עדיין על האופניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עדיין על האופניים
מכר
מאות
עותקים
עדיין על האופניים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עדיין על האופניים

2.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

“והנה‭ ‬הפיתולים‭ ‬האחרונים‭. ‬התורן‭ ‬האדום–לבן‭ ‬שעל‭ ‬גג‭ ‬המצפה‭ ‬בראש‭ ‬הפסגה‭ ‬נגלה‭ ‬במלוא‭ ‬הדרו,‭ ‬ואני‭ ‬פורש‭ ‬כנפיים,‭ ‬עובר‭ ‬בריחוף‭ ‬בין‭ ‬שורות‭ ‬הצופים‭ ‬מוחאי‭ ‬הכפיים‭ ‬ההולכות‭ ‬ומתעבות,‭ ‬והופכות‭ ‬להמון‭ ‬קטן‭ ‬המריע‭ ‬לכל‭ ‬רוכב‭ ‬החולף‭ ‬על‭ ‬פניו.‭ ‬כן,‭ ‬אני‭ ‬אומר‭ ‬לעצמי,‭ ‬זה‭ ‬עדיין‭ ‬מה‭ ‬שאני‭ ‬רוצה‭ ‬להיות‭.‬‮"‬
 
בעדיין‭ ‬על‭ ‬האופניים‭ ‬חנוך‭ ‬מרמרי‭ ‬מציין‭ ‬שלושה‭ ‬עשורי‭ ‬אוכף‭ ‬על‭ ‬אופני‭ ‬הכביש,‭ ‬כשהוא‭ ‬רוכב‭ ‬עם‭ ‬הדבוקה–הפזורה‭ ‬המכוּנה‭ ‬טִים‭ ‬זָנוֹחַ‭ ‬באוויר‭ ‬הצח‭ ‬של‭ ‬הרי‭ ‬יהודה‭ ‬ופסגות‭ ‬אירופה,‭ ‬חבורה‭ ‬שעל‭ ‬אף‭ ‬מאמציה‭ ‬אינה‭ ‬מצליחה‭ ‬להתפרק‭ ‬ושומרת‭ ‬על‭ ‬חברוּת‭ ‬אמיצה‭ ‬בין‭ ‬הדוושות‭ ‬לכיסאות‭ ‬הבר.‭ ‬הוא‭ ‬משתקם‭ ‬מתאונה‭ ‬קשה,‭ ‬סוגר‭ ‬חשבון‭ ‬עם‭ ‬הר‭ ‬וֶנטוּ‭ ‬שבצרפת,‭ ‬ממשיך‭ ‬לכתוב‭ ‬על‭ ‬עולם‭ ‬הרכיבה‭ ‬הנפלא‭ ‬והנורא‭, ‬המשתכלל‭ ‬משנה‭ ‬לשנה,‭ ‬ועדיין‭ ‬צרוד‭ ‬מלהריע‭ ‬משולי‭ ‬הכביש‭ ‬אל‭ ‬המתחרים‭ ‬בקטעים‭ ‬המאתגרים‭ ‬של‭ ‬הג'ירו‭ ‬ד'איטליה‭ ‬והטור‭ ‬דה‭ ‬פראנס,‭ ‬שבהם‭ ‬מתחרה‭ ‬עתה‭ ‬גם‭ ‬קבוצה‭ ‬ישראלית‭.‬
 
את‭ ‬רוב‭ ‬שנותיו‭ ‬עשה‭ ‬חנוך‭ ‬מרמרי‭ ‬בעיתונות,‭ ‬13‭ ‬מהן‭ ‬כעורך‭ ‬‘הארץ‮'.‬‭ ‬כמו‭ ‬כן‭ ‬שימש‭ ‬כראש‭ ‬מחלקה‭ ‬בבצלאל,‭ ‬ראש‭ ‬אגף‭ ‬בספרייה‭ ‬הלאומית,‭ ‬חבר‭ ‬בצוות‭ ‬המכון‭ ‬הישראלי‭ ‬לדמוקרטיה‭ ‬ועורך‭ ‬אתר‭ ‬ביקורת‭ ‬התקשורת‭ ‬‘העין‭ ‬השביעית‮'.‬‭ ‬אב‭ ‬לאֶמוֹנְדָה‭ ‬ולפּיוּר–פיקס‭, ‬אופני‭ ‬הכביש‭ ‬ואופני‭ ‬העיר,‭ ‬ומגדֵל‭ ‬במסירות‭ ‬גרמין‭ ‬שתוּם–עין.‭ ‬ספרו‭ ‬‘על‭ ‬האופניים‘‭ (‬2005‭) ‬היה‭ ‬לרב–מכר‭.‬

