תחרות ויזמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחרות ויזמות
הוספה למועדפים

תחרות ויזמות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אורי רדלר, צבי חזנוב
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 240 עמ' מודפסים

הפרופסור והרב ישראל קירזנר, יליד לונדון 1930, הוא אחד הכלכלנים המשפיעים בדורות האחרונים. הוא ירש את תורתו משני הוגים חשובים: בהלכה מה"פחד יצחק", הרב יצחק הוטנר, שקירזנר היה אחד מתלמידיו המובהקים ומעורכי ספרו; ובכלכלה מלודוויג פון-מיזס, ממייסדי האסכולה האוסטרית, שקירזנר נחשב לממשיך דרכו ומשכלל שיטתו. לצד היותו מרצה וחוקר באוניברסיטת ניו-יורק, קירזנר משמש גם רב קהילה בעיר.

תקציר

"אני, לעומתם, מדגיש את חשיבותו של התהליך היזמי, שמתבסס במפורש על [תמריץ הרווח] כלומר על יכולתו של היזם 'להריח' רווחים ממרחק. התמריץ הזה ... נחוץ כהסבר לשאלה מדוע יזמים מנסים יוזמות חדשות, מחירים חדשים ומוצרים בעלי תכונות חדשות, והכול בחיפוש אחר דבר שאינם בטוחים בקיומו".
 
ספרו של הכלכלן ישראל מאיר קירזנר עומס על שכמו משימה כבדת משקל: קריאת תיגר על הזרם המרכזי במחקר הכלכלי המודרני. קירזנר טוען בו שהתורות הכלכליות המושלות כיום בכיפה – באקדמיה, במחקר ובמדיניות הציבורית – נתפסו להיבטים טכניים ומופשטים של כלכלת השוק, בשעה שהעיקר חמק מהם. 
 
לפי קירזנר, ליבה הפועם של הכלכלה המודרנית הוא היזם, שברוחו היצירתית והתחרותית מייצר מוצרים חדשים, משפר את הקיימים, משיג מחירים נמוכים, ומקל עלינו, האזרחים מן השורה, את החיים הכלכליים. ללא הבנת תפקידה המהותי של היזמות בשווקים המודרניים, התיאוריות הכלכליות נותרות עקרות ומנותקות.
 
מה הופך את היזם לשחקן החשוב ביותר בזירה הכלכלית?
האם הציבור באמת צריך לחשוש ממונופולים? 
איך באים רווחים לעולם? 
ואם אנו חפצי שגשוג, מה לעולם אסור לנו לעשות ליזמים?
 
"תחרות ויזמות", שראה אור לראשונה ב-1973, צוטט עד היום קרוב ל-10,000 פעמים במאמרים ובמחקרים אקדמיים. הספר מערער על המוסכמות השגורות לגבי שיווי-משקל כלכלי, תחרות, מונופולים ורווחה, ומציג תחתיהן תפיסת עולם סדורה על תפקידם הייחודי של היזמים הכלכליים, החל ביוזמות קמעונאיות זעירות וכלה בתאגידי ענק מסובכים, בקידום חיי השפע והרווחה. 
 
הפרופסור והרב ישראל קירזנר, יליד לונדון 1930, נחשב לאחד הכלכלנים המשפיעים בדור האחרון. מלבד היותו מרצה וחוקר באוניברסיטת ניו-יורק, קירזנר משמש גם רב קהילה בעיר. הוא קיבל את תורותיו משני הוגים חשובים: בהלכה, מה"פחד יצחק", הרב יצחק הוטנר, שקירזנר היה אחד מתלמידיו המובהקים ומעורכי ספרו; ובכלכלה, מלודוויג פון-מיזס, ממייסדי האסכולה האוסטרית, שקירזנר נחשב לממשיך דרכו ומשכלל שיטתו. 

פרק ראשון

פרק 1
תהליך השוק מול שיווי־משקל בשוק
 
 
ספר זה הוא ניסיון לשרטט תאוריה של השוק ושל מערכת המחירים, השונה במובנים חשובים מתורת המחירים המקובלת. בפרק מבוא זה אסקור בקצרה את מגוון הבעיות שבהן נעסוק בהמשך, ואצביע על נקודות השוני המהותיות המבדילות בין גישתי לבין הגישה הרגילה לתאוריה מיקרו-כלכלית. כפי שנגלה בהמשך, ההבדל החשוב ביותר בין הגישות מתבטא בהסתייגות ממתן הדגש בניתוח שיווי־המשקל, ובניסיון להחליף את הדגש הזה בהבנה מעמיקה יותר של פעולת השוק כתהליך. רובו של הפרק יוקדש אפוא לנושא זה.
 
מנגנון השוק ותורת השוק
תורת השוק — הידועה יותר בשמותיה המדויקים פחות "תורת המחירים" או "התאוריה המיקרו-כלכלית" — מושתתת על התובנה הבסיסית שלפיה אפשר "להבין" את השוק כביטוי של יחסים מערכתיים. תופעות השוק הניתנות לצפייה ולהתבוננות — מחירי החליפין של הסחורות, סוגי הסחורות ואיכותן, כמות הסחורות המחליפות ידיים, שיטות הייצור, מחירי גורמי הייצור, מבנה השווקים השונים, וכן הלאה — נתפשו לא כמצבורי נתונים מבודדים שאי אפשר לפשט, אלא כתוצאה של תהליכים מסוימים הניתנים, באופן עקרוני, לתפישה ולהבנה.
 
תובנה בסיסית זו נבחנה לעומקה בידי תאורטיקנים רבים, שתרמו עשורים רבים של מחקר לבניינה של תורת המחירים. הם בחנו דרכים שבהן תופעות השוק נכרכות זו בזו, ופיתחו תאוריות בדבר הביקוש הצרכני, הייצור ומחירי השוק הניתנים לסחורות ולהפקתן, אשר מצביעות על שרשרות סיבתיות הקושרות את נתוני הבסיס של השוק — דהיינו את מגוון ההעדפות הצרכניות, האפשרויות הטכנולוגיות והמשאבים העומדים לרשות אנשים — לאותן תופעות ניתנות לצפייה של מנגנון השוק.
 
מאמצים אינטלקטואליים אלה הביאו במשך הזמן לצמיחתו של מבנה מרשים המבוסס על ידע תאורטי מגובש היטב — הוא תורת המחירים. תורה זו, שמוצגת בספרי הלימוד ובכיתות השונות, מבוססת למדי. תולדותיה ידעו מחלוקות ערות רבות — שהתגלגלו לעתים לוויכוחים לוהטים; היו אף, מעת לעת, 'מהפכות' שהובילו לניסוחה של התאוריה כולה מחדש. וגם היום המלאכה לא תמה, וחוקרים עדיין עוסקים בחלקים מסוימים של המבנה; אחדים מבטאים הסתייגות מובהקת מאיכותם של חלקים בתורה, ויש, כפי שהייתה תמיד וכפי שמן הסתם גם תהיה תמיד, ביקורת חריפה על הגישה הכללית של תורת המחירים, על הנחות היסוד שלה, על שיטותיה ועל הרלוונטיות או התקפות של מסקנותיה. ועל אף כל זאת, אפשר עדיין לומר שתורת המחירים ה'אורתודוקסית', כפי שהיא נלמדת בדרך כלל, שנויה פחות במחלוקת ומעוררת פחות תסיסה בהשוואה לאגפים אחרים בתחום הכלכלה.
 
ה'אורתודוקסיה' השלטת בתורת המחירים האנגלו-אמריקנית יונקת בבירור משורשים המשתרגים עמוק בעבר, מהאסכולות המובהקות ביותר של החשיבה הכלכלית. המרכיב המרכזי מקורו בעליל בתורתו של מרשל, עם שינויים שנבעו מהחידושים של רובינסון-צ'מברלין בשנות השלושים של המאה הקודמת, שהועשר אולי בתובנותיו של ואלרָס על שיווי־המשקל הכללי וברעיונות אוסטריים על עלויות, בתוספת תחכום של טכניקות גיאומטריות משופרות וריגוֹרוֹזיוּת (קפידה) הנובעת מהסתמכות גוברת על המתמטיקה כשפה.
 
כלכלנים בני זמננו שעוסקים בתורת המחירים יטענו בדרך כלל, ובמידה מסוימת של צדק, שרק תובנות ספורות בעלות ערך, שעלו במחלוקות העבר, לא מצאו את מקומן במסגרת תורת המחירים המודרנית.
 
עמדתי שונה בכמה היבטים משמעותיים מהתפישה הזו, הרואה בתורת המחירים המודרנית נושא שאינו שנוי במחלוקת מהותית. בספר זה אטען כי הכיוון שבו זרם הפלג הבולט ביותר בהגות המיקרו-כלכלה היה מוטעה בכמה מובנים; שחלק מההשקפות הפשטניות יותר של משתתפים במחלוקות עבר, השקפות שלא מצאו את דרכן אל תוך התורה המודרנית, משקפות תובנות מעמיקות ושימושיות יותר על אודות פעולת השוק לעומת אלו של התאוריה המודרנית. אטען שהתורה השלטת סובלת מחולשות חמורות ככלי להבנה כלכלית, ושאותן חולשות הובילו בתורן למסקנות שגויות בנוגע למדיניות כלכלית. טענתנו תהיה שיש לבחון מחדש חלקים נכבדים בתורת המחירים, ואני אנסה להצביע על דרך שתאפשר לבנות מחדש את תורת השוק.
 
כפי שיגלה הקורא, אין הרבה דברים שאומר כאן שלא נאמרו במקום אחר בידי מישהו אחר. כוונתי כאן אינה להביא בפני הקורא רעיונות מקוריים; עם זאת, יש צורך דחוף לבסס באופן שיטתי גישה שימושית יותר, לדעתי, לפעולת השוק, ולעמת אותה בקפידה, שלב אחרי שלב, עם תורת המחירים השלטת היום.
 
ייעודה של תורת המחירים: שתי השקפות
את נושא המפתח המבחין בין תורת המחירים השלטת היום ובין הגישה שאפרוש בעמודים הבאים, אפשר לתאר כמחלוקת על מה שיש לחפש בתורת המחירים גופה. מחלוקת זו הובילה, בתורה, להתפתחות שתי גישות נבדלות שהדגישו היבטים שונים של השוק. טענתי כאן תהיה שהתורה השלטת, אשר הדגישה מאפיינים מסוימים של השוק תוך כדי זניחת אחרים, יצרה תמונה מחשבתית הנעדרת כמה מרכיבים בעלי חשיבות מכרעת להבנה מלאה של פעולת השוק.
 
בניסוחה הרווח של תורת המחירים, תפקיד המחיר נתפש כמשהו מעין זה: במנגנון השוק, פעולות המשתתפים כוללות את בחירת הכמויות והאיכויות של המוצרים וגורמי הייצור, את תמחורם בין הצדדים, ואת הסחר בהם. רק ערכים מוגדרים של הכמויות ומשתני המחיר עולים בקנה אחד עם שיווי־משקל במערכת המחירים. במילים אחרות, בהתחשב בנתוני היסוד (טעמם של הצרכנים, אפשרויות טכנולוגיות, ומשאבים), יש רק מקבץ אחד של פעילויות מתוכננות שמאפשר ליישם את כולן כפי שתוכננו. תורת מחירים נתפשת כמי שמסבירה איך נקבעים דפוסים ייחודיים אלו של פעילויות, כשהיא מאפשרת, באופן עקרוני, הקצאת ערכים מוגדרים למשתני המחיר והכמות. למשימה זו היא ניגשת באמצעות ניתוח קבלת ההחלטות בידי המשתתפים השונים בשוק — הצרכנים, היצרנים ובעלי גורמי הייצור — ובחינת מערך הקשרים שבין ההחלטות הללו בדפוסים אפשריים שונים של מבנה השוק. באופן זה עשוי איש תורת המחירים להסיק, כעיקרון, את תמהיל המחירים והכמויות שעולה בקנה אחד עם כל ההחלטות האלו של המשתתפים בשוק. (ברמה שאפתנית יותר התורה אכן עשויה לנסות להבין לא רק את דפוס שיווי־המשקל של מחירים וכמויות, אלא גם את הנתיב שמפלסים המחירים והכמויות לאורך זמן. ברמה זו של ניתוח, משימתה של התורה היא לפתח יחסים פונקציונליים, לא רק בין מחירים וכמויות הקיימים ברגע שיווי־המשקל, אלא גם בין כל המשתנים האלו בכל רגע לאורך הדרך אל שיווי־המשקל. חובה להדגיש כי פונקציה זו של תורת המחירים כפופה באופן ברור לניתוח שיווי־המשקל עצמו. למעשה, ברוב התיאורים של התאוריה הנוגעת למיקרו-כלכלה היום, הפונקציה הזאת מושמטת לחלוטין. כשהיא מאוזכרת בכל זאת, נראה שמטרתה היא חקר יציבות שיווי־המשקל.)
 
מכאן נובע שבלב העניין של גישה זו לתורת המחירים נמצאים הערכים של משתני הכמות והמחיר, ובמיוחד מקבץ של הערכים הללו העולה בקנה אחד עם תנאי שיווי־המשקל. בחקר התוצאות הנובעות ממבנה מסוים של השוק, גישה זו תבחן את הדפוס שנוצר במחירים, בעלויות ובתפוקות שיווי־המשקל. כשנבחנות התוצאות של שינוי מסוים בטעם או בטכנולוגיה וכן הלאה, נבחנים תנאי שיווי־המשקל אחרי השינוי, ומושווים לתנאים שלפניו. יעילות מנגנון השוק בהקצאת משאבי החברה נאמדת באמצעות בחינתה במצב של שיווי־משקל. כאשר בוחנים את טיבה של מדיניות ממשלתית מסוימת, האוחזים בגישה הזו יבדקו את השפעות השינויים שתחולל אותה מדיניות במצב שיווי־המשקל. בכל אלו, הדגש הוא על המחירים והכמויות, ובמיוחד על המחירים והכמויות כפי שהם מתהווים במצב של שיווי־משקל.
 
לעומת זאת, הגישה לתורת המחירים שביסוד ספר זה תופשת את יעדיה בדרך שונה מאוד. גם כאן, כמובן, השוק נתפש כמורכב מפעילויות המשתתפים בו — הצרכנים, היצרנים ובעלי גורמי הייצור — אשר נובעות מהחלטותיהם לייצר, לקנות ולמכור סחורות ומשאבים. וגם כאן, קיים דפוס של החלטות העולות בקנה אחד זו עם זו, כך שכל הפעילויות המתוכננות ניתנות לביצוע בהצלחה. יתר על כן, דפוס זה של החלטות נחשב בעל עניין רב משום שהוא יוצר את מצב שיווי־המשקל. אך כאן לא מצב שיווי־המשקל הוא מוקד תשומת הלב. תורת המחירים לפי גישה זו אינה ניצבת כעיקרו של בירור המחירים והכמויות העונים על תנאי שיווי־המשקל. התובנות החשובות שידיעת תורת המחירים עשויה לספק כאן, אינן דרך בלעדית — או אפילו עיקרית — להבנת התנאים הדרושים ליצירת שיווי־משקל, או לפיתוח היכולת להציב ולפתור, במילים או באופן חשבוני, את המשוואות שיש ליישבן בו־זמנית כדי שכל תוכניות המשתתפים תוכלנה להתבצע. יתר על כן, העניין התיאורטי של גישה זו לעולם אינו נעוץ בערכם של משתני המחיר והכמות כשלעצמם, וגם לא בקשרים שבין מחירי וכמויות שיווי־המשקל או בקשרים שבין מחירי וכמויות אי שיווי־המשקל לאורך זמן, שהם הנתון המבוקש של תורת המחירים.
 
בגישה שביסוד ספר זה אנו מבקשים למצוא בתורת המחירים עזר להבנת האופן שהחלטות המשתתפים השונים בשוק משפיעות זו על זו ויוצרות את כוחות השוק הכופים שינויים במחירים, בתפוקה, בשיטות הייצור ובהקצאת המשאבים. אנחנו בוחנים את תורת המחירים כדי להבהיר את אופי השפעות הגומלין של ההחלטות השונות בשוק — על מנת שנבין איך שינויים בהחלטות אלו, או בנתונים שביסודן, מניעים שוב ושוב שינויים נוספים במקומות אחרים בשוק. יעד העניין המחקרי הוא בשינויים האלו כשלעצמם, ולא (למעט כעניין משני, בשלבי ביניים או באופן אקראי) ביחסים הקובעים את המחירים והכמויות במצב שיווי־משקל.
 
גם מנקודת מבט נורמטיבית, גישה זו לתורת המחירים רואה את תפקידה באופן שאינו קשור במהותו למצב העניינים בנקודת שיווי־המשקל. במסגרת הגישה שביסוד ספר זה, יעילות מערכת המחירים אינה תלויה בדפוס הקצאת משאבים מיטבי (או בהיעדרו) במצב של שיווי־משקל; היא תלויה, במקום זאת, במידת הצלחתם של כוחות השוק להכניס תיקונים ספונטניים בדפוסי ההקצאה הקיימים בתקופות של אי שיווי־משקל.
 
