שליחו של הסולטאן - חלק שלישי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שליחו של הסולטאן - חלק שלישי

שליחו של הסולטאן - חלק שלישי

4 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

מיכאל מרגלית

מיכאל מרגלית מוסמך אוניברסיטת מינכן בכלכלה ובמנהל עסקים ומוסיקאי חובב; תואר שני בתולדות עם ישראל – אוניברסיטת תל אביב; תואר שלישי בנושא: "נוסעים גרמנים בעידן הווילהמיני על מרוקו ועל יהודיה".

תקציר

הרומן "שליחו של הסולטאן" מתרחש במהלך פרק מכריע בתקופה הקדם־מודרנית (1625-1564).
הנערים שמואל ויוסף פאלאצ'י שורדים טבח המתרחש במלאח, הגטו היהודי בעיר פאס שבמרוקו. 
איברהים, יהודי שהתאסלם בצוק העיתים פורש עליהם את חסותו. 
הטראומה הנקשרת לאירוע המחריד והכורח להתחנך ברוח האסלאם נדחקים אל קרן זווית בעקבות מציאות חיים חדשה: הנערים זוכים לחינוך ולהשכלה המכשירים אותם לכהן לימים כשליחים בשירות הסולטנות.
משפחת פלאצ'י הופכת לשושלת חובקת יבשות.
באמצעות הבזקים לימינו אנו, נחשף הקורא לעמדות אידאולוגיות, חברתיות־כלכליות ומדיניות בשתי התקופות ויכול להסיק מסקנותיו.
בתקופה מרתקת זו, הקדם־מודרנית, עמוסת הגילויים, ההמצאות והחוויות, מתגלה טבעו המוביל של האדם כתוצר של מערכת רגשות: אהבה, קנאה, שנאה, נאמנות, בגידה ונקמה, על כלל השלכותיה. 
האירועים וסיפור הרקע אותנטיים לחלוטין. 
 
מיכאל מרגלית הגיח לעולם בבת גלים, למד לשחות, לשחק כדור־מים, לשיר ולנגן בגיטרה. ברח ו/או נזרק מכמה מוסדות לימוד;
מוסמך אוניברסיטת מינכן בכלכלה ובמנהל עסקים, אוהד שרוף של Bayern Muenchen;
מוסיקאי חובב;
תואר שני בתולדות עם ישראל – אוניברסיטת תל אביב;
תואר שלישי בנושא: "נוסעים גרמנים בעידן הווילהמיני על מרוקו ועל יהודיה".

פרק ראשון

פרולוג
אמסטרדם
 
 
ונידה ניצבה מקשיבה לשמואל ומשקיפה מבעד לחלון. עננים כבדים כיסו את הרקיע, צמרות העצים נעו ברוח, וגשם הזלעפות גרם לאורות, שנזרקו מפנסי הרחוב, מבתי הקפה, מהפרסומות למיניהן ומכלי הרכב לרצד ולהשתקף לעומקם של המדרכות וכביש האספלט, מראה ססגוני, ער ושובה. "אני נוטה להסכים לדבריך", הגיבה, "ומניחה, כי יתבררו בהמשך, ואולם, לנוכח ניצחונו של הסולטאן, שהושג כמעט ללא שפיכות דמים", הטעימה, "האם מצבה של ארץ השריפות, שאתה מתאר כנמצאת על פרשת דרכים, אינו נשען על תחושות שאתה מייחס לשמואל וליוסף בלבד?" שאלה.
 
"במידה מסוימת כן, אך לאור האירועים וההתפתחויות הפוליטיות, לאו דווקא", השיב שמואל.
 
"מדוע כן אפוא?" שאלה.
 
