איך ללטף קיפוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך ללטף קיפוד
מכר
מאות
עותקים
איך ללטף קיפוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

איך ללטף קיפוד

5 כוכבים (23 דירוגים)

עוד על הספר

מור אסאל, בת קיבוץ כברי, הייתה במשך שנים רבות עיתונאית ובלוגרית, ופרסמה שני  ספרי הדרכה להורים. כיום היא מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. 

תקציר

אשה עומדת על רציף הרכבת ומחכה, כשלפתע לוכד את עיניה גבר מוכּר ולא מוכּר.
מישהו שנראה כמו אהוב נעוריה – זה שהפרידה ממנו שברה את חייה לשניים:
 לפני ואחרי.
היא חוזרת הביתה, אל בעלה וילדיה, אבל כל מה שהתאמצה לשכוח חוזר אליה. היא נאלצת להתייצב מול הנערה שהייתה, בת קיבוץ שהתבגרה בסביבה לא מוגנת, ומול אירועים מטלטלים מעברה שעליהם היא משלמת מחיר כבד עד היום.
מה יקרה לנישואיה ולמשפחתה כשהיא תתעמת עם בחירות העבר?
האם יהיה בה האומץ לשנות את מסלול חייה?
 
"איך ללטף קיפוד" הוא רומן סוחף ומרגש שכתוב בכנות יוצאת דופן ובאותנטיות כובשת. זהו סיפור על אהבה ובגידה, על התמודדות עם פגיעה מינית, על בחירות והחמצות.
זהו גם סיפור על משפחה, על הכוח והשבריריות שבה, ועל הדרכים שבהן היא נוכחת גם כשהיא נעדרת.
 
מור אסאל, בת קיבוץ כברי, הייתה במשך שנים רבות עיתונאית ובלוגרית, ופרסמה שני  ספרי הדרכה להורים. כיום היא מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. 
זהו הרומן הראשון שלה.
 

פרק ראשון

פרולוג
 
 
 
אשה עומדת בערב על הרציף ומחכה.
 
הרכבת שלה מאחרת.
 
ממש מתחתיה, על הפסים, רכבת זרה עומדת לנסוע למקום אחר.
 
העיניים שלה משוטטות על החלונות של הרכבת: הן רגילות לשוטט בלי שרואים.
 
קומה עליונה, אנשים, אנשים. קומה תחתונה. פנים זרות.
 
היא נותנת למחשבות שלה לנדוד בזמן שהרכבת מתחילה לנוע מתחתיה.
 
היא חושבת על בגדי הקראטה של הבת שלה, שנשארו במכונת הכביסה והיא חייבת לתלות לייבוש לקראת האימון של מחר. על החיוך שהיא לא תקבל ממנה גם כשתניח אותם, מקופלים, על המיטה שלה.
 
היא חושבת על אימון הכדורסל של הבן שלה ותוהה איך הלך לו הפעם; האם הוא נלחם להיכנס למשחק או שוב ויתר ונשאר בצד. על האכזבה שלו, התמידית, מעצמו.
 
היא חושבת על כך שעוד לא ענתה בווטסאפּ לבעלה מתי היא מגיעה הביתה, ושהוא יכעס, או ידאג, או שניהם.
 
היא חושבת - והבטן שלה מתכווצת מיד - על התקלה שקרתה לה בסטודיו, ושהיא צריכה להתקשר להודיע. הכוסות שהתפוצצו בשריפה בתנור היו דווקא של התלמידה שהיא הכי חוששת ממנה. היא יודעת שהיא צריכה להתקשר אבל אין לה מושג איך להתנצל, אז האצבעות שלה, שכבר מגששות בתיק אחרי הטלפון, מרפות מהמכשיר.
 
ואז העיניים שלה קולטות משהו, עוד לפני שהמוח מספיק לפרש אותו.
 
למטה, בקרון הרכבת שיוצאת עכשיו מהרציף, יש פנים מוכרות. מישהו יושב שם, מקשיב לאוזניות שמחוברות לטלפון, מהמהם עצמו שיר כלשהו בעיניים עצומות.
 
היא לא יכולה לשמוע איזה שיר, כי היא בחוץ, על הרציף, והוא בפנים, ברכבת שמתחילה עכשיו להתרחק ממנה.
 
אבל את הפרופיל הזה היא מכירה מבעד לכל חלון שבעולם: המצח הגבוה. האף - קצת נשרי. הסנטר שיש בו רמז בלבד לנטייה קדימה. ובאמצע, בין הסנטר לאף, שפתיים שמחביאות חיוך.
 
