נשכחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נשכחים
מכר
מאות
עותקים
נשכחים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נשכחים

3.8 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

חייו של טובי היו רגילים לחלוטין, עד שהם התהפכו בעקבות דבר קטן ופשוט כמו בדיקת דם. הוא הוכרז כפגום, נלקח ממשפחתו וכעת הוא חי בבית המוות – מבנה קודר על אי מנותק מהעולם, שם הוא ונערים נשכחים אחרים כמותו חיים תחת פיקוחן ההדוק של האחות הראשית וצוות האחיות שלה. עם כל סימן קטן של התפרצות המחלה, הם נלקחים אל הסנטוריום שבקומה העליונה, מקום שממנו אף אחד לא חוזר עוד.
 
טובי מעביר את ימיו במחשבות על העבר ובפחד מפני העתיד, אבל אז מגיעה לבית נערה חדשה בשם קלרה והכל משתנה. קרן אור של תקווה מבליחה לפתע מבין ענני הייאוש, וטובי מחליט לקחת את חייו בידיו.
 
שרה פינבורו היא מחברת הספר "מאחורי עיניה" ומותחנים נוספים שהיו רבי מכר של הניו יורק טיימס, הסנדיי טיימס ועוד עיתונים חשובים רבים. ספריה זכו בפרסים ובהערכה רבה, והם נקראים ביותר מ-25 שפות. ספרה "13 דקות" יצא אף הוא בהוצאת "דני ספרים" וזכה להצלחה גדולה. פינבורו חיה בלונדון. 
 
"לא יכולתי להניח את הספר מהיד."  סטיבן קינג
 
"שרה פינבורו עומדת להיות ההתמכרות הבאה שלכם."  הרלן קובן
 
"מותחן נפלא שמתגנב אליכם בשקט, ואז מותיר אתכם הרוסים בסופו."  Barnes & Noble
 
"שרה פינבורו מפציצה שוב. מומלץ מכל הלב."  Kirkus Review

פרק ראשון

1
 
 
"אומרים שיוצא דם מהעיניים. שהן כמעט יוצאות מהחורים ושיוצא דם."
 
"מי אומר?"
 
"אנשים. עכשיו שמעתי."
 
"אתה המצאת את זה."
 
"לא נכון," אומר ויל. "למה לי להמציא? שמעתי איפשהו. קודם כול אתה משתגע ואחר כך יוצא לך דם מהעיניים. אני חושב שאולי יוצא לך דם מכל העור."
 
"איזו ערמה של שטויות."
 
"תסתמו את הפה ותלכו לישון." אני מתהפך לצד השני. השמיכה המחוספסת שורטת אותי מבחוץ והרוגז על הדמיון המפותח מדי של ויל שורט אותי מבפנים. אני פולט נשיפה חמה אל הצמר. הרוגז שלי מרגיז אותי. הוא מתלקח מהר בימים אלה, פורץ מתוך אותו כדור של שמש שחורה שצומח בשקט במעמקי הבטן שלי. שניהם משתתקים, למרבה הסיפוק. אני הכי מבוגר כאן. האלפא, הבוס, המלך. של חדר 4, לפחות. כולם מקשיבים לי.
 
אני מושך את הסדין המעומלן עד שהוא מכסה את שולי השמיכה הישנה. לא קר מאוד בחדר, אבל הוא צונן — צינה מהסוג שטבוע בלבנים ובטיח של בניינים בני מאות שנים, צינת רפאים מלנכולית שאופיינית לדברים שהיו פעם, ואבודים חלקית כעת. אנחנו מתאימים לבית הזה, אני חושב, ובתגובה הכדור בבטן שלי מתכווץ. אני רועד ומקפל את הרגליים תחת הסנטר. השלפוחית שלי לוחצת. נהדר.
 
"אני לא יכול לישון ככה, ברעש הזה," אומר ויל בעצב. הוא מפהק ואני רואה אותו באפלולית, מתיישב בשילוב רגליים ומשחק בסורגי הברזל שבקצה המיטה שלו. הוא הצעיר ביותר בחדר שלנו, וקטן לגילו. הוא גם מתנהג כמו ילד קטן.
 
