פרולוג
"... ולהדק את חגורות המושב". שמואל ניעור וצפה מבעד לחלון. כל מה שראה היה מסך ערפל אפור. המטוס נרעד קלות כשהוא מנמיך טוס דרך העננים. הוא יישר את גב המושב והחזיר את מפת העיר אמסטרדם לתיק המסמכים. "כמה דקות לנחיתה", נשמע קולו של הקברניט. הנוף האירופי - שמואל בהה אל תוך התמיסה - הזעיף פניו. הוא גם לא היה במיטבו. לקום בשלוש לפנות בוקר ולצאת לטיסה בת חמש שעות, הדבר לא התיישב בדיוק עם פילוסופיית החיים שלו. שמואל היה רווק מושבע, שלא היה רגיל לקום באישון ליל. בשעה כזו נהג בדרך כלל לעלות על יצועו לאחר ליל בילויים בפאבים של תל אביב.
המטוס נחת בחריקת צמיגים, ושוב עלה הקול הצורם והמיותר. הדיילת הסבירה לנוסעים כיצד להגיע לאן, הודתה להם על שטסו בחברת אל-על - "אף שהברירה בידכם" - והגדילה לעשות בכך שתרגמה את הדברים לאנגלית, לגרמנית ולהולנדית. אכן, הרהר שמואל, גם שפה כזאת ישנה בנמצא.
"לעיר?" שאל נהג המונית באנגלית. "לא" ענה שמואל, "אני מבקש להגיע לבית העלמין הפורטוגזי העתיק, הממוקם בכפר אודקארק על נהר האמסטל (Oudekerk aan der Amstel)". הבחור הנהן ונטל את המזוודה הקטנה. שמואל ישב במונית, גשם הזלעפות פסק קמעה, מגבי השמשה הקדמית החלו לחרוק, והמונית התרחקה לאיטה מאזור שדה התעופה.
"שמעתי פעם על בית הקברות העתיק הזה", העיר הנהג במבטאו הזר, כמבקש לפתח שיחה, "אשאל במרכזייה". שמואל הניע בראשו, שקע במושב ועצם את עיניו. ספינה דו-תרנית שטה בים דמיונו.
קפיצות קלות על דרך העפר העירוהו. "אנו מגיעים לבית העלמין", הודיע הנהג. שמואל התיישב וצפה על הנוף. הכפר אודקארק נתגלה כרצף של בתי כפר ציוריים, מוקף שדות תבואה ומרעה. בית העלמין שכן במרכז היישוב, ובחזיתו בקתה קטנה, ששימשה כנראה את בני הקהילה היהודית.
השֶמש נחבאה מאחורי המעטה הסגרירי, אך הגשם פסק.
שתי דמויות עמדו ליד שער הכניסה לבית העלמין. אחת מהן, אישה צעירה, קרבה אל המונית כאשר שמואל יצא. "שלום, האם אתה הוא שמואל הולנדר, קרובי?" חייכה. "כן", השיב שמואל, "אני הוא". "אני בנוונידה, האחיינית 'הרחוקה' שלך", הטעימה, והשניים התחבקו. בעת ששילם לנהג המונית ופטרו בשלום, התבונן בה שמואל בחשאי. נאה מאוד, חשב בליבו. הגברת הצעירה חשה במבטו וחייכה במבוכה.
שמואל ובנוונידה קרבו אל הדמות השנייה - שַמש בית העלמין. "שלום לך אדון הולנדר, שמי דניס, אני מנהל את המקום, מסייע למבקרים ומכיר את הקברים המעניינים אותך", אמר, "קברו של סמואל נמצא בסמוך למקום מנוחתם של רבי מנשה בן ישראל והורי ברוך שפינוזה. הבאתי עימי מברשת, לכל מקרה", פשט ידו והראה את תוכן השקית שנשא.
השלושה פסעו בשבילי בית העלמין בינות לעצים עתיקי ימים, שניצבו כשומרים על מנוחת שוכני העד. הם הגיעו לאגף זרוע בקברי-משפחה, שהוקם כנראה בימיו הראשונים של בית העלמין - מצבות שטוחות ומרשימות עמדו שם מכוסות באזוב ובשאר עקבות הזמן. השמש הצביע על אחת המצבות: "כאן, בצילו של העץ", אמר, "זהו קברו של שמואל, ראש המשפחה", הטעים.