כפי שנראה בהמשך, לשוני הזה בתפישת יעדיה של תורת המחירים יש השלכות מרחיקות לכת על השיטות והתכנים המשמשים בגישות השונות. אין כוונתי לטעון כאן שההשקפות המנוגדות האלו על תפקידה של תורת המחירים שימשו באופן מפורש את מי מן הגישות כנקודת מוצא וכבסיס לתורה חלופית. טענתי אחרת: שאחרי בחינת התורות השונות, ההבדל ביניהן יכול להיחשב שיקוף (אולי בלתי־מודע) של תורת המחירים עצמה, כפי שתפקידה נתפש אצל המחזיקים בכל אחת מהגישות. ייתכן בהחלט שכותבים רבים לא ניסו כלל לקבוע את היעד שלשמו נוצרה תורת המחירים. עם זאת, ההבדלים החשובים הרבים בניתוח שבין הגישה השלטת והגישה שביסוד ספר זה ניתנים לסיכום אלגנטי כשיקוף של מחלוקת (אולי רק משתמעת) ביחס למטרת תורת המחירים באופן כללי.
 
בהצגת הנקודות המהותיות שבהן יביע ספר זה השקפות כלכליות שונות, כדאי אפוא להדגיש אותו היבט ביחסנו לתורת המחירים המבחין בינה לבין התפישה האורתודוקסית. וכך אכן עשיתי. להלן ייסקרו הנושאים התיאורטיים העיקריים שיעסיקו אותנו בפרקים הבאים, לאור אותם הבדלים בסיסיים בייעודה של תורת המחירים. לאחר מכן, נשוב לפיתוח הרעיון בדבר הניגוד שבין תורת מחירי שיווי־המשקל ותורת תהליך השוק.
 
תחרות ויזמות
חלק ניכר מהדיון שלנו כאן יעסוק בשני מושגים מרכזיים בתאוריה, החיוניים להבנת השוק — תחרות ויזמות. המושגים הללו משמשים אנשים רבים בנסיבות שונות, ביחס לענייני כלכלה ועסקים. תולדות הכלכלה רצופות במילים רבות על צמד המושגים הזה, והראשון בהם הפך נושא לאינספור ספרים ומאמרים. בתורת המחירים כפי שהיא רווחת היום, יזמות עולה לדיון בקשר לתורת החלוקה (ובמיוחד, עם תורת הרווחים), ובמידה מסוימת בקשר לתורת הייצור ותורת הפירמה. אני אטען כאן שתפקידו הראוי של היזם במנגנון השוק — על אף כמה תובנות מועילות — אינו מוצג בדרך כלל באור הנכון, והיותו הכוח המניע של תהליך השוק בכללו מוצג באופן חסר. עוד אטען שהייתה התעלמות מוחלטת כמעט מתפקידו של היזם ביחס לתחרות.
 
הוגים רבים מספרים לנו שהתחרות היא מונח המשמש במשמעויות מגוונות. כלכלנים עבדו עם דגמים שונים רבים, שלכל אחד הוצמדה צורה זו או אחרת של התגית 'תחרות'. בתורת המחירים המודרנית, דגם התחרות המשוכללת תופס עדיין מקום מרכזי. על אף הביקורת שהוטחה בו בארבעים השנים האחרונות, הוא עדיין ניצב במרכז הזירה, בשיח הפוזיטיבי והנורמטיבי כאחד. אי־שביעות הרצון ממנו הולידה דגמים חדשים שעוסקים במבני שוק בעלי תחרות לא משוכללת. אך דגמים אלה לא הצליחו להפיל את דגם התחרות המשוכללת ממעמדה המרכזי. חלק ניכר מהדיון כאן יעסוק בדגמים הללו. עמדתי תהיה שלא רק שדגם התחרות המשוכללת אינו מסייע לנו להבין את תהליך השוק, אלא גם הדגמים החלופיים של תחרות לא משוכללת, שנועדו לרשת אותו, אינם מועילים כלל. אטען כי התאורטיקנים שפיתחו דגמים אלה של שווקים בעלי תחרות לא משוכללת לא זיהו את החסרונות החשובים האמיתיים של תורת התחרות המשוכללת. לפיכך הם לא הצליחו להבין מה עליהם לפתח כדי לשקם את תורת המחירים הפגומה, ותחת זאת הם פיתחו דגמים הסובלים מאותן מגרעות המפילות את דגם התחרות המשוכללת.
 
כאמור, כל דגמי התחרות שאני מסתייג מהם כוללים מאפיין משותף: השמטת המרכיב היזמי מהניתוח. כפי שנראה, כדי לגבש תובנות מועילות ביחס לתהליך השוק, יש צורך בביסוס תפישה של תחרות שהפעולה היזמית היא חלק בלתי נפרד ממנה. תהיינה לכך השלכות מהותיות על ניתוח בעיות כמו עלות מכירות, פרסום ומונופול. תפישת תחרות זו, שתהפוך כלי חיוני להבנת תהליך השוק, תוביל אותנו להתבוננות רעננה בעלויותיהן של מכירות ובהערכת תפקידן בכלכלת שוק. במקביל, היא תספק לנו הבנה שונה מהרגיל על אודות טבעו של המונופול בשוק. העובדה שיזמות עשויה להיות צעד לקראת השגת כוח מונופוליסטי תאלץ אותנו להעריך מחדש גם את ההשפעות המזיקות, לכאורה, של המונופול, וגם את ההשפעות המועילות, להלכה, של הפעולה היזמית. כעת, בנקודה זו, נצא נשכרים אם נשרטט באופן כללי את תהליך השוק כפי שהוא עולה מהשקפותינו על התחרות ויזמות, ונעמת אותו עם התפישה השלטת של השוק. שרטוט זה ישמש מעין מבוא לעמדות שנבטא בהרחבה בפרקים הבאים.
 
הליך השוק
השוק מורכב, בכל נקודה בזמן, מהכרעות של צרכנים, יזמים-יצרנים ובעלי משאבים המשפיעות זו על זו. לא את כל ההכרעות אפשר לממש בתקופת זמן נתונה, משום שרבים מהמשתתפים בשוק עשויים לצפות באופן שגוי ולהסתמך על הכרעות אחרות, שבפועל אינן מתקיימות. רבות מההכרעות המיושמות בהצלחה בנקודה מסוימת בזמן אינן מובילות בהכרח לדרכי הפעולה המיטביות. אילו היו מקבלי ההחלטות מודעים לבחירותיהם של אחרים באותה תקופת זמן, הם היו מבחינים בהזדמנויות לנתיבי פעולה מושכים יותר מאלו שפסעו בהם בפועל. בקיצור, אי־ידיעה ביחס להחלטות שמשתתפים אחרים עומדים לקבל, עשויה בהחלט לגרום להכנת תוכניות לא מוצלחות — כאלו שנידונו לכישלון, או שלא ינצלו באופן מלא את ההזדמנויות בשוק.
 
במהלך תקופת הזמן הנתונה, החשיפה להחלטות של אחרים מעבירה חלק מהמידע שקודם לכן היה חסר למשתתפים. אם הם מגלים שאין ביכולתם לבצע את תוכניותיהם, הם למדים שציפיותיהם בנוגע להחלטות של אחרים היו אופטימיסטיות מדי. הם גם עשויים לגלות שפסימיזם שלא־במקומו גרם להם לוותר על הזדמנויות קורצות בשוק. המידע החדש הזה על תוכניותיהם של אחרים עתיד ליצור בהמשך מקבץ שונה של הכרעות. תוכניות שאפתניות מדי יומרו בתוכניות מציאותיות יותר; הזדמנויות שהוחמצו קודם ינוצלו בהמשך. לשון אחר, גם ללא שינויים בנתוני הבסיס של השוק (כלומר בטעמם של הצרכנים, באפשרויות הטכנולוגיות ובמשאבים), ההחלטות שבוצעו בתקופת זמן מסוימת יגרמו לשינויים מערכתיים בהחלטות מאוחר יותר. לאורך זמן, השינויים המערכתיים האלו ברשת המקושרת של הכרעות בשוק יוצרים את תהליך השוק.
 
תהליך השוק נע אם כן על גלגלי אי־הידיעה הראשונית של המשתתפים בו. התהליך עצמו כולל מערך של שינויי תוכניות בעקבות זרימת המידע שנוצר בזכות ההשתתפות בשוק — כלומר מהעמדת התוכניות במבחניו של השוק. אנו עשויים לחקור, מתוך עניין תיאורטי, את האפשרות שייווצר מצב שבו אין כל אי־ידיעה בשוק. במקרה כזה יתקיים דפוס של הכרעות הגוררות אחת את הבאה אחריה באופן מושלם. לא תהיה הכרעה שלא תבוצע, ולא תהיה הזדמנות שלא תנוצל. כל משתתף בשוק יחזה נכונה את כל ההכרעות הרלוונטיות של אחרים; המשתתפים יערכו את תוכניותיהם בידיעה מושלמת של מה שאין ביכולתם לבצע, ובה בעת של מה שכן מצוי בגבול יכולתם. ברור שבמצב עניינים כזה תהליך השוק מוכרח להיפסק באופן מיידי. בלי ידע אוטונומי על שינויים בטעמם של אנשים, באפשרויות הטכנולוגיות, או בנגישותם של משאבים, לאיש לא יהיה עניין בשינוי תוכניותיו לעתיד. השוק נמצא בשיווי־משקל; דפוס הפעילות בשוק יימשך בלי שינוי מתקופה אחת לזו שאחריה.
 
כפי שצוין קודם לכן, עיקר ענייננו כאן יהיה בהבנת תהליך השוק, ולא בקביעת התנאים הדרושים למצב של שיווי־משקל, שהוא המצב שבו תהליך השוק נפסק. כעת אם כן, אצביע על האופי התחרותי של תהליך השוק.
 
תחרות בהליך השוק
ראינו שהשוק מורכב בכל נקודת זמן נתונה מהחלטות של המשתתפים בו. ההחלטות האלו, כפי שאמרתי, מגלמות בתוכן הנחות לגבי החלטות המשתתפים האחרים בשוק. החלטה של הצרכנים לקנות מוצר כלשהו תלויה בהחלטותיהם של היצרנים-יזמים למכור מוצר כזה. ואילו ההחלטות של בעלי המשאבים תהיינה תלויות בהחלטות היצרנים-יזמים לקנותו מהם — ולהפך. בכל צמד הכרעות מקושרות (כלומר, כל עסקת שוק שהושלמה) לכל צד מוצעת למעשה הזדמנות שלמיטב הכרתו היא ההזדמנות הטובה ביותר בעבורו בשוק. כל משתתף בשוק מודע אפוא בכל עת לכך שתוכניותיו תוכלנה להתבצע רק אם הן אכן יזמנו לאחרים את ההזדמנות הטובה ביותר, למיטב ידיעתם. משמעות הדבר היא שכל משתתף בשוק המתכנן למכור או לקנות דבר מה, מוכרח להתחשב לא רק בהחלטות החזויות של אלה שבכוונתו למכור להם או לקנות מהם, אלא גם — באופן שנגזר מכך — להחלטות החזויות של אחרים, שהחלטותיהם לקנות או למכור עשויות להתחרות בהחלטותיו.
 
עם התפתחות תהליך השוק, והחלפתה של תקופת אי־ידיעה אחת באחרת משוכללת ממנה, כל קונה או מוכר משנה את הצעות המחיר שלו לפי הידע שרכש על החלופות שמוצעות במקום אחר בשוק, בפני שותפיו הפוטנציאליים לעסקה. במובן זה, התהליך הוא תחרותי מטבע בריאתו. השינויים השיטתיים בהחלטות מתקופה אחת לבאה אחריה הופכים כל הזדמנות בשוק לתחרותית יותר מזו שהוצעה קודם לכן — כלומר, ההזדמנות מוצעת עם מודעות רבה יותר להזדמנויות אחרות שעמן עליה להתחרות.
 
כדאי לציין שמודעות להזדמנויות מתחרות אינה מסתכמת רק בידיעתו של מקבל ההחלטות כי תוכניתו תיכשל אם הצעתו תהיה נחותה בהשוואה לאלו של המתחרים. המשמעות גדולה אף יותר: הוא יודע שמחובתו להציע הזדמנויות מושכות יותר מאלו המוצעות בידי מתחריו. כך, במסגרת תהליך השוק המשתתפים בוחנים בהתמדה את פעולות המתחרים שלהם. כל אחד מהם מתקדם באמצעות הצעת הזדמנויות מושכות מעט יותר. ברגע שהמתחרים יודעים מול מה הם מתחרים, הם נאלצים בתורם להציע הזדמנות מושכת אפילו יותר בשוק; וכן הלאה.
 
במאבק הזה להשיג את המתחרים (אך בה בעת, בלי ליצור הזדמנויות המושכות יותר מהדרוש) ההתחרות מאלצת את המשתתפים להתקרב עוד ועוד לגבול יכולתם ליטול חלק בשוק ולשאת רווח. התחרות בין הצרכנים על סחורה מסוימת, לדוגמה, גורמת לכך שמחירה של הסחורה ייטה לעלות; כל צרכן מקפיד שלא לצרוך מעבר לנקודה שבה הרכישה השולית מוצדקת בעבורו; במסגרת התהליך הזה, הצרכנים הלהוטים פחות של היחידה השולית2 יפרשו מן המרוץ. התחרות בין בעלי משאב מסוים עשויה לכפות ירידה במחיר; הבעלים שלדידם המכירה כרוכה בקורבן גדול יותר ייטו לפרוש מן המרוץ, משום שהמחיר הנמוך החדש מכתיב להם צמצום גובר והולך בכדאיות המכירות.
 
אילו היה התהליך התחרותי הזה ממצה את עצמו — כלומר, אילו כל ההחלטות היו משתלבות זו בזו — אף משתתף לא היה נדחק לשפר את ההזדמנויות שהוא מציע כעת בשוק, משום שאיש לא היה מציע הזדמנות קורצת יותר. לכן, כשההחלטות משתלבות זו בזו באופן מושלם, בהחלט ייתכן שהמשתתפים בשוק ימשיכו להציע הזדמנויות זהות, פעם אחר פעם. בנסיבות אלו, אף משתתף לא ינסה להקדים את מתחריו (במידת האטרקטיביות של ההזדמנויות שהוא מציע), משום שכבר עתה אפשר לבצע את כל התוכניות הקיימות בלי אכזבה. מצב של שיווי־משקל בשוק, אם כן, הוא כזה שבו התחרות כבר אינה כוח פעיל. הפסקת תהליך השוק האופיינית למצב שיווי־משקל, היא אפוא הפסקה של התהליך התחרותי. על רקע תפישה זו של תחרות, שבה התחרות היא חלק בלתי נפרד מתהליך השוק, אבקר בשלב מאוחר יותר את יעילותן של תפישות המגבילות את התחרות למצב שבו תהליך השוק נפסק — מצב של שיווי־משקל. כעת אפנה להבהרת התפקיד החיוני של היזם בתהליך השוק.
 
יזמות בתהליך השוק
חלק חיוני בתהליך השוק שתיארתי הוא רכישת מידע באמצעות ההתנסות כמשתתף בו. העדכון וההתאמה הבלתי פוסקים של התוכניות בשוק, שהם עצם תהליך השוק, נובעים מהגילוי של המשתתפים שהציפיות שלהם היו ורודות או קודרות מדי. אפשר לראות שהביטחון שלנו ביכולתו של השוק ללמוד ולרתום את זרם המידע שעובר בו לצורך יצירת תהליך השוק, תלוי באמונה שלנו בקיומו של מרכיב יזמי.
 
כדי להבין זאת, דמיינו שוק שבו המשתתפים כולם אינם יכולים ללמוד מהתנסותם בתהליך. קונים אפשריים שחזרו לביתם בידיים ריקות (משום שלא הציעו תשלום גבוה מספיק) אינם יכולים ללמוד שיש הכרח בהצעת מחיר טובה יותר משל קונים אחרים; מוכרים אפשריים שנותרים עם מוצרים או משאבים שלא נמכרו (משום שביקשו תמורתם מחירים גבוהים מדי) אינם לומדים שכדי למכור הם חייבים להסתפק במחירים נמוכים יותר. קונים ששילמו מחירים גבוהים אינם מגלים שביכולתם להשיג אותם מוצרים במחירים נמוכים יותר; מוכרים שמכרו את מוצריהם במחיר נמוך אינם מגלים שבאפשרותם לזכות במחירים גבוהים יותר. אל תוך עולם דמיוני זה שבו אנשים אינם יכולים ללמוד מהתנסותם בשוק, נכניס עתה קבוצה של אנשים מן החוץ, שאינם מוכרים אפשריים וגם אינם קונים אפשריים, אך הם כן מסוגלים לאתר הזדמנויות לרווח יזמי; כלומר, הם מסוגלים להבחין במקרים שבהם אפשר למכור מוצר במחיר גבוה יותר מזה שנקנה בו. קבוצה זו של יזמים תוכל בעולמנו הדמיוני להבחין מיד באפשרויות לרווח שקיימות בזכות אי־הידיעה הראשונית של המשתתפים המקוריים בשוק, אשר שרדה עקב העדר יכולתם ללמוד מן הניסיון. אותם יזמים ינסו לקנות במחיר נמוך ממוכרים שלא גילו כי קונים מסוימים משלמים מחירים גבוהים. והם ימכרו את המוצרים הללו במחירים גבוהים לקונים שלא גילו את דבר קיומם של מוכרים המוכרים אותם במחירים נמוכים.
 