פרק ראשון

1. מבט צלול בשמיים הגבוהים
 
 
שבת, 5 באוקטובר 2013, 12:35
 
 
מי היה זה ששכב על הגב והתבונן בשלווה בשמיים הגבוהים, כשדימם אל הקרקע הבוצית בשדה הקרב באוסטרליץ? הנסיך אנדריי? ומי שיחק אותו ב'מלחמה ושלום'? אחד מהאחים פֶרֶר, חוזה או מֶל? מל, כנראה, שהיה נשוי לאודרי ששיחקה את נטשה? זה חייב להיות הוא. צריך לבדוק בגוגל.
 
שמי הסתיו שלנו אטומים כטפט. השמיים הגבוהים מעל אוסטרליץ ב-1805 היו בוודאי צלולים יותר, גם אם צפו בהם קרעי עננים, ותחתיהם שכב למעצבה הנסיך המוסקבאי, אפוף ריח בשר חרוך וצחנת גוויות פעורות של אנשים וסוסים.
 
נעים לשכב על הגב ולהתבונן בשמיים. לצוף בחוסר משקל, ללא כל רצון או דחף. לרחף בשיכרון שאין בו שִכרוּת. כבר עשורים שהנסיך אנדריי, שנברא במילותיו של לב טולסטוי, לא חלף בתודעתי ופתאום הוא כאן, מוטל לצידי.
 
אם המוח לועס קש, סימן שהוא פועל. גם טיפשות היא סוג של תקינות. אנשים גוחנים מעליי ומסתירים את השמיים ואולי עוד דברים שעליי לדעת. אני יודע שאני שכוב על שולי האספלט הרחבים של כביש 3 מזרח, בקצה המורד המתון הגולש ממחלף שורק בדרך לצומת נחשון, כמה מאות מטרים לפני הפנייה לבית העלמין של יסודות. נעים לשכב עם הפנים למעלה, ניגוד מעניין לשגרת רוכבי האופניים שפניהם תמיד מופנים מטה, אל הכביש. רק לא להתבלבל, לזכור בדיוק כל מה שקרה, ולא לשכוח שאת ההכרה לא איבדתי אפילו לשנייה אחת.
 
עכשיו להתעשת, לחזור למציאות. לבדוק מה מצבו של מונטי, למצוא את הסמארטפון בתקווה שהוא פועל, להתקשר הביתה נינוח, לשאול מה קורה, לומר כבדרך אגב שהייתה לנו תקלה קלה ושהכול בסדר, שיחה מבהילה כשלעצמה, כי כשהכול בסדר אין סיבה להתקשר. לברר מה שלום סוס הקרבות שלי, אופני טְרֶק מָדוֹן 6.9 בני 16 חודשים בלבד, ששלדתם החבוטה גונחת תחתיי, ומה עם הגָרְמִין, מחשבון הדרך החדש שטרם אוּלַף וזו לנו רכיבת בכורה משותפת, ומה על 12 התשלומים שאתחיל לפרוע רק בחודש הבא. ומה על המסע לבית השנטי, שבגללו הגענו עד הלום, ומי יזכה אותי על דמי ההרשמה אם אבטל עכשיו? ומָני, למה הוא מתרוצץ בשטח במקום לגשת ולמה הכול שקט כל כך?
 
האספלט שמתחת גס ועוין וגם חמים ומנחם, אבל אין זה משהו שאני מרגיש. זה משהו שאני מכיר מנפילות קודמות, כאלה שקמים מהן, מקללים, מנגבים וממשיכים. מזל שזה לא אוגוסט, כשהכביש מבעבע ב-60 צלסיוס. ואם צריך לעוף מפה, למה אני לא עף?
 
