מארז דואט ראש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז דואט ראש
הוספה למועדפים

מארז דואט ראש

4.1 כוכבים (217 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פנלופי וורד

פנלופי וורד היא סופרת רבי מכר. היא גדלה בבוסטון עם חמישה אחים בוגרים ועבדה כקריינית חדשות בשנות העשרים לחייה, עד שעשתה הסבה לקריירה יותר ידידותית למשפחה.
 
פנלופי חיה בשביל לקרוא ספרי אירוטיקה ורומנים מודרניים, לשתות קפה ולבלות עם חברים ומשפחה בסופי שבוע.
 
היא אם גאה לילדה יפהפייה בת 12 עם אוטיזם (ההשראה לדמותה של קאלי בג'מיני) וילד בן עשר, שניהם משוש חייה.
 
היא גרה עם בעלה וילדיה ברוד איילנד.

תקציר

*מארז שני ספרי הדואט "ראש"*

ראש 1 - יורש מורד

איך את מתחילה קיץ מעולה בהאמפטונס? 
שוכרת בית נופש משגע על החוף – טוּפל.
מוצאת עבודה במקום בילוי אופנתי – טוּפל. 
 
איך את דופקת קיץ מעולה בהאמפטונס? 
מתאהבת בבחור היחיד בסביבה שיש לו ז'קט עור כהה, זיפים על הלסת ועיניים חודרות. בחור שאת לא יכולה להשיג, כי את עוזבת בסוף העונה. 
טוּפל. טוּפל. טוּפל. 
 
אולי צריך להוסיף – במיוחד כשהגבר המקועקע והסקסי הזה הוא הבוס שלך. 
במיוחד כשהוא לא רק הבעלים של מקום העבודה שלך, אלא גם ירש חצי מהעיר. 
במיוחד כשהוא גועלי כלפייך. 
או לפחות, ככה חשבתי. 
עד שלילה אחד הוא התעקש שאיכנס למכונית שלו כדי שיוכל להסיע אותי הביתה כי הוא לא רצה שאלך לבד בחושך. 
ככה פחות או יותר הכול התחיל עם רַאש. 
 
ואז, לאט-לאט, חלק מהחומות סביב הגבר הקשוח הזה התחילו להתפורר. 
מבחוץ אנחנו נראים הפכים מוחלטים. לא הייתי מאמינה שנוכל להתקרב כל-כך.
לא ציפיתי להתאהב ביורש המרדן, במיוחד לאור העובדה שהוא הבהיר שאינו מעוניין לחצות את הגבול הזה איתי. 
ככל שמזג האוויר התקרר, הלילות נעשו לוהטים יותר ויותר. הקיץ שלי נעשה פתאום הרבה יותר מעניין – וגם הרבה יותר מסובך. 
כל הדברים הטובים צריכים להסתיים מתישהו, נכון? אלא שאת הסוף שלנו לא יכולתי אפילו לדמיין. 
 
"יורש מורד" הוא הספר הראשון בדואט "ראש".
 
 
 
ראש 2 - לב מורד
 
סיפורם של רַאש וג'יאה ממשיך הלאה, בהמשך המרתק לספר שכיכב ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, "יורש מורד"...
 
איך את דופקת קיץ מעולה בהאמפטונס:
שוכבת עם הבוס שלך – טוּפל. 
מבזבזת את כל הכסף שלך על בית נופש שאת לא יכולה להרשות לעצמך – טוּפל. 
איך את עוזבת בסוף הקיץ את הגבר שהתאהבת בו:
... אני אעדכן כשאבין בעצמי.
 
"לב מורד" הוא הספר השני בדואט "ראש". הספר הראשון, "יורש מורד".
 

פרק ראשון

פרק 1
ג’יה
 
 
“אף פעם אפילו לא עשיתי סקס על החוף, שלא לדבר על להכין משהו כזה.”
 
“יש עוד שני ברמנים. הם יעזרו לך להכין כל מה שאת לא מכירה. בבקשהההההה. לאחותי ירדו הרגע המים ואני רוצה לנסוע בחזרה לניו ג’רזי הלילה כדי לא להיתקע בפקקים של הבוקר. אני אהיה חייבת לך.” שמעתי את ריילי משרבבת את שפתה בתחנונים דרך הטלפון.
 
“אבל התכוונתי לכתוב הערב.”
 
“לא באת היום לים כי התכוונת לכתוב כל היום. כמה מילים כתבת עד עכשיו?”
 
התבוננתי במחשב הנייד שלי. שבע. כתבתי היום שבע מילים. “יותר מאתמול.” למרבה הצער, זה היה נכון. “אבל אני בשוונג.”
 
“בבקשה. זה מקרה חירום, אחרת לא הייתי מבקשת.”
 
נאנחתי, “בסדר.”
 
ריילי צווחה בשמחה. “תודה רבה! אה! ותלבשי משהו עם מחשוף גדול שיראה את הציצים הענקיים שלך. עם נוף כזה, לאף אחד לא יהיה אכפת שאת לא יודעת להכין קוקטיילים.”
 
“ביי, ריילי.”
 
הסתכלתי במראה. שערי הכהה היה אסוף ברישול על ראשי. הייתי בלי איפור וכבר החלפתי את העדשות במשקפיים שהסתירו את עיניי הכחולות והעייפות. נאנחתי. לפחות התקלחתי היום.
 
השותפה שלי, ריילי, עבדה כברמנית באחד מהברים האופנתיים על החוף בהאמפטונס. זה היה מהמקומות האלה שמסתובבים בהם יאפים עשירים וסנובים בחולצות פולו עם סוסים קטנים רקומים עליהן ומוקסינים בלי גרביים. הנשים היו כולן רזות וחשפו המון עור עם שיזוף מושלם. אחרי ההיתקלות האחרונה שהייתה לי שם עם מישהו, ממש לא התכוונתי למשוך תשומת לב. מרחתי קצת מסקרה, פיזרתי את השיער אבל לא טרחתי להחזיר את העדשות. מספיק טוב ככה.
 
מגרש החניה בהייטס היה עמוס. למקום היה בר על הגג, ומכאן נבחר שמו, “גבהים”. אנשים עישנו בחוץ, והמוזיקה בפנים הרעימה חזק כל-כך שהחלונות רטטו. מהביקור היחיד שלי כאן זכרתי שהיו שלושה ברים... אחד על הגג, אחד בפנים ואחד בחוץ על המרפסת הצופה לים. הייתה גם מסעדה צמודה שהייתה אופנתית לפני שקהל הברים השתלט על הכול. לא הייתי בטוחה איפה השותפה שלי עובדת הערב.
 
גבר ענק פתח את הדלת כשהתקרבתי, אז קודם כול הלכתי לחפש אותה בפנים. ריילי ראתה אותי מייד. היא קראה לי, נופפה בשתי ידיה באוויר מאחורי הבר ואז חפנה אותן סביב פיה וצעקה. “בואי לאחור. אני אעשה לך סיור.” ניגשתי לקצה הבר הארוך והרמתי את הקרש כדי להיכנס.
 
“זאת קרלי.” היא הצביעה על ג’ינג’ית בקוקיות וחולצת בטן. הג’ינג’ית נופפה לי לשלום. “היא עובדת בבר החיצוני עם מייקל. היא רק נכנסה לגנוב לנו כמה כוסות, כי היא לא דאגה למלא את הבר שלה כמו שצריך.”
 