קל להבין כי כל עוד קבוצת היזמים הזו פעילה בשוק, וכל עוד הם מודעים לשינוי במחירים שנובע מפעילותם, תהליך השוק יכול להימשך באופן רגיל לחלוטין. יזמים אלה יתווכו לשאר המשתתפים בשוק את המידע שאין ביכולתם להשיג. התחרות בין היזמים השונים תביא אותם בצד אחד לנסות לקנות מהמוכרים במחיר נמוך, במחירים גבוהים מאלה שאותם מוכרים העלו בדעתם; ובצד השני, הם גם ימכרו לקונים במחיר גבוה, במחירים נמוכים מאלה שאותם קונים העלו בדעתם. בהדרגה תצליח התחרות שבין היזמים כקונים ולאחר מכן כמוכרים, לתווך למשתתפים בשוק אומדן נכון של להיטות חבריהם לקנות ולמכור. המחירים ינועו בדיוק באותו אופן שבו הם נעים בעולם שהקונים והמוכרים בו מסוגלים ללמוד מניסיון השוק שלהם.
 
מהדברים האלה ברור שבניית דגם אנליטי של שוק בתהליך, איננה מחייבת אותנו להניח מידור קשיח של תפקידים. במקום קבוצה אחת של משתתפי שוק שאינה לומדת מניסיונה, וקבוצה אחרת (יזמית) שלומדת מניסיונה, נוכל לעבוד עם משתתפי שוק שמודעים לאפשרויות הקנייה והמכירה המשתנות. התהליך עדיין יישאר יזמי בעיקרו, אך במקום לעבוד עם קבוצה של יזמים 'טהורים' נוכל פשוט להכיר בהיבט יזמי בפעילותם של כל המשתתפים בשוק.
 
התוצאה זהה תמיד: תהליך השוק התחרותי הוא יזמי במהותו. דפוס ההחלטות משתנה מתקופה אחת לחברתה משום שהמשתתפים בשוק הופכים מודעים להזדמנויות חדשות. עם ניצול ההזדמנויות, התחרות דוחפת את המחירים בכיוון הממצה בהדרגה את ההזדמנויות לרווח נוסף. המרכיב היזמי בהתנהגות הכלכלית של משתתפי השוק כולל, כפי שאפרט בהמשך, את מודעותם לשינויים בנסיבות, המאפשרים להם לקבל הרבה יותר בתמורה למה שיש להם להציע.
 
הבנת טבעו התחרותי של תהליך השוק ואופיו היזמי מלמדת אותנו שהתחרות והיזמות, במשמעותן כאן, הן שתי תפישות שאי אפשר להפריד ביניהן מבחינה אנליטית. אפשר להשתמש במונח תחרות או במונח יזמות, אך חייבים להבין כי מדובר בפועל בשני צדדים של אותו מטבע. נקודת המפתח היא שיזמות טהורה מתקיימת רק מתוך מצב תחילי של היעדר בעלות על נכס. תפקידים אחרים בשוק כוללים תמיד חתירה להזדמנויות החליפין הטובות ביותר, כדי להמיר נכס בבעלות למשהו שבעל הנכס חושק בו יותר. היזם ה’טהור’, לעומתם, מאתר הזדמנות למכור משהו במחיר גבוה מזה שבו הוא יכול לקנות אותו. כלומר, כל אחד הוא יזם פוטנציאלי, משום שמונח מראש שליזם הטהור לא חייבת להיות בעלות על שום נכס מיוחד. מכאן נובע שאם השתתפות בעלי נכסים בשוק מוגנת תמיד במידת מה (בזכות התכונות הייחודיות של הנכס שבידיהם), פעילותו של היזם בשוק לעולם אינה מוגנת. ההזדמנויות שיש בשוק לבעלי נכס מסוים דווקא, לא כל אדם יכול לשכפלן או לגבור עליהן: רק בעל נכס דומה יכול לשכפלן. ובעולם שבו אף נכס אינו זהה למשנהו, אי אפשר לשכפל באופן מדויק את ההזדמנות שמציע בעל נכס. אבל אם היזם מבחין באפשרות לרווח באמצעות הצעה למוכרים לקנות מהם במחיר מושך, או באמצעות הצעה לקונים למכור להם במחיר מושך, אפשר לשכפל את ההזדמנויות שהוא מציע ולעשותן נגישות לכול. פעילות היזם היא תחרותית אפוא באופייה, ולכן תחרות היא מרכיב מובנה בתהליך השוק היזמי. או, בניסוח אחר, יזמות היא חלק מובנה בתהליך השוק התחרותי.
 
היצרן ותהליך השוק
השיקולים שהועלו עד כאן כלליים למדי. הם יהיו תקפים גם בעולם שבו ייצור אינו אפשרי כלל — כלומר, בכלכלת חליפין טהורה — ויהיו תקפים לא פחות לעולם שבו חומרי גלם מהטבע, וכן עבודה, מומרים למוצרי צריכה באמצעות ייצור (גם בכלכלה המשתמשת במוצרי הון וגם בעולם היפותטי שבו אין מוצרי הון).3 אבל נצא נשכרים כאן, בייחוד לגבי הדיון בהמשך על מונופול ועלות מכירות, מהסבר מפורט יותר על האופן שבו תהליך השוק פועל בעולם של ייצור.
 
ייצור כרוך בהמרת משאבים לסחורות. לכן, באופן בסיסי, השוק בעולם של ייצור נתפש כרשת של החלטות שבהן בעלי משאבים מתכננים למכור משאבים ליצרנים, יצרנים עורכים תוכניות לקנות משאבים מבעלי משאבים כדי למכור אותם (בדמות סחורות שייוצרו) לצרכנים, וצרכנים מתכננים לקנות סחורות מיצרנים. מכאן שהיצרן אינו צריך להיות בעל נכס מלכתחילה. הוא יכול להיות גם יזם המזהה הזדמנות לקנות משאבים בעלות כוללת נמוכה יותר מההכנסות שיוכל להשיג ממכירת התפוקה. וגם אם היצרן הוא בעל משאב, הוא עדיין צריך להיחשב יזם ביחס למשאבים האחרים שנדרשים לו לצורך הייצור. נוח יהיה להתייחס אליו כיזם גם ביחס למשאב שבבעלותו (במובן זה שהוא משתמש במשאב לצורך תהליך הייצור שלו, במקום למכור אותו במחיר השוק ליצרנים אחרים. בכך הוא עדיין 'קונה' את המוצר במחיר משתמע כלשהו).
 
הערה מעניינת נוגעת לדרך התבוננות זו על השוק בעולם של ייצור. כתבתי קודם שתהליך השוק הוא יזמי במהותו, ושהוא יכול להתקדם על בסיס המרכיב היזמי שקיים בפעילותם של כל המשתתפים, או על בסיס קבוצה היפותטית, "טהורה", של יזמים הפועלים בשוק שמשתתפיו אינם ערים להזדמנויות חדשות, אלא מסתפקים בתגובה פסיבית לשינויים בהזדמנויות שמוצעות להם ישירות. עתה מתברר כי בעולם הייצור אנחנו נשכרים מקיומה של קבוצה מובנית של יזמים — היצרנים. כפי שראינו, הייצור כרוך בפעילות שוק שהיא יזמית בהכרח. משום כך, נוח מאוד לראות את השוק בעולם של ייצור כאילו כל הפעילות היזמית מתבצעת בפועל בידי היצרנים; במילים אחרות, נוח לחשוב על בעלי משאבים וצרכנים כאילו הם פועלים בלי שיפוט יזמי משלהם, ורק מגיבים באופן פסיבי להזדמנויות המונחות בפניהם בידי היצרן-יזם. חשוב לזכור כי אופן החשיבה הזה נועד לנוחות הניתוח בלבד, אך הוא יפשט את הדיון במידה ניכרת, ויסייע בחשיפת אופן פעולת השוק בעולם המורכב של הייצור.
 
אנחנו רואים ביצרן את מי שמזהה הזדמנויות לרווח בשוק, בדמות מוכרים המבקשים מהיצרן פחות כסף ממה שקונים בשוק מוכנים לשלם לו. בהקשר של ייצור, מה שאפשר לקנות מהמוכרים האלה הוא משאבים, ומה שאפשר למכור לקונים הוא מוצרים; אבל מבחינתו של היזם ההזדמנות לרווח היא עדיין לא יותר מאפשרות לארביטרז' (נקודת מבטו של היזם אינה משתנה בגלל משך הזמן של הליך הייצור, למעט זה שהזמן יוצר אי־ודאויות הנובעות מעתיד לוט בערפל).
 
בחפשו אחר הזדמנויות ובניצולן, היצרן מבצע את התפקיד היזמי בתהליך השוק. בתהליך זה, תוכניותיהם של צרכנים ובעלי המשאבים הופכות בהדרגה תואמות יותר זו לזו. הצרכנים שרויים תחילה במצב של בורות לגבי סוגי הסחורות האפשריות, בהינתן המשאבים הנגישים, הטכנולוגיה, והמחיר היחסי שבו אפשר לייצר את אותן הסחורות. אך הבורות הזו הולכת ומתמוססת בהדרגה. בעלי המשאבים שרויים תחילה במצב של בורות לגבי סוגי הסחורות שהצרכנים יקנו והמחיר היחסי שאפשר להשיג תמורתן, וגם בורותם הולכת ומצטמצמת. הידע נרכש באמצעות שינויים במחירי משאבים ומוצרים, הנובע מהצעות רכישה של היצרנים-יזמים המתחרים זה בזה על הרווחים שאפשר לגרוף מגילוי המקומות שבהם בעלי משאבים וצרכנים העריכו בחסר זה את נכונותו של זה לקנות או למכור. כפי שראינו, תהליך זה, שבו יש התכנסות של תוכניותיהם של המשתתפים בשוק, הוא תחרותי. אף יצרן — בתפקידו כיזם — אינו יכול להתעלם מהאפשרות שיזם אחר יגרוף הזדמנות לרווח. אחרי הכול, היזם אינו זקוק לנכסים כדי להפיק רווח מהשתתפותו בשוק. היצרן אינו צריך להיות בעליהם של משאבים כדי לעסוק בייצור; כל שהוא נדרש לדעת הוא היכן לקנות משאבים במחיר שיהפוך את יצורו של מוצר ואת מכירתו לכדאיים מבחינתו. מאחר שכל אחד יכול — לפחות באופן עקרוני — להיעשות ליצרן (כי אין צורך במשאבים או ביכולות אחרות), תהליך השוק, המתועל באמצעות פעילויות היצרנים, הוא תחרותי. מכאן נובעת השאלה: על מה מדברים הכלכלנים כשהם מדברים על "שווקים מונופוליסטיים"? ובמיוחד, מה מובנו של המונח "יצרן מונופוליסטי"? האם לא נוכחנו כאן שיצרנים הם יזמים שלעולם אינם יכולים להיעשות חסינים לכוחות התחרות?
 
מונופול ותהליך השוק
יעדנו העיקרי כאן הוא לתת תשובה מניחה את הדעת לשאלות האלו, תוך הקפדה על היצמדות למסגרת הדיון שמעלה את השאלות האלה מלכתחילה. המסגרת הזו זיהתה את תהליך השוק באופן כללי כתהליך תחרותי (במובן זה שהוא מתקדם באמצעות מאמץ מתמיד של יזמים החותרים לרווח, להתעלות זה מעל זה בהצעת הזדמנויות קנייה ומכירה מושכות לשוק). יתר על כן, הדגשנו את התפקיד היזמי שממלא היצרן, כך שהמאמצים היצרניים של יצרנים התבררו כשייכים לדפוס הפעילות התחרותית של יזמים באופן כללי. היצרנים הם יזמים ולכן הם עוסקים באותו תהליך תחרותי-יזמי שהוא ליבו של השוק עצמו.
 
התהליך התחרותי, אמרתי, נמשך משום שהמשתתפים עסוקים במרוץ בלתי פוסק להקדים זה את זה — כלומר, להציע את ההזדמנויות המושכות ביותר למשתתפים האחרים בשוק. ברור, מכאן, שנסיבות שיהפכו משתתף בשוק לחסין מהכורח להקדים את רעהו, יפגעו בתחרות וגם ישבשו את תהליך השוק. אבל — ומפה נובע הקושי, לכאורה — ראינו שהיזמות לעולם אינה חסינה מהלחץ התחרותי. לכן, דומה שהתחרות אינה יכולה להיעדר מהשוק, ולכן תהליך השוק לעולם לא ייפגע מהעדרה. האם אין כל אפשרות להיעדר תחרות? האם אין כל אפשרות של מונופול?
 
בהתאם למשמעות שייחסנו למונח "תחרות" (שאפשר והיא שונה מאוד מזו הניתנת לו במינוח של תורת המחירים השלטת, אך היא תואמת לחלוטין לשימוש העסקי היומיומי במונח), התשובה ההכרחית היא שתהליך השוק הוא אכן תמיד תחרותי, כל עוד קיימת החירות לקנות ולמכור בו. עם זאת, יש בהחלט מקום למונופול בתוך מסגרת הניתוח שפיתחנו. היזמות פתוחה לכל מי שמבקש לבצע עסקאות בשוק; ומכאן שהייצור, הכרוך ברכישת משאבים ובמכירת מוצרים, הוא בהכרח תחרותי. אבל הבעלות על משאבים עשויה בהחלט לקיים אופי מונופוליסטי, וכאשר משאב מסוים מוחזק בידי מונופוליסט, עשויות להיות לכך השלכות ניכרות על מהלך הייצור. כתוצאה ממונופול כזה על משאבים, צצים אותם מקרים שהאדם הפשוט, הכלכלן ועורך הדין העוסק בהגבלים עסקיים מכנים "ייצור מונופוליסטי". עם זאת, חשוב להדגיש את ההבחנה בין האפשרות של יצרן מונופוליסטי בתפקידו כיצרן — דבר שכמעט אינו אפשרי בעולם המונחים שלנו כאן — לבין האפשרות של יצרן מונופוליסטי בתפקידו כבעל משאבים (דבר ממשי מאוד ומשמעותי מאוד).
 
אם הטבע העניק למשתתף מסוים בשוק את כל המאגרים של משאב מסוים, הרי אותו משתתף בר מזל הוא בעל משאב מונופוליסטי. מצב זה עשוי להשפיע השפעה ניכרת על מחיר המשאב, וממילא על המחירים של משאבים אחרים ומוצרים אחרים, כמו גם על דפוסי הייצור בכללם. עם זאת, חשוב לציין כי האופי התחרותי של תהליך השוק לא יושפע כלל. מצב שיווי־המשקל הסופי, שלקראתו השוק נוטה, עשוי להיות מושפע מאוד מבעלות מונופוליסטית על משאב, אך דפוס התכנסות ההחלטות של משתתפי השוק לאורך זמן יוותר ללא שינוי.
 
אין משמעות הדברים שמונופול, במסגרת דיוננו כאן, הפך סכנה פוטנציאלית פחותה או שאין לו חשיבות. ובכל זאת, בניתוח ההשפעה של מקרי מונופול מובהקים, קל לדעת היכן לאתר את שורש הבעיה. חשוב מכול, דרך זו של בחינת המצב מלמדת אותנו שאם יצרן שולט בייצור מוצר מסוים הוא מונופוליסט — אם הוא אכן כזה — לא בזכות תפקיד יזמי כלשהו, אלא כתוצאה ממונופול על משאב. מתוך כך, אנחנו מבחינים באופן מובהק בין יצרן שהוא המקור היחידי להיצע של מוצר מסוים, הודות לגישה ייחודית שיש לו למשאב חיוני, לבין יצרן שהוא המקור הבלעדי להיצע בזכות פעילותו היזמית (שאותה יכולים לשכפל גם מתחריו). בתהליך השוק עשויים המאמצים התחרותיים של יצרן-יזם מסוים להוביל אותו להציע לשוק משהו שאף אחד אחר אינו מייצר. לפי תורתנו כאן, זו פשוט דוגמה של התהליך התחרותי. אין למצב זה שום מכנה משותף עם מקרים שבהם יצרן מסוים, בזכות השליטה המונופוליסטית שלו במשאב, מצליח לשמור על מעמדו כמקור ההיצע היחיד לאורך זמן. המקרה הראשון הוא דוגמה ליזמות תחרותית; המקרה השני הוא דוגמה לבעלות מונופוליסטית על משאב. עם זאת, חייבים לבחון כאן אפשרות חשובה מאוד: מצב שבו יצרן מונופוליסטי קנה לו שליטה מונופוליסטית על אחד מגורמי הייצור באמצעות פעילותו היזמית.
 
