אל יאוש!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל יאוש!
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

״ל' סיון תרע"ג (5.7.1913) –שבת בבוקר, יום בואי לארץ. הגענו ליפו. יש שמחה בלבי על כך שאחרי כל הצרות והתלאות הגעתי אל המקום המיוחל...
 
ל' סיון תשט"ו – (20.6.1955) בתסיסה והקלחת היומיומית של דכאון ואכזבה ותקוות מנצנצות, רוצה אני לציין את יום בו אני מונה את שנותי בארץ – 42 שנה מיום צאתי את פולניה כנער בודד בלי בגד ונעל כמעט, בלי ברכת הורים, ורק ברצון חזק לזרוק את הגולה ואת הגויים ולחיות בארץ הזאת. מני אז לא שפר עלי חלקי לפחות בדרך החיים הכלכליים וה"הצלחות" המקצועיות. ועד היום בעמדי על סף הזקנה והפסקת העבודה, לא עסקן, לא פקיד גבוה וגם לא מן האהובים והמקובלים בחברה, משונה ועקשן, תוסס ומעצבן ורוגש. זה אני ואין לשנות בהרבה. אולם דבר אחד איש לא ייקח ממני – לב רגש, אוהב יופי, ספרות ומוסיקה ונלהב לכל דבר אשר רוח אלהים בקרבו, אשר שואף לפחות בשנותיו האחרונות להגיע ולהביע את אשר טמון בלבבו במשך כל ימי החיים...״ 
ולעת עתה עוד נשאר להמשיך, לקוות ולחלום... להיטיב ראות יפה וטוב ושלו ובכל זאת - אל יאוש! 
 
הקטע הראשון לעיל פותח את היומן, שהוערך ע״י ההיסטוריון פרופ׳ זאב צחור ז״ל כ״נכס רב חשיבות״, ואילו השני הוא אחד הסיכומים השנתיים אותם נהג שמואל יהודאי, ״איש רגיש, בהיר מחשבה ומעמיק״ (צחור) לערוך מדי ל׳ בסיון, יום עלייתו לארץ בה׳תרע״ג, יולי 1913. 
היומן משקף את הנעשה בין חבריו של יהודאי לתנועת העבודה, במשפחתו, בארץ ובעולם, אך בעיקר את נפשו הסוערת, המתלבטת והמתחבטת, ועם זה האופטימית, כפי שביטא זאת בסוף הקטע השני - ״אל יאוש״!
את הספר פותח תיאור תולדות חייו עד עלייתו, אותו כתב עם יציאתו לגימלאות, וכן כנספחים קטעים נוספים מפרי עטו, דברי היסטוריונים על היומן והספדים של קרוביו וחבריו. 

פרק ראשון

 
הקדמה ושלמי תודה
 
 
יומן חיים הוא תוצאת מזיגה בין הנטייה הטבעית של אדם לשמור לעצמו את הגיגיו ורגשותיו הכמוסים לבין רצונו המודע או לא, לפרסם אותם ולתעד את הקורה עימו.
 
יומנו של אבי מלווה אותי מילדותי. ידענו על קיומו, הוא היה נגיש, אך איש לא העז לעיין בו.
 
מאז שעיינתי בו לראשונה, הייתי משוכנע שיש בו עניין הן למשפחה המורחבת והן לקהל החוקרים ולקהל הרחב. עם זאת, מסיבות שונות ומשונות התעכבה הוצאתו למשך עשרות שנים, לצערי העמוק.
 
אמי שרה, שני אחי, יהודה וצביה, ואחותי צביה היו שותפים מלאים לשאיפת הוצאתו לאור, שאיפה שנטלתי על עצמי, בהיותי בעל הכרות רבה עם היומן ובהיותי היחיד מבין חברי משפחתי הגרעינית שנותר בחיים.
 
אחר לבטים רבים והתייעצויות עם בני המשפחה המורחבת, החלטנו להצטמצם להוצאת ספר מודפס המיועד לשמש בעיקר כמצבת זיכרון לאבי המשפחה.
 
