למצוא את צ'יקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למצוא את צ'יקה
הוספה למועדפים

למצוא את צ'יקה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דרורה בלישה
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: רוחניות, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 276 עמ' מודפסים

מיץ' אלבום

מיץ' אלבום הוא מחברם של ספרים רבים בתחום הסיפורת והספרות הלא־בדיונית. שבעה מספריו כיכבו ברצף בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", בהם "ימי שלישי עם מורי", ספר הממואר הנמכר ביותר בכל הזמנים, שראה אור בעברית בהוצאת מטר. ספריו של מיץ' אלבום נמכרו ביותר מארבעים מיליון עותקים ותורגמו לארבעים ושבע שפות, בארבעים ותשע ארצות. אלבום כתב גם סרטי טלוויזיה עטורי פרסים, מחזות לתיאטרון שהוצגו ברחבי העולם, מחזמר, והיה בעל טור בעיתון במשך שלושים שנה. שלוש־עשרה פעמים בחרו בו עורכי הספורט של "אסושיאייטד פרס" כבעל טור הספורט הטוב ביותר באמריקה. ב-2006 ייסד אלבום את Detroit SAY, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה באזור דטרויט, וב-2010 התחיל להפעיל את בית היתומים Have Faith Haiti Orphanage בפורט־או־פרנס, האיטי, והוא מבקר בו מדי חודש. אלבום מתגורר במישיגן עם אשתו ג'נין.

תקציר

אני זוכר ימים שבהם את ואני טיילנו יחד, ובלי לבקש הושטת את ידך ואחזת בידי, ואצבעותייך הקטנות החליקו לתוך אצבעותי. הייתי רוצה לספר לך איך הרגשתי, אבל אין מילים שיכולות לתאר את עוצמת הדבר. אני יכול רק לומר שהרגשתי אז כמו אבא, וכמעט כל מה שלמדתי על התפקיד הזה, למדתי מהאיש שגידל אותי. את השאר למדתי ממך.
 
צ'יקה ז'ן נולדה שלושה ימים לפני רעידת האדמה ההרסנית שהחריבה את האיטי בשנת 2010. ימי ילדותה עברו עליה בעוני מחפיר, ולאחר מות אמה נשלחה צ'יקה בת השלוש לבית היתומים שמיץ' מפעיל בבירת האי. יותר מארבעים ילדים מתגוררים בבית היתומים, משחקים ולומדים שם, ולמיץ' ולאשתו ג'נין, חשוכי הילדים, הם כבני משפחה.
 
כבר כפעוטה היתה צ'יקה אמיצה ובטוחה בעצמה, ושימחה את לב כולם. אבל כשמלאו לה חמש שנים התגלתה בגופה מחלה מסכנת חיים, ולדברי הרופא המקומי שבדק אותה, "אין אף אחד בהאיטי שיוכל לעזור לה." כך החל מסע בן שנתיים ברחבי העולם כדי למצוא מרפא לצ'יקה, שבמהלכו נהפכה צ'יקה לחלק בלתי נפרד מחייהם של בני הזוג אלבום. האופטימיות וההומור של צ'יקה חשפו בפני מיץ' וג'נין את השמחה הטמונה בטיפול בילד, והם למדו שיחסים המושתתים על אהבה – גם אם ניחתות עליהם מכות קשות – לא יאבדו לעולם. 
 
למצוא את צ'יקה הוא סיפור שכתוב נפלא ובפשטות, ומשולבות בו שיחות עם צ'יקה. זהו מיץ' אלבום במיטבו, רגיש וחודר ללב. הספר הוא שיר הלל לילדה קטנה, להוריה המאמצים ולקשר העמוק ביניהם, דיוקן יפה עד כאב על משמעותה האמיתית של משפחה. 
 
מיץ' אלבום הוא סופר, תסריטאי, מחזאי וכותב טורים. שבעה מספריו כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בהם ימי שלישי עם מורי, הספר הנמכר ביותר מסוגו בכל הזמנים! ספריו של מיץ' אלבום תורגמו ל-45 שפות ונמכרו ביותר מ-35 מיליון עותקים. כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאת מטר והפכו לרבי מכר. הוא ייסד תשעה ארגוני צדקה בדטרויט, ומאז 2010 הוא מפעיל בית יתומים בבירת האיטי.

