שמרי נפשך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שמרי נפשך
הוספה למועדפים

שמרי נפשך

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: קורל
  • תאריך הוצאה: יוני 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים

תקציר

טוני הייתה בת שש כשהוריה נהרגו בתאונת דרכים קשה ולאחר שיקום ממושך היא עוברת לגור אצל דודיה, שנותנים לה סיבה להמשיך לחיות.
 
אבל גם שם הקרקע נשמטת תחתיה כשהיא מותקפת על ידי גבר מתועב.
 
כשנראה שהכול אבוד ושלא נותר לה דבר, היא מוצאת שביל של תקווה כשג’וני, הדוד שלה שהוא גם עורך דין מפולפל, מתייצב לצידה ויחד הם יוצאים למסע ארוך ומפותל, ג’וני מוכן לעשות הכול כדי להוכיח את האמת ולעשות צדק.
 
סיגל לוי היא יועצת פיננסית ומאמנת אישית אשר כתבה ספר ביכורים פרוזה, "שמרי נפשך", אשר לוקח את הקורא בדרך מפותלת כדי להוכיח את האמת ולעשות צדק.

פרק ראשון

אזהרה, ספר זה מכיל תכניים פוגעניים ומיניים לא פשוטים לקריאה

 

 

הקדמה

 
זאת הייתה התאונה הכי טראגית שקרתה באיטליה.
 
סטיב וכריס מארקר קיפחו את חייהם כאשר משאית שבאה ממולם התנגשה בג'יפ שבו נסעו. הם לא שיערו שכך ייגמר הטיול שלו הם חיכו הרבה זמן. טוני, בתם היחידה, נפצעה מאוד קשה, היא איבדה את ההכרה וגם את הוריה.
 
 
 
פרק ראשון
 
 
סטיב וכריס מארקר היו אנשים די פשוטים, הם גרו ברחוב נידח בניו-יורק הגדולה, סטיב עבד כעיתונאי בעיתון מקומי. תמיד היה לו כשרון כתיבה מבריק, בצעירותו הוא למד עיתונאות ותקשורת בקולג' בניו-יורק, ומאז הוא תמיד ידע שזה מה שיעשה כל חיו.
 
את אשתו כריס הוא הכיר כאשר עשה כתבה בנושא תאונות הדרכים אשר היוו מכה קשה באותה שנה, היא הייתה המנהלת של בית ספר בכיר בניו-יורק, הוא התאהב בה מיד.
 
היא הייתה אישה יפהפייה שיערה היה קשור בזנב סוס עיניה היו כחולות ובורקות. סטיב לא יכל להוריד את מבטו ממנה. "שלום אני סטיב", הוא לחץ את ידה ברוך. כריס הביטה בו וחייכה.
 
"היי נעים מאוד, אני כריס". הם התיישבו במשרדה והחלו לשוחח.
 
"אני עיתונאי ובאתי לעשות כתבה בנושא תאונות הדרכים", הוא הראה לה כמה כתבות שעשה בעבר. "מקווה שהם ימצאו חן בעינייך". הוא הביט לתוך עיניה וליבו פעם בחוזקה. כריס לקחה את גזרי העיתון ועיינה בכתוב. "נשמע שאתה מצטיין בכתיבה, הכתבות מאוד מעניינות. ובכן על מה בדיוק אתה רוצה לעשות כתבה?" שאלה והציעה קפה. סטיב נע בכיסאו קלות. "כפי שאת יודעת תאונות הדרכים הם מכה מאוד קשה בעולם, ולכן התבקשתי להכין כתבה בנושא". כריס הגישה לו קפה חם וחזק והתיישבה מולו, הוא לגם מהקפה. "תודה זה טעים".
 
"זאת באמת מכה קשה, כל כך הרבה הרוגים ופצועים, באמת כואב הלב". אמרה כריס בעצב. סטיב אהב את הרגישות שלה. "אני חושב שזה נושא מאוד חשוב עם כל הצער שבדבר". הוא כבר השתוקק לראיין אנשים שנקלעו לסיטואציה הלא נעימה שבה היו מעורבים בתאונת דרכים. הוא אהב את עבודתו מאוד, גם אם לפעמים זה היה בנסיבות קשות. הוא הביט בכריס ואמר: "ובכן כדאי שנתחיל בעבודה מה את אומרת?"
 
