פרשת שמות
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת (א, א)
בגימטרייא הבל שת ואדם, שער הפסוקים: קשה שלא מצינו מאמר ידעתיך בשם כלל בכל התורה, ואיך אמר ואתה אמרת ידעתיך בשם. אבל זה יובן במ״ש בספר התיקונין בתיקון ס״ט, כי משה הוא שם בן נח. והענין נתבאר אצלינו, כי משה הוא גלגול הבל בן אדם, ואח״כ נתגלגל בשת אחיו, ואח״כ בנח הצדיק, שהיו בדורו דור המבול, שהם עצמם בחי’ הערב רב שבדורו של משה, כנז״ל בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים. ולפי שנח הניחם למחות בדור המבול וחטא בזה, לכן נתקן במשה, שמסר עצמו עליהם, ואמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ואחר כך נתגלגל בשם בן נח. ואל תתמה, איך נתגלגל בנח ובשם בנו, שהיו שניהם חיים בדור אחד. כי כבר הודעתיך, כי בחי’ כל הגלגולים האלה של משה, הם בסוד חלקי נר״ן שלו, וחלק זה בא באיש א’, וחלק זה בא באיש אחר. וז״ש, ואתה אמרת ידעתיך בשם, כלומר כבר הודעת לי, שנתגלגלתי בשם בן נח, שהיה נביא, ושם ידעתני ודברת עמי בנבואה. וגם בהיותי מגולגל בנח, אמרת לי שמצאתי חן בעיניך. וכמש״ה, (בראשית) ונח מצא חן בעיני ה’. כי חן, הם עצמם אותיות נח, וזש״ה וגם מצאת חן בעיני.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה (א, א)
בגימטרייא ואלה הנשמות של אנוש הפלגה סדם מבול (כולל), חסד לאברהם: לבאר חטא אדם הראשון ותיקוניו הענין שאדם הראשון באותן ק״ל שנה שהוליד שידין מטיפת הקרי שהם ניצוצות קדושה ונתלבשה בתוך הקליפה, ומה גם שהם עליונות שהטיפות שיוצאות על ידי הזכר לבד הם יותר מעולות. והנה היה בהכרח לתקנם, וזה צריך כמה גלגולים עד תום חלאתם. ודע כי אלו הנשמות ר״ל ניצוצי הקרי היו מגולגלים בדור המבול, ולכן היו כל כך מורדים מרוב הקליפה שהיה בהם, וגם היו משחיתים את דרכם על הארץ בסוד כי השחית כל בשר, וזהו אמחה את האדם אשר בראתי, כי הם בני האדם ממש יציר כפיו יתברך, וזהו אומרו וכל יצר מחשבות לבו רק רע וגו’, פירוש כי להיותם מסוד הנגעי בני אדם היו גם הם מרשיעים ממקום שבאו, ואח״כ נתגלגלו פעם שנית באנשי דור הפלגה, וגם הם חטאו פעם שנית, וז״ש אשר בנו בני האדם ואמרו בזוהר בנוי דאדם קדמאה, בנוי ממש שהוליד באותן ק״ל שנים, ואחר כך נתגלגלו פעם ג’ באנשי סדום וגם הם חטאו, וז״ש ואנשי סדום רעים וגו’, כמ״ש לא יגרך רע, רצה לומר שבאו מאותו רע: ואחר שהרעו ג’ פעמים בג’ גלגולים, וראה שלא הצליחו אז נטעם פעם ד’ במצרים, והן הם ישראל שבמצרים, וזהו טעם לגלות מצרים, כי הלא הם היו דור המבול, ולכן גזר עליהם פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כנגד העונש שנימוחו בימי מבול, גם גזר עליהם להיותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד גלגולם בדור הפלגה שהיו עושים לבנים וחומר לבנות המגדל, וגם ערב רב היו מאותו הגלגול רק שלא נתקנו עדיין, ולזה נקראו עמו של משה כי שחת עמך וגו’, כי כולם היו מסוד הדעת שמשם יצא משה רבינו ע״ה, כי הנשמות היוצאים על ידי קרי הם יותר עליונות מן הבאות מזכר ונקבה, שהם באות משורש הדעת וכולם היו ניצוצות של משה רבינו ע״ה שנמשכו בקליפות, ואז נתקנו במצרים על ידי משה, והוצרך להעלותם מן הארץ ההיא ולזכותם על ידו, כי הוא מוכרח לתקן שרשו: ולזה יוכבד אם משה היתה גלגול חוה, ואולי גם עמרם הוא גלגול אדם, ולכן מת בעטיו של נחש, והוא פירש מן חוה אשתו יוכבד ק״ל שנים כדי שבאותם ק״ל שנים ימשכו אותם נגעי בני אדם קדמאה ויבואו לעולם, ואחר שכלו כולם מלבא לעולם, אז חזר עם אשתו והוליד למשה רבינו ע״ה לתקן אותם הניצוצות שלו, דוגמת שת שנולד אחרי שחזר אדם עם חוה אשתו, ושת הוא גלגול משה, וראה איך כל דרכי האל יתברך מכוונת ביושר: ודע כי ג’ מיני קרי היו לאדם הראשון כי קודם שנולד קין והבל היה מתחילה מוציא ש״ז לבטלה, וכשבא על חוה להוליד קין והבל היה מזריע זרע לבטלה וברגע ההיא בא על חוה ונתערבו הטיפין, וגם כן אחרי שנולד קין היה מוציא ש״ז לבטלה כל הק״ל שנים, וכנגד ג’ בחינות אלו הם ג’ גלגולים הנזכרים, דור המבול, דור הפלגה, ואנשי סדום. ודע כי אדם הראשון היה חשוד על הגזל לזה נחתם גזר דין של דור המבול על הגזל, גם כי אדם הראשון כופר בעיקר היה וכנגדם היו דור הפלגה עובדי ע״ז, גם אדם הראשון נצטווה על הדינים וכנגדם אנשי סדום כופרים בדינים והעמידו דיינים רעים: והנה כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ולכן תחילה צריך לתקן ג’ פעמים אלו, ואמנם כנגד דור הפלגה שכפרו בעיקר ולכן שבת ודינין במרה אפקוד, כי המודה בשבת כמודה בכל התורה כולה וכן להפך, וכן המודה בע״ז ככופר בתורה כולה וכן להפך, ולכן נתנה להם תחלה השבת והדינין שלה לכפר עליהם עון ע״ז, כמשארז״ל כל המקיים שבת כהלכתו אפילו עובד ע״ז כ[דור] אנוש מוחלין לו. וכנגד דור אנשי סדום שכפרו בדינים לכן נתנה פרשת הדינים של ואתה תחזה קודם מתן תורה, ובזה נמחל להם העון של סדום. וכנגד דור המבול מענין הגזל נאמר פרשת משפטים, והתחיל בדין עבד עברי שנמכר על גניבתו וגזילתו, ובזה נמחל להם העון ופסקה זוהמתן. וזהו טעם נישנת התורה ג’ פעמים, במרה, ופרשת יתרו, ומשפטים. וזמש״ל. מהרי״א זלה״ה:
הַבָּאִים מִצְרָיְמָה (א, א)
בגימטרייא הגלות (כולל), אור החיים: ואלה שמות בני ישראל. טעם אומרו ואלה בתוספת וא’’ו ללמוד עליהם כי כולם צדיקים כאבותיהם. ואלה מוסיף על הראשונים, מה ראשונים להם אברהם יצחק יעקב צדיקים עליונים כמעשה אבות עשו הבנים.עוד ירצה על דרך אומרם ז’’ל (תנחומא שמות ד’) כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם, משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו’ הבאים מצרימה מוסיף על הראשונים לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו ואלה עמהם. עוד ירצה מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרו ואלה מוסיף על הראשונים. ולדרך זה הרווחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם, אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים.
ורש’’י ז’’ל פירש: כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם, ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים.
ועוד לדבריו היה לו לקבוע המנין אחר אומרו וימת יוסף וגו’ ואלה שמות וגו’, ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם, שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות, ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב. ודרשו ז’’ל (ב’’ר פ’ פ’’ב) מפני שטר חוב של הגלות, ואמר ואלה שמות וגו’ הבאים מצרימה פירוש הבאים לסבול עול הגלות במצרים, את יעקב אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש הגם שלא באו חפצים היו לבוא. וזה לך האות איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.
וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם (א, ה)
נוטריקון והביא מצפה יסורים (כולל), סיפר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט״א שבצעירותו נכנס לבקר את רבו הגאון, רבי מרדכי זצ״ל, ששכב על ערש דווי והתייסר בייסורים גדולים. משראהו רבי מרדכי ביקשו: ״משה’לה, התפלל עליי״, וכששאל מה להתפלל, השיב לו: ״תתפלל שאזכה לקבל בעולם הזה את כל העונש המגיע לי כדי שאוכל לבוא לעולם הבא זך ונקי״.
אחרי כמה ימים חזר ושאלו אם התפלל כבר, השיב לו רבי משה: ״לא ולא, רצוני שיהיה לרבי טוב, לפיכך אינני יכול לבקש שיהיו לרבי עוד צרות וייסורים״. אמר לו הגאון רבי מרדכי: ״משה’לה, משה’לה, הרי תבין שגם אני איני רוצה אלא שיהיה לי רק טוב, אך מהו הטוב האמיתי? לבוא לעולם האמת זך ונקי, כמה זה טוב! אנא, התפלל, התפלל שאקבל הכל כאן ואגיע לשם נקי״.
(לקח טוב)
״עומק הדין על הייסורים הבאים מן השמים על האדם בעולם הזה - שצריך כל אדם לחשוב אותם לטובה, אף על פי שהוא רואה הרעה שלהם בעין.
והוא שישכיל לצייר בדעתו התולדות שאפשר להיות מהם. כי אפשר שיהיה נולד מן הרעה טובה גדולה. וכמו שאמרו רז״ל: ‘איזהו חכם הרואה את הנולד’.
(הרב יוסף חיים זצ״ל (ה’בן איש חי), ״בן יהוידע״, פסחים נו(
כל הראוי יותר להיות גדול ועצום בתורה, מסתערים עליו יותר ויותר הפרעות בצורות שונות. וכשמתחזק להחזיק בעץ החיים, סוף סוף הייסורים חולפים.
(הרב יעקב ישראל קניבסקי זצ״ל (הסטייפלר), ״לקט הנהגות לבן תורה״)
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו (א, ו)
בגימטרייא ולא עוד מגן מהגלות (כולל) , אור החיים: ״וימת יוסף״ — צריך לדעת לאיזה עניין חוזר פעם ב’ להודיע מיתת יוסף. עוד צריך לדעת כוונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור. עוד מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאומרו ״ובני ישראל״. אם בא להודיענו פריית ורביית בני ישראל היה לו לומר כסדר זה ״ויפרו וישרצו בני ישראל.״
שני הכתובים באים כאחד להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו והם ד’
א. מיתת יוסף, שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים, הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים.