פרק ראשון

אנחנו
 
 
"למה אתה לא כותב, מיסטר מיץ'?"
 
צ'יקה שוכבת על השטיח במשרד שלי. היא מתהפכת אל הגב. היא משחקת באצבעותיה.
 
היא באה לכאן השכם בבוקר, כשהאור עודנו חיוור בחלון. לפעמים יש לה בובה או חבילת טושים. בפעמים אחרות, זו רק היא. היא לובשת את הפיג'מה הכחולה שלה, עם הציור של הפוני הקטן למעלה וכוכבים בצבעים בהירים למטה. בעבר, צ'יקה אהבה לבחור לעצמה את הבגדים מדי בוקר, לאחר שצחצחה שיניים, ולהתאים את צבע הגרביים לצבע החולצה.
 
אבל היא כבר לא עושה את זה.
 
צ'יקה מתה באביב שעבר, כשהעצים בחצר שלנו התחילו ללבלב, כמו עכשיו כששוב בא אביב. חסרונה הותיר אותנו ללא נשימה, ללא שינה, ללא תיאבון, ואשתי ואני נעצנו מבטים בחלל לרגעים ארוכים, עד שמישהו דיבר כדי להוציא אותנו מזה.
 
ואז בוקר אחד, צ'יקה חזרה.
 
"למה אתה לא כותב?" היא אומרת שוב.
 
זרועותי שלובות. אני נועץ מבט בצג הריק.
 
על מה?
 
"עלי."
 
אני אכתוב.
 
"מתי?"
 
בקרוב.
 
היא משמיעה קול גרגור, כמו של נמר בסרט מצויר.
 
אל תכעסי.
 
"פחחחח."
 
אל תכעסי, צ'יקה.
 
"פחחחח."
 
אל תלכי, טוב?
 
היא מתופפת באצבעותיה הקטנות על השולחן, כאילו היא צריכה לחשוב על זה.
 
צ'יקה לעולם אינה נשארת זמן רב. היא הופיעה לראשונה שמונה חודשים לאחר שמתה בבוקר הלוויה של אבא שלי. יצאתי החוצה כדי להביט בשמים, ולפתע היא היתה שם, עומדת לצדי, אוחזת במעקה המרפסת. אמרתי את שמה כלא מאמין — "צ'יקה?" והיא הסתובבה, וכך ידעתי שהיא שומעת אותי. דיברתי מהר, האמנתי שזה חלום ושהיא תיעלם בכל רגע.
 
כך היה אז. לאחרונה, כשהיא מופיעה, אני רגוע. אני אומר: "בוקר טוב, ילדה יפה," והיא אומרת, "בוקר טוב, מיסטר מיץ'," ומתיישבת על הרצפה או בכיסא הקטן שלה, שלא הוצאתי מהמשרד שלי. אפשר להתרגל לכל דבר בחיים, כנראה, אפילו לזה.
 
 
 
"למה אתה לא כותב?" שואלת שוב צ'יקה.
 
אנשים אומרים שאני צריך לחכות.
 
"מי?"
 
חברים. חברים לעבודה.
 
"למה?"
 
אני לא יודע.
 
אני יודע שזה שקר. אתה צריך יותר זמן. זה עדיין טרי מדי. אתה רגשני מדי. אולי הם צודקים. אולי כשאתה כותב על אנשים אהובים, אתה מסכים לקבל לתמיד את המציאות על אודותיהם, ואולי אני לא רוצה לקבל את המציאות הזאת, שצ'יקה איננה, שאני יכול לקבל רק מילים על נייר.
 
"תראה אותי, מיסטר מיץ'!"
 
היא מתגלגלת על הגב, שמאלה וימינה.
 
"על הקיר טיפס לו עכביש לבן..."
 
עכביש קטן, אני מתקן. המילים הן עכביש קטן.
 
"לאאאאא," היא אומרת.
 
לחייה מלאות ושערה קלוע בצמות הדוקות ושפתיה הקטנות מכווצות, כאילו היא עומדת לשרוק. היא נראית עכשיו בגודל שנראתה כשהבאנו אותה הנה מהאיטי, ילדה בת חמש, ואמרנו לה שהיא תגור איתנו בזמן שהרופאים יטפלו בה עד שתחלים.
 