כיוון שפרסום היומן במלואו אינו מעשי, בחרתי לכלול בספר זה את אשר הוא כתב בשנה הראשונה ביידיש, בתוספת התקופה הראשונה לאחר מכן, וכן את הסיכומים השנתיים אותם ערך בל' סיון, בהם תאר את הקורות אותו ואת סביבתו הקרובה והרחוקה בשנה האחרונה ובכל התקופה מאז עלייתו, ואת מצבו שלו.
 
משלים את תמונת חייו תאורו המאוחר של אבי את חייו מאז לידתו ועד עלייתו, וכן כנספחים, קטעים אחרים מפרי עטו וכן מעטם של אחרים, עליו ועל יומנו. אני מקווה שלא ירחק היום, בו ספר זה, היומן בשלמותו וכן חומר נוסף שהותיר אבי בכתובים, ייסרקו ויימצאו ברשת הדיגיטלית.
 
נפגשתי עם מוקי צור ושוחחתי עימו על אבי ועל הספר המיועד. הוא קרא את הטיוטה הראשונה וחיווה את דעתו הנלהבת על היומן בשני מכתבים המצורפים כנספח ח.
 
תודתי העמוקה נתונה לו על כך.
 
אני מבקש להודות לגב' לילה הולצמן, אשר תרגמה במקצועיות, בשקידה ובטוב טעם את הנכתב ביידיש.
 
חברותינו ורה קוזמינוב וברטה גרויסמן וכן אם נכדינו מאיה אשד סייעו לי בפיענוח תעודת הלידה של אבי שנשלחה מפולין, כתובה ביד ברוסית ארכאית — תודתי להן.
 
תודתי העמוקה נתונה גם להוצאת "מידן" ולבעליה ענת מידן ואודי בן סעדיה, אשר שקדו במסירות על כל שלבי ההוצאה לאור של הספר ונענו כמעט לכל משאלותי, בגבולות הסבירות.
 
כאמור, סייעו בידי נכדיהם ונכדותיהם של הורי, ובמיוחד אציין את אבנר בנו של יהודה, את יובל אלדד בנה של צביה, את אלה קאופמן בתי ואת איילת עמית, בתו של חגי, שגם תרמה מפרי עטה, וכן את נועה גולדברג נכדתי, נינתם.
 
ולסיום, אני שמח להודות גם לרעייתי עטרה, המלווה אותי כל חיי הבוגרים באהבה ובעצה טובה בכל תחום שהוא, וכמובן גם בעניין זה, של הוצאת הספר לאור על כל הכרוך בו.
 
משה יהודאי
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
בחרדת קודש אני כותב מבוא זה, בהרגישי כי אני משלים בכך את המשימה שנטלתי על להוציא לאור ספר אשר יכיל לפחות קטעים מיומנו של אבי שמואל יהודאי ז"ל.
 
יחסיי עם אבי, אשר נפטר בגיל 72 כאשר אני הייתי בן 24, היו מורכבים. זכורים לי היטב ויכוחים סוערים ומריבות קולניות עימו, הן בתחומי האישי והן בתחום הרעיוני והאידיאולוגי, כאשר דעותינו השונות ואף המנוגדות בתחום הדת או הפוליטיקה באו לידי ביטוי.
 
עם זאת, הייתי אני היחיד בין ארבעת ילדיו אשר קרא את יומנו פעמיים, בפעם הראשונה בהיותי בן 17, כאשר הייתי מאושפז למשך כחודש בבית החולים "הדסה בית הדגל" בירושלים. איני זוכר אם אני ביקשתי או הוא הציע לי, אך אני זוכר היטב כיצד שוחח עימי בחמימות על היומן במשך תקופת אשפוזי ולאחר מכן.
 
בפעם השנייה קראתי את יומנו בהתקרב יום השנה הראשון לפטירתו, כאשר עלה בדעתי להגיש ברשת א' של "קול ישראל" דאז את התכנית הותיקה - "הקונצרט שלי", ובה הגשתי קטעי מוסיקה קלאסית שהיו אהובים ויקרים לליבו של אבי. כקטעי קישור, קראתי בעיקר קטעים רלבנטיים מיומנו (נספח יא).
 