הלחישות הבלתי פוסקות מגיעות מהמיטה מול זאת של ויל בצד השני של החדר. אשלי, הציפור המוזרה בקן שלנו, כורע על ברכיו לידה בתפילה. הוא עושה את זה בכל ערב בשעת כיבוי אורות. באדיקות.
 
"אני לא חושב שאלוהים שומע," אני מסנן. "אתה יודע, בהתחשב במצב."
 
"אלוהים תמיד שומע." הקול המתחסד מרחף באוויר הקפוא — קנה מתוח שהרוח מכה בו. "הוא בכל מקום."
 
שוב לוחצת לי השלפוחית ואני נכנע ודוחף מעלי את השמיכות. לוחות הרצפה קרים — אלוהים יודע כמה קר לאשלי בברכיים — אבל אני מתעלם מנעלי הבית שלי. אני לא זקן.
 
"אז אין שום היגיון בתפילות שלך," אומר לואי בענייניות. המיטה שלו היא הקרובה ביותר לדלת והוא נועץ מבט בתקרה. השיער שלו כאן, שם ובכל מקום. הוא מדבר עם הידיים אף על פי שהוא שוכב. "כי אם האלוהים שלך באמת בכל מקום, אז הוא גם בתוכך, ולכן היית יכול לדבר איתו בלב שלך, אפילו כל הלילה אם היית רוצה בלי להשמיע ציוץ, והוא עדיין היה שומע אותך. אבל כמובן אין שום הוכחה מדעית לקיום של אלוהות מאיזה סוג, או שאנחנו יותר מאוסף של תאים ומים, אז האלוהים הזה שלך הוא רק פרי הדמיון של מישהו. בעיקרון, אתה מבזבז את הזמן."
 
הלחישות גוברות.
 
"אולי הוא משפשף מתחת למיטה ומנסה להסוות את הרעש," אני אומר כשאני מגיע לדלת. "שיף שיף שיף." אני מחקה את התנועה ביד ומחייך.
 
לואי פולט נחרת צחוק.
 
ויל מצחקק.
 
הרוגז שלי חולף. אני מחבב את ויל ואת לואי. הלוואי שלא הייתי מחבב, אבל זה לא בשליטתי. אני מציץ לאחור כשאני סוגר את הדלת. הם נראים קטנים בחדר הגדול. יש יותר מדי מיטות לארבעתנו — שש לאורך כל קיר. כאילו כולם הלכו הביתה ושכחו אותנו איכשהו. הדלת נסגרת בנקישה ואני חומק במסדרון. הדרך לחדר האמבטיה ארוכה ואפילו שיש כאן דברים מפחידים הרבה יותר מהצללים ומהריקנות של בית האחוזה הישן, אני בכל זאת פוסע במהירות. עוד לא עברו בין החדרים שלנו בפעם האחרונה להיום.
 
אני ממהר במורד מדרגות העץ הרחבות ונאחז במעקה בחשכה כאילו הוא מעקה סיפון של אוניה ששטה לאט על פני האוקיינוס בלילה. הבית כולו דומם פרט לחריקות ולגניחות הקלות של המבנה הישן עצמו. אני חושב על שאר הילדים שישנים בחדרים שלאורך האגפים הפרוצים לרוח, ועל האחיות והמורים במגורים שלהם, ואז לא יכול שלא לדמיין את הקומה העליונה. הקומה שרק המעלית מגיעה אליה. לשם נעלמים בלילה הילדים שפורצת אצלם המחלה, מסולקים ביעילות בזמן ששאר דיירי הבית ישנים. נבלעים במעלית ונלקחים אל הסנטוריום. אנחנו לא מדברים על הסנטוריום. כבר לא. אף אחד לא עוזב את הבית, ואף אחד לא חוזר מהסנטוריום. כולנו יודעים את זה. בדיוק כמו שאנחנו יודעים שכל אחד מאיתנו יישלח לשם. יום אחד אני אהיה הילד שנעלם בלילה.
 
אני משתין בלי לסגור את הדלת או להדליק את האור, נהנה מההקלה גם אם הזרם פוגע בחרסינה ברעש. אני לא מוריד את המים — הכלל של אימא שלא מורידים את המים בלילה עדיין תופס — ואז אני מפהק אל המראה בלי לשטוף ידיים. הכלל הזה השתנה. חיידקים הם כבר לא הבעיה הכי גדולה שלנו כאן. ולמען האמת, ממילא אף פעם לא זכרתי לשטוף ידיים לפני.
 