חמש שנים אחרי ההתרסקות, אני חוזר ליום ההוא ולתרגומה של לאה גולדברג ל'מלחמה ושלום'. כך תיאר טולסטוי את השמיים, כפי שנראו בעיניו של הנסיך אנדריי בולקונסקי: "מעליו לא היה כבר מאומה, חוץ משמיים — שמיים גבוהים, לא בהירים, אך בכל זאת גבוהים עד אין מידה ועננים אפורים זוחלים על פניהם לאט־לאט, 'איזו דומייה, איזו שלווה והדרת־חג... איך לא ראיתי לפני כן את השמיים הרמים? ואיזה אושר לראות אותם סוף־סוף. כן, הכול הבל, הכול אחיזת עיניים, חוץ מן השמיים האינסופיים הללו. הכול אפס ואַיִן חוץ מהם. אבל גם הם אינם. אין כלום, רק דומייה ומרגוע. והשבח לאל.'" 1
 
אני שומע את מני מתרוצץ הלוך ושוב, שואל נרגש שוב ושוב מה עם האמבולנס. משהו נורא קרה כנראה למונטי, שמוטל מאחור, מחוץ לטווח הראייה המצומצם. אני זוכר את הצווחה שפרצה מפי כשמונטי נפל, צווחת הוודאות שאני מתרסק עליו במלוא העוצמה של מסת אדם ומתכת, נמעך לתוכו בעיניים פקוחות, מתגלגל בבליל של צינורות קרבון, אלומיניום וברזל, פלסטיק, גריז וגומי, ואז נחבט בקרקע, הראש לפנים והקסדה שעליו סופגת את רוב חספוס הכביש, החורץ תלמים עמוקים בציפוי הפלסטי הצבעוני שעליה. ואז חוזר השקט ואיתו צפירה דקיקה צורמנית מתמשכת, שבאה מבפנים, משתי האוזניים ואולי ישר מהמוח.
 
אם לא איבדתי את ההכרה, אין פגיעת ראש. אם אין כאבים, לא שברתי משהו. אני יודע שהיום שבת, 5 באוקטובר 2013, והשעה 11 ומשהו. זוכר שבקטע האחרון הייתה רוח גב דרום־מערבית שגרתית, עד 25 קמ"ש, לפי התחזית. המהירות האחרונה שראיתי לפני ההתנגשות הייתה מעל 45 קמ"ש והגרמין, כשישוב להכרה מלאה, יאשר זאת. עכשיו צריך לקום ולהתחיל לזוז. קודם להתקשר הביתה, ואולי עוד לפני כן להעלות לאינסטגרם תצלום של שמֵי הנצח הגבוהים? מה היה עושה אנדריי בולקונסקי אילו היה לו סלולרי טעון בכיס? מצייץ כשהוא שוכב לו על הגב רגל פה רגל שם?
 
צריך לקום. אני לא קם. מריץ את כל הפקודות המוחיות שמשמעותן קוּם כבר, אבל הגוף לא מציית. פתאום אני קולט משהו ונתקף חרדה: הגוף נגמר בצוואר. אם אסובב מעט את הראש, ככל שרק ניתן, אראה את רגל ימין המסובכת במסגרת השלדה, אבל איך אסובב את הראש. ובכלל, אינני שוכב על האספלט, האופניים הם המוטלים תחתיי. ואיך זה שפניי מופנים למעלה ולמה אני לא מרגיש אותם ואת כל מה שמתחת?
 
דיון מתנהל מעליי. תן לו מים, אסור לתת מים, תסדרו אותו נוח, אל תיגעו בו, אל תזיזו. מישהו גוחן מעליי, רופא שעבר בסביבה. הוא מנתק את הנעל מהפדל, מיטיב מעט את התנוחה ובודק את הרגליים. איפה כואב לך? "כלום לא כואב לי, לא מרגיש כלום," אני אומר לו בקולי והוא שומע ומבין.
 
אני רואה את הרופא הרכון מעליי, לוחץ על רגליי באצבעותיו, מוציא מכיסו צרור מפתחות, בורר אחד מהם ונועץ את קצהו המחודד בכף רגל ימין. הגוף נטול תחושה, לא קיים, מנותק מהראש כאילו הוטבל עד צוואר בחומר הרדמה. ואז, בנקודה מסוימת בכף רגל ימין, מורגש הדהוד רפה, הבהוב קל, חמקמק, למגע המפתח. תנסה להזיז את כף הרגל, אומר הדוקטור. אני לוחץ בכל הכוח, מנסה ללא הצלחה להניע את הבוהן. קורה שרגל נרדמת, אבל מי שמע על גוף שנרדם כולו ושכח את הראש במלוא ערנותו? נזכר בכריסטופר ריב. זה מה שקרה לו?
 