ואכן המוסיקה היוותה חלק נכבד מאד מעולמו הרוחני. בילדותו בפולין חווה כמובן את המוסיקה את הליטורגיה החזנית, אך בעברו להתגורר בעיר הגדולה קאליש שבפולין, התיידד עם אדם בשם יעקב זאלודקובסקי, שהיה בן גילו. הם עבדו יחד באותו מפעל, כפי שהוא מתאר זאת בקורות חייו, ובהתארחו בביתו, נחשף לראשונה בחייו למוסיקה הקלאסית. אביו של יעקב היה ר'נח לידר זאלודקובסקי (1859-1936), אחד החזנים המפורסמים בעולם המזרח־אירופי. אבי סיפר שתושבי העיר נהגו להתאסף ליד חלונות ביתו של זאלודקובסקי כדי להאזין לזמרת בני הבית.1
 
רק בסוף 1919, אחרי שעזב את עבודתו כפועל נודד שכיר יום בחקלאות ועבר לתל אביב, החל אבי ללמוד לנגן קלרינט בקונסרבטוריון "שולמית."
 
ב- 1927 עזב את הארץ לכמה חדשים, ונסע לברלין ולווינה, ערים בהן המשיך להשתלם במוסיקה. הוא אסף אז חומר לשם כתיבת ביוגרפיה על המלחין לודוויג ואן בטהובן, אותו העריץ, ביוגרפיה אשר יצאה לאור ב- 1929 בהוצאת "קופת הספר". אך עולמו הרוחני היה רחב הרבה יותר.
 
ב- 1923 עבר לדור בירושלים, למד בקורס למורי דרך עם מיטב החוקרים דאז וכ- 15 שנה עסק בהדרכת תיירים בגרמנית) שלא הייתה שפת אימו, אך הוא שלט בה היטב ואף תרגם קטעי ספרות ופובליציסטיקה גרמנית לעברית). הדרכת התיירים דוברי הגרמנית התרחשה בארץ, בלבנון, בסוריה ובעבר הירדן. כמו כן עסק אבי בהדרכת טיולים ציבוריים ובהרצאות במקומות יישוב שונים בנושאי ידיעת הארץ.
 
את אהבתו לארץ ביטא גם בהשתתפות בכנסים שנתיים לארכיאולוגיה ולנומיסמטיקה ארץ ישראלית - מדע העוסק בין השאר בחקר של מטבעות עתיקות.במשך השנים צבר אוספים נאים בשני תחומים אלה כמו גם אוסף בולים שהיה לו.
 
אבי היה איש ספר. ביתנו שלא היה משופע בכסף, היה משופע בספרים ובכתבי עת, אותם הקפיד לכרוך מדי שנה. גם מאתנו ילדיו לא חסך, ובתקופות מסוימות היינו מנויים על לא פחות מחמישה עיתוני ילדים! הוא גם ניסה את כוחו בכתיבה סיפורית אך בכך לא צלחה ידו.
 
את זיקתו לעולם היהדות קיבל כמובן בבית הוריו, והוא כותב על כך במפורט בתיאור קורות חייו. עם עלייתו זנח את קיום המצוות כרבים מבני דורו, אך עם השנים הלך והתקרב יותר ויותר למסורת .בעיקר אהב את התנ"ך ואת אווירת השבת החגים. הוא היה מראשוני הפוקדים את בית הכנסת "ישורון", בית הכנסת המרכזי של ירושלים, והקפיד על נוכחות מתמדת בו, גם בימים של שלג או בעת המצור והקרבות בירושלים ב- 1948.
 