"קחי את הגן היהודי שהתפתח לאורך מאות שנות גולה ושלבי אותו עם הניסיון החברתי-כלכלי והפוליטי שצברו יהודים במעמדם הרעוע יחסית", השיב. "שמואל פאלאצ'י, גם יוסף ואחרים למדו לנתח נסיבות ואירועים המעצבים את חיי הסביבה המקומית והמרוחקת, וכיצד להגיב עליהם. בל נשכח", העיר, "האישים המיוחדים הללו, לכאורה רמי-יחס ובעצם עבדים נרצעים, התנהלו על גשר צר בין הישרדות לאבדון, ונאלצו להקדים את הסביבה העוינת באורח מחשבתם ובתכנון צעדיהם", הטעים, "הידע והניסיון היו הדומיננטיים בתהליך החשיבה, ואילו התחושות שהזכרת הפכו למעין מצפן לעיצוב תגובתם", הוסיף.
 
"במילים אחרות: האם הייתה זו המידה שעל פיה נדרשו לרשות, שהכריעה לבסוף לגבי ביטחונם האישי?" שאלה.
 
"אכן", השיב שמואל, "אך יש להרחיב זאת מכיוון שברגע שיציבות הרשות הועמדה בגין פגעי טבע וחתירות-מרידות אי אלו הטוענים לשלטון בסימן שאלה, נקלעו היועצים הללו תוך ציפייה לניצחון פטרונם בין הפטיש לסדן, ומיותר להוסיף כי תוצאה אחרת העמידה את חייהם בסכנה, ויותר מכך", אמר.
 
"מה עוד?" שאלה.
 
"הכלכלה המתרסקת, עליית המחירים והאבטלה הגואה הניעו את המון מזי הרעב למצוא מבטחם בחיק הדת והמסגד, ומשם כפי שאת יודעת, הייתה הדרך קצרה לאיתור האשמים, 'השעיר לעזאזל' הנצחי ולהסתגרותה של הארץ בפני המסחר עם ארצות הכלבים הנוצרים ובפני הקִדמה", הטעים, "אגב, באיזו שעה אנו מוזמנים?" שאל, כשהוא מביט בשעונו.
 
"בין שבע ושלושים לשמונה", השיבה, "ואני מקווה שמזג האוויר ישתפר מכיוון שאריאן מתכוונת לחגוג את יום הולדתה בחצר ביתה ותערוך את חדר האורחים רק במקרה הגשם", הטעימה, "אך הואיל ויש לנו פנאי, הייתי רוצה להבין את המציאות שהעמידה את ארץ השריפות, גם את האחים, על פרשת דרכים", אמרה. שמואל הגיב בניד ראש, "נתחיל בגורל שפקד את ארץ השריפות", הציע, "לאחר מכן נפנה למציאות הפוליטית הגלובלית, אף שאין לנתק ביניהם", הדגיש. היא הנהנה בהסכמה.
 
"מייד לאחר החרבת ממלכת סונגהיי", פתח שמואל, "פקדה את הארץ בצורת שנמשכה יותר מארבע שנים. ואולם הבצורת ומחירה ובנוסף לזאת מרד המוריסקוס, לרבות המלחמה בספרדים, לא היו הפסגה של הטרגדיה מכיוון שלאחר מכן פרצה בארץ השריפות מגיפת הדבר", הטעים, "המלחמה ופגעי הטבע, שנתפסו על ידי בכירי הדת כעונש מאללה על החרבת טימבוקטו על מאות בתי האולפנה, שימשו אותם בדרשותיהם, והללו חלחלו בקרב הציבור והשפיעו על הלך רוחו ומחשבתו. סבלנותם של נתיני הסולטאן שהחלו לפקפק באמינותו בעקבות הבצורת, פקעה עם בוא הדֶבֶר, ואז נעלמה התמיכה בו לחלוטין. הסולטאן שגה כאשר גירש את המוריסקוס לתגהאזה, תחת לתור עימם אחר פשרה מדינית, מכיוון שבכך גירש את הכוח היחיד שהיה עשוי לתמוך במרוקו מאוחדת לנוכח מאווייהם המסורתיים והמפצלים של השבטים. יתר על כן, העובדה שבעצמו נדבק במחלת הדבר עוד חיזקה את הלך הרוח הציבורי, והמרד פרץ במלוא עוזו. הסולטאן הנערץ, שכונה 'המנצח' ו'המוזהב', ימות בדבר ב-25.8.1603. עם מותו תסתיים יציבות שלטונית בת עשרים וחמש שנה", סיים שמואל.
 
