הפורמליסטים הרוסים

פרק א

התנועה הפורמליסטית — התקופה הטרום היסטורית

 

כיצד נוסד "אופויאז"?

החוקרים חלוקים בדעתם לא רק באשר למהותה של תנועת "אופויאז", אלא גם ביחס לשאלה מתי נוסדה, שכן מעולם לא כוננה כארגון ממוסד, כעמותה או כמוסד רשמי, ולא היה לה יושב ראש ולא תכנית פעולה קבועה מראש. הייתה זו קבוצת אנשים צעירים שוחרי ספרות, שנפגשו במעין חוג חברים כדי להחליף דעות ורעיונות. מלכתחילה כללה הקבוצה סטודנטים ובוגרים של אוניברסיטת סנקט פטרבורג. היו ביניהם בלשנים: יבגני פוליבנוב (Evgeniy Polivanov, 1891-1938) ולב יאקובינסקי (Lev Yakubinsky, 1892-1945), וחוקרי ספרות: ויקטור שְקְלוֹבסקי (Viktor Shklovsky, 1893-1984) ובוריס אייכנבאום (Boris Eikhenbaum, 1886-1959) וכן המשפטן חובב הספרות אוסיפּ בריק (Osip Brik, 1888-1945). בה בעת נוסדה גם קבוצה ליד אוניברסיטת מוסקבה שנקראה "החוג הבלשני של מוסקבה", ובקרב שורותיה היו חוקרים צעירים, בעיקר בתחומי הבלשנות והאתנוגרפיה: סרגיי ברנשטיין (Sergey Bernshteyn, 1892-1970), רומן יאקובסון (Roman Jakobson, 1896-1982), גריגורי וינוקור (Grigory Vinokur, 1896-1947) וחוקר האמנות העממית פיוטר בוגאטירב (Petr Bogatyrev, 1893-1971).2

 

בתחילת שנות ה-20 התאחדו שני החוגים (שכּן הנסיעה ברכבת בין מוסקבה לפטרוגרד, כפי שנקראה עיר הבירה מאז 1914, לא ארכה יותר מלילה אחד), וכינו עצמם בדרך כלל "אופויאז". חבריה עסקו בעיקר בתחום הפואטיקה, כלומר בתורת המבנה של היצירה הספרותית.

 

מקובל לחשוב שהופעתם הפומבית הראשונה של חברי "אופויאז" נערכה בבית הקפה הפטרבורגי האגדי "כלב משוטט", שהיה מקום אהוד מאוד על אנשי הבוהמה. היה זה בדצמבר 1913 3 כשויקטור שקלובסקי — אז בן 20 — נשא במקום זה את הרצאתו "מקומה של תנועת הפוּטורִיזם בתולדות השפה", ובה ניסח את הרעיון הבסיסי של הפורמליזם המוקדם (נושא שיידון בפרק הבא). לא חלפו אלא מספר חודשים, ותמליל ההרצאה ראה אור בספרון בשם "החייאת המִילה". אם רואים את תחילת דרכה של התנועה הפורמליסטית עם פרסום המאמר של שקלובסקי ב-1914, ואת סיומה עם המאמר שלו "אנדרטה למשגה מדעי" שפורסם ב-1930, הרי ניתן לומר כי חיי "אופויאז" היו מצומצמים למדי, בסך הכול 16 שנה.

 

גרסה שונה במקצת הנוגעת לשאלה כיצד הוקם "אופויאז" הוצעה על ידי רומן יאקובסון. לדבריו, כבר בפברואר 1917, כאשר הגיע ממוסקבה לפטרוגרד לבקר את אוסיפ בריק, וכשניצב בפתח הדלת, התגלתה לנגד עיניו החבורה, שאחדים ממשתתפיה היו שקלובסקי, פוליבנוב, יקובינסקי, שהוזכרו למעלה. הם חגגו את הפסחא הנוצרי־האורתודוקסי. למען האמת, מרבית החוגגים, ובכללם המארחים, היו יהודים אתיאיסטים, אולם עובדה זו לא הפריעה להם לחגוג ולזלול לביבות רוסיות מסורתיות מעשה ידיה של לילי בריק (Lili Brik, 1891-1978), רעייתו של אוסיפ ומקור השראתו של המשורר הפוטוריסטי ולדימיר מאיאקובסקי (Vladimir Mayakovsky, 1893-1930). על פי יאקובסון, באותה פגישה, בין הוודקה ללביבות, הבדיחות ופרצי הצחוק, הלכה והתהוותה מעין עמותה — אמנם ללא תקנון, ללא יושב ראש או תכנית עבודה, אלא כך סתם — "אופויאז".4