ב. מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן.
ג. מיתת כל הדור, כל הע’ נפש שכולם היו חשובים בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם, או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם, שמתחיל בפה רך, כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן.
ד. ״ובני ישראל״ כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו לא היו נותנים לב לבקש תחבולה, אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור. ובזה נתיישב אומרו ״ובני ישראל״ כי לא בא להודיע עניין הריבוי, אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות.
ועוד ״ויקם מלך חדש״ וזולת אחת מכל הדברים הסדורים לא היה שיעבוד.
והנה לפי פשטן של דברים יגיד כי כל עוד שהיה אחד מהדור ההוא קיים היה מונע השיעבוד.
היה דרגות בדבר כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם שהיו מעולים יותר ממצריים ונעשו שווים להם ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם שהיו בעיניהם נבזים אבל לא היו משתעבדים בהם, ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל שנתמלאת ארץ מצרים בהם.
פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (א, ז)
בגימטרייא ובעיבור בשש, היו יולדות ששה בכרס אחד’ (רש״י). מדרש רבה: ״כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וגו’. דבר אחר, שנים עשר דכתיב פרו שנים, וירבו שנים, ויעצמו שנים, במאד מאד שנים, ותמלא הארץ אותם שנים, הרי י״ב. ויעצמו יש אומרים ששה בכרס אחד, ואל תתמה שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים״
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (א, ח)
בגימטרייא ולא ידע שקדם יוסף תרפה למכה של מצרים, מדרש רבה: רבי הונא בשם רבי חייא בר אבא אמר, שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו ישראל בזכותו...
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם (א, ח)
בגימטרייא ויעל גדלה שר מצרים, זוה״ק: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם״. בסִפְרו של רב הַמְנוּנָא סבא כך נאמר, מהו שכתוב ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם״? בוא וראה, כל עמי העולם וכל מלכי העולם לא התחזקו בשלטונם אלא בשביל ישראל.מצרים לא היו שולטים על העולם עד שבאו ישראל ונכנסו שם לגלות, אז התחזקו על שאר עמי העולם.בבל לא התחזקו על כל עמי העולם אלא בשביל שישראל יהיו בגלות שלהם. אדום לא התחזקו על כל עמי העולם אלא משום שישראל יהיו בגלות שלהם. שהרי עמים אלו היו בְּשִׁפְלוּת בשאר העמים, ונמוכים היו מכולם, ובגלל ישראל התחזקו.מצרים - שכתוב ״מִבֵּית עֲבָדִים״. עבדים ממש נקראו, שהרי מצרים היו בשפלות של שאר העמים. בבל - שֶׁכָּתוּב ״הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לא הָיָה״. אדום - שכתוב ״הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאד״.וכולם לא נטלו תוקף אלא בגלל ישראל. שכשישראל בגלות שלהם, מיד מתחזקים על כל שאר העמים שבעולם. מה הטעם? משום שישראל הם לבדם כנגד כל עמי העולם.כשנכנסו ישראל לגלות מצרים, מיד היתה קִימָה למצרים, והתחזק שלטונם מעל כל שאר העמים, שכתוב ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם״. ״וַיָּקָם״ - קִימָה היתה להם, שהתחזק וקם אותו ממנה השלטון של מצרים, ונתנו לו תוקף ושלטון על כל ממוני שאר העמים, שהרי בראשונה יש שלטון לאותו הממונה שלמעלה, ואחר כך לעם שלו שלמטה.ומשום כך ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם״. זהו הממונה שלהם, חדש היה, שעד היום הזה לא היה לו שלטון על שאר העמים, ועכשיו הוקם לשלוט על כל שאר עמי העולם, ואז התקיים ״תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ...״ וכו’.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (א, ח)
נוטריקון לא ידע מלך שמח צדיק את יסוריו שם למפרע (כולל)/נוטריקון מלך אשר ידע שמח צדיק מיסוריו לא מתפעל (כולל)/נוטריקון ומלך אשר לא שמע יסורי צדיק אמת פעל מיחד, זוה״ק: בא וראה, בשעה שהקב״ה חפץ בנשמתו של אדם להאיר אותה, הוא מכה את הגוף כדי שתשלוט הנשמה, כי כל עוד שהנשמה עם הגוף המה שוים, אין הנשמה יכולה לשלט, וכשהגוף נשבר הנשמה שולטת. מהו צדיק יבחן, הוא כמו שאתה אומר אבן בוחן, שמחזק אותו כאבן הבוחן הזו שהיא פנת יקרת, כן צדיק יבחן...
אבל צדיק ההוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצר הרע, והקב״ה מצילו מכולם, זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה’, רבות רעות לצדיק לא כתיב, אלא צדיק, משם שהקב״ה חפץ בו, ומשום זה הקב״ה חפץ באדם ההוא ומציל אותו מכולם בעולם הזה ובעולם הבא אשרי חלקו.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (א, ח)
בגימטרייא ויעל מלך אמר לא ידע חסדיו מפרשת מקץ איש/נוטריקון ויעל מלך חדש מצרים אשר לא ידע את פסוקים/נוטריקון ויעל אשר שכח למד את פסוקים לא ידע מצרים /נוטריקון ויקפץ לראש חמר מלא ידע את מיסוד יעש מלך, עם המצרי כפוי טובה הוא. ״ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף״, ואמרו חז״ל: ״עשה עצמו כאינו מכיר״. פרעה שכח והשכיח מעמו את חסדי יוסף עימם. ואותו פרעה ש״לא ידע את יוסף״ אומר בהמשך ״לא ידעתי את ה’״. ומכאן טבעו חז״ל את המטבע: ״כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב״ה״. כי כשם שאין גבול להכרת הטוב, כך במקביל אין גם גבולות לכפיות הטובה.
ולעומתו עם ישראל בשעה שא״ל הקב״ה למשה: ״ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. אמר ליה משה: רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי את פתח ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו הוא חייב לו...ולא עוד, אלא כל הפותח פתח לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו... וכך אמר משה לפני הקב״ה: ריבון העולם קבלני יתרו ונהג בי כבוד אלך שלא ברשותו? לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו....״ (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן טז)
עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (א, ח)
אשר לא ידע את ספור מציל עם,דור שלא הכיר את קודמיו, מתעלם מקודמיו וממעשיהם הטובים למענו.
מי שהגיע לא מזמן ולא מכיר את המִנהגים המקובלים. לאחר שמת יוסף וחלף זמן רב, קם במצרים שליט חדש שלא ידע ולא הכיר את יוסף ואת מעשיו לטובת המצרִים, ולכן לא נהג כשורה בצאצאיו של יוסף
עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (א, ט)
נוטריקון עם בני ישראל ערב צום וממון (חסר קול), צום קול וממון כל אחד מהם בגימטרייא 136
הגאון חי״דא מפרש על הפסוק בתהילים
איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת
היום יש אנשים שצדקה לא יכולים לתת כי אין להם כסף
הם נחשבים בער=272 גימטריא פעמיים 136 = קול וצום
והמילה בפסוק זאת= 136* 3= 408 מי שעושה את 3 הדברים קול צום וממון נקרא זאת.
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (א, יג)
נוטריקון יַּפר צו דברי אבימלך ארבע מאות שני, הזמן קוצר בגלל קושי השעבוד שכן היה צריך להיות 4 דורות כמניין 400 שנים
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (א, יד)
נוטריקון ורחק ימים היה עד בא שב תורה , הסנדלר: כתוב בשל״ה הקדוש שעניין השעבוד והייסורין היה כדי לטהר ולזכך עוונות ראשונים.וכן האדם המקבל על עצמו סיגופים כדי למרק עוונותיו הוא בעל תשובה.וכל עניין מירוקין ששולח הקב״ה הוא בתורת תשובה למרוק העוונות.
בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר (א, יד)
נוטריקון בדבק העשה ברמ״ח, שְגִיאוֹת מִי־יָבִין מִנִּסְתְּרוֹת נַקֵּנִי (תהלים יט, יג) במדרש תנחומא נאמר: אמר ר’ מני: לא תהא קריית שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ״ח תיבות, כנגד אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר הקב״ה: אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה, אף אני אשמור את שלכם. לכך דוד מקלס ״שמרני כאישון בת עין״ (תהלים יז, ח).
לנגד עינינו עומד מאמרו של רבי חמא ברבי חנינא: ״כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם.״ הדבר מחייב אותנו לעסוק בעניינים הלשוניים הקשורים לקריאת ״שמע ישראל״ כהלכתה.
להפריד בין הדבקים במסכת ברכות (בבלי טו, ב) נאמר: תני רב עובדיה קמיה דרבא: ולמדתם - שיהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים. עני רבא בתריה: כגון על לבבך, על לבבכם, בכל לבבך, בכל לבבכם, עֵשֶב בְּשָדְךָ, ואבדתם מהרה, הַכָּנָף פְּתִיל, אתכם מארץ.
אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ (א, יד)
בגימטרייא באשר לעבוד בערמה/ בגימטרייא פרעה פקד עבד בערמה, כל מגמת פרעה היה להכביד העבודה על ישראל הכל בפה רך, לומר להם גם אתה כמוני ואני בעצמי עובד ותלה מלבן על צוארו וכדומה מפיתוייו הכוזבים, והכל בכדי שלא יהיו ישראל נרדפים כל כך ולא יצעקו לה’ על הכבדת העבודה (באר מים חיים, שמות, פרק א, טו־טז)
אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ (א, יד)
נוטריקון בראו שבע מדה בפרך, אור החיים: ״ואם תאמר ומה בכך אם היה ה’ גואל אותם קודם זמן זה. עוד למה ה’ הוציאם בזיבולא בתרייתא, בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים, עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה, והיה לו להוציאם בזמן מרווח. הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ’ שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה יניח דעת בב’ השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היה מפסידים בירור החלק ההוא״.
אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ (א, יד)
נוטריקון עשו הפך דבר ברא בם, כתב הרמב״ן: ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבניין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבניין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאווים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קישואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן ״ויעבידו מצרים״ רמז לשרי המסים אשר לפרעה
אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ (א, יד)
בגימטרייא אשר הם כבדו פרעה (כולל), אור החיים: רבותינו ז״ל שאמרו (תנחומא בהעלותך יג) כי היה הדבר בהדרגה, בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחילה שמו עליהם שרי מסים... והנה לפי מה שפירשתי בפסוק ״רב ועצום ממנו״, כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים, ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם...