שלושה יצאנו הבוקר באור ראשון לרכיבת השבת. סירְק שהה בחו"ל ולפיכך גוֹרְד נטל לעצמו יום חופשי, ואילו מָני, מוֹנטי ואני מחליטים על רכיבת נפח, קילומטרז' גבוה ומהיר בתוואי מישור וגבעות. נרשמנו למסע של 180 קילומטרים מבית השנטי לנוער בסיכון בתל אביב אל בית השנטי במדבר, חמישה קילומטרים דרומית לשדה בוקר, ורכיבת היום היא אימון הכנה של הרגע האחרון. ממוצע המהירות שדורשים המארגנים הוא לא פחות מ-20 ולא יותר מ-25 קמ"ש, כך שבמזג אוויר נוח נעמוד בדרישות. אין זו רכיבה שהיא חלק מסדרת אימונים, אלא רכיבת רענון אחת וזהו. יצאנו מלטרון דרך קריית מלאכי, לצמתים הודיה וגבעתי, לפלוגות ובחזרה ללטרון, 92 קילומטרים בדיוק. מני לחוץ לחזור בזמן לאירוע משפחתי ואנחנו דולקים אחריו, דבוקים לגבו. אמן הדרפטינג מונטי יושב לו על הגלגל, ומטר אחריו, אני.
 
"האמבולנס בדרך," מכריז מישהו. רק לפני עשרה ימים חזרנו מאיטליה, מהאלפים האיטלקיים, וברגלינו כמה מאות קילומטרים רכיבה ואלפי מטרים של צבירת גובה. חמישה וחצי משבעת הימים שם היו מן היפים שברכיבות ההרים שלנו, ועם זאת נקלענו למפגש מתסכל עם איתני הטבע. על שפת אגם מוֹן סֶנִי, בגבול איטליה־צרפת, בגובה כ-2,000 מטר, תקפו אותנו משבי רוח עזים מלווים בגשם קר, דוקרני. מכיוון שהערב מיהר לרדת והראות השתבשה, ויתרנו על המקטע האחרון ונסענו ישר למלון, שם התברר שהכביש המוביל לקוֹל דֶה ל'אִיזֶרָן, שעליו היינו אמורים לטפס למחרת, נסגר לתנועה בגלל שלג שקפא. הטיפוס אל מעֲבר האיזרן, אחד הגבוהים באירופה (2,770 מטר), והירידה ממנו אל וַאל דְ'אִיזֶר, הם האתגר העיקרי שבמסע. מאוכזבים יצאנו בטרנזיט להקפה בת 220 קילומטרים סביב חגורת האלפּים של סַבוּאָה ואִיזֶר, כדי להגיע למלון המוזמן בבּוּר־סן־מוריס עוד לפני ארוחת הערב. ובכל זאת התענגנו על יום הבטלה הלא־צפוי, כשהאופניים עקודים למנשאיהם ואיש מאיתנו לא זורק לעברם מבט.
 
כשאפענח את נתוני הגרמין החדש, ששרד את המפץ, אגלה כי נעצר בקילומטר ה-76.4 וצבר מהירות ממוצעת של 28.4 קמ"ש. המכשיר נשרט קלות, וממשיך לפעול עד עצם היום הזה, גם לאחר שאיבד את כפתור ההדלקה והכיבוי, וכדי להפעילו נדרשת החדרת מפתח מצרור מפתחות הבית אל החור שנפער בצידו. עוד מעט יתברר מצבו של בעליו. עד השבת הבאה יש שבוע להתאושש ולעשות את המסע. השאלה היא מה מצבו של מונטי.
 
לאחר מפלת צבא הקואליציה הרוסית־אוסטרית באוסטרליץ, יצא נפוליאון מלווה בשלישיו לסיור בשדה הקרב. טולסטוי, שכתב את הרומן הגדול לפני 150 שנה, שיבץ בו מפגש דמיוני שהתרחש 65 שנה לפני היום שבו נכתב: במהלך הסיור בשדה הקטל נעצר האימפרטור הצעיר ורוכן על דמותו של הנסיך אנדריי השרוע על גבו, נאבק במכאוביו ולצידו מונח התוֹרֶן הריק, שחיילים צרפתים כבר תלשו ממנו את הדגל. ואז אומר הקיסר למלוויו את המשפט שלא יישכח.
 