"מתי...
 
"אתה...
 
"תתחיל...
 
"לכתוב?"
 
למה זה מטריד אותך כל כך? אני שואל.
 
"בגלל זה," היא אומרת ומצביעה.
 
אני עוקב אחר אצבעה על פני השולחן שלי, חולף על פני מזכרות מהימים שבהם היתה איתנו: תצלומים, ספל פלסטיק עם קש, הדרקון האדום הקטן שלה מ"מולאן", לוח שנה —
 
"זה."
 
לוח השנה? קראתי את התאריך. 6 באפריל, 2018.
 
מחר, 7 באפריל, תמלא שנה.
 
שנה מאז עזבה אותנו.
 
בגלל זה את מתנהגת כך? אני שואל.
 
היא מתבוננת ברגליה.
 
"אני לא רוצה שתשכחו אותי," היא ממלמלת.
 
אהובה, אני אומר, זה בלתי אפשרי. אי־אפשר לשכוח מישהו שאוהבים.
 
היא מטה את ראשה, כאילו אינני יודע משהו מובן מאליו.
 
"בטח שאפשר," היא אומרת.
 
 
 
לילה אחד, כשהיתה אצלנו רק כמה חודשים, קראתי לצ'יקה את "הבית בקרן פו". צ'יקה אהבה שקוראים לה. היא היתה מתכרבלת בשקע שנוצר באמצע גופי, משעינה את כריכת הספר על רגליה ותופסת את הדף כדי להפוך אותו לפני שסיימתי לקרוא.
 
לקראת סופו של אותו סיפור מסוים, כריסטופר רובין הולך ואומר לפו, "תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה." אבל הדוב אינו מבטיח. לא בהתחלה. במקום זאת הוא שואל, "בן כמה אני אהיה אז?" — כמי שרוצה לדעת למה הוא מתחייב.
 
זה הזכיר לי את בית היתומים שלנו בהאיטי, וכיצד, ברגע שמגיע מבקר, הילדים שלנו שואלים, "כמה זמן תישאר?" כמי שמודדים את כמות החיבה שעליהם לחלק. כולם נעזבו מאחור בשלב מסוים, נועצים מבטים בשער, דמעות בעיניהם, מחכים למישהו שיחזור וייקח אותם הביתה. זה קרה לצ'יקה. האדם שהביא אותה עזב באותו יום. אז כנראה לזה היא מתכוונת. אתה יכול לשכוח את אהוביך. או לפחות לא לחזור לקחת אותם.
 
אני מביט שוב בלוח השנה. האם באמת חלפה שנה מאז שהלכה? אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. אני מרגיש שעבר נצח.
 
בסדר, צ'יקה, אני אומר. אני אתחיל לכתוב.
 
"יש!" היא צורחת ומנופפת באגרופיה.
 
בתנאי אחד.
 
היא מפסיקה לנופף.
 
את חייבת להישאר כאן כשאני כותב. את חייבת להישאר איתי. בסדר?
 
אני יודע שהיא איננה יכולה לעשות את מה שביקשתי. למרות זאת, אני מתמקח. זה כל מה שאנחנו רוצים באמת, אשתי ואני, מאז הלכה צ'יקה. להיות איתה באותו מקום, כל הזמן.
 
"ספר לי את הסיפור שלי," אומרת צ'יקה.
 
ואת תישארי?
 
"אני אנסה."
 
בסדר, אני אומר. אני אספר לך את הסיפור של את ואני.
 
"אנחנו," היא אומרת.
 
אנחנו, אני אומר.

