חלודה אמריקאית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלודה אמריקאית
הוספה למועדפים

חלודה אמריקאית

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: גיא הרלינג
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים

תקציר

אייזיק הגאון ופו, שחקן הפוטבול המוכשר, היו ההבטחה הגדולה של בְּיוֹל - עיירת פלדה ציורית בעמק מוכה אבטלה בפנסילבניה.
 
למרות נתוני הפתיחה הכי טובים בעיירה, אייזיק נאלץ להישאר מאחור ולטפל באביו המשותק, לאחר שאמו התאבדה ואחותו נסעה ללמוד בייל והתחתנה שם. מתוסכל ממצבו, הוא מחליט יום אחד לסחוב כסף מאביו ולברוח לקליפורניה לממש את חלומו ללמוד אסטרופיסיקה. הוא משכנע את פו, בן זוגה לשעבר של אחותו, להתלוות אליו כברת דרך. אלא שהשניים לא מצליחים להרחיק לפני שהם נופלים קורבן למארב של חסרי בית. כשהעניינים יוצאים משליטה ואייזיק הורג בשוגג אחד מהם, נאמנותם זה כלפי זה וכלפי משפחתם עומדת למבחן אכזרי.
 
זהו סיפורם של שני נערים שהיטלטלו בין ברים מקומיים, חצרות אחוריות ובית–כלא, שהמחויבויות למשפחה, כוח ההרגל וההרס העצמי סגרו עליהם וקשרו אותם לעיירה בקשר גורלי, כמעט ללא מוצא.
 
חלודה אמריקאית הוא סיפורו של החלום האמריקאי האבוד והייאוש הצומח מתוך האובדן, אבל הוא גם סיפור על יכולת הבחירה, על כוחה של ההקרבה ועל הרצון להגן על הטוב והנעלה.
 
פיליפ מייר כתב ספר ביכורים דרמטי ומותח שמצליח לתאר בדיוק רגשי, בעומק ובעוצמה את הדמויות ואת הקונפליקטים המוסריים שאיתם הן מתמודדות. מבין הדפים עולה דיוקן משכנע ומרתק של חברה המתנהלת תחת איום ונאבקת בריקבונה ובחורבנה העצמי - אמריקה.
 
חלודה אמריקאית נבחר לאחד הספרים הטובים ביותר לשנת 2009 על ידי הניו–יורק טיימס.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
 
אמא של אייזק מתה לפני חמש שנים, אבל הוא לא הפסיק לחשוב עליה. הוא חי לבד בבית עם הזקן, בן עשרים, קטן מכפי גילו, נראה ממש ילד. מאוחר בבוקר הוא צעד במהירות דרך היער לכיוון העיירה - דמות קטנה ורזה עם תרמיל, מנסה כמה שאפשר לא להתבלט. הוא הוציא ארבעת אלפים דולר משולחן הכתיבה של הזקן. גנב, תיקן את עצמו. בורח מבית־המשוגעים. אם מישהו יראה אותך, הוא חשב, תשסה בו את הכלבים.
 
די מהר הוא הגיע אל התצפית: גבעות ירוקות גליות, נהר בוצי מתפתל, רצף של יער רחב ידיים שנקטע רק לטובת העיירה בּיוּל ומפעל הפלדה שלה. פעם המפעל עצמו היה כמו עיר קטנה, אבל סגרו אותו ב-1987, ופירקו חלקים ממנו כעבור עשר שנים; עכשיו הוא עמד כמו חורבה עתיקה, על הבניינים טיפסו וגדלו פרא סוֹלנוּם מר־מתוק, ארכּוּבית מזדחלת ואֵילַנתָה בַּלוּטית. עקבות של איילים וזאבי ערבות חצו את המתחם לאורך ולרוחב; רק לפעמים היה אפשר לזהות גם פולש אנושי.
 
ועדיין, זאת היתה עיירה ישנה וקסומה: שורות מסודרות של בתים לבנים עוטפות את צלע הגבעה, צריחי כנסיות ורחובות מרוצפים אבן, כיפות הכסף הגבוהות של קתדרלה אורתודוקסית. מקום שעד לאחרונה עוד היה אמיד, מרכז העיר משופע במבני אבן היסטוריים, רובם חסומים עכשיו בקרשים. בחלק מהרחובות עדיין התקבל רושם שאוספים את האשפה, אך אחרים נזנחו לחלוטין. בּיוּל, מחוז פֶיֶיט, פנסילבניה. פֶיְיטְ־נָאם, כמו שנהגו לקרוא לו.
 
אייזק צעד על פסי הרכבת כדי שלא יבחינו בו, אף שממילא לא היו הרבה אנשים בחוץ. הוא זכר איך נראו הרחובות בשעת חילופי המשמרת; התנועה נעצרה, נחיל של גברים הגיח מתוך מפעל מטילי הפלדה, מצופים באבק פלדה ומנצנצים באור השמש, ואבא שלו, גבוה ובוהק, מושיט יד כדי להרים אותו. זה היה לפני התאונה, הוא חשב. לפני שהפך להיות הזקן.
 
המרחק לפיטסבורג הוא שישים וחמישה קילומטרים, והדרך הטובה ביותר היא ללכת על הפסים לאורך הנהר - לקפוץ בקלות על רכבת פחם ולנסוע כמה שרוצים. ברגע שיגיע לעיר, יקפוץ על רכבת אחרת לקליפורניה. הוא מתכנן את זה כבר חודש ימים. יותר מדי זמן כבר עבר. האם גם פּוֹ יבוא? סביר שלא.
 
דוברות וסירת גרר חלפו על פני הנהר בזמזום מנועים. הסירה גררה פחם. ברגע שהסירה נעלמה, השתרר שקט באוויר והמים נעו איטיים ובוציים והיערות גלשו עד שפת הנהר; זה היה יכול להיות כל מקום, אמזונס, תמונה מ'נשיונל ג'יאוגרפיק'. דג-שמש ניתר במים הרדודים - הדגים לא נועדו למאכל, אבל כולם אכלו אותם. כספית ופּי־סי־בּי. הוא לא זכר מה סימנו ראשי התיבות, אבל זה היה רעל.
 
בבית־הספר הוא עזר לפּוֹ במתמטיקה, אם כי אפילו עכשיו הוא לא ידע בדיוק מדוע פּוֹ היה חבר שלו - אייזק אינגליש ואחותו הגדולה היו שני הילדים הכי חכמים בעיירה, אולי בכל העמק; האחות התקבלה ליֶיל. נחשול גואה, כך קיווה אייזק, שאולי ירים גם אותו. הוא נשא את עיניו אל אחותו במשך רוב חייו, אך היא מצאה לעצמה מקום חדש, היה לה בעל בקונטיקט שלא אייזק ולא אבא שלו זכו לפגוש. אתה מסתדר יופי לבד, הוא חשב. הילד צריך להיות פחות מריר. בקרוב יגיע לקליפורניה - חורפים נוחים וחמימוּת המִדבּר. שנה אחת כדי לקבל מעמד תושב ולהתקבל ללימודים: אסטרופיזיקה. מעבדת לוֹרנס ליוֶורמוֹר. מצפה הכוכבים קֶק והמערך הגדול מאוד. תקשיב לעצמך - משהו מכל זה נשמע הגיוני?
 
מייד כשיצא מהעיירה הנוף הפך שוב לכפרי, והוא החליט לצעוד אל ביתו של פו בשבילים במקום ללכת על הכביש. הוא טיפס בקצב קבוע. הוא הכיר את היערות כמו צייד זקן, היו לו מחברות של רישומי ציפורים שצייר, וגם של חיות אחרות, אם כי בעיקר של ציפורים. חצי ממשקל התרמיל תפסו המחברות. הוא אהב להיות בחוץ. הוא תהה אם זה בגלל שאין שם אנשים, אבל קיווה שלא. היה לו מזל שהוא גדל במקום כזה כי בעיר, שאותה לא הכיר, הראש שלו היה כמו רכבת שאי אפשר לשלוט במהירות שלה. תן לה מסילה וכיווּן או שהיא מתפקעת. ההתניה האנושית לתת שמות לכל דבר: סַנגווינַריָה כלנית הסלע תחמס נמנמני, צבעוני גודגדן אגוז אמריקאי. אגוז קַריָה ואלון ביצות. אגוז מלך וחרוב. הרבה דברים שיעסיקו את המוח.
 
בינתיים, ממש מעל הראש שלך, שמיים שקופים וכחולים, צלולים עד החלל החיצון: התעלומה הגדולה האחרונה. אותו מרחק אל פיטסבורג - כמה קילומטרים של אוויר ואז ארבע־מאות מתחת לאפס, שמיכה שברירית. רק מזל. רוב הסיכויים שלא תישאר בכלל בחיים - תחשוב על זה, ווטסוֹן. אל תאמר זאת ברבים אחרת ישימו אותך בכותונת משוגעים.
 
רק שבסופו של דבר המזל נגמר - השמש שלך הופכת לענק אדום וכדור הארץ נשרף כולו. אלוהים נתן, אלוהים לקח. כל הגזע האנושי יהיה חייב לעבור מכאן לפני שזה יקרה, ורק הפיזיקאים יכולים להבין איך, הם אלה שיצילו אנשים. מובן שעד אז הוא כבר יהיה מת מזמן, אבל לפחות הוא יתרום את שלו. להיות מת לא פוטר אותך מאחריות לאלה שעדיין חיים. אם היה משהו שהוא ידע על בטוח, זה את הדבר הזה.
 
פו התגורר במעלה שביל עפר בקרוון כפול שניצב, כמו הרבה בתים מחוץ לעיירה, על חלקת חורש גדולה. שלוש־מאות ועשרים דונם, במקרה הזה, מין הרגשה של סְפר, הרגשה שאתה האדם האחרון עלי אדמות, מוגן על ידי כל הגבעות והעמקים הירוקים.
 
ג'יפ ארבע־על־ארבע מרופש עמד בחצר ליד הקאמארוֹ הישנה של פּוֹ, עם עבודת הצבע ששווה שלושת אלפים דולר ועם התמסורת הדפוקה. סככות מתכת בדרגות קריסה שונות, דגל של דֵייל ארנהרדט עם המספר 3 מוצמד לאורך אחת מהן, מוט מעץ לתליית איילים שניצודו. פו ישב בראש הגבעה והשקיף לעבר הנהר מהכיסא המתקפל שלו. אם יכולת למצוא דרך לשלם את המשכנתה שלך, זה היה כמו לגור בחצר האחורית של אלוהים.
 
כל העיירה חשבה שפו ילך לקולג' כדי להמשיך לשחק, לא בדיוק חומר לבּיג טֶן, אבל מספיק טוב לאיפשהו, רק שעברו שנתיים והוא עדיין כאן, גר בקרוון של אמא שלו, יושב בחצר ונראה כאילו הוא מתכוון לחטוב עצים להסקה. השבוע או אולי בשבוע הבא. מבוגר בשנה מאייזק, ימי הזוהר שלו כבר מאחוריו, שתים־עשרה פחיות בירה ריקות לרגליו. הוא היה גבוה ורחב עם ראש מרובע, משקל של מאה ועשרה קילו, יותר מכפליים מאייזק. כשראה אותו, פו אמר:
 
"נפטרים ממך לתמיד, מה?"
"תסתיר את הדמעות," ענה אייזק. הוא הביט מסביבו. "איפה התיק שלך?" הוקל לו כשראה את פו, זה הסיח את דעתו מהכסף הגנוב שבכיס.
 