עוד נראה... שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת, והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס, כמו שאמר הכתוב (מ״א ה, כז) ״ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל״.
ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים, יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן. וכוונתם בזה הוא לערמה, ״למען ענותו״ לעם ישראל בסבלותן של המסים, שהם עובדי עבדות, כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת, יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חוקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות.
והוא אומרם ז״ל בתחילה בפה רך היו לשרים, ואח״כ לעבדים, ״ויבן ערי״ וגו’.
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם (א, יז)
נוטריקון כאשר יצר בדין לאמר מלך הם, פניני הלכה: בין המראות שמזעזעים את הנפש הוא מראה קברים, שמעורר באדם מחשבות על חדלונו וקיצור ימיו. כדי לסדר את המחשבה ולכוונה כראוי, תקנו חכמים שהרואה קברי ישראל יברך: ״ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה’ מחיה המתים״. לאחר הברכה יש נוהגים להמשיך ולומר מנוסח תפילת העמידה: ״אתה גבור לעולם״ וכו’ עד ״ונאמן אתה להחיות מתים״, ללא סיום הברכה.
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם (א, יז)
נוטריקון כדבר לאין ראה מלך שמים ארץ, שער הכוונות שעה״פ: ״פרעה כפר באדנות והאמין באלוקים״, כלומר שפרעה האמין בהקב״ה בורא עולם, הכל יכול. אבל כפר בעצם התערבותו כאן בעולם הזה.
וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים (א, כא)
בגימטרייא שם בתים כהן לוי, שמות רבה: וכל השבח הזה מנין לו משבט יהודה ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת בזכות מרים שנאמר (שמ’ א’: כ״א) ויעש להם בתים, ומה היו הבתים בית הכהונה ובית המלכות, יוכבד נטלה כהונה ומלכות, אהרן כ״ג, משה מלך שנאמר (דב’ ל״ג: ה’) ויהי בישורון מלך, ומרים נטלה חכמה שהעמידה בצלאל ויצא ממנו דוד שהיה מלך שנא’ (דהי״א ב’: י״ט) ותלד לו (אפרת) את חור וכתיב (שמ״א י״ז: י״ב) ודוד בן איש אפרתי שבא מן מרים שנקראת אפרת, בג’ דברים הללו נברא העולם שנאמר (משלי ג’: י״ט) ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג’: כ’) בדעתו תהומות נבקעו, ובג’ דברים הללו נעשה המשכן שנאמר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ובג’ דברים הללו נבנה בית המקדש שנא’ (מל״א ז’: י״ד) בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי וגו’ וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, וכן כשיעמוד הקב״ה לבנותו לעתיד לבא בג’ דברים הללו נבנה שנא’ (משלי כ״ד: ג’) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, וכתיב (משלי כ״ד: ד’) ובדעת חדרים ימלאו, ד״א ואמלא אותו, כל החכמה הזה מנין מן הקב״ה רוח אלהים, וכן אתה מוצא ביהושע שהוא בא מיוסף ומה כתיב בו (דב’ ל״ד: ט’) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, וכן אתה מוצא בעתניאל בן קנז שבא מיהודה מה כתיב בו (שופטים ג’: י’) ותהי עליו רוח ה’, וכל הנסים שנעשו להם בזכות הברכה שברך משה את השבטים שנאמר (דב’ ל״ג: ז’) וזאת ליהודה ויאמר בשעה שנכנסים בצרה (דב’ ל״ג: ז’) ועזר מצריו תהיה, ד״א שמע ה’ קול יהודה שנתן בו רוח הקודש לגדולה ומתגבר בה, אמר ר’ חנינא הה״ד (איוב ל״ב: ח’) אכן רוח היא באנוש, וכל הבינה שהיתה בבצלאל משל שדי היא הוי ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה, שהיה חכם בתורה, ובתבונה, שהיה מבין בהלכה, ובדעת, שהיה מלא דעת בתלמוד, אמר הקב״ה לישראל בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל ל״ז: י״ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם.
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד (א, כב)
בגימטרייא וצופה לו לילה כוכב לדעה לאמר מי נער, אומר רש״י שגם לעם מצרים גזר, כי בו ביום שנולד משה, אמרו לו החוזים בכוכבים שהיום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם הוא מישראל או מהמצרים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים. אמנם התרגום אומר כל הבן הילוד דיתיליד ליהודאי דמשמע שלא גזר רק על היהודים, ומסבירים שבאמת היתה הגזירה גם על המצריים, אבל בשקט לחשו זה לזה באוזניים שיזרקו רק את היהודים (מעש״ת)
כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (א, כב)
נוטריקון הלך לבינה יראה הוד תשליכהו, והיא בחינת קו שמאל.
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (ב, א)
בגימטרייא וילך אחרי שמע בת קול לך קח את יד יוכבד, זוה״ק: וילך איש זה עמרם. ויקח את בת לוי, זו יוכבד ובת קול ירדה ואמרה לו להזדוג עמה, שהרי קרב זמן גאולת ישראל על ידי הבן שיולד מהם...
שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (ב, ב)
בגימטרייא אלה תמוז אב טבת, זוה״ק: ותצפנהו שלשה ירחים, אלו הם שלשה ירחים שדין קשה שורה בעולם, ומי הם, תמוז אב טבת, (שאין בהם גילוי השכינה, מחמת הדינים שבעולם)... (שמות קצג)
והכל הוא סוד אחד, יעקב לוקח בסוד שלו, (שה״ס ת״ת קו אמצעי), ב’ חדשים, ניסן ואייר, והוא נכלל בסוד סיון, שהוא (מזל) תאומים, (כלומר שלהיותו נכלל בחודש סיון שהוא כולל ב’ החדשים ניסן אייר, שהם ימין ושמאל, ושעל כן נקרא מזל תאומים, נמצא גם יעקב הכלול בו לוקח ב’ חדשים אלו). עשו לוקח בסוד שלו ב’ חדשים, תמוז אב, והוא לא נמצא (בקו אמצעי שהוא אלול), ונאבד, משום שאלול אינו שלו, ואפילו אב, ט’ ימים בלבד המה שלו ולא יותר... (יתרו רמא)
וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (ב, ב)
נוטריקון ותצפה יראה שלש מוחין (כולל), בְּגַדְלוּת [כלומר, בהתפתחות] כָּל פַּרְצוּף נִקְרְאוּ שְׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת הַנַּ״ל בְּשֵׁם: ״עִבּוּר, יְנִיקָה, מוֹחִין״.
מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ (ב, יד)
נוטריקון ואיש שמי מלאך שר שופט עלינו (כולל), הוא שפטיה הממונה על התורה ומפרש הלכה וגימטריא על שד והיה מאכיל תנוקות ישראל במצרים
כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי (ב, יד)
נוטריקון אשר כה״ת הרג את מצרי, הרב עמאר: וכתב רש״י ז״ל בשם חז״ל (תנחומא שמות פ״י), הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. עכ״ל. ועיין בפירוש הרמב״ן ז״ל.
וידוע בשם רבינו האר״י זללה״ה (ראה שער מאמרי רז״ל לשבת קכח, ב), דהשם שבו הרג משה את המצרי הוא אותיות ת’-כ’-ה’, וזה שאמר, ויאמר לרשע למה ״תכה״ רעך, ואפשר שהרשע הזה ראה שמשה רבינו ע״ה מכוין בתיבה זו לייחד יחודים ולצרף צירופים הראויים לכונה זו, וע״כ אמר לו, הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי.
ושם זה רמוז במקומות רבים, כמו סופי תיבות של ״ולך נאה להודות״ שאומרים במטבע התפילה (ראה שעה״כ דרושי העמידה דרוש ו ופע״ח שער העמידה פ״כ), וראשי תיבות, ״כל הנשמה תהלל״ (ראה שער מאמרי רשב״י פר’ בשלח ומשם בארה). ועוד רבים.
ועפי״ז פירש רבינו האר״י זיע״א במקום אחר, את הענין של רבי עקיבא ע״ה (המבואר בברכות סא, ב), שהיו סורקים הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל, והוא ע״ה היה קורא קריאת שמע ומאריך באחד. אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם, כל ימי הייתי מצפה מתי תבא מצוה זו לידי ואקיימנה, דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטלים את נפשך, ועתה שבאה לידי לא אקיימנה. ושאל רבינו האר״י ע״ה, מה עלה בדעת תלמידיו הקדושים ע״ה, באומרם אליו, רבינו עד כאן. וכי עלה בדעתם ח״ו שלא ימסור נפשו על קידוש ה’, והיא מצוה ידועה ומפורסמת, שחייב אדם למסור את נפשו על קידוש ה’. ומה שואלים לו, עד כאן. היעלה על הדעת שבשעת הנסיון ישאלוהו תלמידיו אם הוא מקבל עליו עול מלכותו יתברך.
ותירץ רבינו האר״י זיע״א, שהתלמידים היו מלאים צער ובהלה על רבם, ומשהתחיל בקריאת שמע, מצאו בזה נחמה, שחשבו, שתיכף ומיד, יאמר ואהבת א’ת ה’ אלקי’ך, שבסופי התיבות הללו רמוז אותו השם שבו הרג משה את המצרי, את - ת’, הוי״ה - ה’, אלהיך - ך’, שהם אותיות תה״ך והוא השם הנ״ל. וכל אויביו יפלו לפניו, והוא על במותימו ידרוך חי ובריא אולם, לחיים טובים ולשלום. ולהפתעתם הם רואים, שרבי עקיבא ע״ה מאריך באחד, ולא ממשיך לקרא ואהבת וגו’, והמה ראו כן תמהו, ושאלוהו, רבינו עד כאן, כלומר רק עד כאן אתה קורא, ולמה לא תקרא ואהבת וגו’, ותפול עליהם אימתה ופחד. ותציל נפשך מידם, לזה השיב להם הוא ע״ה, ואמר, כל ימי אני מצפה מתי תבא מצוה זו לידי ואקיימנה, ועתה שבאה לידי אתם אומרים לי להמשיך בקריאת שמע ולהמית אותם רשעים, איני שומע לכם אלא מאריך באחד ותו לא. ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים.
וע״פ זה פירשתי בזמנו את הפסוק (תהלים צא, א), יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וצריכים להבין מהו צל שדי, ומה ענינו במזמור זה, שהוא שיר של פגעים, ומגן מפני המזיקין רח״ל. ואולם המזיק הקשה ביותר הוא אדם המזיק, משום שהוא בעל בחירה להטיב או להרע, ואם בחר האדם להזיק צריך שמירה מיוחדת, ולא מספיקה השמירה הרגילה לינצל ממנו.