היזם כמונופוליסט
האפשרות הזו עשויה לצוץ בדרך פשוטה מאוד. משתתף בשוק, שלא היו לו נכסים קודם לכן, מזהה אפשרות לגרוף רווח גדול בזכות קניית כל ההיצע הזמין של משאב מסוים, וכך להפוך עצמו ליצרן המונופוליסטי של מוצר מסוים. בראייה כוללת, ברור שתפקידו יזמי (אין לו נכסים ראשוניים) ומכאן שהוא גם תחרותי (מאחר שאין לו נכסים מלכתחילה, כל אדם אחר היה יכול לעשות כמותו; נזכיר שוב כי יכולתו לעשות הייתה תלויה בכך שיציע לקונים ולבעלי המשאבים כאחד אפשרויות מפתות יותר מאלה שהוצעו בידי אחרים). ובכל זאת, ברגע שבוצעה הפעולה היזמית של רכישת המשאבים, הוא נמצא במצב של יצרן המחזיק במונופול מתוקף העובדה שהוא בעל משאב. כלומר, עולה שלא רק שהיזם-יצרן יכול להיות מונופוליסט משום שהוא במקרה גם בעל משאב מונופוליסטי — הוא עשוי להיות מונופוליסט גם משום שהוא הפך עצמו בעל משאב מונופוליסטי במהלך פעילותו היזמית.
 
אם נכיר באפשרות זו, נוכל להבין משהו חשוב על הכוחות המורכבים הפועלים בעולם האמיתי. מקרים ממשיים רבים שנראים כמו מונופול בייצור מתבהרים והופכים מובנים כשעומדים על האפשרויות התאורטיות שהוצגו כאן. באחד הפרקים בהמשך נשוב לבחינה מקיפה יותר של מצב כזה. לפי שעה, אפשר להסתפק בציון אפשרות קיומו של השילוב המעניין מאוד של תחרות ומונופול. כאשר בוחנים את המצב רק אחרי שהמשאב עבר לשליטתו של יצרן בזכות מיומנותו היזמית, נראה הדבר כאילו בפנינו יצרן מונופוליסטי הפטור מתחרות ככל שיד כוחו המונופוליסטי מגעת. כאשר בוחנים את המונופול על ציר הזמן, אפשר לראות שהוא הושג באמצעות תחרות, ושהוא מייצג, לפיכך, צעד קדימה בתהליך היזמי של השוק. חזקת המונופול של היזם הייתה צעד לקראת סילוק הסתירות שבין החלטות הצרכנים והחלטות בעלי המשאבים בשלב מוקדם יותר. הרווחים שגורף היצרן, שבראייה קצרת טווח נראים בעליל כמו רנטה מונופוליסטית הנובעת מהמשאב שבמונופול, מתבררים בהסתכלות ארוכת טווח כרווחים של יזמות תחרותית. התובנה הזו תהיה בעלת ערך רב בניתוח הנורמטיבי של מצבי מונופול.
 
היצרן ובחירתו במוצר
עד כה התנסח דיוננו במונחים של "הזדמנויות" המוצעות לשוק בידי יזמים-יצרנים. דיברנו באופן כללי על "הזדמנויות מושכות יותר" או "הזדמנויות מושכות פחות", אך לא עמדנו על טיב השינויים ב"הזדמנות" העשויים להפוך אותה מושכת יותר בעיני צרכנים.1 בכלכלה מוניטרית, הזדמנות אחת טובה מרעותה אם היא מזמנת לצרכנים אותו מוצר במחיר נמוך יותר; לכן, התחרות היזמית בין יצרנים עשויה ללבוש צורה של ניסיון להציע מוצרים במחיר נמוך יותר. אבל הזדמנות אחת עשויה להיות עדיפה על רעותה גם אם מוצע לצרכנים מוצר נחשק יותר באותו מחיר; ולכן, התחרות היזמית בין יצרנים עשויה גם ללבוש דמות של ניסיון ליצור מוצרים נחשקים יותר לצרכנים. למעשה, היצרנים נמצאים בכל עת תחת לחץ תחרותי להציע מוצרים נחשקים יותר ויותר במחיר נמוך יותר ויותר. חשוב לציין כי "מוצר נחשק יותר" עשוי להיות מוצר באיכות העולה על מה שנחשב בדרך כלל "אותו מוצר", או אפילו מוצר שונה לחלוטין. באופן תאורטי, כל הבדל שהופך סחורה אחת נחשקת יותר מרעותה בעיני הצרכן הופך אותה "שונה". בתאוריית הפירמה (החברה) היזם-יצרן רכש משאבים מסוימים העשויים לחייב אותו, לפחות במידת מה, לייצר מוצר מסוים. בשביל הפירמה, אם כן, תחרות של איכות משמעותה לעיתים קרובות ניסיון לשפר את האיכות של סחורה מסוימת. אבל בטווח הארוך, תחרות של איכות קשורה תמיד בניסיון להציע מוצר טוב יותר, בלי התחייבות לסוג מסוים של סחורה, במחיר נמוך יותר.
 
כפי שיעלה בהרחבה בהמשך, משקיף מן החוץ לא יוכל לדעת באופן עצמאי אם מוצר מסוים או איכות מסוימת של מוצר נחשקים יותר לצרכנים מאחרים. רק הבחירות של צרכנים בפועל יכולות להוכיח את עליונותו של המוצר הנחשק יותר. אבל שוב, כשיישום משאבים נוספים הפך סחורה אחת רצויה יותר לצרכנים, אי אפשר לקבוע באופן אובייקטיבי אם המשאבים הנוספים אכן "שיפרו באמת" את המוצר או אם הם רק "לימדו" את הצרכן להעדיף מוצר "זהה". מכאן נובע כי אי אפשר לקבוע הבחנה בין "עלויות יצור" לבין "עלות מכירות". אפשר עדיין לבצע הבחנה כזו על בסיס קביעת ערך שרירותית (העשויה לקבוע שהוצאה מסוימת, כך לפי דעתו של המשקיף, לא שינתה את הסחורה). לכל זה תהיינה השלכות חשובות מאוד לניתוח "עלות מכירות".
 
הדיון שלנו לימד אותנו גם שאפילו כאשר הוצאות היזם ראויות להיחשב (מכל סיבה שהיא) כעלות מכירות אמיתית, ואפילו כשהשפעת ההוצאות האלה היא בידול המוצרים של יצרן אחד מאלה של מתחריו, אי אפשר לקבוע מיידית שאלו הוצאות לצורך מונופול. הדיון שלנו הראה כי כל עוד המשאבים המשמשים יצרנים נגישים לכול, כל הפעילויות שלהם הן יזמיות-תחרותיות. הרחבת מאגר המשאבים של יצרן אחד כדי לחנך את השוק או כדי לחולל מניפולציה בטעמו של הצרכן עשויה לפגוע בערכים האתיים של משקיפים מסוימים בשוק, ולא קל — במונחים מדעיים — להעריך את ההשפעה של סוג כזה של פעילות. אבל כל עוד אין משאבים המשמשים ב"מכירה" או בייצור הנמצאים בבעלות מונופוליסטית, אנחנו חייבים להקיש כי הפעילות הזו היא תחרותית במהותה, ואינה יכולה להניב סוג כלשהו של שליטה מונופוליסטית בייצור, או פגיעה כלשהי בהליך התחרותי.
 
נכון הוא שבכל רגע נתון רק יצרן אחד מייצר מוצר מסוים, אך דבר זה כשלעצמו אינו מהווה פגיעה בתהליך התחרותי. המשמעות עשויה להיות פשוט שברגע זה רק יזם אחד עשה צעד כדי להציג הזדמנות מסוימת זו בשוק. אם הצעד שלו היה נבון, סביר שימשוך לשוק אחרים שירצו להפיק מכך תועלת רבה אף יותר. אם יתברר כי הצעד היה מוטעה, היזם עצמו יהיה נתון ללחץ של השוק לזנוח את קו הייצור הזה. בבחינת תהליך השוק ואופיו התחרותי, איננו צריכים להיות מופתעים מכך שרק יצרן אחד מייצר מוצר מסוים בזמן מסוים, או שרבים מהיצרנים של מוצרים מסוימים דורשים תמורתם מחיר שאף יצרן אחר אינו דורש. שתי האפשרויות עשויות להיות פשוט עדות לכך שתהליך השוק עדיין לא מוצה.
 
חלק ניכר מהדיון הזה חורג במידה ניכרת מעולם המונחים והתפישות המקובלות בתורת התחרות המונופוליסטית. בשלב מאוחר יותר אגע ביתר עיון בפרטי נקודות החיבור והניגודים שבין הגישה כאן לבין הגישה השוררת בתחום תורת התחרות המונופוליסטית. בנקודה זו, אנסה להראות בקצרה מדוע היה עלינו לצפות שהדגש על תנאי שיווי־משקל — המאפיין, כפי שראינו, את הגישה המרכזית בתחום תורת המחירים — אמור להסיח את תשומת לבנו מהתבוננות בשוק בדרך שתיארתי כאן.
 
כלכלת שיווי־משקל, יזמות ותחרות
כבר הצבענו קודם2 על כך שהמחלוקת שלנו עם תורת המחירים השלטת מתמקדת במיוחד בטיפול החסר של תורה זו ביזם ובתחרות. בחלקים הקודמים הצבעתי על הדרך שבה יש להשתמש במושגי היזמות והתחרות בבניית תאוריה מועילה של תהליך השוק. כישלון הגישה השלטת בתחום זה, כך אני סבור, נובע במישרין מהדגש שניתן בתורה זו על מצבי שיווי־משקל, והתפישה של תורת המחירים כהסבר לתנאים לשיווי־משקל.
 
במצב של שיווי־משקל אין מקום ליזם. כשההחלטות של כל המשתתפים בשוק משתרגות זו בזו באופן מלא, כך שתוכניתו של כל גורם מניחה נכונה את התוכנית המקבילה של המשתתפים האחרים, ואין אפשרות לתוכניות שונות שיהיו מועדפות בו זמנית בידי המשתתפים הרלוונטיים, לא נותר ליזם דבר לעשותו. הוא לא יהיה מסוגל לגלות אפשרויות לקנייה מאנשים שהעריכו בחסר את רצונם של קונים, ולא יוכל לחשוף הזדמנויות למכור לאותם קונים (שאולי העריכו בחסר את להיטותם של המוכרים). משום כך היזם אינו יכול לתרום להקצאה מחדש של משאבים או של מוצרים שיתגברו על חוסר היעילות או על התיאום הלקוי שנוצר בגלל אי־הידיעה השוררת בשוק — כל זאת משום שאי־ידיעה או תיאום לקוי אינם יכולים להתקיים במצב של שיווי־משקל.
 
משום כך, כלכלה המדגישה את שיווי־המשקל נוטה להתעלם מתפקיד היזם. תפקידו הופך מזוהה בדרך כזו או אחרת עם המעברים מעמדת שיווי־משקל אחת לאחרת, באמצעות "חידושים" ושינויים דינמיים, אך ללא שינוי בדינמיקה של תהליך שיווי־המשקל עצמו. במקום היזם, הדגישה תורת המחירים השלטת את הפירמה, החברה, כשהיא מטעימה במיוחד את ההיבטים של מירוב הרווחים. למעשה, הדגש הזה הטעה רבים מלומדיה של תורת המחירים להבין את היזם פשוט כמי שמקבל את ההחלטות למירוב הרווח בתוך הפירמה. לומדים אלה התעלמו לחלוטין מתפקיד היזם בניצול המודעות המוגברת שלו לפערי המחירים במערכת הכלכלית.
 
הדגש על הפירמה (שלהשקפתנו יש לראותה כשילוב של יזם ובעל משאבים) הוביל גם להתעלמות מהבעלות על משאבים בלבד כתנאי להבטחת מונופול בייצור. מונופול מקושר עם הפירמה ולכן, לרוע המזל, מקושר ליזם.
 
במקביל, הדגש על שיווי־המשקל פגע בכל הערכה אפשרית של עקרון התחרות, שהוא, כפי שראינו, המאפיין הבולט ביותר של תהליך השוק. מצב של שיווי־משקל, מעצם הגדרתו, אינו מתיר פעילות שנועדה להתעלות על מאמצי האחרים בשירות רצונות השוק. לכן, גם כשההדיוט מתכוון למשהו אחד כשהוא מדבר על "תחרות", התאורטיקן של שיווי־המשקל משתמש בה כדי לציין שוק שבו כל משתתף חלש מכדי שיוכל לחולל שינוי כלשהו במחיר. אפשר להבין זאת. אם תשומת ליבו של התאורטיקן ממוקדת במצב עניינים מסוים — שיווי־משקל — ולא בתהליך השוק, תואר-השם "תחרותי" אינו יכול לשמש אפיון של תהליך. ובכל זאת, היות שהתאורטיקנים של שיווי־המשקל חפצו שהמודל שלהם יסייע בהבנת העולם האמיתי — שבו כוחות התחרות בולטים מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם — דגם שיווי־המשקל עצמו תואר כ"תחרותי" או כדבר מה דומה. עם זאת, ברור כי כדי שאפשר יהיה לכנות את מצב שיווי המשקל בתואר "תחרותי" ולשוות לכינוי הזה קשר כלשהו לשימוש הרווח במונח, המונח חייב לציין מצב שצפוי לעורר פעילות תחרותית (במובן שמייחס לה ההדיוט), או כזה שהוא תוצאתה של פעילות תחרותית.
 
שני השימושים האפשריים במונח שונים מאוד משימושו בפי ההדיוט (אשר, כפי שראינו, מתייחס למאפיין בסיסי של תהליך השוק); לרוע המזל, משני השימושים האפשריים האלו, זה שאומץ הוא הרחוק יותר מהשימוש הרווח. מנקודת מבטם של התאורטיקנים של שיווי־המשקל, תחרות מתייחסת למצב עניינים שבו נכנסו לתחרות בשוק כל כך הרבה מתחרים שלא נותר מקום למתחרה נוסף (או לשינוי אחר בתנאי השוק הקיימים). ההיבט הכאוב ביותר של השימוש הזה במונח "תחרות" הוא כמובן ההתייחסות למצב שבו אין עוד מקום לצעדים נוספים בתהליך השוק התחרותי, כך שהמילה לבשה מובן שהוא ההפך הגמור מהפעילות שכולל התהליך הזה. וכך, כפי שנגלה בהמשך, כל סטייה בעולם האמיתי מתנאי שיווי־המשקל הוטבעה בחותמת של "היפוכה של תחרות" ומכאן, בהרחבה פשוטה, כ"מונופוליסטית".
 
כל זה הוביל לערפול בתאוריה ובעולם המונחים של תחרות ומונופול, שספר זה ינסה לפזר. על מידת סמיכותו של הערפל הזה אפשר לעמוד ממסלולה של "המהפכה" בתורת המחירים, שהתרחשה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. התאוריות של התחרות המונופוליסטית ושל התחרות הלא משוכללת צצו מחמת אי-נחת מתאוריית המחירים של מרשל, כפי שזו התפתחה עד שנות העשרים. כישלונה של תאוריה זו להסביר באופן בהיר תכונות רבות שמתקיימות בעולם הכלכלי הממשי, נתפש במידה רבה כחסרונו הגדול של דגם השוק המשמש בה.3 ובכל זאת, הרגלי החשיבה המקושרים עם התאוריה הקיימת השתרשו במידה כזו, שיוצרי התורה החדשה נכשלו לחלוטין בזיהוי נכון של מקור האופי הלא-מציאותי של התורה. במקום לתקוף את הדגש על שיווי־המשקל בתורת התחרות המשוכללת, אותם הוגים יצרו תורות שיווי־משקל חדשות.
 
היו לכך תוצאות עגומות לגבי הבנת כוחה של התאוריה ששרטטתי בפרק זה. התורות החדשות אינן מבינות כי המאפיינים הטיפוסיים לעולם האמיתי (שאין להם מקבילות בדגם התחרות המשוכללת) הם פשוט ביטויים של תחרות יזמית, הליך שבו קונים ומוכרים אפשריים חותרים לחשוף את עקומות ההיצע והביקוש האחד של רעהו. התורות החדשות בסך הכול הציגו צורות חדשות של שיווי־משקל — שהתבססו, ממש כמו תורת התחרות המשוכללת, על עקומות היצע וביקוש נתונות וידועות — כך שהשוני מהתורה הקודמת היה רק בצורתן של אותן עקומות. בניסיון להסביר תופעות שוק כמו בידול ושונות באיכות, פרסום או שווקים שבהם יש רק מוצרים מעטים, התורות החדשות הוּבלו למסקנות הסובלות מפרשנות שגויה עד מאוד של התופעות האלו.
 
