מנהרות של שתיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנהרות של שתיקה
מכר
מאות
עותקים
מנהרות של שתיקה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מנהרות של שתיקה

3.8 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טובה אלסטרדאל

טובה אלסטרדאל — סופרת, מחזאית, עורכת ועיתונאית — נולדה ב–1960 במאלמו שבשוודיה.

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")

תקציר

מנהרות תת-קרקעיות. קריאות מהדהדות מלמטה. דם של היסטוריה מודחקת זורם בעורקי השכנים...

בניסיון לשקם את חיי הנישואים שלהם, סוניה ודניאל אוסטרם רוכשים נכס ישן ורעוע באזור בוהמיה שבצ'כיה, הידוע גם בכינוי חבל הסודּטים. הם מתכננים לטעת במקום כרם ולהתחיל את חייהם החדשים. שום דבר לא מכין אותם לעתיד להתרחש עליהם, כשבאחד הלילות הם מגלים פֶּתח נסתר במרתף הבית, שמוביל למנהרה עתיקה.

במנהרה הם מוצאים מרתף יין ישן, מלא בבקבוקים מעלי אבק וגופה חנוטה של ילד. בגדיו מיושנים, על זרועו קשור סרט לבן ובכיסו מטבע של הרייך הגרמני מ-1943.

המשטרה המקומית אינה מעוניינת להעמיק בחקירה, וסוניה מתחילה לחקור את האירועים הסוערים שהתרחשו באזור עם תום מלחמת העולם השנייה. כשמתגלה בחצר ביתה גופה נוספת, סוניה נקלעת למערבולת מסחררת שתשנה את חייה לעולמים.

מנהרות של שתיקה הוא ספר רווי מסתורין, המשלב תעלומה עכשווית עם פרטים מרתקים על פיסת היסטוריה שרק מעטים מאיתנו מכירים. בכתיבתה הייחודית וחדת ההבחנה שואלת טובה אלסטרדאל שאלה אחת מרכזית: עד לאן נרחיק לכת כדי להציל את עצמנו ואת זיכרון האנשים שאנו אוהבים?

מנהרות של שתיקה הוא ספרה הרביעי של טובה אלסטרדאל שרואה אור בעברית בסלע ספרים. 'קדמו לו תני לי לאחוז בידך', זוכה פרס האקדמיה השוודית למותחן הטוב ביותר לשנת 2014, 'אל תסתובבי לאחור', ו'הנשים שעל החוף'. כולם זכו להצלחה עולמית והפכו את טובה אלסטרדאל לקול הכי חשוב ומוערך בספרות השוודית בעשור הנוכחי.

פרק ראשון

מיטות מגיחות מהאפלה. ואז הגוּפים. כמו גבעות וגיאיות בנוף. הֶבזק של פנים בעוד קרן אור מרפרפת על פני החדר.
 
שלוש מיטות כנגד כל קיר, שישה גופים. מישהו צריך לבוא ולבדוק מה קורה כאן.
 
פנים של קשישה שקועים וקפואים כאבן. הוא רוצה לגעת באצבעותיו בעור השדוף, אבל אינו מסוגל. עיניים עצומות. פנים כמושות. פה פעור. קווצות שיער על פני הכר. אצבעות מעוקמות של כף רגל בדיוק במקום שבו הוא אוחז באחת מרגלי המיטה.
 
לבו הולם בחזהו כאילו כל הדם עומד לפרוץ. כאילו לבו מוחץ אותו מבפנים.
 
עכשיו הוא מבין את הדממה.
 
עכשיו הוא מבין את החשיכה.
 
מתות. הן כולן מתות.
 
עיני האישה האחרונה פקוחות, חיוורות כמים, נעוצות בחלל הריק, אבל איפה הגברים? איפה הצעירים?
 
הילדים — האם כבר באו לקחת אותם?
 
 
 
 
1.
 
אילולא ישבתי לבד במסעדת האכסניה בבקרים הראשונים ההם, יש להניח שלא הייתי מבחינה באישה שבקצה החדר. בדרך כלל אנחנו נזכרים ברושם הראשוני שאדם מותיר בנו רק בדיעבד, ואומרים דברים כמו "ראו עליה מיד שהיא לא שייכת" או "היא נראתה כאילו היא מסתירה איזה סוד" — גם אם בכלל לא הבחנו באלה שיושבים לבד, והתרכזנו רק בזוגות ובקבוצות שהסבו איתנו לארוחת הבוקר.
 
האכסניה היתה בניין אבן שהטיח שעל קירותיו התפורר מזמן. קראו לה בעבר גָאסְטְהאוּס, על פי שרידי האותיות הדהויות שעל חזית הבניין. הווילונות והריפוד המרופטים הדיפו ריח של עשן מעופש. שאר הלקוחות היו בעיקר גברים מקומיים בבגדים דהויים, שקפצו לכאן לשתות את קפה הבוקר שלהם. נדמה היה שכולם כאן מכירים זה את זה.
 
האישה שישבה בשולחן הפינתי פשוט לא התאימה למקום. הז'קט שלה נראה יקר מדי למקום הזה, ונעליה המצוחצחות התאימו יותר למשרדי בנק מאשר לעיירה קטנה שבה האטרקציה התיירותית היחידה היא טיול בהרים. על הקיר מאחוריה היה תלוי ראש של אייל מת.
 
