קלע הכשף 4 - כובל הנשמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קלע הכשף 4 - כובל הנשמות
מכר
מאות
עותקים
קלע הכשף 4 - כובל הנשמות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קלע הכשף 4 - כובל הנשמות

4.8 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סבסטיאן דה קסטל הוא סופר פנטזיה קנדי, המתגורר בימים אלה בהולנד. הוא חובב סייף ואף שימש ככוריאוגרף קרבות חרבות בתיאטרון. הוא בדיוק סיים תואר בארכיאולוגיה כשהחל לעבוד בחפירה הראשונה שלו. ארבע שעות לאחר מכן הוא הבין כמה הוא באמת שונא ארכיאולוגיה ופרש כדי לקדם קריירה ממוקדת ביותר כמוסיקאי, נציב תלונות הציבור, מעצב אינטראקציה (מה שזה לא יהיה), כוריאוגרף קרבות חרב, מורה, מנהל פרויקטים, שחקן ואסטרטג מוצר. הגנתו היחידה כנגד האשמתו בחובבניות היא שהוא באמת ובתמים אוהב לעשות את הדברים הללו ושבדרך כזאת או אחרת, כל אחד מהתחומים משחק תפקיד בכתיבה שלו. תחת זאת, הוא דוחה מכול וכול את האשמתו בהיותו איש רנסנס, בתקווה שיותר אנשים יתייגו אותו ככזה.

תקציר

הספר הרביעי בסדרת הפנטזיה המצליחה "קלע הכשף"
 
הכשף השחור שבקלן מתחזק, ואיתו החשש מפני עתיד של שיגעון ורצח. מיואש, קלן מחליט לצאת למסע במדבר בעקבות נזירים מסתוריים שיוכלו לרפא אותו מהקללה השחורה. אבל המדבר טומן בחובו סודות קטלניים, ועד מהרה קלן מגלה שמחיר הצלתו עלול להיות גבוה ממה שהוא מוכן לשלם.
 
"כובל הנשמות" הוא הספר הרביעי בסדרה "קלע הכשף" מאת הסופר הקנדי סבסטיאן דה קסטל. הסדרה תורגמה לעשרות שפות והתקבלה בהתלהבות בקרב קוראים ומבקרים.
 
הביקורת מהללת את "קלע הכשף":
“הרים של מתח שמתובל בהומור, במאבקי כוחות, בהרבה קסם ובדמויות מעולות." גארדיאן
"ספר התבגרות קלאסי במובן הטוב של המילה. הנאה מובטחת לאוהבי הפנטזיה." ישראל היום

פרק ראשון

כשהייתי בן שבע, הוריי באו יום אחד במפתיע לקחת את אחי ואותי מבית הספר. הנחתי שקרה משהו נורא, אבל הם רק נתנו לנו שני גורי כלבים. קראנו להם היפהפייה והיחפן, על שם הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. וכמו שדברים משונים כאלה קורים לפעמים, היחפן הפך להיות "שלי" (יותר נכון, אני הפכתי להיות שלו). להרבה אנשים כנראה היו חוויות דומות, ואני לא יודע למה הן חשובות לנו כל כך, אבל זה המצב. הן הכי חשובות בעולם.

 

 

התקווה היא אי נפלא שאֶל חופיו מייחלים כולנו להעפיל. אבל הישמרו, וכשעיניכם יימשכו אל האופק הרחוק, זכרו להשפיל מבט מדי פעם...
 
- פתגם אַרגוסי טיפשי
 
 
 
 
1
הבעיה עם חול
 
 
המדבר משקר.
 
נכון, ממרחק מרחבי האינסוף של החול הזהוב נראים מזמינים. כשאתה עומד בראש דיונת חול, ורוחות חמימות מפוגגות את להט השמש מעל, מזמינות לפלאים הממתינים מתחת. כל מה שתרצה — אוצרות העולים על כל דמיון, מפלט מאויבים, או אולי אפילו מרפא לקווים השחורים המפותלים שאינם מפסיקים לצמוח סביב עינך השמאלית — איזה טיפש יישבע שהדבר מחכה לך מעבר למדבר. מסע מסוכן? אולי, אבל מה שהוא יעניק לך, ילד! חשוב מה הוא יעניק לך...
 