פּוֹ חייך ולגם מהבירה שלו. הוא לא התקלח כבר כמה ימים - פיטרו אותו כשבחנות לחומרי בניין קיצצו בשעות הפתיחה, והוא דחה ככל האפשר את הפנייה לעבודה בווֹלמארט.
 
"לגבי הצטרפות אליך, אתה יודע שיש לי את כל הדברים האלה לטפל בהם." הוא נופף בזרועו בכיוון הכללי של הגבעות הגליות והיערות שבמרחק. "אין לי זמן לטיול הקטן שלך."
 
"אתה באמת פחדן, מה?" אמר אייזק.
 
"באלוהים, פסיכי, אתה לא באמת רוצה שאני אבוא איתך."
 
"לא אכפת לי אם תבוא או לא," אמר לו אייזק.
 
"ואם מסתכלים על זה מהצד האגואיסטי שלי, לעזאזל, אני עדיין על תנאי. עדיף לי כבר לשדוד תחנות דלק."
 
"בטוח."
 
"אתה לא תצליח לגרום לי לרגשי אשמה. תשתה בירה ושב רגע."
 
"אין לי זמן," אמר אייזק.
 
פו הביט בחצר מסביבו בייאוש, אך בסופו של דבר קם ממקומו. הוא סיים את הפחית שלו ומעך אותה. "בסדר," אמר. "אלווה אותך עד המגרש של קוֹנרֵייל בעיר. משם אתה ממשיך לבד."
 
ממרחק, לפי ממדי הגוף שלהם, אפשר היה לחשוב שהם אבא ובן. פּוֹ עם הלסת הגדולה והעיניים הקטנות שלו ואפילו עכשיו, שנתיים אחרי סוף הלימודים, ז'קט פוטבול מניילון, השם והמספר שלו מלפנים ובּיוּל איגְלְס מאחור. אייזק נמוך וצנום, עיניו גדולות מדי יחסית לפניו, בגדיו גדולים מדי יחסית לגופו, ובתוך תרמיל הגב הישן שלו דחוסים שק השינה שלו, בגדים להחלפה, המחברות שלו. הם ירדו בשביל העפר הצר לכיוון הנהר, היו שם בעיקר חורשות ושדות, ירוקים ויפים בשבועות הראשונים של האביב. הם חלפו על פני בית ישן שנטה קדימה אל בולען - הקרקע בעמק מִיד־מוֹן היתה מלאה מכרות פחם ישנים, חלקם מיוצבים כמו שצריך, חלקם לא. אייזק יידה אבן והפיל צינור אוורור מהגג. תמיד היתה לו יד טובה, יותר משל פו אפילו, למרות שפו לעולם לא יודה בזה כמובן.
 
ממש לפני הנהר הם הגיעו אל החווה של קַלְטְראפּ שבה רבצו הפרות בשמש, ושמעו חזיר צוֹוח וצוֹוח באחד ממבני החווה.
 
"הלוואי שלא הייתי שומע את זה."
 
"שטויות," אמר פו. "קַלטראפּ מכין את הבייקון הכי טוב באזור."
 
"בכל זאת, חיה גוססת שם."
"אולי כדאי שתפסיק להתפלסף על זה."
"אתה יודע שהם משתמשים בלבבות של חזירים כדי לתקן לבבות של בני־אדם. אלה אותם שסתומים בעיקרון."
"אני אתגעגע לעובדות השטותיות האלה שלך."
"בטוח."
"הגזמתי," אמר פו. "דיברתי בציניות."
הם המשיכו ללכת.
"אתה יודע, אני אהיה חייב לך בענק אם תבוא."
"אני וג'ק קֶרוּאק ג'וניור. שגנב ארבעת אלפים מהזקן שלו ולא יודע אפילו מאיפה הכסף הזה הגיע."
"הוא ממזר קמצן עם פנסיה של פועל פלדה. יש לו המון כסף עכשיו, כשהוא לא שולח את הכול לאחותי."
"שאולי צריכה אותו."
"שסיימה ללמוד ביֶיל עם איזה עשר מלגות בזמן שאני נשארתי בבית ושמרתי על היטלר הקטן."
פו נאנח. "אייזק המסכן והזועם."
"איך אפשר לא להיות כזה?"
"טוב, אם לצטט חוכמה קטנה של אבא שלי, לאן שלא תלך אתה עדיין מתעורר ורואה אותו פרצוף בראי."
"מילים כדרבנות."
"הזקן כבר ראה כמה דברים בחיים."
"צודק בעניין הזה."
"בוא כבר, פסיכי."
 
הם פנו צפונה לאורך הנהר, בכיוון פיטסבורג; מדרום השתרע יער ומכרות פחם. הפחם היה הסיבה לפלדה. הם חלפו על פני עוד מפעל ישן והארובה שלו, זו לא היתה רק פלדה, היו שם עשרות תעשיות קטנות יותר שתמכו במפעלי הפלדה ונתמכו על ידיהם: כלי עבודה, ציפויים ייחודיים, ציוד למכרות, והרשימה ארוכה. זו היתה מערכת מורכבת, וכשהמפעלים נסגרו, כל העמק התמוטט. הפלדה היתה הלב. הוא שאל את עצמו כמה זמן יעבור עד שהכול יחליד וייעלם והעמק יחזור למצבו הפרימיטיבי. רק האבנים ישרדו.
 
במשך מאה שנים היה העמק מרכז ייצור הפלדה של המדינה, של העולם כולו בעצם, אך בזמן שעבר מאז שפּוֹ ואייזק נולדו, איבד האזור מאה וחמישים אלף משרות - רוב העיירות כבר לא יכלו להרשות לעצמן שירותים בסיסיים; ברבות מהן כבר לא היתה משטרה. כמו שאייזק שמע את אחותו אומרת למישהו מהקולג': חצי מהאנשים התחילו לחיות על קצבאות והחצי השני חזר לצוד וללקט. היא הגזימה, אבל לא בהרבה.
 
לא היה כל סימן לרכבת, ופו הלך צעד אחד קדימה, נשמעו רק הקולות של הרוח שנשבה מהנהר ושל החצץ שנגרס מתחת לרגליהם. אייזק קיווה לאחת ארוכה, שכל העיקולים בנהר יאטו אותה. הקצרות היו הרבה יותר מהירות; היה מסוכן לנסות לתפוס אותן.
 
הוא השקיף לעבר הנהר האיטי, אל הבוציות שלו, אל הדברים שהיו קבורים מתחתיו. שכבות שונות וכל מיני גרוטאות ישנות קבורות בתוך הזוהמה, חלקי טרקטורים ועצמות דינוזאורים. אתה לא בקרקעית, אבל אתה גם לא בדיוק על פני המים. קשה לך לראות דברים. בגלל זה הטבילה בפברואר. בגלל זה הסחיבה מהזקן. מרגיש כאילו ימים עברו מאז היה בבית, אבל למעשה עברו בטח רק שעתיים או שלוש; הוא עדיין יכול לחזור. לא. יש המון דברים גרועים יותר מלגנוב. לשקר לעצמך, למשל, אחותו והזקן אלופים בזה. בלהעמיד פנים שהם הנשמות האחרונות שנשארו בחיים.
 
ואילו אתה בעצמך הולך בעקבות אמא שלך. תישאר בסביבה ואתה בדרך הבטוחה לבית־משוגעים. שולחן חניטה. טיול על הקרח בפברואר, הקור זה כמו לחטוף שוק, כל כך קר שבקושי יכולת לנשום, אבל נשארת עד שזה הפסיק לכאוב - ככה היא החליקה פנימה. חכה דקה ואתה מתחיל להתחמם. שיעור לחיים. לא היית עולה עד עכשיו - אפריל - הנהר מתחמם והדברים שחיים בתוכך, בשקט בלי שאתה יודע את זה, הם אלה שגורמים לך לעלות. המורה לימד אותך את זה. איילים מתים בחורף נראים כמו עצמות, אבל בקיץ הם מנפחים את העור שלהם. חיידקים. הקור מחזיק אותם למטה, אבל הם תופסים אותך בסוף.
 
אתה מסתדר יופי, הוא חשב. צא מזה.
 
אבל מובן שהוא זכר איך פו גרר אותו אל מחוץ למים, והוא אמר לפו רציתי לחוש את ההרגשה זה הכול. חוויה פשוטה. ואז הוא היה מתחת לעצים, היה חושך והוא רץ, מכוסה בבוץ, מתנגש בגזעים מוטלים על הקרקע ובשרכים נמוכים, הוא שמע רעש באוזניים ויצא אל שדה של מישהו. עלים יבשים התפצפצו; היה לו קר במשך כל כך הרבה זמן עד שלא הרגיש דבר. הוא ידע שהוא בסוף, אבל פו השיג אותו שוב.
 
"מצטער על מה שאמרתי על אבא שלך," הוא אמר לפו עכשיו.
"אנ'לא שם זין," אמר פו.
"אנחנו נמשיך ללכת ככה?"
"ככה איך?"
"בלי לדבר."
"אולי אני פשוט עצוב."
"אולי אתה צריך להיות קצת יותר גבר." אייזק חייך, אבל פו נשאר רציני.
"חלק מאיתנו כל החיים לפניהם. חלק - "
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה."
"רד מזה," אמר פו.
אייזק נתן לו ללכת ראשון. הרוח התגברה וטפחה על הבגדים שלהם.
"אתה מוכן להמשיך ללכת אם הסופה הזאת תגיע?"
"לא ממש."
"יש שם מפעל ישן למעלה, ברגע שנצא מהיער. אנחנו יכולים למצוא מקום ולחכות שם."
 
הנהר היה במרחק של כעשרה מטרים משמאלם, ובהמשך הדרך גבלו פסי הרכבת במישור הצפה עם עשב ירוק בהיר על רקע העננים השחורים המתקרבים. באמצע השדה, רצף של קרונות מטען שנבלעו בתוך סבך ורדי בר. בקצה אחד של מישור ההצפה עמד בית־החרושת לקרונות פלדה סטנדרד. הוא כבר היה שם פעם. המפעל היה חצי הרוס, לבֵנים וקורות עץ נערמו על המַפָּחוֹת הישנות ועל המכבשים ההידראוליים, טחב וצמחים מטפסים גדלו בכל מקום. למרות ההריסות, בפנים היה מרחב עצום ופתוח. המון מזכרות. לוחית השֵם שנתת לְלִי, מצאת אותה אחרי חיטוט במַפָּחָה הגדולה, הסרת ממנה את הזוהמה, הברקת אותה ושימנת אותה. ונדליזם קל. לא, תחשוב על כל האנשים שפעם התגאו במכונות האלה, להציל כמה פיסות מהן - קצת כמו חיים אחרי המוות. לִי תלתה אותה מעל שולחן הכתיבה שלה, ראית אותה בפעם היחידה שנסעת לניו־הייבן. בינתיים הגשם הזה מתחיל לרדת. הולך להיות קר ורטוב. המסע שלך מתחיל ברגל שמאל.
 
"באלוהים," אמר פו, "למפעל הזה אין אפילו גג. ברור, עם המזל שלך הייתי צריך לדעת."
 
אייזק הצביע: "יש שם עוד בניין במצב יותר טוב."
 
"קדימה."
 
אייזק הלך ראשון; פו היה במצב רוח רע והוא לא ידע בדיוק איך לצאת מזה.
 
הם הלכו בשביל איילים שחצה את האחו. הם ראו את הבניין הקטן יותר מעבר למפעל הראשי; חבוי בחלקו בין העצים, חשוך ומוצל. או מוגן, חשב לעצמו. מבנה לבנים, קטן בהרבה מהמפעל הראשי, בגודל של מוסך גדול אולי, החלונות נחסמו בקרשים אך הגג נותר בשלמותו. רובו היה מכוסה במטפסים, אבל היה שביל ברור שהוליך אליו בתוך העשב. הגשם שטף אותם והם התחילו לרוץ, וכשהגיעו לבניין פו דחף בכתפו את הדלת. היא נפתחה לרווחה בלי שום בעיה.
 
