הגיע הזמן להדליק את הכוכבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגיע הזמן להדליק את הכוכבים
מכר
מאות
עותקים
הגיע הזמן להדליק את הכוכבים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הגיע הזמן להדליק את הכוכבים

4.4 כוכבים (57 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: מיכל אסייג
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: יולי 2020
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 309 עמ' מודפסים

    תקציר

    אנה‭ ‬קמה‭ ‬בכל‭ ‬בוקר‭ ‬לאותה‭ ‬שגרה:‭ ‬היא‭ ‬מארגנת‭ ‬את‭ ‬הדירה,‭ ‬יוצאת‭ ‬לקניות,‭ ‬מתעסקת‭ ‬עם‭ ‬החשבונות,‭ ‬מכינה‭ ‬אוכל,‭ ‬משאירה‭ ‬לבנות‭ ‬פתק‭ ‬לרוקן‭ ‬את‭ ‬המדיח,‭‬‭ ‬יוצאת‭ ‬לעבודה,‭ ‬חוזרת‭ ‬מהעבודה,‭ ‬משאירה‭ ‬לבנות‭ ‬פתק‭ ‬שהן‭ ‬לא‭ ‬רוקנו‭ ‬את‭ ‬המדיח,‭ ‬מרוקנת‭ ‬את‭ ‬המדיח‭.‬

    אך‭ ‬כאשר‭ ‬הבוס‭ ‬שלה‭ ‬מפטר‭ ‬אותה‭ ‬מהמסעדה‭ ‬שבה‭ ‬היא‭ ‬עובדת‭ ‬14‭ ‬שנים‭ ‬כדי‭ ‬לתת‭ ‬את‭ ‬התפקיד‭ ‬למאהבת‭ ‬שלו,‭ ‬אנה‭ ‬מחליטה‭ ‬שהגיע‭ ‬הזמן‭ ‬לשינוי‭ ‬גדול‭ ‬ומודיעה‭ ‬לבנות‭ ‬שיארזו‭ ‬מזוודה:‭ ‬הן‭ ‬יוצאות‭ ‬למסע‭ ‬בקרוואן‭ ‬של‭ ‬אביה‭ ‬לראות‭ ‬את‭ ‬הזוהר‭ ‬הצפוני!‭

    ‬לילי,‭ ‬בת‭ ,‬12‭ ‬מצחיקה‭ ‬וטובת‭ ‬לב,‭ ‬וקלואי‭ ‬בת‭ ‬ה־17,‬ מחוננת‭ ‬ורגישה,‭ ‬חושבות‭ ‬שאימן‭ ‬יצאה‭ ‬מדעתה‭ ‬אבל‭ ‬נדבקות‭ ‬במהרה‭ ‬בהתרגשות‭ ‬לקראת‭ ‬ההרפתקה‭ ‬הצפויה‭.‬

    במסען‭ ‬הן‭ ‬יצטרפו‭ ‬לאב‭ ‬שמטייל‭ ‬עם‭ ‬בנו‭ ‬האוטיסט,‭ ‬לזוג‭ ‬שיצא‭ ‬לירח‭ ‬דבש‭ ‬ומאז‭ ‬לא‭ ‬הפסיק‭ ‬לטייל,‭ ‬לשני‭ ‬אלמנים‭ ‬שיצאו‭ ‬לטיול‭ ‬ההרפתקני‭ ‬האחרון‭ ‬של‭ ‬חייהם‭ ‬ולזוג‭ ‬הורים‭ ‬שהחליטו‭ ‬להראות‭ ‬לילדיהם‭ ‬את‭ ‬"החיים‭ ‬האמיתיים".‭ ‬בין‭ ‬בני‭ ‬החבורה‭ ‬יירקמו‭ ‬קשרים‭ ‬וחברויות‭ ‬שישנו‭ ‬את‭ ‬חייהם‭.‬ הרפתקאות,‭ ‬נופים‭ ‬מרהיבים,‭ ‬מריבות,‭ ‬גילויים‭ ‬וחשיפות‭ - ‬כמו‭ ‬מטפורה‭ ‬של‭ ‬החיים‭ ‬עצמם,‭ ‬המסע‭ ‬הזה‭ ‬יאפשר‭ ‬לאנה‭ ‬ולבנותיה‭ ‬לגלות‭ ‬זו‭ ‬את‭ ‬זו‭ ‬מחדש,‭ ‬להתחבר,‭ ‬להתבגר,‭ ‬להתגבר‭ ‬על‭ ‬פחדים‭ ‬ולאהוב‭.‬