אבל יש להביט מקרוב — מקרוב ממש — נניח, סנטימטר או שניים מהחול עצמו. זה קל כשאתה שוכב עם הפרצוף עליו ומחכה למות מצמא. אתה רואה כמה כל גרגר חול יחיד ומיוחד? שלל צורות, גדלים, צבעים... השלמוּת החלקה שראית לפני כן הייתה רק אשליה. מקרוב המדבר מלוכלך, מכוער ואכזר.
 
כמו שאמרתי, שקרן מסריח.
 
"אתה שקרן מסריח," רטן רַייקֶס.
 
ראשי התרומם בבהלה. אפילו לא שמתי לב שדיברתי. במאמץ ניכר הפניתי את הראש כדי לראות מה מצבו של "השותף העסקי" שלי. לא התקדמתי הרבה. המחסור במזון ובמים הקשה עליי. גם החבורות המדממות שגרמו קסמיו של מכשף שמת לא מזמן, וגופתו המבאישה נרקבת בחום במרחק מטר או שניים ממני לא עזרו. אז מה, אני אבזבז את מעט כוח החיים שנשאר לי רק כדי להביט בזעף בחתול־סנאי שגובהו שישים סנטימטרים, שגוסס לצידי?
 
"אתה מסריח," עניתי.
 
"הא," הוא צחקק. חתולים־סנאים לא חושבים יותר מדי על היותם בני תמותה. אבל הם מוכשרים במיוחד בהטלת אשמה. "הכול באשמתך," הוא הקיש בשיניו.
 
התהפכתי בתקווה להקל על הנוקשות בעמוד השדרה, אבל הפצעים בגבי צרחו במחאה. הכאב חילץ אנקה צרודה מגרוני היבש.
 
"אל תנסה להכחיש," אמר רַייקֶס.
 
"לא אמרתי כלום."
 
"דווקא כן. אתה ייבבת, ואני שמעתי, 'אבל רַייקֶס, איך יכולתי לדעת שאני מוביל אותנו למלכודת מוות שטמנו בני עמי? כלומר, נכון, אתה הזהרת אותי שהדיבורים על מנזר סודי במדבר שבו נזירים יוכלו לרפא אותי מהצל האפל הם רק תרמית, אבל אתה מכיר אותי: אני אידיוט. אידיוט שלא מקשיב אף פעם לשותף העסקי החכם והנאה בהרבה ממנו.'"
 
אם לא ראיתם מימיכם חתול־סנאי, דמיינו חתול בעל פרצוף מרושע, זנב גדול ועבות וקרומי עור פרוותיים דקים בין הרגליים הקדמיות לרגליים האחוריות, המאפשרים לו להחליק באוויר באופן שמצליח איכשהו להיראות מגוחך ומבעית בעת ובעונה אחת. "נאה" הוא לא בדיוק הכינוי שעולה על הדעת.
 
"את כל זה הבנת מיבבה?" שאלתי.
 
שתיקה ארוכה. "לחתולים־סנאים יש יופי של אינטואיציה."
 
נשימתי הייתה מאומצת, חום החול צרב את האוויר בריאותיי. כמה זמן כבר שנינו שוכבים כאן? יום? יומיים? ידי נעה אל אחרון נאדות המים שלנו וגררה אותו אליי. התחשלתי לקראת הידיעה שאצטרך לחלוק את מה שנשאר עם רַייקֶס. אומרים שאפשר לחיות שלושה ימים בלי מים, אבל האומדן הזה לא מביא בחשבון את השפעת המדבר, הגוזל ממך את הלחות כמו... כמו חתול־סנאי מחורבן! נאד המים היה יבש כעצם. "שתית את שארית המים שלנו?"
 
רַייקֶס השיב ברוגז, "שאלתי קודם."
 
"מתי?"
 
עוד שתיקה. "כשישנת."
 
מתברר שהמדבר הוא לא השקרן היחיד שאני נאלץ להתמודד איתו.
 
אני בן שבע־עשרה, מנודה מבני עמי, כל מאתֵּר כשפים וצייד נפשות רע מזג שמסוגל לעשות שני כשפים רודף אחריי, ואת טיפת המים האחרונה שעוד הייתה לי גנב ממני הדבר הקרוב ביותר לחבר שיש לי כאן.
 
שמי קֶלֶן אַרגוֹס. פעם הייתי תלמיד כֶּשף מבטיח ובן לאחת המשפחות החזקות ביותר בארצות הז'אנ'טֶפּ. ואז הופיעו סביב עיני השמאלית הקווים השחורים המתפתלים של הקללה המיסטית המכוּנה הצל האפל. עכשיו אנשים קוראים לי פושע, בוגד, גולה — וזה כשהם מנומסים.
 
