אנשים רגילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנשים רגילים
הוספה למועדפים

אנשים רגילים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

    החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

    נושאים

    תקציר

    בדירה חדשה מהקבלן ב"כפר סבא הירוקה", בקומה גבוהה המשקיפה על הרי שומרון הנוצצים בלילות, גרים צחי, ליאת ובנם עמנואל הפעוט, ועושים את צעדיהם הראשונים כמשפחה ישראלית רגילה – וזה, מתברר, לא פשוט כלל וכלל!
     
    צחי הוא קורא מוני גז, ובחום היום הישראלי פותחת לו המלאכה הסיזיפית את "השריטה" שהביא איתו מהודו. הוא מתקשה לעזור בעבודות הבית לליאת, פקידה במשרד עורכי דין אפרורי, הקורסת מרוב דאגה לעמנואל, שהתפתחותו המוטורית מתאחרת.
     
    אופנות ועבודות חדשות, חוגי התפתחות, גנים חדשים, תאונות, משברים ומפגשים – כל אלה חולפים מעל לראשי בני המשפחה – לעתים במהירות, ולעתים מתעכבים לזמן מה. למרבה המזל ניצבת מול כל כוחות הטבע והחיים אנה, אמה של ליאת, המסייעת בעתות המשבר − ולא רק בכסף, מגורים ושירותי שמרטפות.
     
    "די! אי אפשר יותר! בלי רכב עוד אפשר איכשהו להסתדר, אבל בלי עמנואל הכול אפור – הבגדים, העצים, השמים, המכוניות – הכל אפור!"
    אנה ישבה במרפסת והאזינה לציוץ הציפורים – לבד. לפני שליאת התקשרה, לגמה באטיות מהקפה וחשבה שגם את הרגעים שבהם היתה לבדה, רגעים שבהם לא נדרשה לטפל, לחתל, להאכיל, להסיע או לייעץ – ובכן, גם את הרגעים האלה יש להעריך.
     
    אנשים רגילים הוא ספר תזזיתי, מכמיר לב, מצחיק ועצוב בו זמנית ומעל הכול – אמיתי.
     
     
     
    נעים להכיר, דב בהט
     
    הטבע הוא גדול המשפיעים על כתיבתי. אין דבר יותר יפה ממנו, יותר מתחשב ממנו ויותר אכזר ומכוער ממנו. הוא משקף את כל מה שנברא, עם אלוהים ובלעדיו.
     
    איך קרה שהחלטת לכתוב, ומתי?
     
    ספרי הראשון בעברית יצא לאור ב2008 (בגיל 73). זה קרה בשנת שבתון בקיוטו שביפן. עשיתי הגהה סופית של ספרי האחרון בגיאולוגיה (באנגלית), והחלטתי לנסות לכתוב רומן אוטוביוגרפי בעברית, עליו עבדתי בערבים.
     
    האם יכול להיות שאתה כותב פרוזה או שירה ממקומו של פנטום האופרה?
     
    הרומן "פנטום האופרה" מאת גסטון לרו, עוסק באהבתו הנכזבת של גאון מוזיקלי והנדסי מעוות לזמרת אופרה צעירה, יפה ותמימה. מלבד שתי אהבותי האנושיות, לאשתי חנה ולנלי (בת זוגי הנוכחית), היו לי ״אהבות אופרה״ אחדות, שהשתנו בלי שליטתי עם הזמנים. רציתי לעבוד על גרניטים באוסטרליה. במקום זאת, עבדתי על סלעים וולקניים. העבודה על זכוכית בקורנינג ירדה לי מהשמים, מבלי שחיפשתי אותה. והיו עוד פנטומים כאלה. בסך הכול, אלה לא איכזבו אותי יותר מבני האדם.
     
    מי הם הגיבורים שלך?
     
    הגיבורים האהובים עלי עד היום הם גיבורי נעורי, נטשה רוסטובה, הנסיך אנדריי ופייר בזוחוב. בעזרתם תיאר טולסטוי כמעט את כל מה שצפוי לנו בחיים.
     
    מהו המסר שלך ברומן הזה?
     
    גם לפני הקורונה, עבור מרבית המשפחות הרגילות, הפיקניק בישראל היה ונשאר קצת בעייתי, טעון הפתעות פה ושם.

    פרק ראשון

    פרק ראשון
    מפתחות זה לא הכול
     
     
    כשיצא עמנואל הקטן לאוויר העולם, בן בכור לבתה ליאת, היתה אנה, סבתו מצד אמו, המאושרת באדם. אל הילד הזה פיללה, בו רצתה, ואותו אהבה. גם אביה של אנה, יצחק, אהב אותו, אבל הוא היה טיפוס מופנם ולא היה אפשר לראות עליו, כמו שאפשר היה לראות על אנה התוססת והמוחצנת, אם גם הוא מתפקע מרוב אושר, כמוה, או סתם מרוצה מזה שנכדתו ליאת הפכה אותו לסבא־רבא.
     
    הסבתא אנה לא ידעה, להוותה, שבאותו יום של אור בהיר ואושר עילאי עלו רגליה על מסלול רצוף קשיים שלא הכירה קודם לכן מעולם, ובאותה מידה גם לא תיארה לעצמה שתצטרך להתמודד עם הקשיים העקשניים הללו עד שארית ימיה. היא אפילו לא שיערה שדווקא הוא, עמנואל, נכדה מחמל נפשה, ישחק מבחינתה תפקיד כה מרכזי בהבהרתה של אמת חשובה, ויעזור לא רק לה אלא גם להוריו, ולכל יתר בני המשפחה, לגלות את מה שרבים אחרים כבר ידעו, ואף ניסחו בפתגם עממי נפוץ: החיים זה לא פיקניק.
     
    צחי, אביו הצעיר של עמנואל, עבר אז תקופה ממושכת של חוסר עבודה. אפשר היה לחלק כל יממה שלו, בתקופה קשה זו, לשני חלקים לא שווים. החלק הראשון היה מסתיים כל יום מבחינתו של צחי במיטה, בערך בשעה 11:00 בבוקר. את חלקו השני של היום, מ-11:00 בבוקר עד 9:00 בערב, הוא היה מקדיש לחיפוש עבודה. לא באופן רציף, אלא לפי גלים של מצב הרוח אשר הציפו אותו במשך היום, שבעיקרם היו פסימיים ומיעוטם אופטימיים, ואלה האחרונים עודדו אותו להמשיך ולהשקיע מאמצים בחיפוש פתרון למצוקתו בחיים מתנכרים וחסרי רחמים.
     
    קדמו לתקופה זו גם זמנים אחרים, שבהם ניסה צחי להשתלב בלימודים אקדמיים וראה בהם כיוון ומטרה. תחילה ניסה את דרכו בלימודי הנדסה באוניברסיטה. הוא חשב שהתואר מהנדס אלקטרוניקה, וההכנסה הנאה שעשויה להיות בצדו, בהחלט יכולים להתאים לו. הוא נרשם, התקבל, התחיל את לימודיו, אבל לקראת סוף הסמסטר הראשון הבין שהמסלול הזה שבחר פשוט לא מתאים לו. יותר מדי דרישות, יותר מדי מאמץ, פחות מדי שעות שינה. צחי עבר אפוא למסלול שנראה לו תובעני פחות, אם כי באותו תחום — לימודי הנדסאות אלקטרוניקה במכללה סמוכה. במאמץ ניכר הצליח להגיע לסוף השנה הראשונה, כשלחובתו נשארו השלמות אחדות, אך גם אלה הכבידו עליו לא מעט. בינו לבין עצמו נאלץ להודות, שגם להיות הנדסאי אלקטרוניקה זה מסלול שדורש מאמץ מייגע, וגם הוא כנראה לא נועד לו. הוא הגיע אם כן למסקנה ששערי עולם הטכנולוגיה דרך המסלול האקדמי נעולים בפניו, ופרש סופית מהתחום.
     
    צחי שקל את צעדיו. הוא ניסה להבהיר בינו לבינו, האם לא יהיה עדיף לנצל את זמנו היקר כדי לעשות כסף ולבצר את מעמדו הכלכלי, במקום לבזבז שנים יקרות על לימודים שגורמים לו סבל? שהרי בסופו של דבר כל השקעת הזמן והמאמץ עלולה חס וחלילה להיגמר לא טוב. זאת אומרת, לאחר כל ההשקעה והמאמצים, יהיה כל כך עייף שלא ייוותרו בו כוחות לסיים ולקבל את התואר הנכסף. עדיף אם כן שיתקדם במסלול יותר קל, פשוט ומבטיח. כמו שמלמדנו הפתגם הערבי, במקום להמתין בסבלנות עד שיתפוס שתי ציפורים לא בטוחות בידיו, כדאי שיסתפק בציפור אחת, אבל בטוחה, עכשיו. מתוך מחשבה זו, הוא הגיע למסקנה שבמקום להתקדם לאורך האפיק הפרובלמטי של לימודים וחיי תפרנות עד שירכוש לעצמו תואר, מוטב לו שישנה את חשיבתו ויעבור לדרך הנכונה יותר של עשיית כסף כאן, עכשיו ותיכף ומיד. אבל איך עושים כסף?
     
    צחי ניסה עבודות מזדמנות שונות, והוסיף לנסות עוד ועוד, אלא שבתוך זמן לא רב הוא גילה שקשה לו לעשות כסף רציני בעבודה יום־יומית פשוטה. לאחר שהפיץ את דף קורות החיים הקצרצר שלו, הוא הוזמן פה ושם לראיונות, אשר בהם נשאל שאלות שונות, שבעקבותיהן תמיד נשלח לעבודות פיזיות קשות, המכונות ״עבודות שחורות״, אשר, למרבה הצער ועם כל הרצון הטוב, לא איפשרו לו להתמיד בהן. לאחר כל יום עבודה היה חוזר בערבים לביתו בגוף מאובק ומיוזע, עייף וסחוט עד עמקי נשמתו. שארית כוחותיו בקושי הספיקה לו למקלחת ולארוחת ערב מהירה, ואחריהן היה צונח אל מיטתו ומיד נרדם וישן עד לצלצול ההשכמה של השעון המעורר למחרת, השכם בבוקר, עדיין בחושך, שלאחריו נדרש להזדרז, להתלבש ולשתות ספל קפה חפוז, כדי לא להחמיץ את ההסעה למקום העבודה.
     
    צחי אהב את בנו עמנואל, אבל זמנו היה דחוק ומוגבל מכדי לשהות איתו באמת. רק לעתים רחוקות, בימים שבהם שעות הערות של עמנואל התארכו מעל המצופה, לאחר שחזר מאוחר מהצפוי מטיול הערב שלו עם אמו ליאת, או שסבתא אנה יצאה איתו לביקור אצל הוריה הקשישים, סבא־רבא וסבתא־רבא של עמנואל הקטן, וחזרה רק בשעות הערב המאוחרות, הספיק צחי לראותו ולנשקו, בין המקלחת שלו עצמו לבין האמבטיה של התינוק המתוק שלו.
     