היה חשוך בפנים, אבל הם יכלו להבחין שזאת היתה פעם סדנת מכונות, בערך שתים־עשרה מחרטות וכַרסוֹמות. פיגום ושורה של כַּנֵי משחזים לחיתוך חלקי כלים, אבל המשחזים עצמם לא היו שם ובמחרטות לא היו תפסניות ומערכות הזנה, כל דבר שאפשר לקחת ביד. בקבוקים ריקים של יין מחוזק היו פזורים בכל מקום, ועוד פחיות בירה. תנור עץ ישן וסימנים לאש שהובערה שם לאחרונה.
 
"אלוהים ישמור. יש פה ריח כאילו עשרה הומלסים ישנים כאן מתחת לרצפה."
 
"יהיה בסדר," אמר אייזק. "אדליק אש כדי שנוכל להתייבש."
 
"תסתכל על המקום הזה, זה כמו 'הווארד ג'ונסון' להומלסים; ערימות של עצים בכל מקום."
 
"ברוכים הבאים לעולם שלי."
 
"תעשה לי טובה," נחר פו בבוז. "אתה חתיכת תייר מזדיין, זה הכול."
 
אייזק התעלם ממנו. הוא כרע על ברכיו לפני התנור והתחיל להקים בקפידה מדורה באמצעות חומר בעירה ואז כפיסי עץ להצתה, ואז עצר כדי לחפש מקלות בגודל הנכון. לא המקום הכי טוב, אבל זה יספיק. עדיף מלהעביר את שאר היום בבגדים רטובים. ככה זה כשאתה בדרכים, צריך לתת עדיפות לפינוקים הקטנים - החיים הפשוטים. בחזרה לטבע. אם אתה מתעייף אתה תמיד יכול לקנות כרטיס אוטובוס. אלא שאז לא תהיה לזה שום משמעות - אתה יכול פשוט לקנות עוד כרטיס ולחזור. הילד לא פוחד. יש עוד דברים לראות בדרך הזאת - עיקוף לטקסס, מצפה הכוכבים מקדונלד. הרֵי דייוויס, טלסקופ תשעה מטרים, מצפה הוֹבּי־אֶבֶּרלי. נסה לדמיין איך הכוכבים ייראו דרך טלסקופ כמו זה, לא שונה בהרבה מלהיות שם למעלה. הדבר הכי קרוב לאסטרונאוט. המערך הגדול מאוד - ניו־מקסיקו או אריזונה, לא מצליח להיזכר. תראה הכול. אין מה למהר, אין מה לדאוג.
 
"אל תיראה כל כך מאושר," אמר פו.
"אני לא מצליח להתאפק." הוא מצא עוד כמה פיסות קטנות וחזר להקים את המדורה שלו, השתמש באולר שלו כדי לגלף שבבים מקרש ולהוסיף לחומר הבעירה.
"לוקח לך שנים לעשות כל דבר, אתה יודע?" ה "אני אוהב מדורה של גפרור אחד."
"שעד שאתה גומר להדליק אותה, כבר יהיה חושך ויגיע הזמן ללכת, כי אני לא מעביר כאן את הלילה."
"אני אתן לך את השק שינה שלי."
"שיזדיין השק שינה הזה," אמר פו. "בטח כבר חטפנו שחפת רק מלהיות כאן."
"אנחנו נהיה בסדר גמור."
"אתה חסר תועלת," אמר פו.
"מה תעשה לדעתך אחרי שאני אלך?"
"אני מתאר לעצמי שאני אהיה מאושר."
"ברצינות."
"תפסיק עם זה. אם אני ארצה שמישהו ינדנד לי, אני אדבר עם אמא שלי."
"אני אדבר עם אמא שלך."
"כן, כן. הבאת משהו לאכול?"
"כמה אגוזים."
"מתאים לך."
"תעביר את המצית שלך."
"מה שמתאים לי עכשיו זה חתיכת פאי מ'וינסֶנטס'. באלוהים, הייתי שם לפני כמה ימים, מנת הבית - "
"מצית."
"הייתי מזמין לנו אחד, אבל נֶקסטֶל ניתקו לי את הטלפון."
"אהה."
"זאת היתה בדיחה," אמר פו.
"מצחיק בטירוף. תן לי את המצית שלך."
פו נאנח והעביר אותו. אייזק הבעיר את האש. היא גדלה במהירות. זו היתה מדורה טובה. הוא פתח את דלת התנור לרווחה ואז התיישב והביט על העבודה שלו בסיפוק.
"אתה תמשיך לחייך גם כשהמקום הזה יעלה באש יחד איתנו."
"בתור מישהו שהכניס שני אנשים לבית־חולים, אתה דֵי - "
"אל תיכנס לשם."
"לא נכנס."
"אתה יודע, אני חושב שאתה בחור הגון, פסיכי. רק רציתי להוציא את זה החוצה, למקרה שתרצה להתחשב בדעתי."
"אתה בטח תוכל להתקבל בקלות לכל קבוצת פוטבול שם. יש להם המון קולג'ים, זה כמו 'משמר המפרץ'."
"רק שכּל מי שאני מכיר גר כאן."
"תתקשר למאמן הזה מהבית־ספר בניו־יורק."
פו משך בכתפיו. "אני שמח בשבילך," הוא אמר. "אתה תעשה את זה, בדיוק כמו אחותך. כולל החתן העשיר שתמצא בסוף. איזה זקן חמוד, תיכנסו לסירקיט בסן־פרנסיסקו..."
הם השתתקו והביטו סביבם על המחבוא. פו קם ומצא חתיכת קרטון, והניח אותה שוב כדי לשכב עליה. "אני עדיין שיכור," אמר. "תודה לאל." הוא נשכב על הקרטון ועצם את עיניו. "אוי אלוהים, החיים שלי. אני לא מאמין שאתה עושה את זה."
"אייזק ההרפתקן. זה השם החדש שלי."
"אהוב המַלָחים," אמר פו, בלי לפקוח עיניים.
"נסיך של כל הנוודים."
"אם אתה מתעקש, אני מקבל את ההתנצלות שלך." הוא התהפך על צידו וכרך את ז'קט הפוטבול סביבו. "אולי אתפוס תנומה לדקה. אל תשכח להעיר אותי בשנייה שמפסיק הגשם."
אייזק בעט בו: "קום."
"פשוט תן לי להיות מאושר."
 
אייזק חזר להביט על האש. נראה שהיא מתכווצת - לא תמות מפחמן חד־חמצני. תבעט בו שוב. לא. תניח לו. הוא בטח מעולף. כל פעם שהוא יושב בלי לזוז. לא כמוך - בקושי נרדם במיטה של עצמך. אפילו לא היית עוצם עין במקום כזה. חבל שהוא לא בא. הוא הביט מסביבו במכונות הישנות, בקורות הגג הישנות, בחריצי האור האפור דרך החלונות החסומים בקרשים. פו לא מפחד מאנשים, זה ההבדל. רק שהוא כן, בדרכו שלו. לא מפחד פיזית, זה הכול. בינתיים, תראה אותך, כבר דואג, תוהה אם הזקן בסדר. ואתה יודע שהוא יהיה בסדר גמור. ללִי יש בעל עשיר - הם יוכלו לקחת מטפלת מתי שרק ירצו. לא היתה סיבה כל עוד אתה גר שם, אבל עכשיו, כשאתה לא שם, ימצאו מטפלת. אתה נותן חמש שנים והיא נותנת יומיים בכל חג מולד, הזכיר לעצמו. היא והזקן מתנהגים כאילו זה הגורל. ועדיין - תראה איך זה - איכשהו יוצא בסוף שאתה הרע. הילד הופך לגנב, נוטש את אבא שלו, אחותו נשארת הגיבורה והמועדפת. הוא ניסה להרגיע את עצמו, אבל לא הצליח. הילד מעוניין במנה משולשת של פרוזאק. או משהו חזק יותר. הוא הוציא את הכסף וספר אותו שוב, זה לא היה בדיוק ארבעת אלפים דולר, זה נראה סכום ענקי, למרות שהוא ידע שזה לא. זה רק יהיה קשה יותר, יש לך את פו ממש כאן וזאת עדיין טריטוריה מוכרת. חשבת שהתכוננת לכול, המחברות שלך והתעודות מבית־ספר, כל מה שאתה צריך כדי להתחיל מחדש בקליפורניה. נראה הגיוני לגמרי על הנייר, אבל עכשיו ברור שזה מגוחך. גם אם הזקן לא יקרא למשטרה. רק גאווה מחזיקה אותך כאן בחוץ.
 
רעש עלה מהקצה השני של הבניין ופו התיישב מטושטש והביט מסביבו. היתה שם דלת שלא הבחינו בה קודם. שלושה גברים הופיעו, רוקעים ברגליהם ונוטפים מים, על גבם תרמילים. הם עמדו בין הצללים, שני גברים גבוהים ואחד נמוך.
 
"תפסתם ת'מקום שלנו," אמר הגדול מביניהם. הוא היה גבוה במידה ניכרת מפו, שיער בלונדיני עבות וזקן עבות. השלושה עשו את דרכם סביב המכונות ונעמדו במרחק כמה מטרים מהמדורה.
 
אייזק קם, אך פּוֹ לא זז ממקומו. "זה לא המקום של אף אחד," אמר פו.
 
"לא," אמר האיש. "המקום הזה שלנו."
 
"לא יודע אם יצא לך להיות בחוץ לאחרונה," אמר פו, מביט בשלוליות שיצרו הגברים על הרצפה, "אבל אנחנו לא זזים ."
 
"אנחנו יכולים ללכת," אמר אייזק. הוא חשב על הכסף בכיסו והסיט את מבטו מהאנשים שזה עתה באו. הוא חשב שחוטב העצים הבלונדיני הגדול אולי יגיד עוד משהו, אבל הוא לא אמר. "מה'כפת לנו," אמר אחד הגברים האחרים. "לפחות הם הבעירו אש." הוא הוריד את תרמילו. הוא היה הקטן מכולם וגם המבוגר מכולם, אי־שם בשנות הארבעים לחייו, זיפים של שבוע, אף דק שהיה מאוד עקום, כזה שנשבר בעבר ואף פעם לא תוקן. אייזק נזכר שפּוֹ הסתובב פעם באיזה אימון בלי הקסדה שלו וחטף מכה חזקה ששברה לו את האף, אבל הוא פשוט תפס אותו ויישר אותו בעצמו, ממש ככה באמצע המגרש.
 
השלושה נראו כאילו הם כבר הרבה זמן בדרכים. המבוגר סחט את כובע הגרב שלו והניח אותו ליד האש, ומכנסיו הרטובים נצמדו אל רגליו הרזות. הוא אמר להם שקוראים לו מארֵיי והם יכלו להריח אותו.
 