    "הגיע‭ ‬הזמן‭ ‬להדליק‭ ‬את‭ ‬הכוכבים"‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬רגיש‭ ‬וחכם,‭ ‬שמצליח‭ ‬לרגש,‭ ‬להצחיק‭ ‬ולהכאיב‭ ‬בו‭ ‬זמנית‭.‬ ב־2018 וב־2019‭‬ דורגה‭ ‬וירז‭'‬יני‭ ‬גרימאלדי‭ ‬ברשימת‭ ‬הסופרים‭ ‬הנקראים‭ ‬ביותר‭ ‬בצרפת,‭ ‬וספריה‭ ‬תורגמו‭ ‬ליותר‭ ‬מעשרים‭ ‬שפות.‭ ‬זהו‭ ‬ספרה‭ ‬הראשון‭ ‬הרואה‭ ‬אור‭ ‬בעברית‭.‬

    פרק ראשון

    אנה
     
     
    "אנה, בואי אליי בסוף המשמרת! אני צריך להגיד לך משהו."
     
    אני קושרת את הסינר סביב מותניי ועושה עוד סיבוב באולם לפני שיגיעו הלקוחות הראשונים. אני יודעת מה טוני עומד לבשר לי, שמעתי במקרה איזושהי שיחה אתמול. הגיע הזמן.
     
    זה שלושה חודשים שאוֹבֵּרז' בּלאנש, האכסניה הלבנה, ניצבת בראש רשימת המסעדות הטובות בטולוז. כבר קרה בעבר שהגיע קהל סועדים גדול, אבל עכשיו המקום מפוצץ. אני לא מספיקה לפנות את השולחן וכבר מישהו מתיישב. אני לבדי במשמרת. טוני מואיל בטובו לעזור לי כשאין לו משהו אחר לעשות.
     
    ביום שני שעבר, כשהגשתי קרם ברולה לשולחן מספר שש, האוזניים שלי נאטמו, הראייה היטשטשה והרגליים קרסו. המנה נחתה על ראשו של הלקוח, ואני — במשרד המנהל.
     
    הוא קודם כול צרח, אבל אני רגילה, זה רק אומר שהוא דואג. יום אחד הוא התוודה בפניי שהוא Situs Inversus: הלב שלו נמצא בצד ימין והכבד בצד שמאל. מובן שגם התקשורת הפוכה.
     
    "מה בדיוק עוללת, אנה?"
     
    "לא עוללתי כלום, לא הרגשתי טוב."
     
    "אבל למה עשית את זה?"
     
    "כדי לעשות שמח, איזו שאלה! היה קצת רגוע הערב, לא?"
     
    הוא פוגג את הכעס שלו באנחה ארוכה, ואחר כך עבר לשלב האוהד.
     
    "טוב, והכול בסדר?"
     
    "עכשיו יותר טוב, אני חוזרת לשם."
     
    "תעזבי, אני אטפל בזה הערב. אבל תבואי מחר, טוב?"
     
    "הייתה פעם שלא הגעתי?"
     
    הוא חייך. אני ניצלתי את ההזדמנות.
     
    "אני עייפה, טוני. אני מתקרבת לגיל ארבעים וכבר לא עומדת בקצב. יהיה נהדר אם תעסיק עוד מישהו."
     
    "אני יודע, אני יודע, כבר אמרת לי. אבדוק מה אפשר לעשות."
     
    הוא לקח את הטלפון והתקשר לאֵסטֶל, המאהבת שלו, כדי לומר לה שהוא היה שמח להיות בתחתונים שלה ברגע זה ממש. הסקתי שהשיחה שלנו הסתיימה.
     
     
     
    פול השכן מסכים שאני צריכה להחליף עבודה. הוא חזר אל חנות הטבק של אבא שלו, וברור לחלוטין שבעיניו משׂרות מגיעות עם החסידות, ששינו את ייעודן ברגע שמלאכים ושושנים דחקו את רגליהן משוק התינוקות.
     
    האמת היא שאין לי שום כישורים אחרים. אם כי למדתי לימודי תעודה בחשבונאות ובמִנהל. ביום האחרון של הבחינות גיליתי שאני בהיריון, ומכיוון שמתיאס הרוויח יפה וביושר, החלטנו שאני אתפנה לטפל בקלואה. שלוש שנים לאחר מכן, כשהתחילה ללכת לגן, פניתי לעשרות מקומות בבקשה לעבודה בהנהלת חשבונות ומִנהל. הצלחתי לקבוע רק ראיון עבודה אחד, שבמהלכו הבנתי שהחסרונות שלי רק מצטברים והולכים: לא היה לי שום ניסיון, הענקתי לעצמי חופשה של שלוש שנים כדי להשתעשע לי עם תינוקת, והייתה לי החוצפה לענות "לא" לשאלה "האם מישהו יוכל לטפל בילדה שלך במקרה חירום?". לא היה לי שום סיכוי נגד המוני המועמדים המיומנים ומרובי הדיפלומות, שמה שעמד בראש סדר העדיפויות שלהם לא גדל אצלם ברחם.
     