הוא הוציא את המברשת, והחל לקרצף את פני המצבה. נראה, כי המאות לא השחיתו את תבנית האריה וכתר הרוזנים, שעיטרו את מרכז הכתובת החקוקה, אולם הוא נאלץ להתאמץ, כדי לחשוף את הכתובת. האותיות העתיקות החלו להיחשף:
תבלע תמותה שכיות מצואים;
ועזם תנתץ כמגדל פנואל;
וקרבי אדמות קברים לגום;
ואין עי ושוחה בקרבי כמו אל;
אבל פה יצוע וערש מנוחה;
לאיש צור קראו שמואל. שמואל;
שמואל הוציא מתיק המסמכים תמונה שהביא עימו ונתן אותה לאחיינית. הוא נטל את המברשת מאת השמש, "תן לי לסיים" ביקש. האותיות המשיכו להיחשף לאיטן. עתה היה אפשר לפענח את יתר הכתוב.
זו מצבת מושב מנוחת החכם;
הוותיק הנשא טוב עם אלוהים;
ועם אנשים כמהר שמואל פליאגי;
ת'מ'ך' אשר נתבקש בישיבה של;
מעלה יום ו' י"ז לשבט משנת שע"ו;
מני אמרר בבכי לפ"ק י'ש'ע'מ'ה'ן'
שמואל הזדקף מנקה את בגדיו, פנה אל שמש בית העלמין, הניח בכיסו שטר כסף ופטרו בשלום. לאחר מכן הוא פנה אל האחיינית: "ונידה, כך אקרא לך מעתה", אמר, "זהו מקום מנוחתו של בן משפחתנו שמואל", אמר, "אדם אציל אך שנוי במחלוקת, שחי לפני כארבע מאות שנים בצפון-אפריקה ובאירופה, והלך לעולמו כאן בהולנד, כאשר גדולי עולם מלווים אותו בדרכו האחרונה". שמואל הפנה מבטו מצביע על שאר המצבות, "הינה, פה נחים עוד אחדים מבני המשפחה, כמו האח יוסף ובנו דוד. בואי", אמר, "נטייל מעט". השניים שילבו ידיים כרגילים לכך ופנו אל השביל. הוא הניח לצעירה להוביל אותו. דמיונו הפליג למרחקי העבר. "אספר לך סיפורה של שושלת", הפטיר, "שושלת משפחת פאלאצ'י".
פרק א
מנהיג הקאבילים1 הניף את ידו. חלוקי האבנים שזרק פגעו בקיר החיצוני של מגדל השמירה, שניצב ליד שער שכונת היהודים בפאס - המלאח. שומרי האשמורת האחרונה חמורי הפנים הביטו מטה. האחד נופף בפנס רוח. המנהיג נטל את שקית העור המלאה במטבעות הכסף וזרק אותה אל השני. הלה סימן אל רעיו. הם ירדו בסולם, פתחו את השער, עלו על סוסיהם והסתלקו מן המקום בדהרה.
קבוצות בני שבטים, שהופיעו ברכיבה מן הגבעות, חברו אל המאורים, אנשי העיר שציפו להם, וחדרו בחשאי אל המלאח. פניהם לא בישרו טובות.
התוקפים התפרסו ותפסו עמדות ליד הפתחים, שפנו אל הבתים, אל בתי העדה ואל החנויות. אחדים הדליקו לפידים והכינו את כלי הנשק לפעולה - רובים ארוכי-קנה, חרבות עקומות להב ופגיונות. צריחות מקפיאות-דמים, "אללה אכבר!" ו"אטבחו אל יאהודי!" בישרו יום מר נוסף בתולדות יהודי המלאח.
לפידים בוערים הושלכו על הגגות. הלהבות התפשטו במהירות. קולות נפץ לוו בזעקות מחרידות. אחדים, למודי ניסיון ובני משפחותיהם, הספיקו לרדת לבורות-מנוסה מוסווים ולהציל את נפשם. אחרים שאיחרו, ניסו להימלט מן הבתים. התוקפים ארבו להם, כדי "לטפל" בראשונה בגברים.
ביתו של נגיד היהודים2, יעקב רותי, הוקף. קבוצה שחדרה פנימה, הפכה את תכולתו, ברם הנגיד ובני ביתו לא נמצאו בבית. הפורעים פנו בחימה שפוכה לביתו של אחד מסגניו, רבי משה הלוי. הזקן נקשר בצווארו בחבל. אחד הרוכבים פתח בשעטה ורבי משה נפל על הקרקע, כשהוא נגרר אחרי הרוכב. נשים ונערות נסחבו בפראות משאר הבתים ורוכזו ליד חומת המלאח הפנימית כשהן צווחות בחרדה. ילדים נזרקו אל החומה. חלקם הבוגר נשחט ללא רחם. הפורעים חדרו אל הבתים והוציאו את מה שהיה ביכולתם לשאת: כלי מטבח, מצעים, רהיטים וכלי כסף. אחרים יצקו לתוכם נוזל דליק והעלום באש.