 

לטענת שקלובסקי, האירוע שתיאר יאקובסון התרחש עוד קודם לכן, ב-1916.5 המבוגר בחבורה היה יבגני פוליבנוב, בן ה-26 ואילו הצעיר מכולם היה רומן יאקובסון בן ה-21. איש מהם לא יכול היה לחזות אז כי בקרוב תתחולל המהפכה הבולשביקית, אשר תגרור בעקבותיה שרשרת אירועים טרגיים, שעתידים לשנות כליל את החיים ברוסיה מקצה לקצה.

 

כאשר בשנת 1918 הצטרף לחבורה זו גם בוגר אוניברסיטת פטרבורג יורי טיניאנוב (1943-1894 ,Juri Tynianov), התיאורטיקן המעמיק ביותר בקבוצת "אופויאז", המצב הכללי כבר השתנה לחלוטין: סביב שררו חורבן, רעב, מגיפות, מעשי שוד וחילופי אש ברחובותיה של פטרוגרד. כפי שכתב בוריס טומשבסקי שהצטרף לחבורת "אופויאז" בתחילת שנות ה-20,

 

התפתחותו של הפורמליזם אירעה על רקע קודר וטרגי לשאון [...] מטחי תותחים בחזית שהשתרעה על אלפי ורסטאות, לצלילי צרורות מקלעים שהפילו בזו אחר זו ממשלות, בתוך רטינות בתורים של רעבים ללחם — תיאוריה שהתפתחה באווירת הווי של היפרבוליזם, בחוויה של ההתרחשויות העצומות וגם של ההיסחפות הטוטלית, כאשר דיברו בלשון מברקי אלחוט בקנה מידה עולמי, בעוד שבקול האנושי לא נותרה אלא נימה אחת יחידה: נימה של צעקה.6

 

דווקא על רקע קודר וטרגי זה נשתמרו להן, מבלי להשתנות, תחושות של אושר נעורים, ידידוּת, כוחות יצירה בלתי נדלים וציפייה לתגליות הגדולות. הדים לכך ניתן למצוא בזיכרונותיו של יורי טיניאנוב על התקופה: "רעב, רחובות ריקים וחברי 'אופויאז' ב'בית האמנויות' מתווכחים לאור הנר על מבנהו של שיר. ועבודה — כפי שלא הייתה אף פעם".7

 

גם ידידו של טיניאנוב, בוריס אייכנבאום, כתב לו בתקופה ההיא: "קוראים לנו בסרקסטיות 'ההיסטוריונים העליזים של התרבות'. אז מה? זה לא רע בכלל. להיות שמח זו כשלעצמה כבר מעלה גדולה בימים אלה. ולעבוד בעונג — אין זו אלא זכות גדולה. חוקרים קדורניים כבר היו לנו בשפע — אולי הגיעה העת לנסות משהו אחר?"8

 

כך נוצר הגרעין של "אופויאז" שכּלל את ויקטור שקלובסקי, יורי טיניאנוב, רומן יאקובסון ובוריס אייכנבאום. יאקובסון עבר לפראג ב-1920 ונותרה "השלישייה", "טריאומוִירט", כפי שכינו אותם אז. ב-1924 כתב שקלובסקי לאייכנבאום: "אני אינני גאון. יורי [טיניאנוב — ה.ר.] אף הוא אינו גאון. [...] אם גם אתה אינך גאון, אזי הכול כשורה. [...] אנחנו גאונים רק כשאנו עושים יד אחת".9

 