מיץ' אלבום

מיץ' אלבום הוא מחברם של ספרים רבים בתחום הסיפורת והספרות הלא־בדיונית. שבעה מספריו כיכבו ברצף בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", בהם "ימי שלישי עם מורי", ספר הממואר הנמכר ביותר בכל הזמנים, שראה אור בעברית בהוצאת מטר. ספריו של מיץ' אלבום נמכרו ביותר מארבעים מיליון עותקים ותורגמו לארבעים ושבע שפות, בארבעים ותשע ארצות. אלבום כתב גם סרטי טלוויזיה עטורי פרסים, מחזות לתיאטרון שהוצגו ברחבי העולם, מחזמר, והיה בעל טור בעיתון במשך שלושים שנה. שלוש־עשרה פעמים בחרו בו עורכי הספורט של "אסושיאייטד פרס" כבעל טור הספורט הטוב ביותר באמריקה. ב-2006 ייסד אלבום את Detroit SAY, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה באזור דטרויט, וב-2010 התחיל להפעיל את בית היתומים Have Faith Haiti Orphanage בפורט־או־פרנס, האיטי, והוא מבקר בו מדי חודש. אלבום מתגורר במישיגן עם אשתו ג'נין.

למצוא את צ'יקה מיץ' אלבום
אנחנו
 
 
"למה אתה לא כותב, מיסטר מיץ'?"
 
צ'יקה שוכבת על השטיח במשרד שלי. היא מתהפכת אל הגב. היא משחקת באצבעותיה.
 
היא באה לכאן השכם בבוקר, כשהאור עודנו חיוור בחלון. לפעמים יש לה בובה או חבילת טושים. בפעמים אחרות, זו רק היא. היא לובשת את הפיג'מה הכחולה שלה, עם הציור של הפוני הקטן למעלה וכוכבים בצבעים בהירים למטה. בעבר, צ'יקה אהבה לבחור לעצמה את הבגדים מדי בוקר, לאחר שצחצחה שיניים, ולהתאים את צבע הגרביים לצבע החולצה.
 
אבל היא כבר לא עושה את זה.
 
צ'יקה מתה באביב שעבר, כשהעצים בחצר שלנו התחילו ללבלב, כמו עכשיו כששוב בא אביב. חסרונה הותיר אותנו ללא נשימה, ללא שינה, ללא תיאבון, ואשתי ואני נעצנו מבטים בחלל לרגעים ארוכים, עד שמישהו דיבר כדי להוציא אותנו מזה.
 
ואז בוקר אחד, צ'יקה חזרה.
 
"למה אתה לא כותב?" היא אומרת שוב.
 
זרועותי שלובות. אני נועץ מבט בצג הריק.
 
על מה?
 
"עלי."
 
אני אכתוב.
 
"מתי?"
 
בקרוב.
 
היא משמיעה קול גרגור, כמו של נמר בסרט מצויר.
 
אל תכעסי.
 
"פחחחח."
 
אל תכעסי, צ'יקה.
 
"פחחחח."
 
אל תלכי, טוב?
 
היא מתופפת באצבעותיה הקטנות על השולחן, כאילו היא צריכה לחשוב על זה.
 
צ'יקה לעולם אינה נשארת זמן רב. היא הופיעה לראשונה שמונה חודשים לאחר שמתה בבוקר הלוויה של אבא שלי. יצאתי החוצה כדי להביט בשמים, ולפתע היא היתה שם, עומדת לצדי, אוחזת במעקה המרפסת. אמרתי את שמה כלא מאמין — "צ'יקה?" והיא הסתובבה, וכך ידעתי שהיא שומעת אותי. דיברתי מהר, האמנתי שזה חלום ושהיא תיעלם בכל רגע.
 
כך היה אז. לאחרונה, כשהיא מופיעה, אני רגוע. אני אומר: "בוקר טוב, ילדה יפה," והיא אומרת, "בוקר טוב, מיסטר מיץ'," ומתיישבת על הרצפה או בכיסא הקטן שלה, שלא הוצאתי מהמשרד שלי. אפשר להתרגל לכל דבר בחיים, כנראה, אפילו לזה.
 
 
 
"למה אתה לא כותב?" שואלת שוב צ'יקה.
 
אנשים אומרים שאני צריך לחכות.
 
"מי?"
 
חברים. חברים לעבודה.
 
"למה?"
 
אני לא יודע.
 
אני יודע שזה שקר. אתה צריך יותר זמן. זה עדיין טרי מדי. אתה רגשני מדי. אולי הם צודקים. אולי כשאתה כותב על אנשים אהובים, אתה מסכים לקבל לתמיד את המציאות על אודותיהם, ואולי אני לא רוצה לקבל את המציאות הזאת, שצ'יקה איננה, שאני יכול לקבל רק מילים על נייר.
 