כלומר, אם זה באמת הוא: כל כך הרבה שנים יכולות לשנות כל אחד. בטח כשמספיקים לראות אותו לשבריר שנייה מבעד לחלון רכבת מתרחקת.
 
הכרוז של הרכבת מבקש לזוז משפת הרציף בדיוק כשהיא מוצאת את עצמה מתקרבת לפס הצהוב, ניגשת בהיסוס אל החלון. היא לא באמת שומעת את הכרוז כי דפיקות הלב שלה מחרישות לה את האוזניים.
 
יכול להיות שזה הוא? יכול להיות?
 
ואז הרכבת נוסעת, והיא נשארת עם דפיקות הלב וההיסוסים.
 
יכול להיות שזה אוהד?
 
 
פרק 1 
 
 
 
היא פגשה אותו לראשונה בחופש הגדול שלפני כיתה י'. אולי מוגזם לומר "פגשה", ו"ראתה" זה קצת מינורי מדי. איך קוראים למצב שבו את פוגשת מישהו רק לרגע, אבל הוא נרשם לך בלב כמו חותם? כמו עדות? כמו הבטחה?
 
זה היה בקורס מד"צים. אחת ההזדמנויות היחידות לצאת מהקיבוץ הקטן שלה בצפון. אחת ההזדמנויות היחידות להיות לרגע מחוץ למערה ולראות מי מטיל שם צלליות.
חודש לפני כן, כשהיא הודיעה שהיא מתכוונת לצאת לקורס, הפנים של אמא שלה אורו. שני כתמים אדומים של סומק פרחו בלחיי השיש של דפנה מורג.
"סוף־סוף," היא אמרה. "אני אתקשר למיכה מאגף הנוער בתק"ם. הוא אחראי שם על הקורס. שיידע מי את."
"שיידע מי אני, או שיידע שהבת של דפנה מורג מאגף התרבות בתנועה יוצאת להדרכה?" היא חשבה לעצמה, אבל לא באמת העזה להגיד. עד שאמא שלה מתרגשת ממשהו שקשור אליה, היא לא התכוונה להרוס את הרגע.
 
אבל ההתרגשות של אמא שלה הייתה הרבה יותר מוצקה מששיערה. מספיק מוצקה כדי שתגיע עד אליה, לחדר שלה במגורי הנעורים, לביקור בלתי צפוי ערב היציאה לקורס.
זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלה הגיעה אליה לחדר מאז שעברה לגור עם אפרת. זה לא היה נהוג בקיבוץ, שהורים יבואו לבקר במגורי הנוער, בטח לא בלי הזמנה, ואמא שלה ממילא הייתה עסוקה מדי בפרויקטים התרבותיים שלה מכדי לבקר בחדרים של אחרים, עם הזמנה או בלעדיה.
כך שהיא קצת נבהלה כשאמא שלה פסעה לתוך החדר בצעדים מהירים ובוטחים: חששה שתבחין בבגדים הזרוקים על המזרן בפינה, במאפרה הגדושה בדלים של 'נובלס', בבקבוקי הבירה מאתמול.
אבל המבט של אמא שלה ריחף מעל האותות המחשידים ונתקע ישירות בפוסטר הממוסגר שהיה תלוי על הקיר. "איזו תמונה יפה של מאטיס," אמא שלה אמרה, מטה את צווארה הארוך הצידה.
"את קנית לי אותה," היא חייכה חיוך קצת חמוץ, בזמן שאפרת ניצלה את הזמן להשליך החוצה את המאפרה והבקבוקים. "לא זוכרת? בביקור שלך במוזיאון בירושלים. אמרת שאני צריכה ללמוד לעשות שימוש נרחב יותר בצבע."
"באמת? ככה אמרתי?" המבט של אמא שלה חזר לסקור את החדר, והתעכב הפעם על מדף הספרים. "'מאה שנים של בדידות'," היא אמרה בסיפוק. "סתם דאגתי, ילדה'לה."
"דאגת ממה?" היא שאלה.
"נו, שתהיי כמו אבא שלך. עסוקה רק בדברים הלא חשובים בחיים."
"אין לך מה לדאוג, דפנה." אפרת, השותפה שלה לחדר, גיחכה מתחת לנמשים שלה. "הבת שלך ממשיכה בדרכך. ערכים, תרבות, כל מה שרצית."
"יש לך מספיק חולצות כחולות?" דפנה כיוונה את המבט הנוקב שלה אל נוגה.
"יש לי. אל תדאגי."
"ממתי אני דואגת לך?" אמא שלה חייכה ונגעה לה ברפרוף בשיער. "אני פשוט מתרגשת בשבילך. לצאת מהקיבוץ, לפגוש מאות בני נוער חדשים, להשפיע..." הלחיים שלה הוורידו כשהיא הודתה: "אני עוד זוכרת את קורס המד"צים שלי. את הפעולה הראשונה שהעברתי לקבוצה שלי. שם ידעתי בפעם הראשונה שזה מה שאני צריכה לעשות."
"לפגוש מאות בני נוער?" אפרת שאלה בקונדסות, מטלטלת תלתלים, אבל דפנה צחקה ואמרה: "לא. לעשות דברים עם משמעות. עם תוכן." ואז היא שלחה יד ונגעה בכתף של נוגה, כמו רמז לחיבוק שלא התממש. "אני לא דואגת. רק אומרת לך שתתייחסי ברצינות למה שאת לומדת שם."
את אבא שלה, לעומת זאת, לא עניינו החולצות הכחולות. אבל הוא כן הגיע מאוחר יותר לחדר, כמו שתמיד עשה לפני כל טיול או נסיעה של הכיתה שלה, לתת לה חיבוק ארוך ספוג ניקוטין ולשאול אם היא צריכה משהו: תיק יותר גדול מזה שחילקו להם, או חבל, או פטיש, משהו להקים מאהל.
"אני אסתדר," היא אמרה לו בקלילות. "כולם מסתדרים, לא?"
והוא חייך, ליטף בכף יד מחוספסת את לחיה ואמר במבטא המצחיק שלו: "בשבילי אין כולם, נוגה'לה. בשבילי יש רק את."
 