2 יחידה שולית היא היחידה האחרונה שכדאי לקונה לרכוש ברמת מחיר מסוימת. לדוגמה, אם מחיר בקבוק מים הוא 5 שקלים, קונה עשוי לרכוש בקבוק אחד כדי לשתות, בקבוק שני כדי לרחוץ את פניו ובקבוק שלישי כדי להשקות את העציץ, אך הוא לא יקנה בקבוק רביעי כדי לשטוף את הרצפות, משום שעלות בקבוק מים גבוהה מדי לדעתו לצורך זה. הרי שהיחידה השולית תהיה זו שמשמשת להשקיית העציץ. זו תהיה יחידת המוצר האחרונה שהקונה יהיה מוכן לשלם בעבורה 5 שקלים (הערת המערכת העברית. כל ההערות בשולי העמודים להלן הן של המערכת העברית).
 
3 מוצר הון הוא מוצר המשמש לייצור מוצרים אחרים. לדוגמה, חומרי גלם, ציוד, מוצרי ביניים (כמו קמח לייצור לחם) וכן הלאה.

הפרופסור והרב ישראל קירזנר, יליד לונדון 1930, הוא אחד הכלכלנים המשפיעים בדורות האחרונים. הוא ירש את תורתו משני הוגים חשובים: בהלכה מה"פחד יצחק", הרב יצחק הוטנר, שקירזנר היה אחד מתלמידיו המובהקים ומעורכי ספרו; ובכלכלה מלודוויג פון-מיזס, ממייסדי האסכולה האוסטרית, שקירזנר נחשב לממשיך דרכו ומשכלל שיטתו. לצד היותו מרצה וחוקר באוניברסיטת ניו-יורק, קירזנר משמש גם רב קהילה בעיר.

עוד על הספר

  • תרגום: אורי רדלר, צבי חזנוב
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 240 עמ' מודפסים
תחרות ויזמות ישראל מ' קירזנר
פרק 1
תהליך השוק מול שיווי־משקל בשוק
 
 
ספר זה הוא ניסיון לשרטט תאוריה של השוק ושל מערכת המחירים, השונה במובנים חשובים מתורת המחירים המקובלת. בפרק מבוא זה אסקור בקצרה את מגוון הבעיות שבהן נעסוק בהמשך, ואצביע על נקודות השוני המהותיות המבדילות בין גישתי לבין הגישה הרגילה לתאוריה מיקרו-כלכלית. כפי שנגלה בהמשך, ההבדל החשוב ביותר בין הגישות מתבטא בהסתייגות ממתן הדגש בניתוח שיווי־המשקל, ובניסיון להחליף את הדגש הזה בהבנה מעמיקה יותר של פעולת השוק כתהליך. רובו של הפרק יוקדש אפוא לנושא זה.
 
מנגנון השוק ותורת השוק
תורת השוק — הידועה יותר בשמותיה המדויקים פחות "תורת המחירים" או "התאוריה המיקרו-כלכלית" — מושתתת על התובנה הבסיסית שלפיה אפשר "להבין" את השוק כביטוי של יחסים מערכתיים. תופעות השוק הניתנות לצפייה ולהתבוננות — מחירי החליפין של הסחורות, סוגי הסחורות ואיכותן, כמות הסחורות המחליפות ידיים, שיטות הייצור, מחירי גורמי הייצור, מבנה השווקים השונים, וכן הלאה — נתפשו לא כמצבורי נתונים מבודדים שאי אפשר לפשט, אלא כתוצאה של תהליכים מסוימים הניתנים, באופן עקרוני, לתפישה ולהבנה.
 
תובנה בסיסית זו נבחנה לעומקה בידי תאורטיקנים רבים, שתרמו עשורים רבים של מחקר לבניינה של תורת המחירים. הם בחנו דרכים שבהן תופעות השוק נכרכות זו בזו, ופיתחו תאוריות בדבר הביקוש הצרכני, הייצור ומחירי השוק הניתנים לסחורות ולהפקתן, אשר מצביעות על שרשרות סיבתיות הקושרות את נתוני הבסיס של השוק — דהיינו את מגוון ההעדפות הצרכניות, האפשרויות הטכנולוגיות והמשאבים העומדים לרשות אנשים — לאותן תופעות ניתנות לצפייה של מנגנון השוק.
 
מאמצים אינטלקטואליים אלה הביאו במשך הזמן לצמיחתו של מבנה מרשים המבוסס על ידע תאורטי מגובש היטב — הוא תורת המחירים. תורה זו, שמוצגת בספרי הלימוד ובכיתות השונות, מבוססת למדי. תולדותיה ידעו מחלוקות ערות רבות — שהתגלגלו לעתים לוויכוחים לוהטים; היו אף, מעת לעת, 'מהפכות' שהובילו לניסוחה של התאוריה כולה מחדש. וגם היום המלאכה לא תמה, וחוקרים עדיין עוסקים בחלקים מסוימים של המבנה; אחדים מבטאים הסתייגות מובהקת מאיכותם של חלקים בתורה, ויש, כפי שהייתה תמיד וכפי שמן הסתם גם תהיה תמיד, ביקורת חריפה על הגישה הכללית של תורת המחירים, על הנחות היסוד שלה, על שיטותיה ועל הרלוונטיות או התקפות של מסקנותיה. ועל אף כל זאת, אפשר עדיין לומר שתורת המחירים ה'אורתודוקסית', כפי שהיא נלמדת בדרך כלל, שנויה פחות במחלוקת ומעוררת פחות תסיסה בהשוואה לאגפים אחרים בתחום הכלכלה.
 
ה'אורתודוקסיה' השלטת בתורת המחירים האנגלו-אמריקנית יונקת בבירור משורשים המשתרגים עמוק בעבר, מהאסכולות המובהקות ביותר של החשיבה הכלכלית. המרכיב המרכזי מקורו בעליל בתורתו של מרשל, עם שינויים שנבעו מהחידושים של רובינסון-צ'מברלין בשנות השלושים של המאה הקודמת, שהועשר אולי בתובנותיו של ואלרָס על שיווי־המשקל הכללי וברעיונות אוסטריים על עלויות, בתוספת תחכום של טכניקות גיאומטריות משופרות וריגוֹרוֹזיוּת (קפידה) הנובעת מהסתמכות גוברת על המתמטיקה כשפה.
 
כלכלנים בני זמננו שעוסקים בתורת המחירים יטענו בדרך כלל, ובמידה מסוימת של צדק, שרק תובנות ספורות בעלות ערך, שעלו במחלוקות העבר, לא מצאו את מקומן במסגרת תורת המחירים המודרנית.
 
עמדתי שונה בכמה היבטים משמעותיים מהתפישה הזו, הרואה בתורת המחירים המודרנית נושא שאינו שנוי במחלוקת מהותית. בספר זה אטען כי הכיוון שבו זרם הפלג הבולט ביותר בהגות המיקרו-כלכלה היה מוטעה בכמה מובנים; שחלק מההשקפות הפשטניות יותר של משתתפים במחלוקות עבר, השקפות שלא מצאו את דרכן אל תוך התורה המודרנית, משקפות תובנות מעמיקות ושימושיות יותר על אודות פעולת השוק לעומת אלו של התאוריה המודרנית. אטען שהתורה השלטת סובלת מחולשות חמורות ככלי להבנה כלכלית, ושאותן חולשות הובילו בתורן למסקנות שגויות בנוגע למדיניות כלכלית. טענתנו תהיה שיש לבחון מחדש חלקים נכבדים בתורת המחירים, ואני אנסה להצביע על דרך שתאפשר לבנות מחדש את תורת השוק.
 
כפי שיגלה הקורא, אין הרבה דברים שאומר כאן שלא נאמרו במקום אחר בידי מישהו אחר. כוונתי כאן אינה להביא בפני הקורא רעיונות מקוריים; עם זאת, יש צורך דחוף לבסס באופן שיטתי גישה שימושית יותר, לדעתי, לפעולת השוק, ולעמת אותה בקפידה, שלב אחרי שלב, עם תורת המחירים השלטת היום.
 
ייעודה של תורת המחירים: שתי השקפות
את נושא המפתח המבחין בין תורת המחירים השלטת היום ובין הגישה שאפרוש בעמודים הבאים, אפשר לתאר כמחלוקת על מה שיש לחפש בתורת המחירים גופה. מחלוקת זו הובילה, בתורה, להתפתחות שתי גישות נבדלות שהדגישו היבטים שונים של השוק. טענתי כאן תהיה שהתורה השלטת, אשר הדגישה מאפיינים מסוימים של השוק תוך כדי זניחת אחרים, יצרה תמונה מחשבתית הנעדרת כמה מרכיבים בעלי חשיבות מכרעת להבנה מלאה של פעולת השוק.
 
בניסוחה הרווח של תורת המחירים, תפקיד המחיר נתפש כמשהו מעין זה: במנגנון השוק, פעולות המשתתפים כוללות את בחירת הכמויות והאיכויות של המוצרים וגורמי הייצור, את תמחורם בין הצדדים, ואת הסחר בהם. רק ערכים מוגדרים של הכמויות ומשתני המחיר עולים בקנה אחד עם שיווי־משקל במערכת המחירים. במילים אחרות, בהתחשב בנתוני היסוד (טעמם של הצרכנים, אפשרויות טכנולוגיות, ומשאבים), יש רק מקבץ אחד של פעילויות מתוכננות שמאפשר ליישם את כולן כפי שתוכננו. תורת מחירים נתפשת כמי שמסבירה איך נקבעים דפוסים ייחודיים אלו של פעילויות, כשהיא מאפשרת, באופן עקרוני, הקצאת ערכים מוגדרים למשתני המחיר והכמות. למשימה זו היא ניגשת באמצעות ניתוח קבלת ההחלטות בידי המשתתפים השונים בשוק — הצרכנים, היצרנים ובעלי גורמי הייצור — ובחינת מערך הקשרים שבין ההחלטות הללו בדפוסים אפשריים שונים של מבנה השוק. באופן זה עשוי איש תורת המחירים להסיק, כעיקרון, את תמהיל המחירים והכמויות שעולה בקנה אחד עם כל ההחלטות האלו של המשתתפים בשוק. (ברמה שאפתנית יותר התורה אכן עשויה לנסות להבין לא רק את דפוס שיווי־המשקל של מחירים וכמויות, אלא גם את הנתיב שמפלסים המחירים והכמויות לאורך זמן. ברמה זו של ניתוח, משימתה של התורה היא לפתח יחסים פונקציונליים, לא רק בין מחירים וכמויות הקיימים ברגע שיווי־המשקל, אלא גם בין כל המשתנים האלו בכל רגע לאורך הדרך אל שיווי־המשקל. חובה להדגיש כי פונקציה זו של תורת המחירים כפופה באופן ברור לניתוח שיווי־המשקל עצמו. למעשה, ברוב התיאורים של התאוריה הנוגעת למיקרו-כלכלה היום, הפונקציה הזאת מושמטת לחלוטין. כשהיא מאוזכרת בכל זאת, נראה שמטרתה היא חקר יציבות שיווי־המשקל.)
 
מכאן נובע שבלב העניין של גישה זו לתורת המחירים נמצאים הערכים של משתני הכמות והמחיר, ובמיוחד מקבץ של הערכים הללו העולה בקנה אחד עם תנאי שיווי־המשקל. בחקר התוצאות הנובעות ממבנה מסוים של השוק, גישה זו תבחן את הדפוס שנוצר במחירים, בעלויות ובתפוקות שיווי־המשקל. כשנבחנות התוצאות של שינוי מסוים בטעם או בטכנולוגיה וכן הלאה, נבחנים תנאי שיווי־המשקל אחרי השינוי, ומושווים לתנאים שלפניו. יעילות מנגנון השוק בהקצאת משאבי החברה נאמדת באמצעות בחינתה במצב של שיווי־משקל. כאשר בוחנים את טיבה של מדיניות ממשלתית מסוימת, האוחזים בגישה הזו יבדקו את השפעות השינויים שתחולל אותה מדיניות במצב שיווי־המשקל. בכל אלו, הדגש הוא על המחירים והכמויות, ובמיוחד על המחירים והכמויות כפי שהם מתהווים במצב של שיווי־משקל.
 
לעומת זאת, הגישה לתורת המחירים שביסוד ספר זה תופשת את יעדיה בדרך שונה מאוד. גם כאן, כמובן, השוק נתפש כמורכב מפעילויות המשתתפים בו — הצרכנים, היצרנים ובעלי גורמי הייצור — אשר נובעות מהחלטותיהם לייצר, לקנות ולמכור סחורות ומשאבים. וגם כאן, קיים דפוס של החלטות העולות בקנה אחד זו עם זו, כך שכל הפעילויות המתוכננות ניתנות לביצוע בהצלחה. יתר על כן, דפוס זה של החלטות נחשב בעל עניין רב משום שהוא יוצר את מצב שיווי־המשקל. אך כאן לא מצב שיווי־המשקל הוא מוקד תשומת הלב. תורת המחירים לפי גישה זו אינה ניצבת כעיקרו של בירור המחירים והכמויות העונים על תנאי שיווי־המשקל. התובנות החשובות שידיעת תורת המחירים עשויה לספק כאן, אינן דרך בלעדית — או אפילו עיקרית — להבנת התנאים הדרושים ליצירת שיווי־משקל, או לפיתוח היכולת להציב ולפתור, במילים או באופן חשבוני, את המשוואות שיש ליישבן בו־זמנית כדי שכל תוכניות המשתתפים תוכלנה להתבצע. יתר על כן, העניין התיאורטי של גישה זו לעולם אינו נעוץ בערכם של משתני המחיר והכמות כשלעצמם, וגם לא בקשרים שבין מחירי וכמויות שיווי־המשקל או בקשרים שבין מחירי וכמויות אי שיווי־המשקל לאורך זמן, שהם הנתון המבוקש של תורת המחירים.
 
בגישה שביסוד ספר זה אנו מבקשים למצוא בתורת המחירים עזר להבנת האופן שהחלטות המשתתפים השונים בשוק משפיעות זו על זו ויוצרות את כוחות השוק הכופים שינויים במחירים, בתפוקה, בשיטות הייצור ובהקצאת המשאבים. אנחנו בוחנים את תורת המחירים כדי להבהיר את אופי השפעות הגומלין של ההחלטות השונות בשוק — על מנת שנבין איך שינויים בהחלטות אלו, או בנתונים שביסודן, מניעים שוב ושוב שינויים נוספים במקומות אחרים בשוק. יעד העניין המחקרי הוא בשינויים האלו כשלעצמם, ולא (למעט כעניין משני, בשלבי ביניים או באופן אקראי) ביחסים הקובעים את המחירים והכמויות במצב שיווי־משקל.
 
גם מנקודת מבט נורמטיבית, גישה זו לתורת המחירים רואה את תפקידה באופן שאינו קשור במהותו למצב העניינים בנקודת שיווי־המשקל. במסגרת הגישה שביסוד ספר זה, יעילות מערכת המחירים אינה תלויה בדפוס הקצאת משאבים מיטבי (או בהיעדרו) במצב של שיווי־משקל; היא תלויה, במקום זאת, במידת הצלחתם של כוחות השוק להכניס תיקונים ספונטניים בדפוסי ההקצאה הקיימים בתקופות של אי שיווי־משקל.
 
כפי שנראה בהמשך, לשוני הזה בתפישת יעדיה של תורת המחירים יש השלכות מרחיקות לכת על השיטות והתכנים המשמשים בגישות השונות. אין כוונתי לטעון כאן שההשקפות המנוגדות האלו על תפקידה של תורת המחירים שימשו באופן מפורש את מי מן הגישות כנקודת מוצא וכבסיס לתורה חלופית. טענתי אחרת: שאחרי בחינת התורות השונות, ההבדל ביניהן יכול להיחשב שיקוף (אולי בלתי־מודע) של תורת המחירים עצמה, כפי שתפקידה נתפש אצל המחזיקים בכל אחת מהגישות. ייתכן בהחלט שכותבים רבים לא ניסו כלל לקבוע את היעד שלשמו נוצרה תורת המחירים. עם זאת, ההבדלים החשובים הרבים בניתוח שבין הגישה השלטת והגישה שביסוד ספר זה ניתנים לסיכום אלגנטי כשיקוף של מחלוקת (אולי רק משתמעת) ביחס למטרת תורת המחירים באופן כללי.
 