    ולמרות מגבלה מתסכלת זו ביחסים הישירים ביניהם, הספיק צחי להתרשם בפגישותיו הקצרות עם בנו עמנואל הקטן, שמדובר בתינוק חכם, כל כך חכם עד שאף עלתה במוחו המחשבה הצנועה שבנו ניחן בתכונות מסוימות שעשויות, לכשיגדל, לעשות אותו ליורש ראוי לאלברט איינשטיין המנוח, תפארת הגניוס היהודי והמין האנושי כולו. על כך קיבל אפילו את אישורה של ליאת, אמו של עמנואל, מה שגרם לו להחליט החלטה נחושה, שכדאי אומנם להמתין שעמנואל יגדל קצת, אבל ברגע שזה יקרה — יהיה עליהם להתגייס במלוא הכוח ולעזור לו, בכל האמצעים שיעמדו לרשותם, לכבוש את העולם.
     
    אלא שעד מהרה התברר שבינתיים, עד שהעתיד המזהיר הצפוי לעמנואל יוכל להתחיל ברצינות, הזוג הצעיר אינו מסוגל לדאוג למלוא צרכיו של הגאון הקטן. אומנם, עוד לפני שנולד עמנואל, מצאה ליאת עבודה מכובדת כפקידה במשרד של עורך דין, וגם לאחר הלידה המשיכה לתרום את חלקה לפרנסת המשפחה. אבל כניסתו של עמנואל למשוואה הכלכלית שיבשה את יכולתה לעבוד בצורה מסודרת במשרד אשר פירנס אותה, את בעלה ואת בנה. שכּן, אלה היו הזמנים הקשים בהם צחי טרם מצא את הדרך להגיע להכנסה ראויה וקבועה, ואפילו הכנסה מצומצמת קבועה לא היתה לו.
     
    צחי וליאת דורות התחתנו, בנו להם תא משפחתי והולידו לתוכו את עמנואל מתוך אהבה — לאו דווקא על בסיס של תכנון כלכלי מושכל ומזהיר. וכמו רוב הזוגות הצעירים המאוהבים, לא ממש חשבו על העתיד ומחויבויותיו, וכשנעשו להורים לא ציפו כי דווקא עמנואל הקטן יהיה זה שיחבר את חלקי המשפחה המורחבת, אשר מהם אפשר יהיה לקבל עזרה כספית מדי פעם. והנה, כך הסתדרו הדברים, כמו שקורה להרבה זוגות צעירים מאוהבים בני מזל — המשפחה המורחבת היתה נדיבה ואוהבת, וכאשר פנו השניים לעזרתה, בשביל לגייס כספים לרכישת דירה, שלחו הדודים והדודות והסבים והסבתות את ידיהם לכיסיהם, ולחשבונות הבנק שלהם, שברו חסכונות, מכרו ניירות ערך, וסייעו לצחי וליאת לגייס סכום שהספיק, עם חסכונותיו הדלים של הזוג הצעיר עצמו, לתשלום ראשון לקבלן, שהבטיח להם הרים וגבעות, כיווני אוויר מופלאים ומפרט טכני עשיר ומהמם, לובי מפואר וקרמיקה מאיטליה, אסלה תלויה וחוויית מגורים יוקרתית, מרפסות שמש מפנקות וגימור ברמה גבוהה שלא נראתה כמוה בארצנו.
     
    וכך, לאחר שחתמו על כל המסמכים, כנדרש, הצטרפו צחי וליאת לתור הממתינים לסיום בניית דירתם, כמו רבים־רבים אחרים מאזרחי המדינה — אלפים ורבבות של זוגות צעירים כמוהם, וגם מבוגרים יותר, המתנדנדים בתוך קליפת אגוז בלב האוקיינוס הישראלי. הם כבר לא השתייכו לאפיונים המקובלים — מזרחים או אשכנזים, דתיים או חילונים, מאושרים או מדוכאים, מצביעי ימין או שמאל — אלא לקהל הגדול והאומלל של עבדי חובות המשכנתה למשך עשרות שנים.
     
    ההמתנה לרגע החלומי של קבלת המפתח לדירתם החדשה בכפר סבא הירוקה היתה משולה בעיניהם כציפייה לבואו של המשיח. כמו המשיח המסורתי, גם המשיח הזה, האמיתי מבחינתם, לא הגיע, ושוב לא הגיע, ושוב לא הגיע. אבל אף על פי שהתמהמה, הם חיכו לו בכל יום שיבוא. ובינתיים, עד שיזכו לראותו בעיניהם, התמזל מזלם והם הוזמנו להתגורר בדירה הישנה הפנויה של סבתא אנה, הזמנה נדיבה שערכה לא יסולא בפז. מצבם שם היה משובח, כי סבתא, כמובן, לא דרשה מהם לשלם לה שכר דירה, אלא רק את התשלומים השוטפים של הארנונה, המים והחשמל, מה שאיפשר להם להתמודד בקלות יחסית עם דרישות המחיה, וכך נמנע מהם בינתיים מגע אמיתי עם קשיי החיים.
     
    לפני שקנו את דירתם, היתה לכל אחד מבני המשפחה המורחבת דעה נחרצת משלו, מה כדאי לזוג הצעיר לקנות — מכיוון שהשתתפו בתרומתם לקנייה הזו, ראו עצמם זכאים להתבטא בנושא, ברוח הפתגם המז״לי הוותיק, ״בעל המאה הוא בעל הדעה״. היו מי שחשבו שעדיף לרכוש דירה מיד שנייה, שבה כבר גרו אנשים בעבר ועכשיו החליטו לשדרג את מגוריהם ולרכוש דירה יותר גדולה, או יותר מפוארת, או במקום יותר קרוב למרכז. דירה ישנה של משפרי דיור, לדעתם של התומכים בגישה הזאת, מוצעת למכירה בתום לב, בלי שתהיה למוכרים סיבה נסתרת אחרת, כמו פגמים חמורים בביוב או דליפת גשם לתוך המטבח בימות החורף. אחד הדודים במשפחה הסביר לסבתא אנה, ברוח זו, שהיתרון בקניית דירה מיד שנייה הוא, שניתן לבחון את הדירה בפועל, בניגוד לרכישת דירה על הנייר. כך יצא לדבריהם שכל מה שעומד מאחורי ההבטחות הנוצצות של המוכרת בחליפה האלגנטית המייצגת את הקבלן, לגבי איכות הבנייה הצפויה, המפרט הטכני העשיר, הקרמיקה מאיטליה וכן הלאה — כל אלו הם ערפל מילולי סמיך שלעולם אינו מתפזר.
     
    ואולם, על אף האזהרות, ליאת התרשמה מאוד מהופעתה המהודרת של תקווה, בת הדודה של אחותו של הקבלן, שהסבירה לה שהקבלן הוא אדם שמאמין במצוינות מעל לכול, ואצלו לא תיעשה עבודה פחות ממושלמת, ללא רבב. ליאת התרשמה מהאיפור המוצלח של תקווה ומהשפה הגבוהה שבה השתמשה כאשר הסבירה לה ולצחי את תוכניות הדירה על הנייר, הגם שליאת לא לגמרי הבינה את כל פרטי התוכנית, אבל צחי חשב שהוא מבין, ולשניהם נראה מצוין שבתוך זמן כה קצר — בסך הכול שנתיים, שנתיים וחצי גג, תהיה להם דירה מצוינת עם כיווני אוויר מופלאים ומפרט טכני עשיר ומהמם, לובי מפואר וקרמיקה מאיטליה, אסלה תלויה וחוויית מגורים יוקרתית, מרפסות שמש מפנקות וגימור ברמה גבוהה שלא נראתה כמוה בארצנו.
     
    מובן שתקווה לא היתה המוכרת היחידה בעיר שהסבירה לזוג הצעיר עד כמה הדירה המוצעת להם על ידי הקבלן אשר עבורו עבדה היא נפלאה — עם כיווני אוויר מופלאים וכן הלאה וגם הלאה. הם נפגשו עם עוד כמה וכמה תקוות כאלה, נאות ומאופרות טיפ טופ, באזורי הבנייה החדשה בכל רחבי העיר, אשר דיקלמו להם בהתלהבות מקצועית ראויה את נאומי המכירה, שנועדו לעורר בלקוחות התמימים תקוות נעלות לעתיד המופלא הצפוי להם אם רק יחתמו כאן וכאן וכאן, ויתחייבו למשכנתה של שלושים שנה.
     
    זה היה מסע ממושך ומתיש. בכל מקום שאליו הגיעו בחלקיה השונים של העיר, ליאת התרשמה מהשרטוטים הנקיים שקיבלה מקבלני הבניין, ומהתיאורים של הבניינים רבי הקומות שהם בונים לזוגות צעירים שיודעים מה הם רוצים. אנה, הסבתא של עמנואל, התרשמה פחות ממה שהקבלנים הבטיחו לבת ולבעלה. דעתה היתה שעדיף לרכוש דירה מיד שנייה במקום טוב, מאשר להתחייב לחתול־בשק בשכונה חדשה שאפילו עוד לא קמה, וכמוה, כמובן, כל התשתיות המובטחות שלה: פיתוח סביבתי מעולה, גני משחקים לילדים, מוסדות חינוך מצטיינים ועוד כהנה וכהנה — כולם ״על הנייר״ בלבד, ממש כמו הבניין עם הקרמיקה האיטלקית וכיווני האוויר המופלאים.
     
    וכך, אחרי שהצטברו השיקולים בעד ונגד היד־השנייה לעומת על־הנייר, וניתן היה לכאורה לבחון את כל האופציות, ולמרות המשקל הכבד של הטיעונים נגד דירה על הנייר שהעלתה אמה האוהבת, החליטה ליאת להתקדם דווקא במסלול הפחות בטוח, שיסתיים בסופו של דבר בדירה חדשה עם שלושה כיווני אוויר, בכפר סבא הירוקה, בקומה גבוהה המשקיפה אל הרי השומרון הנוצצים בלילות בהירים.
     
    היא שיננה לעצמה שוב ושוב את הכתובת הקסומה של הדירה שתהיה להם — רחוב אורן 26א'. זו תהיה הכתובת הקבועה שלהם — כלומר, עד שיחליטו, כאשר מצבם הכלכלי ישתפר, למכור את הדירה הראשונית הזו ולשדרג את עצמם לדירה יותר גדולה, יותר מפוארת, עם עוד יותר כיווני אוויר. גם אם זמן ההמתנה ממושך, הרי שבינתיים, היא ואישה ובנה הצעיר אינם גרים ברחוב, שתהיה בריאה סבתא אנה. אשר לצחי, אביו של עמנואל הקטן, על השאלה איזה דירה הוא מעדיף, חדשה או ישנה, הוא השיב שמספיקים לו החורים בראש שקיבל עד עכשיו, הוא לא צריך יותר. ״את תחליטי, את,״ אמר לליאת כדרכו הכפולה, והיא באמת החליטה.
     