נדל"ן, חשבתי לעצמי. היא מן הסתם הגיעה לכאן כדי לקנות כמה מהבניינים ההרוסים שאפשר למצוא בעיירה הזאת בכל מקום: נטושים, זגוגיות החלונות מנותצות, ענפי עצים מסתננים דרך מעקות המרפסות ומטפסים לתוך חדרים שהיו פעם יפים.
 
ביום השלישי נתקלנו זו בזו בכניסה למסעדה, ואמרתי לה שלום באנגלית. קלטתי מבטא אנגלי בתשובה, ושאלתי אותה אם היא לנה באכסניה. היא לא ענתה, ולכן התחלתי לקשקש הרבה יותר מדי, כאילו ההפוגות בדיבורה נועדו לכך שאמלא אותן.
 
קשקשתי על כך שקנינו בית, או בעצם כרם, אבל עברנו לכאן רק עכשיו ועדיין אין לנו חיבור לאינטרנט. אמרתי שבקצה העיר, מעבר לנהר ובצל ההרים, הקליטה לא טובה כל־כך, ולכן אני מגיעה בכל בוקר העירה לאכול ארוחת בוקר ולתַקשר עם העולם החיצוני.
 
היא הקשיבה בלי להסתכל בי ישירות. הוספתי שאני גם עוצרת בדרך כלל במאפייה וקונה לחם טרי לבעלי, כדי שהיא לא תחשוב שאני בודדה ונואשת לשיחה עם מישהו.
 
"הוא עסוק עם הבית. יש שם המון עבודה. בטח ראית איך חלק מהבניינים בעיר הזאת נראים..."
 
האישה הסתכלה לכיוון הרחוב, אל חזיתות האבן המתפוררות, אל גגות הרעפים הסדוקים, ואל הכנסייה הקטנה התחובה מאחורי אסם.
 
"עיר?" היא אמרה. "את באמת קוראת למקום הזה עיר?"
 
אי הנוחות המטרידה מכך שדיברתי יותר מדי והעלבון מנימת קולה המתנשאת נעלמו בזמן שצעדתי לאורך שולי הדרך השחוקים. חשבתי לעצמי שאם אישאר כאן עד יום מותי לעולם לא יימאס לי מהדרך הזאת, מהמקום שבו הכביש הסלול הופך לדרך עפר קצת לפני הנהר. חלפתי על פני בניין דמוי טירה, שעמודי החזית שלו סדוקים וענפי יערה מטפסים עליו מעלה עד לגג. מעל חומת האבן ישבו כמה מחתולי הבר של העיר, דוממים ואדישים. בפתח הגשר החוֹצה את הנהר הגועש היתה מִבשלת בירה סגורה, שחלונותיה שבורים ועמד בה ריח קבוע של לֶתת וכשוּת, ואחריה שדות הפרג. הם השתרעו במשטחי אודם גליים עד להרים ומטה עד גדות הנהר: שלוחי רסן, חושניים. אלה המילים שעלו על דעתי. לא ראיתי שדות פרג כאלה מאז שהייתי נערה ושכרנו במשך כמה קיצים בקתת קיץ באוֹסטֶרלֶן. כשחזרתי לשם בבגרותי, הם נעלמו. מישהו אמר שהם נחשבו לעשבי בר.
 
דניאל היה ער כשחזרתי. ידעתי זאת על פי ריח הקפה הטרי. לפחות הוא הצליח להפעיל את הכיריים או את הקומקום; משהו כנראה הצליח לעבוד עם כל סבך חוטי החשמל הישנים. שמעתי דפיקות וחבטות מהמרתף בזמן שסידרתי את המצרכים שקניתי, וצעקתי שיש לחם טרי. פתחתי את הברז כדי להכין עוד קפה, ועכשיו המים שיצאו ממנו היו קצת פחות בצבע חלודה.
 
הכנסתי לאגרטל את פרחי הפרג שקטפתי, לצד הנוריות ופרחי הגרניום. מוזר שפרחי הבר כאן היו אותם פרחים שהיו בביתנו הקודם.
 
"לעזאזל, חם כאן," אמר דניאל כשהגיח מהמרתף. חזהו היה חשוף, ושכבה דקה ואפורה של אבק כיסתה את שערו ואת זרועותיו.
 
הוא הניח על השולחן פטיש גדול וכבד במיוחד. חפצים כאלה היו פזורים בכל רחבי הנכס, כלים עתיקים שלא היה לגמרי ברור לְמה הם משמשים. במחסן מצאנו קלשונים ומעדרים מסוגים שלא ראינו אף פעם.
 
דניאל מזג לעצמו כוס מים וגמע אותה בלגימה אחת, עם החלודה והכול, ואז ניגב את הזיעה שעל צווארו באחת ממגבות המטבח החדשות. האוויר החם עמד: אמצע מאי, והטמפרטורה הגיעה לכמעט שלושים מעלות. התקנת מזגנים עמדה בראש רשימת המטלות שלנו.
 
"עוד יום אחד ואני אגמור הכול," הוא אמר, ואז צנח על הכיסא ליד שולחן המטבח, שעליו סידרתי את ארוחת הבוקר. הצלחנו למצוא שלושה כיסאות לא תואמים שלא היו שבורים.
 
לא זכרתי שיש משהו במרתף שהופיע ברשימת הדברים שעלינו להקדים לטפל בהם כדי שנוכל להפוך את הבית לראוי למגורים. סילקתי קצת אבק משׂערו ושאלתי, "מה בכלל אתה עושה שם? אתה מתכוון לפרק את הבית?"
 
דניאל צחק.
 