קרלי משכה בכתפיה, הרימה קופסה וצעקה בניסיון לגבור על המוזיקה “אני תמיד מאחרת.”
 
ריילי הצביעה על בחורה בלונדינית נמוכה שבהשוואה לבגדיה, התלבושת המינימליסטית שלבשה קרלי נראתה כמעט חסודה. לרגע אחד התחרטתי שלא לבשתי משהו קצת יפה יותר או לפחות התאפרתי קצת. “וזאת טיה. היא עובדת בצד שמאל של הבר הפנימי. אני עובדת בצד ימין.”
 
טיה נופפה לי.
 
ריילי תופפה בציפורניה על שורת ברזים. “טוב, אז יש לנו באד, סטלה, קורונה, הייניקן, אמסטל ולייטהאוס אייל, שזאת בירה מקומית. אם מבקשים ממך לבחור, תדחפי את המקומית.”
 
“הבנתי,” הנהנתי.
 
היא פנתה אל מדפי המראה שמאחורינו. “הכול באיכות מעולה. את הדברים הכי פופולריים – וודקה, ג’ק דניאלס, רום, פיירבול, טקילה – יש לנו כפול, גם בצד ימין וגם בצד שמאל של הבר כדי שלא ניתקל זו בזו יותר מדי.” היא הצביעה מתחת לבר. “כוסות, סירופים, כיורים, מקררים לבירה בבקבוקים כולם פה מתחת. על המקרר האדום יש חוברת מנוילנת עם כל המרכיבים לכל קוקטייל שאת לא יודעת להכין.”
 
“מקרר אדום. הבנתי.”
 
היא תופפה באצבע על שפתה. “מה עוד? אה. אם מישהו עושה לך בעיות, תשרקי ואוק יטפל בזה.”
 
“אוק?”
 
היא הצביעה לכיוון דלת הכניסה שאותה אייש הגבר הענק שחלפתי על פניו כשנכנסתי. “שומר הסף. אני לא יודעת מה השם האמיתי שלו. כולם פשוט קוראים לו אוק, כמו עץ אלון. כנראה כי הוא בנוי כמו עץ. הוא המאבטח וגם ממלא מקום המנהל כשהבעלים לא פה.” ריילי שלפה את התיק שלה ממקומו מתחת לבר ותלתה את הרצועה על הכתף. “ולמזלי ולמזלך, הוא באמת לא אמור להיות פה הערב. אם הוא יֵדע שהשארתי מישהי בלי ניסיון מאחורי הבר, הוא יתחרפן.”
 
עיניי נפערו. “הוא לא אמור להיות פה? מה יקרה אם הוא כן יופיע?”
 
“תירגעי. הבן זונה העשיר נסע היום העירה לאיזו ישיבת דירקטוריון. הוא לא יגיע.”
 
ריילי נישקה אותי על הלחי ורצה החוצה, ותוך כדי ריצה צעקה מעבר לכתפה, “תודה שאת עושה את זה. אני חייבת לך.”
 
הלקוחות הראשונים שלי הזמינו בירה. מלבד קצת יותר מדי קצף, כי עוד לא לגמרי השתלטתי על אמנות המזיגה, לא נראה שמישהו שם לב שיש בעיה – כלומר, עד שהתקרבו אליי ארבע נשים.
 
“אני רוצה קוסמו.”
 
“אני רוצה פאלומה.”
 
“אני רוצה מוסקו מיול.”
 
מה?
 
“אני רוצה קורונה, בבקשה.”
 
לפחות אני לא אדפוק את השתייה של המנומסת. מזגתי את הקורונה, ערבבתי קוסמופוליטן – כי במקרה זה הקוקטייל האהוב עליי, ואותו אני דווקא יודעת להכין – ואז התחלתי לדפדף בספר הקוקטיילים שהיה מונח על המקרר האדום. אלא... שלא היו בו מתכונים למוסקו מיול או לפאלומה. הלכתי אל טיה.
 
“היי... מה שמים במוסקו מיול?”
 
“ברצינות? אף פעם לא ביקשו ממני להכין כזה, אבל אני חושבת שמנת, וודקה, שתי מנות בירה ג’ינג’ר ומיץ ליים.”
 
“תודה. ומה לגבי פאלומה?”
 
“אלוהים, איזה מין לקוחות יש לך?” היא צחקה. “מנת טקילה, 200 מיליליטר אשכוליות מוגז ומיץ ליים. הדברים המוזרים כמו בירה ג’ינג’ר ואשכוליות נמצאים בתחתית המקרר. תצטרכי לנבור.”
 
“הבנתי. תודה.”
 
בדרכי חזרה לצידו האחר של הבר עצרתי כדי למלא כוס בירה ולפרוט כסף למישהו. המוזיקה הייתה חזקה ומסיחה את הדעת כל-כך שהרגשתי קצת המומה, אז בשלב שלקחתי כוסות והתחלתי להכין לנשים את המשקאות שלהן כבר לא הייתי בטוחה שזכרתי הכול כראוי.
 
מה זה היה? ג’ינג’ר אייל, בירה, וודקה ולימון? הצצתי לעברו האחר של הבר. טיה שקשקה קוקטייל ביד אחת ומזגה בירה בשנייה. הבר גם התחיל להתמלא.
 
“שכחת את השתייה שלנו?” גברת מיול גם הייתה חצופה.
 
“מיד מגיע.” ואל תאשימי אותי אם הטעם יהיה זוועה.
 
הכנתי במהירות את גרסאות החיקוי המוצלחות ביותר שיכולתי לקוקטיילים המטופשים ומזגתי אותם לכוס יפה. הרי כל דבר טעים יותר בכוס מפונפנת. אחרי שחייבתי אותן, עברתי ללקוח הבא.
 
“אני רוצה מאדסלייד,” אמר הבחור בחולצת פולו בצבע ורוד פסטל.
 
“אה. בסדר.” הצצתי לעברה של טיה. היא עדיין הייתה עסוקה. לא יכולתי להפריע לה בשביל כל לקוח. “זה עם קלואה, נכון?”
 
הבחור נעץ בי מבט. מה הבעיה של כולם במקום הזה? “אולי כדאי שתלכי לעבוד בגלידרייה בהמשך הרחוב אם את לא יודעת להכין מאדסלייד.”
 
“אולי כדאי שתשתה בירה במקום קוקטיילים של נשים,” החזרתי לו.
 
“זה בשביל החברה שלי. לא שזה עניינך.”
 
“אה.”
 
ניגשתי לחוברת המתכונים. למה הדברים האלה לא מסודרים בסדר האלף-בית? מאדסלייד היה אחד לפני הסוף. וודקה, אייריש קרים ביילי’ס, קלואה, חלב – הכול בחלקים שווים.
 
שני לקוחות נוספים הזמינו משקאות בזמן שערבבתי את הקוקטייל. עוד לא למדתי לא ליצור קשר עין עד שאהיה מוכנה לקבל את ההזמנה הבאה. בגלל ההפרעות, מזגתי בטעות כמות כפולה מהאייריש קרים ושכחתי את החלב.
 
