שחור לבן 2 - מצפון שחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שחור לבן 2 - מצפון שחור
מכר
מאות
עותקים
שחור לבן 2 - מצפון שחור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שחור לבן 2 - מצפון שחור

4 כוכבים (51 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ענבל אלמוזנינו, בת ארבעים, פרילנסרית בתחום השיווק, הפרסום ויחסי ציבור. נשואה ואם לשני בנים.

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    "רגעים אחרונים של הכרה שילחו בי טלטלה. מה שכבר קרה, חוזר וקורה.

    הריח.
    המגע.
    פניו היפות.
    הזיה שהתעוררה מהמתים.
    קראתי לו.
    ביקשתי שייקח אותי איתו."
     
    ***
    מיקלה גליאנו לכודה. 
    העבר ממשיך לרדוף אותה. ההווה הופך למשחק מוחות, שקרים והטעיה. והעתיד, שנטווה ברשת גילויים מעוותת שנסגרת על צווארה, צופן לה זוועות. 
    הסתתרותה מפני מבקשי נפשה ואי־יכולתה לחזור לשגרת המציאות שכה אהבה מרוצצים את רוחה. היא מיטלטלת בין אובדן וייאוש ובין החלטה הרת גורל, שמעוררת בתוכה תעצומות נפש אדירות שהופכות אותה ללוחמת.  
    ***
    במותחן רומנטי מסועף ורווי תשוקה, טוותה המחברת עלילה שבה קצות העצבים נקשרים בסבך מעתיק נשימה. הסיפור יסחף אתכם אל נבכי עולם הפשע והמילים יפוררו את החשכה, כשמתוך התופת תצמח אהבה אפית כנגד כל הסיכויים.   
    ענבל אלמוזנינו היא מחברת רבי־המכר אנג'ל, גבריאל, בארבע ידיים ו־מוסר לבן.
    מצפון שחור הוא ספרה החמישי והמשכו הישיר של מוסר לבן.
       
     
     
     
     
      

    פרק ראשון

    פרולוג
     
     
     
    המזרן שקע וגופו החסון נצמד לגווי. כף ידו השמאלית הונחה על ירכי החשופה ואצבעותיו נעו אט־אט מעלה לאמרת חולצתי, חדרו תחתיה ונפרשו על בטני.
     
    הוא לחש באוזני ובקולו הייתה נימת חרטה.
     
    "לא התכוונתי לאבד את קור הרוח שלי."
     
    גם בלי להתנצל מפורשות, זו הייתה דרכו לבקש את סליחתי. קודם לכן הטיח בי האשמות והרים עליי את קולו. המילים הנוקבות חדרו לתוכי ושרטו אותי מבפנים.
     
    אנחת תסכול נמלטה מבין שפתיי. טעיתי — טעות שהלקיתי את עצמי עליה. לא ידעתי איך לחזור בי ולומר לו שאני מצטערת, אך בשום שלב לא צפיתי את ההשתלחות הכה פוגענית שלו כלפיי מול אנשים.
     
    הדחף שהניע אותי לפעול, כדי להוכיח לו ולעצמי שאני מסוגלת לעמוד ללא פחד בהתחייבות שהטיל עליי ולבצע את התוכנית שנרקמה, עבד נפלא בתחילת הערב. אבל אז חלה תפנית שסיבכה אותי, כשהלך הרוח של המטרה האנושית שאותה נשלחתי לפתות השתנה והוא איבד עניין. המבצע עמד ללכת לאבדון ולא יכולתי לספוג את הכישלון שאחוש אם אאכזב אותו, לכן נהגתי באופן פזיז והצַתּי את דמיונו של האויב כשרכנתי לפנים והענקתי לו הצצה נדיבה למחשוף שמלתי ולמה שמצפה לו כשנהיה לבד.
     
    הגבר שמולי ניצת ועיניו בערו מתשוקה. העניינים החלו לצאת משליטה כשהוא לפת את זרועי וסחב אותי אל חדר מחוץ למרחב הבטוח שבו שהינו תחת השגחה צמודה. ההשלכות למעשיי יכלו להיות הרות גורל.
     
    יכולתי להירצח.
     
    אנשים שגיבו אותי יכלו להיהרג.
     
    המבצע עלול היה להיחשף ותקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית הייתה יורדת לטמיון.
     
    רציתי להתנגד לו כשהוא סובב אותי על גבי, נשכב עליי וריתק אותי תחתיו. אצבעותיו השתלבו באצבעותיי בחסות אפלת החדר ורק רחש נשימותינו נשמע. ואף על פי שלא ראיתי את עיניו המהפנטות ביופיין, נמשכתי אליהן בכל פעם שהביט בי והרגשתי שהן חורכות את פניי.
     