"משהו כזה. בואי, תראי," אמר ולקח את הטלפון הנייד שלו.
 
הרגשתי את החום הקורן מגופו בזמן שהתיישבתי לידו, את ריח הזיעה הכבד, שהיה זר איכשהו אצל גבר שהכרתי אינטימית במשך יותר מעשרים שנה. בחיינו המשותפים הוא בדרך כלל הזיע ממש רק כשחזר מריצה — ואז הלך מיד להתקלח — או אחרי ששכבנו, כמובן, לפעמים, אבל הריח אז היה אחר לגמרי. הריח של עכשיו כלל את הלחוּת של המרתף הלא־גמור, את האבק ואת הלכלוך, את הזיעה מאתמול, אבל גם משהו שעד אז לא הכרתי אצלו: אובססיה שלא תרפה ממנו עד שיקרוס במיטה, מאוחר בערב.
 
בבקרים, כשיצאתי לסיבוב שלי לאכסניה, הוא ישן כמו מת. לא באמת ידעתי אם הוא עדיין לוקח כדורי שינה, אפילו שאמר לי שהפסיק עם זה. סביר שהוא ירד למרתף מיד כשהתעורר, רק הכין לעצמו קפה זריז ומיד הרים את הפטיש. התיאבון שלו בזמן שחיסל את הסנדוויצ'ים אישר את ההשערה הזאת.
 
"אתמול בלילה, לפני שנרדמתי," הוא אמר בין נגיסה לנגיסה, "חשבתי שיש משהו מוזר בתוכנית של הבניין."
 
הוא העלה את התמונות בטלפון, השרטוטים שקיבלנו ממשרד העירייה שבו חתמנו על כל המסמכים. לא היה שום העתק של השרטוטים האלה, רק השרטוטים המקוריים בתוך קלסר גדול ומגושם.
 
"אם היה כאן כרם ויש מרתף," אמר דניאל והגדיל את התמונה, "אז למה אין מרתף יינות?"
 
צמצמתי את העיניים כדי להתמקד בקווים המטושטשים. השרטוטים נראו מלפני מאה שנה לפחות, שאז כנראה הבית נבנה.
 
"נראה שיש פֶּתח," הוא הוסיף, "דלת שנמצאת משמאל, כשמסתכלים מכיוון המדרגות. את יודעת, איפה שהיה הארון הישן, והטיח התפורר וחשף את קיר הלבֵנים..." דניאל היה קצר נשימה מרוב התרגשות, או אולי בגלל החום שבמטבח הטחוב. "העניין הוא שאין קירות לבֵנים בשום מקום אחר במרתף, ובעצם לא רואים לבֵנים בשום מקום בבית."
 
"יהיה נהדר אם יהיה כאן מרתף יינות." התחלתי לפנות את השאריות של ארוחת הבוקר, או בעצם ארוחת הצהריים. את החמאה והגבינה הכנסתי למקרר לפני שיימסו. "זה יהיה נהדר, ברגע שנגמור את העבודות ונתמקם כאן באמת."
 
"אני אתעסק מיד אחר כך עם המיזוג, אני מבטיח. ועם החשמל."
 
"זה בסדר." לקחתי את הארנק כדי להוציא ממנו פתק שקיבלתי יום לפני כן בחנות לכלי עבודה. הקשיש שהיה הבעלים של החנות לא דיבר אנגלית וגם לא גרמנית, אבל בעזרת אפליקציית תרגומים בטלפון וקצת תנועות ידיים הצלחתי לשאול אותו מה שרציתי. "מתברר שיש כאן חשמלאי בעיר. השגתי את מספר הטלפון שלו."
 
"עדיף לעשות דברים כאלה לבד." דניאל קם ולקח שוב את הכלי הכבד. "ככה אני אדע מה נמצא איפה כשמשהו יתקלקל."
 
***
 
התחלתי עם חדר השינה שבקומה העליונה, החדר שתכנַנו לישון בו, וקרצפתי את החלון כדי להסתכל על הנוף. גם המטלה הזאת לא היתה בראש הרשימה, אבל היה עגום למדי לישון במיטות הצרות שהצמדנו זו לזו בחדר הקטן שמאחורי המטבח. התוכנית היתה שברגע שלפחות כמה מהחדרים יהיו ראויים למגורים, ניסע לפראג ונקנה מיטות חדשות ועוד דברים שצריך. הרגשנו שהרהיטים הישנים שלנו מהבית בשטוקהולם לא יתאימו כאן. דברים שקיבלנו בירושה או שהיה להם ערך רגשי העברנו לאחסון, ואת השאר מכרנו באינטרנט, בתחושה שאנחנו רוצים להתחיל את הכול מההתחלה.
 
דף חלק, עמוד חדש, ריקנוּת שנסכה בי תחושת אופוריה.
 
לכלוך הצטבר על זגוגיות החלונות וזבובים מתים נפלו על הרצפה בהמוניהם, אבל אחרי שלוש החלפות של מים הנוף נגלה לעיניי בבירור. השדה שהשתרע מעלה לעבר היערות הירוקים הצפופים, ההרים שהתנשאו מעבר להם, ובכיוון האחר חורשה מכוסה ענפים, במקום שבו שטח הבית השתפל לעבר גדת הנהר, בצל עץ תרזה עצום בגודלו. הפלג הצר נעלם בעיקול לכיוון העיירה, והיה אפשר לראות את קצות גגות הבתים ושני צריחי הכנסייה שבמרחק כמה קילומטרים מהבית.
 