את אמידי הקהילה ושתדלניה פקד אותו גורל. הגברים, זקנים ובוגרים, הוצאו בגסות. הנשים הזקנות והבוגרות צורפו אליהם. הנערים והנערות הצעירים נסחבו באכזריות אל אותו מקום ריכוז.
"הוציאו האוצר!" צרחו התוקפים בזעם. הגברים פנו אל הפתחים הקטנים ושבו תוך דקות עם תיקים, ארנקים וקופסאות מלאי מטבעות, חלקם מנחושת, חלקם מכסף. הפורעים התנפלו על האומללים, שכרעו מתחננים על חייהם, ושחטו אותם ללא רחם. לאחר מכן התנפלו על הכסף, כסף הדמים.
יהודים אחדים, שהצליחו לצאת מבתיהם עמדו במעין שורה חזיתית, כשהם מנסים להגן בגופם על פתחה של בקתה מטה לנפול - בית התפילה והעדה. אחד המאורים פנה אל אחד הזקנים ושאג "היכן האוצר?" היהודי כרע על ברכיו ופשט את ידיו, שהיו מלאות במטבעות כסף וזהב. המאורי הניף את חרבו וקצץ את ידיו המושטות של הזקן. לאחר מכן הוא ערף את הראש המפרכס. מרעיו התנפלו על הקרקע ואספו את ה"אוצר". יתר האנשים נשחטו עד האחרון. נוזל דליק נשפך על הגוויות, והם היו לאודים בוערים.
קבוצה אחת חדרה לבית הכנסת והוציאה את ספרי התורה, את ספרי התפילה ואת כלי הכסף. ספרי התורה והתפילה, ספסלי הבית וארון הקודש, הכל הועלה באש, ואילו כלי הכסף נשדדו.
הלהבות האירו את שכונת היהודים. גברים, נשים וטף, נערים ונערות התרוצצו כאחוזי תזזית ותרו אחרי מקום מסתור. קאבילים ומאורים התנפלו על האומללים, כשהם שודדים, אונסים ושוחטים.
ליד אחד הבתים התרחש מחזה מחריד: נערה צעירה כבת חמש-עשרה יצאה מן הפתח, תינוק בן יומו קשור לגווה העדין, לפיד בוער היה בידה האחת וצלוחית נוזל בשנייה. אחד מבני העוולה קרע ממנה את העולל, זרק אותו מעלה ושיפד אותו על החנית. הנערה ניצבה דום. חיוך מוזר עלה על פניה משסיימה לצקת על גופה מן הנוזל והציתה את עצמה בלפיד. החומר הדליק עשה את שלו, והפורעים נפוצו בבעתה.
מחזה אחר התרחש באזור הרחוב הראשי, אזור החנויות. יהודים רבים, גברים ונשים, נסחבו אל המקום וכותרו על ידי הקאבילים. מנהיגם, גבר שחור זקן ועין, פנה אל המכותרים ואמר: "פתחו את החנויות, ואז נניח לכם לצאת את העיר". אחד היהודים הניף את ידו כמבקש להשיב ונשחט על מקומו. היתר החלו לזעוק, אחרים קראו "שמע ישראל...", רובם הוציאו את מפתחות החנויות. חלק מן הפושטים חדר אל החנויות. חלק אחר התנפל על הנצורים וקרע מעליהם את בלויי הסחבות. הם הובלו בקללות אל שער המלאח וגורשו מן העיר עירומים כביום היוולדם, ואולם טרם שהרחיקו ציפתה להם בחורשה הסמוכה מחלקת פרשים אמיצי-לב. הללו התנפלו עליהם בתקיפה חזיתית מלווה בצריחות קרב ושחטו את כולם עד האחרון.