    משרד עורכי הדין שבו עבדה ליאת עסק, בין השאר, ברכישת ומכירת דירות ללקוחותיו, כך שהיתה לה התמצאות מקצועית מסוימת בנושא השיקולים הכספיים ואף היכרות מסוימת של חוקי המדינה בתחום זה. היה נדמה לה אפוא שיש לה יתרון מסוים, כאשר שאיפותיה האישיות הצטלבו עם ניסיונה המצטבר, ומן הראוי שההחלטה תהיה בידיה.
     
    לאחר היום ההיסטורי שבו חתמו היא וצחי על החוזה עם הקבלן, היא התחילה לספור את הימים עד לביאת המשיח — כלומר, עד קבלת המפתח. לעתים מזומנות הטריחה את עצמה ונסעה לבקר במקום החדש, כדי לראות במו עיניה כיצד מתקדמת הבנייה. מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש העמיקה אצלה בהדרגה האכזבה ממה שראו עיניה שם. יותר ויותר הרגישה שהיא לכודה בתוך מערכת של כלים שלובים, שבקצה האחד שלה המציאות האובייקטיבית ובקצה האחר המציאות הרגשית, הסובייקטיבית, והשוני בין השתיים הולך ומיטשטש. הפער בין הפנטזיה שטיפחה בקרבה בסוד לבין המציאות המדכאת בשטח הלך וגדל. ידיעותיה התיאורטיות, תולדת ניסיונה המצטבר בעבודתה במשרד עורכי הדין, חידדו את השוני בין הרצוי והמצוי. כיוון שהשתדלה להיות פרפקציוניסטית בעיני עצמה, מצאה פגמים כמעט בכל דבר שראתה בדירתה החדשה ההולכת ונבנית: כיווני האוויר, הריצוף, האסלה, הלובי של הבניין — הכול נראה לה פחות מרגש ופחות מופלא ממה שהרשתה לעצמה להאמין שיהיה, כאשר החליטה לקנות את הדירה על הנייר.
     
    חלק ניכר מן האנרגיה האנושית הכבירה המושקעת בהגשמת הפרויקט הלאומי של "דיור לזוגות הצעירים", שבו השתלבו בלי משים גם ליאת ומשפחתה, מוקדש לבחירת החרסינות. זה השם הכללי שהודבק למרכיבי הקרמיקה השונים האמורים לצפות חלק גדול מקירות הדירה החדשה.
     
    ליאת לא הסתפקה במה שהקבלן הציע על פי החוזה. היא רצתה להגשים את חלומה במלואו. מה עוד שתנאי ההסכם איפשרו לרוכש הדירה, בתנאי שהוא עומד בהתחייבויות הכספיות על פי החוזה, לשלם מחירים יותר גבוהים ולהזמין לעצמו חרסינות, ברזים, ארונות מטבח ואמבטיה ומרכיבים אחרים מחוץ לרשימה המסופקת על ידי הקבלן. למרות הבטחותיה של תקווה האלגנטית, החרסינות שסיפק הקבלן, במקרה של ליאת וצחי, היו ברובן ישראליות, ורק חלקן הגיעו מאיטליה. גונן נע מלבן ועד קרם, שעמום מוחץ — לא משבצות ולא מעוינים, שלא לדבר על כחול־אינדיגו וטורקיז־מנתחים. לליאת לא היה ספק — באמבטיה עצובה וחדגונית כזאת אי אפשר לשיר, ובמטבח בהיר ומעייף לא ייצאו מהתנור יצירות מופת, מקסימום פשטידות חיוורות, חצי אפויות. כשליאת חזרה לבדוק את החוזה, גילתה באותיות הקטנות את מה שלא הבחינה בו קודם — סעיף זעיר שבו נרשם כי ״צד א' (הקבלן) שומר לעצמו את הזכות להחליף חלק מן הפריטים הנזכרים לעיל בסעיף 'מפרט טכני' בפריטים אחרים, בכפוף לזמינות, ובלבד שאלה יהיו מסוג דומה״. בתחילה חמתה עלתה בה להשחית, אך טענותיה נסתתמו לאחר ששאלה את הבוס שלה במשרד עורכי הדין שבו עבדה, מה התרופות שמציע לה החוק במקרה של הונאה כזאת מצד קבלן, והבוס הבקיא והמנוסה אמר לה שמה שכתב הקבלן הוא חוקי למהדרין, כך שאין לה שום סיכוי לזכות, אם תגיש נגדו תביעה בגין הפרת חוזה.
     
    בצר לה החלה לעיין בכתבי עת לענייני עיצוב, וגילתה לשמחתה בז'ורנל ארגון הארכיטקטים הבינלאומי, היוצא לאור בעיר ז'נבה, שוויץ, כי עיצוב חיפוי הרצפה והקירות האופנתי ביותר בימים אלה הוא דווקא ״מעורב״ — כלומר אריחים בצבעים שונים, אפילו כאלה המיוצרים במקומות שונים. וכך נמצאה לה גאולה: היא אומנם שילמה מחיר גבוה יותר, אך מרצפות הרצפה שלה, בגוון אפור־עכבר נחוש, היו מיובאות מאיטליה, ואילו האריחים הצמודים לקיר, מלאכת שחמט של אפור חיוור־לבן בוהק, היו מתוצרת ישראל. אף ששמעה גם דעה שונה מאמה אנה, שגם אלה וגם אלה יכולים להיות מתוצרת כחול־לבן ו״התקרה לא תיפול״, העדיפה ליאת את הנוסח המעורב, היותר אקסקלוסיבי.
     
    באותם ימים נדלקה ליאת לרעיון שהיא לא נועדה מעצם טבעה להיות פקידה במשרד עורכי דין, אלא בעצם ירשה באופן טבעי כישרונות של מעצבת פנים, עם יכולת אמיתית לקבוע מה מתאים למה, ומה לא. אולי הרעיון הזה צץ לה גם מן העובדה שמרבית הנשים שפגשה באותה תקופה, שבה ביקרה פעמים חוזרות ונשנות במרכזי התצוגה החשובים בתל אביב ובסביבותיה, הסבירו לה שהן עצמן מעצבות פנים ״או משהו כזה״ מטבע ברייתן, ויש להן טעם מעולה וחוש אסתטי מפותח.
     
    מדפדופיה בז'ורנלי העיצוב היה ברור לליאת שחשוב להקפיד על כיורי רחצה איטלקיים קטנים בשירותי האורחים שליד הכניסה לדירה, ועל כיורי רחצה איטלקיים גדולים יותר בשירותי ההורים, הצמודים לחדר השינה. הרהיטים בשירותים צריכים להיות מחוברים באביזרים גרמניים נסתרים מפלדה כמו שרק הגרמנים יודעים לייצר. ואילו מרכיבי המתכת הגלויים, המכונים בלשון המעצבים ״פרזול״, צריכים להידמות ככל האפשר לאלה הנהוגים בחדרי הרחצה בארמונות השוויצריים שבמזרח צרפת. לעומת זאת, כדי לחסוך כסף, לא חשוב למה ידמו האביזרים בחלקים אחרים בדירה, העיקר שיהיו פרקטיים.
     
    כל אלה, ויתרת רשימת הפריטים הארוכה שהיתה צריכה לדאוג להם, התישו את כוחותיה של ליאת. בכל מקום שבו ביקר הזוג במשך הזמן, במשפחה ומחוץ למשפחה, היא התאוננה: ״ואותו, כל הדברים האלה בכלל לא מעניינים.״ צחי, בעלה, לא נעלב, ואף מיהר לאשר את דברי אשתו במילים ובהנהונים.
     
    ״בתקופה שעוד התעניינתי בכל החרסינות האלה,״ הוסיף, ״ונסחבתי איתה לכל המקומות האלה, בחנויות וחללי התצוגה והמחסנים בתל אביב, בראשון לציון, ברמלה, בקיבוצים — היא התלוננה עלי שאני מתווכח בכל מקום על מחירים. אז הפסקתי להתעניין בחרסינות, ומאז אני לא מתווכח יותר על מחירים, ושתחליט היא לבד.״
     
    כשהיו נשאלים כיצד הם אמורים לשלם עבור הדירה החדשה, על כל מרכיביה המיוחדים, מלבד מה שהם מקבלים מהקבלן לפי מפרט התוכנית המקורית, הוא היה עונה: ״אללה ירחם,״ והיא היתה משיבה: ״רק פעם אחת בחיים הבן אדם קונה דירה חדשה.״
     
    לשמע התשובה הזו שלה הוא היה משתחווה בצורה תיאטרלית, כמו גמר זה עתה להשתתף בהצגה של שייקספיר בתיאטרון הלאומי, ומחייך את חיוכו הנהדר, שובה הלבבות.
     
    היחידי שלא התעניין בחרסינות ובמחירים שלהן היה עמנואל הקטן. בשאלות אלה הוא לא נקט עמדה, לא לטוב ולא לרע, לא בעד ולא נגד. גם בשל כך הוא היה אהוב על ידי כל בני המשפחה, במיוחד בידי אנה, הסבתא שלו מצד אמו. כאשר הסבתא חגגה לו את יום ההולדת של שמונה חודשים, הוא בכה רוב הזמן, שכן, ביום זה, הצטברו אצלו במקרה הרבה גזים בלתי נעימים בבטן, נוסף על תהליך צמיחת השיניים, כפי שהיה אפשר לנחש מן העובדה שתחב לפיו כל דבר שבו נגעו ידיו, בניסיונות לעיסה נמרצים, ואז זרק אותו על הרצפה בחמת זעם. כנראה גם היתה לו עצירות, כי באותם ימים התווסף בשר טחון לדייסת הפירות הנהדרת שבה האכילה אותו סבתו האוהבת בסבלנות אין קץ, בכפיות קטנות.
     
    בראשית המסע, ידעה ליאת מניסיונה, הרגישות המקסימלית של המשתכנים הפוטנציאליים בעת ביקוריהם בנכס החדש נתונה לאובדן השטחים שבגבולות הצרים של דירתם, ופחות לעיצוב הקומה והבניין כולו. ועוד פחות מתעניינים הדיירים הפוטנציאליים בשכונתם המתוכננת, בפיתוח השטחים בחוץ, מחוץ לקירות הבניין שלהם: מה יהיו תוצאות הבנייה המקסימליסטית, כתוצאה משאיפת הקבלן לסחוט כל מטר, נדמה אפילו שכל סנטימטר, בכל שטח נתון, כדי לבנות עליו את מספר הדירות המקסימלי שבגדר האפשר, כדי למקסם את רווחיו.
     
    באחד הביקורים המתקדמים של ליאת ״במקום החדש״, לאחר שהבניינים החדשים כבר עמדו ישרים וזקופים וכל דייר כבר יכול היה לראות בוודאות, גם בלי להפעיל את כוח הדמיון, היכן נמצאת דלת הדירה שלו, וגם להציץ אל תוך שני או שלושת החדרים הקטנים אשר יהפכו בקרוב לרכושו הפרטי, נלווה אליה צחי. היא לא אהבה את מה שעמד ריק מול עיניה.
     