בזמן שחייבתי את קפוץ התחת על המאדסלייד שלו, רביעיית הנשים שהגשתי להן קודם חזרה אל הבר. הן נדחפו קדימה והטיחו שתי כוסות על הדלפק. המשקאות השפריצו לכל עבר.
 
“הקוקטיילים לא בסדר. אני לא יודעת מה שמת בתוכם, אבל יש להם טעם נורא.”
 
“בסדר. תני לי דקה ואני אכין אותם מחדש.”
 
הקוטרית הראשית גלגלה את עיניה.
 
לקחתי שטר של עשרים דולר מההוא עם המאדסלייד לקופה וחזרתי עם חמישה דולר עודף עבורו. חמישה-עשר דולר. איזו גניבה.
 
“בבקשה.”
 
הבחור הניח את מה שרקחתי כרגע. היה לו שפם של חלב. “גם הקוקטייל שלי לא בסדר. את יודעת מה את עושה שם, לעזאזל?”
 
“לא!” צעקתי בתגובה בהתגוננות. “אני עוזרת לחברה. אתה לא צריך להתנהג בכזאת גסות. אני משתדלת כמה שאני יכולה.”
 
הכנתי את שלושת הקוקטיילים מחדש, לאט, ונתתי ללקוחות הסנובים לטעום אותם הפעם לפני שיתרחקו. הרגשתי שמישהו מתבונן בי מקצהו של הבר הארוך, אבל הייתי צריכה לעבור את כל הלקוחות בדרך לשם.
 
רק אחרי שסיימתי להגיש לעוד שני אנשים הצלחתי להציץ בעיניים שחשתי בהן. ואז נעצתי בו מבט. הבחור היה חתיך. חתיך בטירוף. אבל הוא גם בלט בסביבה כמו פיטבול בתוך ים של פודלים. ז’קט עור של אופנוענים, עור שזוף, זיפים על הפנים, שיער מבולגן ופרוע בצבע בלונד-מלוכלך שנראה כאילו בדיוק עכשיו עשה סקס. סקס ממש טוב. עיניי לכדו את עיניו הירוקות הכהות ומבטו העז הלחיץ אותי. “מייד אתפנה אליך.”
 
הוא הנהן פעם אחת.
 
אחרי שסיימתי עם הבחור שלידו, הפניתי את תשומת ליבי למורד בין ים היאפים בחולצות הפסטל.
 
“מה להביא לך?”
 
“מה את יודעת להכין?” אלוהים, הקול התאים לפרצוף. סקסי, עמוק ומלא עוצמה.
 
מתברר שהוא ישב פה כבר זמן-מה והבין שאני לא הברמנית הטובה בעולם. “בירה,” חייכתי. “אני יודעת להכין בירה.”
 
קלטתי שמץ של עווית בשפתו – לפחות כך חשבתי. “הבעלים הבין כשהוא שכר אותך שאת יודעת להכין רק משקה אחד?”
 
“האמת היא שהוא לא ממש שכר אותי. אני מחליפה חברה, ובאמת שאין לי מושג מה אני עושה. אני חושבת שאולי אפילו נתתי לבחור האחרון עודף לא נכון.”
 
הבחור שתק. נראה שהוא בוחן אותי, והתעוררה בי תחושה לא נעימה. לא הכרתי הרבה גברים קשוחים באמת, והבחור הזה בלי ספק היה קשוח.
 
“אז... מה להגיש לך?”
 
במקום לענות הוא נעמד ופשט את ז’קט העור. בלעתי רוק כשקלטתי את השרירים שהתרוממו מתחת לחולצת הטי הלבנה הפשוטה שלבש. קעקועים כיסו את זרועותיו והתפתלו סביבן כמו קיסוס מטפס עד שכיסו כל סנטימטר בעורו. התעורר בי חשק עז ומטורף לבחון אותם מקרוב – לשאול אותו על משמעותו של כל אחד ואחד מהם.
 
“איך קוראים לך?” הוא לא הוריד ממני את העיניים, ובכל זאת לא הרגשתי כאילו שהוא בוחן את גופי. זה היה מבלבל ומסקרן בו-זמנית.
 
“ג’יה.”
 
“ג’יה.” הוא חזר. “תגידי לי, ג’יה, מה בעל המקום היה חושב אם הוא היה יודע שאת עובדת מאחורי הבר, נותנת עודף שגוי ומעצבנת את הלקוחות שלו?”
 
הבחור אולי היה סקסי בטירוף, אבל השינוי בנימת קולו הדליק אצלי את כל נורות האזהרה. ובכל זאת לא התרחקתי ממנו או קראתי לאוק. עמדתי שם ועניתי לו, כמו מטומטמת. מטומטמת שפולטת את כל האמת כשהיא לחוצה. “הוא בטח יתעצבן. הוא לא יראה בזה מעשה טוב שאני עושה בשביל חברה שהייתה חייבת לצאת באמצע בגלל מצב חירום.”
 
“למה לא?”
 
“טוב... שמעתי שהוא מניאק.”
 
הוא הרים גבה. “כן. פגשתי אותו והוא באמת מניאק.”
 
אם כי הוא הסכים איתי, לא נשמע בכלל כאילו שהוא לצידי. הייתי צריכה להיחלץ מהשיחה המוזרה הזאת. “אז... תרצה לנסות את הספציאליטה שלי? בירה?”
 
“בטח.”
 
“איזה סוג?”
 
הוא הנהן באיטיות. “תבחרי את.”
 
ניגשתי לברז, בתחושת הקלה על האפשרות לברוח לכמה דקות, הוצאתי כוס בירה מהארגז שמתחת לדלפק והתחלתי למלא אותו בבירה המקומית שריילי אמרה לי לקדם. מכיוון שעדיין חשתי במבט שנח עליי, הצצתי לאחור מעבר לכתפי אל הלקוח המורד שלי וראיתי אותו בוהה בי. כשתפסתי אותו הוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא עושה את זה.
 
“זה עולה שישה דולר,” אמרתי והנחתי מולו את הכוס המלאה.
 
“שמונה.”
 
“סליחה?”
 
“הבירה, היא עולה שמונה, לא שישה.” הוא נראה קצת מרוגז.
 
“אה. אתה מתקן אותי כדי לשלם יותר?”
 
הסלקטור-מנהל-עץ ניגש לבר ונעמד ליד הלקוח שלי. “משלוח האלכוהול הגיע באיחור וחסרים להם ארבעה בקבוקים. הקבלה מתחת למגירה של הקופה, בוס.”
 
עברה דקה עד שמה ששמעתי נקלט. העיניים שלי נפערו. “אמרת כרגע... בוס?”
 
הקשוח נעץ בי מבט. “בדיוק, ג’יה. אני המניאק. זה המקום שלי.” פיו התעקל לחיוך שבשום אופן לא נראה שמח. “עכשיו עופי לעזאזל מהבר שלי ותגידי לחברה שלך שהיא מפוטרת.”
 
שיט!
 
הוא הבוס.
 
הנחתי שהבחור הוא איזה נווד שעובר בעיר על האופנוע שלו, לא הבעלים של המקום.
 
כולם בהו בי בזמן שניסיתי למצוא את המילים הנכונות.
 