אידאולוגית היה אבא איש תנועת העבודה, חבר מפלגת "הפועל הצעיר" משנותיו הראשונות בארץ ולאחר מכן חבר מפא"י נאמן. היה ממתנגדי ההתנדבות לגדודים העבריים בימי מלחמת העולם הראשונה מתוך מניעים אנטי מיליטריסטיים שהיו נחלתו בכל שנותיו.2
 
בתחום זה הוא הושפע מאד מחברו הטוב נתן חפשי,3 שהיה חברו ותלמידו הנאמן של א.ד. גורדון, והלך בדרכו בעניין זה וגם בתחום הצמחונות, אם כי בשני התחומים הללו היה הרבה יותר פשרן.
 
מוסיקה, ארץ ישראל, ספרות, יהדות, פוליטיקה, צמחונות — אכן עולם ומלואו.
 
ועם כל העושר הרוחני הזה, אבי היה אדם עצוב. הוא לא שמח בחלקו. היו לו שאיפות רוחניות גבוהות ליצור בתחומים בהם עסק ואותם אהב, אך אופיו וייתכן שגם כישוריו לא אפשרו זאת .
 
את מיטב אונו הרוחני השקיע ביומנו, אותו כתב, לא ברציפות, במשך למעלה מחמישים שנה. לאחר שיצא לגמלאות, חיבר גם את קיצור תולדות חייו עד עלייתו. יומן זה הינו אוצר בלום מכמה בחינות.
 
היסטורית - אבא רשם פרקי חיים ותיעד אירועים שאין להם תיעוד אחר, כגון הפרטים אותם רשם על ועידות שונות בעשור השני של המאה בהן השתתף. עניין רב מצא ביומן ההיסטוריון פרופ' זאב צחור ז"ל, שאחד מתחומי התמחותו החשובים היה ימי העלייה השנייה. פרופ' צחור פרסם עליו מאמר חשוב בכתב העת "קתדרה"4, בו הוא תיאר את חשיבותו של היומן בכך שהוא נכתב ע"י "איש רגיש, בהיר־מחשבה ומעמיק שדווקא משום שאינו 'איש ציבור ומנהיג פוליטי', הוא מהווה מקור אותנטי ובלתי משוחד"...5
 
ספרותית - אבי כתב את היומן בשנה הראשונה ביידיש, שפת אימו, אך לאחר מכן עבר לעברית. העברית של לפני 100 שנה היתה כמובן שונה מאד מזו של היום. אבי השתלט במהרה על שלל מכמניה, ובהיותו איש רגיש מאד, היא מצאה ביטוי גם בשפתו העשירה ובדימויים בהם השתמש, העושים לדעתי את היומן קריא ומעניין מאד.
 
משפחתית - כתיבת יומן אישי מחייבת יכולת מיזוג של החצנת עובדות ורגשות מחד ושל תיעולן אל היומן האישי מאידך. אבי היה כאמור איש מופנם, אך ביומנו הוא מביע בגילוי לב, בחושפנות מביכה לעתים ובבהירות רבה את הצלחותיו וכשלונותיו ואת רגשותיו ומחשבותיו בקשר אליו עצמו ואל חבריו וחברותיו, ולאחר מכן לגבי משפחתו.
 
ייתכן שאילו היתה דמותו המשתקפת ביומן מוצגת בצורה ספרותית, היא היתה יכולה לגלם טיפוס מעניין ואולי טראגי של אנטי־גיבור, בוודאי על הרקע של האתוס הציוני הקלאסי, עליו כתבו בין היתר ומנקודות ראות שונות מנדלי מוכר ספרים, ברדיצ'בסקי וברנר.
 
נראה לי שדמותו של אבי הייתה עשויה להדגים את טיפוס העולה הציוני בן העליה השניה המבקש להפוך ולהיות "היהודי החדש" האידיאלי, אך אינו מצליח להיות פועל ראוי, בעל גוף בריא וחזק. הוא ראה בסבל חלק בלתי נמנע מתהליך ההתערות בחברה חדשה ולכן גילה סבלנות וסובלנות לקשיים. הוא סבל אולי מדיכאון, אך גילה שאר רוח, תפיסה הומניסטית, ורגישות גבוהה לנפש האדם (והחי). היה לו צורך עז בגירוי אינטלקטואלי ובחיבור לשורשים ולמסורת היהודית, וכך נקרע בין אהבתו לדת לבין העולם החדש שדחק את מקומה של הדת בחיי היום יום.6
 
כחמשים ושש שנים עברו מאז נפטר אבי, (בכ״ב סיון ה' תשכ״ד — 2.6.1964), ידוע חולי ומתוסכל. אב לשלושה ילדים ובת, סב לארבעה נכדים ושתי נכדות.
 