"סוף עגום לגבי ענק היסטורי", קבעה ונידה.
 
"אכן, לא לעולם חוסן", הסכים שמואל.
 
"הסולטאן אל-מנצור נועד לסמל את יציבות השלטון שהייתה לתנאי הבסיסי לקשרים הבין-לאומיים ולמסחר", העירה ונידה, "אני מניחה כי הדברים השתנו עם מותו", אמרה.
 
"אכן", השיב שמואל, "גורמים פנימיים וחיצוניים", הטעים בהינף היד. "הפנימיים נקשרים למאבקי הירושה ויידונו בהמשך הסיפור, ואת החיצוניים אסקור עתה, בקיצור", הדגיש בחיוך...
 
"אני מקשיבה", אמרה, אוחזת בידו.
 
"בעקבות ניצחונם היחסי של האנגלים על הארמדה הספרדית, ועם בוא המשברים בארץ השריפות ומותו של מולאי אל-מנצור ירדה קרנה של הארץ", העיר שמואל, "האנגלים, להוציא יחסי המסחר התקינים, פשוט לא נזקקו לה כבעבר והעדיפו להתקשר אל העות'מאנים כדי להצר את צעדי הספרדים", הטעים.
 
"ולגבי אירופה?" שאלה ונידה.
 
"מלחמות הדת נתקעו במצב של פת", השיב שמואל, "ואף שלא שככו עדיין, החל להסתמן מעין מצב של הכרה הדדית בעצם קיומם של שני זרמים מובילים בנצרות. ספרד שגילתה בפרוס המאה השבע-עשרה נכונות להכיר בסוברניות ההולנדית", הטעים, "נאלצה גם להכיר בגורם האימפריאלי העולה לידה וקורא תיגר על שליטתה המוחלטת בימים", אמר, "אולם גורם טבעי שהחיש את מהלכי החשיבה החדשה הייתה העובדה שבפרק זמן שלא עלה על חמש שנים עברו מן העולם שלושה שליטים אבסולוטיים, ובעקבותיהם הופיעו בזירה האירופית שליטים חדשים, שהיו, אולי, ערים יותר למציאות של מלחמה ללא תוצאות מספקות וביקשו להסיט ולשנות את מרכיבי המשוואה", הדגיש1.
 
"אתה מתכוון ליחס שבין השקעה לתוצר?" שאלה ונידה.
 
"בדיוק כך", השיב שמואל בקיצור, "מלחמות דמים שדיללו את השורות ואת אוצר הממלכה, וזאת ללא תוצאות סבירות", אמר2, "הטלפון!" העיר לקול הצלצול שבקע מן המטבח הקטן.
 
"אני אענה, אחזור מייד", הגיבה ופנתה.
 
שמואל שלף סיגריה וניגש אל אדן החלון. פחית קולה שעמדה שם בחציה מלאה במים, שימשה כמאפרה.
 
"זה היה אלכס, החבר של לינה", העירה ונידה כאשר שבה, לינה ואלכס הם החברים הקרובים של אריאן ורוברט, וכמובן, שלי", הטעימה, "אלכס הודיע כי השמש יצאה, ומבקש כי נקדים לבוא", אמרה.
 
"בכיף", הגיב - ואילו היא תלתה בו עיניים שואלות.
 