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 התקבצו סביב גרעין זה חוקרים צעירים נוספים שהיו קרובים במידה זו או אחרת לרעיונות "אופויאז": ויקטור ז'ירמונסקי (Viktor Zhirmunsky, 1891-1971), ולדימיר פרופ (Vladimir Propp, 1895-1970), בוריס טומשבסקי (Boris Tomashevsky, 1890-1957), אדריאן פיוטרובסקי (Adrian Piotrovsky, 1898-1937), בוריס קזאנסקי (Boris Kazansky, 1889-1962), בוריס ירחו (Boris Yarcho, 1889-1942), גריגורי וינוקור (Grigory Vinokur, 1896-1947) וגריגורי גוּקובסקי (Grigori Gukovsky, 1902-1950). בהמשך הצטרפה לחבורת הפורמליסטים גם קבוצה של תלמידיהם — לידיה גינזבורג (Lydia Ginsburg, 1902-1990), בוריס בוכשטאב (Boris Buchshtab, 1904-1985), ניקולאי סטפּאנוב (Nikolay Stepanov, 1902-1972), ניקולאי קובַרסקי (Nikolay Kovarsky, 1904-1974), ויקטור גופמן (Viktor Gofman, 1899-1942) ועוד.

 

 

 

גורלם של מייסדי "אופויאז" הוביל אותם בדרכים שונות.

 

רומן יאקובסון היגר לצ'כיה בשנת 1920 ולמד באוניברסיטה בפראג. הוא השלים בה את לימודי הדוקטורט שלו, ומאוחר יותר נתמנה שם לפרופסור והשתתף בהקמתו של "החוג הבלשני של פראג", התאחדות חוקרים אשר מחד גיסא המשיכה את המסורת שהחלה עוד ב"חוג הבלשני של מוסקבה" ו"אופויאז", ומאידך גיסא נחשבת למבשרת הסטרוקטורליזם האירופי והאמריקאי של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. יאקובסון הוטבל לנצרות בפראג ב-1938, ברח מצ'כיה ב-1939 עם כיבושה בידי הנאצים, ולאחר תקופת נדודים באירופה השתקע בארצות הברית, היה פרופסור בהרווארד והתפרסם בעולם כאחד הבלשנים הנערצים בתחום הלשון.

 

אוסיפ בריק ייזכר בקרב חבריו לא רק כבעלה של לילי בריק היפה, אלא גם כאחד החברים המוכשרים ביותר בקבוצה, כמי שהגה רעיונות חדשים ושיתף בהם את חבריו בנדיבות, אך גם כמי שכמעט לא פרסם דבר.

 

יבגני פוליבנוב, בלשן והרפתקן, אשר שלט במספר רב של שפות (לרבות יפנית ואוזבקית), עסק במחקר ובהוראת שפות המזרח, ובנוסף סיפק כנראה שירותים לגופי מודיעין של ברית המועצות. הוא הוצא להורג בשנת 1938 בימי "הטרור הגדול" — בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים, לאחר עינויים קשים במרתפי השירות החשאי, הנקו"ד.

 

ויקטור שקלובסקי, הטיפוס הססגוני ביותר בחבורה, היה צעיר נמרץ וחם מזג, שזכה להפוך לגיבורם של כמה רומנים וסיפורי הרפתקאות שנכתבו בשנות ה-20 של המאה הקודמת (בהם הגוורדיה הלבנה של מיכאל בולגקוב, שם הוא מופיע תחת השם שפוליאנסקי). תקצר היריעה מלהקיף את קורותיו של איש רב־פעלים זה. בימי מלחמת העולם הראשונה ובמהלך שתי מהפכות ומלחמת אזרחים, למד שקלובסקי מקצוע אקזוטי (לתקופתו) — מכונאות, התאהב פעמים אחדות, נטל חלק בדו־קרב, נלחם באומץ במספר חזיתות, נפצע קשה אך התאושש. בתום המלחמה נשלח לאיראן לסייע בפינוי הצבא הרוסי משם, ואף כתב על כך ספר מרתק. עם שובו לרוסיה חָבַר שקלובסקי לקבוצה שקשרה קשר פוליטי להפלת השלטון הבולשביקי, ולאחר כישלון הקשר, נאלץ להימלט מפני מבקשי נפשו והסתתר (אחד ממקומות המסתור שלו היה בית חולים לחולי נפש, שם המשיך לעבוד על המאמרים המבריקים בפואטיקה של העלילה). אחר כך נמלט לברלין ולבסוף שב לברית המועצות.