והיא יצאה לקורס, והסתדרה כמו כולם.
אבל האמת היא שלא ממש עניין אותה להמשיך את דרכה של אמא שלה או הערכים או ההדרכה או להשפיע. מה שעניין אותה היה להכיר בנים חדשים.
ומהיום השני עניין אותה רק דבר אחד: להכיר אותו.
רוב הסיכויים שהיא בכלל לא הייתה שמה לב אליו. הוא לא היה הכי חתיך, או הכי יפה, או הכי פופולרי. הוא היה רגיל, כמוה, והיא עוד לא הבחינה כמה העיניים שלו טובות, וכמה האף שלו אמנם נשרי וקצת ארוך מדי אבל יפה, ואיך הוא מחייך אפילו כשהוא רציני.
היא לא הייתה מבחינה בו אלמלא הכלבה המטונפת, הכחושה, שהסתובבה כל היום סביב המחנה, מחפשת הזדמנויות לגנוב את האוכל הגרוע שחילקו להם שם, נענית ב"קישטה!" או בהנפת יד מאיימת או אפילו באבן מושלכת שהבריחה אותה בזנב מקופל בין הרגליים. והיא ריחמה על הכלבה, אבל גם קצת נגעלה ממנה, וניסתה להכריח את עצמה להתעלם, כדי לא להיות שונה מכולם.
אבל בערב השני, כשהיא התגנבה מסביב למחנה אל המקלחות באמצע פעילות, בתקווה להתרחץ סוף־סוף בפרטיות, היא הבחינה במישהו, ממש מעבר לגדר.
היא עצרה והתבוננה.
מעבר לגדר ישב נער. קרוב אליו ישבה הכלבה. הוא ליטף בעדינות את הפס הלבן שנמתח ממצחה לחוטמה, והגיש לה פיסות גבינה צהובה.
כשהיא המשיכה להסתכל, היא ראתה שהכלבה מיניקה שלושה גורים.
 