איך אוכל להסביר את זה, את הרגע שבו משהו מתחיל לקרות?
 
לא קנינו את הנכס הזה בגלל התמונות. התצלומים של הנכס היו מטושטשים כל־כך, שלא היתה שום אפשרות להבין איך החדרים מסודרים זה ביחס לזה. הכול הסתכם בשלוש אותיות. מילה אחת.
 
כרם.
 
בלילה ההוא חזרתי הביתה מאוחר הרבה יותר מדי, ואולי בגלל זה טרחתי הפעם להסתכל באמת כשדניאל הראה לי את המודעה. זאת לא היתה המודעה הראשונה שהוא הראה לי. במשך כל החורף הוא חיפש בתים באזורים כפריים. הוא הכניס לעצמו לראש שהקִרבה לטבע תעזור לו להשתקם, שהוא ירגיש טוב יותר במקום כזה. בהתחלה הוא רצה שנעבור לצפון, לנוֹרלַנד, כדי לחזור לשורשיו, או שנעבור לספרד, כדי לברוח מהחורפים החשוכים. היה נדמה שכוח מגנטי מרחיק אותו עוד ועוד, עד שהוא התביית על כרם בבוהמיה.
 
דניאל הגדיל את התמונה.
 
בוהמיה?
 
לא הבנתי על מה הוא מדבר, כך שהכול נשמע מגוחך לגמרי. חלמנו על שטחים נרחבים ועל יין, על סוג הנסיעות שזוגות אחרים יוצאים אליהן בשלב הקן המתרוקן, לטוסקנה או לפרובנס, אבל בוהמיה?
 
דניאל חיפש את המקום בגוגל. הנכס היה במרחק של לא יותר משעת נסיעה לפראג ופחות משעתיים מברלין, בהרים הגובלים בגרמניה וברפובליקה הצ'כית.
 
"באזור שהיה פעם הגוש המזרחי?" הייתי עייפה, והיין ששתיתי הכאיב לי בעיניים. "חשבתי שאתה חולם על בית בטוסקנה או וילה בפרובנס."
 
"מרכז אירופה," הוא אמר. "האמת היא שפראג מערבית יותר משטוקהולם. ואת יודעת כמה כרם בפרובנס יעלה לנו?"
 
"האזור הזה הוא לא סתם בית קברות של מפעלי פחם ישנים?"
 
דניאל העלה כמה תמונות של צוקים מסולעים ועמקים משתפלים והרים כחולים רחוקים. הוא אמר שמכנים את האזור הזה "בוהמיה השוויצרית".
 
והיה לאזור עוד שֵם.
 
חבל הסוּדטים.
 
קירבתי אליו כורסה והתיישבתי לצדו, ואז הסתכלתי על המחירים, שננקבו בקרוֹנוֹת צ'כיות. אם דניאל חישב נכון, המחיר היה נמוך ממה שהשכנים קיבלו כשהתגרשו לא מזמן ומכרו בית דו־משפחתי משנות השמונים, זהה לבית שלנו.
 
"אבל אנחנו לא מבינים כלום ביין," אמרתי.
 
"נלמד. נמכור את היבול ונקבל בתמורה בקבוקים עם תווית משלנו... נשפץ כמה חדרים לאורחים ונשכיר אותם."
 
"ואנשים אולי אפילו ישלמו לנו כדי לדרוך ענבים...?" כל־כך רציתי להיאחז בהתלהבות שבקולו.
 
"ואז הם יצטרכו לחזור כדי ליהנות מפירות העבודה שהשקיעו, מהיין שהם הכינו במו ידיהם, שוב ושוב כל שנה בזמן שהיין יתיישן."
 
"במו רגליהם, בעצם..."
 
"רגע, עדיין דורכים ענבים בימינו? כאילו, ממש?"
 
הצחוק שלנו באותו ערב התרומם וריחף באוויר, קליל ועליז, והסתחרר סביבנו. עבר זמן רב מאז ששמעתי אותנו צוחקים ככה.
 
***
 
אומרים שצריך לחיות בהווה, אבל זה בלתי־אפשרי. אין הווה. בכל שנייה הוא נעלם. ברגע שניסיתי לחיות בהווה, תקף אותי העבר. אולי זה בגלל הגיל שלי. ריח הזפת וצלילי הגלים המלחכים את החוף, למשל, מחזירים אותי מיד לילדותי, כשהוריי שכרו בקתה בכפר דייגים באוֹסטרלן, ורגע אחרי כן אני רוצה לבכות, כי הזיכרון מתקיים בעבר ואילו אני נמצאת כאן, לבד.
 
לשדה הפרג היתה השפעה זהה עליי, והוא נסך עליי מיד מלנכוליה. הבית הדו־משפחתי שבו גרנו במשך יותר מחמש־עשרה שנה היה מלא בריקנות אחרי שהילדים עזבו אותו. הם היו עכשיו בסיאטל ובאוּמֶאוֹ, והתחילו חיים משלהם. ובעלי... טוב, בעלי, הוא חיפש בגוגל בתי חווה ובקתות וכמעט לא יצא מהבית. כשהצעתי שנצא למסעדה עם חברים, או לסרט, או לכל מקום אחר, הוא אמר שאין לו חשק.
 
אבל צריך לדעת לחתור קדימה.
 