מה שלא קוראים לי אף פעם הוא בן מזל.
 
 
 
"בטח, אני מכירה את המקום הזה," אמרה הגששית הזקנה. עינה הירוקה ועינה החומה היו דבוקות לתיק העור המאובק ובו חפצי נוי קטנים מנחושת וכסף, שהיה מונח על השולחן בינינו. קומת הקרקע של מסבאת הנוודים עמדה לרשותנו בלבד, פרט לזוג שיכורים מעולפים בפינה המרוחקת ולברנש עצוב אחד. הוא ישב על הרצפה לבד והטיל שוב ושוב זוג קוביות. הוא גם בכה לתוך השיכר שלו שהוא ביש המזל הגדול ביותר בעולם.
 
עובדה שלא, חבוב.
 
"את יכולה לקחת אותי לשם? למנזר," שאלתי והנחתי קלף על השולחן, כשפניו כלפי מעלה.
 
הגששית לקחה את הקלף וצמצמה עיניים מול המגדלים עוטֵי הצל שהיו מצוירים עליו. "עבודה יפה," ציינה. "ציירת אותו בעצמך?"
 
הנהנתי. במשך שישה חודשים עד כה, רַייקֶס ואני עברנו חצי יבשת בחיפוש אחרי תרופה לצל האפל. היינו מוצאים רמזים פה ושם, שרבוטים קצרים בשולי טקסטים עלומים המתייחסים למקום מפלט סודי, שמועות שעליהן חזרו לאינסוף שיכורים בפונדקים כמו זה. האַרגוֹסים מציירים קלפים של אנשים ומקומות חשובים, מטמיעים בהם את כל פירורי המידע שהם אוספים, בתקווה שהציורים הנוצָרים יחשפו משמעויות נסתרות מן העין. גם אני התחלתי לצייר קלפים. אם אמות במהלך החיפושים אחרי תרופה, תמיד יש סיכוי שהקלפים יגיעו איכשהו לידיים אַרגוֹסיות, ואז לידיה של פֶריוּס פַּרפֶקס, אז היא תדע שאין טעם לטרוח לחפש אותי.
 
הגששית הזקנה זרקה את הקלף בחזרה לשולחן כאילו היא מהמרת. "למקום שאתה מחפש קוראים מנזר ההָבְנֶה, וכן, אני יכולה לקחת אותך לשם... אם תהיה לי סיבה." חיוכה כיווץ את חריצי העור השזוף על מצחה וסביב עיניה. פניה היו דומות למפה של ארץ שנשכחה זה מכבר. היא ודאי הייתה בת שישים ויותר, אבל מותניית העור חסרת השרוולים שלבשה חשפה שרירים משורגים בכתפיה ובזרועותיה. השרירים, שלל הסכינים שהיו תקועים בנדנים על רצועה שחצתה את חזהּ והקשת המוצלבת שהייתה תלויה על גבהּ אמרו לי שהיא ככל הנראה מסוגלת להסתדר לא רע בכלל בקרב. המבט היציב שתקעה בשקיק חפצי הנוי על השולחן, בניגוד לחוסר תשומת הלב שלה אליי, הבהיר שאני לא עשיתי עליה רושם דומה.
 
החיפוש אחרי תרופת פלא לא היה מיזם רווחי במיוחד עד כה. כל מטבע שהרווחתי כקַלָּע כֶּשֶׁף במסעותיי התבזבז על אנשי מכירות נוכלים. רבים מהם שיווקו מרקחות מסריחות, משמן נחשים או חומרים אחרים, שגרמו לי חולי והקאות למשך ימים. חולצת הפשתן המהוהה מנדודים כבר הייתה תלויה ברפיון על גופי הצנום. פניי וחזי עדיין נשאו חבּורות וצלקות מההיתקלות האחרונה שלי בשני ציידי נפשות בני ז'אנ'טֶפּ. כך שיכולתי להבין את הגששית, שלא בדיוק התמלאה מורא כשראתה אותי.
 
"היא חושבת להרביץ לך ולקחת לנו את הכסף," אמר רַייקֶס, שרחרח את האוויר ממקום מושבו על כתפי.
 
"היצור הזה לא מעביר מחלות, אני מקווה," אמרה הגששית, שהעיפה לעברו מבט חשדני.
 