“אתה לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לפטר אותה. אל תאשים את ריילי בזה שאני בשום פנים ואופן לא מסוגלת להכין קוקטיילים. זאת לא אשמתה. היא רק ניסתה לעשות מעשה טוב וביקשה ממני להחליף אותה כי היה לה מקרה חירום משפחתי. היא יכלה פשוט לעזוב ולהשאיר אותך בלי אף אחת פה. אל תעניש אותה רק כי אני לא יודעת לעבוד.”
 
כששומר הסף הופיע שוב, המניאק הרים את ידו בלי לנתק את מבטו שהיה מכוון ישירות אליי. “לא עכשיו, פרדי.”
 
“סליחה בוס. אני צריך לעדכן אותך שאליינה התקשרה כרגע. היא לא חוזרת לעבודה בכלל. היא נוסעת העירה עם החבר שלה. לשניהם יש אודישנים לאיזה מחזה. היא אמרה שהיא ממש מצטערת אבל היא מתפטרת.”
 
המניאק העביר את ידיו בשערו בתסכול וחרק בשיניו. “זין.” הוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא נאנח ארוכות ועצם את עיניו כדי להתאפס. כשפקח אותן, הוא נעץ בי מבט.
 
הוא היה ממש מרתיע, אבל לא הייתה לי שום כוונה להראות לו שאני מפחדת. הייתי צריכה לעמוד על שלי ולהגן על עמדתי.
 
נתתי לו כמה שניות לעכל את החדשות שעצבנו אותו עוד יותר, ואז התחננתי. “בבקשה. בבקשה תשקול את זה שוב. אני לא הולכת מפה עד שתבטיח לי שריילי לא תאבד את העבודה שלה בגלל זה. זה לא הוגן.”
 
הוא סקר אותי במבטו. “את לא יודעת לברמן בשיט... אבל האם את מסוגלת לעמוד פה, להיראות יפה, להושיב אנשים ולסחוב מגש עם אוכל מדי פעם, אם צריך?”
 
“על מה אתה מדבר?”
 
“המארחת של משמרת הערב התפטרה כרגע. אני לא אצליח למצוא מישהי שתחליף אותה בזמן לעומס של שישי, שעומד להתחיל בכל רגע. אם תעזרי לי אני אתן לחברה שלך ריילי להמשיך לעבוד פה.”
 
הוא רוצה לשכור אותי לעבודה?
 
“כרגע ניסית לגרש אותי! עכשיו אתה רוצה שאני אעבוד פה?”
 
“טוב, נו, נתקלתי בבעיה שלא צפיתי והיו לי כמה רגעים לעכל את התירוצים שלך. נראה שהתכוונת לטוב ורק רצית לעזור לחברה שלך, אפילו שהיה מטומטם מצידה לבקש ממך לעשות את זה.”
 
“ומה אם אני לא אסכים?”
 
“אז אני אפטר את ריילי בגלל שהיא העמידה מאחורי הבר שלי מישהי שלא צריכה להיות שם. הבחירה שלך.”
 
נדרש לי רגע לשקול ברצינות את ההצעה. או שזאת הייתה בעצם סחיטה? האמת היא שנזקקתי לכסף. בזבזתי את המקדמה על סך עשרת אלפים הדולר שקיבלתי מהמוציא לאור של הספר שכתבתי כדי לשכור את הבית שגרתי בו. ממילא שקלתי לקחת עוד משרה כדי שתהיה לי הכנסה נוספת. האמת היא שזה יכול לעבוד לטובתי.
 
“זאת הצעת עבודה רק להערב, או עד שתמצא מישהי קבועה?”
 
“אני לא יודע. עוד לא הגעתי לשם. את בעניין או לא?”
 
“אני מסכימה... אבל אני רוצה את המשרה באופן קבוע. ולא כי אני נכנעת לשוחד שלך. אני באמת צריכה עבודה להשלמת הכנסה. אני כותבת ספר וניצלתי את רוב המקדמה, אז...”
 
הוא צמצם את עיניו. “את כותבת ספר? אני מקווה שזה לא ‘קוקטיילים למתחילים’?”
 
“מצחיק מאוד. לא. זה רומן רומנטי שמתרחש בבית קיט. אני שוכרת חדר בבית נופש משותף בסביבה למטרות מחקר וחיה כרגע מעל לתקציב שלי. העבודה הזאת דווקא מאוד תעזור לי, אם אוכל לכתוב ביום ולעבוד בלילה.”
 
“רומן רומנטי בבית קיט. נשמע מטומטם.” הוא הוציא סיגריה והדליק אותה ואז נשף חלק מהעשן לכיוון פניי.
 
השתעלתי. “סליחה? למה זה מטומטם?”
 
“אני לא מבין הרבה ברומנים רומנטיים, אבל זה נשמע קלישאתי בטירוף.”
 
תודה רבה על שציינת את המובן מאליו, מניאק!
 
קלישאתי. בטירוף.
 
זאת בדיוק הבעיה שלי. איך להפוך את הסיפור למקורי.
 
הוא התחיל די בסדר. שלושת הפרקים הראשונים היו טובים מספיק כדי שאקבל את החוזה בהוצאה לאור. ועכשיו לא יצא לי שום דבר. ושבע המילים המדהימות שכתבתי היום מוכיחות את זה.
 
הוא איפר על הרצפה. “אגב, את מתחילה בעוד רבע שעה, שייקספיר.”
 
“שם המשפחה שלי הוא מירבלי... ג’יה מירבלי... לניירת שלך.”
 
הוא נשף עוד עשן והנהן. “זה ראש.”
 
“אני מדברת אליך. זה לא רעש. תרגיע.”
 
הוא הרים את מבטו לשמיים כאילו שאל את האלים איך יכול להיות שאני מטומטמת כל-כך. “ראש זה השם שלי, גאון, ותשמרי על הפה שלך. אני הבוס, זוכרת?”
 
אני לא יודעת מאיפה הגיעה כל החוצפה שלי, אבל פתאום היא מילאה אותי לגמרי. זקפתי את הגב ושחררתי אותה עליו. “כרגע נראה שאתה זקוק לי הרבה יותר משאני זקוקה לך. העבודה הזאת אומנם תעזור לי, אבל אני עדיין יכולה לסרב לה. אז בוא נסכים לכבד זה את זה. אם אתה לא תתייחס אליי בכבוד, אני שוב אגיד לך להרגיע.” רכנתי לעברו. “אני גם אגיד לך ללכת להזדיין.”
 
התכוננתי לחטוף בתגובה. במקום זה נפרש על פניו חיוך רחב כמו של חתול צ’שייר. הוא הניח את ידו על זרועי והוביל אותי הרחק מהבר, שנותר לא מאויש. הוא לחש באוזני. “תשמרי את הדיבורים האלה לאוזניי בלבד, ותתנהגי יפה מול הלקוחות, בבקשה.”
 
זה נשמע לי מוזר. הוא מעודד אותי לקלל אותו?
 
צמרמורת עברה במורד גבי. ריח עשן הסיגריה והאפטרשייב שלו תקפו את חושיי. גופי הגיב באופן אינסטינקטיבי לקרבתו, אף על פי שנשבעתי לוותר על גברים אחרי הסטוץ הגרוע שהיה לי לפני כמה שבועות. אבל התגובה שלי למר מרושע שימשה תזכורת לכך שאי אפשר לבחור למי נמשכים. לפעמים זה האדם האחרון שאת אמורה להימשך אליו.
 