אני לא חושבת שאנשים רוצים להגיע להווה. הם רוצים להגיע לעתיד. כשאנחנו מפסיקים לראות עתיד, משהו בתוכנו מת. ההווה הוא לכל היותר הרגע שבו העתיד מתחיל. דבר מה טהור. נוף מעבר לזגוגית החלון, האופק שלא ידענו על קיומו. הידיעה שכל דבר יכול לקרות וששום דבר לא יתרחש כפי שהתרחש אתמול.
 
קול של חתול מתחת.
 
חתלתולה צהובה ישבה על הקרקע והרימה אליי את עיניה. ראיתי כמה חתולים כמוה משוטטים בסביבה. היא ייללה כאילו הבינה שימים טובים יותר עומדים לבוא, אנשים שיבואו לבית ואוכל שיונח בשבילה בקערות, אם היא תשלוף את הקלפים הנכונים. היה בכך משהו מנחם, במין דרך מטופשת. מישהו ראה אותנו ושמח להיווכח שאנחנו כאן.
 
השארתי את החלון פתוח, כדי לאוורר את החדר בחום הזה, וירדתי למטה כדי לחפש במקרר משהו שחתולים עשויים לאהוב. מהמרתף שמעתי את אותן חבטות קצובות ועיקשות. אולי דניאל היה מוכרח לעשות את זה. לשבור משהו, לנתץ משהו, להוציא הכול ולהשתחרר.
 
 

טובה אלסטרדאל

טובה אלסטרדאל — סופרת, מחזאית, עורכת ועיתונאית — נולדה ב–1960 במאלמו שבשוודיה.

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")

עוד על הספר

מנהרות של שתיקה טובה אלסטרדאל
מיטות מגיחות מהאפלה. ואז הגוּפים. כמו גבעות וגיאיות בנוף. הֶבזק של פנים בעוד קרן אור מרפרפת על פני החדר.
 
שלוש מיטות כנגד כל קיר, שישה גופים. מישהו צריך לבוא ולבדוק מה קורה כאן.
 
פנים של קשישה שקועים וקפואים כאבן. הוא רוצה לגעת באצבעותיו בעור השדוף, אבל אינו מסוגל. עיניים עצומות. פנים כמושות. פה פעור. קווצות שיער על פני הכר. אצבעות מעוקמות של כף רגל בדיוק במקום שבו הוא אוחז באחת מרגלי המיטה.
 
לבו הולם בחזהו כאילו כל הדם עומד לפרוץ. כאילו לבו מוחץ אותו מבפנים.
 
עכשיו הוא מבין את הדממה.
 
עכשיו הוא מבין את החשיכה.
 
מתות. הן כולן מתות.
 
עיני האישה האחרונה פקוחות, חיוורות כמים, נעוצות בחלל הריק, אבל איפה הגברים? איפה הצעירים?
 
הילדים — האם כבר באו לקחת אותם?
 
 
 
 
1.
 
אילולא ישבתי לבד במסעדת האכסניה בבקרים הראשונים ההם, יש להניח שלא הייתי מבחינה באישה שבקצה החדר. בדרך כלל אנחנו נזכרים ברושם הראשוני שאדם מותיר בנו רק בדיעבד, ואומרים דברים כמו "ראו עליה מיד שהיא לא שייכת" או "היא נראתה כאילו היא מסתירה איזה סוד" — גם אם בכלל לא הבחנו באלה שיושבים לבד, והתרכזנו רק בזוגות ובקבוצות שהסבו איתנו לארוחת הבוקר.
 
האכסניה היתה בניין אבן שהטיח שעל קירותיו התפורר מזמן. קראו לה בעבר גָאסְטְהאוּס, על פי שרידי האותיות הדהויות שעל חזית הבניין. הווילונות והריפוד המרופטים הדיפו ריח של עשן מעופש. שאר הלקוחות היו בעיקר גברים מקומיים בבגדים דהויים, שקפצו לכאן לשתות את קפה הבוקר שלהם. נדמה היה שכולם כאן מכירים זה את זה.
 
האישה שישבה בשולחן הפינתי פשוט לא התאימה למקום. הז'קט שלה נראה יקר מדי למקום הזה, ונעליה המצוחצחות התאימו יותר למשרדי בנק מאשר לעיירה קטנה שבה האטרקציה התיירותית היחידה היא טיול בהרים. על הקיר מאחוריה היה תלוי ראש של אייל מת.
 
נדל"ן, חשבתי לעצמי. היא מן הסתם הגיעה לכאן כדי לקנות כמה מהבניינים ההרוסים שאפשר למצוא בעיירה הזאת בכל מקום: נטושים, זגוגיות החלונות מנותצות, ענפי עצים מסתננים דרך מעקות המרפסות ומטפסים לתוך חדרים שהיו פעם יפים.
 
ביום השלישי נתקלנו זו בזו בכניסה למסעדה, ואמרתי לה שלום באנגלית. קלטתי מבטא אנגלי בתשובה, ושאלתי אותה אם היא לנה באכסניה. היא לא ענתה, ולכן התחלתי לקשקש הרבה יותר מדי, כאילו ההפוגות בדיבורה נועדו לכך שאמלא אותן.
 
קשקשתי על כך שקנינו בית, או בעצם כרם, אבל עברנו לכאן רק עכשיו ועדיין אין לנו חיבור לאינטרנט. אמרתי שבקצה העיר, מעבר לנהר ובצל ההרים, הקליטה לא טובה כל־כך, ולכן אני מגיעה בכל בוקר העירה לאכול ארוחת בוקר ולתַקשר עם העולם החיצוני.
 