    מאחר שעבדה במשרד המתמחה בשוני שבין ״שטח, מטרים מרובעים ברוטו״, לבין ״שטח, מטרים מרובעים נטו״, אשר נועד לשימוש המשתכן, לאחר שמופחתים ממנו השטחים המבוזבזים לבניית קירות ונפחים אחרים ששייכים לאלוהים הגדול ולא לדיירים, היא הבינה היטב את החישובים האלה וגם ראתה איזה לימון נפל לחיקה. לא יותר מלהיב מן הבניין עצמו — שבהק לאור השמש בחיפוי השיש המשמים, חלק חסר ייחוד מגוש ענק של שיש, שבימי סגריר נראה כאוסף של מצבות מתריסות, מסנוורות בעגמומיותן — היה מראם הצפוף של הרחובות בשכונה החדשה, כפי שהם נסללו במציאות. זאת בניגוד משווע למראם המרווח והאוורירי, שהדגיש את מרחבי השכונה, כפי שצויר בהדמיה שהופיעה בזמנו בעלון המכירות המהודר של הקבלן.
     
    ליאת התקשתה לדמיין היכן יינטעו עצים ושיחים, שלא לדבר על גני שעשועים, נוסף על הפארק המרכזי, שבהדמיה הכיל גם אגם, שבו שיכשכו דגי זהב בשרניים. והרי האגם הזה היה הסיבה שדירבנה אותה לחתום. היא דמיינה את עמנואל מאכיל אותם בפיסות לחם, וצוהל כשהם מסתערים עליהן. כעת לא יכלה לדמיין אפילו תעלת ניקוז צרה.
     
    מה שקרה לליאת באותו ביקור מאכזב קורה לכל קוני הדירות התמימים. מתברר להם, כמו שהתברר לה, שאת הרווח העיקרי עשה הקבלן בשכונה על ידי סלילת רחובות צרים מהנדרש בפועל. לכאורה הוא עשה זאת בלי פגיעה בחוק, אבל כל נסיעה ברחוב החדש היתה כרוכה בסכנת התנגשות ברכב אחר הבא מולו, תוך התפתלות בלתי אפשרית בניסיון שלא לפגוע בכלי הרכב של הדיירים האחרים החונים משני צדי הכביש.
     
    לעמנואל החמוד, לעומת זאת, לא היה אכפת כלל וכלל מה רוחב הרחוב שבו אמור לעמוד הבניין החדש, שאחת מדירותיו תהיה שייכת להוריו, ורחוק יותר בעתיד תהפוך אולי לרכושו הפרטי. גם על דגי הזהב לא חלם, די היה לו בביקור חודשי בגן החיות העירוני. ובאשר לפארק, בינתיים הנדנדה הקטנה מתחת לביתו הזמני סיפקה את מאווייו. לפיכך בכלל לא בכה כאשר הגיעה יום אחד ליאת נרגשת וגילתה שני דברים חדשים ליתר בני המשפחה. האחד, הקבלן הודיע לה שלצערו הוא לא יספיק לסיים את בניית הדירה בתאריך שנקבע, ויום מסירת המפתחות נדחה בחודשיים. הדבר השני קשור היה בדבר הראשון. התברר לה שבאותיות הקטנות של החוזה שנחתם בין הקבלן לבין קוני הדירה, מופיע סעיף ובו כתוב, ש״במקרים חריגים״ ובלתי צפויים, כולל ״בעיות באספקה ומחסור בחומרי בניין, שביתה ממושכת בענף, מצב חירום ביטחוני״, ואף סתם ״כוח עליון״ — רשאי הקבלן לדחות את סיום עבודתו ״למשך זמן סביר״ של עד שלושה חודשים עם אפשרות להארכה, ״ככל שיידרש עד לשינוי התנאים שגרמו לעיכוב הבלתי צפוי״.
     
    שתי הבשורות הלא נעימות האלה נפלו כרעם על הוריו של עמנואל, וגם על הסבתא שלו מצד אמו (הסבא יצחק לא התערב מחוסר עניין). הבעיה היתה שהם היו חייבים לפנות בעוד לא יותר מחודש ימים את הדירה הנוכחית שגרו בה בחינם, בלי לשלם דמי שכירות — היא דירתה של סבתא אנה — מכיוון שסבתא כבר חתמה חוזה עם שוכרים שישלמו לה שכר דירה מלא, ותאריך הכניסה של הדיירים החדשים נקבע מראש בחוזה הזה לשבועיים לאחר שליאת, צחי ועמנואל הקטן היו אמורים להיכנס לדירתם החדשה. ועתה — מה? או שמא מי יעלה לעולה?
     
    המשמעות של הנאמר בנוסחים של שני החוזים הללו, לפי הפרשנות החווייתית של ליאת, היתה אחת: שהיא, יחד עם בנה ועם בעלה, נזרקים לרחוב, לבאר או לתהום.
     
    כאשר נודע לסבתא על המצב החדש שנוצר, היא האשימה את עצמה. אוי ואבוי, כיצד טעתה והרשתה לשני הצעירים לפעול באופן עצמאי וליפול בפח בצורה חובבנית שכזאת. הרי אילו היתה היא עצמה מנהלת את כל המשאים ומתנים, אין סיכוי שהיתה מאפשרת החלטות טיפשיות כאלה. כי איזה רוכש שעיניו בראשו יכול לסמוך בימינו על הבטחות, או אפילו התחייבויות חוזיות, של קבלן?
     
    לא נותרה אפוא ברירה, אלא לחפש תיכף ומיד דירה קטנה וזולה להשכרה למשך שלושה חודשים, מיום פינוי הדירה של סבתא ועד הכניסה לדירה החדשה, בהנחה שהקבלן אכן יסיים את בניית הדירה עד תום תקופה זו. צחי, עם כל חוסר הזמן הכרוני שלו ועייפותו הכרונית עוד יותר, נטל את היוזמה בידיו והתחיל לתור אחר דירונת קטנה, אפילו קטנטנה, אפילו פיצית־פצפונת להשכרה, למשך תקופת המעבר — בתקווה ששכר הדירה שייאלצו לשלם שם לא יגרום להם לשקוע עמוק יותר בבוץ, אחרי כל ההוצאות העצומות של המפרט הטכני המשודרג והקרמיקה המעורבת, מלאכת מחשבת עדכנית בגוני האפור, בדירה החדשה העתידית. שלא לדבר על כל ההוצאות הנוספות והאי־נעימויות הכרוכות בהעברה כפולה של מיטלטלי המשפחה — במקום להעביר אותם ישירות מהדירה של סבתא לדירה החדשה, ממתינה להם בדרך עוד תחנת ביניים בדירונת הקטנטונת. זאת, נוסף על יתר המקומות, הפזורים מקיבוץ ראש הנקרה ועד באר שבע, שבהם גרים בני המשפחה הטובים, שיהיו מוכנים להתגייס לעזרה ולאחסן זמנית את כל חפציהם שמיועדים לדירה החדשה, ושלא ייכנסו לדירת־הביניים הקטנטונת שיגורו בה עד ביאת המשיח, כלומר עד קבלת המפתח הנכסף.
     
    אבל הנס קרה. שלושה חודשים פחות יומיים לאחר הבשורה הרעה, קיבלה ליאת את המפתחות לדירה החדשה וללובי של הבניין. לפתע הרגישה אישה אמיתית, רעיה ואם. לפתע הרגישה ישראלית — נדמה שקודם היו הללו מעומעמות. ובכל זאת, לפני שניתן יהיה להיכנס למקום המגורים החדש ולגור בו כמו בני אדם, היה צורך באינסוף תיקונים שהיו חייבים להתבצע בדירה החדשה בידי בעלי מקצוע כאלה ואחרים, ששלח הקבלן אחרי דרישות חוזרות ונשנות, או כאלה שגייסה סבתא אנה אחרי שנואשה מדרישותיה הנכזבות מהקבלן — שקעי החשמל היו נמוכים מדי והחלון בסלון לא ננעל, ארון החשמל היה ממוקם במרכז המטבח, פתח הניקוז באמבטיה היה חסום, בנקודה שבה אמור היה להיות מייבש הכביסה לא היה פתח לצינור האדים ובנקודה שבה אמורה היתה להיות הטלוויזיה לא היה שקע חשמל. אבל סבתא אנה, ליאת וצחי עמדו בכל אלה בגבורה, ואפילו עמנואל הקטן למד בינתיים להתהפך מהגב לבטן ומהבטן לגב — והמשפחה הצעירה התחילה סוף סוף פרק חדש בחייה.
     
    בשלב זה החליט צחי, הבעל הטוב והאוהב של ליאת, שמגיע לאשתו היקרה פרס ניחומים על הסבל המצטבר שהיה עליה לעבור בכל פרשת המעבר העגומה הזאת. אי לכך הוא חיפש באינטרנט ורכש בהזדמנות אירוח לסוף שבוע ארוך במלון יוקרתי באילת, בדיל אדיר — ״חד־פעמי״, כפי שהוגדר באתר של רשת המלונות — שהוזיל להם ב-30 אחוזים את המחיר הרגיל של השהייה במלון לאותו סוף שבוע.
     
    לדעתו של צחי, נסיעה ממושכת לאילת היתה בהחלט מוצדקת באופן אובייקטיבי, כי לא רק שהיה מדובר בשהייה מפנקת ומוזלת במלון יוקרתי, אלא שהיה כדאי לשבת שעות ארוכות עם התינוק במכונית עד שהגיעו לאילת, גם בזכות הדילים המצוינים שניתן למצוא בעיר הפלאים הזו, שעל פי החוק אין משלמים בה מס ערך מוסף. למשל, הנה כבר הגיע הקיץ, וקניית בגדי קיץ לעמנואל הקטן, ההולך וגדל, דווקא בכולבו באילת, תוכל לחסוך להם סכום כסף ענק, לפי חשבונה של ליאת. וזאת, בניגוד לדעתה של סבתא אנה, אשר טענה שהתינוק הקטן לא בנוי לנסיעות ארוכות, הראויות יותר למגלה היבשות ואסקו די גאמה, בעיקר לא לאילת החמה, ששם הוא יכול חס וחלילה לחלות. ואכן, לצערם של בני המשפחה, סבתא צדקה שוב.
     
    נדמה שהנסיעה הממושכת החלישה את עמנואל, ובערב, עם כניסתם למלון, עלה לו החום ל-37.9 מעלות צלזיוס. למחרת בבוקר, במקום לצאת לקניות, יצאה המשפחה למוקד הרפואי העירוני כדי שהחולה הפעוט ייבדק על ידי רופאה תורנית, שהמליצה על תרופות להורדת החום ומנוחה של יומיים־שלושה. הדבר קילקל להם את כל תוכניות הבילוי הנפלאות בחופשה בעיר הדרומית, ובמקום לשחות עם דולפינים הם נאלצו לבלות את כל סוף השבוע הארוך ההוא סגורים בחדרם שבמלון עם התינוק הבוכה והעצבני, ולהזמין את כל ארוחותיהם משירות החדרים — שניצלים עבים מדי וצ'יפס קר, קוסקוס מלוח מדי ומרק תפל, ארוחות מיותרות שעלו להם הון תועפות, וביטלו את כל החיסכון במחיר השהות וכך גם את כל הכדאיות של הדיל שמצא צחי, שבלהט חומו של עמנואל לא מצא די כוח לקבל אפילו הנחה סמלית על הארוחות הגרועות.
     