אנשים אחרים לא מבינים את צורת התקשורת של רַייקֶס, בנקישות שיניים, נהמות ונפיחוׂת מדי פעם. "אני עדיין מנסה להבין את זה," עניתי.
 
החתול־סנאי נהם חרישית. "אתה יודע שאני יכול פשוט לנקר לך את העיניים מחוריהן ולאכול אותן כשאתה ישן, נכון?" הוא קפץ מהכתף שלי וניגש לעבר שני השיכורים המעולפים בפינה, ודאי כדי לראות אם הוא יכול לכייס אותם.
 
"שאלו את הבקיאים בסיפורים," התחילה הגששית לדקלם. "הם יסַפרו, שבעה זרים ותו לא חדרו מעבר לחומות מנזר ההָבְנֶה. חמישה מהם מתים. האחד מכור לעשב־חלום ולא מסוגל למצוא את אפו בשתי ידיו. איך יוכל למצוא מנזר חשאי החבוי במדבר?" היא הושיטה יד לשקיק שבו היו כל חפצי הערך שלי. "ואני."
 
אני הגעתי אל השקיק ראשון. אני אולי לא נראה מי יודע מה, אבל יש לי ידיים זריזות. "עוד לא סיכמנו את התנאים."
 
בפעם הראשונה עיניה הלא־תואמות של הגששית הזקנה התמקדו בעיניי. ניסיתי לתקוע מבט נחרץ כמוה, אבל מטריד ששתי עיניים בצבעים שונים מביטות בך. "בשביל מה לך בכלל להתעסק עם הכּובְלים השחורים?" היא שאלה. מבטה עבר אל עיני השמאלית, וראיתי שהיא הבחינה בשינוי הצבע הקל במקום שבו היו קצות משחת המֶזדֶט בצבע העור על החלק העליון של עצם הלחי שלי. "מה, יש לך צל אפל?"
 
"איזה צל?" שאלתי. "בחיים לא שמעתי על זה."
 
"אני שמעתי שיש כנופיית מטילי כשפים ז'אנ'טֶפּים שמוכנים לשלם הרבה מאוד על מישהו עם קללה כזאת. יש אחד כזה שהם מחפשים במיוחד כבר כמה זמן, ככה שמעתי."
 
"אין לי מושג," אמרתי, וניסיתי לשוות למילים שמץ של איום. "כמו שכבר אמרתי לך, אני פשוט כותב ספר על נזירים עלומים במדבר."
 
"הרבה כסף, הפרס שהם מציעים. אולי יותר ממה שיש בתיק שלך."
 
הורדתי את הידיים מהתיק והנחתי לאצבעותיי לרדת לאט לעבר החלק העליון של השקיקים שהיו מחוברים לשני צידי החגורה שלי. בתוכם היו האבקה האדומה והאבקה השחורה שבהן השתמשתי בכישוף היחיד שאני יודע לעשות ותמיד משאיר רושם. "את יודעת מה?" שאלתי כבדרך אגב. "אחרי שהזכרת את העניין, אני חושב שאולי דווקא שמעתי על הפרס הזה שדיברת עליו, על הצל האפל. אומרים שהרבה אנשים מסוכנים ניסו להשיג אותו. מעניין מה קרה לכולם."
 
זווית אחת של פיה של הגששית התרוממה לחיוך עקום. בידיים שלה, ראיתי עכשיו, הופיעו איכשהו זוג סכינים מעוקלים. "כבר פגשתי בחיי הרבה גברים מסוכנים. אף אחד מהם לא הרשים אותי במיוחד. אתה חושב שאתה שונה?"
 
החזרתי לה חיוך. "תסתכלי מאחורייך."
 
היא לא עשתה זאת, אלא הטתה את אחד הסכינים שלה מעט, עד שהלהב הראה השתקפות של חתול־סנאי מסוים, שהתגנב בחשאי אל ראש מתלה המעילים מאחוריה, ועכשיו חיכה שם לסימן להסתער.
 
כן, החרא הקטן מועיל לפעמים.
 
ספרתי שלוש נשימות מלאות עד שהגששית הזקנה הניחה לאט את הסכינים על השולחן. "נשמע לי שאתה כותב יופי של ספר, חברי הצעיר." היא חטפה את תיק חפצי הנוי שלי וקמה מהשולחן. "כדאי שנצטייד באספקה בעיר לפני שנצא למסע."
 