היא הקשיבה בלי להסתכל בי ישירות. הוספתי שאני גם עוצרת בדרך כלל במאפייה וקונה לחם טרי לבעלי, כדי שהיא לא תחשוב שאני בודדה ונואשת לשיחה עם מישהו.
 
"הוא עסוק עם הבית. יש שם המון עבודה. בטח ראית איך חלק מהבניינים בעיר הזאת נראים..."
 
האישה הסתכלה לכיוון הרחוב, אל חזיתות האבן המתפוררות, אל גגות הרעפים הסדוקים, ואל הכנסייה הקטנה התחובה מאחורי אסם.
 
"עיר?" היא אמרה. "את באמת קוראת למקום הזה עיר?"
 
אי הנוחות המטרידה מכך שדיברתי יותר מדי והעלבון מנימת קולה המתנשאת נעלמו בזמן שצעדתי לאורך שולי הדרך השחוקים. חשבתי לעצמי שאם אישאר כאן עד יום מותי לעולם לא יימאס לי מהדרך הזאת, מהמקום שבו הכביש הסלול הופך לדרך עפר קצת לפני הנהר. חלפתי על פני בניין דמוי טירה, שעמודי החזית שלו סדוקים וענפי יערה מטפסים עליו מעלה עד לגג. מעל חומת האבן ישבו כמה מחתולי הבר של העיר, דוממים ואדישים. בפתח הגשר החוֹצה את הנהר הגועש היתה מִבשלת בירה סגורה, שחלונותיה שבורים ועמד בה ריח קבוע של לֶתת וכשוּת, ואחריה שדות הפרג. הם השתרעו במשטחי אודם גליים עד להרים ומטה עד גדות הנהר: שלוחי רסן, חושניים. אלה המילים שעלו על דעתי. לא ראיתי שדות פרג כאלה מאז שהייתי נערה ושכרנו במשך כמה קיצים בקתת קיץ באוֹסטֶרלֶן. כשחזרתי לשם בבגרותי, הם נעלמו. מישהו אמר שהם נחשבו לעשבי בר.
 
דניאל היה ער כשחזרתי. ידעתי זאת על פי ריח הקפה הטרי. לפחות הוא הצליח להפעיל את הכיריים או את הקומקום; משהו כנראה הצליח לעבוד עם כל סבך חוטי החשמל הישנים. שמעתי דפיקות וחבטות מהמרתף בזמן שסידרתי את המצרכים שקניתי, וצעקתי שיש לחם טרי. פתחתי את הברז כדי להכין עוד קפה, ועכשיו המים שיצאו ממנו היו קצת פחות בצבע חלודה.
 
הכנסתי לאגרטל את פרחי הפרג שקטפתי, לצד הנוריות ופרחי הגרניום. מוזר שפרחי הבר כאן היו אותם פרחים שהיו בביתנו הקודם.
 
"לעזאזל, חם כאן," אמר דניאל כשהגיח מהמרתף. חזהו היה חשוף, ושכבה דקה ואפורה של אבק כיסתה את שערו ואת זרועותיו.
 
הוא הניח על השולחן פטיש גדול וכבד במיוחד. חפצים כאלה היו פזורים בכל רחבי הנכס, כלים עתיקים שלא היה לגמרי ברור לְמה הם משמשים. במחסן מצאנו קלשונים ומעדרים מסוגים שלא ראינו אף פעם.
 
דניאל מזג לעצמו כוס מים וגמע אותה בלגימה אחת, עם החלודה והכול, ואז ניגב את הזיעה שעל צווארו באחת ממגבות המטבח החדשות. האוויר החם עמד: אמצע מאי, והטמפרטורה הגיעה לכמעט שלושים מעלות. התקנת מזגנים עמדה בראש רשימת המטלות שלנו.
 
"עוד יום אחד ואני אגמור הכול," הוא אמר, ואז צנח על הכיסא ליד שולחן המטבח, שעליו סידרתי את ארוחת הבוקר. הצלחנו למצוא שלושה כיסאות לא תואמים שלא היו שבורים.
 
לא זכרתי שיש משהו במרתף שהופיע ברשימת הדברים שעלינו להקדים לטפל בהם כדי שנוכל להפוך את הבית לראוי למגורים. סילקתי קצת אבק משׂערו ושאלתי, "מה בכלל אתה עושה שם? אתה מתכוון לפרק את הבית?"
 
דניאל צחק.
 
"משהו כזה. בואי, תראי," אמר ולקח את הטלפון הנייד שלו.
 
הרגשתי את החום הקורן מגופו בזמן שהתיישבתי לידו, את ריח הזיעה הכבד, שהיה זר איכשהו אצל גבר שהכרתי אינטימית במשך יותר מעשרים שנה. בחיינו המשותפים הוא בדרך כלל הזיע ממש רק כשחזר מריצה — ואז הלך מיד להתקלח — או אחרי ששכבנו, כמובן, לפעמים, אבל הריח אז היה אחר לגמרי. הריח של עכשיו כלל את הלחוּת של המרתף הלא־גמור, את האבק ואת הלכלוך, את הזיעה מאתמול, אבל גם משהו שעד אז לא הכרתי אצלו: אובססיה שלא תרפה ממנו עד שיקרוס במיטה, מאוחר בערב.
 
בבקרים, כשיצאתי לסיבוב שלי לאכסניה, הוא ישן כמו מת. לא באמת ידעתי אם הוא עדיין לוקח כדורי שינה, אפילו שאמר לי שהפסיק עם זה. סביר שהוא ירד למרתף מיד כשהתעורר, רק הכין לעצמו קפה זריז ומיד הרים את הפטיש. התיאבון שלו בזמן שחיסל את הסנדוויצ'ים אישר את ההשערה הזאת.
 