"אני מכיר אותך?" הוא אמר לפו.
"כנראה שלא."
"מאיפה יכול להיות שאני מכיר אותך?"
פו משך בכתפיו.
"הוא שיחק פעם פוטבול," אמר אייזק. "הוא היה טַייט אֶנד בבּיוּל איגְלְס."
פּוֹ נעץ מבט באייזק.
האיש הבחין בז'קט הפוטבול של פו תלוי ליד התנור. הוא אמר: "אני זוכר את זה. פעם הייתי מחליף שמנים ב'ג'וֹנס שֶבי' ואחרי העבודה היינו מסתכלים במשחקים. חשבתי שכבר יצאת מכאן. לשחק בקולג' או משהו."
"לאאא," אמר פו.
"היית טוב," אמר מאריי. "זה לא היה כל כך מזמן."
פו לא אמר כלום.
"זה בסדר. הנה, אוטו למשל היה ב'כפפות הזהב' כשהיה צעיר. היה יכול ללכת למקצוענים, אבל - "
"הייתי בצבא," אמר אוטו. זה היה השוודי הגבוה. רוב האנשים בעמק היו ממוצא אתני כלשהו: פולנים, שוודים, סרבּים, גרמנים, אירים. חוץ מהחבר'ה של אייזק, שהיו סקוטים, ואלה של פו, שהיו כאן כבר כל כך הרבה זמן שאף אחד לא ידע מָהם.
"אוטו בחופשה מהמשרד לענייני חיילים משוחררים," מאריי טפח על ראשו.
"מאריי המזדיין," אמר אוטו.
אייזק הרים את עיניו, אבל אוטו השתתק ובהה ברצפה. לגבי האיש האחרון, הוא היה שחום ובעל מראה היספאני, וקצת יותר קטן מפו, היה לו קעקוע על הצוואר של המילה "חֶסוּס" באותיות בלון שמנמנות. כל השלושה היו גדולים בהרבה מאייזק; השוודי, כך נראה עכשיו, היה יותר משני מטרים.
"יש לכם מזל שזה אנחנו שנכנסנו," אמר ההיספאני. "יש פה כמה משוגעים אמיתיים."
"חֶסוּס," אמר מאריי. "תפסיק להיות כזה מקסיקני מזוין."
"אולי מאריי רוצה לסתום ת'פה," אמר חסוס .
אוטו, השוודי, הוסיף: "עוד מעט תהיה פה ועידה מזוינת."
"שני אלה הם לא כאלה, הם מקומיים."
החדר נראה חשוך וקטן והשוודי הרים חתיכת עץ גדולה ותחב את הקצה אל התנור. אייזק חשב איך הוא יגרום לפו לעזוב. הגחלים קיפצו וניתזו על הרצפה, ועל רקע הצללים שעל הקיר נראו כל החמישה כמו קופי־אדם ישובים. זה לא הולך להשתפר, חשב אייזק. חסוס שלף משהו מהכיס ואייזק נרתע וחסוס פרץ בצחוק. זה היה רק בקבוק ויסקי
 
"אני חייב להשתין," אמר אייזק. הוא לא היה צריך להשתין; הוא רצה ללכת והביט בפו, אבל פו לא קלט אותו.
 
"קדימה," אמר פו.
"שני אלה בדרך כלל משתינים יחד," אמר חסוס
 
אייזק חיכה, אבל פו נשאר במקומו, בוהה בחסוס ובשוודי, הוא שם לב שהז'קט של פו מונח שם על הרצפה לצד התרמיל שלו. פו היה במצב רוח מאוד מסוים, חושב שהוא חסין לגמרי. אייזק הרים את התרמיל, הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד שום דבר שנמצא בו, אחז אותו ברצועה והרגיש שכולם מביטים בו. הוא לא ידע איך להגיד לפו להביא את הז'קט שלו. בסוף הוא יצא החוצה לבד.
 
כבר היה כמעט חושך והסערה פסקה זמנית, אף על פי שעננים נוספים הלכו והתקרבו - מעברו השני של האחו הוא ראה את העצים מתנועעים ליד הנהר. הוא חשב שוב איך יגרום לפו לצאת החוצה. חושב שזה עדיין בית־ספר. שלא יהיו לכך תוצאות. והשדה, הוא היה מלא בפסולת מתכת, עשבים גבוהים שצמחו סביב ערימות של חלקי רכבות, גופי מנוע ענקיים, גלגלים, צירי הינע ומוטות הילוכים, כמה עטלפים שריחפו וצללו מעל ערימות הפלדה החלודה.
 
גוש של עננים גבוהים שט בתוך האור הכתום־אדום והוא צפה בו עד שהשמש נעלמה לחלוטין. הוא לא ידע אם לחזור ולהוציא את פו או אם פו ייצא בעצמו. פו תמיד עשה דברים כאלה. הוא כמעט נכנס לכלא אחרי שהרביץ לילד מדוֹנוֹרָה, הוא עדיין על תנאי בגלל זה. הוא לא יכול להגיד לא למכות, לא משהו שאפשר להבין. אולי זאת לא אשמתו. אולי אי אפשר להיות גדול כמוהו בלי מנטליות של רובוט.
 
פתאום נשמעו קולות רמים מתוך המבנה, ואז צעקות וחבטות. אייזק הידק את רצועות התרמיל ובחר שביל מילוט דרך השדה וחיכה לפו שייצא בריצה, אבל פו לא הופיע. תמשיך לחכות, הוא חשב. שב ואל תזוז. הצעקות והרעשים פסקו. אייזק חיכה עוד קצת. אולי זה בסדר. לא, משהו לא בסדר. אתה חייב לחזור פנימה.
 
ידיו רעדו, אבל הוא הוציא את הכסף מהכיס ותחב אותו לתרמיל ואז החביא אותו מהר מתחת לפיסת מתכת רקועה. זה בסדר. הילד שולט בעניינים. אל תיכנס בידיים ריקות. הוא ראה צינור ברזל קצר, אבל מישהו יוכל פשוט לקחת אותו ממנו. מתחת לגרוטאה אחרת - הוא הושיט את היד בזהירות לתוך ערימת המתכת החלודה שבה היו מפוזרים בחול כתריסר מסבים כדוריים תעשייתיים. הוא הרים אחד. הוא היה בגודל של בייסבול או גדול יותר, קר וכבד מאוד. אולי כבד מדי. הוא חשב אם אולי יש עוד משהו. לא, אין זמן. תיכנס לשם. לא דרך אותה דלת.
 
אחרי שנכנס בשקט מבעד לדלת האחורית הצליח לראות מה קרה. מאריי היה מוטל על הרצפה. המקסיקני עמד מאחורי פו והצמיד משהו אל צווארו של פו; ידו השנייה אחזה במפשעה של פו. פו הרים שתי ידיים באוויר כאילו אמר לאיש להירגע. הם עמדו באור האש כשגבם אליו. אייזק היה בחושך.
 
"אוטו," צעק המקסיקני. "אין לי את כל היום הדפוק לשרוף כאן." "החבר הקטן שלך לא בחוץ," אמר קול. "הוא בטח כבר הסתלק."
 
השוודי חזר מהצד השני של הבניין כשפניו זורחות לאור האש, מחייך אל פו כאילו הוא שמח לראות אותו. אייזק ביסס את אחיזתו במסב, הרגיש את כובד משקלו, שני קילו, שני קילו וחצי, הוא התנדנד על רגלו האחורית וזרק חזק ככל שהיה יכול; הוא זרק כל כך חזק שהרגיש את השרירים בכתפו נקרעים. המסב נעלם בתוך החשכה ואז נשמע קול פצפוץ עז, כשפגע בשוודי במרכז הראש, ממש מעל האף. השוודי כאילו קפא במקומו ואז הברכיים שלו קרסו ונראה כאילו הוא נפל ישר ארצה, בניין שהתמוטט אל תוך עצמו.
 
פו השתחרר והתחיל לרוץ אל הדלת; אייזק קפא במקומו לשנייה, הביט באיש שבו פגע, ידיו ורגליו התעוותו קלות. לֵך, הוא חשב. מאריי עדיין שכב על הרצפה, אבל חסוס רכן עכשיו מעל השוודי, דיבר אליו, נגע בפניו, אך אייזק כבר ידע - הוא ידע בגלל כובד המסב, ידע בגלל עוצמת הזריקה.
 
הם הצליחו בקושי למצוא את פסי הרכבת בחושך. שוב התחיל לרדת גשם. כפות ידיו ופניו של אייזק היו חלקלקות מהבוץ, שגם הכביד על נעליו, והוא היה ספוג - בזיעה או בגשם, הוא לא ידע. אתה צריך את התרמיל, הוא חשב. לא, אתה לא יכול לחזור לשם. כמה קשה ההוא נפגע? הדבר הזה היה ממש כבד, הזרוע שלך כואבת רק מהזריקה. לא היית צריך לפגוע בו ישר בַּפָּנים. במרחק יכלו לראות כמה אורות מבּיוּל; הם התקרבו. פו פנה פתאום והתחיל לפלס לו דרך מבעד לשיחים לעבר הנהר.
 
"אני צריך לרחוץ את עצמי."
"חכה עד שתגיע הביתה."
"הוא נגע לי ממש בעור."
"חכה עד שתהיה בבית," חזר אייזק ואמר. נדמה שהקול שלו בקע ממקום אחר. "המים האלה לא ינקו את זה ממילא."
 
הגשם הפך עכשיו לשלג מֵימי ופו לבש רק טי־שירט. עוד מעט הוא יחטוף היפותרמיה, חשב אייזק. אף אחד מאיתנו לא חושב בהיגיון, אבל הוא במצב גרוע יותר - תן לו את המעיל שלך.
 
הוא הסיר את המעיל שלו ונתן אותו לפּוֹ. אחרי היסוס, פו ניסה ללבוש אותו, אבל הוא היה קטן מדי. הוא החזיר אותו. אייזק שמע את עצמו אומר: "אנחנו צריכים לרוץ כדי שתתחמם."
 
הם רצו ריצה קלה למשך זמן־מה, אבל הקרקע היתה חלקלקה מדי. פו החליק פעמיים בבוץ, הוא לא היה בכושר, והם החליטו לחזור להליכה. אייזק לא היה יכול להפסיק לחשוב על האיש ששכב שם, נראה כאילו דם נזל לו מהפנים, אבל אולי זה היה האור או כל דבר אחר. בסך הכול הפלתי אותו, הוא אמר לעצמו, אבל הוא היה די בטוח שזה לא נכון.
"אנחנו צריכים להגיע לטלפון כדי שנוכל להתקשר לשירותי החירום בשביל הבנאדם הזה. יש טלפון בתחנת דלק של שיץ."
פו לא אמר כלום.
"זה טלפון ציבורי," אמר אייזק. "הם לא יידעו שזה אנחנו."
"זה לא רעיון טוב."
"אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותו."
"אייזק, ירד לו דם מהעיניים, ואיך שהוא התעוות זה רק רפלקסים. אם אתה פוגע באייל בעמוד השדרה הוא עושה אותו דבר."
"אבל אנחנו מדברים על בן־אדם."
"אם נקרא לאמבולנס, השוטרים יהיו ישר לטובתם."
 
אייזק הרגיש איך הגרון שלו מתכווץ. הוא נזכר שוב איך השוודי התמוטט. הוא לא עשה שום מאמץ לעצור את הנפילה שלו, ואז איך הזרועות והרגליים שלו זזו אחר כך. אדם שנופל ככה לא זז בכלל.
 