    "אני לא יכול לאבד אותך... אני או —"
     
    "לא. אל תאמר את המילים האלה."
     
    רעדתי בעודי כלואה תחת גופו. פחדתי להתמודד עם הרגשות העזים שחשתי כלפיו, רגשות שעוררו בי קונפליקט פנימי. ניסיתי בכל כוחי להתכחש להם, עד שהרגשתי שאני נשברת. כמו חיה פצועה ומתייסרת, נהמה גרונית בקעה מפיו כשכבש את פי בנשיקה תובענית, נזקקת ומלאת כמיהה. הוא צייר לי מציאות אפשרית במגעו והוכיח לי שאהבתו אליי גוברת.
     
    "תפסיקי להילחם בזה, מיקלה. תכירי בי, בנו. אנחנו שייכים זה לזה."
     
    "די, לוסיאנו."

    ענבל אלמוזנינו, בת ארבעים, פרילנסרית בתחום השיווק, הפרסום ויחסי ציבור. נשואה ואם לשני בנים.

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    שחור לבן 2 - מצפון שחור ענבל אלמוזנינו
    פרולוג
     
     
     
    המזרן שקע וגופו החסון נצמד לגווי. כף ידו השמאלית הונחה על ירכי החשופה ואצבעותיו נעו אט־אט מעלה לאמרת חולצתי, חדרו תחתיה ונפרשו על בטני.
     
    הוא לחש באוזני ובקולו הייתה נימת חרטה.
     
    "לא התכוונתי לאבד את קור הרוח שלי."
     
    גם בלי להתנצל מפורשות, זו הייתה דרכו לבקש את סליחתי. קודם לכן הטיח בי האשמות והרים עליי את קולו. המילים הנוקבות חדרו לתוכי ושרטו אותי מבפנים.
     
    אנחת תסכול נמלטה מבין שפתיי. טעיתי — טעות שהלקיתי את עצמי עליה. לא ידעתי איך לחזור בי ולומר לו שאני מצטערת, אך בשום שלב לא צפיתי את ההשתלחות הכה פוגענית שלו כלפיי מול אנשים.
     
    הדחף שהניע אותי לפעול, כדי להוכיח לו ולעצמי שאני מסוגלת לעמוד ללא פחד בהתחייבות שהטיל עליי ולבצע את התוכנית שנרקמה, עבד נפלא בתחילת הערב. אבל אז חלה תפנית שסיבכה אותי, כשהלך הרוח של המטרה האנושית שאותה נשלחתי לפתות השתנה והוא איבד עניין. המבצע עמד ללכת לאבדון ולא יכולתי לספוג את הכישלון שאחוש אם אאכזב אותו, לכן נהגתי באופן פזיז והצַתּי את דמיונו של האויב כשרכנתי לפנים והענקתי לו הצצה נדיבה למחשוף שמלתי ולמה שמצפה לו כשנהיה לבד.
     
    הגבר שמולי ניצת ועיניו בערו מתשוקה. העניינים החלו לצאת משליטה כשהוא לפת את זרועי וסחב אותי אל חדר מחוץ למרחב הבטוח שבו שהינו תחת השגחה צמודה. ההשלכות למעשיי יכלו להיות הרות גורל.
     
    יכולתי להירצח.
     
    אנשים שגיבו אותי יכלו להיהרג.
     
    המבצע עלול היה להיחשף ותקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית הייתה יורדת לטמיון.
     
    רציתי להתנגד לו כשהוא סובב אותי על גבי, נשכב עליי וריתק אותי תחתיו. אצבעותיו השתלבו באצבעותיי בחסות אפלת החדר ורק רחש נשימותינו נשמע. ואף על פי שלא ראיתי את עיניו המהפנטות ביופיין, נמשכתי אליהן בכל פעם שהביט בי והרגשתי שהן חורכות את פניי.
     
    "אני לא יכול לאבד אותך... אני או —"
     
    "לא. אל תאמר את המילים האלה."
     
    רעדתי בעודי כלואה תחת גופו. פחדתי להתמודד עם הרגשות העזים שחשתי כלפיו, רגשות שעוררו בי קונפליקט פנימי. ניסיתי בכל כוחי להתכחש להם, עד שהרגשתי שאני נשברת. כמו חיה פצועה ומתייסרת, נהמה גרונית בקעה מפיו כשכבש את פי בנשיקה תובענית, נזקקת ומלאת כמיהה. הוא צייר לי מציאות אפשרית במגעו והוכיח לי שאהבתו אליי גוברת.
     
    "תפסיקי להילחם בזה, מיקלה. תכירי בי, בנו. אנחנו שייכים זה לזה."
     
    "די, לוסיאנו."