ואפשר דלזה אמר הכתוב, ״יושב בסתר עליון״, דזה מועיל ומציל כנגד כל המזיקים, דע״י שיושב בצילא דמהימנותא, צילו של קוב״ה יש בו די להסתירו, ולהגן בעדו, וזהו יושב בסתר עליון. אך מה יעשה בקום עליו אדם רח״ל, לזה אמר, ״בצל שדי יתלונן״, ועלה בדעתי בס״ד לומר, שצל שדי הוא השם הקדוש הנז’, שבו הרג משה את המצרי, שהרי הצל הוא אחרי האור כידוע, והצל של שדי הן המה האותיות שאחרי אותיות של שם שדי, שהם ת’ ה’ כ’, שהם אותיות השם הקדוש הזה. ורמז הפסוק לשם זה, אשר הוא צל שדי, ובו יתלונן ויתגונן גם נגד המזיק הקשה, שהוא אדם המזיק, ה’ יצילנו.
ולפני שנים רבות, אמרתי הפירוש הזה לפני מו״ר הרה״ג המקובל החסיד האמיתי כמוהר״ר משה חדד זללה״ה וזיע״א, ונענע לי בראשו, וגם ראיתי שהיה לו נח״ר בזה
וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (ב, יד)
נוטריקון ויירא משה ויאמר אך הדבר נע ונד, שמות רבה : כאשר נודע למשה כי יש מלשינים במצרים, כדוגמת דתן ואבירם, אמר: ‘אכן נודע הדבר... היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו [של דתן] אמר: לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה? לכך אמר: אכן נודע הדבר! עתה ידעתי [בגלל] אי זה דבר הם משתעבדים... שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו’.
אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (ב, יד)
נוטריקון אך בן הדד נעור, תלמוד ירושלמי: אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים, הוא שדבר דוד, נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים... אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין, הוא שעובדיהו אמר לאליהו הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה’ וגו’ ואכלכלם לחם ומים... ואליהו מכריז בהר הכרמל אני נותרתי נביא לבדי לה’ וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.
אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (ב, יד)
נוטריקון נכר העבד אדון, ״הרב שינפלד: עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו — למה לו חיים? ״ (הגר״א בספרו ״אבן שלמה״, א, ב). ממש כך, למה לו חיים... אם אדם לא שובר את מידותיו, במה הוא שונה מפרה באחו או מפיל באפריקה? ״עיקר חיות האדם הוא שבירת המידות. והלא זה הוא העונג היותר ערב ויותר נעים, לשלוט ברוח הבהמי וזה עונג מתמיד ומשיב נפש״ (חזון איש, קובץ אגרות).
בל נשכח, שיש בנו גוף ונשמה הנאבקים זה עם זה באופן מתמיד. הגוף מושך את האדם לגאווה, התנשאות, כבוד ושררה, ואילו הנשמה מושכת את האדם לענווה, וויתור ועזרה לזולת. הדרך הטובה ביותר להשכין שלום בין הגוף לנשמה, היא לא לתת לגוף כל מה שהוא רוצה, ההיפך, אם ניתן לגוף כל אשר הוא רוצה גם הגוף יהפוך לשונא שלך... אדם לעולם לא יוכל להביא את הגוף לכדי סיפוק מלא, מפני שהוא כל הזמן ירצה עוד. רק אם אדם שובר את יצרו ואת מידותיו (כמובן במינון הנכון, הרחבנו על כך רבות בעבר), רק אז הוא משכין שלום בין הגוף לבין הנשמה. כולנו חווינו התרוממות רוח כשהצלחנו לשבור את מידותינו ולהתגבר על תאוותינו. כשאדם אינו עבד ליצריו, אלא להיפך, הוא מתגבר עליהם, מולך על יצרו ושולט ברצונותיו, אזי זו סתירה לשם בנייה, סתירה של החומר ובנייה של הרוח — ״המיתה שבכאן היא הנטייה מפשוטו של חיים לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות - מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא את כל הגוף. הוא החיים המוליך בדרכה של תורה״ (חזון איש, קובץ אגרות א, ג).
זהו אחד המסרים העולים מפרשה זו. המצווה הראשונה שאלוקים מבקש ממשה שילמד את בני ישראל היא מצוות שילוח עבדים. איזה עבד? את העבד שבתוכנו, לא להיות עבדים לתאוותנו, ליצרנו ולתכתיבי החברה, אלא להיות מלך, לשלוט על עצמנו ולהתעלות מעל גבי הקטנוניות האופפת אותנו. רק כך נוכל לנטות מפשוטו של החיים, אל עומקו של החיים, אל תוך תוכו של החיים.
אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (ב, יד)
נוטריקון אך נדנוד עברה, במסכת ראש השנה (י״ז, א’) אומרים חז״ל: ‘המסורות, והמשומדים... יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות’. כך גם ב’סדר עולם רבה’ (ג) נאמר: ‘המסורות - גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בתוכה לעולמי עולמים... ולא עוד אלא ששאול כלה והן אינן כלין’.
אלו דברי הרמב״ם בענין זה (הלכות דעות ז’, א’): ‘המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תלך רכיל בעמיך… עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל… אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני... הרי זה מחריב את העולם… אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא… ולשון הרע כנגד כולם’.
אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (ב, יד)
בגימטרייא נכנס יין צא סוד (כולל), גאון יעקב: נכנס יין יצא סוד: מרגלית טובה טמונה בזה. והוא כי עיקר גילוי סודו יתברך לבני בחוניו אשר בארץ לא נמצא רק בשלושה כתות באומה הקדושה ישראלית. והוא:
א. כת יראים. ככתוב (תהלים כה, יד): ״סוֹד ה’ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם״.
ב. כת ישרים. ככתוב (משלי ג, לב): ״כִּי תוֹעֲבַת ה’ נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ״.
ג. כת נביאים. ככתוב (עמוס ג, ז): ״כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה’ א־לוקים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים״.
וזולת אלה השלוש כתות אנשים לא נמצא בכל תנ״ך שנאמר עליו כי בא בסוד ה’. והוא שרמזו התלמודים באמרם ז״ל ‘נכנס יין’ - רוצה לומר כי בהיכנס ובהתקבץ אלה השלוש כתות אנשים שרמוזים בר״ת יי״ן, והוא יראים, ישרים נביאים, אז ‘יצא סוד’, כי יתגלה להם סוד ה’. וכנסת ישראל האומה ביקשו ממנו יתברך ״ישקני מנשיקות פיהו״ ישפע רוב חכמתו עלינו וגלוי א־לקותו כי ראוי לו לידבק באומה הישראלית בעבור כי טובים דודיך מיי״ן, רוצה לומר כי נמצאו להם השלוש כתות הרמוזים במלת יין, ובהם יתגלו הטובות של הדור ההוא
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה (ב, טו)
נוטריקון חי בהם שמר פני פרעה, גמרא: אמר רבי יהודה אמר שמואל: ״ וחי בהם - ולא שימות בהם״
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה (ב, טו)
בגימטרייא וזה הלכה כי אין סומכין על הנס (כולל), גמרא: לְעוֹלָם אַל יַעֲמֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס, וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם (ב, כג)
בגימטרייא ויהי ימים אחרנים , זוה״ק: סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, שהגיע הקץ. וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע״כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים. כי הירידה נחשב לו כמיתה. וכיוון שנפל מלך מצרים, השר שלהם, זכר הקב״ה את ישראל ושמע תפילתם."
וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (ב, כג)
בגימטרייא ויסר ממשלה למעלה ומטה, זוה״ק: א״ר יצחק א״ר יהושע תא חזי, כל מלכי מצרים פרעה שמם, ובכאן לא נאמר אלא וימת מלך מצרים סתם, (ולא נאמר פרעה מלך מצרים, והוא מפני שהמדובר הוא בשרו של מצרים כנ״ל, ואם היה כתוב) במקומו פרעה, הוא פרעה ממש. תא חזי, כל עוד שיש ממשלה למעלה (בשר של העם), יש ממשלה בעם שלמטה, הוסרה הממשלה שלמעלה (מן השר של העם), הוסרה גם הממשלה שלמטה
וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (ב, כג)
בגימטרייא הוא ביום ראש שנה, הרב תמיר גרנות: מעין זה אנו מוצאים בראשית המהלך הגדול של גאולת ישראל. בני ישראל נתונים היו בשעבוד זמן רב, וודאי סבלו וכאבו, אך כאבם לא עלה השמימה. רק לאחר זמן אנו קוראים: ״ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל הא־להים מן העבודה. וישמע א־להים את נאקתם ויזכר א־להים את בריתו...״. תחילה נאנחו, אחר כך זעקו, ורק לבסוף: ותעל שוועתם. וזו בדיוק כוונתו של השופר בהקשר זה: קול פשוט, שוועה, הנשמע כצעקה חזקה, שצריכה לעבור מרחק עצום כדי שתגיע לפני כסא הכבוד.
וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (ב, כג)
בגימטרייא ויפל מאצילות הבריאה / בגימטרייא ויפל מכתר חכמה בינה, זוה״ק: א״ר יצחק א״ר יהושע תא חזי, כל מלכי מצרים פרעה שמם, ובכאן לא נאמר אלא וימת מלך מצרים סתם, (ולא נאמר פרעה מלך מצרים, והוא מפני שהמדובר הוא בשרו של מצרים כנ״ל, ואם היה כתוב) במקומו פרעה, הוא פרעה ממש. תא חזי, כל עוד שיש ממשלה למעלה (בשר של העם), יש ממשלה בעם שלמטה, הוסרה הממשלה שלמעלה (מן השר של העם), הוסרה גם הממשלה שלמטה
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה (ב, כג)
בגימטרייא ויאנחו זמן לקח עבדה יניקה עיבור, הרב אשרוב: יש כלל ברוחניות שנקרא ‘אין העדר ברוחניות’, שפירושו שכל מצב רוחני שנוצר אי פעם לא נעלם או נמחק מהקיום אלא מהרגע שנוצר פעם אחת הוא נשאר לנצח. האדם בשלבי ההתפתחות שלו עובר מצב עוברי, שנקרא עיבור, מצב של תינוק שנקרא יניקה ומצב של גדלות שנקרא מוחין. מצבים אלו הם מצבים פיזיים אך גם רוחניים. מצב של עיבור זה מצב בו אין לאדם קיום בפני עצמו, הוא תלוי לגמרי בזולת. במצב של יניקה האדם כבר מתחיל להזדקף בזכות עצמו, הוא כבר יכול להרים ראש לבד ואולי אפילו ללכת לבד. במצב של מוחין נכנסת הדעת באדם והוא עומד בזכות עצמו. ישראל במצרים היו במצב של עיבור. כשאדם מגיע למדרגה גבוהה ויש לו מוחין גדולים אבל בגלל בחירה מוטעית הוא נותן לקליפות להאחז בו הקב״ה עושה איתו חסד גדול שהוא מסלק ממנו את המוחין של גדלות שלו ומשאיר אותו בקטנות בלבד. למה? כדי שאותן קליפות לא תוכלנה לפגום במוחין שלו. כשהוא משחרר קצת את האחיזה של הקליפות, המחשבות והתאוות הרעות הוא יכול להתחיל לקבל בחזרה את המוחין דגדלות שלו. בגלות מצריים ישראל נשלטו לגמרי ביד הקליפות ולכן הצטמצמה הדעת שלהן לגמרי.
