מעל באר הדומייה

נִצְרָה, רִמּוֹן מִתְפּוֹצֵץ

עַל הַדַּף הַשּׁוֹמֵם, רְסִיסִים

מִתְעוֹפְפִים לְכָל עֵבֶר.

 

תִּקְוַת מָה לְהַבְקִיעַ סֶדֶק,

אֶל מַה שֶּׁלֹּא יָכוֹל לְהֵאָמֵר

בְּקוֹל צָלוּל וְחַד.

 

התקווה לבטא את מה שלא יכול להיאמר עומדת ביסוד שירתו של שמואל סוֹכָה. כוחות אנוש מעוררי השתאות מניעים אותה. גם כשהיא מציירת דיוקן אינטימי של אדם המתהלך עם סיוטיו ומנהל דו שיח עם מתיו, יש בה חיוניות יוצאת דופן, ארוס הבא לידי ביטוי ביחס חושני לטבע ולשפה ואמונה ביכולתה לגשר בין זיכרון בלהות ובין דחף קיום והתחדשות.

 

בְּתַחְתִּית בְּאֵר הָעַיִן

נִשְׁאֲרוּ מְעַט מְאֹד מַיִם

שֶׁל רְאִיָּה צְלוּלָה. הָרֵם אֶת הָעַפְעַף

וְהַשְׁקֵה אוֹתָהּ בַּעֲסִיס

הַתְּשׁוּקָה שֶׁל נִשְׁמָתְךָ הַצְּמֵאָה.

 

נֵרוֹת עָפָר דּוֹלְקִים בְּפָמוֹטֵי מַיִם.

 

שמואל סוֹכָה נולד בבֶּרֶזְנֶה שבאוקראינה ב־ 1931. בן עשר נמלט מאימת הכובש הנאצי אל היערות, לבדו. אביו, אמו ואחותו נרצחו. הוא הצליח לשרוד בחיי פרא ביער ובחסדי איכרים. בתום המלחמה עלה לישראל, הצטרף לפלמ"ח, היה ממייסדי קיבוץ משאבי שדה, הקים משפחה והשתקע בקיבוץ שמיר. מעל באר הדומייה הוא ספרו השמיני.