 

על רקע שלל ההתרחשויות המתוארות לעיל, שקלובסקי אף הספיק לכתוב 66 מאמרים קצרים בנושאים שונים ו-6 טקסטים תיאורטיים, בהם מספר מאמרים קלאסיים בפואטיקה: "על השירה והלשון מעֶבֶר־לתבונה'",10 "אמנות כתחבולה", "הקשר בין מבנה העלילה לבין תחבולות הסגנון בכללותן", "קולנוע כאמנות", שנלמדים מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 ועד ימינו בכל הפקולטות והמחלקות לספרות ולקולנוע ברחבי העולם. נוסף על כך כתב ספרים אוטוביוגרפיים: מסע סנטימנטלי ו-Zoo או מכתבים לא על אהבה.

 

עם שובו לרוסיה חי שקלובסקי חיים ארוכים ושלווים, פרט לכמה סיטואציות בהן הוטחה בו ביקורת קטלנית על עצם השתייכותו לתנועה הפורמליסטית. לדברי מבקריו, מאפייניהם הז'אנריים של רבים מהמאמרים והספרים שפרסם נשאו אופי של מסה יותר מאשר מדע גרידא. כאשר בתחילת שנות ה-30 החל מסע ממשלתי אכזר וחף מפשרות נגד הפורמליזם, שקלובסקי, לדעת חבריו המאוכזבים, "בגד" בפורמליזם (ועל כך בהמשך), ואפילו ידיד נעוריו רומן יאקובסון, שביקר לא אחת בברית המועצות לאחר היעדרות של עשרות שנים, סירב להיפגש אתו.

 

שקלובסקי היה אוטודידקט. בתיכון נחשב לתלמיד גרוע ולא אחת גורש מבתי הספר השונים. באוניברסיטת פטרבורג למד פחות משנתיים, ואז פתח בסדרת הרפתקאותיו. את התיאוריות שלו ביסס על חומר עשיר ומגוון של ספרות ופולקלור אירופי — אם כי לא שלט בשפות זרות אלא רק בשפת האם שלו — רוסית.

 

ידידו הקרוב ביותר של שקלובסקי יורי טיניאנוב היה טיפוס שונה לחלוטין. שלא כשקלובסקי, סיים טיניאנוב את לימודיו בגימנסיה בעיר הפלך פסקוב בהצטיינות וזכה במדליית כסף. אחר כך למד בפקולטה להיסטוריה ולספרות באוניברסיטת פטרבורג, שם פגש את שקלובסקי ובוריס אייכנבאום בעת שהשתתף בסמינריון המפורסם של סמיון [שמעון] ונגרוב (Semion Vengerov, 1855-1920) על פושקין (ועל כך בהמשך). לאחר סיום חוק לימודיו החל טיניאנוב ללמד במחלקה לספרות והצטרף ל"אופויאז", ובמקביל עסק בכל מה שהשלטון הסובייטי החדש יכול להציע לו — עבד כמתרגם, נשא הרצאות במועדוני עובדים, ובעיקר עסק בהוראה. במשך כעשר שנים שימש טיניאנוב פרופסור במכון לתולדות האמנויות. לא היה זה מכון מן השורה — הסטודנטים והמרצים היו כמעט בני אותו גיל, הקשרים ביניהם לא היו לימודיים בלבד כי אם גם ידידותיים ובלתי פורמליים. הכבוד שהתלמידים רכשו למוריהם לא נבע מהבדלי מעמד רשמיים אלא מהערכה לידע של המרצים הצעירים והערצה לכישרונם כחוקרים. כך כתבה אחת מתלמידותיו של טיניאנוב מאוחר יותר:

 