אומרים שיוצא דם מהעיניים.
 
אני מתקרב אל המראה ובוהה בעיניים שלי. הן בדרך כלל תכולות אבל נראות אפרפרות בלילה העכור. אני מותח עפעף תחתון אחד ורואה נימים דקיקים נשלחים לתוכי. אבל אין שם דם. זה בטח אפילו לא נכון. רק הדמיון המטופש של ויל ממציא שטויות. אני בסדר. כולנו בסדר. בינתיים.
 
"אתה אמור להיות במיטה."
 
הקול שקט אבל מקפיץ אותי. האחות הראשית עומדת בפרוזדור ליד החלון. המדים הלבנים שלה זורחים באור הירח שחודר מבעד לזגוגית. פניה חסרי ההבעה נראים רק בקושי.
 
"אתה לא עייף?"
 
"היה לי פיפי."
 
"תשטוף ידיים ותחזור למיטה."
 
אני פותח זרם חזק של מים קרים על כפות הידיים וממהר לחלוף על פניה, עולה במדרגות בדילוגים של שתיים־שתיים. זאת השיחה הכי ארוכה שלנו מאז שהגעתי לכאן. אני לא רוצה שהיא תדבר איתי. אני לא רוצה שתשים לב אלי בכלל, כאילו זה ישנה משהו איכשהו.
 
"האחות הראשית בדרך," אני לוחש כשאני חוזר לחדר.
 
"הם נרדמו," אומר לואי. הוא בולע את המילים. אני לא מופתע. זה אמור לקרות בערך עכשיו.
 
"אני לא מבין בשביל מה נותנים לנו ויטמינים לפני השינה," לואי ממלמל. "אני לא מבין בשביל מה נותנים לנו ויטמינים בכלל."
 
אני מחייך חיוך קטן ממקומי תחת השמיכות הגסות והסדינים המעומלנים מדי. לואי — שהשלים שש בגרויות עד גיל שלוש עשרה, ושצלח במהירות את האוניברסיטה בגיל צעיר עד כדי גיחוך, לפני שזה עצר אותו — הוא אולי סוג של גאון, אבל בדיוק כמו כל השאר גם הוא מפספס את המובן מאליו. אני לא אומר לו את זה. אלה לא ויטמינים; אלה כדורי שינה. האחות הראשית והאחיות אוהבות שהבית שקט בלילה.
 
אני מחכה בדריכות עשר דקות נוספות בערך לפני שאני שומע את ידית הדלת מסתובבת ואת קול החיכוך החרישי של סוליות בזמן שהיא עוברת ממיטה למיטה. הסיבוב האחרון לפני הבוקר. רק אחרי שהיא הולכת אני פוקח עיניים ונושם בקלות.
 
 
 
הם באו ביום שישי. היה חם, חם מהרגיל, והוא לא מיהר במיוחד בדרכו חזרה מבית הספר. הוא קנה קולה במכולת בפינה, אבל המקרר היה מקולקל אז היא היתה חמה ודביקה. הוא שתה אותה בכל זאת, גיהק בקול אחרי שרוקן את הפחית ובעט בה ממנו והלאה. מחשבותיו נדדו אל נופי אותו יום. מר סֶטְל שלא חדֵל לדבר על אי היציבות האקלימית הגלובלית בזמן שהם כולם מתים מחום ומנקרים ומשתעממים בכיתה. העבודה בהיסטוריה שהוא עדיין לא כתב. המריבה עם בילי. הוא עוד ישלם על זה מתישהו. הוא אפילו לא ידע למה התחיל בה חוץ מזה שג'ולי מקנדריק הסתכלה, והיה נדמה לו שג'ולי מסתכלת עליו כבר כמה ימים, אף שהתקשה להאמין בכך. מחר בערב המסיבה. מחר בערב הכול עלול להשתנות.
 