פרעה ומצריים היו מרכבות לקליפה ולקליפת הדעת בפרט. יש דעת בקדושה ובטומאה יש את קליפת הדעת, שהיא מצמצמת את כל ההארה שהאדם מקבל דרך הדעת לכל הקומה שלו. פרעה עם שלושת השרים שלו: שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים נאחזו במקום מאד גבוה בספירות - מקום הגרון זה נקרא או מקום העורף (אותיות פרעה) ולא איפשרו לאור לרדת לשבע הספירות התחתונות, השפע היה נשאר למעלה וישראל שלמטה לא היו מקבלים מהשפע הזה בכלל.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה (ב, כג)
בגימטרייא ויאנחו הקו שמאל הוד בינה גבורה (כולל), הרב אשרוב: חודש ניסן נשלט ע״י יסוד האש וכוכב מאדים. כל כוכב משפיע על שני מזלות פרט לשמש ולירח (שמשפיעים כל אחד על כוכב אחד). כוכב מאדים הוא כוכב הקשור למלחמות ושפיכות דמים, לכן הציעו חז״ל למי שנולד ביום בו שולט כוכב מאדים להיות מוהל או שוחט כדי לנתב את האנרגיה הזאת לכיוון חיובי. מצד האש והחם והגבורות השורפות משפיע מאדים על מזל טלה, והוא המחמם את האדם לדבר עבירה, הוא מצד המצרים שהיו עובדים לטלה. מצד הקור משפיע מאדים למזל עקרב, האש שבו מוסווית בארס של העקרב, והוא מצד עמלק המקרר את האדם מלהתקרב לה’ ולעשות מצוות. טלה בגימטרייא דם, ו״דם״, אומרת לנו התורה, ״הוא הנפש״. כלומר, נפש האדם שוכנת בדם. המהות של הנפש זה הרצון לקבל, אם הרצון הזה מכוון לקבלה עצמית בלבד מושפלת הנפש לכיוון הבהמיות ונקראת נפש בהמית. אם הרצון לקבל הזה מתועל למטרות השפעה, הרצון לקבל הוא בעל מנת להשפיע, מתעלית הנפש לכיוון האלקי ונקראת נפש אלקית. כשהרצון כלוא בנפש הבהמית, שמורידה את קומת האדם ומכופפת אותה, זה נקרא שהאדם נמצא במצר, ולא סתם מצר אלא במצר- ים. מצר החוסם את האורות הבאים מספירת בינה (הנקראת ים), היא מחצב הנשמה, והמשפיעים לנפש ולכל קומת האדם. זה מה שקרה במצרים נפשות ישראל היו כלואות בבהמיות, תחת שליטת הטלה, וכדי להוציא אותם משם היה צריך לשבור את אחיזת ‘קו שמאל’. כי אחיזת ‘קו שמאל’ זה השימוש ברצון לקבל לעצמו בלבד. משה ציווה את ישראל לקחת טלה, שהוא האליל של מצרים, שיא ‘קו השמאל’ ולקשור אותו למיטה ארבעה ימים, מהיום העשירי עד היום הארבע עשרה. היום העשירי בחודש עד היום העשרים אלו הימים בהם שולט ה’קו האמצעי’, שמהותו היא היפוך הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. הטלה מרמז על הרצון לקבל לעצמו, על הדם, על האש, עליו האדם חייב להשתלט ולהפך אותו להשפעה, לכפות את הימין על השמאל כמו אברהם שעקד את יצחק. מה זה אברהם? אברהם הוא מרכבה לקו הימין בעולם, לחסד ולהשפעה. מה זה יצחק? יצחק הוא מרכבה לקו השמאל שבקדושה, התגברות וצמצום. כדי להגיע לשלימות שניהם צריכים להיות כלולים זה מזה, כאשר הימין גובר על השמאל. זה עניין עקידת יצחק ע״י אברהם. מדוע טורחת התורה לומר לנו שאברהם השכים בבוקר? כי זה זמן שליטת הימין בשיאו. ״ויחבוש את חמורו״ שזה התגברות על שליטת החומר. ובכך התווה דרך לבניו אחריו עד עולם. עם ישראל במצרים צריכים להתגבר על קליפת מצרים שזה הטלה. הטלה הוא שורש ל’עגל הזהב’, אותה קליפה חומרית, הזהב והכסף, ששולטת על נשמות בני אדם ולא נותנת להם לגדול, אלא הופכת אותם לעבדים במשך עשרים וארבע שעות ביממה. החיבור של הימין עם השמאל יוצר ‘קו אמצעי’ והוא זה ששובר את קליפת הטלה ואת אחיזת ‘קו השמאל’. ה’קו האמצעי’ כולל את שלשת הקוים ביחד, ימין שמאל ואמצע שהם כנגד שלשת האבות: אברהם (ימין שבקדושה), יצחק (שמאל שבקדושה) ויעקב (אמצע). וזה עם סגולה, מלשון סגול שיש בו שלש נקודות כנגד שלשת הקוים. התורה נקראת ‘קו אמצעי’ וקו אמצעי יש רק בקדושה, להבדיל מקו ימין וקו שמאל שיש גם בטומאה. לכן בני ישראל נקראים בני ישראל דווקא ולא בני אברהם או בני יצחק, כי כאשר הם אחוזים בקו האמצעי כנגד ישראל הוא יעקב. ישראל מלו עצמם ערב היציאה ממצרים, ומורחים את שני הדמים האלה על המשקוף, והדמים האלו הגנו על כל ישראל בערב בו ירד הקב״ה להנקם ממצריםושחט כל בכוריהם מבכור בהמה עד בכור אדם. עיקר הכח של המצרים היה בבכורות, והם גם היו עובדים את הבכורות. כלומר, היו לוקחים ראשים של בכורים, חונטים אותם, ובכישוף גורמים להם לדבר ולומר להם עתידות ונסתרות. הקב״ה ירד במידה של גבורות חזקות כדי לשבור את כח הגבורות הטמאות של הבכורים, ומה שהגן על ישראל היה דווקא הדמים שבאו מצד הגבורות גם כן. כל הפעולות האלו קורות אצל כל אחד שמקיים את הסדר כהלכתו ומדקדק בכל חמש עשרה השלבים. כבר בכוס בראשונה מושכים אורות דגדלות. כנגד קרבן הפסח, ששחיטתו כאמור היתה שוברת את הקו שמאל, חוצים את המצה. בקריאת ההגדה (פה סח, פסח) מבטלים את כוחו של פה- רע (פרעה), ובקריאת ההלל מודים לשי״ת שבחר בנו מכל העמים, ומושיע אותנו בכל דור וכך יהיה עד שיבנה ביהמ״ק השלישי בקרוב במהרה בימינו בעז״ה בו נזכה לקריב קרבן פסח כהלכתו.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה (ב, כג)
בגימטרייא ואין מוחין בנ״י עבד, זוה״ק: ישראל נקרא עם שין שמאלית, שהיא שׂררה על שלוקח גדלות ועז מכל. ישורון נקרא, על שם אלו החלקים, שהם שני צדדים, צד ימין וצד שמאל, שהם ב’ שורות, והכל אחד.
שורות פירושו קוים. והשם ישורון, שהוא לשון רבים, מורה על ב’ שורות. וע״כ כולל בהכרח ב’ הקוים העליונים, שהם חכמה ובינה. והשם ישראל, שהוא ר״ת ישר־אל, הוא ג״כ לשון שורה, כמו ישור על אנשים. והוא לשון יחיד. וע״כ מורה על קו אמצעי, שהוא דעת, הכולל ב’ הקוים העליונים, שהם חו״ב.
ישראל וישורון הם אחד, ששניהם ג״ר דז״א, מחזה ולמעלה דז״א. ישורון, ב’ הקוים העליונים ימין ושמאל, חכמה ובינה דז״א. וכן הוא השם ישראל, מלשון שורה, ר״ת ישר־אל, קו אמצעי, דעת, ו״ק דראש ז״א. ישראל נקרא עם שין שמאלית, שפירושו לשון שׂררה, להיותו כולל שניהם, ע״כ נוטל רבו מקו ימין, ותוקפו מקו שמאל. ישורון ב’ הקוים, חכמה ובינה דראש ז״א. וכל אלו ג’ השמות הם אחד, שכולם הם בז״א.
ואלו השמות כולם עולים לאחד, שהם ג’ פרצופים: חב״ד, חג״ת, נה״י דז״א, המכונים בריאה, יצירה, עשיה דז״א. ישורון חב״ד, ישראל חג״ת, יעקב תנה״י. וע״כ כתוב, יעקב עבדי. כי פעמים הוא עבד, כמו עבד שיש לו מצוות רבונו, ועושה רצונו. שזה מורה שאין לו מוחין, משום שהוא פרצוף תנה״י ובחינת עשיה דז״א. וכן ישראל בחרתי בו, פירושו לשרות בו. במוחין דג״ר. והכל הוא בסוד העליון. שכל ג’ המדרגות הן כולן בסוד הראש. אלו המדרגות עולות לאחד, שהם ג’ פרצופי ז״א: ישורון, ישראל ויעקב, שהם חב״ד חג״ת נה״י, בריאה, יצירה, עשיה. ולכן נאמר עליהם, בורא, יוצר, עושה, וכולם הם מדרגות אלו על אלו, וכולם אחד.
שַׁוְעָתָם (ב, כג)
בגימטרייא עת רצון: זוה״ק: פתח מוליך החמורים ואמר. ואני תפילתי לך ה’ עת רצון אלקים ברוב חסדך, ענֵני באמת יִשעֶך. מתי נקרא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים, כי אז הציבור מסדרים ומתקנים התיקון של עת. אז הוא עת רצון ויש לבקש בקשות, שכתוב, אלקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך.