"היינו צריכים לעוף משם כשהחבר'ה האלה הופיעו."
"אני יודע," אמר פו.
"אמא שלך חברה של בּאד האריס."
"רק שמבחינה טכנית, הבחור ששברת לו את הפרצוף לא ממש עשה כלום. זה היה דווקא הבחור שהחזיק אותי."
"זה היה קצת יותר מורכב מזה," אמר אייזק.
"אני לא יודע. אני לא ממש מסוגל לחשוב בהיגיון כרגע."
אייזק האיץ את צעדיו.
"אייזק," קרא פו. "אל תעשה שום דבר מטופש."
"אני לא אספר לאף אחד. אין לך מה לדאוג."
"עצור שנייה," פו אחז בכתפו. "עשית את הדבר הנכון, שנינו יודעים את זה."
אייזק שתק.
פו סימן בראשו אל הכביש. "בכל אופן, אני צריך לחתוך כאן כדי להגיע לבית שלי מהשביל הצדדי."
"אני אלווה אותך."
"אנחנו חייבים להתפצל."
אייזק כנראה עשה פרצוף, כי אז פו אמר: "אתה יכול לחזור לבית של הזקן ללילה אחד; זה לא יהרוג אותך."
"זה לא העניין."
"עשית את הדבר הנכון," חזר פו ואמר. "בבוקר, כשנתאפּס, נוכל להבין כל מה שקורה."
"אנחנו צריכים להבין את זה עכשיו."
פו ניענע בראשו. "אני אפגוש אותך בבית שלך בבוקר."
 
אייזק הביט בו כשפנה ועלה בשביל החשוך אל ביתו. הוא עצר פעם אחת ונופף. ברגע שפו נעלם מעיניו, אייזק המשיך לאורך הפסים בחושך, לבדו.

עוד על הספר

  • תרגום: גיא הרלינג
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים
חלודה אמריקאית פיליפ מייר
פרק ראשון
 
 
אמא של אייזק מתה לפני חמש שנים, אבל הוא לא הפסיק לחשוב עליה. הוא חי לבד בבית עם הזקן, בן עשרים, קטן מכפי גילו, נראה ממש ילד. מאוחר בבוקר הוא צעד במהירות דרך היער לכיוון העיירה - דמות קטנה ורזה עם תרמיל, מנסה כמה שאפשר לא להתבלט. הוא הוציא ארבעת אלפים דולר משולחן הכתיבה של הזקן. גנב, תיקן את עצמו. בורח מבית־המשוגעים. אם מישהו יראה אותך, הוא חשב, תשסה בו את הכלבים.
 
די מהר הוא הגיע אל התצפית: גבעות ירוקות גליות, נהר בוצי מתפתל, רצף של יער רחב ידיים שנקטע רק לטובת העיירה בּיוּל ומפעל הפלדה שלה. פעם המפעל עצמו היה כמו עיר קטנה, אבל סגרו אותו ב-1987, ופירקו חלקים ממנו כעבור עשר שנים; עכשיו הוא עמד כמו חורבה עתיקה, על הבניינים טיפסו וגדלו פרא סוֹלנוּם מר־מתוק, ארכּוּבית מזדחלת ואֵילַנתָה בַּלוּטית. עקבות של איילים וזאבי ערבות חצו את המתחם לאורך ולרוחב; רק לפעמים היה אפשר לזהות גם פולש אנושי.
 
ועדיין, זאת היתה עיירה ישנה וקסומה: שורות מסודרות של בתים לבנים עוטפות את צלע הגבעה, צריחי כנסיות ורחובות מרוצפים אבן, כיפות הכסף הגבוהות של קתדרלה אורתודוקסית. מקום שעד לאחרונה עוד היה אמיד, מרכז העיר משופע במבני אבן היסטוריים, רובם חסומים עכשיו בקרשים. בחלק מהרחובות עדיין התקבל רושם שאוספים את האשפה, אך אחרים נזנחו לחלוטין. בּיוּל, מחוז פֶיֶיט, פנסילבניה. פֶיְיטְ־נָאם, כמו שנהגו לקרוא לו.
 
אייזק צעד על פסי הרכבת כדי שלא יבחינו בו, אף שממילא לא היו הרבה אנשים בחוץ. הוא זכר איך נראו הרחובות בשעת חילופי המשמרת; התנועה נעצרה, נחיל של גברים הגיח מתוך מפעל מטילי הפלדה, מצופים באבק פלדה ומנצנצים באור השמש, ואבא שלו, גבוה ובוהק, מושיט יד כדי להרים אותו. זה היה לפני התאונה, הוא חשב. לפני שהפך להיות הזקן.
 
המרחק לפיטסבורג הוא שישים וחמישה קילומטרים, והדרך הטובה ביותר היא ללכת על הפסים לאורך הנהר - לקפוץ בקלות על רכבת פחם ולנסוע כמה שרוצים. ברגע שיגיע לעיר, יקפוץ על רכבת אחרת לקליפורניה. הוא מתכנן את זה כבר חודש ימים. יותר מדי זמן כבר עבר. האם גם פּוֹ יבוא? סביר שלא.
 
דוברות וסירת גרר חלפו על פני הנהר בזמזום מנועים. הסירה גררה פחם. ברגע שהסירה נעלמה, השתרר שקט באוויר והמים נעו איטיים ובוציים והיערות גלשו עד שפת הנהר; זה היה יכול להיות כל מקום, אמזונס, תמונה מ'נשיונל ג'יאוגרפיק'. דג-שמש ניתר במים הרדודים - הדגים לא נועדו למאכל, אבל כולם אכלו אותם. כספית ופּי־סי־בּי. הוא לא זכר מה סימנו ראשי התיבות, אבל זה היה רעל.
 
בבית־הספר הוא עזר לפּוֹ במתמטיקה, אם כי אפילו עכשיו הוא לא ידע בדיוק מדוע פּוֹ היה חבר שלו - אייזק אינגליש ואחותו הגדולה היו שני הילדים הכי חכמים בעיירה, אולי בכל העמק; האחות התקבלה ליֶיל. נחשול גואה, כך קיווה אייזק, שאולי ירים גם אותו. הוא נשא את עיניו אל אחותו במשך רוב חייו, אך היא מצאה לעצמה מקום חדש, היה לה בעל בקונטיקט שלא אייזק ולא אבא שלו זכו לפגוש. אתה מסתדר יופי לבד, הוא חשב. הילד צריך להיות פחות מריר. בקרוב יגיע לקליפורניה - חורפים נוחים וחמימוּת המִדבּר. שנה אחת כדי לקבל מעמד תושב ולהתקבל ללימודים: אסטרופיזיקה. מעבדת לוֹרנס ליוֶורמוֹר. מצפה הכוכבים קֶק והמערך הגדול מאוד. תקשיב לעצמך - משהו מכל זה נשמע הגיוני?
 
מייד כשיצא מהעיירה הנוף הפך שוב לכפרי, והוא החליט לצעוד אל ביתו של פו בשבילים במקום ללכת על הכביש. הוא טיפס בקצב קבוע. הוא הכיר את היערות כמו צייד זקן, היו לו מחברות של רישומי ציפורים שצייר, וגם של חיות אחרות, אם כי בעיקר של ציפורים. חצי ממשקל התרמיל תפסו המחברות. הוא אהב להיות בחוץ. הוא תהה אם זה בגלל שאין שם אנשים, אבל קיווה שלא. היה לו מזל שהוא גדל במקום כזה כי בעיר, שאותה לא הכיר, הראש שלו היה כמו רכבת שאי אפשר לשלוט במהירות שלה. תן לה מסילה וכיווּן או שהיא מתפקעת. ההתניה האנושית לתת שמות לכל דבר: סַנגווינַריָה כלנית הסלע תחמס נמנמני, צבעוני גודגדן אגוז אמריקאי. אגוז קַריָה ואלון ביצות. אגוז מלך וחרוב. הרבה דברים שיעסיקו את המוח.
 
בינתיים, ממש מעל הראש שלך, שמיים שקופים וכחולים, צלולים עד החלל החיצון: התעלומה הגדולה האחרונה. אותו מרחק אל פיטסבורג - כמה קילומטרים של אוויר ואז ארבע־מאות מתחת לאפס, שמיכה שברירית. רק מזל. רוב הסיכויים שלא תישאר בכלל בחיים - תחשוב על זה, ווטסוֹן. אל תאמר זאת ברבים אחרת ישימו אותך בכותונת משוגעים.
 
רק שבסופו של דבר המזל נגמר - השמש שלך הופכת לענק אדום וכדור הארץ נשרף כולו. אלוהים נתן, אלוהים לקח. כל הגזע האנושי יהיה חייב לעבור מכאן לפני שזה יקרה, ורק הפיזיקאים יכולים להבין איך, הם אלה שיצילו אנשים. מובן שעד אז הוא כבר יהיה מת מזמן, אבל לפחות הוא יתרום את שלו. להיות מת לא פוטר אותך מאחריות לאלה שעדיין חיים. אם היה משהו שהוא ידע על בטוח, זה את הדבר הזה.
 
פו התגורר במעלה שביל עפר בקרוון כפול שניצב, כמו הרבה בתים מחוץ לעיירה, על חלקת חורש גדולה. שלוש־מאות ועשרים דונם, במקרה הזה, מין הרגשה של סְפר, הרגשה שאתה האדם האחרון עלי אדמות, מוגן על ידי כל הגבעות והעמקים הירוקים.
 
ג'יפ ארבע־על־ארבע מרופש עמד בחצר ליד הקאמארוֹ הישנה של פּוֹ, עם עבודת הצבע ששווה שלושת אלפים דולר ועם התמסורת הדפוקה. סככות מתכת בדרגות קריסה שונות, דגל של דֵייל ארנהרדט עם המספר 3 מוצמד לאורך אחת מהן, מוט מעץ לתליית איילים שניצודו. פו ישב בראש הגבעה והשקיף לעבר הנהר מהכיסא המתקפל שלו. אם יכולת למצוא דרך לשלם את המשכנתה שלך, זה היה כמו לגור בחצר האחורית של אלוהים.
 
כל העיירה חשבה שפו ילך לקולג' כדי להמשיך לשחק, לא בדיוק חומר לבּיג טֶן, אבל מספיק טוב לאיפשהו, רק שעברו שנתיים והוא עדיין כאן, גר בקרוון של אמא שלו, יושב בחצר ונראה כאילו הוא מתכוון לחטוב עצים להסקה. השבוע או אולי בשבוע הבא. מבוגר בשנה מאייזק, ימי הזוהר שלו כבר מאחוריו, שתים־עשרה פחיות בירה ריקות לרגליו. הוא היה גבוה ורחב עם ראש מרובע, משקל של מאה ועשרה קילו, יותר מכפליים מאייזק. כשראה אותו, פו אמר:
 
"נפטרים ממך לתמיד, מה?"
"תסתיר את הדמעות," ענה אייזק. הוא הביט מסביבו. "איפה התיק שלך?" הוקל לו כשראה את פו, זה הסיח את דעתו מהכסף הגנוב שבכיס.
 
פּוֹ חייך ולגם מהבירה שלו. הוא לא התקלח כבר כמה ימים - פיטרו אותו כשבחנות לחומרי בניין קיצצו בשעות הפתיחה, והוא דחה ככל האפשר את הפנייה לעבודה בווֹלמארט.
 
"לגבי הצטרפות אליך, אתה יודע שיש לי את כל הדברים האלה לטפל בהם." הוא נופף בזרועו בכיוון הכללי של הגבעות הגליות והיערות שבמרחק. "אין לי זמן לטיול הקטן שלך."
 
"אתה באמת פחדן, מה?" אמר אייזק.
 
"באלוהים, פסיכי, אתה לא באמת רוצה שאני אבוא איתך."
 
"לא אכפת לי אם תבוא או לא," אמר לו אייזק.
 
"ואם מסתכלים על זה מהצד האגואיסטי שלי, לעזאזל, אני עדיין על תנאי. עדיף לי כבר לשדוד תחנות דלק."
 
"בטוח."
 
"אתה לא תצליח לגרום לי לרגשי אשמה. תשתה בירה ושב רגע."
 
"אין לי זמן," אמר אייזק.
 
