אקסטזה טוטאלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אקסטזה טוטאלית
מכר
מאות
עותקים
אקסטזה טוטאלית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אקסטזה טוטאלית

4.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נורמן אוֹלֶר, יליד 1970, הוא סופר גרמני המתגורר כיום בברלין. הוא למד בבית הספר לעיתונאים בהמבורג וסיים תואר אקדמי במדעי התרבות ובפילוסופיה. אולר חיבר עד כה ארבעה רומנים, כתב תסריטים וזכה במלגות ובפרסים רבים.

    תקציר

    כשגרמניה תקפה את צרפת בשנת 1940, פעלו חיילי הוורמאכט בהשפעת 35 מיליון כדורים של פרוויטין, כדור שהחומר הפעיל בו ידוע היום כסם הקשה והממכר קריסטל מת’. הכדור הזה הוא שאִפשר את מלחמת הבזק (בליצקריג) חסרת המעצורים, והפך לסם עממי במדינה הנאצית.

    על סמים ברייך השלישי ידוע עד כה מעט ונורמן אולר חודר בספרו מתחת לעורם של הפושעים הגרמנים שפעלו באותם ימים. היכן שלא היה די באידיאולוגיה ובקנאות כדי להשיג את “הניצחון הסופי”, פנו במנגנון הנאצי ללא כל עכבות לעזרת הסמים. בעוד שבאופן רשמי נוהלה מדיניות מחמירה כנגדם, סמים קשים וממריצים היו נגישים למגוון רחב של אנשים באוכלוסייה הגרמנית: החל בפועלים, מורות, רופאים, עקרות בית, ולילדים כתוסף במשקאות וממתקים, ועד לחיילי הוורמאכט, האס־אס וטייסי הלופטוואפה.

    גם היטלר עצמו, הצמחוני והסגפן כביכול, אהב להיעזר בתמריצים פרמקולוגיים, וקיבל בקביעות מרופאו האישי, תיאודור מורל, חומרים ממריצים שונים, תכשירי הורמונים מפוקפקים ואף סמים קשים. כך הצליח הרודן להיאחז עד הסוף בטירוף שלו. לצורך כתיבת אקסטזה טוטאלית ייחד אולר חמש שנים של מחקר בארכיונים בגרמניה ובארצות הברית. בין השאר, בחן חומרים תיעודיים שהגישה אליהם היתה חסומה עד לא מכבר, שוחח עם בני התקופה, עם היסטוריונים צבאיים ועם מומחים לרפואה.

    ההיסטוריון הידוע הנס מומזן ליווה את כתיבת הספר שתורגם ל-25 שפות, והיה ברשימת רבי המכר של ה–New York Times האמריקאי, וכן Der Spiegel הגרמני. זהו ספר מטלטל ומרתק על מכונת הסמים האדירה, המכוונת והמתואמת שהניעה את הרייך השלישי על כל רבדיו: מהאזרח הפשוט, דרך טייסי חיל האוויר הגרמני ועד לאדולף היטלר.

    נורמן אוֹלֶר, יליד 1970, הוא סופר גרמני המתגורר כיום בברלין. הוא למד בבית הספר לעיתונאים בהמבורג וסיים תואר אקדמי במדעי התרבות ובפילוסופיה. אולר חיבר עד כה ארבעה רומנים, כתב תסריטים וזכה במלגות ובפרסים רבים.

    “ספר מעולה ומרתק... מחקר רציני, המבוסס על תחקיר מקדים מעמיק.” איאן קרשו, מחבר הביוגרפיה “היטלר”

    “תרומה גדולה למחקר... ספר ראוי לציון.” אנטוני ביוור, מחבר רבי המכר “ההימור האחרון של היטלר”, “מלחמת העולם השנייה”, “סטלינגרד” ו”נפילת ברלין”

    “מחקרו המרתק של אוֹלֶר על התמכרות למתאמפטמין ברייך השלישי משנה את מה שאנו יודעים על מלחמת העולם השנייה... הספר שם לו למטרה לשנות את הצורה שבה יתייחסו להיבטים מסוימים של הרייך השלישי בעתיד.” The Guardian

    “חשיפה מרתקת ויוצאת מן הכלל.” BBC World News 

    פרק ראשון

    חלק ראשון
    הסם העממי
    (1938-1933)
     