    אבל צחי לא אמר נואש. לאחר שעמנואל שב לאיתנו, וכמוהו אביו, צצו לו עוד כל מיני רעיונות מבריקים, כיצד ממשיכים בחיים ומתגברים על כל התקלות. אחת ההברקות שלו היתה למכור את דירתה של סבתא אנה, שכן הניסיונות להשכירה במחיר ראוי עלו בתוהו — על אף מיקומה המרכזי יחסית ושני כיווני האוויר שלה, איש לא הסכים לשלם בעבורה את המחיר הנקוב, כמו היתה הדירה קורבן משפחתי שיש לשאת. כעת עמדה כאבן שאין לה הופכין, ריקה ומוזנחת וללא כל שימוש. הוא לא הציע מה כדאי לסבתא לעשות עם הכסף שתקבל ממכירת הדירה, אבל הרמז היה שמהכסף הזה יוכלו הם, ליאת וצחי ועמנואל הקטן, לחיות ברווחה כמה שנים. הוא העביר את הרעיון הזה לאשתו ליאת, והיא סיפרה אותו לאמה.
     
    סבתא אנה, אמה של ליאת, לא שמחה לשמוע את הרעיון החדש הזה.
     
    ״סליחה, חביבתי,״ אמרה סבתא אנה, ״את ההצעה הזו אינני מקבלת. הדירה היא שלי, והיא תישאר שלי, ואני בשום אופן לא מתכוונת להעמיד אותה למכירה. יותר טוב שהבעל שלך לא יציע לי הצעות מה לעשות ברכוש הפרטי שלי, במקום למצוא עבודה הגונה ולפרנס את המשפחה שלו כמו כל גבר נורמלי.״

    פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

    החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

    עוד על הספר

    נושאים

    אנשים רגילים דב בהט
    פרק ראשון
    מפתחות זה לא הכול
     
     
    כשיצא עמנואל הקטן לאוויר העולם, בן בכור לבתה ליאת, היתה אנה, סבתו מצד אמו, המאושרת באדם. אל הילד הזה פיללה, בו רצתה, ואותו אהבה. גם אביה של אנה, יצחק, אהב אותו, אבל הוא היה טיפוס מופנם ולא היה אפשר לראות עליו, כמו שאפשר היה לראות על אנה התוססת והמוחצנת, אם גם הוא מתפקע מרוב אושר, כמוה, או סתם מרוצה מזה שנכדתו ליאת הפכה אותו לסבא־רבא.
     
    הסבתא אנה לא ידעה, להוותה, שבאותו יום של אור בהיר ואושר עילאי עלו רגליה על מסלול רצוף קשיים שלא הכירה קודם לכן מעולם, ובאותה מידה גם לא תיארה לעצמה שתצטרך להתמודד עם הקשיים העקשניים הללו עד שארית ימיה. היא אפילו לא שיערה שדווקא הוא, עמנואל, נכדה מחמל נפשה, ישחק מבחינתה תפקיד כה מרכזי בהבהרתה של אמת חשובה, ויעזור לא רק לה אלא גם להוריו, ולכל יתר בני המשפחה, לגלות את מה שרבים אחרים כבר ידעו, ואף ניסחו בפתגם עממי נפוץ: החיים זה לא פיקניק.
     
    צחי, אביו הצעיר של עמנואל, עבר אז תקופה ממושכת של חוסר עבודה. אפשר היה לחלק כל יממה שלו, בתקופה קשה זו, לשני חלקים לא שווים. החלק הראשון היה מסתיים כל יום מבחינתו של צחי במיטה, בערך בשעה 11:00 בבוקר. את חלקו השני של היום, מ-11:00 בבוקר עד 9:00 בערב, הוא היה מקדיש לחיפוש עבודה. לא באופן רציף, אלא לפי גלים של מצב הרוח אשר הציפו אותו במשך היום, שבעיקרם היו פסימיים ומיעוטם אופטימיים, ואלה האחרונים עודדו אותו להמשיך ולהשקיע מאמצים בחיפוש פתרון למצוקתו בחיים מתנכרים וחסרי רחמים.
     
    קדמו לתקופה זו גם זמנים אחרים, שבהם ניסה צחי להשתלב בלימודים אקדמיים וראה בהם כיוון ומטרה. תחילה ניסה את דרכו בלימודי הנדסה באוניברסיטה. הוא חשב שהתואר מהנדס אלקטרוניקה, וההכנסה הנאה שעשויה להיות בצדו, בהחלט יכולים להתאים לו. הוא נרשם, התקבל, התחיל את לימודיו, אבל לקראת סוף הסמסטר הראשון הבין שהמסלול הזה שבחר פשוט לא מתאים לו. יותר מדי דרישות, יותר מדי מאמץ, פחות מדי שעות שינה. צחי עבר אפוא למסלול שנראה לו תובעני פחות, אם כי באותו תחום — לימודי הנדסאות אלקטרוניקה במכללה סמוכה. במאמץ ניכר הצליח להגיע לסוף השנה הראשונה, כשלחובתו נשארו השלמות אחדות, אך גם אלה הכבידו עליו לא מעט. בינו לבין עצמו נאלץ להודות, שגם להיות הנדסאי אלקטרוניקה זה מסלול שדורש מאמץ מייגע, וגם הוא כנראה לא נועד לו. הוא הגיע אם כן למסקנה ששערי עולם הטכנולוגיה דרך המסלול האקדמי נעולים בפניו, ופרש סופית מהתחום.
     
    צחי שקל את צעדיו. הוא ניסה להבהיר בינו לבינו, האם לא יהיה עדיף לנצל את זמנו היקר כדי לעשות כסף ולבצר את מעמדו הכלכלי, במקום לבזבז שנים יקרות על לימודים שגורמים לו סבל? שהרי בסופו של דבר כל השקעת הזמן והמאמץ עלולה חס וחלילה להיגמר לא טוב. זאת אומרת, לאחר כל ההשקעה והמאמצים, יהיה כל כך עייף שלא ייוותרו בו כוחות לסיים ולקבל את התואר הנכסף. עדיף אם כן שיתקדם במסלול יותר קל, פשוט ומבטיח. כמו שמלמדנו הפתגם הערבי, במקום להמתין בסבלנות עד שיתפוס שתי ציפורים לא בטוחות בידיו, כדאי שיסתפק בציפור אחת, אבל בטוחה, עכשיו. מתוך מחשבה זו, הוא הגיע למסקנה שבמקום להתקדם לאורך האפיק הפרובלמטי של לימודים וחיי תפרנות עד שירכוש לעצמו תואר, מוטב לו שישנה את חשיבתו ויעבור לדרך הנכונה יותר של עשיית כסף כאן, עכשיו ותיכף ומיד. אבל איך עושים כסף?
     
    צחי ניסה עבודות מזדמנות שונות, והוסיף לנסות עוד ועוד, אלא שבתוך זמן לא רב הוא גילה שקשה לו לעשות כסף רציני בעבודה יום־יומית פשוטה. לאחר שהפיץ את דף קורות החיים הקצרצר שלו, הוא הוזמן פה ושם לראיונות, אשר בהם נשאל שאלות שונות, שבעקבותיהן תמיד נשלח לעבודות פיזיות קשות, המכונות ״עבודות שחורות״, אשר, למרבה הצער ועם כל הרצון הטוב, לא איפשרו לו להתמיד בהן. לאחר כל יום עבודה היה חוזר בערבים לביתו בגוף מאובק ומיוזע, עייף וסחוט עד עמקי נשמתו. שארית כוחותיו בקושי הספיקה לו למקלחת ולארוחת ערב מהירה, ואחריהן היה צונח אל מיטתו ומיד נרדם וישן עד לצלצול ההשכמה של השעון המעורר למחרת, השכם בבוקר, עדיין בחושך, שלאחריו נדרש להזדרז, להתלבש ולשתות ספל קפה חפוז, כדי לא להחמיץ את ההסעה למקום העבודה.
     
    צחי אהב את בנו עמנואל, אבל זמנו היה דחוק ומוגבל מכדי לשהות איתו באמת. רק לעתים רחוקות, בימים שבהם שעות הערות של עמנואל התארכו מעל המצופה, לאחר שחזר מאוחר מהצפוי מטיול הערב שלו עם אמו ליאת, או שסבתא אנה יצאה איתו לביקור אצל הוריה הקשישים, סבא־רבא וסבתא־רבא של עמנואל הקטן, וחזרה רק בשעות הערב המאוחרות, הספיק צחי לראותו ולנשקו, בין המקלחת שלו עצמו לבין האמבטיה של התינוק המתוק שלו.
     
    ולמרות מגבלה מתסכלת זו ביחסים הישירים ביניהם, הספיק צחי להתרשם בפגישותיו הקצרות עם בנו עמנואל הקטן, שמדובר בתינוק חכם, כל כך חכם עד שאף עלתה במוחו המחשבה הצנועה שבנו ניחן בתכונות מסוימות שעשויות, לכשיגדל, לעשות אותו ליורש ראוי לאלברט איינשטיין המנוח, תפארת הגניוס היהודי והמין האנושי כולו. על כך קיבל אפילו את אישורה של ליאת, אמו של עמנואל, מה שגרם לו להחליט החלטה נחושה, שכדאי אומנם להמתין שעמנואל יגדל קצת, אבל ברגע שזה יקרה — יהיה עליהם להתגייס במלוא הכוח ולעזור לו, בכל האמצעים שיעמדו לרשותם, לכבוש את העולם.
     
    אלא שעד מהרה התברר שבינתיים, עד שהעתיד המזהיר הצפוי לעמנואל יוכל להתחיל ברצינות, הזוג הצעיר אינו מסוגל לדאוג למלוא צרכיו של הגאון הקטן. אומנם, עוד לפני שנולד עמנואל, מצאה ליאת עבודה מכובדת כפקידה במשרד של עורך דין, וגם לאחר הלידה המשיכה לתרום את חלקה לפרנסת המשפחה. אבל כניסתו של עמנואל למשוואה הכלכלית שיבשה את יכולתה לעבוד בצורה מסודרת במשרד אשר פירנס אותה, את בעלה ואת בנה. שכּן, אלה היו הזמנים הקשים בהם צחי טרם מצא את הדרך להגיע להכנסה ראויה וקבועה, ואפילו הכנסה מצומצמת קבועה לא היתה לו.
     