בלי לחשוב היא עברה את הגדר. אחר כך היא לא הבינה איך זה קרה, אבל באותו רגע היה ברור לה לגמרי שזה מה שצריך לעשות. אז היא טיפסה, נזהרת מהברזלים בין הרגליים, קפצה מהצד השני ונעמדה לידו במבוכה. הוא הרים את העיניים אליה וחייך, והיא הבחינה בפעם הראשונה בעיניים שלו, שהיו חמות ומכווצות ומשועשעות.
"באת לעזור?"
"אתה צריך עזרה?" הלחיים שלה התלהטו והיא שמחה שכבר היה כמעט חושך.
"האמת שאני מסתדר," הוא אמר וליטף את הכלבה בעדינות, והעיניים שלה נמשכו אחרי האצבעות שלו, שהיו שחומות ורבועות בקצה. "אבל את מוזמנת להביא לה משהו טעים מחר."
זה אמנם לא היה גירוש, אבל גם ממש לא הזמנה. בתור קיבוצניקית היא ידעה לזהות את הניואנסים בעל־פה, קוראת בנימות קול כמו שמכשפות קוראות בקלפים. ולכן היא אמרה רק "טוב, אז ביי," והיססה והביטה בו שוב, ואמרה: "זה מאוד יפה מצדך." והוא חייך שוב, ואמר: "תודה, זה יפה מצדךְ שאת אומרת לי את זה." והיא חייכה אליו בחזרה, והפעם הלכה מסביב, לעקוף את הגדר, כי הביך אותה מדי לקפוץ שוב בצורה מגושמת כזו מצד לצד.
למחרת, כשהיא הלכה בדיוק באותה שעה לאותו מקום עם כמה פרוסות גבינה צהובה שגנבה מארוחת הערב, הוא לא היה שם. וגם לא ביום שאחרי, ובזה שאחריו. אבל הכלבה נראתה לה מיום ליום מרוצה יותר, חשדנית פחות, כך שהיא שיערה שהוא פשוט מאכיל אותה לפי לוח זמנים פרטי משלו, שהיא לא הצליחה לפענח.
היא קיוותה שאולי הוא יבוא עם כולם למחנה של הקבוצה שלה להתפעל מהקריקטורה המעולה שהיא ציירה, של מיכה מאגף הנוער בתנועה, אבל זה לא קרה. ובסוף הסמינר, כשכולם החליפו כתובות, היא מיהרה אל האוטובוס של בית הספר ההוא בשרון, שידעה שהוא עומד לעלות עליו, אבל לא הספיקה להגיע לפני שהוא נבלע בפנים, ולא העזה לטפס ולחפש. היא רק ידעה את השם שלו: אוהד.
 
"אז מה, איך היה במד"צים?" שאל אותה עמוס, אחיה הגדול, מעל הצלחת העמוסה שלו בארוחת שישי בחדר האוכל. "היו בנים חמודים? הכרת מישהו?"
היא הסמיקה, אבל לפני שהספיקה לענות אמא שלה אמרה: "אוי, באמת, עמוס. אתה והשטויות שלך. לא בשביל זה נוגה הלכה לקורס. היא הלכה בשביל ההדרכה."
ואבא שלה הביט בה במבט הפרטי שלהם, זה שהוא שמר להתקפות של אמא שלה עליו או עליה, ואחז בכף ידה לרגע באצבעותיו המחוספסות, המוכתמות מניקוטין, ואמר בשקט: "גם זה טוב וגם זה טוב."
אחר כך, כשהיא ועמוס יצאו מחדר האוכל והלכו יחד, היא למגורי הנוער והוא למגורי החיילים - הרחק מההורים שחזרו לבית שלהם - היא הודתה בפניו שכן, שהיא פגשה מישהו, אבל היא לא יודעת איך ליצור איתו קשר.
"אולי הוא יחפש אותך," עמוס חייך אליה. "או שיעבור הזמן ותשכחי אותו בסוף."
אבל הזמן עבר והוא לא חיפש. והיא לא שכחה.
 
בפעם השנייה היא פגשה אותו בחופש הגדול שלפני י"ב, באפעל, בכנס שארגנו שם לכל אלה שתכננו ללכת לשנת שירות בתנועה. וכשהם נפגשו, לגמרי במקרה, היא רק קיוותה שלא שכח אותה כליל.
היא ראתה אותו לפני שהוא ראה אותה, ברגע שנכנסה לחדר המוזנח, המכוסה בפלקטים מפעולות ישנות של תנועת הנוער העובד והלומד. ומאותו רגע שבו היא הבחינה בו, הכול נשמע לה כמו המהום או זמזום. היא הורידה את הראש, מנסה לחשוב איך לומר ומה לומר, עד שסבב ההיכרות הגיע אליה, וכבר לא הייתה לה ברירה אלא להרים עיניים ולומר: "נוגה מורג." אחר כך היא ניסתה להוריד מיד את המבט, אבל משהו משך אותה בחוט בלתי נראה להשאיר אותו למעלה ולסובב אותו טיפ־טיפה ימינה, ושם הן היו: עיני השוקולד. עם המון קמטי חיוך בצדדים, כמו שתי שמשות קטנות וזוהרות. וממש מתחת היו שפתיים שהעיניים שלה נצמדו אליהן כאילו אין שום דבר אחר בעולם להביט בו, שפתיים שעיצבו בטבעיות, בחיוך, בלחש, שתי מילים: "הי, נוגה."
עד סוף הסבב היא ניסתה להריץ לעצמה בראש תסריטים: איך היא תיגש, מה היא תגיד ומה יגרום לו לחשוב שהיא מקורית ומעניינת. ובאותה נשימה, חלק אחר במוח שלה היה מוטרד נואשות בשאלה איך לגרום לו להבחין בפס של החזייה החדשה שלה, בצבע בורדו (היא בדקה בחשאי אם אפשר לגרום למחשוף הגזור של הסווטשירט לזלוג בטבעיות. אחרי כמה תנועות עדינות זה עבד).
ואז בהפסקה הוא פשוט ניגש אליה, הושיט לה יד ואמר: "הי נוגה, אני אוהד. היינו ביחד במד"צים."
 