"רעיון טוב, כדאי שאקרא לכמה תלמידים שחוו את החוויה הלא נעימה הזאת". הם יצאו מהמשרד החמים, היה מזג אוויר די חורפי בחוץ, כמה תלמידים נכנסו לכיתות כדי להתחמם קצת. כריס הובילה את סטיב לכיתה שהכילה כמה תלמידים די מחוננים, שעברו תאונת דרכים או שנפצעו .כשנכנסו פנימה הסבירה כריס לתלמידים שיתארגנו לראיון עם סטיב. היא הציגה אותו בפני התלמידים שלרגע התרשמו ממנו, אולי מפני שהיה די רציני. סטיב התקרב אליהם והסביר. "שלום אני סטיב ואני עיתונאי בכיר בעיתון מקומי". הוא הניח על השולחן כמה כתבות והסביר להם שבא לעשות כתבה בנושא תאונות הדרכים. "אתם בטח יודעים שזה נושא די כואב בימינו, אני מניח שכמה מכם חוו תאונת דרכים בחייכם ולכן אני רוצה שתספרו לי על הסיטואציה שאליה נקלעתם. אני מבטיח להיות עדין". הוא חייך.
 
התלמידים מצאו חן בעיניו הוא הבחין שהם יהיו מרואיינים נפלאים.
 
המרואיין הראשון היה תלמיד צעיר, גילו היה 15,סטיב ביקש ממנו לספר על התאונה שאליה נקלע. בינתיים התלמידים יצאו מהכיתה כדי לא להפריע להם. "ובכן" שאל סטיב. "בוא ספר לי מתי נפצעת בתאונת דרכים? ומה אתה זוכר בדיוק?"
 
ג'ונתן הביט בסטיב הוא היה מסוגר משהו, הוא לא אהב לדבר על זה עם אף אחד, בפרט עם עיתונאים. "זה קרה לפני 11 שנה, הייתי ילד קטן, נסעתי עם הורי לחופשה משפחתית במיאמי". סטיב הביט בו וכתב את הפרטים ביומן די עבה. "אנחנו נוסעים לכיוון היעד כאשר פתאום מגיחה ממולנו משאית די גדולה, אבי ניסה לעקוף אותה אך ללא הצלחה. אמי ביקשה ממנו שינסה לרדת מהכביש אבל זה היה מאוחר מדי, אנחנו עפנו דרך החלון והורי איבדו את ההכרה. זה היה מחזה לא נעים". הוא הפסיק לרגע כדי להירגע. סטיב שאל: "מה היה מצבך באותו זמן? אתה זוכר? לפי מה שסיפרת לי זה קרה לפני המון שנים, אני יודע שזה נושא כואב אך זאת עבודתי".
 
"באותו רגע ממש לא זכרתי". המשיך ג'ונתן. "אבל יותר מאוחר סיפרו לי שכמה רסיסים חדרו לגופי, בבטן וברגל. זה היה קשה". הוא מחה דמעה מעיניו. שנים שהוא לא דיבר על זה עם איש, אבל העיתונאי שישב מולו נתן לו הרגשה נינוחה. איכשהו הוא יכול לספר לו הכול. סטיב חשב שהכתבה הזאת הולכת להיות קשה הוא תהה איך יהיו המרואיינים הבאים. "אני מצטער שעוררתי בך זיכרונות לא נעימים, אבל זה חלק מעבודתי". סטיב חשב להפסיק את הריאיון אבל הוא הבחין שג'ונתן רוצה לומר משהו.
 
"זה בערך מה שאני זוכר, דע לך שאני מרגיש אתך ממש בנוח, איכשהו אתה נראה אדם רגוע". סטיב התרגש מהמחמאה והודה לו. "אני מודה לך על הריאיון, זה היה נעים אבל גם עצוב".
 
"אתה רוצה לומר לי שהשם שלי הולך להתפרסם בעיתון? שאל: ג'ונתן בחצי חיוך.
 
סטיב אחז בעט המוזהב שהיה בידו ואמר: "לשמחתי כל השמות יהיו בדויים, אל תדאג, אני מודה לך על הריאיון". הוא לחץ את ידו.
 
ג'ונתן יצא מהכיתה וקרא לטים שייכנס. טים נכנס לכיתה הוא היה די גבוה ונעים הליכות, הוא הביט בסטיב בחיוך והתיישב. "שמעתי שאתה מראיין חביב, אני מקווה שהריאיון יעבור בצורה חלקה".
 
"שלום לך" אמר סטיב. "אומנם אני עיתונאי חביב, אבל אני יכול להיות גם קשוח כשצריך. בוא ספר לי קצת על הפציעה שלך". טים ניסה להיזכר בתאונה שבה נפצע לפני כמה שנים, זאת הייתה תאונה קשה, הוא לא האמין ששוב הוא צריך לדבר על זה.
 