    צחי וליאת דורות התחתנו, בנו להם תא משפחתי והולידו לתוכו את עמנואל מתוך אהבה — לאו דווקא על בסיס של תכנון כלכלי מושכל ומזהיר. וכמו רוב הזוגות הצעירים המאוהבים, לא ממש חשבו על העתיד ומחויבויותיו, וכשנעשו להורים לא ציפו כי דווקא עמנואל הקטן יהיה זה שיחבר את חלקי המשפחה המורחבת, אשר מהם אפשר יהיה לקבל עזרה כספית מדי פעם. והנה, כך הסתדרו הדברים, כמו שקורה להרבה זוגות צעירים מאוהבים בני מזל — המשפחה המורחבת היתה נדיבה ואוהבת, וכאשר פנו השניים לעזרתה, בשביל לגייס כספים לרכישת דירה, שלחו הדודים והדודות והסבים והסבתות את ידיהם לכיסיהם, ולחשבונות הבנק שלהם, שברו חסכונות, מכרו ניירות ערך, וסייעו לצחי וליאת לגייס סכום שהספיק, עם חסכונותיו הדלים של הזוג הצעיר עצמו, לתשלום ראשון לקבלן, שהבטיח להם הרים וגבעות, כיווני אוויר מופלאים ומפרט טכני עשיר ומהמם, לובי מפואר וקרמיקה מאיטליה, אסלה תלויה וחוויית מגורים יוקרתית, מרפסות שמש מפנקות וגימור ברמה גבוהה שלא נראתה כמוה בארצנו.
     
    וכך, לאחר שחתמו על כל המסמכים, כנדרש, הצטרפו צחי וליאת לתור הממתינים לסיום בניית דירתם, כמו רבים־רבים אחרים מאזרחי המדינה — אלפים ורבבות של זוגות צעירים כמוהם, וגם מבוגרים יותר, המתנדנדים בתוך קליפת אגוז בלב האוקיינוס הישראלי. הם כבר לא השתייכו לאפיונים המקובלים — מזרחים או אשכנזים, דתיים או חילונים, מאושרים או מדוכאים, מצביעי ימין או שמאל — אלא לקהל הגדול והאומלל של עבדי חובות המשכנתה למשך עשרות שנים.
     
    ההמתנה לרגע החלומי של קבלת המפתח לדירתם החדשה בכפר סבא הירוקה היתה משולה בעיניהם כציפייה לבואו של המשיח. כמו המשיח המסורתי, גם המשיח הזה, האמיתי מבחינתם, לא הגיע, ושוב לא הגיע, ושוב לא הגיע. אבל אף על פי שהתמהמה, הם חיכו לו בכל יום שיבוא. ובינתיים, עד שיזכו לראותו בעיניהם, התמזל מזלם והם הוזמנו להתגורר בדירה הישנה הפנויה של סבתא אנה, הזמנה נדיבה שערכה לא יסולא בפז. מצבם שם היה משובח, כי סבתא, כמובן, לא דרשה מהם לשלם לה שכר דירה, אלא רק את התשלומים השוטפים של הארנונה, המים והחשמל, מה שאיפשר להם להתמודד בקלות יחסית עם דרישות המחיה, וכך נמנע מהם בינתיים מגע אמיתי עם קשיי החיים.
     
    לפני שקנו את דירתם, היתה לכל אחד מבני המשפחה המורחבת דעה נחרצת משלו, מה כדאי לזוג הצעיר לקנות — מכיוון שהשתתפו בתרומתם לקנייה הזו, ראו עצמם זכאים להתבטא בנושא, ברוח הפתגם המז״לי הוותיק, ״בעל המאה הוא בעל הדעה״. היו מי שחשבו שעדיף לרכוש דירה מיד שנייה, שבה כבר גרו אנשים בעבר ועכשיו החליטו לשדרג את מגוריהם ולרכוש דירה יותר גדולה, או יותר מפוארת, או במקום יותר קרוב למרכז. דירה ישנה של משפרי דיור, לדעתם של התומכים בגישה הזאת, מוצעת למכירה בתום לב, בלי שתהיה למוכרים סיבה נסתרת אחרת, כמו פגמים חמורים בביוב או דליפת גשם לתוך המטבח בימות החורף. אחד הדודים במשפחה הסביר לסבתא אנה, ברוח זו, שהיתרון בקניית דירה מיד שנייה הוא, שניתן לבחון את הדירה בפועל, בניגוד לרכישת דירה על הנייר. כך יצא לדבריהם שכל מה שעומד מאחורי ההבטחות הנוצצות של המוכרת בחליפה האלגנטית המייצגת את הקבלן, לגבי איכות הבנייה הצפויה, המפרט הטכני העשיר, הקרמיקה מאיטליה וכן הלאה — כל אלו הם ערפל מילולי סמיך שלעולם אינו מתפזר.
     
    ואולם, על אף האזהרות, ליאת התרשמה מאוד מהופעתה המהודרת של תקווה, בת הדודה של אחותו של הקבלן, שהסבירה לה שהקבלן הוא אדם שמאמין במצוינות מעל לכול, ואצלו לא תיעשה עבודה פחות ממושלמת, ללא רבב. ליאת התרשמה מהאיפור המוצלח של תקווה ומהשפה הגבוהה שבה השתמשה כאשר הסבירה לה ולצחי את תוכניות הדירה על הנייר, הגם שליאת לא לגמרי הבינה את כל פרטי התוכנית, אבל צחי חשב שהוא מבין, ולשניהם נראה מצוין שבתוך זמן כה קצר — בסך הכול שנתיים, שנתיים וחצי גג, תהיה להם דירה מצוינת עם כיווני אוויר מופלאים ומפרט טכני עשיר ומהמם, לובי מפואר וקרמיקה מאיטליה, אסלה תלויה וחוויית מגורים יוקרתית, מרפסות שמש מפנקות וגימור ברמה גבוהה שלא נראתה כמוה בארצנו.
     
    מובן שתקווה לא היתה המוכרת היחידה בעיר שהסבירה לזוג הצעיר עד כמה הדירה המוצעת להם על ידי הקבלן אשר עבורו עבדה היא נפלאה — עם כיווני אוויר מופלאים וכן הלאה וגם הלאה. הם נפגשו עם עוד כמה וכמה תקוות כאלה, נאות ומאופרות טיפ טופ, באזורי הבנייה החדשה בכל רחבי העיר, אשר דיקלמו להם בהתלהבות מקצועית ראויה את נאומי המכירה, שנועדו לעורר בלקוחות התמימים תקוות נעלות לעתיד המופלא הצפוי להם אם רק יחתמו כאן וכאן וכאן, ויתחייבו למשכנתה של שלושים שנה.
     
    זה היה מסע ממושך ומתיש. בכל מקום שאליו הגיעו בחלקיה השונים של העיר, ליאת התרשמה מהשרטוטים הנקיים שקיבלה מקבלני הבניין, ומהתיאורים של הבניינים רבי הקומות שהם בונים לזוגות צעירים שיודעים מה הם רוצים. אנה, הסבתא של עמנואל, התרשמה פחות ממה שהקבלנים הבטיחו לבת ולבעלה. דעתה היתה שעדיף לרכוש דירה מיד שנייה במקום טוב, מאשר להתחייב לחתול־בשק בשכונה חדשה שאפילו עוד לא קמה, וכמוה, כמובן, כל התשתיות המובטחות שלה: פיתוח סביבתי מעולה, גני משחקים לילדים, מוסדות חינוך מצטיינים ועוד כהנה וכהנה — כולם ״על הנייר״ בלבד, ממש כמו הבניין עם הקרמיקה האיטלקית וכיווני האוויר המופלאים.
     
    וכך, אחרי שהצטברו השיקולים בעד ונגד היד־השנייה לעומת על־הנייר, וניתן היה לכאורה לבחון את כל האופציות, ולמרות המשקל הכבד של הטיעונים נגד דירה על הנייר שהעלתה אמה האוהבת, החליטה ליאת להתקדם דווקא במסלול הפחות בטוח, שיסתיים בסופו של דבר בדירה חדשה עם שלושה כיווני אוויר, בכפר סבא הירוקה, בקומה גבוהה המשקיפה אל הרי השומרון הנוצצים בלילות בהירים.
     
    היא שיננה לעצמה שוב ושוב את הכתובת הקסומה של הדירה שתהיה להם — רחוב אורן 26א'. זו תהיה הכתובת הקבועה שלהם — כלומר, עד שיחליטו, כאשר מצבם הכלכלי ישתפר, למכור את הדירה הראשונית הזו ולשדרג את עצמם לדירה יותר גדולה, יותר מפוארת, עם עוד יותר כיווני אוויר. גם אם זמן ההמתנה ממושך, הרי שבינתיים, היא ואישה ובנה הצעיר אינם גרים ברחוב, שתהיה בריאה סבתא אנה. אשר לצחי, אביו של עמנואל הקטן, על השאלה איזה דירה הוא מעדיף, חדשה או ישנה, הוא השיב שמספיקים לו החורים בראש שקיבל עד עכשיו, הוא לא צריך יותר. ״את תחליטי, את,״ אמר לליאת כדרכו הכפולה, והיא באמת החליטה.
     
    משרד עורכי הדין שבו עבדה ליאת עסק, בין השאר, ברכישת ומכירת דירות ללקוחותיו, כך שהיתה לה התמצאות מקצועית מסוימת בנושא השיקולים הכספיים ואף היכרות מסוימת של חוקי המדינה בתחום זה. היה נדמה לה אפוא שיש לה יתרון מסוים, כאשר שאיפותיה האישיות הצטלבו עם ניסיונה המצטבר, ומן הראוי שההחלטה תהיה בידיה.
     
    לאחר היום ההיסטורי שבו חתמו היא וצחי על החוזה עם הקבלן, היא התחילה לספור את הימים עד לביאת המשיח — כלומר, עד קבלת המפתח. לעתים מזומנות הטריחה את עצמה ונסעה לבקר במקום החדש, כדי לראות במו עיניה כיצד מתקדמת הבנייה. מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש העמיקה אצלה בהדרגה האכזבה ממה שראו עיניה שם. יותר ויותר הרגישה שהיא לכודה בתוך מערכת של כלים שלובים, שבקצה האחד שלה המציאות האובייקטיבית ובקצה האחר המציאות הרגשית, הסובייקטיבית, והשוני בין השתיים הולך ומיטשטש. הפער בין הפנטזיה שטיפחה בקרבה בסוד לבין המציאות המדכאת בשטח הלך וגדל. ידיעותיה התיאורטיות, תולדת ניסיונה המצטבר בעבודתה במשרד עורכי הדין, חידדו את השוני בין הרצוי והמצוי. כיוון שהשתדלה להיות פרפקציוניסטית בעיני עצמה, מצאה פגמים כמעט בכל דבר שראתה בדירתה החדשה ההולכת ונבנית: כיווני האוויר, הריצוף, האסלה, הלובי של הבניין — הכול נראה לה פחות מרגש ופחות מופלא ממה שהרשתה לעצמה להאמין שיהיה, כאשר החליטה לקנות את הדירה על הנייר.
     