    לכן הסכמתי להצעה של טוני, חבר של מתיאס שהייתה לו מסעדה. בשבע השנים הראשונות עבדתי רק בצהריים, וכך יכולתי לבלות עם הבנות שלי. עד שלא נותרה לי ברירה והייתי חייבת להוסיף משמרת בערב.
     
    אני מורידה את התריס ושומעת את טוני צועק אליי מהמשרד. אני מצטרפת אליו ויושבת מולו.
     
    "את יודעת שאני מאוד אוהב אותך, אנה."
     
    Situs Inversus. זה מתחיל להישמע רע מאוד.
     
    "כמה זמן את כבר עובדת, עשר שנים?"
     
    "ארבע־עשרה."
     
    "ארבע־עשרה, איך שהזמן טס. אני עוד זוכר את ההתלמדות שלך, היית כולך..."
     
    "תגיע לעניין, טוני."
     
    הוא מעסה את רקותיו בקצות האצבעות ונאנח.
     
    "אסטל פוטרה מהעבודה, ואני רוצה להעסיק אותה."
     
    "אה! איזה מזל, הייתי בטוחה שרצית לבשר לי בשורה רעה. אני מודה שאין לי מושג אם זה אכן רעיון המאה בכל הנוגע לאשתך, אבל זו כבר הבעיה שלך. מתי היא מתחילה?"
     
    הוא מנענע את הראש.
     
    "אני רוצה להעסיק אותה במקומך, אנה."
     
    למידע הזה נדרשו כמה וכמה שניות כדי לפלס את דרכו בתוך המוח.
     
    "מה זאת אומרת, במקומי? אבל אתה לא יכול לעשות את זה!"
     
    "אני יודע, אין לי שום סיבה לפטר אותך, אם כי כשמחפשים תמיד מוצאים משהו. אבל אני לא אעשה לך את זה כי לא מגיע לך. יש לי הצעה בשבילך: ניפרד כידידים, נחתום על הסכם ואתן לך מעטפה קטנה כאות תודה."
     
    אין לי מושג כמה זמן נשארתי שם בלי היכולת להגיב. די זמן כדי לחשוב על כל החשבונות שכבר עכשיו אני לא מצליחה לשלם. די זמן כדי לדמיין את המקרר עוד יותר ריק ממה שהוא עכשיו. די זמן כדי להבין שהשיחות מהגובים יוכפלו. די זמן כדי לתאר לעצמי את המבט על פני הבנות כשאודיע להן שאימא שלהן מובטלת.
     
    "אז מה את אומרת?"
     
    אני מסיטה את הכיסא לאחור וקמה.
     
    "לך להזדיין, טוני."

    עוד על הספר

    • תרגום: מיכל אסייג
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: יולי 2020
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 309 עמ' מודפסים
    הגיע הזמן להדליק את הכוכבים וירז'יני גרימאלדי
    אנה
     
     
    "אנה, בואי אליי בסוף המשמרת! אני צריך להגיד לך משהו."
     
    אני קושרת את הסינר סביב מותניי ועושה עוד סיבוב באולם לפני שיגיעו הלקוחות הראשונים. אני יודעת מה טוני עומד לבשר לי, שמעתי במקרה איזושהי שיחה אתמול. הגיע הזמן.
     
    זה שלושה חודשים שאוֹבֵּרז' בּלאנש, האכסניה הלבנה, ניצבת בראש רשימת המסעדות הטובות בטולוז. כבר קרה בעבר שהגיע קהל סועדים גדול, אבל עכשיו המקום מפוצץ. אני לא מספיקה לפנות את השולחן וכבר מישהו מתיישב. אני לבדי במשמרת. טוני מואיל בטובו לעזור לי כשאין לו משהו אחר לעשות.
     
    ביום שני שעבר, כשהגשתי קרם ברולה לשולחן מספר שש, האוזניים שלי נאטמו, הראייה היטשטשה והרגליים קרסו. המנה נחתה על ראשו של הלקוח, ואני — במשרד המנהל.
     
    הוא קודם כול צרח, אבל אני רגילה, זה רק אומר שהוא דואג. יום אחד הוא התוודה בפניי שהוא Situs Inversus: הלב שלו נמצא בצד ימין והכבד בצד שמאל. מובן שגם התקשורת הפוכה.
     
    "מה בדיוק עוללת, אנה?"
     
    "לא עוללתי כלום, לא הרגשתי טוב."
     
    "אבל למה עשית את זה?"
     
    "כדי לעשות שמח, איזו שאלה! היה קצת רגוע הערב, לא?"
     
    הוא פוגג את הכעס שלו באנחה ארוכה, ואחר כך עבר לשלב האוהד.
     
    "טוב, והכול בסדר?"
     
    "עכשיו יותר טוב, אני חוזרת לשם."
     