חיכיתי עוד קצת, ניסיתי כמיטב יכולתי להיראות כאילו עדיין לא החלטתי אם לשכור אותה כמורת דרך או לפוצץ אותה. אבל למען האמת, חיכיתי שהלב שלי יפסיק לדהור. "כמה רחוק המנזר?" שאלתי.
 
היא סידרה את רצועת הקשת המוצלבת והכניסה את הסכינים לנדניהם. "רחוק מאוד, יחסית, אבל אל תדאג. אתה תיהנה מהדרך."
 
"באמת?"
 
היא חייכה. "אומרים שהמעֲבר הזהוב הוא המקום הנעים והיפהפה ביותר שתראה מימיך."
 
 
 
 

סבסטיאן דה קסטל הוא סופר פנטזיה קנדי, המתגורר בימים אלה בהולנד. הוא חובב סייף ואף שימש ככוריאוגרף קרבות חרבות בתיאטרון. הוא בדיוק סיים תואר בארכיאולוגיה כשהחל לעבוד בחפירה הראשונה שלו. ארבע שעות לאחר מכן הוא הבין כמה הוא באמת שונא ארכיאולוגיה ופרש כדי לקדם קריירה ממוקדת ביותר כמוסיקאי, נציב תלונות הציבור, מעצב אינטראקציה (מה שזה לא יהיה), כוריאוגרף קרבות חרב, מורה, מנהל פרויקטים, שחקן ואסטרטג מוצר. הגנתו היחידה כנגד האשמתו בחובבניות היא שהוא באמת ובתמים אוהב לעשות את הדברים הללו ושבדרך כזאת או אחרת, כל אחד מהתחומים משחק תפקיד בכתיבה שלו. תחת זאת, הוא דוחה מכול וכול את האשמתו בהיותו איש רנסנס, בתקווה שיותר אנשים יתייגו אותו ככזה.

עוד על הספר

קלע הכשף 4 - כובל הנשמות סבסטיאן דה קסטל

כשהייתי בן שבע, הוריי באו יום אחד במפתיע לקחת את אחי ואותי מבית הספר. הנחתי שקרה משהו נורא, אבל הם רק נתנו לנו שני גורי כלבים. קראנו להם היפהפייה והיחפן, על שם הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. וכמו שדברים משונים כאלה קורים לפעמים, היחפן הפך להיות "שלי" (יותר נכון, אני הפכתי להיות שלו). להרבה אנשים כנראה היו חוויות דומות, ואני לא יודע למה הן חשובות לנו כל כך, אבל זה המצב. הן הכי חשובות בעולם.

 

 

התקווה היא אי נפלא שאֶל חופיו מייחלים כולנו להעפיל. אבל הישמרו, וכשעיניכם יימשכו אל האופק הרחוק, זכרו להשפיל מבט מדי פעם...
 
- פתגם אַרגוסי טיפשי
 
 
 
 
1
הבעיה עם חול
 
 
המדבר משקר.
 
נכון, ממרחק מרחבי האינסוף של החול הזהוב נראים מזמינים. כשאתה עומד בראש דיונת חול, ורוחות חמימות מפוגגות את להט השמש מעל, מזמינות לפלאים הממתינים מתחת. כל מה שתרצה — אוצרות העולים על כל דמיון, מפלט מאויבים, או אולי אפילו מרפא לקווים השחורים המפותלים שאינם מפסיקים לצמוח סביב עינך השמאלית — איזה טיפש יישבע שהדבר מחכה לך מעבר למדבר. מסע מסוכן? אולי, אבל מה שהוא יעניק לך, ילד! חשוב מה הוא יעניק לך...
 
אבל יש להביט מקרוב — מקרוב ממש — נניח, סנטימטר או שניים מהחול עצמו. זה קל כשאתה שוכב עם הפרצוף עליו ומחכה למות מצמא. אתה רואה כמה כל גרגר חול יחיד ומיוחד? שלל צורות, גדלים, צבעים... השלמוּת החלקה שראית לפני כן הייתה רק אשליה. מקרוב המדבר מלוכלך, מכוער ואכזר.
 
כמו שאמרתי, שקרן מסריח.
 
"אתה שקרן מסריח," רטן רַייקֶס.
 