    חלק ניכר מן האנרגיה האנושית הכבירה המושקעת בהגשמת הפרויקט הלאומי של "דיור לזוגות הצעירים", שבו השתלבו בלי משים גם ליאת ומשפחתה, מוקדש לבחירת החרסינות. זה השם הכללי שהודבק למרכיבי הקרמיקה השונים האמורים לצפות חלק גדול מקירות הדירה החדשה.
     
    ליאת לא הסתפקה במה שהקבלן הציע על פי החוזה. היא רצתה להגשים את חלומה במלואו. מה עוד שתנאי ההסכם איפשרו לרוכש הדירה, בתנאי שהוא עומד בהתחייבויות הכספיות על פי החוזה, לשלם מחירים יותר גבוהים ולהזמין לעצמו חרסינות, ברזים, ארונות מטבח ואמבטיה ומרכיבים אחרים מחוץ לרשימה המסופקת על ידי הקבלן. למרות הבטחותיה של תקווה האלגנטית, החרסינות שסיפק הקבלן, במקרה של ליאת וצחי, היו ברובן ישראליות, ורק חלקן הגיעו מאיטליה. גונן נע מלבן ועד קרם, שעמום מוחץ — לא משבצות ולא מעוינים, שלא לדבר על כחול־אינדיגו וטורקיז־מנתחים. לליאת לא היה ספק — באמבטיה עצובה וחדגונית כזאת אי אפשר לשיר, ובמטבח בהיר ומעייף לא ייצאו מהתנור יצירות מופת, מקסימום פשטידות חיוורות, חצי אפויות. כשליאת חזרה לבדוק את החוזה, גילתה באותיות הקטנות את מה שלא הבחינה בו קודם — סעיף זעיר שבו נרשם כי ״צד א' (הקבלן) שומר לעצמו את הזכות להחליף חלק מן הפריטים הנזכרים לעיל בסעיף 'מפרט טכני' בפריטים אחרים, בכפוף לזמינות, ובלבד שאלה יהיו מסוג דומה״. בתחילה חמתה עלתה בה להשחית, אך טענותיה נסתתמו לאחר ששאלה את הבוס שלה במשרד עורכי הדין שבו עבדה, מה התרופות שמציע לה החוק במקרה של הונאה כזאת מצד קבלן, והבוס הבקיא והמנוסה אמר לה שמה שכתב הקבלן הוא חוקי למהדרין, כך שאין לה שום סיכוי לזכות, אם תגיש נגדו תביעה בגין הפרת חוזה.
     
    בצר לה החלה לעיין בכתבי עת לענייני עיצוב, וגילתה לשמחתה בז'ורנל ארגון הארכיטקטים הבינלאומי, היוצא לאור בעיר ז'נבה, שוויץ, כי עיצוב חיפוי הרצפה והקירות האופנתי ביותר בימים אלה הוא דווקא ״מעורב״ — כלומר אריחים בצבעים שונים, אפילו כאלה המיוצרים במקומות שונים. וכך נמצאה לה גאולה: היא אומנם שילמה מחיר גבוה יותר, אך מרצפות הרצפה שלה, בגוון אפור־עכבר נחוש, היו מיובאות מאיטליה, ואילו האריחים הצמודים לקיר, מלאכת שחמט של אפור חיוור־לבן בוהק, היו מתוצרת ישראל. אף ששמעה גם דעה שונה מאמה אנה, שגם אלה וגם אלה יכולים להיות מתוצרת כחול־לבן ו״התקרה לא תיפול״, העדיפה ליאת את הנוסח המעורב, היותר אקסקלוסיבי.
     
    באותם ימים נדלקה ליאת לרעיון שהיא לא נועדה מעצם טבעה להיות פקידה במשרד עורכי דין, אלא בעצם ירשה באופן טבעי כישרונות של מעצבת פנים, עם יכולת אמיתית לקבוע מה מתאים למה, ומה לא. אולי הרעיון הזה צץ לה גם מן העובדה שמרבית הנשים שפגשה באותה תקופה, שבה ביקרה פעמים חוזרות ונשנות במרכזי התצוגה החשובים בתל אביב ובסביבותיה, הסבירו לה שהן עצמן מעצבות פנים ״או משהו כזה״ מטבע ברייתן, ויש להן טעם מעולה וחוש אסתטי מפותח.
     
    מדפדופיה בז'ורנלי העיצוב היה ברור לליאת שחשוב להקפיד על כיורי רחצה איטלקיים קטנים בשירותי האורחים שליד הכניסה לדירה, ועל כיורי רחצה איטלקיים גדולים יותר בשירותי ההורים, הצמודים לחדר השינה. הרהיטים בשירותים צריכים להיות מחוברים באביזרים גרמניים נסתרים מפלדה כמו שרק הגרמנים יודעים לייצר. ואילו מרכיבי המתכת הגלויים, המכונים בלשון המעצבים ״פרזול״, צריכים להידמות ככל האפשר לאלה הנהוגים בחדרי הרחצה בארמונות השוויצריים שבמזרח צרפת. לעומת זאת, כדי לחסוך כסף, לא חשוב למה ידמו האביזרים בחלקים אחרים בדירה, העיקר שיהיו פרקטיים.
     
    כל אלה, ויתרת רשימת הפריטים הארוכה שהיתה צריכה לדאוג להם, התישו את כוחותיה של ליאת. בכל מקום שבו ביקר הזוג במשך הזמן, במשפחה ומחוץ למשפחה, היא התאוננה: ״ואותו, כל הדברים האלה בכלל לא מעניינים.״ צחי, בעלה, לא נעלב, ואף מיהר לאשר את דברי אשתו במילים ובהנהונים.
     
    ״בתקופה שעוד התעניינתי בכל החרסינות האלה,״ הוסיף, ״ונסחבתי איתה לכל המקומות האלה, בחנויות וחללי התצוגה והמחסנים בתל אביב, בראשון לציון, ברמלה, בקיבוצים — היא התלוננה עלי שאני מתווכח בכל מקום על מחירים. אז הפסקתי להתעניין בחרסינות, ומאז אני לא מתווכח יותר על מחירים, ושתחליט היא לבד.״
     
    כשהיו נשאלים כיצד הם אמורים לשלם עבור הדירה החדשה, על כל מרכיביה המיוחדים, מלבד מה שהם מקבלים מהקבלן לפי מפרט התוכנית המקורית, הוא היה עונה: ״אללה ירחם,״ והיא היתה משיבה: ״רק פעם אחת בחיים הבן אדם קונה דירה חדשה.״
     
    לשמע התשובה הזו שלה הוא היה משתחווה בצורה תיאטרלית, כמו גמר זה עתה להשתתף בהצגה של שייקספיר בתיאטרון הלאומי, ומחייך את חיוכו הנהדר, שובה הלבבות.
     
    היחידי שלא התעניין בחרסינות ובמחירים שלהן היה עמנואל הקטן. בשאלות אלה הוא לא נקט עמדה, לא לטוב ולא לרע, לא בעד ולא נגד. גם בשל כך הוא היה אהוב על ידי כל בני המשפחה, במיוחד בידי אנה, הסבתא שלו מצד אמו. כאשר הסבתא חגגה לו את יום ההולדת של שמונה חודשים, הוא בכה רוב הזמן, שכן, ביום זה, הצטברו אצלו במקרה הרבה גזים בלתי נעימים בבטן, נוסף על תהליך צמיחת השיניים, כפי שהיה אפשר לנחש מן העובדה שתחב לפיו כל דבר שבו נגעו ידיו, בניסיונות לעיסה נמרצים, ואז זרק אותו על הרצפה בחמת זעם. כנראה גם היתה לו עצירות, כי באותם ימים התווסף בשר טחון לדייסת הפירות הנהדרת שבה האכילה אותו סבתו האוהבת בסבלנות אין קץ, בכפיות קטנות.
     
    בראשית המסע, ידעה ליאת מניסיונה, הרגישות המקסימלית של המשתכנים הפוטנציאליים בעת ביקוריהם בנכס החדש נתונה לאובדן השטחים שבגבולות הצרים של דירתם, ופחות לעיצוב הקומה והבניין כולו. ועוד פחות מתעניינים הדיירים הפוטנציאליים בשכונתם המתוכננת, בפיתוח השטחים בחוץ, מחוץ לקירות הבניין שלהם: מה יהיו תוצאות הבנייה המקסימליסטית, כתוצאה משאיפת הקבלן לסחוט כל מטר, נדמה אפילו שכל סנטימטר, בכל שטח נתון, כדי לבנות עליו את מספר הדירות המקסימלי שבגדר האפשר, כדי למקסם את רווחיו.
     
    באחד הביקורים המתקדמים של ליאת ״במקום החדש״, לאחר שהבניינים החדשים כבר עמדו ישרים וזקופים וכל דייר כבר יכול היה לראות בוודאות, גם בלי להפעיל את כוח הדמיון, היכן נמצאת דלת הדירה שלו, וגם להציץ אל תוך שני או שלושת החדרים הקטנים אשר יהפכו בקרוב לרכושו הפרטי, נלווה אליה צחי. היא לא אהבה את מה שעמד ריק מול עיניה.
     
    מאחר שעבדה במשרד המתמחה בשוני שבין ״שטח, מטרים מרובעים ברוטו״, לבין ״שטח, מטרים מרובעים נטו״, אשר נועד לשימוש המשתכן, לאחר שמופחתים ממנו השטחים המבוזבזים לבניית קירות ונפחים אחרים ששייכים לאלוהים הגדול ולא לדיירים, היא הבינה היטב את החישובים האלה וגם ראתה איזה לימון נפל לחיקה. לא יותר מלהיב מן הבניין עצמו — שבהק לאור השמש בחיפוי השיש המשמים, חלק חסר ייחוד מגוש ענק של שיש, שבימי סגריר נראה כאוסף של מצבות מתריסות, מסנוורות בעגמומיותן — היה מראם הצפוף של הרחובות בשכונה החדשה, כפי שהם נסללו במציאות. זאת בניגוד משווע למראם המרווח והאוורירי, שהדגיש את מרחבי השכונה, כפי שצויר בהדמיה שהופיעה בזמנו בעלון המכירות המהודר של הקבלן.
     
    ליאת התקשתה לדמיין היכן יינטעו עצים ושיחים, שלא לדבר על גני שעשועים, נוסף על הפארק המרכזי, שבהדמיה הכיל גם אגם, שבו שיכשכו דגי זהב בשרניים. והרי האגם הזה היה הסיבה שדירבנה אותה לחתום. היא דמיינה את עמנואל מאכיל אותם בפיסות לחם, וצוהל כשהם מסתערים עליהן. כעת לא יכלה לדמיין אפילו תעלת ניקוז צרה.
     
    מה שקרה לליאת באותו ביקור מאכזב קורה לכל קוני הדירות התמימים. מתברר להם, כמו שהתברר לה, שאת הרווח העיקרי עשה הקבלן בשכונה על ידי סלילת רחובות צרים מהנדרש בפועל. לכאורה הוא עשה זאת בלי פגיעה בחוק, אבל כל נסיעה ברחוב החדש היתה כרוכה בסכנת התנגשות ברכב אחר הבא מולו, תוך התפתלות בלתי אפשרית בניסיון שלא לפגוע בכלי הרכב של הדיירים האחרים החונים משני צדי הכביש.
     