"איזה מוות יפה."
 
 
 
 

עוד על הספר

עדיין על האופניים חנוך מרמרי
1. מבט צלול בשמיים הגבוהים
 
 
שבת, 5 באוקטובר 2013, 12:35
 
 
מי היה זה ששכב על הגב והתבונן בשלווה בשמיים הגבוהים, כשדימם אל הקרקע הבוצית בשדה הקרב באוסטרליץ? הנסיך אנדריי? ומי שיחק אותו ב'מלחמה ושלום'? אחד מהאחים פֶרֶר, חוזה או מֶל? מל, כנראה, שהיה נשוי לאודרי ששיחקה את נטשה? זה חייב להיות הוא. צריך לבדוק בגוגל.
 
שמי הסתיו שלנו אטומים כטפט. השמיים הגבוהים מעל אוסטרליץ ב-1805 היו בוודאי צלולים יותר, גם אם צפו בהם קרעי עננים, ותחתיהם שכב למעצבה הנסיך המוסקבאי, אפוף ריח בשר חרוך וצחנת גוויות פעורות של אנשים וסוסים.
 
נעים לשכב על הגב ולהתבונן בשמיים. לצוף בחוסר משקל, ללא כל רצון או דחף. לרחף בשיכרון שאין בו שִכרוּת. כבר עשורים שהנסיך אנדריי, שנברא במילותיו של לב טולסטוי, לא חלף בתודעתי ופתאום הוא כאן, מוטל לצידי.
 
אם המוח לועס קש, סימן שהוא פועל. גם טיפשות היא סוג של תקינות. אנשים גוחנים מעליי ומסתירים את השמיים ואולי עוד דברים שעליי לדעת. אני יודע שאני שכוב על שולי האספלט הרחבים של כביש 3 מזרח, בקצה המורד המתון הגולש ממחלף שורק בדרך לצומת נחשון, כמה מאות מטרים לפני הפנייה לבית העלמין של יסודות. נעים לשכב עם הפנים למעלה, ניגוד מעניין לשגרת רוכבי האופניים שפניהם תמיד מופנים מטה, אל הכביש. רק לא להתבלבל, לזכור בדיוק כל מה שקרה, ולא לשכוח שאת ההכרה לא איבדתי אפילו לשנייה אחת.
 
עכשיו להתעשת, לחזור למציאות. לבדוק מה מצבו של מונטי, למצוא את הסמארטפון בתקווה שהוא פועל, להתקשר הביתה נינוח, לשאול מה קורה, לומר כבדרך אגב שהייתה לנו תקלה קלה ושהכול בסדר, שיחה מבהילה כשלעצמה, כי כשהכול בסדר אין סיבה להתקשר. לברר מה שלום סוס הקרבות שלי, אופני טְרֶק מָדוֹן 6.9 בני 16 חודשים בלבד, ששלדתם החבוטה גונחת תחתיי, ומה עם הגָרְמִין, מחשבון הדרך החדש שטרם אוּלַף וזו לנו רכיבת בכורה משותפת, ומה על 12 התשלומים שאתחיל לפרוע רק בחודש הבא. ומה על המסע לבית השנטי, שבגללו הגענו עד הלום, ומי יזכה אותי על דמי ההרשמה אם אבטל עכשיו? ומָני, למה הוא מתרוצץ בשטח במקום לגשת ולמה הכול שקט כל כך?
 
האספלט שמתחת גס ועוין וגם חמים ומנחם, אבל אין זה משהו שאני מרגיש. זה משהו שאני מכיר מנפילות קודמות, כאלה שקמים מהן, מקללים, מנגבים וממשיכים. מזל שזה לא אוגוסט, כשהכביש מבעבע ב-60 צלסיוס. ואם צריך לעוף מפה, למה אני לא עף?
 