ידעתי על רצונו הכמוס למדי לפרסם את הגיגיו ורגשותיו, לאחר פטירתו חשבתי לעשות זאת, ושיתפתי במחשבותי את שני אחי ואחותי, אך מסיבות שונות ומשונות לא עלה הדבר בידי. בינתיים הלכו גם הם לעולמם, והאחריות נותרה על כתפי. גם עם נכדי, ניני וכלות הורי שוחחתי על כך ונסתייעתי באחדים מהם.
 
אני מרגיש זכות גדולה ומיצוי של אחריותי המשפחתית והכללית, כאחרון בני משפחתנו הגרעינית, לגרום לכך שהקטעים המצויים כאן ייצאו לאוויר העולם, גם אם עשרות שנים מאוחר מדי. אני משוכנע כי מלבד בני המשפחה, הם ימצאו את החוקרים ואת הציבור הרחב שידע להעריכם כראוי.
 
 
 
משה יהודאי
 
 
 
 
 
 

עוד על הספר

אל יאוש! שמואל יהודאי
 
הקדמה ושלמי תודה
 
 
יומן חיים הוא תוצאת מזיגה בין הנטייה הטבעית של אדם לשמור לעצמו את הגיגיו ורגשותיו הכמוסים לבין רצונו המודע או לא, לפרסם אותם ולתעד את הקורה עימו.
 
יומנו של אבי מלווה אותי מילדותי. ידענו על קיומו, הוא היה נגיש, אך איש לא העז לעיין בו.
 
מאז שעיינתי בו לראשונה, הייתי משוכנע שיש בו עניין הן למשפחה המורחבת והן לקהל החוקרים ולקהל הרחב. עם זאת, מסיבות שונות ומשונות התעכבה הוצאתו למשך עשרות שנים, לצערי העמוק.
 
אמי שרה, שני אחי, יהודה וצביה, ואחותי צביה היו שותפים מלאים לשאיפת הוצאתו לאור, שאיפה שנטלתי על עצמי, בהיותי בעל הכרות רבה עם היומן ובהיותי היחיד מבין חברי משפחתי הגרעינית שנותר בחיים.
 
אחר לבטים רבים והתייעצויות עם בני המשפחה המורחבת, החלטנו להצטמצם להוצאת ספר מודפס המיועד לשמש בעיקר כמצבת זיכרון לאבי המשפחה.
 
כיוון שפרסום היומן במלואו אינו מעשי, בחרתי לכלול בספר זה את אשר הוא כתב בשנה הראשונה ביידיש, בתוספת התקופה הראשונה לאחר מכן, וכן את הסיכומים השנתיים אותם ערך בל' סיון, בהם תאר את הקורות אותו ואת סביבתו הקרובה והרחוקה בשנה האחרונה ובכל התקופה מאז עלייתו, ואת מצבו שלו.
 
משלים את תמונת חייו תאורו המאוחר של אבי את חייו מאז לידתו ועד עלייתו, וכן כנספחים, קטעים אחרים מפרי עטו וכן מעטם של אחרים, עליו ועל יומנו. אני מקווה שלא ירחק היום, בו ספר זה, היומן בשלמותו וכן חומר נוסף שהותיר אבי בכתובים, ייסרקו ויימצאו ברשת הדיגיטלית.
 
נפגשתי עם מוקי צור ושוחחתי עימו על אבי ועל הספר המיועד. הוא קרא את הטיוטה הראשונה וחיווה את דעתו הנלהבת על היומן בשני מכתבים המצורפים כנספח ח.
 
תודתי העמוקה נתונה לו על כך.
 
אני מבקש להודות לגב' לילה הולצמן, אשר תרגמה במקצועיות, בשקידה ובטוב טעם את הנכתב ביידיש.
 