"בשמחה", תיקן, "את חייבת ללמוד את גינוני הלשון, אחרת יראו בך חנונית", צחק - ומה זה? ביקשה לשאול אך ויתרה. "נצא ברכב", הציעה, מתבוננת מבעד לחלון, "ונסיים כאשר נשוב", הוסיפה. ויצאו. שבעה זוגות, בהמשך גדל מספרם לעשרה, ישבו בנוחיות סביב שולחן גדול ממדים וחגגו את היום באווירה נעימה, "לפעמים עולה בי הקנאה למראה הנינוחות הזאת", העיר שמואל. שכניו צחקו, "השפעת מרחבי השפלה", העיר האחד - אולי בצדק, הרהר שמואל - "הבירה והיין מעצבים את המסורת", הגיב האחר. שמואל הרהר באורח הקדחתני המאפיין את הליכותיו של הישראלי המצוי...
 
זוג נוסף הגיע. העיניים נתלו באיש הצעיר, והברכות זרמו. "אני מכיר אותו, כדורגלן", העיר שמואל לוונידה. "קום", השיבה, "כל המתעניין בכדורגל מכיר את מארק ואן-בומל, שחקנה של באיירן ונבחרת הולנד", אמרה, "בוא עימי ותכיר את האיש מקרוב".
 
"שמח להכירך", הגיב כוכב הכדורגל בחיוך נבוך.
 
"אתה כאן, באמצע העונה?" תמה שמואל.
 
"חופשה מאולצת", השיב ואן-בומל בסתמיות. האנשים פרצו בצחוק. שמואל נדהם, "מה זאת? אני מקווה כי אינך פצוע", אמר. הצחוק גבר.
 
"הראיתי לשופט את אצבעי המשולשת והורחקתי לשלושה משחקים", פתר האיש את הסוגיה.
 
הגברים נפנו בהמשך כדי לשוחח על הנושא הכי חשוב שבעולם - אולי גם לא - הכדורגל.
 
"ביליתי מצוין", העיר שמואל בשעה שעשו את דרכם לשוב, "ואת?" שאל.
 
"חחחבבבל על הזזממן", השיבה בגמגום, ושמואל עלץ, "אפוא היית כל השנים?" שאל בחיבה.
 
"האם לא שכחת את סוף הפסוק?" מלמלה לאחר מכן בעודם
 
מתנים אהבה.
 
"לא, יקירה", השיב, "ארץ השריפות נמצאה על פרשת דרכים", אמר.
 
"והאחים?" החרתה בחיוך רווי תשוקה.
 
"גם הם...", השיב, "עזבי זאת עכשיו", גרגר.
 
 
 
1 פיליפ השני נפטר ב-1598 (יורשו פיליפ השלישי); מורד השלישי נפטר ב-1603 (יורשו אהמט הראשון); ואליזבת הראשונה נפטרה ב-24.3.1603 (יורשה ג'יימס הראשון).
 
2 המשא ומתן לסיום המלחמה האנגלו-ספרדית נחתם בחוזה לונדון בשנת 1604. ועם זאת, בשנת 1605 ניסו מורדים קתוליים לפוצץ את מושב הפרלמנט האנגלי ולרצוח את בכיריו ואת המלך, גיימס הראשון, שנודע כשונא קתולים. הקשר (קשר קטסבי) נתגלה והקושרים נמסרו לתליין.

מיכאל מרגלית

מיכאל מרגלית מוסמך אוניברסיטת מינכן בכלכלה ובמנהל עסקים ומוסיקאי חובב; תואר שני בתולדות עם ישראל – אוניברסיטת תל אביב; תואר שלישי בנושא: "נוסעים גרמנים בעידן הווילהמיני על מרוקו ועל יהודיה".

עוד על הספר

שליחו של הסולטאן - חלק שלישי מיכאל מרגלית
פרולוג
אמסטרדם
 
 
ונידה ניצבה מקשיבה לשמואל ומשקיפה מבעד לחלון. עננים כבדים כיסו את הרקיע, צמרות העצים נעו ברוח, וגשם הזלעפות גרם לאורות, שנזרקו מפנסי הרחוב, מבתי הקפה, מהפרסומות למיניהן ומכלי הרכב לרצד ולהשתקף לעומקם של המדרכות וכביש האספלט, מראה ססגוני, ער ושובה. "אני נוטה להסכים לדבריך", הגיבה, "ומניחה, כי יתבררו בהמשך, ואולם, לנוכח ניצחונו של הסולטאן, שהושג כמעט ללא שפיכות דמים", הטעימה, "האם מצבה של ארץ השריפות, שאתה מתאר כנמצאת על פרשת דרכים, אינו נשען על תחושות שאתה מייחס לשמואל וליוסף בלבד?" שאלה.
 