ראשי התרומם בבהלה. אפילו לא שמתי לב שדיברתי. במאמץ ניכר הפניתי את הראש כדי לראות מה מצבו של "השותף העסקי" שלי. לא התקדמתי הרבה. המחסור במזון ובמים הקשה עליי. גם החבורות המדממות שגרמו קסמיו של מכשף שמת לא מזמן, וגופתו המבאישה נרקבת בחום במרחק מטר או שניים ממני לא עזרו. אז מה, אני אבזבז את מעט כוח החיים שנשאר לי רק כדי להביט בזעף בחתול־סנאי שגובהו שישים סנטימטרים, שגוסס לצידי?
 
"אתה מסריח," עניתי.
 
"הא," הוא צחקק. חתולים־סנאים לא חושבים יותר מדי על היותם בני תמותה. אבל הם מוכשרים במיוחד בהטלת אשמה. "הכול באשמתך," הוא הקיש בשיניו.
 
התהפכתי בתקווה להקל על הנוקשות בעמוד השדרה, אבל הפצעים בגבי צרחו במחאה. הכאב חילץ אנקה צרודה מגרוני היבש.
 
"אל תנסה להכחיש," אמר רַייקֶס.
 
"לא אמרתי כלום."
 
"דווקא כן. אתה ייבבת, ואני שמעתי, 'אבל רַייקֶס, איך יכולתי לדעת שאני מוביל אותנו למלכודת מוות שטמנו בני עמי? כלומר, נכון, אתה הזהרת אותי שהדיבורים על מנזר סודי במדבר שבו נזירים יוכלו לרפא אותי מהצל האפל הם רק תרמית, אבל אתה מכיר אותי: אני אידיוט. אידיוט שלא מקשיב אף פעם לשותף העסקי החכם והנאה בהרבה ממנו.'"
 
אם לא ראיתם מימיכם חתול־סנאי, דמיינו חתול בעל פרצוף מרושע, זנב גדול ועבות וקרומי עור פרוותיים דקים בין הרגליים הקדמיות לרגליים האחוריות, המאפשרים לו להחליק באוויר באופן שמצליח איכשהו להיראות מגוחך ומבעית בעת ובעונה אחת. "נאה" הוא לא בדיוק הכינוי שעולה על הדעת.
 
"את כל זה הבנת מיבבה?" שאלתי.
 
שתיקה ארוכה. "לחתולים־סנאים יש יופי של אינטואיציה."
 
נשימתי הייתה מאומצת, חום החול צרב את האוויר בריאותיי. כמה זמן כבר שנינו שוכבים כאן? יום? יומיים? ידי נעה אל אחרון נאדות המים שלנו וגררה אותו אליי. התחשלתי לקראת הידיעה שאצטרך לחלוק את מה שנשאר עם רַייקֶס. אומרים שאפשר לחיות שלושה ימים בלי מים, אבל האומדן הזה לא מביא בחשבון את השפעת המדבר, הגוזל ממך את הלחות כמו... כמו חתול־סנאי מחורבן! נאד המים היה יבש כעצם. "שתית את שארית המים שלנו?"
 
רַייקֶס השיב ברוגז, "שאלתי קודם."
 
"מתי?"
 
עוד שתיקה. "כשישנת."
 
מתברר שהמדבר הוא לא השקרן היחיד שאני נאלץ להתמודד איתו.
 
אני בן שבע־עשרה, מנודה מבני עמי, כל מאתֵּר כשפים וצייד נפשות רע מזג שמסוגל לעשות שני כשפים רודף אחריי, ואת טיפת המים האחרונה שעוד הייתה לי גנב ממני הדבר הקרוב ביותר לחבר שיש לי כאן.
 
שמי קֶלֶן אַרגוֹס. פעם הייתי תלמיד כֶּשף מבטיח ובן לאחת המשפחות החזקות ביותר בארצות הז'אנ'טֶפּ. ואז הופיעו סביב עיני השמאלית הקווים השחורים המתפתלים של הקללה המיסטית המכוּנה הצל האפל. עכשיו אנשים קוראים לי פושע, בוגד, גולה — וזה כשהם מנומסים.
 
מה שלא קוראים לי אף פעם הוא בן מזל.
 
 
 
"בטח, אני מכירה את המקום הזה," אמרה הגששית הזקנה. עינה הירוקה ועינה החומה היו דבוקות לתיק העור המאובק ובו חפצי נוי קטנים מנחושת וכסף, שהיה מונח על השולחן בינינו. קומת הקרקע של מסבאת הנוודים עמדה לרשותנו בלבד, פרט לזוג שיכורים מעולפים בפינה המרוחקת ולברנש עצוב אחד. הוא ישב על הרצפה לבד והטיל שוב ושוב זוג קוביות. הוא גם בכה לתוך השיכר שלו שהוא ביש המזל הגדול ביותר בעולם.
 
