, אם כי דבריה הצחיקו אותו, ״את מפטפטת הרבה יותר מדי, ליז הקטנה.״
 
״אני בטוחה שאתה חותר למשהו...״
 
״זה עלול לגרום לך צרות ביום מן הימים.״
 
״אני יכולה להתמודד עם צרות,״ אמרה ליסנדרה, מכוונת את החץ לעבר מטרה תלויה על עץ במרחק עשרים פסיעות משם ומשחררת. היא פגעה בדיוק במרכז. גאווה חיממה אותה בערב הקריר, והיא הביטה באחיה, מחפשת את תגובתו.
 
״פגיעה לא רעה,״ אמר, חיוכו מתרחב כשהזיז אותה הצדה והתייצב בתורו, ״אבל שלי תהיה טובה יותר.״
 
בקלות רבה פיצל את החץ שלה לשניים. לא הייתה לה בררה אלא להתפעל. הם מתאמנים כך בחשאי כבר חודשים. היא נאלצה להתחנן בפני אחיה לשתף אותה בידע שלו בתחום הקשתוּת, ולבסוף, הוא הסכים. נדיר שנערה לומדת להשתמש בנשק; הרי רוב האנשים מאמינים שנערות אמורות לבשל ולנקות ולשרת את הגברים.
 
וזה לגמרי מגוחך! במיוחד בהתחשב בעובדה שליסנדרה ממש נולדה בשביל זה.
 
״נראה לך שהם יחזרו?״ שאלה את גרגור בשקט, סורקת במבטה את הכפר הקטן הסמוך, בעל גגות סכך וחזיתות עשויות בוץ ואבן. עשן היתמר מארובותיהן של רבות מהבקתות הקטנות.
 
הוא חשק שיניים. ״אני לא יודע,״ השיב.
 
לפני שבוע, נציגים נשואי־פנים של הכובש, המלך גאיוּס, ביקרו בכפרם וחיפשו מתנדבים אשר יֵצאו מזרחה ויתחילו בעבודה על סלילת דרך חדשה שביקש המלך לבנות במהירות, דרך שתתפתל לא רק דרך פאלסיה, אלא גם דרך הארצות השכנות, אוּראנוֹס ולימֶרוֹס.
 
גרגור ואביהם נבחרו לקבל את פני הנציגים. שניהם עמדו מול החיוכים המאירים ודברי החלקלקות, בלי להיבהל ובלי להירתע. תושבי הכפר דחו את ההצעה.
 
מלך הדם חשב שהוא שולט בהם עכשיו, אבל הוא טועה טעות מרה. הם אולי עניים, אך יש להם גאווה. לאיש אין זכות לומר להם מה לעשות!
 
אנשיו של המלך גאיוס עזבו מבלי להתווכח.
 
״באסילוס האידיוט,״ מלמלה ליסנדרה, ״הוא אולי סמך על המלך, אבל לנו היה מספיק שכל לא לבטוח בו. באסילוס שופד למוות בצדק. זה היה רק עניין של זמן. המחשבה על טיפשותו ממש מחליאה אותי.״ החץ הבא שלה החטיא. היא חייבת ללמוד להתרכז יותר. ״ספר לי עוד על המורדים שמתכננים להתייצב מול המלך.״
 
״למה את רוצה לדעת? את רוצה להיות אחת הבנות היחידות שיצטרפו לשורותיהם?״
 
״אולי.״
 
״בואי, ליז הקטנה,״ צחק גרגור ואחז בידה, ״אני בטוח שיש בסביבה כמה ארנבים, כדי שתוכלי להתאמן עליהם. למה לבזבז חצים על עצים ונשימות על שטויות? אל תדאגי לגבי המורדים. אם מישהו יצטרף אליהם בקרוב במאבקם נגד המלך, זה יהיה אני.״
 
״אלה לא שטויות,״ מלמלה.
 
לבה של ליסנדרה נחמץ לנוכח צערה של אמה, שסירבה להתנחם. ליסנדרה ניסתה לדבר אתה בהיגיון: ״אני מאמינה שאנחנו קובעים את גורלנו במו ידינו,״ אמרה לה אמש, ״כל אחד ואחד מאתנו. ולא משנה מי המנהיג שלנו.״
 
אמה הגיבה במבט עצוב ויגע, מלא סבלנות. ״את כל כך תמימה, בתי. אני מתפללת שהתמימות הזאת לא תוליך אותך שולל.״
 
ועכשיו מתפללת אמה לצ'יף המת למען ליסנדרה, הבועטת בכללים. זה לא מפתיע. ליסנדרה מאז ומתמיד גרמה צער לאמה, בכך שלא הייתה בת רגילה, העושה את הדברים המקובלים. ליסנדרה רגילה להיות יוצאת דופן בין חברותיה. הן אף פעם לא הבינו את ההיקסמות שלה מהכנת חצים עד שאצבעותיה התכסו יבלות, או מכך שהיא נשארת בחוץ עד שהאף שלה נעשה כל כך אדום, כמעט בוער בחשכה.
 
