נגן נגן אקורדיון
מפגש השכבה הבוגרת שנערך בתחילת כל שנה עמד להתחיל. התלמידים החלו לגדוש את האולם ולתפוס את מקומותיהם. הם התיישבו זה אחר זה, ואף שמרו בקנאות כיסאות לחבריהם בעודם קוראים לעברם בקולניות צורמת.
אורי התיישב בפינת השורה שבמרכז האולם. הוא ישב מכווץ, מנסה להעלים את נוכחותו הבולטת. חבורה מצחקקת תפסה את הכיסאות לידו. הם נופפו בהתלהבות לרינת היפה, וקראו לה לשבת איתם. משנוכחו שהכיסא שלצידם תפוס על ידי אורי, החמיצו פניהם. מיקי סמוק לחיים הורה לאורי בקול תקיף לפנות את מקומו.
״המקום הזה כבר שמור ממקודם!״ קרא.
כל התלמידים שישבו באותה השורה הביטו באורי בעיניים דוקרות. המחאה שניסה אורי להוציא מפיו הפכה למלמול חרישי והסתיימה בקימה ובעמידה סמוך לקיר.
האולם כבר היה מלא מפה לפה. אף יד לא נשלחה לעברו כדי לסמן לו על כיסא פנוי. עיני כולם נשואות היו לעבר הבמה הארעית שהוקמה לצורך האירוע. עליה שולחן עטוף במפה ירוקה וכיסאות המיועדים למנהל ולמורים שיישאו דברים וברכות לקראת השנה החדשה הממשמשת ובאה.
האיחור בהגעתם של הדוברים לאולם, שדרך קבע שימש אולם ספורט ענק, שתקרתו גבוהה, העצים את המיית ההתרגשות. אורי התנדנד מרגל לרגל, מנסה להעלים את האי נוחות שבה הוא שרוי. הוא היה גבוה, שדוף, ורעמת שיער כתומה יקדה על ראשו וכיסתה רק חלק מהנמשים שבפניו. לו נבקע הקיר היה שש להיעלם לתוכו. רגלו נגעה בחפץ שהיה מונח על הרצפה. הוא ניסה להזיזו, כדי להרחיב את הריבוע הקטן שבו מצא את מקומו, אך נתקל בקושי והרפה.
אורי התכופף כדי להזיז את המפגע החוסם, וגילה לתדהמתו אקורדיון מיושן, שעון על הקיר כמבויש. הוא הרים אותו ולבש את רצועותיו הבלויות משימוש על כתפיו. אצבעותיו החלו לגשש… בידו האחת חיפש אחר הקלידים, ובשנייה ששו אצבעותיו לעבר הכפתורים הזעירים. רטט ישן אך מוכר חלף בגבו כפגישה עם חבר ילדות. געגוע מתוק צף ועלה, זיכרון שיעורי הנגינה באקורדיון שהוריו הקפידו שילמד ולא יחסיר.
הוא הצמיד את האקורדיון לחזהו. הכעס על חבריו שנידו אותו ממושבו פעם בו בחוזקה.
בלי דעת החל לנענעו, מכווץ ומרחיב את מפוחו באותו מקצב ישן וטוב. אצבעותיו פיזזו בשמחה כאילו לרגע זה ציפו זמן רב.
שקט הושלך באולם ההומה, הצלילים פילחו את החלל ועיני כולם היו נשואות לעברו של אורי שמרוכז היה במנגינה הנשכחת.
סגל המורים הגיע לבמה הביט בהשתאות במתרחש. המורה המחנכת סימנה לאורי להתקרב.
תוך כדי נגינה חלף אורי על פני היושבים פעורי הפה. הוא עלה וניצב על הבמה. המנגינה הבאה שפרצה ממנו הייתה עליזה וקצבית מקודמתה, מנגינה ששכנה בקרבו וסוף סוף נתן לה דרור.
מחיאות כפיים רמות הרעידו את קירותיו של אולם הספורט.
מנהל בית הספר קם, שיבח את אורי והורה לו לשבת בכיסא שלידו. הוא ביקש ממנו לנגן שוב בסיום המפגש.
נמשיו של אורי התרחבו בחיוך מבויש. הוא הביט לעבר חבריו, שישבו מכווצים ומושפלי מבט. הוא סלח להם, מודה בליבו על הזכות שנפלה בחלקו להיתקל באותו אקורדיון נושן.
לאחר הברכות נשא אורי את האקורדיון שוב אל חזהו, יודע שלא יוכל לנטוש אותו שוב. ושתמיד יביא את נגינתו לכל מקום שבו יהיה.
מנגינה חדשה, טהורה ומזוככת הפיקו עתה אצבעותיו. כשעיניו נשואות לתקרה הוא חש שהיא עוטפת את הברכות לשנה חדשה וטובה ועוזרת להן לעלות מעלה מעלה...
כיפורים
כמדי יום הכיפורים, התלוותה ורד אל הוריה בדרכם לבית הכנסת. סבא, אביה של אימה, היה רב, ויום הכיפורים היה מיוחד ומוקפד. אחיה הגדולים היו מתערבבים ומתרוצצים בעליזות עם חבריהם, והיא, הבת הקטנה היחידה, הייתה נכרכת אחר אימה, מקפידה לרצותה בהתנהגות ראויה.