עובדה שלא, חבוב.
 
"את יכולה לקחת אותי לשם? למנזר," שאלתי והנחתי קלף על השולחן, כשפניו כלפי מעלה.
 
הגששית לקחה את הקלף וצמצמה עיניים מול המגדלים עוטֵי הצל שהיו מצוירים עליו. "עבודה יפה," ציינה. "ציירת אותו בעצמך?"
 
הנהנתי. במשך שישה חודשים עד כה, רַייקֶס ואני עברנו חצי יבשת בחיפוש אחרי תרופה לצל האפל. היינו מוצאים רמזים פה ושם, שרבוטים קצרים בשולי טקסטים עלומים המתייחסים למקום מפלט סודי, שמועות שעליהן חזרו לאינסוף שיכורים בפונדקים כמו זה. האַרגוֹסים מציירים קלפים של אנשים ומקומות חשובים, מטמיעים בהם את כל פירורי המידע שהם אוספים, בתקווה שהציורים הנוצָרים יחשפו משמעויות נסתרות מן העין. גם אני התחלתי לצייר קלפים. אם אמות במהלך החיפושים אחרי תרופה, תמיד יש סיכוי שהקלפים יגיעו איכשהו לידיים אַרגוֹסיות, ואז לידיה של פֶריוּס פַּרפֶקס, אז היא תדע שאין טעם לטרוח לחפש אותי.
 
הגששית הזקנה זרקה את הקלף בחזרה לשולחן כאילו היא מהמרת. "למקום שאתה מחפש קוראים מנזר ההָבְנֶה, וכן, אני יכולה לקחת אותך לשם... אם תהיה לי סיבה." חיוכה כיווץ את חריצי העור השזוף על מצחה וסביב עיניה. פניה היו דומות למפה של ארץ שנשכחה זה מכבר. היא ודאי הייתה בת שישים ויותר, אבל מותניית העור חסרת השרוולים שלבשה חשפה שרירים משורגים בכתפיה ובזרועותיה. השרירים, שלל הסכינים שהיו תקועים בנדנים על רצועה שחצתה את חזהּ והקשת המוצלבת שהייתה תלויה על גבהּ אמרו לי שהיא ככל הנראה מסוגלת להסתדר לא רע בכלל בקרב. המבט היציב שתקעה בשקיק חפצי הנוי על השולחן, בניגוד לחוסר תשומת הלב שלה אליי, הבהיר שאני לא עשיתי עליה רושם דומה.
 
החיפוש אחרי תרופת פלא לא היה מיזם רווחי במיוחד עד כה. כל מטבע שהרווחתי כקַלָּע כֶּשֶׁף במסעותיי התבזבז על אנשי מכירות נוכלים. רבים מהם שיווקו מרקחות מסריחות, משמן נחשים או חומרים אחרים, שגרמו לי חולי והקאות למשך ימים. חולצת הפשתן המהוהה מנדודים כבר הייתה תלויה ברפיון על גופי הצנום. פניי וחזי עדיין נשאו חבּורות וצלקות מההיתקלות האחרונה שלי בשני ציידי נפשות בני ז'אנ'טֶפּ. כך שיכולתי להבין את הגששית, שלא בדיוק התמלאה מורא כשראתה אותי.
 
"היא חושבת להרביץ לך ולקחת לנו את הכסף," אמר רַייקֶס, שרחרח את האוויר ממקום מושבו על כתפי.
 
"היצור הזה לא מעביר מחלות, אני מקווה," אמרה הגששית, שהעיפה לעברו מבט חשדני.
 
אנשים אחרים לא מבינים את צורת התקשורת של רַייקֶס, בנקישות שיניים, נהמות ונפיחוׂת מדי פעם. "אני עדיין מנסה להבין את זה," עניתי.
 
החתול־סנאי נהם חרישית. "אתה יודע שאני יכול פשוט לנקר לך את העיניים מחוריהן ולאכול אותן כשאתה ישן, נכון?" הוא קפץ מהכתף שלי וניגש לעבר שני השיכורים המעולפים בפינה, ודאי כדי לראות אם הוא יכול לכייס אותם.
 