ואני תפילתי לך ה’. כאן עניין הייחוד. ואני, זהו דוד המלך, המלכות, מקום שנקרא גאולה, מלכות בעת שמחוברת עם היסוד. תפילתי, התפילה סמוכה לגאולה, שהם אחד, ששניהם בחינת מלכות, כשהסמיך גאולה לתפילה אז היא עת רצון, כלל אחד יחד. עת היא אחת, מלכות, רצון הוא אחד, ומתגלה מהכתר, והם נכללים זה בזה ונעשים אחד. ודוד המלך רצה במקרא הזה, לייחד ייחוד אחד.
למה התמנה מקרא הזה לאומרו בתפילת מנחת שבת? משום שבחול במנחה תלוי דין בעולם, ואין הוא עת רצון. אבל בשבת, שכל רוגז הוסר, והכול נכלל יחד, שהדין והחסד הם אחד, שהדין התעורר להתבשמות, כדי לגלות המתיקות שבו. וע״כ נצרך מקרא של ייחוד, לייחד כל המדרגות. כי כשיש ייחוד, הדין מתחבר ונכלל ברחמים, והכול מתבשם. אז כתוב, עת רצון, שהכול, הדין והחסד, כלול יחד, והדין מתבשם בזמן ההוא, ובכל דבר יש שמחה.
משה הסתלק מהעולם, בשעת תפילת המנחה של שבת, בשעה שעת רצון נמצא. ובשעה ההיא רצון היה למעלה, וצער למטה, על פטירתו של משה. וע״כ ננעלו בשבת השערים משעת המנחה ולמעלה. ושערי בית המדרש, כדי להזכיר את משה, שהתורה התבטלה בגלל שנפטר.
בזמן שנפטר, התבטל בית המדרש של משה. כש״כ בתי מדרש אחרים. מי ראה שערי בית מדרשו של משה שננעלו, ולא ננעלו האחרים כולם, התורה של משה אבלה עליו בעת ההיא, מי לא אבֵל. משום זה כל שערי בית המדרש ננעלו. והכול צריכים להצדיק את הקב״ה בדרך שבח. וזהו, צדקתך כהררי אל, שאנו אומרים אז.
ג’ הסתלקו מהעולם בזמן ההוא, וכולם כלולים במשה: משה, יוסף, דוד המלך. משום זה ג’ צידוקי הדין כאן. של יוסף הצדיק הקודם לכל, וזהו, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, שיוסף, יסוד, כלול מכל ההרים העליונים, חג״ת נ״ה דז״א. משה, הנביא הנאמן, זהו שכתוב, וצדקתך אלקים עד מרום אשר עשית גדולות, משום שהוא ז״א, קו האמצעי הלוקח צד ימין ושמאל ומכריע ביניהם. דוד המלך, זהו שכתוב, צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, המלכות הנקראת עולם.
אז נאסף הכול בזמן ההוא, תושב״כ, משה, ותשבע״פ, דוד. וע״כ בזמן ההוא ננעלו שערי תורה, וננעלו שערי כל העולם. בשעה שמת יוסף הצדיק, יבשו המקורות והמעיינות, וכל השבטים נפלו בגלות. פתחו העליונים ואמרו, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. בשעה שמת משה, חשך אור השמש בצהריים, וננעלה תושב״כ. שהוא אור המראה המאירה, ז״א. בשעה שמת דוד המלך, אספה הלבנה, המלכות, את אורה, והתשבע״פ, אספה אורה.
מעת ההוא נגנזו אורות התורה, התרבה מחלוקת במשנה, כל אמיצי הלב בבלבול הדעת, וע״כ אין שמחת התורה בזמן ההוא, בכל דורות העולם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (ג, ד)
בגימטרייא היו אחד נבהל וישמע שנים ויאמר הנני, רבינו בחיי: מפני שהנביא נבהל בקריאה ראשונה ואם יבא אליו הדיבור מיד לא יבין לכך הצטרך להיקרא שנית כדי שיתישב ואחר כן ידבר עמו.
שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (ג, ה)
בגימטרייא לפרש אשה (ב’ כוללים וכולל), זוה״ק: רבי חזקיה פתח ואמר, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, מקרא זה הרי העמידוהו, שהפרידו הקב״ה מאשתו, כדי שיתדבק בהשכינה, שכתבו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, אדמת קדש זו היא השכינה,
דבקות קדושה שנתדבק משה בשעה ההיא למעלה.
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו (ג, ו)
בגימטרייא סגר צנרת נצח הוד (כולל), זוה״ק: ואמר, מה ההפרש מנבואה לחלום, נבואה היא בעולם של הזכר, שהוא ז״א, וחלום הוא בעולם של הנקבה, שהיא הנוקבא דז״א, ומזה לזה יורדות ששה מדרגות,
(כי הנבואה היא בנצח והוד דז״א, והחלום בהוד דנוקבא, ויש ביניהם יסוד דז״א וחג״ת נצח הוד דנוקבא שהם ששה מדרגות). נבואה היא בימין ושמאל, (דהיינו נצח והוד), והחלום הוא בשמאל, (דהיינו בהוד).
החלום מתפשט לכמה מדרגות למטה, דהיינו עד המלאך גבריאל, שעל ידו מקבלים הארת החלום, ועל כן החלום הוא בכל העולם, אפילו בחוצה לארץ, אבל על פי מדרגתו רואה האדם, ולפי האדם כך מדרגתו,
(אבל נבואה אינה מתפשטת למטה ממלכות דאצילות, אלא מאירה במקומה, דהיינו בנוקבא שהיא מקומו דז״א, שהוא סוד ארץ ישראל, והנביאים מקבלים ממנה, באופן ששורש הנבואה הוא בנצח והוד דז״א, שמתפשט עד הנוקבא, שעל ידה מקבלים הנביאים, ושורש החלום היא בנוקבא, בהוד שלה,
ומתפשט עד המלאך גבריאל, שעל ידו מקבלים בני האדם)...
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (ג, ו)
נוטריקון ויירא מסתכל הוא יביט שר הפנים האלקים
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (ג, ו)
בגימטרייא ויסתר משה פניו טירון נבואה האלקים (כולל), מדרש רבה: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אלוקי אָבִיךָ. אמר ר’ יהושע הכהן בר נחמיה, בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני נגלה עליו בקול גדול אני מבעתו. בקול נמוך בוסר (מבזה) הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה, מה אבא מבקש? אמר הקדוש ברוך הוא, איני אביך אלא אלוקי אביך. בפִתוי באתי אליך כדי שלא תתירא. אלוקי אַבְרָהָם אלוקי יִצְחָק וֵאלוקי יַעֲקֹב. שמח משה ואמר הא אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחילה.
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי (ג, ט)
בגימטרייא עתה עוף השמים הוליך הקול בנ״י יבא (כולל), הרב חנוך גבהרד: פשוטו של מקרא מזהיר את המסתודדים, לפקוח עינים ולחשוש מכל עובר ושב, גם מהנראים תמימים כעוף השמים (ראה ברכות ח/ב: ״אין יועצים אלא בשדה״, רחוק מעיני בני אדם ומאזניהם).
״עוף השמים״ היא הנשמה הפורחת.
״יוליך את הקול״ להביאו לדין וחשבון אחר מאה ועשרים השנים (רש״י קהלת שם).
בקשר לגלוי סודות, מבואר בתרגום שם:
״עוף השמים״, זה המלאך רזיאל, המכריז את ההחלטות.
״יוליך את הקול״ זה אליהו הנביא הפורח ושומע את הדברים (תרגום קהלת שם).
זהו סוג ״עוף״ מכיר סודות, ואשרי הזוכה לפגוש אותו. אנו אומרים בזמירות של מוצאי שבת: ״אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָנָיו [אפילו רק] בַּחֲלוֹם. אַשְׁרֵי מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם וְהֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם״.
עוד ״עוף״ הוא המעשה בעצמו! כל פעלה הנעשית על פני האדמה, אינה הולכת לאבדון, אלא נותרת קיימת במרחבי העולם.
העינים המוגבלות שלנו אינן יכולות לראות השלכות דקות ועדינות, אך קיומן מותיר רושם שבאפנים שונים ניתן לראות, כגון ריחות, הכלב יכול ללכת בעקבותם.
עוד ״עוף״ מוליך קולות, הם העופות בעצמם! הלומדים להתבונן בצורה שבה פורסים העופות את כנפיהם, או כיוון מעופם, או הרוח הנושבת בכנפיהם וכל הכלול באסור הניחוש (דברים יח/ט). כלול בנאמר: ״כי עוף השמים יוליך את הקול״. יש סימנים על פי מעוף הצפור, שקולטת רשמים דקים שהחושים שלנו אינם מסוגלים להכיר בהם (רמב״ן).
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה (ג, יד)
בגימטרייא במראה חסד או גבורה / בגימטרייא ומראה כפי פעל (כולל), זוה״ק: כה תאמר -...ויש לך לדעת כי משה אמר שישראל ישאלו מאיזה ענין באה להם התשועה, שאם תבא מהשם הגדול והקדוש, יודעים שתהיה שלמה, ולא יבא להם צער, כי הוא ברחמים, כי הוא יתברך נקרא לפי פעולותיו... ואמר אהי״ה, שהוא נמצא וחוזר ונמצא להם, ואין זה שהוא נצחי עמהם תמיד, ומזה ידעו שחוזר להיות סר מהם, וישתעבדו, לכן ראוי לומר אהי״ה לבד. ומתחלה יאמר להם שהוא המצוי שיוציאם ויושיעם מצרה, ואחר כך יאמר עוד אלקי אבותיכם וגו’, כי בשם הא’ אין הגאולה שלמה, אלא תשועה, אבל בשם הוי״ה ב״ה בו גאולה שלמה, שמורה על שהוא נבדל מכל הנמצאים...
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ג, טז)
נוטריקון פסל את יקל ראש אין זכות, מדרש: אספה לי וכי לא היו זקנים קודם לכן והרי... ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש ה’, נשרפו כלם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהו שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, וכי אכילה ושתיה היה שם...כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהו
מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם (ד, יא)
בגימטרייא פה שמעון (כולל), אמר רבי שמעון בר יוחאי : ״מתחילה אמרתי שאילו הייתי בעת מתן תורה הייתי מבקש מבורא העולם שיברא שני פיות לאדם: בפה אחד ילמד, ובפה השני יעסוק בצרכיו החומריים. כעת אני חוזר בי שכן אנשים מנצלים את הפה האחד שנתן להם בורא העולם לאמירת לשון הרע, ועל אחת כמה וכמה בשני פיות!״ (על פי תלמוד ירושלמי, שבת א, ב).
מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם (ד, יא)
בגימטרייא בגימטרייא פי אתון (ב’ כוללים וכולל), רמב״ן: ד״ה ותרא האתון את מלאך ה’: מלאכי השם — השכלים הנבדלים — לא יראו לחוש העיניים, כי אינם גוף נתפש במראה, וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת, כאשר תגיע למדרגת הנבואה או למדרגה תחתיה, אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר; על כן תוכל לפרש ״ותרא האתון״, כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן, כעניין (קהלת א’ ט״ז) ״ולבי ראה הרבה חכמה ודעת״, שיאמר על ההשגה, לא על הראות.
וכאשר אירע בה הנס, ושם לה הבורא הדיבור, אמרה לבלעם (כ״ב ל’) ״ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ״ אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך. ולפיכך לא אמרה לו: ״הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו״, כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל.
ואמר ״ותרא את מלאך ה’ וחרבו שלופה בידו״, לא שתראה חרב, ואף כי מלאך, אבל ירמוז הכתוב, כי מפני היות המלאך נכון להכות בהן, חרדה חרדה גדולה, נדמה לה כאילו באים לשחוט אותה.
ואם נאמר, כי המלאכים הנראים בדמות אנוש, כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית י״ח א’), יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן איך לא יראנו בלעם? !
אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדיבור, וראתה כאדם, ולא הזכיר בה הכתוב ״ויגל ה’ עיני האתון״ כאשר הזכיר באדוניה, כי העניין כולו באתון נס גדול, כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גילוי עיניים בלבד.
וטעם הנס הזה להראות לבלעם: מי שם פה לאדם. או מי ישום אלם (שמות ד’ י״א) להודיעך, כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים, לדבר כרצונו, כי הכל בידו....
וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (ד, יד)
בגימטרייא דבור וגם המחשבה/ נוטריקון וחשב כאומר לבו, ופירש רש״י הקדוש זצ״ל בשם המדרש : וראך ושמח בלבו - לא כשאתה סבור שיהיה מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה.ומשם זכה אהרון לעדי החושן הנתון על הלב
וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו (ד, טו)
נוטריקון ודבר השמים תת בא פיו, מדרש רבה: ‘ודבר הוא לך’ (אל העם והוא יהיה לך) לפה - לתורגמן. ואתה תהיה לו לאלהים — אף־על־פי שהוא אחיך הגדול ממך יהיה מוראך עליו. מכאן אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים. אמר ליה: כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו.
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ (ד, יח)
בגימטרייא יבקש הוא רשות מחתנו, זוה״ק: רבי אבא פתח וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו’, בא וראה משה היה רועה צאן יתרו חותנו ומעונו היה אצלו, וכשרצה ללכת, לא הלך אלא ברשותו, ויעקב שהיה איש תם ומעונו היה תמיד אצל לבן, למה לא בקש רשות ממנו... אבל יתרו לא היה כך לנגד משה, כי לבן היה מכשף, ובכשוף עשה כל מעשיו כנגד יעקב, ומשום שעתה לא רצה יעקב להתעכב שם, שהרי הקב״ה אמר לו שוב אל ארץ אבותיך וגו’, ולכן לא רצה להתעכב ולעזוב מצות רבונו, ועל כן לא בקש רשות ממנו. (ויצא רנא)
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ (ד, כד)
נוטריקון ובגלוי כבוד ה’ שר פנים ויבקש ה’ המיתו
וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד, לא)
נוטריקון וישמעו ישקף בית דין כל ארא ה',הרב גרינברג: בתחילת דרכו סירב משה למלא את שליחותו של הקב״ה וטען כנגדו ״והן לא יאמינו לי״ (שמות ד, א), אולם הקב״ה שכנע אותו שישראל בעלי אמונה הם: ״בַני הם מאמינים בְני מאמינים, שנאמר (שמות ד, לא) ‘ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו’״ (שמות רבה ג, יב). לאמונה זו של ישראל ניתן ביטוי גם על שפת הים, ״ויאמינו בה’ ובמשה עבדו״ (שם יד, לא); ופעם שלישית בזמן מתן תורה, ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ (שם יט, ט)
מה טיבן של שלוש אמונות אלה? הרמב״ם סבור ששתי האמונות הראשונות, שהתבססו על הניסים שהיו במצרים ועל שפת הים, אינן מבטאות אמונה מוחלטת; אלא הן שימשו שלבים לאמונה המוחלטת בזמן מתן תורה: שהמאמין על פי האותות, יש בלבו דופי... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר: ‘הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם’. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה, (הלכות יסודי תורה ח, א)
לעומתו, מפרש המהר״ל שאין אלה מדרגות באמונה, אלא ג’ יסודות של אמונה: (א) האמונה בהשגחה פרטית, בניגוד לכפירה הטוענת ״רם על כל גוים ה’, על השמים כבודו״ (תהילים קיג, ד), והוא אינו מתעניין ואינו יודע מה נעשה בעולם השפל. (ב) האמונה במציאות ה’, היינו, לא רק שהוא קיים, אלא שהוא הבורא ובעל היכולת, ושאין מציאות מבלעדיו, שהוא אינו תלוי בזולתו, ואילו כל דבר אחר אין לו מציאות עצמית אלא תלוי בו. (ג) האמונה בקשר של אלוקים עם האדם, בדברו אתו ובנותנו לו תורה. במצרים האמינו ישראל בהשגחה פרטית, לאחר שנוכחו לדעת כי ראה ה’ את עניים ופקד אותם; על שפת הים הם האמינו במציאות ה’, אחר ששינה ים ליבשה, ונוכחו לדעת כי כל המציאות תלויה בו, וברצותו משנה את המציאות: ״כי שמענו את אשר הוביש ה’ את מי ים סוף... כי ה’ אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת״ (יהושע ב, י־יא); ובמתן תורה ראו את הקולות והאמינו בנבואה ומתן תורה, וזהו שאמרו, ״היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי״ (דברים ה, כ).
ואלו הם שלוש הרגלים, ונקראו כך משום ״שהם רגלי הדת שעומד עליהם הדת״ (מהר״ל שם): חג הפסח מורה על מציאותו הבלעדית ועל יכולתו לשנות חוקי הטבע; וחג השבועות הוא כנגד האמונה במתן תורה; וחג הסוכות מלמד על ההשגחה האלוקית, שבני ישראל יושבים תחת ענני הכבוד, בשמירתו של הקב״ה. למעשה, שלוש אמונות אלו הן שלושת העיקרים של היהדות על פי שיטתו של ר’ יוסף אלבו. כידוע, חולק הרב אלבו על הרמב״ם שמונה י״ג עיקרים (מאמר א, פ״ד) וכך כתב בספרו ספר העיקרים:
הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלוקית הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוקית הם שלשה, והם: מציאות ה’, וההשגחה לשכר ועונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לדתות האלוקיות (ספר העיקרים, מאמר א, פ״ד)
וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד, לא)
בגימטרייא וידעו עוף השמים את קול ילך שמע ה’, הרב גינזבורג: מי זה ״עוף השמים״? יש עוד פירוש בחז״ל מיהו עוף השמים. עוף השמים הוא העורב. קראנו על העורב בפרשה הקודמת, בעופות הטמאים, ״ואת כל עֹרב למינו״. רק על העורב כתוב ״למינו״ — קודם כתוב ״למינה״, לשון נקבה; על העורב כתוב ״למינו״, לשון זכר; אחר כך כתוב ״למינהו״. כך גם בפרשת שמיני וגם בפרשת ראה. עֹרב שוה קול־קול (ד״פ האזנה). קול בעצמו במילוי — קוף וו למד — שוה ב״פ קול (רמז שעל הקול להיות ״תוכו כברו״, שאז גם הדבור יהי ״תוכו כברו״), שוה עֹרב. אפשר לקרוא את האותיות האלה גם כמו ״כי קולך ערב [ומראך נאוה]״. למינו שוה קול. ״ערב למינו״ היינו שלם וחצי. יש פה דברים מופלאים ביותר.
מה הקול הראשון בתורה? ״וישמעו את קול הוי’ אלהים מתהלך בגן לרוח היום״ אחרי חטא אדם הראשון. יש הרבה סודות בפסוק הזה. ״קול הוי’ אלהים״ שוה אברהם (״בצלם אלהים״ — ״קול הוי’״ = ״בצלם״), השם הראשון של הרך הנימול. מה אולי הקול הכי חשוב בשיר השירים, שהוא קדש קדשים? נבואת הרבי לגבי הדור שלנו — ״קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״. ההרים הם האבות, אברהם־יצחק־יעקב, שהם בעצם אברהם־לוי־יצחק כפי שהוסבר, שבזכותם ״קול דודי הנה זה בא״. הפעם הראשונה היא ״קול הוי’ אלהים״ והפעם העיקרית בנ״ך היא ״קול דודי״ — חדש אלול הוא ״אני לדודי ודודי לי״, יש בשה״ש 26 (הוי’) פעמים ״דודי״, והחשוב ביניהם חוץ מ״אני לדודי ודודי לי״ הוא ״קול דודי״. ״קול הוי’ אלהים״ ועוד ״קול דודי״ שוה ״עֹרב למינו״ (כלומר, ״הוי’ אלהים״ ועוד ״דודי״ שוה קול). במחזור השיא של תפלות ימים נוראים הוא ״ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה״, למעלה מתשובה כתוב צום, למעלה מתפלה כתוב קול ולמעלה מצדקה כתוב ממון — שלש מילים ששוות קול, היינו שיחד הן ״ערב למינו״, קול־קול־קול. אז יש לנו רמזים יפהפים במלה קול. שוב, החידוש הוא שלמחשבה יש קול, ו״עוף השמים יוליך את הקול״, וחז״ל אומרים ש״עוף השמים״ הוא העורב.
וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד, לא)
נוטריקון וישמע קל שופר ה’ כי את דין יבא, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים אתיא סבילה סבילה כתיב הכא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכתיב התם הסירותי מסבל וגו’, ויוסף יצא בראש השנה מבית האסורין כתיב תקעו בחדש שופר וכתיב בתריה עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וכתיב הסירותי מסבל שכמו. (ילקוט שמעוני).