    "תעזבי, אני אטפל בזה הערב. אבל תבואי מחר, טוב?"
     
    "הייתה פעם שלא הגעתי?"
     
    הוא חייך. אני ניצלתי את ההזדמנות.
     
    "אני עייפה, טוני. אני מתקרבת לגיל ארבעים וכבר לא עומדת בקצב. יהיה נהדר אם תעסיק עוד מישהו."
     
    "אני יודע, אני יודע, כבר אמרת לי. אבדוק מה אפשר לעשות."
     
    הוא לקח את הטלפון והתקשר לאֵסטֶל, המאהבת שלו, כדי לומר לה שהוא היה שמח להיות בתחתונים שלה ברגע זה ממש. הסקתי שהשיחה שלנו הסתיימה.
     
     
     
    פול השכן מסכים שאני צריכה להחליף עבודה. הוא חזר אל חנות הטבק של אבא שלו, וברור לחלוטין שבעיניו משׂרות מגיעות עם החסידות, ששינו את ייעודן ברגע שמלאכים ושושנים דחקו את רגליהן משוק התינוקות.
     
    האמת היא שאין לי שום כישורים אחרים. אם כי למדתי לימודי תעודה בחשבונאות ובמִנהל. ביום האחרון של הבחינות גיליתי שאני בהיריון, ומכיוון שמתיאס הרוויח יפה וביושר, החלטנו שאני אתפנה לטפל בקלואה. שלוש שנים לאחר מכן, כשהתחילה ללכת לגן, פניתי לעשרות מקומות בבקשה לעבודה בהנהלת חשבונות ומִנהל. הצלחתי לקבוע רק ראיון עבודה אחד, שבמהלכו הבנתי שהחסרונות שלי רק מצטברים והולכים: לא היה לי שום ניסיון, הענקתי לעצמי חופשה של שלוש שנים כדי להשתעשע לי עם תינוקת, והייתה לי החוצפה לענות "לא" לשאלה "האם מישהו יוכל לטפל בילדה שלך במקרה חירום?". לא היה לי שום סיכוי נגד המוני המועמדים המיומנים ומרובי הדיפלומות, שמה שעמד בראש סדר העדיפויות שלהם לא גדל אצלם ברחם.
     
    לכן הסכמתי להצעה של טוני, חבר של מתיאס שהייתה לו מסעדה. בשבע השנים הראשונות עבדתי רק בצהריים, וכך יכולתי לבלות עם הבנות שלי. עד שלא נותרה לי ברירה והייתי חייבת להוסיף משמרת בערב.
     
    אני מורידה את התריס ושומעת את טוני צועק אליי מהמשרד. אני מצטרפת אליו ויושבת מולו.
     
    "את יודעת שאני מאוד אוהב אותך, אנה."
     
    Situs Inversus. זה מתחיל להישמע רע מאוד.
     
    "כמה זמן את כבר עובדת, עשר שנים?"
     
    "ארבע־עשרה."
     
    "ארבע־עשרה, איך שהזמן טס. אני עוד זוכר את ההתלמדות שלך, היית כולך..."
     
    "תגיע לעניין, טוני."
     
    הוא מעסה את רקותיו בקצות האצבעות ונאנח.
     
    "אסטל פוטרה מהעבודה, ואני רוצה להעסיק אותה."
     
    "אה! איזה מזל, הייתי בטוחה שרצית לבשר לי בשורה רעה. אני מודה שאין לי מושג אם זה אכן רעיון המאה בכל הנוגע לאשתך, אבל זו כבר הבעיה שלך. מתי היא מתחילה?"
     
    הוא מנענע את הראש.
     
    "אני רוצה להעסיק אותה במקומך, אנה."
     
    למידע הזה נדרשו כמה וכמה שניות כדי לפלס את דרכו בתוך המוח.
     
    "מה זאת אומרת, במקומי? אבל אתה לא יכול לעשות את זה!"
     
    "אני יודע, אין לי שום סיבה לפטר אותך, אם כי כשמחפשים תמיד מוצאים משהו. אבל אני לא אעשה לך את זה כי לא מגיע לך. יש לי הצעה בשבילך: ניפרד כידידים, נחתום על הסכם ואתן לך מעטפה קטנה כאות תודה."
     
    אין לי מושג כמה זמן נשארתי שם בלי היכולת להגיב. די זמן כדי לחשוב על כל החשבונות שכבר עכשיו אני לא מצליחה לשלם. די זמן כדי לדמיין את המקרר עוד יותר ריק ממה שהוא עכשיו. די זמן כדי להבין שהשיחות מהגובים יוכפלו. די זמן כדי לתאר לעצמי את המבט על פני הבנות כשאודיע להן שאימא שלהן מובטלת.
     
    "אז מה את אומרת?"
     
    אני מסיטה את הכיסא לאחור וקמה.
     
    "לך להזדיין, טוני."