חמש שנים אחרי ההתרסקות, אני חוזר ליום ההוא ולתרגומה של לאה גולדברג ל'מלחמה ושלום'. כך תיאר טולסטוי את השמיים, כפי שנראו בעיניו של הנסיך אנדריי בולקונסקי: "מעליו לא היה כבר מאומה, חוץ משמיים — שמיים גבוהים, לא בהירים, אך בכל זאת גבוהים עד אין מידה ועננים אפורים זוחלים על פניהם לאט־לאט, 'איזו דומייה, איזו שלווה והדרת־חג... איך לא ראיתי לפני כן את השמיים הרמים? ואיזה אושר לראות אותם סוף־סוף. כן, הכול הבל, הכול אחיזת עיניים, חוץ מן השמיים האינסופיים הללו. הכול אפס ואַיִן חוץ מהם. אבל גם הם אינם. אין כלום, רק דומייה ומרגוע. והשבח לאל.'" 1
 
אני שומע את מני מתרוצץ הלוך ושוב, שואל נרגש שוב ושוב מה עם האמבולנס. משהו נורא קרה כנראה למונטי, שמוטל מאחור, מחוץ לטווח הראייה המצומצם. אני זוכר את הצווחה שפרצה מפי כשמונטי נפל, צווחת הוודאות שאני מתרסק עליו במלוא העוצמה של מסת אדם ומתכת, נמעך לתוכו בעיניים פקוחות, מתגלגל בבליל של צינורות קרבון, אלומיניום וברזל, פלסטיק, גריז וגומי, ואז נחבט בקרקע, הראש לפנים והקסדה שעליו סופגת את רוב חספוס הכביש, החורץ תלמים עמוקים בציפוי הפלסטי הצבעוני שעליה. ואז חוזר השקט ואיתו צפירה דקיקה צורמנית מתמשכת, שבאה מבפנים, משתי האוזניים ואולי ישר מהמוח.
 
אם לא איבדתי את ההכרה, אין פגיעת ראש. אם אין כאבים, לא שברתי משהו. אני יודע שהיום שבת, 5 באוקטובר 2013, והשעה 11 ומשהו. זוכר שבקטע האחרון הייתה רוח גב דרום־מערבית שגרתית, עד 25 קמ"ש, לפי התחזית. המהירות האחרונה שראיתי לפני ההתנגשות הייתה מעל 45 קמ"ש והגרמין, כשישוב להכרה מלאה, יאשר זאת. עכשיו צריך לקום ולהתחיל לזוז. קודם להתקשר הביתה, ואולי עוד לפני כן להעלות לאינסטגרם תצלום של שמֵי הנצח הגבוהים? מה היה עושה אנדריי בולקונסקי אילו היה לו סלולרי טעון בכיס? מצייץ כשהוא שוכב לו על הגב רגל פה רגל שם?
 
צריך לקום. אני לא קם. מריץ את כל הפקודות המוחיות שמשמעותן קוּם כבר, אבל הגוף לא מציית. פתאום אני קולט משהו ונתקף חרדה: הגוף נגמר בצוואר. אם אסובב מעט את הראש, ככל שרק ניתן, אראה את רגל ימין המסובכת במסגרת השלדה, אבל איך אסובב את הראש. ובכלל, אינני שוכב על האספלט, האופניים הם המוטלים תחתיי. ואיך זה שפניי מופנים למעלה ולמה אני לא מרגיש אותם ואת כל מה שמתחת?
 
דיון מתנהל מעליי. תן לו מים, אסור לתת מים, תסדרו אותו נוח, אל תיגעו בו, אל תזיזו. מישהו גוחן מעליי, רופא שעבר בסביבה. הוא מנתק את הנעל מהפדל, מיטיב מעט את התנוחה ובודק את הרגליים. איפה כואב לך? "כלום לא כואב לי, לא מרגיש כלום," אני אומר לו בקולי והוא שומע ומבין.
 
אני רואה את הרופא הרכון מעליי, לוחץ על רגליי באצבעותיו, מוציא מכיסו צרור מפתחות, בורר אחד מהם ונועץ את קצהו המחודד בכף רגל ימין. הגוף נטול תחושה, לא קיים, מנותק מהראש כאילו הוטבל עד צוואר בחומר הרדמה. ואז, בנקודה מסוימת בכף רגל ימין, מורגש הדהוד רפה, הבהוב קל, חמקמק, למגע המפתח. תנסה להזיז את כף הרגל, אומר הדוקטור. אני לוחץ בכל הכוח, מנסה ללא הצלחה להניע את הבוהן. קורה שרגל נרדמת, אבל מי שמע על גוף שנרדם כולו ושכח את הראש במלוא ערנותו? נזכר בכריסטופר ריב. זה מה שקרה לו?
 