"אתמול בלילה, לפני שנרדמתי," הוא אמר בין נגיסה לנגיסה, "חשבתי שיש משהו מוזר בתוכנית של הבניין."
 
הוא העלה את התמונות בטלפון, השרטוטים שקיבלנו ממשרד העירייה שבו חתמנו על כל המסמכים. לא היה שום העתק של השרטוטים האלה, רק השרטוטים המקוריים בתוך קלסר גדול ומגושם.
 
"אם היה כאן כרם ויש מרתף," אמר דניאל והגדיל את התמונה, "אז למה אין מרתף יינות?"
 
צמצמתי את העיניים כדי להתמקד בקווים המטושטשים. השרטוטים נראו מלפני מאה שנה לפחות, שאז כנראה הבית נבנה.
 
"נראה שיש פֶּתח," הוא הוסיף, "דלת שנמצאת משמאל, כשמסתכלים מכיוון המדרגות. את יודעת, איפה שהיה הארון הישן, והטיח התפורר וחשף את קיר הלבֵנים..." דניאל היה קצר נשימה מרוב התרגשות, או אולי בגלל החום שבמטבח הטחוב. "העניין הוא שאין קירות לבֵנים בשום מקום אחר במרתף, ובעצם לא רואים לבֵנים בשום מקום בבית."
 
"יהיה נהדר אם יהיה כאן מרתף יינות." התחלתי לפנות את השאריות של ארוחת הבוקר, או בעצם ארוחת הצהריים. את החמאה והגבינה הכנסתי למקרר לפני שיימסו. "זה יהיה נהדר, ברגע שנגמור את העבודות ונתמקם כאן באמת."
 
"אני אתעסק מיד אחר כך עם המיזוג, אני מבטיח. ועם החשמל."
 
"זה בסדר." לקחתי את הארנק כדי להוציא ממנו פתק שקיבלתי יום לפני כן בחנות לכלי עבודה. הקשיש שהיה הבעלים של החנות לא דיבר אנגלית וגם לא גרמנית, אבל בעזרת אפליקציית תרגומים בטלפון וקצת תנועות ידיים הצלחתי לשאול אותו מה שרציתי. "מתברר שיש כאן חשמלאי בעיר. השגתי את מספר הטלפון שלו."
 
"עדיף לעשות דברים כאלה לבד." דניאל קם ולקח שוב את הכלי הכבד. "ככה אני אדע מה נמצא איפה כשמשהו יתקלקל."
 
***
 
התחלתי עם חדר השינה שבקומה העליונה, החדר שתכנַנו לישון בו, וקרצפתי את החלון כדי להסתכל על הנוף. גם המטלה הזאת לא היתה בראש הרשימה, אבל היה עגום למדי לישון במיטות הצרות שהצמדנו זו לזו בחדר הקטן שמאחורי המטבח. התוכנית היתה שברגע שלפחות כמה מהחדרים יהיו ראויים למגורים, ניסע לפראג ונקנה מיטות חדשות ועוד דברים שצריך. הרגשנו שהרהיטים הישנים שלנו מהבית בשטוקהולם לא יתאימו כאן. דברים שקיבלנו בירושה או שהיה להם ערך רגשי העברנו לאחסון, ואת השאר מכרנו באינטרנט, בתחושה שאנחנו רוצים להתחיל את הכול מההתחלה.
 
דף חלק, עמוד חדש, ריקנוּת שנסכה בי תחושת אופוריה.
 
לכלוך הצטבר על זגוגיות החלונות וזבובים מתים נפלו על הרצפה בהמוניהם, אבל אחרי שלוש החלפות של מים הנוף נגלה לעיניי בבירור. השדה שהשתרע מעלה לעבר היערות הירוקים הצפופים, ההרים שהתנשאו מעבר להם, ובכיוון האחר חורשה מכוסה ענפים, במקום שבו שטח הבית השתפל לעבר גדת הנהר, בצל עץ תרזה עצום בגודלו. הפלג הצר נעלם בעיקול לכיוון העיירה, והיה אפשר לראות את קצות גגות הבתים ושני צריחי הכנסייה שבמרחק כמה קילומטרים מהבית.
 
איך אוכל להסביר את זה, את הרגע שבו משהו מתחיל לקרות?
 
לא קנינו את הנכס הזה בגלל התמונות. התצלומים של הנכס היו מטושטשים כל־כך, שלא היתה שום אפשרות להבין איך החדרים מסודרים זה ביחס לזה. הכול הסתכם בשלוש אותיות. מילה אחת.
 
כרם.
 
בלילה ההוא חזרתי הביתה מאוחר הרבה יותר מדי, ואולי בגלל זה טרחתי הפעם להסתכל באמת כשדניאל הראה לי את המודעה. זאת לא היתה המודעה הראשונה שהוא הראה לי. במשך כל החורף הוא חיפש בתים באזורים כפריים. הוא הכניס לעצמו לראש שהקִרבה לטבע תעזור לו להשתקם, שהוא ירגיש טוב יותר במקום כזה. בהתחלה הוא רצה שנעבור לצפון, לנוֹרלַנד, כדי לחזור לשורשיו, או שנעבור לספרד, כדי לברוח מהחורפים החשוכים. היה נדמה שכוח מגנטי מרחיק אותו עוד ועוד, עד שהוא התביית על כרם בבוהמיה.
 