הצרחות "אללה אכבר!" "אטבחו אל יאהוד!" ו"מוות לכופרים", שהדהדו בין חומות המלאח, שככו לאיטן. השחר עלה. עננת עשן כבד שררה מעל המקום. הקאבילים ריכזו את השלל האנושי: נשים, נערות וילדים צעירי ימים; והגשמי: כלים ולבוש, מחצלות ושטיחים, כלי-כסף וכסף מזומן, ופנו לעזוב. המאורים, אנשי העיר, גם עשו כן. הכלבים והעיטים ירדו לטפל בגוויות שנותרו בשטח המוחרם - תמונה אופיינית ל"ימי הפקר", הימים שלאחר מות סולטאן, טרם עליית סולטאן חדש על כס השלטון, או ימים שבהם מתחוללים מאבקים לביצור השלטון, או כאלה המסכנים את קיום השושלת3.
למוחרת היום קרבה פלוגת פרשים, ובראשה מושל האזור והמצביא הקאיד4 בן-מברק, הסר לפקודת הסולטאן מולאי עבדאללה, אל המתחם וחדרה מבעד לשער הפרוץ אל המלאח. דמויות אחדות של יהודים נראו במקום משוטטות כרוחות רפאים. "סידי", שאל מפקד הפלוגה את הקאיד, "מה אעשה עימם?" "עזוב אותם לנפשם", הייתה התשובה. "המורדים בני הכלבה עוללו להם די והותר, אולם אל דאגה, היאהודי ישקמו את המלאח כבימים ימימה, והכול יחזור כפי שהיה", אמר.
הפלוגה סבבה בשבילי המלאח ההרוס בשעטה קלה. בפתח אחד הבתים ניצב נער צעיר, לבוש מכנסיים וג'לביה. הנער הישיר מבטו אל הקאיד, עיניו שחורות ופקחיות. דם, שטרם נקרש, כיסה את ראשו ואת רעמת שערו המקורזלת, רעמת שיער, שכפי הנראה הצילה את חייו מפגיעת הפגיון.
בן-מברק בלם את הסוס והתבונן בנער. "מי אתה?" שאל בקפידה. הנער החזיר מבטו ללא חת, "שמואל בן יצחק פאלאצ'י", השיב. "בן יצחק, היועץ?" שאל הקאיד. "בן היועץ", ענה הנער.
"תן ואהרגהו" אמר מפקד הפלוגה. "לא", ענה הקאיד. "הַהֶרֶג תם. חוץ מכך", הוסיף, "אביו נמצא בשליחות מולאי, ואין לפגוע בו. קחוהו אל הקסבה". "לא אלך בלי אחי", העז שמואל פניו. צללית נער קטון נראתה בפתח הבית. "מיהו זה?" שאל הקאיד בן-מברק. "יוסף בן יצחק היועץ", הדגיש שמואל. הקאיד התבונן בילד שיצא מן האפלולית, חייך קצרות מתחת לזקנו ופקד: "קחו גם אותו, קחו את שניהם אל הקסבה, ושכנו אותם בבית איברהים, הסלאמי (כינוי ליהודי שהתאסלם)". בן-מברק האיץ דרבנות בסוסו האציל והתרחק בדהרה.
אחד הלוחמים הרים את הילדים לאוכפו רחב המידות. יוסף פרץ בבכי. שמואל חיבק אותו ברוך והרגיעו. הוא הביט לאחור וצפה אל המקום המרוסק שהיה ביתו, המקום שבו אבדו אימו, חלק מבני משפחתו ובני קהילתו. שמואל לא בכה. הלם המציאות נטל ממנו את היכולת לכך.
הפרשים הגיעו אל הקסבה ופנו אל האורוות, ששכנו באחד מאגפי הכיכר. מפקד הפלוגה פנה אל אחד הסייסים שמיהרו אל הסוסים, והורה לו להביא את הילדים ללשכתו של איברהים. שמואל ויוסף הובלו לחדר גְדַל מידות ובו מחצלות. הסייס פנה אל שמואל: "אביא לכם פירות יבשים ומים", אמר. יוסף הצעיר לא שמע אותו, הוא נרדם. שנתו של שמואל נדדה ומוחו הכה בקדחתנות. זיכרונות העבר הקרוב צפו ועלו.
1 קאבילה = שבט; קאבילים = בני שבטים.
2 נגיד או חכם הוא כינוי למנהיג קהילת יהודי מרוקו באותה תקופה.
3 הרקע לפוגרום: הסולטאן הסעדי, מוחמד אל-שייח', נרצח לפני שנים אחדות, ויורשו-בנו, מולאי עבדאללה, נאלץ להיאבק עד לאחרונה כדי לבסס את שלטונו בארץ. השנה 1563 והנער שמואל פאלאצ'י כבן 14-13.
4 קאיד=מושל אזורי, גם מצביא.