כחכחתי בגרוני ושאלתי, “איך אני מקבלת תשלום?”
 
“לכי להתרענן. עשי את העבודה שלך, ואני אטפל בזה.”
 
“יש איזו הכשרה מסודרת?”
 
הוא כיבה את הסיגריה שלו ונשף את שארית העשן. “לא.”
 
“לא?”
 
“לא. זה לא כל-כך קשה.” הוא הצביע על עמדת המארחת. “רואה את הדוכן הזה שם? את עומדת לידו, מברכת אנשים לשלום ומלווה אותם לשולחן אם הם בוחרים לא ללכת לאחד הברים. אם למישהו מהצוות יש בעיה עם לקוח, הם עשויים לבוא אלייך כי את הכי פחות עסוקה מכולם. פשוט תאלתרי. לא נדרשת שום מיומנות, וזה טוב כי בתור ברמנית נכשלת בענק. אנשים לומדים תוך כדי עבודה, בכל מקרה. אני מאוד תומך בזריקת אנשים למים העמוקים בלי לבזבז זמן על הניסיון להסביר דברים – טוב, חוץ מהצורך לגרור אותך הרחק מהבר היום, כשאיבדתי בגללך לקוחות.”
 
“זאת נשמעת כמו סביבת עבודה בריאה.”
 
הוא קרץ. “אל תשכחי לחייך, שייקספיר.”

פנלופי וורד

פנלופי וורד היא סופרת רבי מכר. היא גדלה בבוסטון עם חמישה אחים בוגרים ועבדה כקריינית חדשות בשנות העשרים לחייה, עד שעשתה הסבה לקריירה יותר ידידותית למשפחה.
 
פנלופי חיה בשביל לקרוא ספרי אירוטיקה ורומנים מודרניים, לשתות קפה ולבלות עם חברים ומשפחה בסופי שבוע.
 
היא אם גאה לילדה יפהפייה בת 12 עם אוטיזם (ההשראה לדמותה של קאלי בג'מיני) וילד בן עשר, שניהם משוש חייה.
 
היא גרה עם בעלה וילדיה ברוד איילנד.

עוד על המארז

מארז דואט ראש פנלופי וורד, וי קילנד
פרק 1
ג’יה
 
 
“אף פעם אפילו לא עשיתי סקס על החוף, שלא לדבר על להכין משהו כזה.”
 
“יש עוד שני ברמנים. הם יעזרו לך להכין כל מה שאת לא מכירה. בבקשהההההה. לאחותי ירדו הרגע המים ואני רוצה לנסוע בחזרה לניו ג’רזי הלילה כדי לא להיתקע בפקקים של הבוקר. אני אהיה חייבת לך.” שמעתי את ריילי משרבבת את שפתה בתחנונים דרך הטלפון.
 
“אבל התכוונתי לכתוב הערב.”
 
“לא באת היום לים כי התכוונת לכתוב כל היום. כמה מילים כתבת עד עכשיו?”
 
התבוננתי במחשב הנייד שלי. שבע. כתבתי היום שבע מילים. “יותר מאתמול.” למרבה הצער, זה היה נכון. “אבל אני בשוונג.”
 
“בבקשה. זה מקרה חירום, אחרת לא הייתי מבקשת.”
 
נאנחתי, “בסדר.”
 
ריילי צווחה בשמחה. “תודה רבה! אה! ותלבשי משהו עם מחשוף גדול שיראה את הציצים הענקיים שלך. עם נוף כזה, לאף אחד לא יהיה אכפת שאת לא יודעת להכין קוקטיילים.”
 
“ביי, ריילי.”
 
הסתכלתי במראה. שערי הכהה היה אסוף ברישול על ראשי. הייתי בלי איפור וכבר החלפתי את העדשות במשקפיים שהסתירו את עיניי הכחולות והעייפות. נאנחתי. לפחות התקלחתי היום.
 
השותפה שלי, ריילי, עבדה כברמנית באחד מהברים האופנתיים על החוף בהאמפטונס. זה היה מהמקומות האלה שמסתובבים בהם יאפים עשירים וסנובים בחולצות פולו עם סוסים קטנים רקומים עליהן ומוקסינים בלי גרביים. הנשים היו כולן רזות וחשפו המון עור עם שיזוף מושלם. אחרי ההיתקלות האחרונה שהייתה לי שם עם מישהו, ממש לא התכוונתי למשוך תשומת לב. מרחתי קצת מסקרה, פיזרתי את השיער אבל לא טרחתי להחזיר את העדשות. מספיק טוב ככה.
 
מגרש החניה בהייטס היה עמוס. למקום היה בר על הגג, ומכאן נבחר שמו, “גבהים”. אנשים עישנו בחוץ, והמוזיקה בפנים הרעימה חזק כל-כך שהחלונות רטטו. מהביקור היחיד שלי כאן זכרתי שהיו שלושה ברים... אחד על הגג, אחד בפנים ואחד בחוץ על המרפסת הצופה לים. הייתה גם מסעדה צמודה שהייתה אופנתית לפני שקהל הברים השתלט על הכול. לא הייתי בטוחה איפה השותפה שלי עובדת הערב.
 
גבר ענק פתח את הדלת כשהתקרבתי, אז קודם כול הלכתי לחפש אותה בפנים. ריילי ראתה אותי מייד. היא קראה לי, נופפה בשתי ידיה באוויר מאחורי הבר ואז חפנה אותן סביב פיה וצעקה. “בואי לאחור. אני אעשה לך סיור.” ניגשתי לקצה הבר הארוך והרמתי את הקרש כדי להיכנס.
 
“זאת קרלי.” היא הצביעה על ג’ינג’ית בקוקיות וחולצת בטן. הג’ינג’ית נופפה לי לשלום. “היא עובדת בבר החיצוני עם מייקל. היא רק נכנסה לגנוב לנו כמה כוסות, כי היא לא דאגה למלא את הבר שלה כמו שצריך.”
 
קרלי משכה בכתפיה, הרימה קופסה וצעקה בניסיון לגבור על המוזיקה “אני תמיד מאחרת.”
 
ריילי הצביעה על בחורה בלונדינית נמוכה שבהשוואה לבגדיה, התלבושת המינימליסטית שלבשה קרלי נראתה כמעט חסודה. לרגע אחד התחרטתי שלא לבשתי משהו קצת יפה יותר או לפחות התאפרתי קצת. “וזאת טיה. היא עובדת בצד שמאל של הבר הפנימי. אני עובדת בצד ימין.”
 
טיה נופפה לי.
 
ריילי תופפה בציפורניה על שורת ברזים. “טוב, אז יש לנו באד, סטלה, קורונה, הייניקן, אמסטל ולייטהאוס אייל, שזאת בירה מקומית. אם מבקשים ממך לבחור, תדחפי את המקומית.”
 
“הבנתי,” הנהנתי.
 
היא פנתה אל מדפי המראה שמאחורינו. “הכול באיכות מעולה. את הדברים הכי פופולריים – וודקה, ג’ק דניאלס, רום, פיירבול, טקילה – יש לנו כפול, גם בצד ימין וגם בצד שמאל של הבר כדי שלא ניתקל זו בזו יותר מדי.” היא הצביעה מתחת לבר. “כוסות, סירופים, כיורים, מקררים לבירה בבקבוקים כולם פה מתחת. על המקרר האדום יש חוברת מנוילנת עם כל המרכיבים לכל קוקטייל שאת לא יודעת להכין.”
 