פו הביט בחצר מסביבו בייאוש, אך בסופו של דבר קם ממקומו. הוא סיים את הפחית שלו ומעך אותה. "בסדר," אמר. "אלווה אותך עד המגרש של קוֹנרֵייל בעיר. משם אתה ממשיך לבד."
 
ממרחק, לפי ממדי הגוף שלהם, אפשר היה לחשוב שהם אבא ובן. פּוֹ עם הלסת הגדולה והעיניים הקטנות שלו ואפילו עכשיו, שנתיים אחרי סוף הלימודים, ז'קט פוטבול מניילון, השם והמספר שלו מלפנים ובּיוּל איגְלְס מאחור. אייזק נמוך וצנום, עיניו גדולות מדי יחסית לפניו, בגדיו גדולים מדי יחסית לגופו, ובתוך תרמיל הגב הישן שלו דחוסים שק השינה שלו, בגדים להחלפה, המחברות שלו. הם ירדו בשביל העפר הצר לכיוון הנהר, היו שם בעיקר חורשות ושדות, ירוקים ויפים בשבועות הראשונים של האביב. הם חלפו על פני בית ישן שנטה קדימה אל בולען - הקרקע בעמק מִיד־מוֹן היתה מלאה מכרות פחם ישנים, חלקם מיוצבים כמו שצריך, חלקם לא. אייזק יידה אבן והפיל צינור אוורור מהגג. תמיד היתה לו יד טובה, יותר משל פו אפילו, למרות שפו לעולם לא יודה בזה כמובן.
 
ממש לפני הנהר הם הגיעו אל החווה של קַלְטְראפּ שבה רבצו הפרות בשמש, ושמעו חזיר צוֹוח וצוֹוח באחד ממבני החווה.
 
"הלוואי שלא הייתי שומע את זה."
 
"שטויות," אמר פו. "קַלטראפּ מכין את הבייקון הכי טוב באזור."
 
"בכל זאת, חיה גוססת שם."
"אולי כדאי שתפסיק להתפלסף על זה."
"אתה יודע שהם משתמשים בלבבות של חזירים כדי לתקן לבבות של בני־אדם. אלה אותם שסתומים בעיקרון."
"אני אתגעגע לעובדות השטותיות האלה שלך."
"בטוח."
"הגזמתי," אמר פו. "דיברתי בציניות."
הם המשיכו ללכת.
"אתה יודע, אני אהיה חייב לך בענק אם תבוא."
"אני וג'ק קֶרוּאק ג'וניור. שגנב ארבעת אלפים מהזקן שלו ולא יודע אפילו מאיפה הכסף הזה הגיע."
"הוא ממזר קמצן עם פנסיה של פועל פלדה. יש לו המון כסף עכשיו, כשהוא לא שולח את הכול לאחותי."
"שאולי צריכה אותו."
"שסיימה ללמוד ביֶיל עם איזה עשר מלגות בזמן שאני נשארתי בבית ושמרתי על היטלר הקטן."
פו נאנח. "אייזק המסכן והזועם."
"איך אפשר לא להיות כזה?"
"טוב, אם לצטט חוכמה קטנה של אבא שלי, לאן שלא תלך אתה עדיין מתעורר ורואה אותו פרצוף בראי."
"מילים כדרבנות."
"הזקן כבר ראה כמה דברים בחיים."
"צודק בעניין הזה."
"בוא כבר, פסיכי."
 
הם פנו צפונה לאורך הנהר, בכיוון פיטסבורג; מדרום השתרע יער ומכרות פחם. הפחם היה הסיבה לפלדה. הם חלפו על פני עוד מפעל ישן והארובה שלו, זו לא היתה רק פלדה, היו שם עשרות תעשיות קטנות יותר שתמכו במפעלי הפלדה ונתמכו על ידיהם: כלי עבודה, ציפויים ייחודיים, ציוד למכרות, והרשימה ארוכה. זו היתה מערכת מורכבת, וכשהמפעלים נסגרו, כל העמק התמוטט. הפלדה היתה הלב. הוא שאל את עצמו כמה זמן יעבור עד שהכול יחליד וייעלם והעמק יחזור למצבו הפרימיטיבי. רק האבנים ישרדו.
 
במשך מאה שנים היה העמק מרכז ייצור הפלדה של המדינה, של העולם כולו בעצם, אך בזמן שעבר מאז שפּוֹ ואייזק נולדו, איבד האזור מאה וחמישים אלף משרות - רוב העיירות כבר לא יכלו להרשות לעצמן שירותים בסיסיים; ברבות מהן כבר לא היתה משטרה. כמו שאייזק שמע את אחותו אומרת למישהו מהקולג': חצי מהאנשים התחילו לחיות על קצבאות והחצי השני חזר לצוד וללקט. היא הגזימה, אבל לא בהרבה.
 
לא היה כל סימן לרכבת, ופו הלך צעד אחד קדימה, נשמעו רק הקולות של הרוח שנשבה מהנהר ושל החצץ שנגרס מתחת לרגליהם. אייזק קיווה לאחת ארוכה, שכל העיקולים בנהר יאטו אותה. הקצרות היו הרבה יותר מהירות; היה מסוכן לנסות לתפוס אותן.
 
הוא השקיף לעבר הנהר האיטי, אל הבוציות שלו, אל הדברים שהיו קבורים מתחתיו. שכבות שונות וכל מיני גרוטאות ישנות קבורות בתוך הזוהמה, חלקי טרקטורים ועצמות דינוזאורים. אתה לא בקרקעית, אבל אתה גם לא בדיוק על פני המים. קשה לך לראות דברים. בגלל זה הטבילה בפברואר. בגלל זה הסחיבה מהזקן. מרגיש כאילו ימים עברו מאז היה בבית, אבל למעשה עברו בטח רק שעתיים או שלוש; הוא עדיין יכול לחזור. לא. יש המון דברים גרועים יותר מלגנוב. לשקר לעצמך, למשל, אחותו והזקן אלופים בזה. בלהעמיד פנים שהם הנשמות האחרונות שנשארו בחיים.
 
ואילו אתה בעצמך הולך בעקבות אמא שלך. תישאר בסביבה ואתה בדרך הבטוחה לבית־משוגעים. שולחן חניטה. טיול על הקרח בפברואר, הקור זה כמו לחטוף שוק, כל כך קר שבקושי יכולת לנשום, אבל נשארת עד שזה הפסיק לכאוב - ככה היא החליקה פנימה. חכה דקה ואתה מתחיל להתחמם. שיעור לחיים. לא היית עולה עד עכשיו - אפריל - הנהר מתחמם והדברים שחיים בתוכך, בשקט בלי שאתה יודע את זה, הם אלה שגורמים לך לעלות. המורה לימד אותך את זה. איילים מתים בחורף נראים כמו עצמות, אבל בקיץ הם מנפחים את העור שלהם. חיידקים. הקור מחזיק אותם למטה, אבל הם תופסים אותך בסוף.
 
אתה מסתדר יופי, הוא חשב. צא מזה.
 
אבל מובן שהוא זכר איך פו גרר אותו אל מחוץ למים, והוא אמר לפו רציתי לחוש את ההרגשה זה הכול. חוויה פשוטה. ואז הוא היה מתחת לעצים, היה חושך והוא רץ, מכוסה בבוץ, מתנגש בגזעים מוטלים על הקרקע ובשרכים נמוכים, הוא שמע רעש באוזניים ויצא אל שדה של מישהו. עלים יבשים התפצפצו; היה לו קר במשך כל כך הרבה זמן עד שלא הרגיש דבר. הוא ידע שהוא בסוף, אבל פו השיג אותו שוב.
 
"מצטער על מה שאמרתי על אבא שלך," הוא אמר לפו עכשיו.
"אנ'לא שם זין," אמר פו.
"אנחנו נמשיך ללכת ככה?"
"ככה איך?"
"בלי לדבר."
"אולי אני פשוט עצוב."
"אולי אתה צריך להיות קצת יותר גבר." אייזק חייך, אבל פו נשאר רציני.
"חלק מאיתנו כל החיים לפניהם. חלק - "
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה."
"רד מזה," אמר פו.
אייזק נתן לו ללכת ראשון. הרוח התגברה וטפחה על הבגדים שלהם.
"אתה מוכן להמשיך ללכת אם הסופה הזאת תגיע?"
"לא ממש."
"יש שם מפעל ישן למעלה, ברגע שנצא מהיער. אנחנו יכולים למצוא מקום ולחכות שם."
 
הנהר היה במרחק של כעשרה מטרים משמאלם, ובהמשך הדרך גבלו פסי הרכבת במישור הצפה עם עשב ירוק בהיר על רקע העננים השחורים המתקרבים. באמצע השדה, רצף של קרונות מטען שנבלעו בתוך סבך ורדי בר. בקצה אחד של מישור ההצפה עמד בית־החרושת לקרונות פלדה סטנדרד. הוא כבר היה שם פעם. המפעל היה חצי הרוס, לבֵנים וקורות עץ נערמו על המַפָּחוֹת הישנות ועל המכבשים ההידראוליים, טחב וצמחים מטפסים גדלו בכל מקום. למרות ההריסות, בפנים היה מרחב עצום ופתוח. המון מזכרות. לוחית השֵם שנתת לְלִי, מצאת אותה אחרי חיטוט במַפָּחָה הגדולה, הסרת ממנה את הזוהמה, הברקת אותה ושימנת אותה. ונדליזם קל. לא, תחשוב על כל האנשים שפעם התגאו במכונות האלה, להציל כמה פיסות מהן - קצת כמו חיים אחרי המוות. לִי תלתה אותה מעל שולחן הכתיבה שלה, ראית אותה בפעם היחידה שנסעת לניו־הייבן. בינתיים הגשם הזה מתחיל לרדת. הולך להיות קר ורטוב. המסע שלך מתחיל ברגל שמאל.
 
"באלוהים," אמר פו, "למפעל הזה אין אפילו גג. ברור, עם המזל שלך הייתי צריך לדעת."
 
אייזק הצביע: "יש שם עוד בניין במצב יותר טוב."
 
"קדימה."
 
אייזק הלך ראשון; פו היה במצב רוח רע והוא לא ידע בדיוק איך לצאת מזה.
 
הם הלכו בשביל איילים שחצה את האחו. הם ראו את הבניין הקטן יותר מעבר למפעל הראשי; חבוי בחלקו בין העצים, חשוך ומוצל. או מוגן, חשב לעצמו. מבנה לבנים, קטן בהרבה מהמפעל הראשי, בגודל של מוסך גדול אולי, החלונות נחסמו בקרשים אך הגג נותר בשלמותו. רובו היה מכוסה במטפסים, אבל היה שביל ברור שהוליך אליו בתוך העשב. הגשם שטף אותם והם התחילו לרוץ, וכשהגיעו לבניין פו דחף בכתפו את הדלת. היא נפתחה לרווחה בלי שום בעיה.
 
היה חשוך בפנים, אבל הם יכלו להבחין שזאת היתה פעם סדנת מכונות, בערך שתים־עשרה מחרטות וכַרסוֹמות. פיגום ושורה של כַּנֵי משחזים לחיתוך חלקי כלים, אבל המשחזים עצמם לא היו שם ובמחרטות לא היו תפסניות ומערכות הזנה, כל דבר שאפשר לקחת ביד. בקבוקים ריקים של יין מחוזק היו פזורים בכל מקום, ועוד פחיות בירה. תנור עץ ישן וסימנים לאש שהובערה שם לאחרונה.
 
"אלוהים ישמור. יש פה ריח כאילו עשרה הומלסים ישנים כאן מתחת לרצפה."
 
"יהיה בסדר," אמר אייזק. "אדליק אש כדי שנוכל להתייבש."
 