"אני לא מבין למה זה טוב הכתבה שאתה עושה? זה נראה לי קצת לא מנומס לראיין אנשים על תאונות דרכים, תקן אותי אם אני טועה". הוא היה ילד שלא אוהב שחודרים לחיו הפרטיים, הוא ילד מאוד מופנם.
 
"אני מבין מה אתה אומר, אבל זאת עבודתי, אם אתה לא רוצה להתראיין אני יכבד את בקשתך". סטיב ידע שיהיו כאלה שיתנגדו ולא ירצו לשתף אתו פעולה, אך הוא לקח זאת בחשבון.
 
טים הביט דרך זגוגית החלון טיפות של גשם החלו לרדת.
 
"בכל פעם שיורד גשם אני נעצב, זה מזכיר לי זמנים לא טובים. התאונה למשל, אתה מבין? כשכריס אמרה לנו שעושים כתבה על תאונות דרכים, לא ממש רציתי להתראיין, אבל אם אתה כבר כאן אני מוכן לדבר על זה, אולי הכאב שהיה כלוא בתוכי הרבה שנים יצא החוצה".
 
"אני מקשיב" אמר סטיב.
 
"ובכן זה קרה לפני כמה שנים, שיחקתי כדורסל עם כמה חברים במרחק לא רב מביתי. הכדור עף לכיוון חניה של מכוניות רצתי מהר כדי להביא את הכדור, כשלפתע הגיחה מכונית מסוג "רנו" לפני שהספקתי לאותת לנהג שיעצור, הוא נכנס בי בחוזקה. עפתי כמה קילומטרים אחורה, זה היה נורא". הוא עצר לרגע את הסיפור ולגם מעט מים. סטיב שכתב הכול לא יכל להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניו. "זה נורא, נראה שאתה זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, אתה רוצה שניקח הפסקה?"
 
"לא קל להיות עיתונאי הא? זה נראה כאילו אתה חווית את זה, לא קשה לראות". אמר טים, התאונה הזאת זה היה הדבר הכי נורא שקרה לו. סטיב נשען אחורנית בכיסאו. "יש נהגים שחושבים שהכביש הוא הרכוש שלהם. צר לי שזה מה שקרה לך. ומה קרה אחר כך, אתה זוכר?"
 
"פינו אותי לבית-החולים, איבדתי את ההכרה זה בטוח, כל הגוף שלי היה מרוסק, שהיתי בבית- החולים שלושה חודשים, זה היה הדבר הכי נורא שקרה לי". הוא כבר רצה לסיים את הריאיון הזה זה היה די והותר.
 
סטיב הבחין בצלקת על פניו של טים. טים מישש את הצלקת שהייתה בפניו, "אה...זה...מסתבר שזאת המזכרת האחרונה שנשארה לי מהתאונה, לא פשוט".
 
"אחרי שהשתחררת מבית החולים מה היה מצבך?" המשיך סטיב בראיון.
 
"הייתי בבית הרבה זמן, כאחד שאוהב כדורסל היה לי מאוד קשה לא לגעת בכדור. חברי שהיו איתי אותו זמן באו לבקר, הם עודדו אותי ותמכו בי בימים הקשים".
 
"ממתי אתה משחק כדורסל? לפי הגובה שלך אתה נראה שחקן טוב" .שאל סטיב, טים די מצא חן בעיניו.
 
"מתמיד, מאז שאני זוכר את עצמי, בתקופת השיקום שלי הרופאים אמרו לי שייקח הרבה זמן עד שאוכל לחזור לשחק". אמר טים והחליק בשיערו רכות. "זה שבר אותי, הייתי תלמיד מצטיין בכדורסל, רק אחרי שהבראתי חזרתי לשחק. לפעמים אני מרגיש כאבים חזקים ברגליים, אבל אני רגיל".
 
"אני שמח שהצלחת להשתקם, ויחד עם זאת שחזרת לשחק כדורסל, היה לי העונג לראיין אותך". הוא לחץ את ידו. "מתי הכתבה יוצאת? פעם ראשונה שהסיפור שלי הולך להתפרסם בעיתון אני מתרגש מזה".
 
סטיב קם מכיסאו ואמר בחיוך: "אל תדאג השם שלך לא יוזכר בעיתון, אני מקווה שהכתבה תצא שבוע הבא, אתה מוזמן לקרוא אותה". בשמחה" אמר טים וליווה את סטיב החוצה.
 