שנים אחר כך היא תיזכר במילים הראשונות האלה. בהתייחסות השלמה, המיידית, אל שניהם כזוג. כאילו יש להם היסטוריה משותפת מעצם הימצאותם על אותו כוכב, באותו גלגול.
שנים אחר כך הם יהיו רחוקים כל כך, עד שהיא תשאל את עצמה, עומדת על הרציף, מביטה ברכבת מתרחקת, איך יכול להיות שהיה זמן שבו הם היו על אותו כוכב, באותו גלגול.

מור אסאל, בת קיבוץ כברי, הייתה במשך שנים רבות עיתונאית ובלוגרית, ופרסמה שני  ספרי הדרכה להורים. כיום היא מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. 

עוד על הספר

איך ללטף קיפוד מור אסאל
פרולוג
 
 
 
אשה עומדת בערב על הרציף ומחכה.
 
הרכבת שלה מאחרת.
 
ממש מתחתיה, על הפסים, רכבת זרה עומדת לנסוע למקום אחר.
 
העיניים שלה משוטטות על החלונות של הרכבת: הן רגילות לשוטט בלי שרואים.
 
קומה עליונה, אנשים, אנשים. קומה תחתונה. פנים זרות.
 
היא נותנת למחשבות שלה לנדוד בזמן שהרכבת מתחילה לנוע מתחתיה.
 
היא חושבת על בגדי הקראטה של הבת שלה, שנשארו במכונת הכביסה והיא חייבת לתלות לייבוש לקראת האימון של מחר. על החיוך שהיא לא תקבל ממנה גם כשתניח אותם, מקופלים, על המיטה שלה.
 
היא חושבת על אימון הכדורסל של הבן שלה ותוהה איך הלך לו הפעם; האם הוא נלחם להיכנס למשחק או שוב ויתר ונשאר בצד. על האכזבה שלו, התמידית, מעצמו.
 
היא חושבת על כך שעוד לא ענתה בווטסאפּ לבעלה מתי היא מגיעה הביתה, ושהוא יכעס, או ידאג, או שניהם.
 
היא חושבת - והבטן שלה מתכווצת מיד - על התקלה שקרתה לה בסטודיו, ושהיא צריכה להתקשר להודיע. הכוסות שהתפוצצו בשריפה בתנור היו דווקא של התלמידה שהיא הכי חוששת ממנה. היא יודעת שהיא צריכה להתקשר אבל אין לה מושג איך להתנצל, אז האצבעות שלה, שכבר מגששות בתיק אחרי הטלפון, מרפות מהמכשיר.
 
ואז העיניים שלה קולטות משהו, עוד לפני שהמוח מספיק לפרש אותו.
 
למטה, בקרון הרכבת שיוצאת עכשיו מהרציף, יש פנים מוכרות. מישהו יושב שם, מקשיב לאוזניות שמחוברות לטלפון, מהמהם עצמו שיר כלשהו בעיניים עצומות.
 
היא לא יכולה לשמוע איזה שיר, כי היא בחוץ, על הרציף, והוא בפנים, ברכבת שמתחילה עכשיו להתרחק ממנה.
 
אבל את הפרופיל הזה היא מכירה מבעד לכל חלון שבעולם: המצח הגבוה. האף - קצת נשרי. הסנטר שיש בו רמז בלבד לנטייה קדימה. ובאמצע, בין הסנטר לאף, שפתיים שמחביאות חיוך.
 
כלומר, אם זה באמת הוא: כל כך הרבה שנים יכולות לשנות כל אחד. בטח כשמספיקים לראות אותו לשבריר שנייה מבעד לחלון רכבת מתרחקת.
 
הכרוז של הרכבת מבקש לזוז משפת הרציף בדיוק כשהיא מוצאת את עצמה מתקרבת לפס הצהוב, ניגשת בהיסוס אל החלון. היא לא באמת שומעת את הכרוז כי דפיקות הלב שלה מחרישות לה את האוזניים.
 
יכול להיות שזה הוא? יכול להיות?
 
ואז הרכבת נוסעת, והיא נשארת עם דפיקות הלב וההיסוסים.
 
יכול להיות שזה אוהד?
 