"במידה מסוימת כן, אך לאור האירועים וההתפתחויות הפוליטיות, לאו דווקא", השיב שמואל.
 
"מדוע כן אפוא?" שאלה.
 
"קחי את הגן היהודי שהתפתח לאורך מאות שנות גולה ושלבי אותו עם הניסיון החברתי-כלכלי והפוליטי שצברו יהודים במעמדם הרעוע יחסית", השיב. "שמואל פאלאצ'י, גם יוסף ואחרים למדו לנתח נסיבות ואירועים המעצבים את חיי הסביבה המקומית והמרוחקת, וכיצד להגיב עליהם. בל נשכח", העיר, "האישים המיוחדים הללו, לכאורה רמי-יחס ובעצם עבדים נרצעים, התנהלו על גשר צר בין הישרדות לאבדון, ונאלצו להקדים את הסביבה העוינת באורח מחשבתם ובתכנון צעדיהם", הטעים, "הידע והניסיון היו הדומיננטיים בתהליך החשיבה, ואילו התחושות שהזכרת הפכו למעין מצפן לעיצוב תגובתם", הוסיף.
 
"במילים אחרות: האם הייתה זו המידה שעל פיה נדרשו לרשות, שהכריעה לבסוף לגבי ביטחונם האישי?" שאלה.
 
"אכן", השיב שמואל, "אך יש להרחיב זאת מכיוון שברגע שיציבות הרשות הועמדה בגין פגעי טבע וחתירות-מרידות אי אלו הטוענים לשלטון בסימן שאלה, נקלעו היועצים הללו תוך ציפייה לניצחון פטרונם בין הפטיש לסדן, ומיותר להוסיף כי תוצאה אחרת העמידה את חייהם בסכנה, ויותר מכך", אמר.
 
"מה עוד?" שאלה.
 
"הכלכלה המתרסקת, עליית המחירים והאבטלה הגואה הניעו את המון מזי הרעב למצוא מבטחם בחיק הדת והמסגד, ומשם כפי שאת יודעת, הייתה הדרך קצרה לאיתור האשמים, 'השעיר לעזאזל' הנצחי ולהסתגרותה של הארץ בפני המסחר עם ארצות הכלבים הנוצרים ובפני הקִדמה", הטעים, "אגב, באיזו שעה אנו מוזמנים?" שאל, כשהוא מביט בשעונו.
 
"בין שבע ושלושים לשמונה", השיבה, "ואני מקווה שמזג האוויר ישתפר מכיוון שאריאן מתכוונת לחגוג את יום הולדתה בחצר ביתה ותערוך את חדר האורחים רק במקרה הגשם", הטעימה, "אך הואיל ויש לנו פנאי, הייתי רוצה להבין את המציאות שהעמידה את ארץ השריפות, גם את האחים, על פרשת דרכים", אמרה. שמואל הגיב בניד ראש, "נתחיל בגורל שפקד את ארץ השריפות", הציע, "לאחר מכן נפנה למציאות הפוליטית הגלובלית, אף שאין לנתק ביניהם", הדגיש. היא הנהנה בהסכמה.
 