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד, לא)
נוטריקון וַיִּשְׁמְעוּ יפקד אני ה’ אתם שכר על האמינו בי, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד: ״ויאמינו בה’ ובמשה עבדו״ — גדולה אמנה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר אמנה שהאמינו, זכו ששרת עליהן רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר: ״ויאמינו בה’ ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל״. … וכן את מוצא באברהם שלא ירש העולם הזה והעולם הבא, אלא בשכר אמנה שנאמר: ״והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו ו). וכן את מוצא, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה, שנאמר: ״ויאמן העם״. ואומר: ״אמונים נוצר ה’ ״ (תהלים לא כד)
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד, לא)
נוטריקון ויאמן יבא ה’ כי לשון עריות שם יפקד העם (כולל), מדרש רבה: רבי הונא אמר בשם בר קפרא, בשביל ד’ דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה.
וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ד, לא)
נוטריקון וכי משקיף ה’ עוד את בנ״י , העמק דבר: כי לא אעזבך עד אשר - בא לגלות לו שהבטחה זו להשיבו אל האדמה אינה אלא עד שישוב ולא אחר שישוב, כי אז יוכל להיות שיצא בגלות למקום אחר כאשר כן היה ביעקב עצמו... ויהיה משמעות ״בכל אשר תלך״ בשני אופנים, גם כמשמעו בכל המקום שיהיו מפוזרים, וגם כמו כש״כ בכל אופן הליכות עולם להם. וגם עליהם נאמר שלא הובטחו אלא כשיהיו גולים תהיה השגחה לשמירה והנהגה עד שישובו לארץ ישראל, אבל כשישובו לארץ ישראל תסור ההשגחה זו ויהא תלוי לפי מעשי הדור, וכיון שיחטאו יגלו, ושוב תשוב ההשגחה להשיבם לארץ ישראל.
שַׁלַּח אֶת עַמִּי (ה, א)
בגימטרייא בעתה או אחישנה (כולל), כתב הרה’’ג יעקב ישראל לוגאסי שליט’’א מצוה לחזור ולהזכיר דבריו הק’ של האוה’’ח הק’ שנאמרו על זמנינו. ואלו דבריו (שמות ג’ ח’(:
וטעם שלא העלה אותם תכף ומיד, [את בני ישראל ממצרים אלא לאחר י’’ב חודש של המכות] הוא לצד שעדיין לא הגיע זמן הגאולה אשר קצב ה’... ואם תאמר ומה בכך אם היה ה’ גואל אותם קודם זמן זה, ועוד, למה הוציאם ‘‘בזבולא בתרייתא’’ [כלומר ברגע האחרון ממש]
באופן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים, עד שהוצרך למהר ולגאולם - ולא יכלו להתמהמה, והיה לו להוציאם בזמן מרווח?
הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמאו בנ’ שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה ינוח דעת בב’ השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא. ותדע שעַם ה’ השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתייחס בשם עמו השגת מ’’ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים, הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ’ שערי טומאה לברר אותו, לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמישים, והשגתו הוא באמצעות הגלויות, ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר. וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ’, לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ’ ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה.הנה משיב ה’’אור החיים’’ הקדוש על שאלתו מדוע נתעכבו בני ישראל במצרים עד הרגע האחרון ממש ולא היה אפשר שיגאלו קודם, להיות שהגלות מבררת ומתקנת, ואי אפשר לזכות לשום שער בקדושה מבלי שקודם יבורר ויתוקן השער שבטומאה המקביל לו, כי ‘‘זה לעומת זה עשה האלקים’’, ולכך להיות שהיו בני ישראל עומדים להשיג מ’’ט שערי קדושה ביציאתם, היה מוכרח שיתעכבו במצרים ויתיסרו שם לברר ולתקן, ובאמצעות קושי הגלות וטומאת מצרים שנכנסו בה עד מ’’ט שערי טומאה וביררו משם את הנצרך - זכו למ’’ט שערי קדושה, ואם היו יוצאים קודם לכן ‘‘היו מפסידים חלק הבירור ההוא’’, כלומר שאי אפשר היה לגואלם קודם כי היאך היה נתקן מה שנצרך להתקן באם היו נגאלים קודם, וכמו כן אנו עתה בגלות מבררים ומתקנים משער החמישים של הטומאה כל ניצוצי הקדושה, ובהתמודדות עם הרע כשהוא בשיאו - שער הנו’’ן, נזכה להחמישים שערי קדושה בבוא הגואל. אלא שיש כאן לשאול שאלה גדולה, אנו עומדים לקראת הגאולה ויש לנו מצוה לצפות ולקוות לה, והנה מצות ‘‘אחכה לו בכל יום שיבוא’’ להאמין ולצפות לגואל, היתה גם בזמנים היפים ביותר ברוחניות שהיו לעם ישראל, כמו בתקופת מרן השו’’ע ויתר קדושי ומקובלי צפת, או בתקופת הראשונים ובעלי התוספות, שאז כח הטומאה לא היה תקיף כהיום, והטעם הוא להיות בזמני הגאולה ב’ זמנים - ‘‘בעתה’’ ו’’אחישנה’’, כך שהיה אפשר לזכות לגאולה גם לפני כמה מאות שנה, וא’’כ אם אז היינו זוכים לגאולה, היאך היו זוכים לשער החמישים של הקדושה אחר שא’’א לזכות לו אלא בהתמודדות השער הטומאה שכנגדו, והלא לא שמענוהו לשער זה בדורות עברו בלתי היום בימינו, והרי גם עליהם היתה חובה להאמין - במצבם הרוחני הנעלה של אז - שיתכן והגאולה תהא תיכף, ואם אכן הגאולה היתה בימיהם, הרי שהיה זה ללא התמודדות עם שער החמישים של הטומאה? ! ובפרט להאמור בדברי אוה’’ח שלא היה אפשר לישראל להגאל ממצרים קודם הזמן וכמו שציטטנו לשונו לעיל: ‘‘כי אם היה מוציאם קודם זמן זה היו מפסידים חלק הבירור ההוא’’,
ואם כן מה נשתנה שבגלות זה יהא אפשר להקדים את הזמן ובגלות מצרים לא היה אפשר. הלא השאלה במקומה עומדת, אם היינו נגאלים לפני כמה מאות שנה מי היה מתקן ומברר את שתוקן מאז ועד היום בימינו? הלא אומר האוה’’ח שבהקדם הגאולה מפסידים חלק הבירור שנצרך שיתוקן בדרך הגלות דוקא.
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים (ה, ט)
נוטריקון תכבד העבדה יענה שמאל/נוטריקון תכבד העבדה ענש אלקים/נוטריקון כתב ענה העבדה יד שמאל, ואכן, במצרים היה עול השעבוד הפיזי כבר מאוד, והיתה כאן גאולה גם במובן הגשמי, אולם עלינו לדעת, כי עיקר מהותה של גלות מצרים, והשעבוד להם, היו במונחים רוחניים. מצרים היתה מרכז הכפירה העולמי, ריכוז כל כוחות הטומאה והכישוף, ורצונם היה להטמיע את ‘ערכיהם’ בעם ישראל. הם נאבקו לבטל את יחודיותו של על ישראל, את סגוליותו, להשכיח ממנו את מקורו ואת תכליתו כעם ה’, ולמחוק את השיגיו הרוחניים.כאשר פרעה נתבע להוציא את בני ישראל ממצרים, תגובתו היא ‘תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר’. העבודה היתה כלי בידי פרעה להשכיח מהעם את התכלית הגדולה והנשגבה המיועדת לו, ידוע ידע כי בכוחה לטשטש את דעתו של האדם, ואת דעת האומה בכללה, מדברים העומדים ברומו של עולם, ולהסיטם לעיסוק יומיומי בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.ואכן, כאשר משה רבנו בא לבני ישראל, ובפיו בשורת הגאולה, בני ישראל לא שמעו אליו, כנאמר ‘ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה’. שעבוד פיזי קשה בן מאות שנים, העמיד אותם בעיני עצמם במעמד של עבדים, וריחק מהם את הרוממות, את התרוממות הנפש ושאר הרוח, עד שלא יכלו לחשוב כלל על שינוי במצבם.אולם ברוך שומר הבטחתו לישראל, אשר על אף טירדת העבודה בה היו מצויים, ושכחת מעמדם ותכליתם, גאלם להיות לו לעם. ובזכות מה, איזו זכות היא שעמדה להם, בזכות כמה פרטים בהם התבדלו מן הגויים באופן מוחלט, שמרו על ייחודיותם ולא נטמעו בהם. שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם. אלו שלשת הדברים המרכזיים העומדים ביסוד תרבות העם, הם ששמרו עליהם במצרים מן ההיטמעות בעם המצרי, והם שבזכותם נגאלו בבוא העת.
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ (ה, ט)
נוטריקון כבד העבדה עלהם ויעשוה אין שבת, המדרש רבה: ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו, אל יהיו משתעשעין ואל יהיו נפשין ביום השבת״.
מבאר ה״שפת אמת״ את המדרש: עד עתה מלאו בני ישראל את מכסת הלבנים של יום השבת בימות החול, בעבדם שעות נוספות. עתה כשהכבידו עליהם את עבודת יום יום, היו אנוסים לעבוד גם בשבת. וזהו מה שפרעה רצה שלא ינוחו בני ישדאל בשבת.
וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה (ה, כג)
נוטריקון ואם זרז באתי אל פרעה לדבר לשמע הבכה העם, הרה״ג ר’ פנחס פרידמן: ממשנתו הטהורה של התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל, שמפרש הפסוק (שמות ד יג) ״שלח נא ביד תשלח - בבעו ברחמין מן קדמך ה’, שלח כדון שליחותך ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא״. פירוש: ״אני מבקש רחמים מלפניך ה’, שלח נא שליחותך ביד פנחס שעומד להשתלח בסוף הימים״. נמצינו למדים מזה, כי משה רבינו ביקש מהקב״ה שישלח את פנחס זה אליהו הנביא, שהוא עתיד להשתלח בגאולה העתידה, ככתוב (מלאכי ג כג): ״הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא״. הנה כי כן זכינו להבין הטעם שסירב משה רבינו לקבל עליו השליחות להוציא את ישראל ממצרים, כי לא הסכים בשום אופן לגאול את ישראל ממצרים גאולה זמנית, שיש אחריה עוד ארבע גלויות: ״בבל מדי יון אדום״. לכן התחנן לפני הקב״ה: ״שלח נא ביד תשלח - ביד פנחס דחמי למשתלחא בסוף יומיא״. כלומר מדוע אתה שולח אותי לגאול את ישראל גאולה זמנית, הלא יותר טוב שתשלח את אליהו שיבשר את ישראל על הגאולה השלימה, וזהו שיסד הפייטן האלקי רבי אלעזר הקליר בקינות לתשעה באב ״ונם שלח נא ביד תשלח, כי מה בצע לי להשתלח, ואחרי גלעדי ישולח״.
אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ (ה, כג)
נוטריקון אל פדה ברר שבע מלך