נדמה לי שהמכון שלנו לא היה דומה לשום מוסד להשכלה גבוהה. הוא התנהל בדומה לסדנה של אמן גדול מימי הביניים. תלמידים שנשלחו אל המורים להתמחות היו אתם בקשר הדוק, עוקבים אחר תהליך יצירותיהם מקרוב. מה שקירב בין המכון שלנו לבין "הסדנה" הייתה העובדה, שכבר מן השנה השנייה חרגה ההתקשרות שלנו עם המרצים הרבה מעבר לתחומי המכון עצמו. הוזמנו לבקר בביתם, כשלעיתים התקיימו שם גם סמינרים מיוחדים, שהסטודנטים הוזמנו אליהם לא רק על פי תחומי המקצוע אלא לפי תחומי העניין וכישוריהם, כך שעד מהרה נוצר קשר ידידותי בין סטודנטים מקורסים שונים; כך שקבוצות מחקר התגבשו באופן מאוד טבעי, ספונטני ולא פורמלי [...] מגעים וחילופי דעות התרחשו גם במסיבות שערכנו כמה פעמים בשנה [...]11

 

סטודנטית אחרת סיפרה:

 

מסורת ישנה טובה היא ללוות את המרצה הנערץ לביתו לאחר ההרצאה, כשתוך כדי כך ממשיכים את השיחה שהחלה באולם ההרצאות, שואלים שאלות ומתווכחים. כך היה כמובן גם עם טיניאנוב. וכך גם כאשר בדרך היו לוקחים סירת משוטים (הייתה שם אז תחנת סירות) ויוצאים לשוט בנהר הנייבָה — בערב אביבי לבן של לנינגרד [...]12 ואם התלמידים היו אז כבני עשרים, למורה טרם מלאו שלושים. כולם חתרו על בסיס שווה, מחליפים זה את זה בחתירה במשוטים.13

 

על פי עדויות בני זמנו, ניחן טיניאנוב בכישרונות יצירתיים רבים ומגוונים: כבר מנעוריו כתב שירה וגם פרוזה, עסק בתרגומים, בציור, היה שחקן מוכשר, בן שיח מבריק וחבר אמין. בהופעתו החיצונית חיקה את פושקין, יתר על כן, הוא ניסה לאמץ לו את אישיותו של המשורר, כפי שקורה לעיתים בקרב אנשי מחקר המזהים את עצמם עם נושא מחקרם (דוגמת מומחים לבודהיזם ההופכים לבודהיסטים בעצמם). וכך נהג אפוא גם טיניאנוב, ורבים ציינו זאת, כמו למשל בן דורו אירקלי אנדרוניקוב (Irakly Andronikov), חוקר ספרות ושחקן:

 

כמו פושקין, גם הוא היה נמוך קומה, פרופורציונלי, מעודן, גמיש. כשהיה מקשיב לך, היה נוטה מעט קדימה עם חצי חיוך — מקסים וטבעי לחלוטין [...] הוא הקרין חן של צניעות, של שנינות, של ארטיסטיות של אדם שחונך בחופשיות, בעל חביבות בלתי רגילה.14

 

התקופה המוצלחת והפורייה של טיניאנוב (ושל כל חברי הקבוצה שלו) הייתה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ובייחוד במחצית הראשונה של העשור. היו אלה שש השנים שבהן כתב את עיקר חיבוריו המדעיים שעליהם מתבסס, במידה רבה, מחקר תולדות הספרות בימינו. אלה היו המאמרים "דוסטויבסקי וגוגול: לקראת התיאוריה של פרודיה", "ארכאיסטים (חובבי הסגנון הישן — ה.ר.) ופושקין", "פושקין וטיוטצ'ב", "פושקין המדומה", "העובדה הספרותית" ו"על האבולוציה הספרותית", והספר "בעיית הלשון בשירה". באמצע שנות ה-20, בד בבד עם פעילותו המחקרית, החל טיניאנוב בכתיבת רומנים וסיפורים היסטוריים על גדולי השירה הרוסית בעידן של פושקין (השליש הראשון של המאה ה-19). בשנות ה-30 שקד טיניאנוב על כתיבת רומן גדול על אודות פושקין (נחזור לרומן זה בהמשך) אולם לא עלה בידו להספיק להשלים את מלאכתו. כבר בסוף שנות ה-20 לקה במחלת הטרשת הנפוצה, שהלכה והחמירה והכבידה על שנות חייו האחרונות. בשנת 1943 מת טיניאנוב בטרם עת.