"תדע לך שזה היה מאוד מרגש לראיין אותך, הסיפור שלך נגע לי ללב. אני מאחל לך הרבה בריאות והצלחה". טים חייך בביישנות והלך לספר לחבריו על הריאיון. סטיב חזר לביתו ברגשות מעורבים, אין ספק שתהיה לו עכשיו עבודה רבה כדי שהכתבה תצא מצוינת.

עוד על הספר

  • הוצאה: קורל
  • תאריך הוצאה: יוני 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
שמרי נפשך סיגל לוי

אזהרה, ספר זה מכיל תכניים פוגעניים ומיניים לא פשוטים לקריאה

 

 

הקדמה

 
זאת הייתה התאונה הכי טראגית שקרתה באיטליה.
 
סטיב וכריס מארקר קיפחו את חייהם כאשר משאית שבאה ממולם התנגשה בג'יפ שבו נסעו. הם לא שיערו שכך ייגמר הטיול שלו הם חיכו הרבה זמן. טוני, בתם היחידה, נפצעה מאוד קשה, היא איבדה את ההכרה וגם את הוריה.
 
 
 
פרק ראשון
 
 
סטיב וכריס מארקר היו אנשים די פשוטים, הם גרו ברחוב נידח בניו-יורק הגדולה, סטיב עבד כעיתונאי בעיתון מקומי. תמיד היה לו כשרון כתיבה מבריק, בצעירותו הוא למד עיתונאות ותקשורת בקולג' בניו-יורק, ומאז הוא תמיד ידע שזה מה שיעשה כל חיו.
 
את אשתו כריס הוא הכיר כאשר עשה כתבה בנושא תאונות הדרכים אשר היוו מכה קשה באותה שנה, היא הייתה המנהלת של בית ספר בכיר בניו-יורק, הוא התאהב בה מיד.
 
היא הייתה אישה יפהפייה שיערה היה קשור בזנב סוס עיניה היו כחולות ובורקות. סטיב לא יכל להוריד את מבטו ממנה. "שלום אני סטיב", הוא לחץ את ידה ברוך. כריס הביטה בו וחייכה.
 
"היי נעים מאוד, אני כריס". הם התיישבו במשרדה והחלו לשוחח.
 
"אני עיתונאי ובאתי לעשות כתבה בנושא תאונות הדרכים", הוא הראה לה כמה כתבות שעשה בעבר. "מקווה שהם ימצאו חן בעינייך". הוא הביט לתוך עיניה וליבו פעם בחוזקה. כריס לקחה את גזרי העיתון ועיינה בכתוב. "נשמע שאתה מצטיין בכתיבה, הכתבות מאוד מעניינות. ובכן על מה בדיוק אתה רוצה לעשות כתבה?" שאלה והציעה קפה. סטיב נע בכיסאו קלות. "כפי שאת יודעת תאונות הדרכים הם מכה מאוד קשה בעולם, ולכן התבקשתי להכין כתבה בנושא". כריס הגישה לו קפה חם וחזק והתיישבה מולו, הוא לגם מהקפה. "תודה זה טעים".
 
"זאת באמת מכה קשה, כל כך הרבה הרוגים ופצועים, באמת כואב הלב". אמרה כריס בעצב. סטיב אהב את הרגישות שלה. "אני חושב שזה נושא מאוד חשוב עם כל הצער שבדבר". הוא כבר השתוקק לראיין אנשים שנקלעו לסיטואציה הלא נעימה שבה היו מעורבים בתאונת דרכים. הוא אהב את עבודתו מאוד, גם אם לפעמים זה היה בנסיבות קשות. הוא הביט בכריס ואמר: "ובכן כדאי שנתחיל בעבודה מה את אומרת?"
 
"רעיון טוב, כדאי שאקרא לכמה תלמידים שחוו את החוויה הלא נעימה הזאת". הם יצאו מהמשרד החמים, היה מזג אוויר די חורפי בחוץ, כמה תלמידים נכנסו לכיתות כדי להתחמם קצת. כריס הובילה את סטיב לכיתה שהכילה כמה תלמידים די מחוננים, שעברו תאונת דרכים או שנפצעו .כשנכנסו פנימה הסבירה כריס לתלמידים שיתארגנו לראיון עם סטיב. היא הציגה אותו בפני התלמידים שלרגע התרשמו ממנו, אולי מפני שהיה די רציני. סטיב התקרב אליהם והסביר. "שלום אני סטיב ואני עיתונאי בכיר בעיתון מקומי". הוא הניח על השולחן כמה כתבות והסביר להם שבא לעשות כתבה בנושא תאונות הדרכים. "אתם בטח יודעים שזה נושא די כואב בימינו, אני מניח שכמה מכם חוו תאונת דרכים בחייכם ולכן אני רוצה שתספרו לי על הסיטואציה שאליה נקלעתם. אני מבטיח להיות עדין". הוא חייך.
 