"תסתכל על המקום הזה, זה כמו 'הווארד ג'ונסון' להומלסים; ערימות של עצים בכל מקום."
 
"ברוכים הבאים לעולם שלי."
 
"תעשה לי טובה," נחר פו בבוז. "אתה חתיכת תייר מזדיין, זה הכול."
 
אייזק התעלם ממנו. הוא כרע על ברכיו לפני התנור והתחיל להקים בקפידה מדורה באמצעות חומר בעירה ואז כפיסי עץ להצתה, ואז עצר כדי לחפש מקלות בגודל הנכון. לא המקום הכי טוב, אבל זה יספיק. עדיף מלהעביר את שאר היום בבגדים רטובים. ככה זה כשאתה בדרכים, צריך לתת עדיפות לפינוקים הקטנים - החיים הפשוטים. בחזרה לטבע. אם אתה מתעייף אתה תמיד יכול לקנות כרטיס אוטובוס. אלא שאז לא תהיה לזה שום משמעות - אתה יכול פשוט לקנות עוד כרטיס ולחזור. הילד לא פוחד. יש עוד דברים לראות בדרך הזאת - עיקוף לטקסס, מצפה הכוכבים מקדונלד. הרֵי דייוויס, טלסקופ תשעה מטרים, מצפה הוֹבּי־אֶבֶּרלי. נסה לדמיין איך הכוכבים ייראו דרך טלסקופ כמו זה, לא שונה בהרבה מלהיות שם למעלה. הדבר הכי קרוב לאסטרונאוט. המערך הגדול מאוד - ניו־מקסיקו או אריזונה, לא מצליח להיזכר. תראה הכול. אין מה למהר, אין מה לדאוג.
 
"אל תיראה כל כך מאושר," אמר פו.
"אני לא מצליח להתאפק." הוא מצא עוד כמה פיסות קטנות וחזר להקים את המדורה שלו, השתמש באולר שלו כדי לגלף שבבים מקרש ולהוסיף לחומר הבעירה.
"לוקח לך שנים לעשות כל דבר, אתה יודע?" ה "אני אוהב מדורה של גפרור אחד."
"שעד שאתה גומר להדליק אותה, כבר יהיה חושך ויגיע הזמן ללכת, כי אני לא מעביר כאן את הלילה."
"אני אתן לך את השק שינה שלי."
"שיזדיין השק שינה הזה," אמר פו. "בטח כבר חטפנו שחפת רק מלהיות כאן."
"אנחנו נהיה בסדר גמור."
"אתה חסר תועלת," אמר פו.
"מה תעשה לדעתך אחרי שאני אלך?"
"אני מתאר לעצמי שאני אהיה מאושר."
"ברצינות."
"תפסיק עם זה. אם אני ארצה שמישהו ינדנד לי, אני אדבר עם אמא שלי."
"אני אדבר עם אמא שלך."
"כן, כן. הבאת משהו לאכול?"
"כמה אגוזים."
"מתאים לך."
"תעביר את המצית שלך."
"מה שמתאים לי עכשיו זה חתיכת פאי מ'וינסֶנטס'. באלוהים, הייתי שם לפני כמה ימים, מנת הבית - "
"מצית."
"הייתי מזמין לנו אחד, אבל נֶקסטֶל ניתקו לי את הטלפון."
"אהה."
"זאת היתה בדיחה," אמר פו.
"מצחיק בטירוף. תן לי את המצית שלך."
פו נאנח והעביר אותו. אייזק הבעיר את האש. היא גדלה במהירות. זו היתה מדורה טובה. הוא פתח את דלת התנור לרווחה ואז התיישב והביט על העבודה שלו בסיפוק.
"אתה תמשיך לחייך גם כשהמקום הזה יעלה באש יחד איתנו."
"בתור מישהו שהכניס שני אנשים לבית־חולים, אתה דֵי - "
"אל תיכנס לשם."
"לא נכנס."
"אתה יודע, אני חושב שאתה בחור הגון, פסיכי. רק רציתי להוציא את זה החוצה, למקרה שתרצה להתחשב בדעתי."
"אתה בטח תוכל להתקבל בקלות לכל קבוצת פוטבול שם. יש להם המון קולג'ים, זה כמו 'משמר המפרץ'."
"רק שכּל מי שאני מכיר גר כאן."
"תתקשר למאמן הזה מהבית־ספר בניו־יורק."
פו משך בכתפיו. "אני שמח בשבילך," הוא אמר. "אתה תעשה את זה, בדיוק כמו אחותך. כולל החתן העשיר שתמצא בסוף. איזה זקן חמוד, תיכנסו לסירקיט בסן־פרנסיסקו..."
הם השתתקו והביטו סביבם על המחבוא. פו קם ומצא חתיכת קרטון, והניח אותה שוב כדי לשכב עליה. "אני עדיין שיכור," אמר. "תודה לאל." הוא נשכב על הקרטון ועצם את עיניו. "אוי אלוהים, החיים שלי. אני לא מאמין שאתה עושה את זה."
"אייזק ההרפתקן. זה השם החדש שלי."
"אהוב המַלָחים," אמר פו, בלי לפקוח עיניים.
"נסיך של כל הנוודים."
"אם אתה מתעקש, אני מקבל את ההתנצלות שלך." הוא התהפך על צידו וכרך את ז'קט הפוטבול סביבו. "אולי אתפוס תנומה לדקה. אל תשכח להעיר אותי בשנייה שמפסיק הגשם."
אייזק בעט בו: "קום."
"פשוט תן לי להיות מאושר."
 
אייזק חזר להביט על האש. נראה שהיא מתכווצת - לא תמות מפחמן חד־חמצני. תבעט בו שוב. לא. תניח לו. הוא בטח מעולף. כל פעם שהוא יושב בלי לזוז. לא כמוך - בקושי נרדם במיטה של עצמך. אפילו לא היית עוצם עין במקום כזה. חבל שהוא לא בא. הוא הביט מסביבו במכונות הישנות, בקורות הגג הישנות, בחריצי האור האפור דרך החלונות החסומים בקרשים. פו לא מפחד מאנשים, זה ההבדל. רק שהוא כן, בדרכו שלו. לא מפחד פיזית, זה הכול. בינתיים, תראה אותך, כבר דואג, תוהה אם הזקן בסדר. ואתה יודע שהוא יהיה בסדר גמור. ללִי יש בעל עשיר - הם יוכלו לקחת מטפלת מתי שרק ירצו. לא היתה סיבה כל עוד אתה גר שם, אבל עכשיו, כשאתה לא שם, ימצאו מטפלת. אתה נותן חמש שנים והיא נותנת יומיים בכל חג מולד, הזכיר לעצמו. היא והזקן מתנהגים כאילו זה הגורל. ועדיין - תראה איך זה - איכשהו יוצא בסוף שאתה הרע. הילד הופך לגנב, נוטש את אבא שלו, אחותו נשארת הגיבורה והמועדפת. הוא ניסה להרגיע את עצמו, אבל לא הצליח. הילד מעוניין במנה משולשת של פרוזאק. או משהו חזק יותר. הוא הוציא את הכסף וספר אותו שוב, זה לא היה בדיוק ארבעת אלפים דולר, זה נראה סכום ענקי, למרות שהוא ידע שזה לא. זה רק יהיה קשה יותר, יש לך את פו ממש כאן וזאת עדיין טריטוריה מוכרת. חשבת שהתכוננת לכול, המחברות שלך והתעודות מבית־ספר, כל מה שאתה צריך כדי להתחיל מחדש בקליפורניה. נראה הגיוני לגמרי על הנייר, אבל עכשיו ברור שזה מגוחך. גם אם הזקן לא יקרא למשטרה. רק גאווה מחזיקה אותך כאן בחוץ.
 
רעש עלה מהקצה השני של הבניין ופו התיישב מטושטש והביט מסביבו. היתה שם דלת שלא הבחינו בה קודם. שלושה גברים הופיעו, רוקעים ברגליהם ונוטפים מים, על גבם תרמילים. הם עמדו בין הצללים, שני גברים גבוהים ואחד נמוך.
 
"תפסתם ת'מקום שלנו," אמר הגדול מביניהם. הוא היה גבוה במידה ניכרת מפו, שיער בלונדיני עבות וזקן עבות. השלושה עשו את דרכם סביב המכונות ונעמדו במרחק כמה מטרים מהמדורה.
 
אייזק קם, אך פּוֹ לא זז ממקומו. "זה לא המקום של אף אחד," אמר פו.
 
"לא," אמר האיש. "המקום הזה שלנו."
 
"לא יודע אם יצא לך להיות בחוץ לאחרונה," אמר פו, מביט בשלוליות שיצרו הגברים על הרצפה, "אבל אנחנו לא זזים ."
 
"אנחנו יכולים ללכת," אמר אייזק. הוא חשב על הכסף בכיסו והסיט את מבטו מהאנשים שזה עתה באו. הוא חשב שחוטב העצים הבלונדיני הגדול אולי יגיד עוד משהו, אבל הוא לא אמר. "מה'כפת לנו," אמר אחד הגברים האחרים. "לפחות הם הבעירו אש." הוא הוריד את תרמילו. הוא היה הקטן מכולם וגם המבוגר מכולם, אי־שם בשנות הארבעים לחייו, זיפים של שבוע, אף דק שהיה מאוד עקום, כזה שנשבר בעבר ואף פעם לא תוקן. אייזק נזכר שפּוֹ הסתובב פעם באיזה אימון בלי הקסדה שלו וחטף מכה חזקה ששברה לו את האף, אבל הוא פשוט תפס אותו ויישר אותו בעצמו, ממש ככה באמצע המגרש.
 
השלושה נראו כאילו הם כבר הרבה זמן בדרכים. המבוגר סחט את כובע הגרב שלו והניח אותו ליד האש, ומכנסיו הרטובים נצמדו אל רגליו הרזות. הוא אמר להם שקוראים לו מארֵיי והם יכלו להריח אותו.
 
"אני מכיר אותך?" הוא אמר לפו.
"כנראה שלא."
"מאיפה יכול להיות שאני מכיר אותך?"
פו משך בכתפיו.
"הוא שיחק פעם פוטבול," אמר אייזק. "הוא היה טַייט אֶנד בבּיוּל איגְלְס."
פּוֹ נעץ מבט באייזק.
האיש הבחין בז'קט הפוטבול של פו תלוי ליד התנור. הוא אמר: "אני זוכר את זה. פעם הייתי מחליף שמנים ב'ג'וֹנס שֶבי' ואחרי העבודה היינו מסתכלים במשחקים. חשבתי שכבר יצאת מכאן. לשחק בקולג' או משהו."
"לאאא," אמר פו.
"היית טוב," אמר מאריי. "זה לא היה כל כך מזמן."
פו לא אמר כלום.
"זה בסדר. הנה, אוטו למשל היה ב'כפפות הזהב' כשהיה צעיר. היה יכול ללכת למקצוענים, אבל - "
"הייתי בצבא," אמר אוטו. זה היה השוודי הגבוה. רוב האנשים בעמק היו ממוצא אתני כלשהו: פולנים, שוודים, סרבּים, גרמנים, אירים. חוץ מהחבר'ה של אייזק, שהיו סקוטים, ואלה של פו, שהיו כאן כבר כל כך הרבה זמן שאף אחד לא ידע מָהם.
"אוטו בחופשה מהמשרד לענייני חיילים משוחררים," מאריי טפח על ראשו.
"מאריי המזדיין," אמר אוטו.
אייזק הרים את עיניו, אבל אוטו השתתק ובהה ברצפה. לגבי האיש האחרון, הוא היה שחום ובעל מראה היספאני, וקצת יותר קטן מפו, היה לו קעקוע על הצוואר של המילה "חֶסוּס" באותיות בלון שמנמנות. כל השלושה היו גדולים בהרבה מאייזק; השוודי, כך נראה עכשיו, היה יותר משני מטרים.
"יש לכם מזל שזה אנחנו שנכנסנו," אמר ההיספאני. "יש פה כמה משוגעים אמיתיים."
"חֶסוּס," אמר מאריי. "תפסיק להיות כזה מקסיקני מזוין."
"אולי מאריי רוצה לסתום ת'פה," אמר חסוס .
אוטו, השוודי, הוסיף: "עוד מעט תהיה פה ועידה מזוינת."
"שני אלה הם לא כאלה, הם מקומיים."
החדר נראה חשוך וקטן והשוודי הרים חתיכת עץ גדולה ותחב את הקצה אל התנור. אייזק חשב איך הוא יגרום לפו לעזוב. הגחלים קיפצו וניתזו על הרצפה, ועל רקע הצללים שעל הקיר נראו כל החמישה כמו קופי־אדם ישובים. זה לא הולך להשתפר, חשב אייזק. חסוס שלף משהו מהכיס ואייזק נרתע וחסוס פרץ בצחוק. זה היה רק בקבוק ויסקי
 
"אני חייב להשתין," אמר אייזק. הוא לא היה צריך להשתין; הוא רצה ללכת והביט בפו, אבל פו לא קלט אותו.
 