“מקרר אדום. הבנתי.”
 
היא תופפה באצבע על שפתה. “מה עוד? אה. אם מישהו עושה לך בעיות, תשרקי ואוק יטפל בזה.”
 
“אוק?”
 
היא הצביעה לכיוון דלת הכניסה שאותה אייש הגבר הענק שחלפתי על פניו כשנכנסתי. “שומר הסף. אני לא יודעת מה השם האמיתי שלו. כולם פשוט קוראים לו אוק, כמו עץ אלון. כנראה כי הוא בנוי כמו עץ. הוא המאבטח וגם ממלא מקום המנהל כשהבעלים לא פה.” ריילי שלפה את התיק שלה ממקומו מתחת לבר ותלתה את הרצועה על הכתף. “ולמזלי ולמזלך, הוא באמת לא אמור להיות פה הערב. אם הוא יֵדע שהשארתי מישהי בלי ניסיון מאחורי הבר, הוא יתחרפן.”
 
עיניי נפערו. “הוא לא אמור להיות פה? מה יקרה אם הוא כן יופיע?”
 
“תירגעי. הבן זונה העשיר נסע היום העירה לאיזו ישיבת דירקטוריון. הוא לא יגיע.”
 
ריילי נישקה אותי על הלחי ורצה החוצה, ותוך כדי ריצה צעקה מעבר לכתפה, “תודה שאת עושה את זה. אני חייבת לך.”
 
הלקוחות הראשונים שלי הזמינו בירה. מלבד קצת יותר מדי קצף, כי עוד לא לגמרי השתלטתי על אמנות המזיגה, לא נראה שמישהו שם לב שיש בעיה – כלומר, עד שהתקרבו אליי ארבע נשים.
 
“אני רוצה קוסמו.”
 
“אני רוצה פאלומה.”
 
“אני רוצה מוסקו מיול.”
 
מה?
 
“אני רוצה קורונה, בבקשה.”
 
לפחות אני לא אדפוק את השתייה של המנומסת. מזגתי את הקורונה, ערבבתי קוסמופוליטן – כי במקרה זה הקוקטייל האהוב עליי, ואותו אני דווקא יודעת להכין – ואז התחלתי לדפדף בספר הקוקטיילים שהיה מונח על המקרר האדום. אלא... שלא היו בו מתכונים למוסקו מיול או לפאלומה. הלכתי אל טיה.
 
“היי... מה שמים במוסקו מיול?”
 
“ברצינות? אף פעם לא ביקשו ממני להכין כזה, אבל אני חושבת שמנת, וודקה, שתי מנות בירה ג’ינג’ר ומיץ ליים.”
 
“תודה. ומה לגבי פאלומה?”
 
“אלוהים, איזה מין לקוחות יש לך?” היא צחקה. “מנת טקילה, 200 מיליליטר אשכוליות מוגז ומיץ ליים. הדברים המוזרים כמו בירה ג’ינג’ר ואשכוליות נמצאים בתחתית המקרר. תצטרכי לנבור.”
 
“הבנתי. תודה.”
 
בדרכי חזרה לצידו האחר של הבר עצרתי כדי למלא כוס בירה ולפרוט כסף למישהו. המוזיקה הייתה חזקה ומסיחה את הדעת כל-כך שהרגשתי קצת המומה, אז בשלב שלקחתי כוסות והתחלתי להכין לנשים את המשקאות שלהן כבר לא הייתי בטוחה שזכרתי הכול כראוי.
 
מה זה היה? ג’ינג’ר אייל, בירה, וודקה ולימון? הצצתי לעברו האחר של הבר. טיה שקשקה קוקטייל ביד אחת ומזגה בירה בשנייה. הבר גם התחיל להתמלא.
 
“שכחת את השתייה שלנו?” גברת מיול גם הייתה חצופה.
 
“מיד מגיע.” ואל תאשימי אותי אם הטעם יהיה זוועה.
 
הכנתי במהירות את גרסאות החיקוי המוצלחות ביותר שיכולתי לקוקטיילים המטופשים ומזגתי אותם לכוס יפה. הרי כל דבר טעים יותר בכוס מפונפנת. אחרי שחייבתי אותן, עברתי ללקוח הבא.
 
“אני רוצה מאדסלייד,” אמר הבחור בחולצת פולו בצבע ורוד פסטל.
 
“אה. בסדר.” הצצתי לעברה של טיה. היא עדיין הייתה עסוקה. לא יכולתי להפריע לה בשביל כל לקוח. “זה עם קלואה, נכון?”
 
הבחור נעץ בי מבט. מה הבעיה של כולם במקום הזה? “אולי כדאי שתלכי לעבוד בגלידרייה בהמשך הרחוב אם את לא יודעת להכין מאדסלייד.”
 
“אולי כדאי שתשתה בירה במקום קוקטיילים של נשים,” החזרתי לו.
 
“זה בשביל החברה שלי. לא שזה עניינך.”
 
“אה.”
 
ניגשתי לחוברת המתכונים. למה הדברים האלה לא מסודרים בסדר האלף-בית? מאדסלייד היה אחד לפני הסוף. וודקה, אייריש קרים ביילי’ס, קלואה, חלב – הכול בחלקים שווים.
 
שני לקוחות נוספים הזמינו משקאות בזמן שערבבתי את הקוקטייל. עוד לא למדתי לא ליצור קשר עין עד שאהיה מוכנה לקבל את ההזמנה הבאה. בגלל ההפרעות, מזגתי בטעות כמות כפולה מהאייריש קרים ושכחתי את החלב.
 
בזמן שחייבתי את קפוץ התחת על המאדסלייד שלו, רביעיית הנשים שהגשתי להן קודם חזרה אל הבר. הן נדחפו קדימה והטיחו שתי כוסות על הדלפק. המשקאות השפריצו לכל עבר.
 
“הקוקטיילים לא בסדר. אני לא יודעת מה שמת בתוכם, אבל יש להם טעם נורא.”
 
“בסדר. תני לי דקה ואני אכין אותם מחדש.”
 
הקוטרית הראשית גלגלה את עיניה.
 
לקחתי שטר של עשרים דולר מההוא עם המאדסלייד לקופה וחזרתי עם חמישה דולר עודף עבורו. חמישה-עשר דולר. איזו גניבה.
 
“בבקשה.”
 
הבחור הניח את מה שרקחתי כרגע. היה לו שפם של חלב. “גם הקוקטייל שלי לא בסדר. את יודעת מה את עושה שם, לעזאזל?”
 
“לא!” צעקתי בתגובה בהתגוננות. “אני עוזרת לחברה. אתה לא צריך להתנהג בכזאת גסות. אני משתדלת כמה שאני יכולה.”
 
הכנתי את שלושת הקוקטיילים מחדש, לאט, ונתתי ללקוחות הסנובים לטעום אותם הפעם לפני שיתרחקו. הרגשתי שמישהו מתבונן בי מקצהו של הבר הארוך, אבל הייתי צריכה לעבור את כל הלקוחות בדרך לשם.
 