חברותינו ורה קוזמינוב וברטה גרויסמן וכן אם נכדינו מאיה אשד סייעו לי בפיענוח תעודת הלידה של אבי שנשלחה מפולין, כתובה ביד ברוסית ארכאית — תודתי להן.
 
תודתי העמוקה נתונה גם להוצאת "מידן" ולבעליה ענת מידן ואודי בן סעדיה, אשר שקדו במסירות על כל שלבי ההוצאה לאור של הספר ונענו כמעט לכל משאלותי, בגבולות הסבירות.
 
כאמור, סייעו בידי נכדיהם ונכדותיהם של הורי, ובמיוחד אציין את אבנר בנו של יהודה, את יובל אלדד בנה של צביה, את אלה קאופמן בתי ואת איילת עמית, בתו של חגי, שגם תרמה מפרי עטה, וכן את נועה גולדברג נכדתי, נינתם.
 
ולסיום, אני שמח להודות גם לרעייתי עטרה, המלווה אותי כל חיי הבוגרים באהבה ובעצה טובה בכל תחום שהוא, וכמובן גם בעניין זה, של הוצאת הספר לאור על כל הכרוך בו.
 
משה יהודאי
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
בחרדת קודש אני כותב מבוא זה, בהרגישי כי אני משלים בכך את המשימה שנטלתי על להוציא לאור ספר אשר יכיל לפחות קטעים מיומנו של אבי שמואל יהודאי ז"ל.
 
יחסיי עם אבי, אשר נפטר בגיל 72 כאשר אני הייתי בן 24, היו מורכבים. זכורים לי היטב ויכוחים סוערים ומריבות קולניות עימו, הן בתחומי האישי והן בתחום הרעיוני והאידיאולוגי, כאשר דעותינו השונות ואף המנוגדות בתחום הדת או הפוליטיקה באו לידי ביטוי.
 
עם זאת, הייתי אני היחיד בין ארבעת ילדיו אשר קרא את יומנו פעמיים, בפעם הראשונה בהיותי בן 17, כאשר הייתי מאושפז למשך כחודש בבית החולים "הדסה בית הדגל" בירושלים. איני זוכר אם אני ביקשתי או הוא הציע לי, אך אני זוכר היטב כיצד שוחח עימי בחמימות על היומן במשך תקופת אשפוזי ולאחר מכן.
 
בפעם השנייה קראתי את יומנו בהתקרב יום השנה הראשון לפטירתו, כאשר עלה בדעתי להגיש ברשת א' של "קול ישראל" דאז את התכנית הותיקה - "הקונצרט שלי", ובה הגשתי קטעי מוסיקה קלאסית שהיו אהובים ויקרים לליבו של אבי. כקטעי קישור, קראתי בעיקר קטעים רלבנטיים מיומנו (נספח יא).
 
ואכן המוסיקה היוותה חלק נכבד מאד מעולמו הרוחני. בילדותו בפולין חווה כמובן את המוסיקה את הליטורגיה החזנית, אך בעברו להתגורר בעיר הגדולה קאליש שבפולין, התיידד עם אדם בשם יעקב זאלודקובסקי, שהיה בן גילו. הם עבדו יחד באותו מפעל, כפי שהוא מתאר זאת בקורות חייו, ובהתארחו בביתו, נחשף לראשונה בחייו למוסיקה הקלאסית. אביו של יעקב היה ר'נח לידר זאלודקובסקי (1859-1936), אחד החזנים המפורסמים בעולם המזרח־אירופי. אבי סיפר שתושבי העיר נהגו להתאסף ליד חלונות ביתו של זאלודקובסקי כדי להאזין לזמרת בני הבית.1
 
רק בסוף 1919, אחרי שעזב את עבודתו כפועל נודד שכיר יום בחקלאות ועבר לתל אביב, החל אבי ללמוד לנגן קלרינט בקונסרבטוריון "שולמית."
 