"קדימה," אמר פו.
"שני אלה בדרך כלל משתינים יחד," אמר חסוס
 
אייזק חיכה, אבל פו נשאר במקומו, בוהה בחסוס ובשוודי, הוא שם לב שהז'קט של פו מונח שם על הרצפה לצד התרמיל שלו. פו היה במצב רוח מאוד מסוים, חושב שהוא חסין לגמרי. אייזק הרים את התרמיל, הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד שום דבר שנמצא בו, אחז אותו ברצועה והרגיש שכולם מביטים בו. הוא לא ידע איך להגיד לפו להביא את הז'קט שלו. בסוף הוא יצא החוצה לבד.
 
כבר היה כמעט חושך והסערה פסקה זמנית, אף על פי שעננים נוספים הלכו והתקרבו - מעברו השני של האחו הוא ראה את העצים מתנועעים ליד הנהר. הוא חשב שוב איך יגרום לפו לצאת החוצה. חושב שזה עדיין בית־ספר. שלא יהיו לכך תוצאות. והשדה, הוא היה מלא בפסולת מתכת, עשבים גבוהים שצמחו סביב ערימות של חלקי רכבות, גופי מנוע ענקיים, גלגלים, צירי הינע ומוטות הילוכים, כמה עטלפים שריחפו וצללו מעל ערימות הפלדה החלודה.
 
גוש של עננים גבוהים שט בתוך האור הכתום־אדום והוא צפה בו עד שהשמש נעלמה לחלוטין. הוא לא ידע אם לחזור ולהוציא את פו או אם פו ייצא בעצמו. פו תמיד עשה דברים כאלה. הוא כמעט נכנס לכלא אחרי שהרביץ לילד מדוֹנוֹרָה, הוא עדיין על תנאי בגלל זה. הוא לא יכול להגיד לא למכות, לא משהו שאפשר להבין. אולי זאת לא אשמתו. אולי אי אפשר להיות גדול כמוהו בלי מנטליות של רובוט.
 
פתאום נשמעו קולות רמים מתוך המבנה, ואז צעקות וחבטות. אייזק הידק את רצועות התרמיל ובחר שביל מילוט דרך השדה וחיכה לפו שייצא בריצה, אבל פו לא הופיע. תמשיך לחכות, הוא חשב. שב ואל תזוז. הצעקות והרעשים פסקו. אייזק חיכה עוד קצת. אולי זה בסדר. לא, משהו לא בסדר. אתה חייב לחזור פנימה.
 
ידיו רעדו, אבל הוא הוציא את הכסף מהכיס ותחב אותו לתרמיל ואז החביא אותו מהר מתחת לפיסת מתכת רקועה. זה בסדר. הילד שולט בעניינים. אל תיכנס בידיים ריקות. הוא ראה צינור ברזל קצר, אבל מישהו יוכל פשוט לקחת אותו ממנו. מתחת לגרוטאה אחרת - הוא הושיט את היד בזהירות לתוך ערימת המתכת החלודה שבה היו מפוזרים בחול כתריסר מסבים כדוריים תעשייתיים. הוא הרים אחד. הוא היה בגודל של בייסבול או גדול יותר, קר וכבד מאוד. אולי כבד מדי. הוא חשב אם אולי יש עוד משהו. לא, אין זמן. תיכנס לשם. לא דרך אותה דלת.
 
אחרי שנכנס בשקט מבעד לדלת האחורית הצליח לראות מה קרה. מאריי היה מוטל על הרצפה. המקסיקני עמד מאחורי פו והצמיד משהו אל צווארו של פו; ידו השנייה אחזה במפשעה של פו. פו הרים שתי ידיים באוויר כאילו אמר לאיש להירגע. הם עמדו באור האש כשגבם אליו. אייזק היה בחושך.
 
"אוטו," צעק המקסיקני. "אין לי את כל היום הדפוק לשרוף כאן." "החבר הקטן שלך לא בחוץ," אמר קול. "הוא בטח כבר הסתלק."
 
השוודי חזר מהצד השני של הבניין כשפניו זורחות לאור האש, מחייך אל פו כאילו הוא שמח לראות אותו. אייזק ביסס את אחיזתו במסב, הרגיש את כובד משקלו, שני קילו, שני קילו וחצי, הוא התנדנד על רגלו האחורית וזרק חזק ככל שהיה יכול; הוא זרק כל כך חזק שהרגיש את השרירים בכתפו נקרעים. המסב נעלם בתוך החשכה ואז נשמע קול פצפוץ עז, כשפגע בשוודי במרכז הראש, ממש מעל האף. השוודי כאילו קפא במקומו ואז הברכיים שלו קרסו ונראה כאילו הוא נפל ישר ארצה, בניין שהתמוטט אל תוך עצמו.
 
פו השתחרר והתחיל לרוץ אל הדלת; אייזק קפא במקומו לשנייה, הביט באיש שבו פגע, ידיו ורגליו התעוותו קלות. לֵך, הוא חשב. מאריי עדיין שכב על הרצפה, אבל חסוס רכן עכשיו מעל השוודי, דיבר אליו, נגע בפניו, אך אייזק כבר ידע - הוא ידע בגלל כובד המסב, ידע בגלל עוצמת הזריקה.
 
הם הצליחו בקושי למצוא את פסי הרכבת בחושך. שוב התחיל לרדת גשם. כפות ידיו ופניו של אייזק היו חלקלקות מהבוץ, שגם הכביד על נעליו, והוא היה ספוג - בזיעה או בגשם, הוא לא ידע. אתה צריך את התרמיל, הוא חשב. לא, אתה לא יכול לחזור לשם. כמה קשה ההוא נפגע? הדבר הזה היה ממש כבד, הזרוע שלך כואבת רק מהזריקה. לא היית צריך לפגוע בו ישר בַּפָּנים. במרחק יכלו לראות כמה אורות מבּיוּל; הם התקרבו. פו פנה פתאום והתחיל לפלס לו דרך מבעד לשיחים לעבר הנהר.
 
"אני צריך לרחוץ את עצמי."
"חכה עד שתגיע הביתה."
"הוא נגע לי ממש בעור."
"חכה עד שתהיה בבית," חזר אייזק ואמר. נדמה שהקול שלו בקע ממקום אחר. "המים האלה לא ינקו את זה ממילא."
 
הגשם הפך עכשיו לשלג מֵימי ופו לבש רק טי־שירט. עוד מעט הוא יחטוף היפותרמיה, חשב אייזק. אף אחד מאיתנו לא חושב בהיגיון, אבל הוא במצב גרוע יותר - תן לו את המעיל שלך.
 
הוא הסיר את המעיל שלו ונתן אותו לפּוֹ. אחרי היסוס, פו ניסה ללבוש אותו, אבל הוא היה קטן מדי. הוא החזיר אותו. אייזק שמע את עצמו אומר: "אנחנו צריכים לרוץ כדי שתתחמם."
 
הם רצו ריצה קלה למשך זמן־מה, אבל הקרקע היתה חלקלקה מדי. פו החליק פעמיים בבוץ, הוא לא היה בכושר, והם החליטו לחזור להליכה. אייזק לא היה יכול להפסיק לחשוב על האיש ששכב שם, נראה כאילו דם נזל לו מהפנים, אבל אולי זה היה האור או כל דבר אחר. בסך הכול הפלתי אותו, הוא אמר לעצמו, אבל הוא היה די בטוח שזה לא נכון.
"אנחנו צריכים להגיע לטלפון כדי שנוכל להתקשר לשירותי החירום בשביל הבנאדם הזה. יש טלפון בתחנת דלק של שיץ."
פו לא אמר כלום.
"זה טלפון ציבורי," אמר אייזק. "הם לא יידעו שזה אנחנו."
"זה לא רעיון טוב."
"אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותו."
"אייזק, ירד לו דם מהעיניים, ואיך שהוא התעוות זה רק רפלקסים. אם אתה פוגע באייל בעמוד השדרה הוא עושה אותו דבר."
"אבל אנחנו מדברים על בן־אדם."
"אם נקרא לאמבולנס, השוטרים יהיו ישר לטובתם."
 
אייזק הרגיש איך הגרון שלו מתכווץ. הוא נזכר שוב איך השוודי התמוטט. הוא לא עשה שום מאמץ לעצור את הנפילה שלו, ואז איך הזרועות והרגליים שלו זזו אחר כך. אדם שנופל ככה לא זז בכלל.
 
"היינו צריכים לעוף משם כשהחבר'ה האלה הופיעו."
"אני יודע," אמר פו.
"אמא שלך חברה של בּאד האריס."
"רק שמבחינה טכנית, הבחור ששברת לו את הפרצוף לא ממש עשה כלום. זה היה דווקא הבחור שהחזיק אותי."
"זה היה קצת יותר מורכב מזה," אמר אייזק.
"אני לא יודע. אני לא ממש מסוגל לחשוב בהיגיון כרגע."
אייזק האיץ את צעדיו.
"אייזק," קרא פו. "אל תעשה שום דבר מטופש."
"אני לא אספר לאף אחד. אין לך מה לדאוג."
"עצור שנייה," פו אחז בכתפו. "עשית את הדבר הנכון, שנינו יודעים את זה."
אייזק שתק.
פו סימן בראשו אל הכביש. "בכל אופן, אני צריך לחתוך כאן כדי להגיע לבית שלי מהשביל הצדדי."
"אני אלווה אותך."
"אנחנו חייבים להתפצל."
אייזק כנראה עשה פרצוף, כי אז פו אמר: "אתה יכול לחזור לבית של הזקן ללילה אחד; זה לא יהרוג אותך."
"זה לא העניין."
"עשית את הדבר הנכון," חזר פו ואמר. "בבוקר, כשנתאפּס, נוכל להבין כל מה שקורה."
"אנחנו צריכים להבין את זה עכשיו."
פו ניענע בראשו. "אני אפגוש אותך בבית שלך בבוקר."
 
אייזק הביט בו כשפנה ועלה בשביל החשוך אל ביתו. הוא עצר פעם אחת ונופף. ברגע שפו נעלם מעיניו, אייזק המשיך לאורך הפסים בחושך, לבדו.