שלושה יצאנו הבוקר באור ראשון לרכיבת השבת. סירְק שהה בחו"ל ולפיכך גוֹרְד נטל לעצמו יום חופשי, ואילו מָני, מוֹנטי ואני מחליטים על רכיבת נפח, קילומטרז' גבוה ומהיר בתוואי מישור וגבעות. נרשמנו למסע של 180 קילומטרים מבית השנטי לנוער בסיכון בתל אביב אל בית השנטי במדבר, חמישה קילומטרים דרומית לשדה בוקר, ורכיבת היום היא אימון הכנה של הרגע האחרון. ממוצע המהירות שדורשים המארגנים הוא לא פחות מ-20 ולא יותר מ-25 קמ"ש, כך שבמזג אוויר נוח נעמוד בדרישות. אין זו רכיבה שהיא חלק מסדרת אימונים, אלא רכיבת רענון אחת וזהו. יצאנו מלטרון דרך קריית מלאכי, לצמתים הודיה וגבעתי, לפלוגות ובחזרה ללטרון, 92 קילומטרים בדיוק. מני לחוץ לחזור בזמן לאירוע משפחתי ואנחנו דולקים אחריו, דבוקים לגבו. אמן הדרפטינג מונטי יושב לו על הגלגל, ומטר אחריו, אני.
 
"האמבולנס בדרך," מכריז מישהו. רק לפני עשרה ימים חזרנו מאיטליה, מהאלפים האיטלקיים, וברגלינו כמה מאות קילומטרים רכיבה ואלפי מטרים של צבירת גובה. חמישה וחצי משבעת הימים שם היו מן היפים שברכיבות ההרים שלנו, ועם זאת נקלענו למפגש מתסכל עם איתני הטבע. על שפת אגם מוֹן סֶנִי, בגבול איטליה־צרפת, בגובה כ-2,000 מטר, תקפו אותנו משבי רוח עזים מלווים בגשם קר, דוקרני. מכיוון שהערב מיהר לרדת והראות השתבשה, ויתרנו על המקטע האחרון ונסענו ישר למלון, שם התברר שהכביש המוביל לקוֹל דֶה ל'אִיזֶרָן, שעליו היינו אמורים לטפס למחרת, נסגר לתנועה בגלל שלג שקפא. הטיפוס אל מעֲבר האיזרן, אחד הגבוהים באירופה (2,770 מטר), והירידה ממנו אל וַאל דְ'אִיזֶר, הם האתגר העיקרי שבמסע. מאוכזבים יצאנו בטרנזיט להקפה בת 220 קילומטרים סביב חגורת האלפּים של סַבוּאָה ואִיזֶר, כדי להגיע למלון המוזמן בבּוּר־סן־מוריס עוד לפני ארוחת הערב. ובכל זאת התענגנו על יום הבטלה הלא־צפוי, כשהאופניים עקודים למנשאיהם ואיש מאיתנו לא זורק לעברם מבט.
 
כשאפענח את נתוני הגרמין החדש, ששרד את המפץ, אגלה כי נעצר בקילומטר ה-76.4 וצבר מהירות ממוצעת של 28.4 קמ"ש. המכשיר נשרט קלות, וממשיך לפעול עד עצם היום הזה, גם לאחר שאיבד את כפתור ההדלקה והכיבוי, וכדי להפעילו נדרשת החדרת מפתח מצרור מפתחות הבית אל החור שנפער בצידו. עוד מעט יתברר מצבו של בעליו. עד השבת הבאה יש שבוע להתאושש ולעשות את המסע. השאלה היא מה מצבו של מונטי.
 
לאחר מפלת צבא הקואליציה הרוסית־אוסטרית באוסטרליץ, יצא נפוליאון מלווה בשלישיו לסיור בשדה הקרב. טולסטוי, שכתב את הרומן הגדול לפני 150 שנה, שיבץ בו מפגש דמיוני שהתרחש 65 שנה לפני היום שבו נכתב: במהלך הסיור בשדה הקטל נעצר האימפרטור הצעיר ורוכן על דמותו של הנסיך אנדריי השרוע על גבו, נאבק במכאוביו ולצידו מונח התוֹרֶן הריק, שחיילים צרפתים כבר תלשו ממנו את הדגל. ואז אומר הקיסר למלוויו את המשפט שלא יישכח.
 
"איזה מוות יפה."