ג'ולי מקנדריק תמיד היתה במקום כלשהו במחשבותיו. היה חם מדי לעבוד. חם מדי ללמוד. אבל לא חם מדי לחשוב על ג'ולי מקנדריק, ושאולי היא באמת מחבבת אותו. הוא היה כה אבוד בעולמו הפרטי שלא הבחין שהרחוב היה שקט, ושכל הילדים הקטנים היו בבית ולא ישבו על המדרכות או רכבו על אופניים כרגיל. בילי והעבודה שהוא היה צריך להגיש התפוגגו והוא בעיקר תהה אם מה שהוא מרגיש כלפי ג'ולי זאת בעצם אהבה או שהיא פשוט הבחורה הכי שווה בבית הספר ואולי יזדמן לו לנשק אותה. אולי אפילו למשש מתחת לחזייה שלה. רק המחשבה על זה ייבשה לו את הפה והאיצה לו את הדופק. הוא תהה מה תהיה התחושה. הוא תהה אם אולי הוא יגלה זאת מחר במסיבה. אפילו כשראה את המסחרית מחוץ לבית שלו, במקום שבו תחנה המכונית של אביו כשהוא יחזור מהעבודה, עדיין לא נפל לו האסימון. רק כששמע את אימא שלו בוכה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. והיה חם מדי לברוח.

עוד על הספר

נשכחים שרה פינבורו
1
 
 
"אומרים שיוצא דם מהעיניים. שהן כמעט יוצאות מהחורים ושיוצא דם."
 
"מי אומר?"
 
"אנשים. עכשיו שמעתי."
 
"אתה המצאת את זה."
 
"לא נכון," אומר ויל. "למה לי להמציא? שמעתי איפשהו. קודם כול אתה משתגע ואחר כך יוצא לך דם מהעיניים. אני חושב שאולי יוצא לך דם מכל העור."
 
"איזו ערמה של שטויות."
 
"תסתמו את הפה ותלכו לישון." אני מתהפך לצד השני. השמיכה המחוספסת שורטת אותי מבחוץ והרוגז על הדמיון המפותח מדי של ויל שורט אותי מבפנים. אני פולט נשיפה חמה אל הצמר. הרוגז שלי מרגיז אותי. הוא מתלקח מהר בימים אלה, פורץ מתוך אותו כדור של שמש שחורה שצומח בשקט במעמקי הבטן שלי. שניהם משתתקים, למרבה הסיפוק. אני הכי מבוגר כאן. האלפא, הבוס, המלך. של חדר 4, לפחות. כולם מקשיבים לי.
 
אני מושך את הסדין המעומלן עד שהוא מכסה את שולי השמיכה הישנה. לא קר מאוד בחדר, אבל הוא צונן — צינה מהסוג שטבוע בלבנים ובטיח של בניינים בני מאות שנים, צינת רפאים מלנכולית שאופיינית לדברים שהיו פעם, ואבודים חלקית כעת. אנחנו מתאימים לבית הזה, אני חושב, ובתגובה הכדור בבטן שלי מתכווץ. אני רועד ומקפל את הרגליים תחת הסנטר. השלפוחית שלי לוחצת. נהדר.
 
"אני לא יכול לישון ככה, ברעש הזה," אומר ויל בעצב. הוא מפהק ואני רואה אותו באפלולית, מתיישב בשילוב רגליים ומשחק בסורגי הברזל שבקצה המיטה שלו. הוא הצעיר ביותר בחדר שלנו, וקטן לגילו. הוא גם מתנהג כמו ילד קטן.
 
הלחישות הבלתי פוסקות מגיעות מהמיטה מול זאת של ויל בצד השני של החדר. אשלי, הציפור המוזרה בקן שלנו, כורע על ברכיו לידה בתפילה. הוא עושה את זה בכל ערב בשעת כיבוי אורות. באדיקות.
 
"אני לא חושב שאלוהים שומע," אני מסנן. "אתה יודע, בהתחשב במצב."
 
"אלוהים תמיד שומע." הקול המתחסד מרחף באוויר הקפוא — קנה מתוח שהרוח מכה בו. "הוא בכל מקום."
 
שוב לוחצת לי השלפוחית ואני נכנע ודוחף מעלי את השמיכות. לוחות הרצפה קרים — אלוהים יודע כמה קר לאשלי בברכיים — אבל אני מתעלם מנעלי הבית שלי. אני לא זקן.
 