ב- 1927 עזב את הארץ לכמה חדשים, ונסע לברלין ולווינה, ערים בהן המשיך להשתלם במוסיקה. הוא אסף אז חומר לשם כתיבת ביוגרפיה על המלחין לודוויג ואן בטהובן, אותו העריץ, ביוגרפיה אשר יצאה לאור ב- 1929 בהוצאת "קופת הספר". אך עולמו הרוחני היה רחב הרבה יותר.
 
ב- 1923 עבר לדור בירושלים, למד בקורס למורי דרך עם מיטב החוקרים דאז וכ- 15 שנה עסק בהדרכת תיירים בגרמנית) שלא הייתה שפת אימו, אך הוא שלט בה היטב ואף תרגם קטעי ספרות ופובליציסטיקה גרמנית לעברית). הדרכת התיירים דוברי הגרמנית התרחשה בארץ, בלבנון, בסוריה ובעבר הירדן. כמו כן עסק אבי בהדרכת טיולים ציבוריים ובהרצאות במקומות יישוב שונים בנושאי ידיעת הארץ.
 
את אהבתו לארץ ביטא גם בהשתתפות בכנסים שנתיים לארכיאולוגיה ולנומיסמטיקה ארץ ישראלית - מדע העוסק בין השאר בחקר של מטבעות עתיקות.במשך השנים צבר אוספים נאים בשני תחומים אלה כמו גם אוסף בולים שהיה לו.
 
אבי היה איש ספר. ביתנו שלא היה משופע בכסף, היה משופע בספרים ובכתבי עת, אותם הקפיד לכרוך מדי שנה. גם מאתנו ילדיו לא חסך, ובתקופות מסוימות היינו מנויים על לא פחות מחמישה עיתוני ילדים! הוא גם ניסה את כוחו בכתיבה סיפורית אך בכך לא צלחה ידו.
 
את זיקתו לעולם היהדות קיבל כמובן בבית הוריו, והוא כותב על כך במפורט בתיאור קורות חייו. עם עלייתו זנח את קיום המצוות כרבים מבני דורו, אך עם השנים הלך והתקרב יותר ויותר למסורת .בעיקר אהב את התנ"ך ואת אווירת השבת החגים. הוא היה מראשוני הפוקדים את בית הכנסת "ישורון", בית הכנסת המרכזי של ירושלים, והקפיד על נוכחות מתמדת בו, גם בימים של שלג או בעת המצור והקרבות בירושלים ב- 1948.
 
אידאולוגית היה אבא איש תנועת העבודה, חבר מפלגת "הפועל הצעיר" משנותיו הראשונות בארץ ולאחר מכן חבר מפא"י נאמן. היה ממתנגדי ההתנדבות לגדודים העבריים בימי מלחמת העולם הראשונה מתוך מניעים אנטי מיליטריסטיים שהיו נחלתו בכל שנותיו.2
 
בתחום זה הוא הושפע מאד מחברו הטוב נתן חפשי,3 שהיה חברו ותלמידו הנאמן של א.ד. גורדון, והלך בדרכו בעניין זה וגם בתחום הצמחונות, אם כי בשני התחומים הללו היה הרבה יותר פשרן.
 
מוסיקה, ארץ ישראל, ספרות, יהדות, פוליטיקה, צמחונות — אכן עולם ומלואו.
 
ועם כל העושר הרוחני הזה, אבי היה אדם עצוב. הוא לא שמח בחלקו. היו לו שאיפות רוחניות גבוהות ליצור בתחומים בהם עסק ואותם אהב, אך אופיו וייתכן שגם כישוריו לא אפשרו זאת .
 
את מיטב אונו הרוחני השקיע ביומנו, אותו כתב, לא ברציפות, במשך למעלה מחמישים שנה. לאחר שיצא לגמלאות, חיבר גם את קיצור תולדות חייו עד עלייתו. יומן זה הינו אוצר בלום מכמה בחינות.
 