גרגור שלח את זרועו כדי לעצור בעד ליסנדרה.
 
״מה?״ שאלה.
 
״תראי.״
 
הם היו מרוחקים קילומטר מהכפר. לפניהם נראה שטח קטן, חשוף מכל צמחייה, מוקף שיחים יבשים ועצים קירחים. אישה זקנה, טאליה, קשישת הכפר, עמדה במרכז. גופת שועל אדום נחה לפניה. הזקנה ניקזה את דם החיה לתוך ספל עשוי עץ. באמצעות הדם ציירה באצבעה סמלים על האדמה הצחיחה, הסדוקה.
 
ליסנדרה מעולם לא ראתה משהו כזה. ״מה עושה טאליה? מה היא מציירת שם?״
 
״ארבעה סמלים,״ השיב גרגור בקול מהוסה, ״את יודעת מה המשמעות שלהם?״
 
״לא, מה?״
 
״אלה הסמלים של האלמנטים: אש, אוויר, מים ואדמה,״ אמר והצביע על כל אחד מהם בתורו. משולש, ספירלה, שני גלים מקבילים ועיגול בתוך עיגול. הוא בלע רוק. ״לא היה לי מושג. קשישת הכפר שלנו... היא מְכַשֵּסָבָה.״
 
״רגע, אתה רוצה להגיד לי שטאליה רפת השכל היא... מְכַשֵּׁפָה?״
 
היא חיכתה שיתחיל לחייך ויגיד לה שהוא רק מתלוצץ, אך הוא היה רציני. רציני עד מוות.
 
גרגור כיווץ את גבותיו. ״חשדתי בכך, אבל הנה ההוכחה. היא שמרה היטב על סודה במשך כל השנים האלה. את יודעת מה עלול לקרות למכשפות.״
 
בממלכה השכנה, לימרוס, העלו אותן על המוקד. תלו אותן. ערפו את ראשיהן. המכשפות נחשבו להתגלמות הרשע גם כאן, בפאלסיה. מזל רע. קללה על הארץ הזאת, שגורמת לה לכמוש ולמות. רבים מתושבי לימרוס האמינו שהמכשפות הן הגורם לקללה שהופכת את הארץ הזאת לקרח.
 
ליסנדרה נזכרה בתגובתה המוזרה של טאליה כשנודע לה על רצח הצ'יף בידי המלך גאיוס. היא הנהנה פעם אחת בכובד ראש, הברישה את האבק מחצאיותיה ואמרה ארבע מילים:
 
״והנה הכול מתחיל עכשיו.״
 
האנשים סביב חשבו שהזקנה מטורפת ולא הקדישו תשומת לב למלמוליה, אך מסיבה כלשהי, המילים האלה נגעו בליסנדרה והעבירו צמרמורת בגווה.
 
״הנה מה מתחיל?״ תפסה ליסנדרה בזרועה של הזקנה ושאלה, ״למה את מתכוונת?״
 
טאליה הפנתה אל ליסנדרה את עיניה הבהירות, המימיות. ״הסוף, ילדתי היקרה. הסוף מתחיל.״
 
ליסנדרה השתתקה לרגע, הלמות לבה מחרישה את אוזניה, ואז שאלה: ״מה זאת אומרת מְכַשֵּסָבָה?״
 
״אדם הסוגד לאלמנטים. זאת דת עתיקה, עתיקה יותר מכל דבר אחר מלבד האלמנטיה עצמה. ולפי איך שזה נראה״ — הוא החווה בראשו לעבר הזקנה — ״טאליה עושה הלילה קסם דם.״
 
צמרמורת חלפה בגווה של ליסנדרה. קסם דם.
 
היא כבר שמעה בעבר על דברים כאלה, אך מעודה לא ראתה כל הוכחה, עד עכשיו. גרגור תמיד האמין יותר ממנה בדברים בלתי נראים, אלה שאין מרבים לדבר עליהם — קסם, מכשפות, אגדות. ליסנדרה בקושי הקשיבה לסיפורי המעשיות. היא התעניינה בעובדות מוחשיות הרבה יותר מאשר בסיפורים שנועדו לשעשע. כעת הצטערה על שלא ייחדה להם יותר תשומת לב.
 
״לאיזו מטרה?״ שאלה.
 
אבל בדיוק אז נורו עיניה של טאליה לעברם, כמו נץ, מתבייתת עליהם באור ההולך ומתמעט של שעות בין הערביים.
 