רק אחרי שסיימתי להגיש לעוד שני אנשים הצלחתי להציץ בעיניים שחשתי בהן. ואז נעצתי בו מבט. הבחור היה חתיך. חתיך בטירוף. אבל הוא גם בלט בסביבה כמו פיטבול בתוך ים של פודלים. ז’קט עור של אופנוענים, עור שזוף, זיפים על הפנים, שיער מבולגן ופרוע בצבע בלונד-מלוכלך שנראה כאילו בדיוק עכשיו עשה סקס. סקס ממש טוב. עיניי לכדו את עיניו הירוקות הכהות ומבטו העז הלחיץ אותי. “מייד אתפנה אליך.”
 
הוא הנהן פעם אחת.
 
אחרי שסיימתי עם הבחור שלידו, הפניתי את תשומת ליבי למורד בין ים היאפים בחולצות הפסטל.
 
“מה להביא לך?”
 
“מה את יודעת להכין?” אלוהים, הקול התאים לפרצוף. סקסי, עמוק ומלא עוצמה.
 
מתברר שהוא ישב פה כבר זמן-מה והבין שאני לא הברמנית הטובה בעולם. “בירה,” חייכתי. “אני יודעת להכין בירה.”
 
קלטתי שמץ של עווית בשפתו – לפחות כך חשבתי. “הבעלים הבין כשהוא שכר אותך שאת יודעת להכין רק משקה אחד?”
 
“האמת היא שהוא לא ממש שכר אותי. אני מחליפה חברה, ובאמת שאין לי מושג מה אני עושה. אני חושבת שאולי אפילו נתתי לבחור האחרון עודף לא נכון.”
 
הבחור שתק. נראה שהוא בוחן אותי, והתעוררה בי תחושה לא נעימה. לא הכרתי הרבה גברים קשוחים באמת, והבחור הזה בלי ספק היה קשוח.
 
“אז... מה להגיש לך?”
 
במקום לענות הוא נעמד ופשט את ז’קט העור. בלעתי רוק כשקלטתי את השרירים שהתרוממו מתחת לחולצת הטי הלבנה הפשוטה שלבש. קעקועים כיסו את זרועותיו והתפתלו סביבן כמו קיסוס מטפס עד שכיסו כל סנטימטר בעורו. התעורר בי חשק עז ומטורף לבחון אותם מקרוב – לשאול אותו על משמעותו של כל אחד ואחד מהם.
 
“איך קוראים לך?” הוא לא הוריד ממני את העיניים, ובכל זאת לא הרגשתי כאילו שהוא בוחן את גופי. זה היה מבלבל ומסקרן בו-זמנית.
 
“ג’יה.”
 
“ג’יה.” הוא חזר. “תגידי לי, ג’יה, מה בעל המקום היה חושב אם הוא היה יודע שאת עובדת מאחורי הבר, נותנת עודף שגוי ומעצבנת את הלקוחות שלו?”
 
הבחור אולי היה סקסי בטירוף, אבל השינוי בנימת קולו הדליק אצלי את כל נורות האזהרה. ובכל זאת לא התרחקתי ממנו או קראתי לאוק. עמדתי שם ועניתי לו, כמו מטומטמת. מטומטמת שפולטת את כל האמת כשהיא לחוצה. “הוא בטח יתעצבן. הוא לא יראה בזה מעשה טוב שאני עושה בשביל חברה שהייתה חייבת לצאת באמצע בגלל מצב חירום.”
 
“למה לא?”
 
“טוב... שמעתי שהוא מניאק.”
 
הוא הרים גבה. “כן. פגשתי אותו והוא באמת מניאק.”
 
אם כי הוא הסכים איתי, לא נשמע בכלל כאילו שהוא לצידי. הייתי צריכה להיחלץ מהשיחה המוזרה הזאת. “אז... תרצה לנסות את הספציאליטה שלי? בירה?”
 
“בטח.”
 
“איזה סוג?”
 
הוא הנהן באיטיות. “תבחרי את.”
 
ניגשתי לברז, בתחושת הקלה על האפשרות לברוח לכמה דקות, הוצאתי כוס בירה מהארגז שמתחת לדלפק והתחלתי למלא אותו בבירה המקומית שריילי אמרה לי לקדם. מכיוון שעדיין חשתי במבט שנח עליי, הצצתי לאחור מעבר לכתפי אל הלקוח המורד שלי וראיתי אותו בוהה בי. כשתפסתי אותו הוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא עושה את זה.
 
“זה עולה שישה דולר,” אמרתי והנחתי מולו את הכוס המלאה.
 
“שמונה.”
 
“סליחה?”
 
“הבירה, היא עולה שמונה, לא שישה.” הוא נראה קצת מרוגז.
 
“אה. אתה מתקן אותי כדי לשלם יותר?”
 
הסלקטור-מנהל-עץ ניגש לבר ונעמד ליד הלקוח שלי. “משלוח האלכוהול הגיע באיחור וחסרים להם ארבעה בקבוקים. הקבלה מתחת למגירה של הקופה, בוס.”
 
עברה דקה עד שמה ששמעתי נקלט. העיניים שלי נפערו. “אמרת כרגע... בוס?”
 
הקשוח נעץ בי מבט. “בדיוק, ג’יה. אני המניאק. זה המקום שלי.” פיו התעקל לחיוך שבשום אופן לא נראה שמח. “עכשיו עופי לעזאזל מהבר שלי ותגידי לחברה שלך שהיא מפוטרת.”
 
שיט!
 
הוא הבוס.
 
הנחתי שהבחור הוא איזה נווד שעובר בעיר על האופנוע שלו, לא הבעלים של המקום.
 
כולם בהו בי בזמן שניסיתי למצוא את המילים הנכונות.
 
“אתה לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לפטר אותה. אל תאשים את ריילי בזה שאני בשום פנים ואופן לא מסוגלת להכין קוקטיילים. זאת לא אשמתה. היא רק ניסתה לעשות מעשה טוב וביקשה ממני להחליף אותה כי היה לה מקרה חירום משפחתי. היא יכלה פשוט לעזוב ולהשאיר אותך בלי אף אחת פה. אל תעניש אותה רק כי אני לא יודעת לעבוד.”
 
כששומר הסף הופיע שוב, המניאק הרים את ידו בלי לנתק את מבטו שהיה מכוון ישירות אליי. “לא עכשיו, פרדי.”
 
“סליחה בוס. אני צריך לעדכן אותך שאליינה התקשרה כרגע. היא לא חוזרת לעבודה בכלל. היא נוסעת העירה עם החבר שלה. לשניהם יש אודישנים לאיזה מחזה. היא אמרה שהיא ממש מצטערת אבל היא מתפטרת.”
 
המניאק העביר את ידיו בשערו בתסכול וחרק בשיניו. “זין.” הוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא נאנח ארוכות ועצם את עיניו כדי להתאפס. כשפקח אותן, הוא נעץ בי מבט.
 
הוא היה ממש מרתיע, אבל לא הייתה לי שום כוונה להראות לו שאני מפחדת. הייתי צריכה לעמוד על שלי ולהגן על עמדתי.
 