בהצגת הנקודות המהותיות שבהן יביע ספר זה השקפות כלכליות שונות, כדאי אפוא להדגיש אותו היבט ביחסנו לתורת המחירים המבחין בינה לבין התפישה האורתודוקסית. וכך אכן עשיתי. להלן ייסקרו הנושאים התיאורטיים העיקריים שיעסיקו אותנו בפרקים הבאים, לאור אותם הבדלים בסיסיים בייעודה של תורת המחירים. לאחר מכן, נשוב לפיתוח הרעיון בדבר הניגוד שבין תורת מחירי שיווי־המשקל ותורת תהליך השוק.
 
תחרות ויזמות
חלק ניכר מהדיון שלנו כאן יעסוק בשני מושגים מרכזיים בתאוריה, החיוניים להבנת השוק — תחרות ויזמות. המושגים הללו משמשים אנשים רבים בנסיבות שונות, ביחס לענייני כלכלה ועסקים. תולדות הכלכלה רצופות במילים רבות על צמד המושגים הזה, והראשון בהם הפך נושא לאינספור ספרים ומאמרים. בתורת המחירים כפי שהיא רווחת היום, יזמות עולה לדיון בקשר לתורת החלוקה (ובמיוחד, עם תורת הרווחים), ובמידה מסוימת בקשר לתורת הייצור ותורת הפירמה. אני אטען כאן שתפקידו הראוי של היזם במנגנון השוק — על אף כמה תובנות מועילות — אינו מוצג בדרך כלל באור הנכון, והיותו הכוח המניע של תהליך השוק בכללו מוצג באופן חסר. עוד אטען שהייתה התעלמות מוחלטת כמעט מתפקידו של היזם ביחס לתחרות.
 
הוגים רבים מספרים לנו שהתחרות היא מונח המשמש במשמעויות מגוונות. כלכלנים עבדו עם דגמים שונים רבים, שלכל אחד הוצמדה צורה זו או אחרת של התגית 'תחרות'. בתורת המחירים המודרנית, דגם התחרות המשוכללת תופס עדיין מקום מרכזי. על אף הביקורת שהוטחה בו בארבעים השנים האחרונות, הוא עדיין ניצב במרכז הזירה, בשיח הפוזיטיבי והנורמטיבי כאחד. אי־שביעות הרצון ממנו הולידה דגמים חדשים שעוסקים במבני שוק בעלי תחרות לא משוכללת. אך דגמים אלה לא הצליחו להפיל את דגם התחרות המשוכללת ממעמדה המרכזי. חלק ניכר מהדיון כאן יעסוק בדגמים הללו. עמדתי תהיה שלא רק שדגם התחרות המשוכללת אינו מסייע לנו להבין את תהליך השוק, אלא גם הדגמים החלופיים של תחרות לא משוכללת, שנועדו לרשת אותו, אינם מועילים כלל. אטען כי התאורטיקנים שפיתחו דגמים אלה של שווקים בעלי תחרות לא משוכללת לא זיהו את החסרונות החשובים האמיתיים של תורת התחרות המשוכללת. לפיכך הם לא הצליחו להבין מה עליהם לפתח כדי לשקם את תורת המחירים הפגומה, ותחת זאת הם פיתחו דגמים הסובלים מאותן מגרעות המפילות את דגם התחרות המשוכללת.
 
כאמור, כל דגמי התחרות שאני מסתייג מהם כוללים מאפיין משותף: השמטת המרכיב היזמי מהניתוח. כפי שנראה, כדי לגבש תובנות מועילות ביחס לתהליך השוק, יש צורך בביסוס תפישה של תחרות שהפעולה היזמית היא חלק בלתי נפרד ממנה. תהיינה לכך השלכות מהותיות על ניתוח בעיות כמו עלות מכירות, פרסום ומונופול. תפישת תחרות זו, שתהפוך כלי חיוני להבנת תהליך השוק, תוביל אותנו להתבוננות רעננה בעלויותיהן של מכירות ובהערכת תפקידן בכלכלת שוק. במקביל, היא תספק לנו הבנה שונה מהרגיל על אודות טבעו של המונופול בשוק. העובדה שיזמות עשויה להיות צעד לקראת השגת כוח מונופוליסטי תאלץ אותנו להעריך מחדש גם את ההשפעות המזיקות, לכאורה, של המונופול, וגם את ההשפעות המועילות, להלכה, של הפעולה היזמית. כעת, בנקודה זו, נצא נשכרים אם נשרטט באופן כללי את תהליך השוק כפי שהוא עולה מהשקפותינו על התחרות ויזמות, ונעמת אותו עם התפישה השלטת של השוק. שרטוט זה ישמש מעין מבוא לעמדות שנבטא בהרחבה בפרקים הבאים.
 
הליך השוק
השוק מורכב, בכל נקודה בזמן, מהכרעות של צרכנים, יזמים-יצרנים ובעלי משאבים המשפיעות זו על זו. לא את כל ההכרעות אפשר לממש בתקופת זמן נתונה, משום שרבים מהמשתתפים בשוק עשויים לצפות באופן שגוי ולהסתמך על הכרעות אחרות, שבפועל אינן מתקיימות. רבות מההכרעות המיושמות בהצלחה בנקודה מסוימת בזמן אינן מובילות בהכרח לדרכי הפעולה המיטביות. אילו היו מקבלי ההחלטות מודעים לבחירותיהם של אחרים באותה תקופת זמן, הם היו מבחינים בהזדמנויות לנתיבי פעולה מושכים יותר מאלו שפסעו בהם בפועל. בקיצור, אי־ידיעה ביחס להחלטות שמשתתפים אחרים עומדים לקבל, עשויה בהחלט לגרום להכנת תוכניות לא מוצלחות — כאלו שנידונו לכישלון, או שלא ינצלו באופן מלא את ההזדמנויות בשוק.
 
במהלך תקופת הזמן הנתונה, החשיפה להחלטות של אחרים מעבירה חלק מהמידע שקודם לכן היה חסר למשתתפים. אם הם מגלים שאין ביכולתם לבצע את תוכניותיהם, הם למדים שציפיותיהם בנוגע להחלטות של אחרים היו אופטימיסטיות מדי. הם גם עשויים לגלות שפסימיזם שלא־במקומו גרם להם לוותר על הזדמנויות קורצות בשוק. המידע החדש הזה על תוכניותיהם של אחרים עתיד ליצור בהמשך מקבץ שונה של הכרעות. תוכניות שאפתניות מדי יומרו בתוכניות מציאותיות יותר; הזדמנויות שהוחמצו קודם ינוצלו בהמשך. לשון אחר, גם ללא שינויים בנתוני הבסיס של השוק (כלומר בטעמם של הצרכנים, באפשרויות הטכנולוגיות ובמשאבים), ההחלטות שבוצעו בתקופת זמן מסוימת יגרמו לשינויים מערכתיים בהחלטות מאוחר יותר. לאורך זמן, השינויים המערכתיים האלו ברשת המקושרת של הכרעות בשוק יוצרים את תהליך השוק.
 
תהליך השוק נע אם כן על גלגלי אי־הידיעה הראשונית של המשתתפים בו. התהליך עצמו כולל מערך של שינויי תוכניות בעקבות זרימת המידע שנוצר בזכות ההשתתפות בשוק — כלומר מהעמדת התוכניות במבחניו של השוק. אנו עשויים לחקור, מתוך עניין תיאורטי, את האפשרות שייווצר מצב שבו אין כל אי־ידיעה בשוק. במקרה כזה יתקיים דפוס של הכרעות הגוררות אחת את הבאה אחריה באופן מושלם. לא תהיה הכרעה שלא תבוצע, ולא תהיה הזדמנות שלא תנוצל. כל משתתף בשוק יחזה נכונה את כל ההכרעות הרלוונטיות של אחרים; המשתתפים יערכו את תוכניותיהם בידיעה מושלמת של מה שאין ביכולתם לבצע, ובה בעת של מה שכן מצוי בגבול יכולתם. ברור שבמצב עניינים כזה תהליך השוק מוכרח להיפסק באופן מיידי. בלי ידע אוטונומי על שינויים בטעמם של אנשים, באפשרויות הטכנולוגיות, או בנגישותם של משאבים, לאיש לא יהיה עניין בשינוי תוכניותיו לעתיד. השוק נמצא בשיווי־משקל; דפוס הפעילות בשוק יימשך בלי שינוי מתקופה אחת לזו שאחריה.
 
כפי שצוין קודם לכן, עיקר ענייננו כאן יהיה בהבנת תהליך השוק, ולא בקביעת התנאים הדרושים למצב של שיווי־משקל, שהוא המצב שבו תהליך השוק נפסק. כעת אם כן, אצביע על האופי התחרותי של תהליך השוק.
 
תחרות בהליך השוק
ראינו שהשוק מורכב בכל נקודת זמן נתונה מהחלטות של המשתתפים בו. ההחלטות האלו, כפי שאמרתי, מגלמות בתוכן הנחות לגבי החלטות המשתתפים האחרים בשוק. החלטה של הצרכנים לקנות מוצר כלשהו תלויה בהחלטותיהם של היצרנים-יזמים למכור מוצר כזה. ואילו ההחלטות של בעלי המשאבים תהיינה תלויות בהחלטות היצרנים-יזמים לקנותו מהם — ולהפך. בכל צמד הכרעות מקושרות (כלומר, כל עסקת שוק שהושלמה) לכל צד מוצעת למעשה הזדמנות שלמיטב הכרתו היא ההזדמנות הטובה ביותר בעבורו בשוק. כל משתתף בשוק מודע אפוא בכל עת לכך שתוכניותיו תוכלנה להתבצע רק אם הן אכן יזמנו לאחרים את ההזדמנות הטובה ביותר, למיטב ידיעתם. משמעות הדבר היא שכל משתתף בשוק המתכנן למכור או לקנות דבר מה, מוכרח להתחשב לא רק בהחלטות החזויות של אלה שבכוונתו למכור להם או לקנות מהם, אלא גם — באופן שנגזר מכך — להחלטות החזויות של אחרים, שהחלטותיהם לקנות או למכור עשויות להתחרות בהחלטותיו.
 
עם התפתחות תהליך השוק, והחלפתה של תקופת אי־ידיעה אחת באחרת משוכללת ממנה, כל קונה או מוכר משנה את הצעות המחיר שלו לפי הידע שרכש על החלופות שמוצעות במקום אחר בשוק, בפני שותפיו הפוטנציאליים לעסקה. במובן זה, התהליך הוא תחרותי מטבע בריאתו. השינויים השיטתיים בהחלטות מתקופה אחת לבאה אחריה הופכים כל הזדמנות בשוק לתחרותית יותר מזו שהוצעה קודם לכן — כלומר, ההזדמנות מוצעת עם מודעות רבה יותר להזדמנויות אחרות שעמן עליה להתחרות.
 
כדאי לציין שמודעות להזדמנויות מתחרות אינה מסתכמת רק בידיעתו של מקבל ההחלטות כי תוכניתו תיכשל אם הצעתו תהיה נחותה בהשוואה לאלו של המתחרים. המשמעות גדולה אף יותר: הוא יודע שמחובתו להציע הזדמנויות מושכות יותר מאלו המוצעות בידי מתחריו. כך, במסגרת תהליך השוק המשתתפים בוחנים בהתמדה את פעולות המתחרים שלהם. כל אחד מהם מתקדם באמצעות הצעת הזדמנויות מושכות מעט יותר. ברגע שהמתחרים יודעים מול מה הם מתחרים, הם נאלצים בתורם להציע הזדמנות מושכת אפילו יותר בשוק; וכן הלאה.
 
במאבק הזה להשיג את המתחרים (אך בה בעת, בלי ליצור הזדמנויות המושכות יותר מהדרוש) ההתחרות מאלצת את המשתתפים להתקרב עוד ועוד לגבול יכולתם ליטול חלק בשוק ולשאת רווח. התחרות בין הצרכנים על סחורה מסוימת, לדוגמה, גורמת לכך שמחירה של הסחורה ייטה לעלות; כל צרכן מקפיד שלא לצרוך מעבר לנקודה שבה הרכישה השולית מוצדקת בעבורו; במסגרת התהליך הזה, הצרכנים הלהוטים פחות של היחידה השולית2 יפרשו מן המרוץ. התחרות בין בעלי משאב מסוים עשויה לכפות ירידה במחיר; הבעלים שלדידם המכירה כרוכה בקורבן גדול יותר ייטו לפרוש מן המרוץ, משום שהמחיר הנמוך החדש מכתיב להם צמצום גובר והולך בכדאיות המכירות.
 
אילו היה התהליך התחרותי הזה ממצה את עצמו — כלומר, אילו כל ההחלטות היו משתלבות זו בזו — אף משתתף לא היה נדחק לשפר את ההזדמנויות שהוא מציע כעת בשוק, משום שאיש לא היה מציע הזדמנות קורצת יותר. לכן, כשההחלטות משתלבות זו בזו באופן מושלם, בהחלט ייתכן שהמשתתפים בשוק ימשיכו להציע הזדמנויות זהות, פעם אחר פעם. בנסיבות אלו, אף משתתף לא ינסה להקדים את מתחריו (במידת האטרקטיביות של ההזדמנויות שהוא מציע), משום שכבר עתה אפשר לבצע את כל התוכניות הקיימות בלי אכזבה. מצב של שיווי־משקל בשוק, אם כן, הוא כזה שבו התחרות כבר אינה כוח פעיל. הפסקת תהליך השוק האופיינית למצב שיווי־משקל, היא אפוא הפסקה של התהליך התחרותי. על רקע תפישה זו של תחרות, שבה התחרות היא חלק בלתי נפרד מתהליך השוק, אבקר בשלב מאוחר יותר את יעילותן של תפישות המגבילות את התחרות למצב שבו תהליך השוק נפסק — מצב של שיווי־משקל. כעת אפנה להבהרת התפקיד החיוני של היזם בתהליך השוק.
 
יזמות בתהליך השוק
חלק חיוני בתהליך השוק שתיארתי הוא רכישת מידע באמצעות ההתנסות כמשתתף בו. העדכון וההתאמה הבלתי פוסקים של התוכניות בשוק, שהם עצם תהליך השוק, נובעים מהגילוי של המשתתפים שהציפיות שלהם היו ורודות או קודרות מדי. אפשר לראות שהביטחון שלנו ביכולתו של השוק ללמוד ולרתום את זרם המידע שעובר בו לצורך יצירת תהליך השוק, תלוי באמונה שלנו בקיומו של מרכיב יזמי.
 
כדי להבין זאת, דמיינו שוק שבו המשתתפים כולם אינם יכולים ללמוד מהתנסותם בתהליך. קונים אפשריים שחזרו לביתם בידיים ריקות (משום שלא הציעו תשלום גבוה מספיק) אינם יכולים ללמוד שיש הכרח בהצעת מחיר טובה יותר משל קונים אחרים; מוכרים אפשריים שנותרים עם מוצרים או משאבים שלא נמכרו (משום שביקשו תמורתם מחירים גבוהים מדי) אינם לומדים שכדי למכור הם חייבים להסתפק במחירים נמוכים יותר. קונים ששילמו מחירים גבוהים אינם מגלים שביכולתם להשיג אותם מוצרים במחירים נמוכים יותר; מוכרים שמכרו את מוצריהם במחיר נמוך אינם מגלים שבאפשרותם לזכות במחירים גבוהים יותר. אל תוך עולם דמיוני זה שבו אנשים אינם יכולים ללמוד מהתנסותם בשוק, נכניס עתה קבוצה של אנשים מן החוץ, שאינם מוכרים אפשריים וגם אינם קונים אפשריים, אך הם כן מסוגלים לאתר הזדמנויות לרווח יזמי; כלומר, הם מסוגלים להבחין במקרים שבהם אפשר למכור מוצר במחיר גבוה יותר מזה שנקנה בו. קבוצה זו של יזמים תוכל בעולמנו הדמיוני להבחין מיד באפשרויות לרווח שקיימות בזכות אי־הידיעה הראשונית של המשתתפים המקוריים בשוק, אשר שרדה עקב העדר יכולתם ללמוד מן הניסיון. אותם יזמים ינסו לקנות במחיר נמוך ממוכרים שלא גילו כי קונים מסוימים משלמים מחירים גבוהים. והם ימכרו את המוצרים הללו במחירים גבוהים לקונים שלא גילו את דבר קיומם של מוכרים המוכרים אותם במחירים נמוכים.
 
קל להבין כי כל עוד קבוצת היזמים הזו פעילה בשוק, וכל עוד הם מודעים לשינוי במחירים שנובע מפעילותם, תהליך השוק יכול להימשך באופן רגיל לחלוטין. יזמים אלה יתווכו לשאר המשתתפים בשוק את המידע שאין ביכולתם להשיג. התחרות בין היזמים השונים תביא אותם בצד אחד לנסות לקנות מהמוכרים במחיר נמוך, במחירים גבוהים מאלה שאותם מוכרים העלו בדעתם; ובצד השני, הם גם ימכרו לקונים במחיר גבוה, במחירים נמוכים מאלה שאותם קונים העלו בדעתם. בהדרגה תצליח התחרות שבין היזמים כקונים ולאחר מכן כמוכרים, לתווך למשתתפים בשוק אומדן נכון של להיטות חבריהם לקנות ולמכור. המחירים ינועו בדיוק באותו אופן שבו הם נעים בעולם שהקונים והמוכרים בו מסוגלים ללמוד מניסיון השוק שלהם.
 