״מאוחר מדי,״ אמרה טאליה, בקול רם מספיק כדי שיוכלו לשמוע אותה, ״אני לא מצליחה לזמן כמות מספקת של קסם כדי להגן עלינו, אלא רק לראות את הצללים של מה שעתיד לבוא. אין בכוחי לעצור אותם.״
 
״טאליה!״ קראה ליסנדרה בהיסוס, ״מה את עושה? זוזי משם. זה לא בסדר.״
 
״את חייבת לעשות משהו למעני, ליסנדרה בּרבַּאס.״
 
ליסנדרה שלחה לעבר גרגור מבט שואל ואז חזרה להביט בטאליה. ״מה את רוצה שאעשה?״
 
טאליה פרשה את ידיה המגואלות בדם לצדדים, עיניה נפערות יותר ויותר, כאילו ראתה משהו מחריד סביבה. משהו מרושע במיוחד. ״ברחי!״
 
בדיוק ברגע זה פילח את האוויר חץ בוער ענק והיכה בטאליה במרכז החזה. היא התנודדה אחור ונפלה ארצה, בגדיה עולים באש לפני שהספיקה ליסנדרה להבין מה קורה.
 
ליסנדרה אחזה בחוזקה בזרועו של גרגור. ״היא מתה!״
 
גרגור מיהר לסובב את ראשו לאחור, לכיוון שממנו הגיע החץ, ואז משך בכוח את ליסנדרה הצדה, כדי לחמוק מחץ נוסף שפילח את האוויר, מכוון לעברם, אך ננעץ במקום זאת בגזע עץ. ״מכך חששתי.״
 
״ממה חששת?״ שאלה ליסנדרה, שהבחינה בדמות מרוחקת חמישים פסיעות מהם, חמושה בקשת מוצלבת. ״הוא הרג אותה! גרגור, הוא הרג אותה! מי זה?״
 
האיש הבחין בהם והתחיל לברוח. גרגור קילל בקול רם ותפס את ליסנדרה בפרק ידה. ״בואי, אנחנו חייבים למהר!״
 
היא לא התווכחה. הם אחזו זה בידו של זה ורצו בחזרה לעבר הכפר כל עוד נשאוּם רגליהם.
 
הכפר בער באש.
 
תוהו ובוהו השׂתרר בכפר. זעקות מבוהלות של פחד וכאב קרעו את האוויר, זעקות של גסיסה. עשרות גברים במדים אדומים דהרו על סוסיהם ברחובות, אוחזים לפידים שבאמצעותם הבעירו ללא רחם כל בית ובית. תושבי הכפר ברחו מבתיהם הבוערים, מנסים לחמוק ממוות בשריפה. החרבות החדות שהחזיקו בידיהם השומרים האחרים היכו ברבים מהכפריים, משספות בשר ועצם.
 
״גרגור!״ זעקה ליסנדרה כשנעצרו בפתאומיות, מסתתרים מפני החיילים מאחורי בית עשוי אבן, ״המלך גאיוס — זה הכול בגללו! הוא הורג את כולם!״
 
״אנחנו דחינו את בקשתו. התשובה שלנו לא מצאה חן בעיניו,״ אמר גרגור. הוא פנה ואחז בזרועותיה, נועץ מבט נוקב בעיניה, ״ליסנדרה, אחות קטנה, את חייבת ללכת. את חייבת לברוח הרחק מכאן.״
 
האש הלהיטה את האוויר, הופכת את הערב לאור־יום מסויט. ״על מה אתה מדבר? אני לא יכולה לברוח!״
 
״ליז!״
 
״אני חייבת למצוא את אימא!״ היא ניתקה את עצמה מגרגור ורצה דרך הכפר, חומקת מכל מכשול בדרכה. היא נעצרה על עקביה ליד ביתם, שהיה אפוף בלהבות.
 
גופת אמה הייתה מוטלת בפתח הבית. גופת אביה נחה במרחק עשר פסיעות משם, מוטלת בתוך שלולית דם.
 
לפני שהספיקה לקלוט את מלוא הזוועה הגיע גם גרגור. הוא תפס אותה והשליכה על כתפו, רץ אתה עד מעבר לגבולות הכפר ושומט אותה ארצה בכבדות. הוא השליך לעברה את הקשת שלה וקומץ חצים.
 
״הם מתים,״ לחשה, לבה כבד כמו אבן ששקעה לתוך קיבתה.
 
״הסתכלתי סביבי והקשבתי בזמן שברחתי אתך. שומרי המלך אוספים את אלה ששרדו מהשריפה, והם יכריחו אותם לעבוד בסלילת הדרך,״ קולו של גרגור נשבר. ״אני חייב לחזור ולעזור לאחרים. לכי, חפשי את המורדים. עשי כל מה שאת יכולה כדי למנוע מזה לקרות במקומות אחרים, ליז. את מבינה אותי?״
 
היא נדה בראשה, עיניה צורבות מהעשן ומהדמעות המכעיסות. ״לא, אני לא אעזוב אותך! אתה כל מה שנשאר לי!״
 
גרגור חפן את סנטרה ביד חזקה. ״אם רק תחשבי לעקוב אחריי, אני במו ידיי אנעץ חץ בלבך, כדי להציל אותך מהגורל האורב כעת לחברינו ולשכנינו,״ נהם.
 
זה היה הדבר האחרון שאמר בטרם פנה ורץ בחזרה לכיוון הכפר.
 
לא נותר לה אלא לעקוב אחריו במבטה.