"שאלו את הבקיאים בסיפורים," התחילה הגששית לדקלם. "הם יסַפרו, שבעה זרים ותו לא חדרו מעבר לחומות מנזר ההָבְנֶה. חמישה מהם מתים. האחד מכור לעשב־חלום ולא מסוגל למצוא את אפו בשתי ידיו. איך יוכל למצוא מנזר חשאי החבוי במדבר?" היא הושיטה יד לשקיק שבו היו כל חפצי הערך שלי. "ואני."
 
אני הגעתי אל השקיק ראשון. אני אולי לא נראה מי יודע מה, אבל יש לי ידיים זריזות. "עוד לא סיכמנו את התנאים."
 
בפעם הראשונה עיניה הלא־תואמות של הגששית הזקנה התמקדו בעיניי. ניסיתי לתקוע מבט נחרץ כמוה, אבל מטריד ששתי עיניים בצבעים שונים מביטות בך. "בשביל מה לך בכלל להתעסק עם הכּובְלים השחורים?" היא שאלה. מבטה עבר אל עיני השמאלית, וראיתי שהיא הבחינה בשינוי הצבע הקל במקום שבו היו קצות משחת המֶזדֶט בצבע העור על החלק העליון של עצם הלחי שלי. "מה, יש לך צל אפל?"
 
"איזה צל?" שאלתי. "בחיים לא שמעתי על זה."
 
"אני שמעתי שיש כנופיית מטילי כשפים ז'אנ'טֶפּים שמוכנים לשלם הרבה מאוד על מישהו עם קללה כזאת. יש אחד כזה שהם מחפשים במיוחד כבר כמה זמן, ככה שמעתי."
 
"אין לי מושג," אמרתי, וניסיתי לשוות למילים שמץ של איום. "כמו שכבר אמרתי לך, אני פשוט כותב ספר על נזירים עלומים במדבר."
 
"הרבה כסף, הפרס שהם מציעים. אולי יותר ממה שיש בתיק שלך."
 
הורדתי את הידיים מהתיק והנחתי לאצבעותיי לרדת לאט לעבר החלק העליון של השקיקים שהיו מחוברים לשני צידי החגורה שלי. בתוכם היו האבקה האדומה והאבקה השחורה שבהן השתמשתי בכישוף היחיד שאני יודע לעשות ותמיד משאיר רושם. "את יודעת מה?" שאלתי כבדרך אגב. "אחרי שהזכרת את העניין, אני חושב שאולי דווקא שמעתי על הפרס הזה שדיברת עליו, על הצל האפל. אומרים שהרבה אנשים מסוכנים ניסו להשיג אותו. מעניין מה קרה לכולם."
 
זווית אחת של פיה של הגששית התרוממה לחיוך עקום. בידיים שלה, ראיתי עכשיו, הופיעו איכשהו זוג סכינים מעוקלים. "כבר פגשתי בחיי הרבה גברים מסוכנים. אף אחד מהם לא הרשים אותי במיוחד. אתה חושב שאתה שונה?"
 
החזרתי לה חיוך. "תסתכלי מאחורייך."
 
היא לא עשתה זאת, אלא הטתה את אחד הסכינים שלה מעט, עד שהלהב הראה השתקפות של חתול־סנאי מסוים, שהתגנב בחשאי אל ראש מתלה המעילים מאחוריה, ועכשיו חיכה שם לסימן להסתער.
 
כן, החרא הקטן מועיל לפעמים.
 
ספרתי שלוש נשימות מלאות עד שהגששית הזקנה הניחה לאט את הסכינים על השולחן. "נשמע לי שאתה כותב יופי של ספר, חברי הצעיר." היא חטפה את תיק חפצי הנוי שלי וקמה מהשולחן. "כדאי שנצטייד באספקה בעיר לפני שנצא למסע."
 
חיכיתי עוד קצת, ניסיתי כמיטב יכולתי להיראות כאילו עדיין לא החלטתי אם לשכור אותה כמורת דרך או לפוצץ אותה. אבל למען האמת, חיכיתי שהלב שלי יפסיק לדהור. "כמה רחוק המנזר?" שאלתי.
 
היא סידרה את רצועת הקשת המוצלבת והכניסה את הסכינים לנדניהם. "רחוק מאוד, יחסית, אבל אל תדאג. אתה תיהנה מהדרך."
 
"באמת?"
 
היא חייכה. "אומרים שהמעֲבר הזהוב הוא המקום הנעים והיפהפה ביותר שתראה מימיך."