נתתי לו כמה שניות לעכל את החדשות שעצבנו אותו עוד יותר, ואז התחננתי. “בבקשה. בבקשה תשקול את זה שוב. אני לא הולכת מפה עד שתבטיח לי שריילי לא תאבד את העבודה שלה בגלל זה. זה לא הוגן.”
 
הוא סקר אותי במבטו. “את לא יודעת לברמן בשיט... אבל האם את מסוגלת לעמוד פה, להיראות יפה, להושיב אנשים ולסחוב מגש עם אוכל מדי פעם, אם צריך?”
 
“על מה אתה מדבר?”
 
“המארחת של משמרת הערב התפטרה כרגע. אני לא אצליח למצוא מישהי שתחליף אותה בזמן לעומס של שישי, שעומד להתחיל בכל רגע. אם תעזרי לי אני אתן לחברה שלך ריילי להמשיך לעבוד פה.”
 
הוא רוצה לשכור אותי לעבודה?
 
“כרגע ניסית לגרש אותי! עכשיו אתה רוצה שאני אעבוד פה?”
 
“טוב, נו, נתקלתי בבעיה שלא צפיתי והיו לי כמה רגעים לעכל את התירוצים שלך. נראה שהתכוונת לטוב ורק רצית לעזור לחברה שלך, אפילו שהיה מטומטם מצידה לבקש ממך לעשות את זה.”
 
“ומה אם אני לא אסכים?”
 
“אז אני אפטר את ריילי בגלל שהיא העמידה מאחורי הבר שלי מישהי שלא צריכה להיות שם. הבחירה שלך.”
 
נדרש לי רגע לשקול ברצינות את ההצעה. או שזאת הייתה בעצם סחיטה? האמת היא שנזקקתי לכסף. בזבזתי את המקדמה על סך עשרת אלפים הדולר שקיבלתי מהמוציא לאור של הספר שכתבתי כדי לשכור את הבית שגרתי בו. ממילא שקלתי לקחת עוד משרה כדי שתהיה לי הכנסה נוספת. האמת היא שזה יכול לעבוד לטובתי.
 
“זאת הצעת עבודה רק להערב, או עד שתמצא מישהי קבועה?”
 
“אני לא יודע. עוד לא הגעתי לשם. את בעניין או לא?”
 
“אני מסכימה... אבל אני רוצה את המשרה באופן קבוע. ולא כי אני נכנעת לשוחד שלך. אני באמת צריכה עבודה להשלמת הכנסה. אני כותבת ספר וניצלתי את רוב המקדמה, אז...”
 
הוא צמצם את עיניו. “את כותבת ספר? אני מקווה שזה לא ‘קוקטיילים למתחילים’?”
 
“מצחיק מאוד. לא. זה רומן רומנטי שמתרחש בבית קיט. אני שוכרת חדר בבית נופש משותף בסביבה למטרות מחקר וחיה כרגע מעל לתקציב שלי. העבודה הזאת דווקא מאוד תעזור לי, אם אוכל לכתוב ביום ולעבוד בלילה.”
 
“רומן רומנטי בבית קיט. נשמע מטומטם.” הוא הוציא סיגריה והדליק אותה ואז נשף חלק מהעשן לכיוון פניי.
 
השתעלתי. “סליחה? למה זה מטומטם?”
 
“אני לא מבין הרבה ברומנים רומנטיים, אבל זה נשמע קלישאתי בטירוף.”
 
תודה רבה על שציינת את המובן מאליו, מניאק!
 
קלישאתי. בטירוף.
 
זאת בדיוק הבעיה שלי. איך להפוך את הסיפור למקורי.
 
הוא התחיל די בסדר. שלושת הפרקים הראשונים היו טובים מספיק כדי שאקבל את החוזה בהוצאה לאור. ועכשיו לא יצא לי שום דבר. ושבע המילים המדהימות שכתבתי היום מוכיחות את זה.
 
הוא איפר על הרצפה. “אגב, את מתחילה בעוד רבע שעה, שייקספיר.”
 
“שם המשפחה שלי הוא מירבלי... ג’יה מירבלי... לניירת שלך.”
 
הוא נשף עוד עשן והנהן. “זה ראש.”
 
“אני מדברת אליך. זה לא רעש. תרגיע.”
 
הוא הרים את מבטו לשמיים כאילו שאל את האלים איך יכול להיות שאני מטומטמת כל-כך. “ראש זה השם שלי, גאון, ותשמרי על הפה שלך. אני הבוס, זוכרת?”
 
אני לא יודעת מאיפה הגיעה כל החוצפה שלי, אבל פתאום היא מילאה אותי לגמרי. זקפתי את הגב ושחררתי אותה עליו. “כרגע נראה שאתה זקוק לי הרבה יותר משאני זקוקה לך. העבודה הזאת אומנם תעזור לי, אבל אני עדיין יכולה לסרב לה. אז בוא נסכים לכבד זה את זה. אם אתה לא תתייחס אליי בכבוד, אני שוב אגיד לך להרגיע.” רכנתי לעברו. “אני גם אגיד לך ללכת להזדיין.”
 
התכוננתי לחטוף בתגובה. במקום זה נפרש על פניו חיוך רחב כמו של חתול צ’שייר. הוא הניח את ידו על זרועי והוביל אותי הרחק מהבר, שנותר לא מאויש. הוא לחש באוזני. “תשמרי את הדיבורים האלה לאוזניי בלבד, ותתנהגי יפה מול הלקוחות, בבקשה.”
 
זה נשמע לי מוזר. הוא מעודד אותי לקלל אותו?
 
צמרמורת עברה במורד גבי. ריח עשן הסיגריה והאפטרשייב שלו תקפו את חושיי. גופי הגיב באופן אינסטינקטיבי לקרבתו, אף על פי שנשבעתי לוותר על גברים אחרי הסטוץ הגרוע שהיה לי לפני כמה שבועות. אבל התגובה שלי למר מרושע שימשה תזכורת לכך שאי אפשר לבחור למי נמשכים. לפעמים זה האדם האחרון שאת אמורה להימשך אליו.
 
כחכחתי בגרוני ושאלתי, “איך אני מקבלת תשלום?”
 
“לכי להתרענן. עשי את העבודה שלך, ואני אטפל בזה.”
 
“יש איזו הכשרה מסודרת?”
 
הוא כיבה את הסיגריה שלו ונשף את שארית העשן. “לא.”
 
“לא?”
 
“לא. זה לא כל-כך קשה.” הוא הצביע על עמדת המארחת. “רואה את הדוכן הזה שם? את עומדת לידו, מברכת אנשים לשלום ומלווה אותם לשולחן אם הם בוחרים לא ללכת לאחד הברים. אם למישהו מהצוות יש בעיה עם לקוח, הם עשויים לבוא אלייך כי את הכי פחות עסוקה מכולם. פשוט תאלתרי. לא נדרשת שום מיומנות, וזה טוב כי בתור ברמנית נכשלת בענק. אנשים לומדים תוך כדי עבודה, בכל מקרה. אני מאוד תומך בזריקת אנשים למים העמוקים בלי לבזבז זמן על הניסיון להסביר דברים – טוב, חוץ מהצורך לגרור אותך הרחק מהבר היום, כשאיבדתי בגללך לקוחות.”
 
“זאת נשמעת כמו סביבת עבודה בריאה.”
 
הוא קרץ. “אל תשכחי לחייך, שייקספיר.”