התלמידים מצאו חן בעיניו הוא הבחין שהם יהיו מרואיינים נפלאים.
 
המרואיין הראשון היה תלמיד צעיר, גילו היה 15,סטיב ביקש ממנו לספר על התאונה שאליה נקלע. בינתיים התלמידים יצאו מהכיתה כדי לא להפריע להם. "ובכן" שאל סטיב. "בוא ספר לי מתי נפצעת בתאונת דרכים? ומה אתה זוכר בדיוק?"
 
ג'ונתן הביט בסטיב הוא היה מסוגר משהו, הוא לא אהב לדבר על זה עם אף אחד, בפרט עם עיתונאים. "זה קרה לפני 11 שנה, הייתי ילד קטן, נסעתי עם הורי לחופשה משפחתית במיאמי". סטיב הביט בו וכתב את הפרטים ביומן די עבה. "אנחנו נוסעים לכיוון היעד כאשר פתאום מגיחה ממולנו משאית די גדולה, אבי ניסה לעקוף אותה אך ללא הצלחה. אמי ביקשה ממנו שינסה לרדת מהכביש אבל זה היה מאוחר מדי, אנחנו עפנו דרך החלון והורי איבדו את ההכרה. זה היה מחזה לא נעים". הוא הפסיק לרגע כדי להירגע. סטיב שאל: "מה היה מצבך באותו זמן? אתה זוכר? לפי מה שסיפרת לי זה קרה לפני המון שנים, אני יודע שזה נושא כואב אך זאת עבודתי".
 
"באותו רגע ממש לא זכרתי". המשיך ג'ונתן. "אבל יותר מאוחר סיפרו לי שכמה רסיסים חדרו לגופי, בבטן וברגל. זה היה קשה". הוא מחה דמעה מעיניו. שנים שהוא לא דיבר על זה עם איש, אבל העיתונאי שישב מולו נתן לו הרגשה נינוחה. איכשהו הוא יכול לספר לו הכול. סטיב חשב שהכתבה הזאת הולכת להיות קשה הוא תהה איך יהיו המרואיינים הבאים. "אני מצטער שעוררתי בך זיכרונות לא נעימים, אבל זה חלק מעבודתי". סטיב חשב להפסיק את הריאיון אבל הוא הבחין שג'ונתן רוצה לומר משהו.
 
"זה בערך מה שאני זוכר, דע לך שאני מרגיש אתך ממש בנוח, איכשהו אתה נראה אדם רגוע". סטיב התרגש מהמחמאה והודה לו. "אני מודה לך על הריאיון, זה היה נעים אבל גם עצוב".
 
"אתה רוצה לומר לי שהשם שלי הולך להתפרסם בעיתון? שאל: ג'ונתן בחצי חיוך.
 
סטיב אחז בעט המוזהב שהיה בידו ואמר: "לשמחתי כל השמות יהיו בדויים, אל תדאג, אני מודה לך על הריאיון". הוא לחץ את ידו.
 
ג'ונתן יצא מהכיתה וקרא לטים שייכנס. טים נכנס לכיתה הוא היה די גבוה ונעים הליכות, הוא הביט בסטיב בחיוך והתיישב. "שמעתי שאתה מראיין חביב, אני מקווה שהריאיון יעבור בצורה חלקה".
 
"שלום לך" אמר סטיב. "אומנם אני עיתונאי חביב, אבל אני יכול להיות גם קשוח כשצריך. בוא ספר לי קצת על הפציעה שלך". טים ניסה להיזכר בתאונה שבה נפצע לפני כמה שנים, זאת הייתה תאונה קשה, הוא לא האמין ששוב הוא צריך לדבר על זה.
 
"אני לא מבין למה זה טוב הכתבה שאתה עושה? זה נראה לי קצת לא מנומס לראיין אנשים על תאונות דרכים, תקן אותי אם אני טועה". הוא היה ילד שלא אוהב שחודרים לחיו הפרטיים, הוא ילד מאוד מופנם.
 