"מייד לאחר החרבת ממלכת סונגהיי", פתח שמואל, "פקדה את הארץ בצורת שנמשכה יותר מארבע שנים. ואולם הבצורת ומחירה ובנוסף לזאת מרד המוריסקוס, לרבות המלחמה בספרדים, לא היו הפסגה של הטרגדיה מכיוון שלאחר מכן פרצה בארץ השריפות מגיפת הדבר", הטעים, "המלחמה ופגעי הטבע, שנתפסו על ידי בכירי הדת כעונש מאללה על החרבת טימבוקטו על מאות בתי האולפנה, שימשו אותם בדרשותיהם, והללו חלחלו בקרב הציבור והשפיעו על הלך רוחו ומחשבתו. סבלנותם של נתיני הסולטאן שהחלו לפקפק באמינותו בעקבות הבצורת, פקעה עם בוא הדֶבֶר, ואז נעלמה התמיכה בו לחלוטין. הסולטאן שגה כאשר גירש את המוריסקוס לתגהאזה, תחת לתור עימם אחר פשרה מדינית, מכיוון שבכך גירש את הכוח היחיד שהיה עשוי לתמוך במרוקו מאוחדת לנוכח מאווייהם המסורתיים והמפצלים של השבטים. יתר על כן, העובדה שבעצמו נדבק במחלת הדבר עוד חיזקה את הלך הרוח הציבורי, והמרד פרץ במלוא עוזו. הסולטאן הנערץ, שכונה 'המנצח' ו'המוזהב', ימות בדבר ב-25.8.1603. עם מותו תסתיים יציבות שלטונית בת עשרים וחמש שנה", סיים שמואל.
 
"סוף עגום לגבי ענק היסטורי", קבעה ונידה.
 
"אכן, לא לעולם חוסן", הסכים שמואל.
 
"הסולטאן אל-מנצור נועד לסמל את יציבות השלטון שהייתה לתנאי הבסיסי לקשרים הבין-לאומיים ולמסחר", העירה ונידה, "אני מניחה כי הדברים השתנו עם מותו", אמרה.
 
"אכן", השיב שמואל, "גורמים פנימיים וחיצוניים", הטעים בהינף היד. "הפנימיים נקשרים למאבקי הירושה ויידונו בהמשך הסיפור, ואת החיצוניים אסקור עתה, בקיצור", הדגיש בחיוך...
 
"אני מקשיבה", אמרה, אוחזת בידו.
 
"בעקבות ניצחונם היחסי של האנגלים על הארמדה הספרדית, ועם בוא המשברים בארץ השריפות ומותו של מולאי אל-מנצור ירדה קרנה של הארץ", העיר שמואל, "האנגלים, להוציא יחסי המסחר התקינים, פשוט לא נזקקו לה כבעבר והעדיפו להתקשר אל העות'מאנים כדי להצר את צעדי הספרדים", הטעים.
 
"ולגבי אירופה?" שאלה ונידה.
 
"מלחמות הדת נתקעו במצב של פת", השיב שמואל, "ואף שלא שככו עדיין, החל להסתמן מעין מצב של הכרה הדדית בעצם קיומם של שני זרמים מובילים בנצרות. ספרד שגילתה בפרוס המאה השבע-עשרה נכונות להכיר בסוברניות ההולנדית", הטעים, "נאלצה גם להכיר בגורם האימפריאלי העולה לידה וקורא תיגר על שליטתה המוחלטת בימים", אמר, "אולם גורם טבעי שהחיש את מהלכי החשיבה החדשה הייתה העובדה שבפרק זמן שלא עלה על חמש שנים עברו מן העולם שלושה שליטים אבסולוטיים, ובעקבותיהם הופיעו בזירה האירופית שליטים חדשים, שהיו, אולי, ערים יותר למציאות של מלחמה ללא תוצאות מספקות וביקשו להסיט ולשנות את מרכיבי המשוואה", הדגיש1.
 
"אתה מתכוון ליחס שבין השקעה לתוצר?" שאלה ונידה.
 
"בדיוק כך", השיב שמואל בקיצור, "מלחמות דמים שדיללו את השורות ואת אוצר הממלכה, וזאת ללא תוצאות סבירות", אמר2, "הטלפון!" העיר לקול הצלצול שבקע מן המטבח הקטן.
 