 
פרק 1 
 
 
 
היא פגשה אותו לראשונה בחופש הגדול שלפני כיתה י'. אולי מוגזם לומר "פגשה", ו"ראתה" זה קצת מינורי מדי. איך קוראים למצב שבו את פוגשת מישהו רק לרגע, אבל הוא נרשם לך בלב כמו חותם? כמו עדות? כמו הבטחה?
 
זה היה בקורס מד"צים. אחת ההזדמנויות היחידות לצאת מהקיבוץ הקטן שלה בצפון. אחת ההזדמנויות היחידות להיות לרגע מחוץ למערה ולראות מי מטיל שם צלליות.
חודש לפני כן, כשהיא הודיעה שהיא מתכוונת לצאת לקורס, הפנים של אמא שלה אורו. שני כתמים אדומים של סומק פרחו בלחיי השיש של דפנה מורג.
"סוף־סוף," היא אמרה. "אני אתקשר למיכה מאגף הנוער בתק"ם. הוא אחראי שם על הקורס. שיידע מי את."
"שיידע מי אני, או שיידע שהבת של דפנה מורג מאגף התרבות בתנועה יוצאת להדרכה?" היא חשבה לעצמה, אבל לא באמת העזה להגיד. עד שאמא שלה מתרגשת ממשהו שקשור אליה, היא לא התכוונה להרוס את הרגע.
 
אבל ההתרגשות של אמא שלה הייתה הרבה יותר מוצקה מששיערה. מספיק מוצקה כדי שתגיע עד אליה, לחדר שלה במגורי הנעורים, לביקור בלתי צפוי ערב היציאה לקורס.
זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלה הגיעה אליה לחדר מאז שעברה לגור עם אפרת. זה לא היה נהוג בקיבוץ, שהורים יבואו לבקר במגורי הנוער, בטח לא בלי הזמנה, ואמא שלה ממילא הייתה עסוקה מדי בפרויקטים התרבותיים שלה מכדי לבקר בחדרים של אחרים, עם הזמנה או בלעדיה.
כך שהיא קצת נבהלה כשאמא שלה פסעה לתוך החדר בצעדים מהירים ובוטחים: חששה שתבחין בבגדים הזרוקים על המזרן בפינה, במאפרה הגדושה בדלים של 'נובלס', בבקבוקי הבירה מאתמול.
אבל המבט של אמא שלה ריחף מעל האותות המחשידים ונתקע ישירות בפוסטר הממוסגר שהיה תלוי על הקיר. "איזו תמונה יפה של מאטיס," אמא שלה אמרה, מטה את צווארה הארוך הצידה.
"את קנית לי אותה," היא חייכה חיוך קצת חמוץ, בזמן שאפרת ניצלה את הזמן להשליך החוצה את המאפרה והבקבוקים. "לא זוכרת? בביקור שלך במוזיאון בירושלים. אמרת שאני צריכה ללמוד לעשות שימוש נרחב יותר בצבע."
"באמת? ככה אמרתי?" המבט של אמא שלה חזר לסקור את החדר, והתעכב הפעם על מדף הספרים. "'מאה שנים של בדידות'," היא אמרה בסיפוק. "סתם דאגתי, ילדה'לה."
"דאגת ממה?" היא שאלה.
"נו, שתהיי כמו אבא שלך. עסוקה רק בדברים הלא חשובים בחיים."
"אין לך מה לדאוג, דפנה." אפרת, השותפה שלה לחדר, גיחכה מתחת לנמשים שלה. "הבת שלך ממשיכה בדרכך. ערכים, תרבות, כל מה שרצית."
"יש לך מספיק חולצות כחולות?" דפנה כיוונה את המבט הנוקב שלה אל נוגה.
"יש לי. אל תדאגי."
"ממתי אני דואגת לך?" אמא שלה חייכה ונגעה לה ברפרוף בשיער. "אני פשוט מתרגשת בשבילך. לצאת מהקיבוץ, לפגוש מאות בני נוער חדשים, להשפיע..." הלחיים שלה הוורידו כשהיא הודתה: "אני עוד זוכרת את קורס המד"צים שלי. את הפעולה הראשונה שהעברתי לקבוצה שלי. שם ידעתי בפעם הראשונה שזה מה שאני צריכה לעשות."
"לפגוש מאות בני נוער?" אפרת שאלה בקונדסות, מטלטלת תלתלים, אבל דפנה צחקה ואמרה: "לא. לעשות דברים עם משמעות. עם תוכן." ואז היא שלחה יד ונגעה בכתף של נוגה, כמו רמז לחיבוק שלא התממש. "אני לא דואגת. רק אומרת לך שתתייחסי ברצינות למה שאת לומדת שם."
את אבא שלה, לעומת זאת, לא עניינו החולצות הכחולות. אבל הוא כן הגיע מאוחר יותר לחדר, כמו שתמיד עשה לפני כל טיול או נסיעה של הכיתה שלה, לתת לה חיבוק ארוך ספוג ניקוטין ולשאול אם היא צריכה משהו: תיק יותר גדול מזה שחילקו להם, או חבל, או פטיש, משהו להקים מאהל.
"אני אסתדר," היא אמרה לו בקלילות. "כולם מסתדרים, לא?"
והוא חייך, ליטף בכף יד מחוספסת את לחיה ואמר במבטא המצחיק שלו: "בשבילי אין כולם, נוגה'לה. בשבילי יש רק את."
 