     
    הנאציזם היה רעיל, פשוטו כמשמעו. הוא ייצר חומר כימי שעדיין נוגע לנו כיום: רעל שלא ייעלם במהרה. הנאצים הקפידו לטפח תדמית של אנשים מסודרים ומכובדים, והוציאו אל הפועל מדיניות מחמירה נגד סמים שגובתה באידיאולוגיה, בתעמולה רבת רושם ובעונשים דרקוניים — ועל אף כל זאת, בשנות שלטונו של היטלר הפך חומר רב עוצמה, ממכר ומזיק במיוחד למוצר פופולרי: כדורים בשם המסחרי פֶּרווִיטִין (Pervitin). בדרך חוקית לגמרי עלה החומר הזה לגדולה ברייך הגרמני בשנות השלושים של המאה העשרים, ובהמשך גם בארצות אירופה הכבושות. הכדורים היו ל"סם של העם" (Volksdroge). הם היו מקובלים בכל מקום, והיה אפשר להשיגם ללא מרשם בכל בית מרקחת. רק משנת 1939 חויבו הכדורים במרשם רופא, ומשנת 1941 הוחלו עליהם הקריטריונים של חוק האופיום של הרייך.
     
    הרכיב הפעיל של הפֶּרווִיטין, מֶתאַמפֶטַמין, הוא כיום חומר בלתי חוקי ברוב ארצות העולם, ובמקומות שבהם ניתן להשיגו הוא כפוף לתקנות מחמירות.1 ואולם מאה מיליון הצרכנים שלו, והמספר עוד הולך וגדל, עושים אותו לאחד הרעלים המבוקשים בתבל. הדיוטות בכימיה מייצרים אותו לא פעם במעבדות מחתרתיות, ולרוב הם מוסיפים לו אי אלו תוספות. החומר מכונה "קריסטל מת'", ובדרך כלל שואפים אותו במינונים גבוהים. הוא נהנה מפופולריות בכל רחבי אירופה, ומספר המשתמשים שצורכים אותו בפעם הראשונה הולך וגדל. החומר הממריץ, שיש בו לא מעט סיכונים, משמש סם במסיבות ומגביר תפוקה במקום העבודה, במשרדים, ואפילו בבתי נבחרים ובאוניברסיטאות. החומר מניס שינה ורעב ומבטיח תחושה של אופוריה. ובכל זאת בצורתו כיום, קריסטל מת' הוא סם ממכר, הרסני ומזיק לבריאות. מתי מעט מכירים את סיפור ההצלחה של הסם הזה ברייך השלישי.
     
     
     
    מעבדת הסמים של בירת הרייך
     
    תחת שמי קיץ בהירים המתפרשים מעל אזורי תעשייה ושורות של בנייני דירות אחידים, אני נוסע ברכבת הפרוורים לכיוון דרום־מזרח, לשולי העיר ברלין. כדי לבקר במה שנשאר מן המפעלים של חברת טֶמלֶר, היצרנית לשעבר של הפרוויטין, עלי לרדת מרכבת הפרוורים באַדלֶרסהוֹף, המכונה היום "הפארק הטכנולוגי החדיש ביותר של גרמניה". אני מתרחק מהפארק, מפלס לי את דרכי בשטח הפקר עירוני, חולף על פני מבנים מתפוררים של בתי חרושת, וחוצה שממה זרועה באבני בניין מתפוררות ובחלקי פלדה חלודים.
     
    המפעלים של חברת טמלר השתכנו פה בשנת 1933. שנה לאחר מכן הוחרם רכושו של אלברט מנדל, הבעלים השותף היהודי של בית החרושת לכימיקלים טֶמפֶּלהוֹף, וחברת טמלר קיבלה את חלקו והתרחבה במהירות. התקופה הזאת היתה טובה לתעשיית הכימיקלים הגרמנית (כל עוד היתה בידיים אריות), ובעיקר שגשג ענף הפרמצבטיקה. בתחום הזה חיפשו וחקרו ללא לאות חומרים חדשים פורצי דרך שנועדו להקל את מכאוביו של האדם המודרני ולהסיח את דעתו מצרותיו. במעבדות ניסו דברים רבים ובנו נתיבים פרמקולוגיים שמטביעים את חותמם על הרפואה שלנו עד היום.
     
    מפעל התרופות לשעבר של חברת טמלר היה לחורבה. שוב דבר אינו מזכיר את שנות שגשוגו, כשמיליוני כדורים של פרוויטין יוצרו במפעל מדי שבוע בשבוע. שטח המפעל אינו משמש עוד לדבר, זהו שטח מת. אני חוצה מגרש חניה שומם, מפלס את דרכי ביער קטן שגדל פרא, ומטפס מעל חומה שעדיין מודבקים אליה רסיסי זכוכית להגנה מפני פולשים. בין שרכים וצמחי בר אחרים ניצב ביתן העץ הקטן והישן של מייסד המפעל תיאודור טמלר, הביתן שממנו צמח בעבר כל המפעל. מאחורי סבך צפוף של עצי אלמון מתנשא מבנה של לבנים, גם הוא נטוש כולו. אחד מן החלונות שבור, ומאפשר לי להיכנס מבעדו אל פרוזדור ארוך וחשוך. ריח מעופש ועבֵש עולה מן הקירות והתקרות. בקצה הפרוזדור יש דלת פתוחה למחצה; שכבת הצבע הירוקה שעליה מתקלפת כולה. מאחורי הדלת, מבעד לשני חלונות תעשייתיים שבמסגרות העופרת שלהם זגוגיות שבורות, חודר אור יום אל החדר. קן ציפורים ישן מושלך בפינה. הקירות מחופים באריחים לבנים, מקצתם שבורים, עד לתקרה הגבוהה שבה קבועים חורים עגולים לאוורור.
     