"אז אין שום היגיון בתפילות שלך," אומר לואי בענייניות. המיטה שלו היא הקרובה ביותר לדלת והוא נועץ מבט בתקרה. השיער שלו כאן, שם ובכל מקום. הוא מדבר עם הידיים אף על פי שהוא שוכב. "כי אם האלוהים שלך באמת בכל מקום, אז הוא גם בתוכך, ולכן היית יכול לדבר איתו בלב שלך, אפילו כל הלילה אם היית רוצה בלי להשמיע ציוץ, והוא עדיין היה שומע אותך. אבל כמובן אין שום הוכחה מדעית לקיום של אלוהות מאיזה סוג, או שאנחנו יותר מאוסף של תאים ומים, אז האלוהים הזה שלך הוא רק פרי הדמיון של מישהו. בעיקרון, אתה מבזבז את הזמן."
 
הלחישות גוברות.
 
"אולי הוא משפשף מתחת למיטה ומנסה להסוות את הרעש," אני אומר כשאני מגיע לדלת. "שיף שיף שיף." אני מחקה את התנועה ביד ומחייך.
 
לואי פולט נחרת צחוק.
 
ויל מצחקק.
 
הרוגז שלי חולף. אני מחבב את ויל ואת לואי. הלוואי שלא הייתי מחבב, אבל זה לא בשליטתי. אני מציץ לאחור כשאני סוגר את הדלת. הם נראים קטנים בחדר הגדול. יש יותר מדי מיטות לארבעתנו — שש לאורך כל קיר. כאילו כולם הלכו הביתה ושכחו אותנו איכשהו. הדלת נסגרת בנקישה ואני חומק במסדרון. הדרך לחדר האמבטיה ארוכה ואפילו שיש כאן דברים מפחידים הרבה יותר מהצללים ומהריקנות של בית האחוזה הישן, אני בכל זאת פוסע במהירות. עוד לא עברו בין החדרים שלנו בפעם האחרונה להיום.
 
אני ממהר במורד מדרגות העץ הרחבות ונאחז במעקה בחשכה כאילו הוא מעקה סיפון של אוניה ששטה לאט על פני האוקיינוס בלילה. הבית כולו דומם פרט לחריקות ולגניחות הקלות של המבנה הישן עצמו. אני חושב על שאר הילדים שישנים בחדרים שלאורך האגפים הפרוצים לרוח, ועל האחיות והמורים במגורים שלהם, ואז לא יכול שלא לדמיין את הקומה העליונה. הקומה שרק המעלית מגיעה אליה. לשם נעלמים בלילה הילדים שפורצת אצלם המחלה, מסולקים ביעילות בזמן ששאר דיירי הבית ישנים. נבלעים במעלית ונלקחים אל הסנטוריום. אנחנו לא מדברים על הסנטוריום. כבר לא. אף אחד לא עוזב את הבית, ואף אחד לא חוזר מהסנטוריום. כולנו יודעים את זה. בדיוק כמו שאנחנו יודעים שכל אחד מאיתנו יישלח לשם. יום אחד אני אהיה הילד שנעלם בלילה.
 
אני משתין בלי לסגור את הדלת או להדליק את האור, נהנה מההקלה גם אם הזרם פוגע בחרסינה ברעש. אני לא מוריד את המים — הכלל של אימא שלא מורידים את המים בלילה עדיין תופס — ואז אני מפהק אל המראה בלי לשטוף ידיים. הכלל הזה השתנה. חיידקים הם כבר לא הבעיה הכי גדולה שלנו כאן. ולמען האמת, ממילא אף פעם לא זכרתי לשטוף ידיים לפני.
 
אומרים שיוצא דם מהעיניים.
 
אני מתקרב אל המראה ובוהה בעיניים שלי. הן בדרך כלל תכולות אבל נראות אפרפרות בלילה העכור. אני מותח עפעף תחתון אחד ורואה נימים דקיקים נשלחים לתוכי. אבל אין שם דם. זה בטח אפילו לא נכון. רק הדמיון המטופש של ויל ממציא שטויות. אני בסדר. כולנו בסדר. בינתיים.
 
"אתה אמור להיות במיטה."
 
הקול שקט אבל מקפיץ אותי. האחות הראשית עומדת בפרוזדור ליד החלון. המדים הלבנים שלה זורחים באור הירח שחודר מבעד לזגוגית. פניה חסרי ההבעה נראים רק בקושי.
 
"אתה לא עייף?"
 
"היה לי פיפי."
 