"תראה אותי, מיסטר מיץ'!"
 
היא מתגלגלת על הגב, שמאלה וימינה.
 
"על הקיר טיפס לו עכביש לבן..."
 
עכביש קטן, אני מתקן. המילים הן עכביש קטן.
 
"לאאאאא," היא אומרת.
 
לחייה מלאות ושערה קלוע בצמות הדוקות ושפתיה הקטנות מכווצות, כאילו היא עומדת לשרוק. היא נראית עכשיו בגודל שנראתה כשהבאנו אותה הנה מהאיטי, ילדה בת חמש, ואמרנו לה שהיא תגור איתנו בזמן שהרופאים יטפלו בה עד שתחלים.
 
"מתי...
 
"אתה...
 
"תתחיל...
 
"לכתוב?"
 
למה זה מטריד אותך כל כך? אני שואל.
 
"בגלל זה," היא אומרת ומצביעה.
 
אני עוקב אחר אצבעה על פני השולחן שלי, חולף על פני מזכרות מהימים שבהם היתה איתנו: תצלומים, ספל פלסטיק עם קש, הדרקון האדום הקטן שלה מ"מולאן", לוח שנה —
 
"זה."
 
לוח השנה? קראתי את התאריך. 6 באפריל, 2018.
 
מחר, 7 באפריל, תמלא שנה.
 
שנה מאז עזבה אותנו.
 
בגלל זה את מתנהגת כך? אני שואל.
 
היא מתבוננת ברגליה.
 
"אני לא רוצה שתשכחו אותי," היא ממלמלת.
 
אהובה, אני אומר, זה בלתי אפשרי. אי־אפשר לשכוח מישהו שאוהבים.
 
היא מטה את ראשה, כאילו אינני יודע משהו מובן מאליו.
 
"בטח שאפשר," היא אומרת.
 
 
 
לילה אחד, כשהיתה אצלנו רק כמה חודשים, קראתי לצ'יקה את "הבית בקרן פו". צ'יקה אהבה שקוראים לה. היא היתה מתכרבלת בשקע שנוצר באמצע גופי, משעינה את כריכת הספר על רגליה ותופסת את הדף כדי להפוך אותו לפני שסיימתי לקרוא.
 
לקראת סופו של אותו סיפור מסוים, כריסטופר רובין הולך ואומר לפו, "תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה." אבל הדוב אינו מבטיח. לא בהתחלה. במקום זאת הוא שואל, "בן כמה אני אהיה אז?" — כמי שרוצה לדעת למה הוא מתחייב.
 
זה הזכיר לי את בית היתומים שלנו בהאיטי, וכיצד, ברגע שמגיע מבקר, הילדים שלנו שואלים, "כמה זמן תישאר?" כמי שמודדים את כמות החיבה שעליהם לחלק. כולם נעזבו מאחור בשלב מסוים, נועצים מבטים בשער, דמעות בעיניהם, מחכים למישהו שיחזור וייקח אותם הביתה. זה קרה לצ'יקה. האדם שהביא אותה עזב באותו יום. אז כנראה לזה היא מתכוונת. אתה יכול לשכוח את אהוביך. או לפחות לא לחזור לקחת אותם.
 
אני מביט שוב בלוח השנה. האם באמת חלפה שנה מאז שהלכה? אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. אני מרגיש שעבר נצח.
 
בסדר, צ'יקה, אני אומר. אני אתחיל לכתוב.
 
"יש!" היא צורחת ומנופפת באגרופיה.
 
בתנאי אחד.
 
היא מפסיקה לנופף.
 
את חייבת להישאר כאן כשאני כותב. את חייבת להישאר איתי. בסדר?
 
אני יודע שהיא איננה יכולה לעשות את מה שביקשתי. למרות זאת, אני מתמקח. זה כל מה שאנחנו רוצים באמת, אשתי ואני, מאז הלכה צ'יקה. להיות איתה באותו מקום, כל הזמן.
 
"ספר לי את הסיפור שלי," אומרת צ'יקה.
 
ואת תישארי?
 
"אני אנסה."
 
בסדר, אני אומר. אני אספר לך את הסיפור של את ואני.
 
"אנחנו," היא אומרת.
 
אנחנו, אני אומר.