מהדברים האלה ברור שבניית דגם אנליטי של שוק בתהליך, איננה מחייבת אותנו להניח מידור קשיח של תפקידים. במקום קבוצה אחת של משתתפי שוק שאינה לומדת מניסיונה, וקבוצה אחרת (יזמית) שלומדת מניסיונה, נוכל לעבוד עם משתתפי שוק שמודעים לאפשרויות הקנייה והמכירה המשתנות. התהליך עדיין יישאר יזמי בעיקרו, אך במקום לעבוד עם קבוצה של יזמים 'טהורים' נוכל פשוט להכיר בהיבט יזמי בפעילותם של כל המשתתפים בשוק.
 
התוצאה זהה תמיד: תהליך השוק התחרותי הוא יזמי במהותו. דפוס ההחלטות משתנה מתקופה אחת לחברתה משום שהמשתתפים בשוק הופכים מודעים להזדמנויות חדשות. עם ניצול ההזדמנויות, התחרות דוחפת את המחירים בכיוון הממצה בהדרגה את ההזדמנויות לרווח נוסף. המרכיב היזמי בהתנהגות הכלכלית של משתתפי השוק כולל, כפי שאפרט בהמשך, את מודעותם לשינויים בנסיבות, המאפשרים להם לקבל הרבה יותר בתמורה למה שיש להם להציע.
 
הבנת טבעו התחרותי של תהליך השוק ואופיו היזמי מלמדת אותנו שהתחרות והיזמות, במשמעותן כאן, הן שתי תפישות שאי אפשר להפריד ביניהן מבחינה אנליטית. אפשר להשתמש במונח תחרות או במונח יזמות, אך חייבים להבין כי מדובר בפועל בשני צדדים של אותו מטבע. נקודת המפתח היא שיזמות טהורה מתקיימת רק מתוך מצב תחילי של היעדר בעלות על נכס. תפקידים אחרים בשוק כוללים תמיד חתירה להזדמנויות החליפין הטובות ביותר, כדי להמיר נכס בבעלות למשהו שבעל הנכס חושק בו יותר. היזם ה’טהור’, לעומתם, מאתר הזדמנות למכור משהו במחיר גבוה מזה שבו הוא יכול לקנות אותו. כלומר, כל אחד הוא יזם פוטנציאלי, משום שמונח מראש שליזם הטהור לא חייבת להיות בעלות על שום נכס מיוחד. מכאן נובע שאם השתתפות בעלי נכסים בשוק מוגנת תמיד במידת מה (בזכות התכונות הייחודיות של הנכס שבידיהם), פעילותו של היזם בשוק לעולם אינה מוגנת. ההזדמנויות שיש בשוק לבעלי נכס מסוים דווקא, לא כל אדם יכול לשכפלן או לגבור עליהן: רק בעל נכס דומה יכול לשכפלן. ובעולם שבו אף נכס אינו זהה למשנהו, אי אפשר לשכפל באופן מדויק את ההזדמנות שמציע בעל נכס. אבל אם היזם מבחין באפשרות לרווח באמצעות הצעה למוכרים לקנות מהם במחיר מושך, או באמצעות הצעה לקונים למכור להם במחיר מושך, אפשר לשכפל את ההזדמנויות שהוא מציע ולעשותן נגישות לכול. פעילות היזם היא תחרותית אפוא באופייה, ולכן תחרות היא מרכיב מובנה בתהליך השוק היזמי. או, בניסוח אחר, יזמות היא חלק מובנה בתהליך השוק התחרותי.
 
היצרן ותהליך השוק
השיקולים שהועלו עד כאן כלליים למדי. הם יהיו תקפים גם בעולם שבו ייצור אינו אפשרי כלל — כלומר, בכלכלת חליפין טהורה — ויהיו תקפים לא פחות לעולם שבו חומרי גלם מהטבע, וכן עבודה, מומרים למוצרי צריכה באמצעות ייצור (גם בכלכלה המשתמשת במוצרי הון וגם בעולם היפותטי שבו אין מוצרי הון).3 אבל נצא נשכרים כאן, בייחוד לגבי הדיון בהמשך על מונופול ועלות מכירות, מהסבר מפורט יותר על האופן שבו תהליך השוק פועל בעולם של ייצור.
 
ייצור כרוך בהמרת משאבים לסחורות. לכן, באופן בסיסי, השוק בעולם של ייצור נתפש כרשת של החלטות שבהן בעלי משאבים מתכננים למכור משאבים ליצרנים, יצרנים עורכים תוכניות לקנות משאבים מבעלי משאבים כדי למכור אותם (בדמות סחורות שייוצרו) לצרכנים, וצרכנים מתכננים לקנות סחורות מיצרנים. מכאן שהיצרן אינו צריך להיות בעל נכס מלכתחילה. הוא יכול להיות גם יזם המזהה הזדמנות לקנות משאבים בעלות כוללת נמוכה יותר מההכנסות שיוכל להשיג ממכירת התפוקה. וגם אם היצרן הוא בעל משאב, הוא עדיין צריך להיחשב יזם ביחס למשאבים האחרים שנדרשים לו לצורך הייצור. נוח יהיה להתייחס אליו כיזם גם ביחס למשאב שבבעלותו (במובן זה שהוא משתמש במשאב לצורך תהליך הייצור שלו, במקום למכור אותו במחיר השוק ליצרנים אחרים. בכך הוא עדיין 'קונה' את המוצר במחיר משתמע כלשהו).
 
הערה מעניינת נוגעת לדרך התבוננות זו על השוק בעולם של ייצור. כתבתי קודם שתהליך השוק הוא יזמי במהותו, ושהוא יכול להתקדם על בסיס המרכיב היזמי שקיים בפעילותם של כל המשתתפים, או על בסיס קבוצה היפותטית, "טהורה", של יזמים הפועלים בשוק שמשתתפיו אינם ערים להזדמנויות חדשות, אלא מסתפקים בתגובה פסיבית לשינויים בהזדמנויות שמוצעות להם ישירות. עתה מתברר כי בעולם הייצור אנחנו נשכרים מקיומה של קבוצה מובנית של יזמים — היצרנים. כפי שראינו, הייצור כרוך בפעילות שוק שהיא יזמית בהכרח. משום כך, נוח מאוד לראות את השוק בעולם של ייצור כאילו כל הפעילות היזמית מתבצעת בפועל בידי היצרנים; במילים אחרות, נוח לחשוב על בעלי משאבים וצרכנים כאילו הם פועלים בלי שיפוט יזמי משלהם, ורק מגיבים באופן פסיבי להזדמנויות המונחות בפניהם בידי היצרן-יזם. חשוב לזכור כי אופן החשיבה הזה נועד לנוחות הניתוח בלבד, אך הוא יפשט את הדיון במידה ניכרת, ויסייע בחשיפת אופן פעולת השוק בעולם המורכב של הייצור.
 
אנחנו רואים ביצרן את מי שמזהה הזדמנויות לרווח בשוק, בדמות מוכרים המבקשים מהיצרן פחות כסף ממה שקונים בשוק מוכנים לשלם לו. בהקשר של ייצור, מה שאפשר לקנות מהמוכרים האלה הוא משאבים, ומה שאפשר למכור לקונים הוא מוצרים; אבל מבחינתו של היזם ההזדמנות לרווח היא עדיין לא יותר מאפשרות לארביטרז' (נקודת מבטו של היזם אינה משתנה בגלל משך הזמן של הליך הייצור, למעט זה שהזמן יוצר אי־ודאויות הנובעות מעתיד לוט בערפל).
 
בחפשו אחר הזדמנויות ובניצולן, היצרן מבצע את התפקיד היזמי בתהליך השוק. בתהליך זה, תוכניותיהם של צרכנים ובעלי המשאבים הופכות בהדרגה תואמות יותר זו לזו. הצרכנים שרויים תחילה במצב של בורות לגבי סוגי הסחורות האפשריות, בהינתן המשאבים הנגישים, הטכנולוגיה, והמחיר היחסי שבו אפשר לייצר את אותן הסחורות. אך הבורות הזו הולכת ומתמוססת בהדרגה. בעלי המשאבים שרויים תחילה במצב של בורות לגבי סוגי הסחורות שהצרכנים יקנו והמחיר היחסי שאפשר להשיג תמורתן, וגם בורותם הולכת ומצטמצמת. הידע נרכש באמצעות שינויים במחירי משאבים ומוצרים, הנובע מהצעות רכישה של היצרנים-יזמים המתחרים זה בזה על הרווחים שאפשר לגרוף מגילוי המקומות שבהם בעלי משאבים וצרכנים העריכו בחסר זה את נכונותו של זה לקנות או למכור. כפי שראינו, תהליך זה, שבו יש התכנסות של תוכניותיהם של המשתתפים בשוק, הוא תחרותי. אף יצרן — בתפקידו כיזם — אינו יכול להתעלם מהאפשרות שיזם אחר יגרוף הזדמנות לרווח. אחרי הכול, היזם אינו זקוק לנכסים כדי להפיק רווח מהשתתפותו בשוק. היצרן אינו צריך להיות בעליהם של משאבים כדי לעסוק בייצור; כל שהוא נדרש לדעת הוא היכן לקנות משאבים במחיר שיהפוך את יצורו של מוצר ואת מכירתו לכדאיים מבחינתו. מאחר שכל אחד יכול — לפחות באופן עקרוני — להיעשות ליצרן (כי אין צורך במשאבים או ביכולות אחרות), תהליך השוק, המתועל באמצעות פעילויות היצרנים, הוא תחרותי. מכאן נובעת השאלה: על מה מדברים הכלכלנים כשהם מדברים על "שווקים מונופוליסטיים"? ובמיוחד, מה מובנו של המונח "יצרן מונופוליסטי"? האם לא נוכחנו כאן שיצרנים הם יזמים שלעולם אינם יכולים להיעשות חסינים לכוחות התחרות?
 
מונופול ותהליך השוק
יעדנו העיקרי כאן הוא לתת תשובה מניחה את הדעת לשאלות האלו, תוך הקפדה על היצמדות למסגרת הדיון שמעלה את השאלות האלה מלכתחילה. המסגרת הזו זיהתה את תהליך השוק באופן כללי כתהליך תחרותי (במובן זה שהוא מתקדם באמצעות מאמץ מתמיד של יזמים החותרים לרווח, להתעלות זה מעל זה בהצעת הזדמנויות קנייה ומכירה מושכות לשוק). יתר על כן, הדגשנו את התפקיד היזמי שממלא היצרן, כך שהמאמצים היצרניים של יצרנים התבררו כשייכים לדפוס הפעילות התחרותית של יזמים באופן כללי. היצרנים הם יזמים ולכן הם עוסקים באותו תהליך תחרותי-יזמי שהוא ליבו של השוק עצמו.
 
התהליך התחרותי, אמרתי, נמשך משום שהמשתתפים עסוקים במרוץ בלתי פוסק להקדים זה את זה — כלומר, להציע את ההזדמנויות המושכות ביותר למשתתפים האחרים בשוק. ברור, מכאן, שנסיבות שיהפכו משתתף בשוק לחסין מהכורח להקדים את רעהו, יפגעו בתחרות וגם ישבשו את תהליך השוק. אבל — ומפה נובע הקושי, לכאורה — ראינו שהיזמות לעולם אינה חסינה מהלחץ התחרותי. לכן, דומה שהתחרות אינה יכולה להיעדר מהשוק, ולכן תהליך השוק לעולם לא ייפגע מהעדרה. האם אין כל אפשרות להיעדר תחרות? האם אין כל אפשרות של מונופול?
 
בהתאם למשמעות שייחסנו למונח "תחרות" (שאפשר והיא שונה מאוד מזו הניתנת לו במינוח של תורת המחירים השלטת, אך היא תואמת לחלוטין לשימוש העסקי היומיומי במונח), התשובה ההכרחית היא שתהליך השוק הוא אכן תמיד תחרותי, כל עוד קיימת החירות לקנות ולמכור בו. עם זאת, יש בהחלט מקום למונופול בתוך מסגרת הניתוח שפיתחנו. היזמות פתוחה לכל מי שמבקש לבצע עסקאות בשוק; ומכאן שהייצור, הכרוך ברכישת משאבים ובמכירת מוצרים, הוא בהכרח תחרותי. אבל הבעלות על משאבים עשויה בהחלט לקיים אופי מונופוליסטי, וכאשר משאב מסוים מוחזק בידי מונופוליסט, עשויות להיות לכך השלכות ניכרות על מהלך הייצור. כתוצאה ממונופול כזה על משאבים, צצים אותם מקרים שהאדם הפשוט, הכלכלן ועורך הדין העוסק בהגבלים עסקיים מכנים "ייצור מונופוליסטי". עם זאת, חשוב להדגיש את ההבחנה בין האפשרות של יצרן מונופוליסטי בתפקידו כיצרן — דבר שכמעט אינו אפשרי בעולם המונחים שלנו כאן — לבין האפשרות של יצרן מונופוליסטי בתפקידו כבעל משאבים (דבר ממשי מאוד ומשמעותי מאוד).
 
אם הטבע העניק למשתתף מסוים בשוק את כל המאגרים של משאב מסוים, הרי אותו משתתף בר מזל הוא בעל משאב מונופוליסטי. מצב זה עשוי להשפיע השפעה ניכרת על מחיר המשאב, וממילא על המחירים של משאבים אחרים ומוצרים אחרים, כמו גם על דפוסי הייצור בכללם. עם זאת, חשוב לציין כי האופי התחרותי של תהליך השוק לא יושפע כלל. מצב שיווי־המשקל הסופי, שלקראתו השוק נוטה, עשוי להיות מושפע מאוד מבעלות מונופוליסטית על משאב, אך דפוס התכנסות ההחלטות של משתתפי השוק לאורך זמן יוותר ללא שינוי.
 
אין משמעות הדברים שמונופול, במסגרת דיוננו כאן, הפך סכנה פוטנציאלית פחותה או שאין לו חשיבות. ובכל זאת, בניתוח ההשפעה של מקרי מונופול מובהקים, קל לדעת היכן לאתר את שורש הבעיה. חשוב מכול, דרך זו של בחינת המצב מלמדת אותנו שאם יצרן שולט בייצור מוצר מסוים הוא מונופוליסט — אם הוא אכן כזה — לא בזכות תפקיד יזמי כלשהו, אלא כתוצאה ממונופול על משאב. מתוך כך, אנחנו מבחינים באופן מובהק בין יצרן שהוא המקור היחידי להיצע של מוצר מסוים, הודות לגישה ייחודית שיש לו למשאב חיוני, לבין יצרן שהוא המקור הבלעדי להיצע בזכות פעילותו היזמית (שאותה יכולים לשכפל גם מתחריו). בתהליך השוק עשויים המאמצים התחרותיים של יצרן-יזם מסוים להוביל אותו להציע לשוק משהו שאף אחד אחר אינו מייצר. לפי תורתנו כאן, זו פשוט דוגמה של התהליך התחרותי. אין למצב זה שום מכנה משותף עם מקרים שבהם יצרן מסוים, בזכות השליטה המונופוליסטית שלו במשאב, מצליח לשמור על מעמדו כמקור ההיצע היחיד לאורך זמן. המקרה הראשון הוא דוגמה ליזמות תחרותית; המקרה השני הוא דוגמה לבעלות מונופוליסטית על משאב. עם זאת, חייבים לבחון כאן אפשרות חשובה מאוד: מצב שבו יצרן מונופוליסטי קנה לו שליטה מונופוליסטית על אחד מגורמי הייצור באמצעות פעילותו היזמית.
 
היזם כמונופוליסט
האפשרות הזו עשויה לצוץ בדרך פשוטה מאוד. משתתף בשוק, שלא היו לו נכסים קודם לכן, מזהה אפשרות לגרוף רווח גדול בזכות קניית כל ההיצע הזמין של משאב מסוים, וכך להפוך עצמו ליצרן המונופוליסטי של מוצר מסוים. בראייה כוללת, ברור שתפקידו יזמי (אין לו נכסים ראשוניים) ומכאן שהוא גם תחרותי (מאחר שאין לו נכסים מלכתחילה, כל אדם אחר היה יכול לעשות כמותו; נזכיר שוב כי יכולתו לעשות הייתה תלויה בכך שיציע לקונים ולבעלי המשאבים כאחד אפשרויות מפתות יותר מאלה שהוצעו בידי אחרים). ובכל זאת, ברגע שבוצעה הפעולה היזמית של רכישת המשאבים, הוא נמצא במצב של יצרן המחזיק במונופול מתוקף העובדה שהוא בעל משאב. כלומר, עולה שלא רק שהיזם-יצרן יכול להיות מונופוליסט משום שהוא במקרה גם בעל משאב מונופוליסטי — הוא עשוי להיות מונופוליסט גם משום שהוא הפך עצמו בעל משאב מונופוליסטי במהלך פעילותו היזמית.
 