"תשטוף ידיים ותחזור למיטה."
 
אני פותח זרם חזק של מים קרים על כפות הידיים וממהר לחלוף על פניה, עולה במדרגות בדילוגים של שתיים־שתיים. זאת השיחה הכי ארוכה שלנו מאז שהגעתי לכאן. אני לא רוצה שהיא תדבר איתי. אני לא רוצה שתשים לב אלי בכלל, כאילו זה ישנה משהו איכשהו.
 
"האחות הראשית בדרך," אני לוחש כשאני חוזר לחדר.
 
"הם נרדמו," אומר לואי. הוא בולע את המילים. אני לא מופתע. זה אמור לקרות בערך עכשיו.
 
"אני לא מבין בשביל מה נותנים לנו ויטמינים לפני השינה," לואי ממלמל. "אני לא מבין בשביל מה נותנים לנו ויטמינים בכלל."
 
אני מחייך חיוך קטן ממקומי תחת השמיכות הגסות והסדינים המעומלנים מדי. לואי — שהשלים שש בגרויות עד גיל שלוש עשרה, ושצלח במהירות את האוניברסיטה בגיל צעיר עד כדי גיחוך, לפני שזה עצר אותו — הוא אולי סוג של גאון, אבל בדיוק כמו כל השאר גם הוא מפספס את המובן מאליו. אני לא אומר לו את זה. אלה לא ויטמינים; אלה כדורי שינה. האחות הראשית והאחיות אוהבות שהבית שקט בלילה.
 
אני מחכה בדריכות עשר דקות נוספות בערך לפני שאני שומע את ידית הדלת מסתובבת ואת קול החיכוך החרישי של סוליות בזמן שהיא עוברת ממיטה למיטה. הסיבוב האחרון לפני הבוקר. רק אחרי שהיא הולכת אני פוקח עיניים ונושם בקלות.
 
 
 
הם באו ביום שישי. היה חם, חם מהרגיל, והוא לא מיהר במיוחד בדרכו חזרה מבית הספר. הוא קנה קולה במכולת בפינה, אבל המקרר היה מקולקל אז היא היתה חמה ודביקה. הוא שתה אותה בכל זאת, גיהק בקול אחרי שרוקן את הפחית ובעט בה ממנו והלאה. מחשבותיו נדדו אל נופי אותו יום. מר סֶטְל שלא חדֵל לדבר על אי היציבות האקלימית הגלובלית בזמן שהם כולם מתים מחום ומנקרים ומשתעממים בכיתה. העבודה בהיסטוריה שהוא עדיין לא כתב. המריבה עם בילי. הוא עוד ישלם על זה מתישהו. הוא אפילו לא ידע למה התחיל בה חוץ מזה שג'ולי מקנדריק הסתכלה, והיה נדמה לו שג'ולי מסתכלת עליו כבר כמה ימים, אף שהתקשה להאמין בכך. מחר בערב המסיבה. מחר בערב הכול עלול להשתנות.
 
ג'ולי מקנדריק תמיד היתה במקום כלשהו במחשבותיו. היה חם מדי לעבוד. חם מדי ללמוד. אבל לא חם מדי לחשוב על ג'ולי מקנדריק, ושאולי היא באמת מחבבת אותו. הוא היה כה אבוד בעולמו הפרטי שלא הבחין שהרחוב היה שקט, ושכל הילדים הקטנים היו בבית ולא ישבו על המדרכות או רכבו על אופניים כרגיל. בילי והעבודה שהוא היה צריך להגיש התפוגגו והוא בעיקר תהה אם מה שהוא מרגיש כלפי ג'ולי זאת בעצם אהבה או שהיא פשוט הבחורה הכי שווה בבית הספר ואולי יזדמן לו לנשק אותה. אולי אפילו למשש מתחת לחזייה שלה. רק המחשבה על זה ייבשה לו את הפה והאיצה לו את הדופק. הוא תהה מה תהיה התחושה. הוא תהה אם אולי הוא יגלה זאת מחר במסיבה. אפילו כשראה את המסחרית מחוץ לבית שלו, במקום שבו תחנה המכונית של אביו כשהוא יחזור מהעבודה, עדיין לא נפל לו האסימון. רק כששמע את אימא שלו בוכה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. והיה חם מדי לברוח.