    לעמנואל החמוד, לעומת זאת, לא היה אכפת כלל וכלל מה רוחב הרחוב שבו אמור לעמוד הבניין החדש, שאחת מדירותיו תהיה שייכת להוריו, ורחוק יותר בעתיד תהפוך אולי לרכושו הפרטי. גם על דגי הזהב לא חלם, די היה לו בביקור חודשי בגן החיות העירוני. ובאשר לפארק, בינתיים הנדנדה הקטנה מתחת לביתו הזמני סיפקה את מאווייו. לפיכך בכלל לא בכה כאשר הגיעה יום אחד ליאת נרגשת וגילתה שני דברים חדשים ליתר בני המשפחה. האחד, הקבלן הודיע לה שלצערו הוא לא יספיק לסיים את בניית הדירה בתאריך שנקבע, ויום מסירת המפתחות נדחה בחודשיים. הדבר השני קשור היה בדבר הראשון. התברר לה שבאותיות הקטנות של החוזה שנחתם בין הקבלן לבין קוני הדירה, מופיע סעיף ובו כתוב, ש״במקרים חריגים״ ובלתי צפויים, כולל ״בעיות באספקה ומחסור בחומרי בניין, שביתה ממושכת בענף, מצב חירום ביטחוני״, ואף סתם ״כוח עליון״ — רשאי הקבלן לדחות את סיום עבודתו ״למשך זמן סביר״ של עד שלושה חודשים עם אפשרות להארכה, ״ככל שיידרש עד לשינוי התנאים שגרמו לעיכוב הבלתי צפוי״.
     
    שתי הבשורות הלא נעימות האלה נפלו כרעם על הוריו של עמנואל, וגם על הסבתא שלו מצד אמו (הסבא יצחק לא התערב מחוסר עניין). הבעיה היתה שהם היו חייבים לפנות בעוד לא יותר מחודש ימים את הדירה הנוכחית שגרו בה בחינם, בלי לשלם דמי שכירות — היא דירתה של סבתא אנה — מכיוון שסבתא כבר חתמה חוזה עם שוכרים שישלמו לה שכר דירה מלא, ותאריך הכניסה של הדיירים החדשים נקבע מראש בחוזה הזה לשבועיים לאחר שליאת, צחי ועמנואל הקטן היו אמורים להיכנס לדירתם החדשה. ועתה — מה? או שמא מי יעלה לעולה?
     
    המשמעות של הנאמר בנוסחים של שני החוזים הללו, לפי הפרשנות החווייתית של ליאת, היתה אחת: שהיא, יחד עם בנה ועם בעלה, נזרקים לרחוב, לבאר או לתהום.
     
    כאשר נודע לסבתא על המצב החדש שנוצר, היא האשימה את עצמה. אוי ואבוי, כיצד טעתה והרשתה לשני הצעירים לפעול באופן עצמאי וליפול בפח בצורה חובבנית שכזאת. הרי אילו היתה היא עצמה מנהלת את כל המשאים ומתנים, אין סיכוי שהיתה מאפשרת החלטות טיפשיות כאלה. כי איזה רוכש שעיניו בראשו יכול לסמוך בימינו על הבטחות, או אפילו התחייבויות חוזיות, של קבלן?
     
    לא נותרה אפוא ברירה, אלא לחפש תיכף ומיד דירה קטנה וזולה להשכרה למשך שלושה חודשים, מיום פינוי הדירה של סבתא ועד הכניסה לדירה החדשה, בהנחה שהקבלן אכן יסיים את בניית הדירה עד תום תקופה זו. צחי, עם כל חוסר הזמן הכרוני שלו ועייפותו הכרונית עוד יותר, נטל את היוזמה בידיו והתחיל לתור אחר דירונת קטנה, אפילו קטנטנה, אפילו פיצית־פצפונת להשכרה, למשך תקופת המעבר — בתקווה ששכר הדירה שייאלצו לשלם שם לא יגרום להם לשקוע עמוק יותר בבוץ, אחרי כל ההוצאות העצומות של המפרט הטכני המשודרג והקרמיקה המעורבת, מלאכת מחשבת עדכנית בגוני האפור, בדירה החדשה העתידית. שלא לדבר על כל ההוצאות הנוספות והאי־נעימויות הכרוכות בהעברה כפולה של מיטלטלי המשפחה — במקום להעביר אותם ישירות מהדירה של סבתא לדירה החדשה, ממתינה להם בדרך עוד תחנת ביניים בדירונת הקטנטונת. זאת, נוסף על יתר המקומות, הפזורים מקיבוץ ראש הנקרה ועד באר שבע, שבהם גרים בני המשפחה הטובים, שיהיו מוכנים להתגייס לעזרה ולאחסן זמנית את כל חפציהם שמיועדים לדירה החדשה, ושלא ייכנסו לדירת־הביניים הקטנטונת שיגורו בה עד ביאת המשיח, כלומר עד קבלת המפתח הנכסף.
     
    אבל הנס קרה. שלושה חודשים פחות יומיים לאחר הבשורה הרעה, קיבלה ליאת את המפתחות לדירה החדשה וללובי של הבניין. לפתע הרגישה אישה אמיתית, רעיה ואם. לפתע הרגישה ישראלית — נדמה שקודם היו הללו מעומעמות. ובכל זאת, לפני שניתן יהיה להיכנס למקום המגורים החדש ולגור בו כמו בני אדם, היה צורך באינסוף תיקונים שהיו חייבים להתבצע בדירה החדשה בידי בעלי מקצוע כאלה ואחרים, ששלח הקבלן אחרי דרישות חוזרות ונשנות, או כאלה שגייסה סבתא אנה אחרי שנואשה מדרישותיה הנכזבות מהקבלן — שקעי החשמל היו נמוכים מדי והחלון בסלון לא ננעל, ארון החשמל היה ממוקם במרכז המטבח, פתח הניקוז באמבטיה היה חסום, בנקודה שבה אמור היה להיות מייבש הכביסה לא היה פתח לצינור האדים ובנקודה שבה אמורה היתה להיות הטלוויזיה לא היה שקע חשמל. אבל סבתא אנה, ליאת וצחי עמדו בכל אלה בגבורה, ואפילו עמנואל הקטן למד בינתיים להתהפך מהגב לבטן ומהבטן לגב — והמשפחה הצעירה התחילה סוף סוף פרק חדש בחייה.
     
    בשלב זה החליט צחי, הבעל הטוב והאוהב של ליאת, שמגיע לאשתו היקרה פרס ניחומים על הסבל המצטבר שהיה עליה לעבור בכל פרשת המעבר העגומה הזאת. אי לכך הוא חיפש באינטרנט ורכש בהזדמנות אירוח לסוף שבוע ארוך במלון יוקרתי באילת, בדיל אדיר — ״חד־פעמי״, כפי שהוגדר באתר של רשת המלונות — שהוזיל להם ב-30 אחוזים את המחיר הרגיל של השהייה במלון לאותו סוף שבוע.
     
    לדעתו של צחי, נסיעה ממושכת לאילת היתה בהחלט מוצדקת באופן אובייקטיבי, כי לא רק שהיה מדובר בשהייה מפנקת ומוזלת במלון יוקרתי, אלא שהיה כדאי לשבת שעות ארוכות עם התינוק במכונית עד שהגיעו לאילת, גם בזכות הדילים המצוינים שניתן למצוא בעיר הפלאים הזו, שעל פי החוק אין משלמים בה מס ערך מוסף. למשל, הנה כבר הגיע הקיץ, וקניית בגדי קיץ לעמנואל הקטן, ההולך וגדל, דווקא בכולבו באילת, תוכל לחסוך להם סכום כסף ענק, לפי חשבונה של ליאת. וזאת, בניגוד לדעתה של סבתא אנה, אשר טענה שהתינוק הקטן לא בנוי לנסיעות ארוכות, הראויות יותר למגלה היבשות ואסקו די גאמה, בעיקר לא לאילת החמה, ששם הוא יכול חס וחלילה לחלות. ואכן, לצערם של בני המשפחה, סבתא צדקה שוב.
     
    נדמה שהנסיעה הממושכת החלישה את עמנואל, ובערב, עם כניסתם למלון, עלה לו החום ל-37.9 מעלות צלזיוס. למחרת בבוקר, במקום לצאת לקניות, יצאה המשפחה למוקד הרפואי העירוני כדי שהחולה הפעוט ייבדק על ידי רופאה תורנית, שהמליצה על תרופות להורדת החום ומנוחה של יומיים־שלושה. הדבר קילקל להם את כל תוכניות הבילוי הנפלאות בחופשה בעיר הדרומית, ובמקום לשחות עם דולפינים הם נאלצו לבלות את כל סוף השבוע הארוך ההוא סגורים בחדרם שבמלון עם התינוק הבוכה והעצבני, ולהזמין את כל ארוחותיהם משירות החדרים — שניצלים עבים מדי וצ'יפס קר, קוסקוס מלוח מדי ומרק תפל, ארוחות מיותרות שעלו להם הון תועפות, וביטלו את כל החיסכון במחיר השהות וכך גם את כל הכדאיות של הדיל שמצא צחי, שבלהט חומו של עמנואל לא מצא די כוח לקבל אפילו הנחה סמלית על הארוחות הגרועות.
     
    אבל צחי לא אמר נואש. לאחר שעמנואל שב לאיתנו, וכמוהו אביו, צצו לו עוד כל מיני רעיונות מבריקים, כיצד ממשיכים בחיים ומתגברים על כל התקלות. אחת ההברקות שלו היתה למכור את דירתה של סבתא אנה, שכן הניסיונות להשכירה במחיר ראוי עלו בתוהו — על אף מיקומה המרכזי יחסית ושני כיווני האוויר שלה, איש לא הסכים לשלם בעבורה את המחיר הנקוב, כמו היתה הדירה קורבן משפחתי שיש לשאת. כעת עמדה כאבן שאין לה הופכין, ריקה ומוזנחת וללא כל שימוש. הוא לא הציע מה כדאי לסבתא לעשות עם הכסף שתקבל ממכירת הדירה, אבל הרמז היה שמהכסף הזה יוכלו הם, ליאת וצחי ועמנואל הקטן, לחיות ברווחה כמה שנים. הוא העביר את הרעיון הזה לאשתו ליאת, והיא סיפרה אותו לאמה.
     
    סבתא אנה, אמה של ליאת, לא שמחה לשמוע את הרעיון החדש הזה.
     
    ״סליחה, חביבתי,״ אמרה סבתא אנה, ״את ההצעה הזו אינני מקבלת. הדירה היא שלי, והיא תישאר שלי, ואני בשום אופן לא מתכוונת להעמיד אותה למכירה. יותר טוב שהבעל שלך לא יציע לי הצעות מה לעשות ברכוש הפרטי שלי, במקום למצוא עבודה הגונה ולפרנס את המשפחה שלו כמו כל גבר נורמלי.״