"אני אענה, אחזור מייד", הגיבה ופנתה.
 
שמואל שלף סיגריה וניגש אל אדן החלון. פחית קולה שעמדה שם בחציה מלאה במים, שימשה כמאפרה.
 
"זה היה אלכס, החבר של לינה", העירה ונידה כאשר שבה, לינה ואלכס הם החברים הקרובים של אריאן ורוברט, וכמובן, שלי", הטעימה, "אלכס הודיע כי השמש יצאה, ומבקש כי נקדים לבוא", אמרה.
 
"בכיף", הגיב - ואילו היא תלתה בו עיניים שואלות.
 
"בשמחה", תיקן, "את חייבת ללמוד את גינוני הלשון, אחרת יראו בך חנונית", צחק - ומה זה? ביקשה לשאול אך ויתרה. "נצא ברכב", הציעה, מתבוננת מבעד לחלון, "ונסיים כאשר נשוב", הוסיפה. ויצאו. שבעה זוגות, בהמשך גדל מספרם לעשרה, ישבו בנוחיות סביב שולחן גדול ממדים וחגגו את היום באווירה נעימה, "לפעמים עולה בי הקנאה למראה הנינוחות הזאת", העיר שמואל. שכניו צחקו, "השפעת מרחבי השפלה", העיר האחד - אולי בצדק, הרהר שמואל - "הבירה והיין מעצבים את המסורת", הגיב האחר. שמואל הרהר באורח הקדחתני המאפיין את הליכותיו של הישראלי המצוי...
 
זוג נוסף הגיע. העיניים נתלו באיש הצעיר, והברכות זרמו. "אני מכיר אותו, כדורגלן", העיר שמואל לוונידה. "קום", השיבה, "כל המתעניין בכדורגל מכיר את מארק ואן-בומל, שחקנה של באיירן ונבחרת הולנד", אמרה, "בוא עימי ותכיר את האיש מקרוב".
 
"שמח להכירך", הגיב כוכב הכדורגל בחיוך נבוך.
 
"אתה כאן, באמצע העונה?" תמה שמואל.
 
"חופשה מאולצת", השיב ואן-בומל בסתמיות. האנשים פרצו בצחוק. שמואל נדהם, "מה זאת? אני מקווה כי אינך פצוע", אמר. הצחוק גבר.
 
"הראיתי לשופט את אצבעי המשולשת והורחקתי לשלושה משחקים", פתר האיש את הסוגיה.
 
הגברים נפנו בהמשך כדי לשוחח על הנושא הכי חשוב שבעולם - אולי גם לא - הכדורגל.
 
"ביליתי מצוין", העיר שמואל בשעה שעשו את דרכם לשוב, "ואת?" שאל.
 
"חחחבבבל על הזזממן", השיבה בגמגום, ושמואל עלץ, "אפוא היית כל השנים?" שאל בחיבה.
 
"האם לא שכחת את סוף הפסוק?" מלמלה לאחר מכן בעודם
 
מתנים אהבה.
 
"לא, יקירה", השיב, "ארץ השריפות נמצאה על פרשת דרכים", אמר.
 
"והאחים?" החרתה בחיוך רווי תשוקה.
 
"גם הם...", השיב, "עזבי זאת עכשיו", גרגר.
 
 
 
1 פיליפ השני נפטר ב-1598 (יורשו פיליפ השלישי); מורד השלישי נפטר ב-1603 (יורשו אהמט הראשון); ואליזבת הראשונה נפטרה ב-24.3.1603 (יורשה ג'יימס הראשון).
 
2 המשא ומתן לסיום המלחמה האנגלו-ספרדית נחתם בחוזה לונדון בשנת 1604. ועם זאת, בשנת 1605 ניסו מורדים קתוליים לפוצץ את מושב הפרלמנט האנגלי ולרצוח את בכיריו ואת המלך, גיימס הראשון, שנודע כשונא קתולים. הקשר (קשר קטסבי) נתגלה והקושרים נמסרו לתליין.