 

 

 

בוריס אייכנבאום (Boris Eichenbaum, 1886-1959) סיים את חוק לימודיו בגימנסיה בשנת 1905 ובמשך זמן מה חיפש את דרכו: למד רפואה, ביולוגיה, מוזיקה — עד שהחל ללמוד באוניברסיטת פטרבורג במחלקות לספרות רוסית וספרות אירופית. הוא גם לימד במכון לתולדות האמנויות, ובמקביל, במשך שנים רבות, גם באוניברסיטת לנינגרד. בשנת 1949, בדומה למרצים יהודים רבים, הפך גם הוא יעד לרדיפה במסגרת מערכה אנטישמית שכונתה "המאבק נגד הקוסמופוליטיות", שבעקבותיה פוטר מתפקידיו. מאמרו של אייכנבאום "כיצד נעשתה 'האדרת' לגוגול" הפך מניפסט של הפורמליסטים. בשנות ה-20 עסק במחקרי לשון השירה (הספר "המלודיקה של השירה הרוסית הלירית"),15 כתב מחקרים בתולדות הספרות הרוסית, בעיקר על היוצרים לב טולסטוי ואנה אחמטובה. במחצית השנייה של העשור עסק בחקר ההווי של סופרים (תנאי התשלום, הפצה, כתבי עת וקהל היעד שלהם). בסוף שנות ה-20 החל בכתיבת מחקרו הגדול על חייו ויצירתו של לב טולסטוי (שלושה כרכים, 1928-1960) ושקד גם על כתבי יד של סופרים רוסים קלאסיים כגון ניקולאי לסקוב, מיכאיל לרמונטוב, מיכאיל סלטיקוב־שצ'דרין ועוד, במסגרת מפעל ההוצאה לאור של מהדורות כל כתבי הסופרים הללו.

 

בוריס טומשבסקי (Boris Tomashevskyi, 1890-1957) היה מבחינה מסוימת דמות מיוחדת במינה. עקב השתתפותו בפעילות מהפכנית בנעוריו נאסר עליו ללמוד ברוסיה לימודים אקדמיים, לכן מעולם לא עשה תואר אקדמי בלימודי ספרות, אלא סיים את לימודיו באוניברסיטת לייז' בבלגיה כמהנדס חשמל. בתחילת שנות ה-20 התקרב טומשבסקי ל"אסכולה הפורמלית" והיה בין הראשונים שעשו שימוש בשיטות מתמטיות בחקר לשון השירה, ובהמשך לימד באוניברסיטת לנינגרד. אך רק ב-1941, לאחר שלימד כבר עשרות שנים במוסדות להשכלה גבוהה, קיבל תואר דוקטור לספרות. בשנת 1949, כמוהו כאייכנבאום, ואף שלא היה יהודי, גם הוא פוטר מעבודתו במסגרת "המאבק בקוסמופוליטיות", ובמשך חמש שנים התפרנס בעיקר מהוראת מתמטיקה. במקביל עסק גם בחקר כתבי יד של סופרים ומשוררים רוסים קלאסיים, בהם, אלכסנדר אוסטרובסקי, פיודור דוסטוייבסקי, איוואן גונצ'רוב, אנטון צ'כוב ובייחוד המשורר הרוסי הלאומי אלכסנדר פושקין. במהלך מחקריו בארכיונים של סופרים אלה, ובייחוד פושקין, גילה כמה כתבי יד חשובים.

 

טומשבסקי כתב גם ספרי לימוד לסטודנטים בתחום הפואטיקה. ספרו תורת הספרות: פואטיקה נחשב עד היום לאחד מספרי לימוד הכי טובים בתחום זה.16 הוא עסק גם בתורת השירה, בין הראשונים הפעיל מחקרים סטטיסטיים בתחום זה, והצליח לפתח את התחום במתכונת של מדע מדויק.17 את עבודתו האחרונה — ספר גדול על פושקין — לא זכה להשלים עקב מותו הפתאומי בטרם עת כשטבע בים.

 

נראה אפוא כי כל אחד מחברי "אפויאז" עתיד יהיה לבחור בדרכו המיוחדת, עם הצלחות וכשלונות משל עצמו. אולם בינתיים הם עדיין בתחילת דרכם המשותפת, צעירים, מלאי מרץ, תכניות ותקוות.