והיא יצאה לקורס, והסתדרה כמו כולם.
אבל האמת היא שלא ממש עניין אותה להמשיך את דרכה של אמא שלה או הערכים או ההדרכה או להשפיע. מה שעניין אותה היה להכיר בנים חדשים.
ומהיום השני עניין אותה רק דבר אחד: להכיר אותו.
רוב הסיכויים שהיא בכלל לא הייתה שמה לב אליו. הוא לא היה הכי חתיך, או הכי יפה, או הכי פופולרי. הוא היה רגיל, כמוה, והיא עוד לא הבחינה כמה העיניים שלו טובות, וכמה האף שלו אמנם נשרי וקצת ארוך מדי אבל יפה, ואיך הוא מחייך אפילו כשהוא רציני.
היא לא הייתה מבחינה בו אלמלא הכלבה המטונפת, הכחושה, שהסתובבה כל היום סביב המחנה, מחפשת הזדמנויות לגנוב את האוכל הגרוע שחילקו להם שם, נענית ב"קישטה!" או בהנפת יד מאיימת או אפילו באבן מושלכת שהבריחה אותה בזנב מקופל בין הרגליים. והיא ריחמה על הכלבה, אבל גם קצת נגעלה ממנה, וניסתה להכריח את עצמה להתעלם, כדי לא להיות שונה מכולם.
אבל בערב השני, כשהיא התגנבה מסביב למחנה אל המקלחות באמצע פעילות, בתקווה להתרחץ סוף־סוף בפרטיות, היא הבחינה במישהו, ממש מעבר לגדר.
היא עצרה והתבוננה.
מעבר לגדר ישב נער. קרוב אליו ישבה הכלבה. הוא ליטף בעדינות את הפס הלבן שנמתח ממצחה לחוטמה, והגיש לה פיסות גבינה צהובה.
כשהיא המשיכה להסתכל, היא ראתה שהכלבה מיניקה שלושה גורים.
 
בלי לחשוב היא עברה את הגדר. אחר כך היא לא הבינה איך זה קרה, אבל באותו רגע היה ברור לה לגמרי שזה מה שצריך לעשות. אז היא טיפסה, נזהרת מהברזלים בין הרגליים, קפצה מהצד השני ונעמדה לידו במבוכה. הוא הרים את העיניים אליה וחייך, והיא הבחינה בפעם הראשונה בעיניים שלו, שהיו חמות ומכווצות ומשועשעות.
"באת לעזור?"
"אתה צריך עזרה?" הלחיים שלה התלהטו והיא שמחה שכבר היה כמעט חושך.
"האמת שאני מסתדר," הוא אמר וליטף את הכלבה בעדינות, והעיניים שלה נמשכו אחרי האצבעות שלו, שהיו שחומות ורבועות בקצה. "אבל את מוזמנת להביא לה משהו טעים מחר."
זה אמנם לא היה גירוש, אבל גם ממש לא הזמנה. בתור קיבוצניקית היא ידעה לזהות את הניואנסים בעל־פה, קוראת בנימות קול כמו שמכשפות קוראות בקלפים. ולכן היא אמרה רק "טוב, אז ביי," והיססה והביטה בו שוב, ואמרה: "זה מאוד יפה מצדך." והוא חייך שוב, ואמר: "תודה, זה יפה מצדךְ שאת אומרת לי את זה." והיא חייכה אליו בחזרה, והפעם הלכה מסביב, לעקוף את הגדר, כי הביך אותה מדי לקפוץ שוב בצורה מגושמת כזו מצד לצד.
למחרת, כשהיא הלכה בדיוק באותה שעה לאותו מקום עם כמה פרוסות גבינה צהובה שגנבה מארוחת הערב, הוא לא היה שם. וגם לא ביום שאחרי, ובזה שאחריו. אבל הכלבה נראתה לה מיום ליום מרוצה יותר, חשדנית פחות, כך שהיא שיערה שהוא פשוט מאכיל אותה לפי לוח זמנים פרטי משלו, שהיא לא הצליחה לפענח.
היא קיוותה שאולי הוא יבוא עם כולם למחנה של הקבוצה שלה להתפעל מהקריקטורה המעולה שהיא ציירה, של מיכה מאגף הנוער בתנועה, אבל זה לא קרה. ובסוף הסמינר, כשכולם החליפו כתובות, היא מיהרה אל האוטובוס של בית הספר ההוא בשרון, שידעה שהוא עומד לעלות עליו, אבל לא הספיקה להגיע לפני שהוא נבלע בפנים, ולא העזה לטפס ולחפש. היא רק ידעה את השם שלו: אוהד.
 