בכל שנה הייתה אימה טומנת בכיסה עוגיות, כדי שוורד "הקטנה והצנומה", כפי שתמיד אמרה, לא תחוש ברע.
בשעת מצוקת רעב הייתה ורד מתגנבת לחצר ונוגסת בהיחבא בעוגייה הפריכה. לאחר מכן הייתה חוזרת למקומה הקבוע לצידה של אימה, ממשיכה לבחון את המתפללים הרציניים, אפופה בבליל ריחות הבושם שעטפו את עזרת הנשים.
כעת, כשצעדו חגיגית, מברכים בניד ראש את ההולכים, פשפשה בכיסה ונזכרה שאימה שכחה הפעם לטמון בכיסה עוגיות. היא תהתה אם לחזור. אולם המרחק רב היה, והשאלות שיתעוררו והתשובות שתצטרך לתת, ייגעו אותה.
גויאבה צהובה וריחנית חייכה אליה מבין ענפים ירקרקים שעל אחד העצים הסמוכים. מסביבה היו האנשים ממהרים או שקועים בשיחה. היא ניצלה לרגע את הסחת הדעת וקיפצה לעבר הענף הירקרק, ובשליפה מהירה תחבה גויאבה תפוחת לחיים לתוך הכיס. כפי ששיערה, איש לא נתן ליבו לכך.
שקט השתרר כשהחזן העומד לפני התיבה החל בשירתו המתנדנדת. כהרגלה שקעה בבחינת פני הבאים, בשמלות הנאות של הנשים, בתסרוקות העשויות בקפידה ובבשמים שכל אחת מהן הפיצה.
לפתע הושלך הס... כל המבטים הופנו למעלה. האם שערי השמיים נפתחו?
ורד נשאה אף היא אט אט את עיניה לעבר התקרה.
"הו אלוהים!"
הגויאבה שלה היא שהפיצה את ניחוחה החזק והמחוצף לחללו של בית הכנסת ודגדגה בעוז את אפיהם של המתפללים.
היא התגנבה בבהלה החוצה והסתתרה מבוישת מתחת לשיח קטן שבשדה הסמוך, לחכות עד יעבור זעם.
ורד הביטה בגויאבה והתלבטה אם לנגוס בה מעט כדי להחיות את נפשה, אולם ריחה העז הרי גרם לבושה כזאת בבית הכנסת וסתר את היום נורא ההוד הזה, והיא החליטה להרחיק אותה ממנה.
היא התעוררה אפופה ריח משונה. ניחוחה החריף של הגויאבה מלווה בתוספת עכורה מעושנת משהו צרב את נחיריה וגרם ליקיצתה לתוך הערב שהחל לרדת. בשמיים זהר לו כוכב.
יום הכיפור כבר חלף? היא קמה בבהלה, מתנדנדת. הייתכן? היא הביטה בשמיים, תוהה נוכח צבעם המתכהה והולך.
"סוף סוף הצלחתי." שמחה. "אני הצנומה, שאמי התירה לי לאכול משהו בכיפור בגלל גופי הקטן והצנום, עשיתי זאת. הצלחתי לצום, וכל זאת בזכות..." ורד הפנתה את ראשה לכיוון הגויאבה שנחה לצידה מבוישת, כמנסה להצפין לתוכה את אדי ריחה הצורב, ולהפכו לבושם משובב נפש.
ורד התכוננה לרוץ הביתה, שם ודאי מחכים לה כבר לארוחה, אך רגליה החלושות נעו ברפיון. שלושה כוכבים נצצו ובלטו על מפת השמיים, והם קרצו לה, כאילו לחשו: "כן, כן, מותר כבר לאכול."
היא הרימה את הגויאבה ונגסה בה. ביס ואחר עוד אחד... ברעבונה, טעמה היה לה כפרי גן עדן. וריחה... לא בא כבושם הזה לאפה.
לאור הכוכבים שהלכו והתרבו התקרבה מהוססת וחוששת הביתה.
הדלת הפתוחה והקריאות בשמה בישרו לה שהציפייה והדאגה דחו את הארוחה החגיגית. אנחת רווחה פרצה באחת כשנכנסה. אימא חיבקה אותה, והדמעות שזלגו מעיניה השואלות התערבבו בדמעותיה.
"יאללה לשולחן!" פקד אבא. הרעב גבר על הסקרנות והדאגה.
האכילה העסיקה את כולם, ורק רשרוש של לעיסה וכרכוש כפיות נשמע.
שמוליק העז להפר את השתיקה: "הפסדת!", קרא, אחרי שגמע ברעש מהמרק המהביל, "איזה דבר משונה, פתאום ריח של גויאבה מילא את בית הכנסת."
אבא ואימא הבליעו חיוך, "ועוד ביום כיפור," ואימא הוסיפה: "טוב שזה קרה
באמצע הסליחות. סליחות כאלו לא נשמעו מזמן..."
עד היום תוהה ורד אם שנואה עליה הגויאבה בגלל ריחה החריף והנוקב שגרם לבושה הגדולה, או דווקא אהובה, שהרי בזכותה הצליחה לצום בפעם הראשונה בחייה.