"אני מבין מה אתה אומר, אבל זאת עבודתי, אם אתה לא רוצה להתראיין אני יכבד את בקשתך". סטיב ידע שיהיו כאלה שיתנגדו ולא ירצו לשתף אתו פעולה, אך הוא לקח זאת בחשבון.
 
טים הביט דרך זגוגית החלון טיפות של גשם החלו לרדת.
 
"בכל פעם שיורד גשם אני נעצב, זה מזכיר לי זמנים לא טובים. התאונה למשל, אתה מבין? כשכריס אמרה לנו שעושים כתבה על תאונות דרכים, לא ממש רציתי להתראיין, אבל אם אתה כבר כאן אני מוכן לדבר על זה, אולי הכאב שהיה כלוא בתוכי הרבה שנים יצא החוצה".
 
"אני מקשיב" אמר סטיב.
 
"ובכן זה קרה לפני כמה שנים, שיחקתי כדורסל עם כמה חברים במרחק לא רב מביתי. הכדור עף לכיוון חניה של מכוניות רצתי מהר כדי להביא את הכדור, כשלפתע הגיחה מכונית מסוג "רנו" לפני שהספקתי לאותת לנהג שיעצור, הוא נכנס בי בחוזקה. עפתי כמה קילומטרים אחורה, זה היה נורא". הוא עצר לרגע את הסיפור ולגם מעט מים. סטיב שכתב הכול לא יכל להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניו. "זה נורא, נראה שאתה זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, אתה רוצה שניקח הפסקה?"
 
"לא קל להיות עיתונאי הא? זה נראה כאילו אתה חווית את זה, לא קשה לראות". אמר טים, התאונה הזאת זה היה הדבר הכי נורא שקרה לו. סטיב נשען אחורנית בכיסאו. "יש נהגים שחושבים שהכביש הוא הרכוש שלהם. צר לי שזה מה שקרה לך. ומה קרה אחר כך, אתה זוכר?"
 
"פינו אותי לבית-החולים, איבדתי את ההכרה זה בטוח, כל הגוף שלי היה מרוסק, שהיתי בבית- החולים שלושה חודשים, זה היה הדבר הכי נורא שקרה לי". הוא כבר רצה לסיים את הריאיון הזה זה היה די והותר.
 
סטיב הבחין בצלקת על פניו של טים. טים מישש את הצלקת שהייתה בפניו, "אה...זה...מסתבר שזאת המזכרת האחרונה שנשארה לי מהתאונה, לא פשוט".
 
"אחרי שהשתחררת מבית החולים מה היה מצבך?" המשיך סטיב בראיון.
 
"הייתי בבית הרבה זמן, כאחד שאוהב כדורסל היה לי מאוד קשה לא לגעת בכדור. חברי שהיו איתי אותו זמן באו לבקר, הם עודדו אותי ותמכו בי בימים הקשים".
 
"ממתי אתה משחק כדורסל? לפי הגובה שלך אתה נראה שחקן טוב" .שאל סטיב, טים די מצא חן בעיניו.
 
"מתמיד, מאז שאני זוכר את עצמי, בתקופת השיקום שלי הרופאים אמרו לי שייקח הרבה זמן עד שאוכל לחזור לשחק". אמר טים והחליק בשיערו רכות. "זה שבר אותי, הייתי תלמיד מצטיין בכדורסל, רק אחרי שהבראתי חזרתי לשחק. לפעמים אני מרגיש כאבים חזקים ברגליים, אבל אני רגיל".
 
"אני שמח שהצלחת להשתקם, ויחד עם זאת שחזרת לשחק כדורסל, היה לי העונג לראיין אותך". הוא לחץ את ידו. "מתי הכתבה יוצאת? פעם ראשונה שהסיפור שלי הולך להתפרסם בעיתון אני מתרגש מזה".
 
סטיב קם מכיסאו ואמר בחיוך: "אל תדאג השם שלך לא יוזכר בעיתון, אני מקווה שהכתבה תצא שבוע הבא, אתה מוזמן לקרוא אותה". בשמחה" אמר טים וליווה את סטיב החוצה.
 
"תדע לך שזה היה מאוד מרגש לראיין אותך, הסיפור שלך נגע לי ללב. אני מאחל לך הרבה בריאות והצלחה". טים חייך בביישנות והלך לספר לחבריו על הריאיון. סטיב חזר לביתו ברגשות מעורבים, אין ספק שתהיה לו עכשיו עבודה רבה כדי שהכתבה תצא מצוינת.