"אז מה, איך היה במד"צים?" שאל אותה עמוס, אחיה הגדול, מעל הצלחת העמוסה שלו בארוחת שישי בחדר האוכל. "היו בנים חמודים? הכרת מישהו?"
היא הסמיקה, אבל לפני שהספיקה לענות אמא שלה אמרה: "אוי, באמת, עמוס. אתה והשטויות שלך. לא בשביל זה נוגה הלכה לקורס. היא הלכה בשביל ההדרכה."
ואבא שלה הביט בה במבט הפרטי שלהם, זה שהוא שמר להתקפות של אמא שלה עליו או עליה, ואחז בכף ידה לרגע באצבעותיו המחוספסות, המוכתמות מניקוטין, ואמר בשקט: "גם זה טוב וגם זה טוב."
אחר כך, כשהיא ועמוס יצאו מחדר האוכל והלכו יחד, היא למגורי הנוער והוא למגורי החיילים - הרחק מההורים שחזרו לבית שלהם - היא הודתה בפניו שכן, שהיא פגשה מישהו, אבל היא לא יודעת איך ליצור איתו קשר.
"אולי הוא יחפש אותך," עמוס חייך אליה. "או שיעבור הזמן ותשכחי אותו בסוף."
אבל הזמן עבר והוא לא חיפש. והיא לא שכחה.
 
בפעם השנייה היא פגשה אותו בחופש הגדול שלפני י"ב, באפעל, בכנס שארגנו שם לכל אלה שתכננו ללכת לשנת שירות בתנועה. וכשהם נפגשו, לגמרי במקרה, היא רק קיוותה שלא שכח אותה כליל.
היא ראתה אותו לפני שהוא ראה אותה, ברגע שנכנסה לחדר המוזנח, המכוסה בפלקטים מפעולות ישנות של תנועת הנוער העובד והלומד. ומאותו רגע שבו היא הבחינה בו, הכול נשמע לה כמו המהום או זמזום. היא הורידה את הראש, מנסה לחשוב איך לומר ומה לומר, עד שסבב ההיכרות הגיע אליה, וכבר לא הייתה לה ברירה אלא להרים עיניים ולומר: "נוגה מורג." אחר כך היא ניסתה להוריד מיד את המבט, אבל משהו משך אותה בחוט בלתי נראה להשאיר אותו למעלה ולסובב אותו טיפ־טיפה ימינה, ושם הן היו: עיני השוקולד. עם המון קמטי חיוך בצדדים, כמו שתי שמשות קטנות וזוהרות. וממש מתחת היו שפתיים שהעיניים שלה נצמדו אליהן כאילו אין שום דבר אחר בעולם להביט בו, שפתיים שעיצבו בטבעיות, בחיוך, בלחש, שתי מילים: "הי, נוגה."
עד סוף הסבב היא ניסתה להריץ לעצמה בראש תסריטים: איך היא תיגש, מה היא תגיד ומה יגרום לו לחשוב שהיא מקורית ומעניינת. ובאותה נשימה, חלק אחר במוח שלה היה מוטרד נואשות בשאלה איך לגרום לו להבחין בפס של החזייה החדשה שלה, בצבע בורדו (היא בדקה בחשאי אם אפשר לגרום למחשוף הגזור של הסווטשירט לזלוג בטבעיות. אחרי כמה תנועות עדינות זה עבד).
ואז בהפסקה הוא פשוט ניגש אליה, הושיט לה יד ואמר: "הי נוגה, אני אוהד. היינו ביחד במד"צים."
 
שנים אחר כך היא תיזכר במילים הראשונות האלה. בהתייחסות השלמה, המיידית, אל שניהם כזוג. כאילו יש להם היסטוריה משותפת מעצם הימצאותם על אותו כוכב, באותו גלגול.
שנים אחר כך הם יהיו רחוקים כל כך, עד שהיא תשאל את עצמה, עומדת על הרציף, מביטה ברכבת מתרחקת, איך יכול להיות שהיה זמן שבו הם היו על אותו כוכב, באותו גלגול.