היסטורית - אבא רשם פרקי חיים ותיעד אירועים שאין להם תיעוד אחר, כגון הפרטים אותם רשם על ועידות שונות בעשור השני של המאה בהן השתתף. עניין רב מצא ביומן ההיסטוריון פרופ' זאב צחור ז"ל, שאחד מתחומי התמחותו החשובים היה ימי העלייה השנייה. פרופ' צחור פרסם עליו מאמר חשוב בכתב העת "קתדרה"4, בו הוא תיאר את חשיבותו של היומן בכך שהוא נכתב ע"י "איש רגיש, בהיר־מחשבה ומעמיק שדווקא משום שאינו 'איש ציבור ומנהיג פוליטי', הוא מהווה מקור אותנטי ובלתי משוחד"...5
 
ספרותית - אבי כתב את היומן בשנה הראשונה ביידיש, שפת אימו, אך לאחר מכן עבר לעברית. העברית של לפני 100 שנה היתה כמובן שונה מאד מזו של היום. אבי השתלט במהרה על שלל מכמניה, ובהיותו איש רגיש מאד, היא מצאה ביטוי גם בשפתו העשירה ובדימויים בהם השתמש, העושים לדעתי את היומן קריא ומעניין מאד.
 
משפחתית - כתיבת יומן אישי מחייבת יכולת מיזוג של החצנת עובדות ורגשות מחד ושל תיעולן אל היומן האישי מאידך. אבי היה כאמור איש מופנם, אך ביומנו הוא מביע בגילוי לב, בחושפנות מביכה לעתים ובבהירות רבה את הצלחותיו וכשלונותיו ואת רגשותיו ומחשבותיו בקשר אליו עצמו ואל חבריו וחברותיו, ולאחר מכן לגבי משפחתו.
 
ייתכן שאילו היתה דמותו המשתקפת ביומן מוצגת בצורה ספרותית, היא היתה יכולה לגלם טיפוס מעניין ואולי טראגי של אנטי־גיבור, בוודאי על הרקע של האתוס הציוני הקלאסי, עליו כתבו בין היתר ומנקודות ראות שונות מנדלי מוכר ספרים, ברדיצ'בסקי וברנר.
 
נראה לי שדמותו של אבי הייתה עשויה להדגים את טיפוס העולה הציוני בן העליה השניה המבקש להפוך ולהיות "היהודי החדש" האידיאלי, אך אינו מצליח להיות פועל ראוי, בעל גוף בריא וחזק. הוא ראה בסבל חלק בלתי נמנע מתהליך ההתערות בחברה חדשה ולכן גילה סבלנות וסובלנות לקשיים. הוא סבל אולי מדיכאון, אך גילה שאר רוח, תפיסה הומניסטית, ורגישות גבוהה לנפש האדם (והחי). היה לו צורך עז בגירוי אינטלקטואלי ובחיבור לשורשים ולמסורת היהודית, וכך נקרע בין אהבתו לדת לבין העולם החדש שדחק את מקומה של הדת בחיי היום יום.6
 
כחמשים ושש שנים עברו מאז נפטר אבי, (בכ״ב סיון ה' תשכ״ד — 2.6.1964), ידוע חולי ומתוסכל. אב לשלושה ילדים ובת, סב לארבעה נכדים ושתי נכדות.
 
ידעתי על רצונו הכמוס למדי לפרסם את הגיגיו ורגשותיו, לאחר פטירתו חשבתי לעשות זאת, ושיתפתי במחשבותי את שני אחי ואחותי, אך מסיבות שונות ומשונות לא עלה הדבר בידי. בינתיים הלכו גם הם לעולמם, והאחריות נותרה על כתפי. גם עם נכדי, ניני וכלות הורי שוחחתי על כך ונסתייעתי באחדים מהם.
 
אני מרגיש זכות גדולה ומיצוי של אחריותי המשפחתית והכללית, כאחרון בני משפחתנו הגרעינית, לגרום לכך שהקטעים המצויים כאן ייצאו לאוויר העולם, גם אם עשרות שנים מאוחר מדי. אני משוכנע כי מלבד בני המשפחה, הם ימצאו את החוקרים ואת הציבור הרחב שידע להעריכם כראוי.
 
 
 
משה יהודאי