דניאל הגדיל את התמונה.
 
בוהמיה?
 
לא הבנתי על מה הוא מדבר, כך שהכול נשמע מגוחך לגמרי. חלמנו על שטחים נרחבים ועל יין, על סוג הנסיעות שזוגות אחרים יוצאים אליהן בשלב הקן המתרוקן, לטוסקנה או לפרובנס, אבל בוהמיה?
 
דניאל חיפש את המקום בגוגל. הנכס היה במרחק של לא יותר משעת נסיעה לפראג ופחות משעתיים מברלין, בהרים הגובלים בגרמניה וברפובליקה הצ'כית.
 
"באזור שהיה פעם הגוש המזרחי?" הייתי עייפה, והיין ששתיתי הכאיב לי בעיניים. "חשבתי שאתה חולם על בית בטוסקנה או וילה בפרובנס."
 
"מרכז אירופה," הוא אמר. "האמת היא שפראג מערבית יותר משטוקהולם. ואת יודעת כמה כרם בפרובנס יעלה לנו?"
 
"האזור הזה הוא לא סתם בית קברות של מפעלי פחם ישנים?"
 
דניאל העלה כמה תמונות של צוקים מסולעים ועמקים משתפלים והרים כחולים רחוקים. הוא אמר שמכנים את האזור הזה "בוהמיה השוויצרית".
 
והיה לאזור עוד שֵם.
 
חבל הסוּדטים.
 
קירבתי אליו כורסה והתיישבתי לצדו, ואז הסתכלתי על המחירים, שננקבו בקרוֹנוֹת צ'כיות. אם דניאל חישב נכון, המחיר היה נמוך ממה שהשכנים קיבלו כשהתגרשו לא מזמן ומכרו בית דו־משפחתי משנות השמונים, זהה לבית שלנו.
 
"אבל אנחנו לא מבינים כלום ביין," אמרתי.
 
"נלמד. נמכור את היבול ונקבל בתמורה בקבוקים עם תווית משלנו... נשפץ כמה חדרים לאורחים ונשכיר אותם."
 
"ואנשים אולי אפילו ישלמו לנו כדי לדרוך ענבים...?" כל־כך רציתי להיאחז בהתלהבות שבקולו.
 
"ואז הם יצטרכו לחזור כדי ליהנות מפירות העבודה שהשקיעו, מהיין שהם הכינו במו ידיהם, שוב ושוב כל שנה בזמן שהיין יתיישן."
 
"במו רגליהם, בעצם..."
 
"רגע, עדיין דורכים ענבים בימינו? כאילו, ממש?"
 
הצחוק שלנו באותו ערב התרומם וריחף באוויר, קליל ועליז, והסתחרר סביבנו. עבר זמן רב מאז ששמעתי אותנו צוחקים ככה.
 
***
 
אומרים שצריך לחיות בהווה, אבל זה בלתי־אפשרי. אין הווה. בכל שנייה הוא נעלם. ברגע שניסיתי לחיות בהווה, תקף אותי העבר. אולי זה בגלל הגיל שלי. ריח הזפת וצלילי הגלים המלחכים את החוף, למשל, מחזירים אותי מיד לילדותי, כשהוריי שכרו בקתה בכפר דייגים באוֹסטרלן, ורגע אחרי כן אני רוצה לבכות, כי הזיכרון מתקיים בעבר ואילו אני נמצאת כאן, לבד.
 
לשדה הפרג היתה השפעה זהה עליי, והוא נסך עליי מיד מלנכוליה. הבית הדו־משפחתי שבו גרנו במשך יותר מחמש־עשרה שנה היה מלא בריקנות אחרי שהילדים עזבו אותו. הם היו עכשיו בסיאטל ובאוּמֶאוֹ, והתחילו חיים משלהם. ובעלי... טוב, בעלי, הוא חיפש בגוגל בתי חווה ובקתות וכמעט לא יצא מהבית. כשהצעתי שנצא למסעדה עם חברים, או לסרט, או לכל מקום אחר, הוא אמר שאין לו חשק.
 
אבל צריך לדעת לחתור קדימה.
 
אני לא חושבת שאנשים רוצים להגיע להווה. הם רוצים להגיע לעתיד. כשאנחנו מפסיקים לראות עתיד, משהו בתוכנו מת. ההווה הוא לכל היותר הרגע שבו העתיד מתחיל. דבר מה טהור. נוף מעבר לזגוגית החלון, האופק שלא ידענו על קיומו. הידיעה שכל דבר יכול לקרות וששום דבר לא יתרחש כפי שהתרחש אתמול.
 
קול של חתול מתחת.
 
חתלתולה צהובה ישבה על הקרקע והרימה אליי את עיניה. ראיתי כמה חתולים כמוה משוטטים בסביבה. היא ייללה כאילו הבינה שימים טובים יותר עומדים לבוא, אנשים שיבואו לבית ואוכל שיונח בשבילה בקערות, אם היא תשלוף את הקלפים הנכונים. היה בכך משהו מנחם, במין דרך מטופשת. מישהו ראה אותנו ושמח להיווכח שאנחנו כאן.
 
השארתי את החלון פתוח, כדי לאוורר את החדר בחום הזה, וירדתי למטה כדי לחפש במקרר משהו שחתולים עשויים לאהוב. מהמרתף שמעתי את אותן חבטות קצובות ועיקשות. אולי דניאל היה מוכרח לעשות את זה. לשבור משהו, לנתץ משהו, להוציא הכול ולהשתחרר.