אם נכיר באפשרות זו, נוכל להבין משהו חשוב על הכוחות המורכבים הפועלים בעולם האמיתי. מקרים ממשיים רבים שנראים כמו מונופול בייצור מתבהרים והופכים מובנים כשעומדים על האפשרויות התאורטיות שהוצגו כאן. באחד הפרקים בהמשך נשוב לבחינה מקיפה יותר של מצב כזה. לפי שעה, אפשר להסתפק בציון אפשרות קיומו של השילוב המעניין מאוד של תחרות ומונופול. כאשר בוחנים את המצב רק אחרי שהמשאב עבר לשליטתו של יצרן בזכות מיומנותו היזמית, נראה הדבר כאילו בפנינו יצרן מונופוליסטי הפטור מתחרות ככל שיד כוחו המונופוליסטי מגעת. כאשר בוחנים את המונופול על ציר הזמן, אפשר לראות שהוא הושג באמצעות תחרות, ושהוא מייצג, לפיכך, צעד קדימה בתהליך היזמי של השוק. חזקת המונופול של היזם הייתה צעד לקראת סילוק הסתירות שבין החלטות הצרכנים והחלטות בעלי המשאבים בשלב מוקדם יותר. הרווחים שגורף היצרן, שבראייה קצרת טווח נראים בעליל כמו רנטה מונופוליסטית הנובעת מהמשאב שבמונופול, מתבררים בהסתכלות ארוכת טווח כרווחים של יזמות תחרותית. התובנה הזו תהיה בעלת ערך רב בניתוח הנורמטיבי של מצבי מונופול.
 
היצרן ובחירתו במוצר
עד כה התנסח דיוננו במונחים של "הזדמנויות" המוצעות לשוק בידי יזמים-יצרנים. דיברנו באופן כללי על "הזדמנויות מושכות יותר" או "הזדמנויות מושכות פחות", אך לא עמדנו על טיב השינויים ב"הזדמנות" העשויים להפוך אותה מושכת יותר בעיני צרכנים.1 בכלכלה מוניטרית, הזדמנות אחת טובה מרעותה אם היא מזמנת לצרכנים אותו מוצר במחיר נמוך יותר; לכן, התחרות היזמית בין יצרנים עשויה ללבוש צורה של ניסיון להציע מוצרים במחיר נמוך יותר. אבל הזדמנות אחת עשויה להיות עדיפה על רעותה גם אם מוצע לצרכנים מוצר נחשק יותר באותו מחיר; ולכן, התחרות היזמית בין יצרנים עשויה גם ללבוש דמות של ניסיון ליצור מוצרים נחשקים יותר לצרכנים. למעשה, היצרנים נמצאים בכל עת תחת לחץ תחרותי להציע מוצרים נחשקים יותר ויותר במחיר נמוך יותר ויותר. חשוב לציין כי "מוצר נחשק יותר" עשוי להיות מוצר באיכות העולה על מה שנחשב בדרך כלל "אותו מוצר", או אפילו מוצר שונה לחלוטין. באופן תאורטי, כל הבדל שהופך סחורה אחת נחשקת יותר מרעותה בעיני הצרכן הופך אותה "שונה". בתאוריית הפירמה (החברה) היזם-יצרן רכש משאבים מסוימים העשויים לחייב אותו, לפחות במידת מה, לייצר מוצר מסוים. בשביל הפירמה, אם כן, תחרות של איכות משמעותה לעיתים קרובות ניסיון לשפר את האיכות של סחורה מסוימת. אבל בטווח הארוך, תחרות של איכות קשורה תמיד בניסיון להציע מוצר טוב יותר, בלי התחייבות לסוג מסוים של סחורה, במחיר נמוך יותר.
 
כפי שיעלה בהרחבה בהמשך, משקיף מן החוץ לא יוכל לדעת באופן עצמאי אם מוצר מסוים או איכות מסוימת של מוצר נחשקים יותר לצרכנים מאחרים. רק הבחירות של צרכנים בפועל יכולות להוכיח את עליונותו של המוצר הנחשק יותר. אבל שוב, כשיישום משאבים נוספים הפך סחורה אחת רצויה יותר לצרכנים, אי אפשר לקבוע באופן אובייקטיבי אם המשאבים הנוספים אכן "שיפרו באמת" את המוצר או אם הם רק "לימדו" את הצרכן להעדיף מוצר "זהה". מכאן נובע כי אי אפשר לקבוע הבחנה בין "עלויות יצור" לבין "עלות מכירות". אפשר עדיין לבצע הבחנה כזו על בסיס קביעת ערך שרירותית (העשויה לקבוע שהוצאה מסוימת, כך לפי דעתו של המשקיף, לא שינתה את הסחורה). לכל זה תהיינה השלכות חשובות מאוד לניתוח "עלות מכירות".
 
הדיון שלנו לימד אותנו גם שאפילו כאשר הוצאות היזם ראויות להיחשב (מכל סיבה שהיא) כעלות מכירות אמיתית, ואפילו כשהשפעת ההוצאות האלה היא בידול המוצרים של יצרן אחד מאלה של מתחריו, אי אפשר לקבוע מיידית שאלו הוצאות לצורך מונופול. הדיון שלנו הראה כי כל עוד המשאבים המשמשים יצרנים נגישים לכול, כל הפעילויות שלהם הן יזמיות-תחרותיות. הרחבת מאגר המשאבים של יצרן אחד כדי לחנך את השוק או כדי לחולל מניפולציה בטעמו של הצרכן עשויה לפגוע בערכים האתיים של משקיפים מסוימים בשוק, ולא קל — במונחים מדעיים — להעריך את ההשפעה של סוג כזה של פעילות. אבל כל עוד אין משאבים המשמשים ב"מכירה" או בייצור הנמצאים בבעלות מונופוליסטית, אנחנו חייבים להקיש כי הפעילות הזו היא תחרותית במהותה, ואינה יכולה להניב סוג כלשהו של שליטה מונופוליסטית בייצור, או פגיעה כלשהי בהליך התחרותי.
 
נכון הוא שבכל רגע נתון רק יצרן אחד מייצר מוצר מסוים, אך דבר זה כשלעצמו אינו מהווה פגיעה בתהליך התחרותי. המשמעות עשויה להיות פשוט שברגע זה רק יזם אחד עשה צעד כדי להציג הזדמנות מסוימת זו בשוק. אם הצעד שלו היה נבון, סביר שימשוך לשוק אחרים שירצו להפיק מכך תועלת רבה אף יותר. אם יתברר כי הצעד היה מוטעה, היזם עצמו יהיה נתון ללחץ של השוק לזנוח את קו הייצור הזה. בבחינת תהליך השוק ואופיו התחרותי, איננו צריכים להיות מופתעים מכך שרק יצרן אחד מייצר מוצר מסוים בזמן מסוים, או שרבים מהיצרנים של מוצרים מסוימים דורשים תמורתם מחיר שאף יצרן אחר אינו דורש. שתי האפשרויות עשויות להיות פשוט עדות לכך שתהליך השוק עדיין לא מוצה.
 
חלק ניכר מהדיון הזה חורג במידה ניכרת מעולם המונחים והתפישות המקובלות בתורת התחרות המונופוליסטית. בשלב מאוחר יותר אגע ביתר עיון בפרטי נקודות החיבור והניגודים שבין הגישה כאן לבין הגישה השוררת בתחום תורת התחרות המונופוליסטית. בנקודה זו, אנסה להראות בקצרה מדוע היה עלינו לצפות שהדגש על תנאי שיווי־משקל — המאפיין, כפי שראינו, את הגישה המרכזית בתחום תורת המחירים — אמור להסיח את תשומת לבנו מהתבוננות בשוק בדרך שתיארתי כאן.
 
כלכלת שיווי־משקל, יזמות ותחרות
כבר הצבענו קודם2 על כך שהמחלוקת שלנו עם תורת המחירים השלטת מתמקדת במיוחד בטיפול החסר של תורה זו ביזם ובתחרות. בחלקים הקודמים הצבעתי על הדרך שבה יש להשתמש במושגי היזמות והתחרות בבניית תאוריה מועילה של תהליך השוק. כישלון הגישה השלטת בתחום זה, כך אני סבור, נובע במישרין מהדגש שניתן בתורה זו על מצבי שיווי־משקל, והתפישה של תורת המחירים כהסבר לתנאים לשיווי־משקל.
 
במצב של שיווי־משקל אין מקום ליזם. כשההחלטות של כל המשתתפים בשוק משתרגות זו בזו באופן מלא, כך שתוכניתו של כל גורם מניחה נכונה את התוכנית המקבילה של המשתתפים האחרים, ואין אפשרות לתוכניות שונות שיהיו מועדפות בו זמנית בידי המשתתפים הרלוונטיים, לא נותר ליזם דבר לעשותו. הוא לא יהיה מסוגל לגלות אפשרויות לקנייה מאנשים שהעריכו בחסר את רצונם של קונים, ולא יוכל לחשוף הזדמנויות למכור לאותם קונים (שאולי העריכו בחסר את להיטותם של המוכרים). משום כך היזם אינו יכול לתרום להקצאה מחדש של משאבים או של מוצרים שיתגברו על חוסר היעילות או על התיאום הלקוי שנוצר בגלל אי־הידיעה השוררת בשוק — כל זאת משום שאי־ידיעה או תיאום לקוי אינם יכולים להתקיים במצב של שיווי־משקל.
 
משום כך, כלכלה המדגישה את שיווי־המשקל נוטה להתעלם מתפקיד היזם. תפקידו הופך מזוהה בדרך כזו או אחרת עם המעברים מעמדת שיווי־משקל אחת לאחרת, באמצעות "חידושים" ושינויים דינמיים, אך ללא שינוי בדינמיקה של תהליך שיווי־המשקל עצמו. במקום היזם, הדגישה תורת המחירים השלטת את הפירמה, החברה, כשהיא מטעימה במיוחד את ההיבטים של מירוב הרווחים. למעשה, הדגש הזה הטעה רבים מלומדיה של תורת המחירים להבין את היזם פשוט כמי שמקבל את ההחלטות למירוב הרווח בתוך הפירמה. לומדים אלה התעלמו לחלוטין מתפקיד היזם בניצול המודעות המוגברת שלו לפערי המחירים במערכת הכלכלית.
 
הדגש על הפירמה (שלהשקפתנו יש לראותה כשילוב של יזם ובעל משאבים) הוביל גם להתעלמות מהבעלות על משאבים בלבד כתנאי להבטחת מונופול בייצור. מונופול מקושר עם הפירמה ולכן, לרוע המזל, מקושר ליזם.
 
במקביל, הדגש על שיווי־המשקל פגע בכל הערכה אפשרית של עקרון התחרות, שהוא, כפי שראינו, המאפיין הבולט ביותר של תהליך השוק. מצב של שיווי־משקל, מעצם הגדרתו, אינו מתיר פעילות שנועדה להתעלות על מאמצי האחרים בשירות רצונות השוק. לכן, גם כשההדיוט מתכוון למשהו אחד כשהוא מדבר על "תחרות", התאורטיקן של שיווי־המשקל משתמש בה כדי לציין שוק שבו כל משתתף חלש מכדי שיוכל לחולל שינוי כלשהו במחיר. אפשר להבין זאת. אם תשומת ליבו של התאורטיקן ממוקדת במצב עניינים מסוים — שיווי־משקל — ולא בתהליך השוק, תואר-השם "תחרותי" אינו יכול לשמש אפיון של תהליך. ובכל זאת, היות שהתאורטיקנים של שיווי־המשקל חפצו שהמודל שלהם יסייע בהבנת העולם האמיתי — שבו כוחות התחרות בולטים מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם — דגם שיווי־המשקל עצמו תואר כ"תחרותי" או כדבר מה דומה. עם זאת, ברור כי כדי שאפשר יהיה לכנות את מצב שיווי המשקל בתואר "תחרותי" ולשוות לכינוי הזה קשר כלשהו לשימוש הרווח במונח, המונח חייב לציין מצב שצפוי לעורר פעילות תחרותית (במובן שמייחס לה ההדיוט), או כזה שהוא תוצאתה של פעילות תחרותית.
 
שני השימושים האפשריים במונח שונים מאוד משימושו בפי ההדיוט (אשר, כפי שראינו, מתייחס למאפיין בסיסי של תהליך השוק); לרוע המזל, משני השימושים האפשריים האלו, זה שאומץ הוא הרחוק יותר מהשימוש הרווח. מנקודת מבטם של התאורטיקנים של שיווי־המשקל, תחרות מתייחסת למצב עניינים שבו נכנסו לתחרות בשוק כל כך הרבה מתחרים שלא נותר מקום למתחרה נוסף (או לשינוי אחר בתנאי השוק הקיימים). ההיבט הכאוב ביותר של השימוש הזה במונח "תחרות" הוא כמובן ההתייחסות למצב שבו אין עוד מקום לצעדים נוספים בתהליך השוק התחרותי, כך שהמילה לבשה מובן שהוא ההפך הגמור מהפעילות שכולל התהליך הזה. וכך, כפי שנגלה בהמשך, כל סטייה בעולם האמיתי מתנאי שיווי־המשקל הוטבעה בחותמת של "היפוכה של תחרות" ומכאן, בהרחבה פשוטה, כ"מונופוליסטית".
 
כל זה הוביל לערפול בתאוריה ובעולם המונחים של תחרות ומונופול, שספר זה ינסה לפזר. על מידת סמיכותו של הערפל הזה אפשר לעמוד ממסלולה של "המהפכה" בתורת המחירים, שהתרחשה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. התאוריות של התחרות המונופוליסטית ושל התחרות הלא משוכללת צצו מחמת אי-נחת מתאוריית המחירים של מרשל, כפי שזו התפתחה עד שנות העשרים. כישלונה של תאוריה זו להסביר באופן בהיר תכונות רבות שמתקיימות בעולם הכלכלי הממשי, נתפש במידה רבה כחסרונו הגדול של דגם השוק המשמש בה.3 ובכל זאת, הרגלי החשיבה המקושרים עם התאוריה הקיימת השתרשו במידה כזו, שיוצרי התורה החדשה נכשלו לחלוטין בזיהוי נכון של מקור האופי הלא-מציאותי של התורה. במקום לתקוף את הדגש על שיווי־המשקל בתורת התחרות המשוכללת, אותם הוגים יצרו תורות שיווי־משקל חדשות.
 
היו לכך תוצאות עגומות לגבי הבנת כוחה של התאוריה ששרטטתי בפרק זה. התורות החדשות אינן מבינות כי המאפיינים הטיפוסיים לעולם האמיתי (שאין להם מקבילות בדגם התחרות המשוכללת) הם פשוט ביטויים של תחרות יזמית, הליך שבו קונים ומוכרים אפשריים חותרים לחשוף את עקומות ההיצע והביקוש האחד של רעהו. התורות החדשות בסך הכול הציגו צורות חדשות של שיווי־משקל — שהתבססו, ממש כמו תורת התחרות המשוכללת, על עקומות היצע וביקוש נתונות וידועות — כך שהשוני מהתורה הקודמת היה רק בצורתן של אותן עקומות. בניסיון להסביר תופעות שוק כמו בידול ושונות באיכות, פרסום או שווקים שבהם יש רק מוצרים מעטים, התורות החדשות הוּבלו למסקנות הסובלות מפרשנות שגויה עד מאוד של התופעות האלו.
 
2 יחידה שולית היא היחידה האחרונה שכדאי לקונה לרכוש ברמת מחיר מסוימת. לדוגמה, אם מחיר בקבוק מים הוא 5 שקלים, קונה עשוי לרכוש בקבוק אחד כדי לשתות, בקבוק שני כדי לרחוץ את פניו ובקבוק שלישי כדי להשקות את העציץ, אך הוא לא יקנה בקבוק רביעי כדי לשטוף את הרצפות, משום שעלות בקבוק מים גבוהה מדי לדעתו לצורך זה. הרי שהיחידה השולית תהיה זו שמשמשת להשקיית העציץ. זו תהיה יחידת המוצר האחרונה שהקונה יהיה מוכן לשלם בעבורה 5 שקלים (הערת המערכת העברית. כל ההערות בשולי העמודים להלן הן של המערכת העברית).
 
3 מוצר הון הוא מוצר המשמש לייצור מוצרים אחרים. לדוגמה, חומרי גלם, ציוד, מוצרי ביניים (כמו קמח לייצור לחם) וכן הלאה.