    החדר הזה הוא המעבדה לשעבר של ד"ר פריץ הָאוּשילד, מנהל החטיבה הפרמקולוגית בחברת טמלר משנת 1937 עד שנת 1941. בעבודתו חיפש סוג חדש של תרופה, "אמצעי שיעלה את רמת הביצועים". החדר הזה היה מעבדת הסמים לשעבר של הרייך השלישי. פה, במכלי היתוך מחרסינה ובמכלי עיבוי וקירור שהיו מחוברים ביניהם בצינורות, רקחו הכימאים את החומר הטהור שלהם. פה הרעישו המכסים של מכלי ההשריה הכרסתניים, אדים לוהטים בצבעי צהוב ואדום נפלטו ברחש צורם, תחליבים פצפצו, ואצבעות בכפפות לבנות כִּווננו. פה נוצר מתאמפטמין, ואיכותו היתה משובחת כל כך, שאפילו רוקח הסמים הבדיוני וולטר וייט מסדרת הטלוויזיה האמריקאית "שובר שורות", שראתה בקריסטל מת' סמל של ימינו, לא היה מצליח לייצר חומר כזה, גם לא בשעותיו הטובות ביותר.

    נורמן אוֹלֶר, יליד 1970, הוא סופר גרמני המתגורר כיום בברלין. הוא למד בבית הספר לעיתונאים בהמבורג וסיים תואר אקדמי במדעי התרבות ובפילוסופיה. אולר חיבר עד כה ארבעה רומנים, כתב תסריטים וזכה במלגות ובפרסים רבים.

    עוד על הספר

    אקסטזה טוטאלית נורמן אולר
    חלק ראשון
    הסם העממי
    (1938-1933)
     
     
    הנאציזם היה רעיל, פשוטו כמשמעו. הוא ייצר חומר כימי שעדיין נוגע לנו כיום: רעל שלא ייעלם במהרה. הנאצים הקפידו לטפח תדמית של אנשים מסודרים ומכובדים, והוציאו אל הפועל מדיניות מחמירה נגד סמים שגובתה באידיאולוגיה, בתעמולה רבת רושם ובעונשים דרקוניים — ועל אף כל זאת, בשנות שלטונו של היטלר הפך חומר רב עוצמה, ממכר ומזיק במיוחד למוצר פופולרי: כדורים בשם המסחרי פֶּרווִיטִין (Pervitin). בדרך חוקית לגמרי עלה החומר הזה לגדולה ברייך הגרמני בשנות השלושים של המאה העשרים, ובהמשך גם בארצות אירופה הכבושות. הכדורים היו ל"סם של העם" (Volksdroge). הם היו מקובלים בכל מקום, והיה אפשר להשיגם ללא מרשם בכל בית מרקחת. רק משנת 1939 חויבו הכדורים במרשם רופא, ומשנת 1941 הוחלו עליהם הקריטריונים של חוק האופיום של הרייך.
     
    הרכיב הפעיל של הפֶּרווִיטין, מֶתאַמפֶטַמין, הוא כיום חומר בלתי חוקי ברוב ארצות העולם, ובמקומות שבהם ניתן להשיגו הוא כפוף לתקנות מחמירות.1 ואולם מאה מיליון הצרכנים שלו, והמספר עוד הולך וגדל, עושים אותו לאחד הרעלים המבוקשים בתבל. הדיוטות בכימיה מייצרים אותו לא פעם במעבדות מחתרתיות, ולרוב הם מוסיפים לו אי אלו תוספות. החומר מכונה "קריסטל מת'", ובדרך כלל שואפים אותו במינונים גבוהים. הוא נהנה מפופולריות בכל רחבי אירופה, ומספר המשתמשים שצורכים אותו בפעם הראשונה הולך וגדל. החומר הממריץ, שיש בו לא מעט סיכונים, משמש סם במסיבות ומגביר תפוקה במקום העבודה, במשרדים, ואפילו בבתי נבחרים ובאוניברסיטאות. החומר מניס שינה ורעב ומבטיח תחושה של אופוריה. ובכל זאת בצורתו כיום, קריסטל מת' הוא סם ממכר, הרסני ומזיק לבריאות. מתי מעט מכירים את סיפור ההצלחה של הסם הזה ברייך השלישי.
     
     
     
    מעבדת הסמים של בירת הרייך
     
    תחת שמי קיץ בהירים המתפרשים מעל אזורי תעשייה ושורות של בנייני דירות אחידים, אני נוסע ברכבת הפרוורים לכיוון דרום־מזרח, לשולי העיר ברלין. כדי לבקר במה שנשאר מן המפעלים של חברת טֶמלֶר, היצרנית לשעבר של הפרוויטין, עלי לרדת מרכבת הפרוורים באַדלֶרסהוֹף, המכונה היום "הפארק הטכנולוגי החדיש ביותר של גרמניה". אני מתרחק מהפארק, מפלס לי את דרכי בשטח הפקר עירוני, חולף על פני מבנים מתפוררים של בתי חרושת, וחוצה שממה זרועה באבני בניין מתפוררות ובחלקי פלדה חלודים.
     
    המפעלים של חברת טמלר השתכנו פה בשנת 1933. שנה לאחר מכן הוחרם רכושו של אלברט מנדל, הבעלים השותף היהודי של בית החרושת לכימיקלים טֶמפֶּלהוֹף, וחברת טמלר קיבלה את חלקו והתרחבה במהירות. התקופה הזאת היתה טובה לתעשיית הכימיקלים הגרמנית (כל עוד היתה בידיים אריות), ובעיקר שגשג ענף הפרמצבטיקה. בתחום הזה חיפשו וחקרו ללא לאות חומרים חדשים פורצי דרך שנועדו להקל את מכאוביו של האדם המודרני ולהסיח את דעתו מצרותיו. במעבדות ניסו דברים רבים ובנו נתיבים פרמקולוגיים שמטביעים את חותמם על הרפואה שלנו עד היום.
     
    מפעל התרופות לשעבר של חברת טמלר היה לחורבה. שוב דבר אינו מזכיר את שנות שגשוגו, כשמיליוני כדורים של פרוויטין יוצרו במפעל מדי שבוע בשבוע. שטח המפעל אינו משמש עוד לדבר, זהו שטח מת. אני חוצה מגרש חניה שומם, מפלס את דרכי ביער קטן שגדל פרא, ומטפס מעל חומה שעדיין מודבקים אליה רסיסי זכוכית להגנה מפני פולשים. בין שרכים וצמחי בר אחרים ניצב ביתן העץ הקטן והישן של מייסד המפעל תיאודור טמלר, הביתן שממנו צמח בעבר כל המפעל. מאחורי סבך צפוף של עצי אלמון מתנשא מבנה של לבנים, גם הוא נטוש כולו. אחד מן החלונות שבור, ומאפשר לי להיכנס מבעדו אל פרוזדור ארוך וחשוך. ריח מעופש ועבֵש עולה מן הקירות והתקרות. בקצה הפרוזדור יש דלת פתוחה למחצה; שכבת הצבע הירוקה שעליה מתקלפת כולה. מאחורי הדלת, מבעד לשני חלונות תעשייתיים שבמסגרות העופרת שלהם זגוגיות שבורות, חודר אור יום אל החדר. קן ציפורים ישן מושלך בפינה. הקירות מחופים באריחים לבנים, מקצתם שבורים, עד לתקרה הגבוהה שבה קבועים חורים עגולים לאוורור.
     
    החדר הזה הוא המעבדה לשעבר של ד"ר פריץ הָאוּשילד, מנהל החטיבה הפרמקולוגית בחברת טמלר משנת 1937 עד שנת 1941. בעבודתו חיפש סוג חדש של תרופה, "אמצעי שיעלה את רמת הביצועים". החדר הזה היה מעבדת הסמים לשעבר של הרייך השלישי. פה, במכלי היתוך מחרסינה ובמכלי עיבוי וקירור שהיו מחוברים ביניהם בצינורות, רקחו הכימאים את החומר הטהור שלהם. פה הרעישו המכסים של מכלי ההשריה הכרסתניים, אדים לוהטים בצבעי צהוב ואדום נפלטו ברחש צורם, תחליבים פצפצו, ואצבעות בכפפות לבנות כִּווננו. פה נוצר מתאמפטמין, ואיכותו היתה משובחת כל כך, שאפילו רוקח הסמים הבדיוני וולטר וייט מסדרת הטלוויזיה האמריקאית "שובר שורות", שראתה בקריסטל מת' סמל של ימינו, לא היה מצליח לייצר חומר כזה, גם לא בשעותיו הטובות ביותר.